משנה
מכאן עד סוף המסכת נשנות הלכות טומאה וטהרה, לפי שכל ישראל ואפילו עמי הארץ היו מטהרים עצמם ברגל כדי לבוא למקדש ולאכול מבשר הקורבנות. ואגב ענייני טומאה וטהרה השייכים לרגל (להלן ג,ו-ז) נשנו כאן דינים כלליים של טומאה וטהרה.
נוטלין לידים – לוקחים מים בכלי ושופכים על הידיים כדי לטהר אותן מטומאתן, לחולין – לפני אכילת חולין (מאכלים שאינם קודש) בטהרה, ולמעשר – לפני אכילת מעשר שני, שיש לאוכלו בטהרה בירושלים, ולתרומה – לפני אכילת תרומה, שנאכלת על ידי כוהנים טהורים; ולקודש – לפני אכילת קודשים, כגון בשר שלמים שנאכל על ידי ישראל ובשר חטאת ואשם שנאכל על ידי כוהנים, מטבילין – צריכים להטביל את הידיים במקווה של ארבעים סאה מים, ולא די בנטילה; ולחטאת – לפרה אדומה הנקראת חטאת, אם ניטמאו ידיו – גם אם רק ידיו נטמאו, כגון שנגעו בראשון לטומאה, שהיא טומאה המטמאה אותן מדברי סופרים, וגופו לא נטמא, - ניטמא גופו – נחשב שגופו נטמא, וצריך לטבול את כל הגוף כדי לעסוק בפרה אדומה, כגון לשרוף אותה או למלא את המים או לנגוע במי אפרה ובאפרה או להזות מי אפרה על המיטהרים מטומאתם.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "נוטלין לידים לחולין".
תמהים: ויש ידיים לחולין?! (בתמיהה) – וכי סתם ידיים (ידיים שאין יודעים האם נטמאו), שחכמים גזרו עליהן שהן טמאות, הן בדרגת ראשון לטומאה לעניין חולין, ואם ייגעו ידיים אלו בחולין - יהיו החולין שני לטומאה?! הרי סתם ידיים הן בדרגת שני לטומאה, ואין שני לטומאה עושה שלישי לטומאה בחולין! ומדוע סתם ידיים טעונות נטילה לאכילת חולין? אלא כרבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי), דרבי שמעון בן אלעזר אומר: יש ידיים לחולין! – האם הדין ששנינו במשנה, שסתם ידיים טעונות נטילה לחולין, נכון רק לפי תנא זה, שהוא אומר, שסתם ידיים הן בדרגת ראשון לטומאה לעניין חולין, כמובא להלן?
ומתרצים את התמיהה: דברי הכל היא – הדין ששנינו במשנה נכון לפי כל החכמים, גם לפי מי שהוא אומר שסתם ידיים הן בדרגת שני לטומאה אף לעניין חולין, ומסבירים מדוע הדין נכון לפי כל החכמים: כדי שיהא בדל (פורש, מתרחק) מן התרומה – סתם ידיים טעונות נטילה לחולין כדי שלא ייגע אדם בתרומה בלא נטילת ידיים, שאם ייגעו ידיים אלו בתרומה - תהיה התרומה שלישי לטומאה ופסולה לאכילה.
בבבלי חולין קו,א אמרו: אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידיים לחולין (לאכילת חולין) מפני סרך תרומה (תקנת חכמים כדי להרגיל את אוכלי תרומה שייטלו ידיהם לפני האכילה, שאילו לא היו נוטלים ידיים לאכילת חולין, היה נגרר הדבר אף לאכילת תרומה).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): רבי שמעון בן אלעזר אמר משום רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): הידים תחילה לחולין ושניות לתרומה – סתם ידיים הן בדרגת ראשון לטומאה לעניין חולין ובדרגת שני לטומאה לעניין תרומה, שאם ייגעו ידיים אלו בחולין - יהיו החולין שני לטומאה, ואם ייגעו בתרומה - תהיה התרומה שלישי לטומאה ופסולה לאכילה, והחמירו בחולין יותר מבתרומה, מפני שאין שני לטומאה עושה שלישי לטומאה בחולין, אבל שני לטומאה עושה שלישי לטומאה בתרומה (טומאת הידיים נקבעת לפי הנפסלים על ידן, ולכן דרגת הטומאה של הידיים הפוסלות היא אחת למעלה מדרגת הטומאה של הנפסלים על ידן).
ומציעים תמיהה: מה?! (בתמיהה) רבי שמעון בן אלעזר כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים)?! – האם דעת רבי שמעון בן אלעזר מתאימה לשיטת רבי עקיבה, שדעתו מובאת בהמשך? - ומציעים משנה ממקום אחר המשמשת כמראה מקום לדברי רבי עקיבה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה ידיים ג,א): המכניס ידיו לבית המנוגע – לבית הטמא מחמת נגע צרעת שבו, - ידיו תחילה – נעשות ראשון לטומאה, אף על פי שגופו לא נטמא אלא אם כן נכנס לבית המנוגע ראשו ורובו; דברי רבי עקיבה. וחכמים אומרים: ידיו שניות – נעשות שני לטומאה. - טומאת ידיים שהוכנסו לבית המנוגע היא טומאה שגזרו חכמים, וגם טומאת סתם ידיים היא טומאה שגזרו חכמים, ויש להשוות אותם, ולכן רבי שמעון בן אלעזר כרבי עקיבה (ועוד שנינו שם: "כל המטמא בגדים בשעת מגעו - מטמא את הידיים להיות תחילה; דברי רבי עקיבה. וחכמים אומרים: להיות שניות" - כגון אדם הנוגע בזב או במשכבו או ברוקו, בזבה או בנידה, שהוא מטמא בגדים וכלים שהוא נוגע בהם בשעת מגעו בטומאה, מטמא את הידיים של אדם אחר שהוא נוגע בהן קודם שפירש מן הטומאה).
ומתרצים את התמיהה: כרבנין היא (צריך לומר: 'הוא') – כחכמים הוא (דעת רבי שמעון בן אלעזר מתאימה לשיטת החכמים החלוקים על רבי עקיבה בעניין המכניס ידיו לבית המנוגע, שאין להשוות טומאת ידיים שהוכנסו לבית המנוגע וטומאת סתם ידיים). ומציעים הבחנה בין שני המקרים: תמן – שם (בידיים שהוכנסו לבית המנוגע), - מה (=מִן) טעמון – מטעמם (של החכמים החלוקים על רבי עקיבה, המפורש במשנה ידיים: "אמרו לו לרבי עקיבה: היכן מצינו שהידים תחילה בכל מקום?" - באיזה מקום מצאנו, שהידיים של אדם נעשו ראשון לטומאה, בזמן שכל גופו לא נטמא?). הכא – כאן (בסתם ידיים), - מתוך שאת (שאתה) אומר לו: (צריך לומר: 'אם אומר את לו:') ידיו שניות, אף הוא בדל (צריך לומר: 'אינו בדל', וכן הגיה ב"ספר ניר", והלשון שלפנינו הוא אשגרה בטעות מלהלן) מן התרומה – אילו סתם ידיים היו בדרגת שני לטומאה, ולא היו טעונות נטילה לחולין, היה אדם נוגע גם בתרומה בלא נטילת ידיים. אבל מתוך שאתה אומר לו שהידיים תחילה, אף הוא בדל מן התרומה.
ותמהים: ולא מחמת משקה גזרו עליהן?! (בתמיהה) – הרי חכמים גזרו טומאה על ידיים משום שחוששים שמא יגעו הידיים במשקים טמאים ויהיה משקה טופח עליהן ויטמא המשקה הטופח את המאכל שיגעו בו הידיים! ויהיו תחילה! – מדוע לא גזרו חכמים על הידיים שיהיו בדרגת ראשון לטומאה כמו המשקים הטמאים שעל הידיים שהם בדרגת ראשון לטומאה? (חכמים גזרו שמשקים טמאים הם בדרגת ראשון לטומאה אפילו נטמאו בראשון או בשני לטומאה)
ומתרצים את התמיהה: קול (מגיה הגיה במסירה שלפנינו 'קל'. ברם 'קול' היא הצורה המקורית) וחומר, מה אם טבול יום – טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, שהוא דבר תורה – שטומאתו היא מן התורה, - אינו אלא פוסל – את התרומה במגעו, שהוא שני לטומאה (משנה זבים ה,יב), ידים שהן מדבריהן – שטומאתן היא מדברי חכמים, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שהן שני לטומאה ולא ראשון לטומאה, שלא יהיו דברי חכמים חמורים משל תורה.
ומתרצים עוד את התמיהה: דבר אחר (ביאור נוסף): כלום גזרו על הידים לא (אלא) כדי שיהא בדל מן התרומה?! – הרי גזרו על הידיים רק כדי שיהא בדל מן התרומה (כדי שלא ייגע אדם בתרומה בלא נטילת ידיים)! מתוך שאת אומר לו: ידיו שניות, אף הוא בדל מן התרומה – שכן אם ייגעו ידיו בתרומה - תהיה התרומה שלישי לטומאה ופסולה לאכילה, ולכן דיינו לעשות את ידיו שניות.
בתוספתא טהרות א,ה שנו: אין ידיים לחולין. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הידיים תחילה לקודש ושניות לתרומות.
בבבלי חולין לג,ב אמרו: תניא: אין ידיים תחילות לחולין (במקום שאמרו חכמים שידיים הן בדרגת ראשון לטומאה, הדבר נאמר לעניין תרומה וקודשים, שאם נגעו בתרומה או בקודש - עשאום שניים לטומאה). רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: ידיים תחילות לחולין ושניות לתרומה (במקום שאמרו חכמים שידיים הן בדרגת ראשון לטומאה, הדבר נאמר לעניין חולין, ובמקום שאמרו חכמים שידיים הן בדרגת שני לטומאה, הדבר נאמר לעניין תרומה).
ידיים תחילות לחולין - אין, לתרומה - לא? (כיצד אפשר לומר שראשון לטומאה לא יטמא את התרומה?) - הכי קאמר: תחילות אף לחולין, שניות לתרומה - אין, לחולין - לא (שאין שני עושה שלישי בחולין).
ומי איכא ידיים תחילות? - אין, דתניא: הכניס ידיו לבית המנוגע - ידיו תחילות; דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: ידיו שניות.
בבבלי ובירושלמי הגרסה בדברי רבי שמעון בן אלעזר: "הידיים תחילה לחולין", וכך צריך לגרוס בתוספתא, וכן הוא בר"ש משאנץ. הנוסח בתוספתא "תחילה לקודש" הוא אשגרה מן ההלכה הקודמת. בבבלי חולין מפרשים את הברייתא בידיים שנכנסו לבית המנוגע בנגע צרעת שהן בדרגת ראשון לטומאה, אבל הירושלמי כאן מפרש בסתם ידיים.
• • •
במשנה שנינו: "נוטלין לידים למעשר ולתרומה".
מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה ביכורים ב,א) שנינו: התרומה – שיש להפריש לכוהנים מן הגידולים, והבכורים – שיש להביא למקדש מן הפירות החדשים בכל שנה, חייבין עליהן מיתה וחומש – זר (מי שאינו כוהן) שאכלם במזיד חייב מיתה בידי שמים, ואם אכלם בשוגג חייב לשלם קרן וחומש, ואסורין לזרים – שאינם כוהנים, והן נכסי כהן – שיכול למוכרם לכוהן אחר ולקנות בדמיהם כל מה שהוא רוצה, ועולין באחד ומאה – סאה של תרומה או של ביכורים שנתערבה במאה סאה של חולין, הרי היא בטלה, והתערובת מותרת לזרים, וטעונין רחיצת ידים – הבא לנגוע בהם צריך ליטול ידיו תחילה, שסתם ידיים פוסלות את התרומה ואת הביכורים, והערב שמש – כוהן טמא שטבל אינו רשאי לאכול תרומה וביכורים עד שיעריב שמשו. הרי אֵילּוּ בתרומה ובבכורים – כל הדינים הללו נוהגים בתרומה ובביכורים, מה שאין כן במעשר – שני, שמותר לכל אדם לאוכלו בירושלים, ואסור לקנות בדמי מעשר שני רק דברים שהם לאכילה ולשתייה ולסיכה, ואם נתערב מעשר שני בחולין הרי הוא בטל ברוב, ואינו טעון רחיצת ידיים, שמותר לנגוע במעשר שני ואף לאכול פירות מעשר שני בלא נטילת ידיים, ואינו טעון הערב שמש, שהטמא שטבל מותר לו לאכול מעשר שני ואינו צריך שיעריב שמשו.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביכורים ב,א.
ומציעים סתירה בין מקורות תנאיים: תמן את אמר: – שם (משנה ביכורים) אתה אומר: אין המעשר טעון רחיצה – אין נוטלים ידיים לאכילת מעשר שני, והכא את אמר: – וכאן (משנה חגיגה) אתה אומר: המעשר טעון רחיצה – נוטלים ידיים לאכילת מעשר שני?!
ומתרצים את הסתירה בין המקורות התנאיים על ידי העמדתם לפי חכמים שונים: הן דת אמר: – היכן (משנה חגיגה) שאתה אומר: המעשר טעון רחיצה - רבנין – מקור זה הוא בשיטת החכמים החלוקים על רבי מאיר, והן דת אמר: – והיכן (משנה ביכורים) שאתה אומר: אין המעשר טעון רחיצה - רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – מקור זה הוא בשיטת רבי מאיר (דעותיהם של חכמים ורבי מאיר מובאות בהמשך).
ומציעים משנה ממקום אחר המשמשת כמראה מקום לדברי החכמים שנזכרו לפני כן: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה פרה יא,ה): כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים – כל טמא מדברי סופרים, שהוא טמא מגזירת חכמים וצריך לטבול כדי להיטהר מטומאתו, כגון האוכל אוכלים טמאים, והשותה משקים טמאים, והבא ראשו ורובו במים שאובים, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלושה לוגים מים שאובים; וכן הספר (שהוא מכתבי הקודש), והידיים, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקים (משנה זבים ה,יב), - מטמא את הקודש – לפי שיש לו דין שני לטומאה, ואם הוא נוגע בקודש, הוא עושה אותו שלישי לטומאה ומטמאו, ופוסל את התרומה – שאם הוא נוגע בתרומה, הוא עושה אותה שלישי לטומאה ופוסלה, ומותר בחולין ובמעשר – שני; דברי רבי מאיר. וחכמים אוסרין במעשר – לאכול מעשר שני. הרי שלדעת רבי מאיר סתם ידיים אינן פוסלות מעשר שני, ולכן אין צריך נטילת ידיים למעשר שני, ולדעת החכמים החלוקים על רבי מאיר סתם ידיים עושות מעשר שני שלישי לטומאה ופוסלות אותו ("אוסרין" הוא פוסלים), ולכן צריך נטילת ידיים למעשר שני (מעשר ראשון דינו כחולין).
ומעירים: ולא שמיע (צריך לומר: 'ולא שמיעין') דאמר – ולא שמעו שאומר רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מהו – מה פירושו הענייני של המשפט: וחכמים אוסרין במעשר (משנה פרה יא,ה)? נפסל גופו מלוכל (מלאכול) במעשר – אסור לו לאכול מעשר שני, אף שאינו פוסל מעשר שני במגעו. לפי פירוש זה, אף לדעת חכמים סתם ידיים אינן פוסלות מעשר שני, ואין צריך נטילת ידיים למעשר שני. הרי שיש לפרוך את תירוץ הסתירה בין המקורות, כי הוא סותר מימרה זו ('ולא שמיעין' היא הערה של סתם תלמוד מאוחר על סתם תלמוד קדום. ולא נזכר לעיל שם חכם, לכן הגהתי 'שמיעין' תחת 'שמיע' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 556, הערה 989)).
ומציעים תירוץ לסתירה בין המקורות התנאיים על ידי העמדתם במקרים שונים, עקב דחיית התירוץ הקודם: מאי כדון? – מה היא עכשיו (שנדחה תירוץ הסתירה בין המקורות)? - הן דת אמר: – היכן (משנה חגיגה) שאתה אומר: המעשר טעון רחיצה - ברוצה לוכל (לאכול) – מקור זה הוא במקרה שהוא רוצה לאכול מעשר שני, והן דת אמר: – והיכן (משנה ביכורים) שאתה אומר: אין המעשר טעון רחיצה (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ'טעון רחיצה' לעיל עד 'טעון רחיצה' כאן בשל שוויון סופות ומגיה השלים) - ברוצה ליגע – מקור זה הוא במקרה שהוא רוצה לנגוע במעשר שני ולא לאוכלו.
ותמהים: ולא הוא רוצה לוכל הוא רוצה ליגע?! (בתמיהה) – הרי אין הבדל בין אכילה ובין נגיעה, וכמו שמותר לנגוע במעשר בלא נטילת ידיים, כי אין סתם ידיים שהן שני לטומאה עושות שלישי לטומאה במעשר, כך גם מותר לאכול מעשר בלא נטילת ידיים, שכיוון שאין גופו טמא מותר לו לאכול מעשר שני, ואין באכילה אלא משום נגיעה!
ומתרצים: אלא משום נטילת סרך – במקרה שהוא רוצה לאכול מעשר שני אין חובה ליטול ידיים מעיקר הדין, אלא רק גזירה משום מקרה שבו יש חובה ליטול ידיים מעיקר הדין, שגזרו חכמים שלא יאכל אדם מעשר שני בלא נטילת ידיים כדי שלא יאכל תרומה בלא נטילת ידיים.
ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והתנינן: – והרי שנינו (משנה חגיגה): תרומה (צריך לומר: 'חולין') – "נוטלין לידים לחולין"! וכי יש בתרומה (צריך לומר: 'וכי יש בחולין', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") משום נטילת סרך?! (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ'משום נטילת סרך' לעיל עד 'משום נטילת סרך' כאן בשל שוויון סופות ומגיה השלים) – רק במעשר שני שיש בו קצת קדושה יש לגזור שלא יאכל אדם מעשר שני בלא נטילת ידיים כדי שלא יאכל תרומה בלא נטילת ידיים, אבל בחולין אין לגזור כך! ומדוע שנינו שחולין טעונים נטילת ידיים? (מן התירוץ להלן לקושיה זו מוכח שהקושיה היא בעניין חולין ולא בעניין תרומה)
ומתרצים: אלא בחולין שנעשו על גב טהרת הקודש (המילה 'גב' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. והמילה 'טהרת' אינה במקבילה והיא בהשפעת הבבלי. בירושלמי בכל מקום: 'חולין שנעשו על גב הקודש', ובבבלי בכל מקום: 'חולין שנעשו על טהרת הקודש') – הדין ששנינו במשנה, שסתם ידיים טעונות נטילה לחולין, הוא במקרה של חולין שנעשו על גב הקודש (מאכלים שנועדו לשמש תוספת על סעודות הקודש בירושלים מלבד הקורבנות עצמם. שמרו על טהרת המאכלים האלה כדי לצרוך אותם עם הקודש ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמודים 345-346)).
ותמהים: וחולין שנעשו על גב הקודש לא כחולין הם?! (בתמיהה) – הרי חולין שנעשו על גב הקודש אין להקפיד על טהרתם כקודש אלא הם כחולין, שאם נגעו בשני לטומאה - אינם נעשים שלישי לטומאה, ולכן גם במקרה של חולין אלה אין סתם ידיים טעונות נטילה!
ומתרצים בהצעת שתי אפשרויות פרשניות: תיפתר – תתפרש (המשנה), או כרבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) או כרבי אלעזר בירבי צדוק (השני, תנא בדור הרביעי והחמישי). אפשרות ראשונה: או כרבי שמעון בן אלעזר, ומציעים ברייתא המשמשת כמראה מקום לדברי חכם זה: דתני: – ששונה (התנא): רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הידים תחילה לחולין ושניות לתרומה – סתם ידיים הן בדרגת ראשון לטומאה לעניין חולין ובדרגת שני לטומאה לעניין תרומה. - הדין ששנינו במשנה, שסתם ידיים טעונות נטילה לחולין, נכון לפי תנא זה שאומר, שסתם ידיים הן בדרגת ראשון לטומאה לעניין חולין, ואם ייגעו ידיים אלו בחולין - יהיו החולין שני לטומאה. אפשרות שנייה: או כרבי לעזר בירבי צדוק, ומציעים משנה ממקום אחר המשמשת כמראה מקום לדברי חכם זה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה טהרות ב,ח, בעניין דרגות הטומאה): חולין שנעשו על גב הקודש – נחלקו תנאים בדינם לעניין קבלת טומאה, - הרי אֵילּוּ כחולין – שאם נגעו בשני לטומאה - אינם נעשים שלישי לטומאה. רבי לעזר בירבי צדוק אומר: הרי אֵילּוּ כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד – הראשון והשני שלהם טמא, והשלישי שלהם פסול, כמו בתרומה, שאם נגעו בשרץ - הם נעשים ראשון לטומאה וטמאים, ואם נגעו בראשון לטומאה - הם נעשים שני לטומאה וטמאים, ואם נגעו בשני לטומאה - הם נעשים שלישי לטומאה ופסולים לאכילה ואינם טמאים, שחולין שנעשו על גב הקודש הם כתרומה, ותרומה שהיא ראשון לטומאה או שני לטומאה - טמאה, ותרומה שהיא שלישי לטומאה - פסולה לאכילה ואינה טמאה. - הדין ששנינו במשנה, שסתם ידיים טעונות נטילה לחולין, הוא במקרה של חולין שנעשו על גב הקודש, והוא נכון לפי תנא זה שאומר, שחולין שנעשו על גב הקודש דינם כתרומה.
הסוגיה כאן חלוקה על הסוגיה לעיל, שבסוגיה לעיל אמרו, שהדין ששנינו במשנה, שסתם ידיים טעונות נטילה לחולין, נכון לפי כל החכמים, גם לפי מי שהוא אומר שסתם ידיים הן בדרגת שני לטומאה אף לעניין חולין, כדי שיהא בדל מן התרומה, ואילו בסוגיה כאן אמרו, שהדין ששנינו במשנה נכון רק לפי רבי שמעון בן אלעזר, או שהוא בחולין שנעשו על גב הקודש ונכון רק לפי רבי לעזר בירבי צדוק.
עד כאן המקבילה בירושלמי ביכורים.
פתיחת הסוגיה (בביכורים ובחגיגה) שונה. בביכורים: 'תמן תנינן: נוטלין לידים...', שהיא משנת חגיגה. ובחגיגה: 'תמן תנינן: התרומה והביכורים...', שהיא משנת ביכורים.
ההמשך מורה בבירור שמקור הסוגיה הוא בחגיגה, שכן גם כאן וגם שם הלשון הוא: 'תמן (ביכורים) את אמר... והכא (חגיגה) את אמר...'. המעתיקים מחגיגה לביכורים החליפו את משנת ביכורים במשנת חגיגה, והשאירו את הסוגיה בלשונה. וזה שכיח מאוד במקבילות ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 19).
בבבלי חגיגה יח,ב אמרו: חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים? ורמינהי: "התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש, ואסורים לזרים, והם נכסי כוהן, ועולים באחד ומאה, וטעונים רחיצת ידיים והערב שמש. הרי אלו בתרומה ובביכורים, מה שאין כן במעשר". וכל שכן בחולין. קשיא מעשר אמעשר! קשיא חולין אחולין!
בשלמא מעשר אמעשר לא קשיא; הא (המשנה בביכורים) - רבי מאיר, הא (משנתנו) - רבנן. דתנן: כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה, ומותר בחולין ובמעשר; דברי רבי מאיר. וחכמים אוסרים במעשר. אלא חולין אחולין קשיא!
חולין אחולין נמי לא קשיא; כאן (משנתנו) - באכילה, כאן (המשנה בביכורים) - בנגיעה.
מתקיף לה רב שימי בר אשי: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר, אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין - לא פליגי!
אלא: אידי ואידי באכילה, ולא קשיא; הא - באכילה דנהמא, הא - באכילה דפירי. דאמר רב נחמן: כל הנוטל ידיו לפירות - הרי זה מגסי הרוח (מפני שהוא מראה בזה שהוא מדקדק בעצמו יותר ממה שהורו חכמים).
בירושלמי דחו את התירוץ "הא - רבי מאיר, הא - רבנן" לקושיה ממעשר על מעשר, מה שאין כן בבבלי.
בירושלמי לא הקשו מחולין על חולין, מה שאין כן בבבלי.
בבבלי תירצו "כאן - באכילה, כאן - בנגיעה" לקושיה מחולין על חולין, ובירושלמי תירצו כך לקושיה ממעשר על מעשר.
דברי רב שימי בר אשי בבבלי, שחכמים אינם חולקים על רבי מאיר בנגיעה במעשר ובאכילה בחולין, הם כדברי רבי שמואל בשם רבי זעורה בירושלמי בפירושם של דברי חכמים. אלא שבבבלי השתמשו בדברים אלה כדי לדחות את התירוץ הראשון לקושיה מחולין על חולין, ואילו בירושלמי השתמשו בדברים אלה כדי לדחות את התירוץ הראשון לקושיה ממעשר על מעשר.
קושיית רב שימי בר אשי נאמרה גם בבבלי חולין לג,ב. ושם הקושייה היא ממה שאמר על "נגיעה דמעשר" (כמו בירושלמי כאן), ובבבלי כאן הקושיה היא ממה שאמר על "אכילה דחולין".
התלמודים מפקיעים מפשוטה את משנת חגיגה ב,ה. לפי פשוטה מלמדת משנת חגיגה שיש ליטול ידיים גם לפני אכילת חולין, שגם הם נאכלים בטהרה. בניגוד לדרכם של התלמודים, יש מקום להציע שהפער בין המשניות נעוץ ביסודו בהבדל שבין עולמה של המשנה הקדומה שבחגיגה, שבה נדרשת טהרת ידיים גם לחולין, והמשנה המאוחרת שבחלה (א,ט) וביכורים (ב,א), המצמצמת את נטילת הידיים לתרומה.
המשניות בחלה ובביכורים מתייחדות לא רק בצמצום נטילת הידיים למתנות הכהונה, אלא בשימוש בפועל רח"ץ ולא בפועל נט"ל המשמש בכל שאר המקורות התנאיים. ההתייחסות לרחיצת הידיים לקראת הסעודה מנוסחת ברוב המוחלט של המקרים באמצעות הפועל נט"ל. לשון רחיצה היא מאוחרת וממוקדת באכילת תרומה, בגלל ההקבלה לעבודת הכוהן, והלשון הקדומה המשמשת גם בהקשר של חולין היא לשון נטילה ("נטילת ידיים בספרות התנאית", "מנחת ספיר", עמודים 124-125; "טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמוד 374).
במשנת חגיגה נקבע מפורשות שנטילת ידיים נדרשת לחולין, אך משנה זו היא חלק מיחידה תנאית קדומה (חגיגה ב,ה-ז) המתארת את עולמם של בני בית שני, כגון יוסי בן יועזר ויוחנן בן גודגדא. לעומת זאת, העיבוד של משנת חלה, ובעקבותיה משנת ביכורים, תואם את עולמו של רבי עורך המשנה ("נטילת ידיים בספרות התנאית", "מנחת ספיר", עמוד 130).
• • •
במשנה שנינו: "ולקודש מטבילין".
מפרשים את המשנה: כל הן דתנינן: – כל היכן ששנינו: מטבילין – טבילת טהרה, - בארבעים סאה אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים. ולכן לאכילת קודשים צריכים להטביל את הידיים במקווה של ארבעים סאה מים).
ומציעים קושיה ממקור תנאי: והא תנינן: – והרי שנינו: (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'והא תני', כיוון שהיא ברייתא ולא משנה. - אבל יש שגם 'תנינן' מציין ברייתא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 889)) הנוטל ידיו למקדש (צריך לומר כמו בתוספתא ידיים: 'במקדש', או כמו בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי וכמו שהגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל": 'לקודש') – לאכילת קודש, צריך רביעית – צריך ליטול מכלי המכיל רביעית הלוג מים! – אבל אין צריך להטביל את הידיים במקווה (גם לחולין ולתרומה צריך רביעית, אלא שלחולין ולתרומה אפילו כמה בני אדם נוטלים מכלי שאין בו אלא רביעית מים בלבד (נוטלים בשיירי טהרה), מה שאין כן לקודש). הרי שהברייתא סותרת את המשנה!
ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתות למקורות הסותרים: אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): כאן – המשנה, - בידים טמאות – במקרה שנטמאו בטומאה ודאית שמטמאת את הידיים מדברי סופרים ולא את הגוף, כגון שנגעו בראשון לטומאה, צריך להטביל אותן במקווה לאכילת קודש, וכאן – הברייתא, - בידים טהורות – במקרה של סתם ידיים, שאין יודעים האם נטמאו, אלא שגזרו חכמים עליהן טומאה, די ליטול אותן מרביעית אפילו לאכילת קודש.
ודוחים את התירוץ ומציעים תירוץ אחר: אמר רבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בריה ד- – בנו של רבי הלל: אפילו תימר: – (ו)אפילו תאמר: כאן וכאן בידים טהורות, כאן וכאן בידים טמאות (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מתחילת המשפט עד כאן בשל שוויון סופות ומגיה השלים) – גם המשנה וגם הברייתא מדברות הן בידיים טהורות והן בידיים טמאות, שאין הבדל בין ידיים טהורות ובין ידיים טמאות, - יש לתרץ את הקושיה בהצעת אוקימתות אחרות למקורות הסותרים: כאן – המשנה, - בקודשי מקדש המקודשין – במקרה של אכילת קודשי מקדש שנתקדשו קדושת הגוף, כגון בשר שלמים לישראל ובשר חטאת ואשם לכוהנים, צריך להטביל אותן במקווה (ואף בסתם ידיים. - רק קודשי מקדש המקודשים נעשים רביעי לטומאה), וכאן – הברייתא, - בחולין שנעשו על גב הקודש – במקרה של אכילת חולין שנעשו על גב הקודש (מאכלי חולין המיועדים לאכילה עם הקודש בירושלים), די ליטול אותן מרביעית ואין צריך להטביל אותן (לפי רבי לעזר בירבי צדוק לעיל, שהוא אומר, שחולין שנעשו על גב הקודש דינם כתרומה ונעשים שלישי לטומאה).
בתוספתא ידיים א,ה שנו: הנוטל ידיו במקדש (בבית המקדש לאכילה) צריך ליטול מי רביעית, וקידוש ידיים ורגליים (לעבודה במקדש) אין לו שיעור.
בתוספתא טהרות א,ה שנו: הידיים מטמאות אחד ופוסלות אחד בקודש ופוסלות את התרומה ואין ידיים לחולין... באיזה קודש אמרו (שהוא נעשה רביעי לטומאה)? בקודשי מקדש המקודשים, כגון חלות תודה ורקיקי נזיר שנשחט עליהם הזבח והמנחות שקדשו בכלי. אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהם הזבח והמנחות שלא קדשו בכלי - אינן לא כקודש ולא כחולין אלא הרי הן כתרומה.
• • •
במשנה שנינו: "ולחטאת, אם ניטמאו ידיו - ניטמא גופו".
אמר רבי חנניה: לא שחידשו – חכמים, טומאה לחטאת – אף שהוסיפו בפרה אדומה חומרות רבות מאוד, בכל זאת לא חידשו בה טומאה שאינה קיימת כלל במקום אחר, אלא אמרו – חכמים: המיטמא טומאה קלה כמיטמא טומאה חמורה – אם נטמאו ידיו בטומאה המטמאה אותן מדברי סופרים, כגון שנגעו בראשון לטומאה, שלא נטמא גופו אבל ידיו טמאות - דינו לחטאת כמי שנטמא כל גופו בטומאה המטמאה אותו מן התורה.
בבבלי חגיגה כג,ב אמרו: תניא: מעולם לא חידשו דבר בפרה.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): כתוב בהכנת אפר הפרה האדומה: "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר" (במדבר יט,ט) – איש טהור יאסוף את אפר הפרה ויניח אותו במקום טהור מחוץ למחנה, - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב היתר: "טָהוֹר"? – והרי ודאי שהאוסף את האפר צריך להיות טהור, שלא יטמא את האפר! הגע עצמך – שער בנפשך, אפילו את (אתה) אוספו במגריפה - אמרה התורה "טָהוֹר" – אפילו אינו אוסף את האפר בידיו ממש אלא במגרפה, מכל מקום אמרה התורה שהאוסף צריך להיות איש טהור, שאף אם ידיו בלבד טמאות - הרי הוא לחטאת כאילו כולו טמא ומטמא את האפר בהיסט כשאוספו במגרפה (היסט - נדנוד והזזה של דבר על ידי אדם, שנחשב כאילו האדם נושא את הדבר. - המונח 'הגע עצמך' כאן מציין מקרה הכלול בפסוק שיכול לשמש ראיה למה שנזכר לפני כן בסוגיה: 'המיטמא טומאה קלה כמיטמא טומאה חמורה').
מגרפה היא כלי הדומה למעדר בעל יד (ידית) וכף. הכף היא לוח שטוח. כרגיל הכף היא ממתכת, אך יש שהיא עשויה עץ.
ומציעים שאלה: מה אנן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המקור האמוראי כך שיש ראיה שמי שידיו בלבד טמאות הרי הוא לחטאת כאילו כולו טמא ומטמא את האפר רק בהיסט?) ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אם במגריפה של מתכת - והלא פשוטי כלי מתכות טמאין – כלי מתכת, אפילו אין להם בית קיבול, מקבלים טומאה! – אם מגרפה (הכף של המגרפה) שאמר רבי לעזר היא של מתכת, אין ראיה שמי שידיו בלבד טמאות הרי הוא לחטאת כאילו כולו טמא ומטמא את האפר רק בהיסט, שכיוון שידיו טמאות, הן מטמאות את המגרפה, מפני שמי שידיו בלבד טמאות הרי הוא לחטאת כאילו כולו טמא, והמגרפה מטמאה את האפר, ולכן צריך האוסף להיות טהור בידיו. אם במגריפה של עץ - לא כעומד מחמת דבר טמא הוא?! (בתמיהה) – אם מגרפה (הכף של המגרפה) שאמר רבי לעזר היא של עץ, שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, גם אין ראיה שמי שידיו בלבד טמאות הרי הוא לחטאת כאילו כולו טמא ומטמא את האפר רק בהיסט, שכיוון שידיו טמאות, הן מטמאות את המגרפה, מפני שהכף של המגרפה עומדת מחמת הידית של המגרפה שהיא של מתכת והיא דבר המקבל טומאה, והמגרפה מטמאה את האפר, ולכן צריך האוסף להיות טהור בידיו (ההלכה היא שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה ופשוטי כלי מתכת מקבלים טומאה. בכלים המורכבים משני החומרים, יש שהולכים אחר החלק שעושה את מלאכתו של הכלי, ויש שהולכים אחר החלק המעמיד (החלק בכלי שהחלקים האחרים נשענים או נתלים עליו). ראה משנה כלים יג,ו ובבלי שבת נט,ב-ס,א, וראה "סדרי טהרות" למשנה זו. לפי פירושנו לירושלמי כאן, במגרפה של עץ הולכים אחר המעמיד - הידית של מתכת).
ומציעים תשובה לשאלה בהצעת אוקימתא: אמר רב הושעיה (אמורא בדור השלישי): תיפתר – תתפרש (המקור האמוראי) באוספו בנסר (קרש, לוח שנגזר מעץ) – במקרה שהוא אוסף את האפר בנסר של עץ (מגרפה שנזכרה במקור האמוראי היא לאו דווקא), שאין ידיו מטמאות את הנסר, מפני שאינו כלי ואינו מקבל טומאה, ומכל מקום אמרה התורה שהאוסף צריך להיות איש טהור, שאף אם ידיו בלבד טמאות - הרי הוא לחטאת כאילו כולו טמא ומטמא את האפר בהיסט.
ומקשים: ואיפשר שלא יִנָּשֵׂא עליו?! (בתמיהה) – הרי, כשהוא אוסף את האפר בנסר שהוא דק, אי אפשר שלא יתרומם אפר מן הארץ על הנסר, ולכן ייחשב הנסר ככלי שיש לו בית קיבול, וכיוון שידיו טמאות, הן מטמאות את הנסר, והנסר מטמא את האפר, ולכן צריך האוסף להיות טהור בידיו, ועדיין אין ראיה שמי שידיו בלבד טמאות הרי הוא לחטאת כאילו כולו טמא ומטמא את האפר רק בהיסט.
ומציעים תירוץ לקושיה בהצעת אוקימתא אחרת: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אבוי ד- – אביו של רבי מתניה: תיפתר – תתפרש (המקור האמוראי) באוספו במלתרא (קורה להחזקת תקרת הבניין (מקור המילה ביוונית)) עבה – שמחמת עובייה אי אפשר שיינשא אפר עליה, ומכל מקום אמרה התורה שהאוסף צריך להיות איש טהור, שאף אם ידיו בלבד טמאות - הרי הוא לחטאת כאילו כולו טמא ומטמא את האפר בהיסט.
במשנה פרה יא,ו שנינו, שכל הטעון ביאת מים (טבילה), בין מדברי תורה בין מדברי סופרים - מטמא מי חטאת ואפר חטאת ואת המזה מי חטאת (והוא הדין כל הטהור לחטאת) במגע ובמשא (בין שנגע בו הטמא ובין שנשא אותו), ומטמא כלי ריקם הטהור לחטאת במגע אבל לא במשא לדעת חכמים.
רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מה בין אדם טהור לחטאת לכלי ריקן טהור לחטאת? – מה ההבדל בין אדם שנטהר לעסוק בפרה אדומה ובין כלי ריק טהור המיועד למי חטאת (מים המקודשים באפר פרה) ולאפר חטאת (אפר פרה בלא מים)? מדוע אדם הטהור לחטאת נטמא במגע ובמשא, וכלי ריקם הטהור לחטאת נטמא במגע אבל לא במשא?
אמר ליה: – אמר לו (השיב לו רבי אמי): "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה" (במדבר יט,ט) - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב היתר: "אִישׁ"? אלא ליתן טהרה מעולה לאיש לעשותו כמי חטאת וכאפר חטאת – הכתוב מלמד שטהרתו של אדם הטהור לחטאת צריכה להיות כטהרתם של מי חטאת ואפר חטאת שהם נטמאים במגע ובמשא (כל טומאת משא אינה אלא שהטהור נושא את הטמא, אבל טמא הנושא טהור אינו מטמאו. וכאן (משנה פרה יא,ו) אין לפרש משא זה במים ובאפר שנשאו את הטמא, שכל טומאת משא אינה אלא לאדם. ולכן יש לפרש, שמשא זה הוא היסט, שהטמא הסיט את המים והאפר. בכמה מקומות אנחנו מוצאים שנקרא היסט בשם משא. בכל הטומאות כשהטמא מסיט לטהור אינו נטמא, אבל זב המסיט את הטהור מטמאו בהיסטו. וכל שאינו טהור לחטאת, כגון הטעון ביאת מים, הריהו כזב לגבי חטאת ומטמא מי חטאת ואפר חטאת בהיסט שהסיטם).
רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): היסט שטיהרתי לך בשרץ טימאתי לך כאן – שרץ (אחד משמונת השרצים המפורטים בתורה שמטמאים במותם) אינו מטמא בהיסט, שאם אדם טהור מסיט שרץ אינו נטמא, ששרץ אינו מטמא אלא במגע, אבל אדם הטהור לחטאת שמסיט שרץ נטמא לחטאת.
בתוספתא פרה י,ד שנו: טהור לחטאת ש... הסיט את השרץ... - רבי אליעזר מטהר, ורבי יהושע מטמא.
דברי רבי שמעון בן לקיש בירושלמי הם לפי רבי יהושע שמטמא.
• • •