משנה
בית שמאי ובית הלל המשיכו באותה מחלוקת של חכמי הזוגות שנשנתה במשנה הקודמת בעניין סמיכה ביום טוב על קורבנות שמביאים ביום טוב. הם נחלקו גם בעניין הקרבת עולות ראייה ביום טוב.
משנתנו נשנתה גם במסכת ביצה ב,ד.
בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: מביאין שלמים – מקריבים שלמי חגיגה ביום טוב, לפי שיש בהם אכילה לאדם, והרי מותר לשחוט ביום טוב לצורך אכילה, ואין סומכין עליהן – על ראשם של הקורבנות בידיים לפני השחיטה ביום טוב, משום שבסמיכה נשענים על הבהמה ואין משתמשים בבעלי חיים ביום טוב, אלא סומכים עליהם מערב יום טוב, אבל לא עולות – אין מקריבים עולות ראייה ביום טוב, לפי שהן כולן למזבח ואין בהן אכילה לאדם, אבל הן קרבות לאחר יום טוב.
ובית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) אומרים: מביאין שלמים ועולות – מקריבים ביום טוב גם שלמי חגיגה וגם עולות ראייה, שכן חובה להקריב אותם כשבאים להיראות במקדש ברגל, וכל הקורבנות שהם חובת יום טוב מקריבים אותם ביום טוב, וסומכין עליהן – שהואיל והקרבתם מותרת ביום טוב, גם הסמיכה עליהם מותרת.
• • •
תלמוד
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביצה ב,ד.
מביאים ברייתא (שמבארת על מה נחלקו בית שמאי ובית הלל): בית שמי אומרים: הותרה סמיכה שלא כדרכה – במקום שאי אפשר לסמוך כדרכה של סמיכה, הותר לסמוך שלא כדרכה. ובית הלל אומרים: לא הותרה סמיכה שלא כדרכה – במקום שאי אפשר לסמוך כדרכה של סמיכה, לא הותר לסמוך שלא כדרכה.
ושואלים: אי זו היא סמיכה שלא כדרכה?
ומשיבים: מאתמול – ביום שלפני יום ההקרבה (סמיכה שלא כדרכה היא סמיכה לפני זמנה). לדעת בית שמאי, הותר לסמוך מערב יום טוב על שלמי החגיגה שמקריבים ביום טוב, ולכן אין סומכים עליהם ביום טוב. אבל לדעת בית הלל, לא הותר לסמוך מערב יום טוב על עולות הראייה ושלמי החגיגה שמקריבים ביום טוב, ולכן סומכים עליהם ביום טוב.
בתוספתא חגיגה ב,י שנו: בית שמיי אומרים: אין סומכים ביום טוב, ושלמים החוגג בהם (המביא שלמי חגיגה ביום טוב) סומך עליהם מערב יום טוב. בית הלל אומרים: מביאים שלמים ועולות וסומכים עליהם (ביום טוב).
בבבלי ביצה כ,א אמרו: תניא: אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה (של השלמים) שצריך (לעשותה). על מה נחלקו? על תכף לסמיכה שחיטה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך (להקפיד על כך, ואפשר לסמוך קודם לשחיטה, בערב יום טוב), ובית הלל אומרים: צריך (ולכן צריך לסמוך ביום טוב).
לפי רבי יוסי בבבלי, בית שמאי סוברים שאף לכתחילה אינו צריך לתכוף לסמיכה שחיטה, ובית הלל סוברים שלכתחילה צריך לתכוף לסמיכה שחיטה. אבל לפי הירושלמי, אף לבית שמאי לכתחילה צריך לתכוף, אלא שהותר שלא לתכוף במקום שאי אפשר, ולבית הלל לא הותר שלא לתכוף אף במקום שאי אפשר.
בבבלי ביצה כ,א אמרו: תניא: אמר רבי יוסי ברבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך. על מה נחלקו? על הסמיכה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך.
לפי מסורת זו (של רבי יוסי ברבי יהודה) נמצא שמעולם לא נחלקו הקדמונים האם הסמיכה אסורה ביום טוב, אלא נחלקו בשאלת חלותו של דין סמיכה בקורבנות הרגל: בית שמאי ובני הזוגות שלפניהם קבעו שקורבנות הרגל - חגיגה וראייה - אינם עניין למצוות סמיכה האמורה בתורה, ואילו בית הלל ובני הזוגות שלפניהם החילו את מצוות הסמיכה שבתורה אף על קורבנות הרגל. נמצא שאין למחלוקת כל זיקה ליום טוב: אף אם אדם מקריב את חגיגתו וראייתו בחול המועד, ואיסורי שבות למיניהם אינם עניין לכאן כלל, מכל מקום המחלוקת במקומה עומדת, האם מצוות סמיכה חלה אף בקורבנות הללו.
אכן גם מפשטות לשונה של המשנה נראה כך: 'יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך' וכו', ולא נֶאמר מאומה על יום טוב. אומנם בהמשך הרצוף מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם מותר להקריב ביום טוב עולות ראייה, ובכלל דבריהם נזכרה גם מחלוקת הסמיכה: 'בית שמאי אומרים: מביאים שלמים ואין סומכים עליהם. ובית הלל אומרים: מביאים שלמים ועולות וסומכים עליהם'. אך אין לערב בין המחלוקת הקדומה, שבית שמאי ובית הלל אינם אלא ממשיכים בה, לבין המחלוקת החדשה, שעלתה אצל הבתים דווקא, על היתר הקרבת עולות, שוודאי עניינה ביום טוב דווקא, אך המחלוקת הקדומה על הסמיכה אינה מוגבלת ליום טוב. התוספתא היא שביארה שאף המחלוקת הקדומה עסקה ביום טוב דווקא, אך הלשון הסתמי שבמחלוקת הזוגות אינו מסייע לביאור זה.
אין לסלק את הראיה מסתימת לשון המשנה בטענה שיום טוב לא נזכר גם במחלוקת בית שמאי ובית הלל על ההקרבה, שוודאי עסוקה דווקא בו. שהרי מחלוקת בית שמאי ובית הלל שנויה במשנת ביצה, בתוך ענייני יום טוב, באופן שלא היה כלל מן הצורך להזכירו, ומסתבר שבביצה הוא מקומה הראשון של המחלוקת, ומשם הועברה כלשונה לחגיגה ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמודים 137-139 והערה 185).
קורבנות בהמה שהיחיד מקריב, בין חובה בין נדבה, טעונים סמיכה.
מציינים שבעלי המחלוקת מודים בעניין מסוים ומצמצמים את המחלוקת למקרה מסוים.
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים) מודים (בית שמאי ובית הלל מסכימים במקרים המוצעים), באשם מצורע – שהוא מקריב ביום השמיני לטהרתו, שסמך עליו מאתמול – מצורע שסמך ביום השביעי על אשמו שהוא מקריב ביום השמיני, - לא יצא – כולם מודים שלא יצא ידי סמיכה, וצריך לחזור ולסמוך ביום השמיני, שהרי סמך עליו כשהיה מחוסר זמן, שלא היה המצורע ראוי עדיין להביא קורבן, שלמי נדבה – שאדם נדב להקריב, שסמך עליהן מאתמול – ביום שלפני היום שהוא מקריב אותם, - יצא (במסירה שלפנינו: 'לא יצא', ומגיה מחק את המילה 'לא', וכן נכון ואינה במקבילה) – כולם מודים שיצא ידי סמיכה, ואינו צריך לחזור ולסמוך ביום שהוא מקריב אותם, שהרי היו השלמים ראויים לקורבן באותו זמן, שאילו רצה היה יכול להקריבם מיד אחר הסמיכה. מה פליגין? – [ב]מה חלוקים (בית שמאי ובית הלל)? - בשלמי חגיגה – שאדם מקריב ביום טוב. בית שמי עבדין לון – עושים (דנים) אותם, כשלמי נדבה – שהרי שלמי חגיגה, אם הקריבם בערב הרגל - כשרים, אלא שלא יצא בהם ידי חובת חגיגה, ולכן לדעת בית שמאי סומכים עליהם מערב יום טוב, בית הלל עבדין לון – עושים (דנים) אותם, כאשם מצורע – שהרי שלמי חגיגה, אם הקריבם בערב הרגל - לא יצא בהם ידי חובת חגיגה, והרי הם כמחוסרי זמן, ולכן לדעת בית הלל אין סומכים עליהם מערב יום טוב.
ומציעים פרשנות מצמצמת לקביעה שלפני כן: אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הן דת (דאת) אמר: – היכן שאתה אומר: אשם מצורע שסמך עליו מאתמול – ביום השביעי, לא יצא – ידי סמיכה, - בזמנו – כשהקריבו בזמנו, ביום השמיני. אבל עיבר (עבר) זמנו – כשהקריבו לאחר זמנו, ביום התשיעי ואילך, - נעשה כשלמי חגיגה (צריך לומר כמו במקבילה: 'כשלמי נדבה') – דינו כשלמי נדבה, ואם מצורע סמך על אשמו ביום שלפני היום שהקריב אותו - יצא ידי סמיכה, שהרי יכול היה להקריבו ביום שסמך עליו.
בית שמאי ובית הלל נחלקו בעולות ראייה האם מקריבים אותן ביום טוב.
ומביאים ברייתא (על הוויכוח בין בית שמאי ובית הלל): אמרו בית הלל לבית שמי: יש ללמוד בקול וחומר שמקריבים עולות ראייה ביום טוב: מה אם בשעה שאני אוסר להדיוט (אדם פשוט) – בשבת, שאסור להדיוט לעשות מלאכה אפילו לצורך אכילה, - הרי אני מתיר לגבוה (כינוי כבוד לאלוהים) – מותר להקריב לגבוה קורבנות תמידים ומוספים, בשעה שאני מתיר להדיוט – ביום טוב, שמותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, - אינו דין שנתיר לגבוה?! (בתמיהה) – כלום אין זה קול וחומר (אין ההיגיון מחייב) שיהא מותר להקריב לגבוה עולות ראייה?!
אמרו להן בית שמי – לבית הלל: והרי נדרים ונדבות יוכיחו – שאין זה קול וחומר, שהן מותרין להדיוט ואסורין לגבוה – כלומר, אף בשעה, ביום טוב, שמותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, אין מקריבים לגבוה נדרים ונדבות כדי לצאת בהם ידי חובת הנדר, ואף אתם (בית הלל) מודים בה, ולכן ביום טוב אין מקריבים לגבוה גם עולות ראייה.
אמרו להן בית הלל – לבית שמאי: לא – אין להביא ראיה מנדרים ונדבות, אם אמרתם בנדרים ונדבות – שאין מקריבים אותן ביום טוב לגבוה, מפני שאין זמנן קבוע – ואין חייבים להקריבם ביום טוב, תאמרו בחגיגה – האם תאמרו בעולת ראייה, שזמנה קבוע – וחייבים להקריבה ביום טוב, שיהא אסור להקריב אותה ביום טוב לגבוה?! – ולכן עולות ראייה מקריבים אותן ביום טוב (השם "חגיגה" כולל שלמי חגיגה ועולת ראייה, כמו ששנו בתוספתא חגיגה א,ד: "זה וזה קרויים חגיגה", שאף עולת ראייה נקראת "חגיגה". וכאן הכוונה לעולת ראייה, שכן שלמי חגיגה מקריבים אותם ביום טוב אף לבית שמאי).
אמרו להן בית שמי – לבית הלל: חגיגה – עולת ראייה, אין זמנה קבוע, שאם לא חג בראשון – לא הביא עולת ראייה ביום טוב הראשון, - חוגג בשיני – מביא אותה ביום השני, שאם (מילה זו יתירה ואינה במקבילה) לא חג בשיני – לא הביא עולת ראייה ביום השני, - חוגג בשלישי – מביא אותה ביום השלישי, וכן שאר ימי הרגל, כמו ששנינו במשנה לעיל א,ו.
אמרו להן בית הלל – לבית שמאי: חגיגה – עולת ראייה, זמנה קבוע, שאם לא חג ברגל – לא הביא עולת ראייה כל ימי הרגל, - אינו יכול לחוג לאחר הרגל – אינו מביא אותה לאחר הרגל. הרי שעולת ראייה יש לה זמן מוגבל, ואינה דומה לנדרים ונדבות.
אמרו להם בית שמי – לבית הלל: יש ללמוד מן הכתוב שאין מקריבים עולות ראייה ביום טוב: והלא כבר נאמר – בעניין חג המצות: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז) – (ביום הראשון וביום האחרון של החג אסור לעשות כל מלאכה) אבל מותר יהיה לכם לעשות ביום טוב רק מלאכות שתכליתן להכין מה שייאכל לכל אחד מכם! – ויש ללמוד מכאן שביום טוב אין מקריבים לגבוה עולות ראייה.
אמרו להם בית הלל – לבית שמאי: משם ראייה – לדבריכם?! (בתמיהה) לכם אינו נעשה – בשבילכם אין מותר לעשות ביום טוב רק מלאכות לצורך אכילה, אבל נעשה הוא לגבוה – בשביל גבוה מותר לעשות ביום טוב כל המלאכות, שההגבלה לגבי צורכי אוכל ביום טוב נאמרה רק להדיוט (-"לכם") ולא נאמרה לגבוה. ולכן ביום טוב מקריבים לגבוה עולות ראייה.
אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר (במקבילה: 'אומרו') טעם אחר – לדעת בית הלל: יש ללמוד בקול וחומר שמקריבים עולות ראייה ביום טוב: מה אם בשעה שכירתך (תנור מיטלטל לשפות עליו סירים לחימום או לבישול) סתומה – בשבת, שאסור להדיוט לעשות מלאכה אפילו לצורך אכילה, ואסור לו לבשל על הכירה שלו, - כירת רבך פתוחה – מותר להקריב לגבוה קורבנות ולהקטיר אותם על המזבח של ה', בשעה שכירתך פתוחה – ביום טוב, שמותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, ומותר לו לבשל על הכירה שלו, - אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה?! (בתמיהה) – כלום אין זה קול וחומר (אין ההיגיון מחייב) שיהא מותר להקריב לגבוה עולות ראייה ולהקטיר אותם על המזבח של ה'?! (הכוונה בכירה פתוחה וסתומה, כנראה, לחור בשולי הכירה ששימש להכנסת העצים ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד רמב))
דבר אחר (ביאור נוסף) – לדעת בית הלל: אינו בדין – אינו ראוי, שיהא שולחנך מלא – שולחנו של האדם מלא במיני מאכלים ביום טוב, שהרי ביום טוב מותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, ושולחן רבך (במקבילה: 'קונך', וכן הגיה כאן מגיה במסירה שלפנינו) ריקם (ריק) – מזבחו של ה' ריק ממיני קורבנות ביום טוב. ולכן ביום טוב מקריבים לגבוה עולות ראייה (לפי הלשון הזה לא למד אבא שאול יום טוב משבת בקול וחומר אלא שכך ההיגיון מחייב).
בתוספתא חגיגה ב,י שנו: אמרו בית הלל: ומה אם בשעה שאי אתה מותר לעשות להדיוט - את מותר לעשות לגבוה, שעה שאתה מותר לעשות להדיוט - אינו דין שאתה מותר לעשות לגבוה?!
אמרו להם בית שמיי: נדרים ונדבות יוכיחו, שאתה מותר לעשות להדיוט, ואין אתה מותר לעשות לגבוה.
אמרו להם בית הלל: לא, אם אמרתם בנדרים ונדבות - שאין זמנן קבוע, תאמרו בחגיגה (כלומר, בעולת ראייה) - שזמנה קבוע?!
אמרו להם בית שמיי: אף חגיגה (כלומר, עולת ראייה) פעמים שאין זמנה קבוע, שמי שלא חג ביום טוב הראשון של חג - חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון (לשיטתכם, אבל לבית שמאי אין עולת ראייה קריבה ביום טוב האחרון).
אבא שאול היה אומרה בלשון אחרת משם בית הלל: ומה אם בשעה שכירתך סתומה - כירת רבך פתוחה, שעה שכירתך פתוחה - אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה?!
דבר אחר: אינו בדין שיהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.
בתוספתא חסרים השלבים האחרונים של הוויכוח.
בבבלי ביצה כ,ב אמרו: תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה במקום שאסור להדיוט - מותר לגבוה, מקום שמותר להדיוט - אינו דין שמותר לגבוה?!
אמרו להם בית שמאי: נדרים ונדבות יוכיחו, שמותר להדיוט ואסור לגבוה.
אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן, תאמרו בעולת ראייה שקבוע לה זמן?!
אמרו להם בית שמאי: אף זו (עולת ראייה) אין קבוע לה זמן, דתנן: מי שלא חג יום טוב הראשון של חג - חוגג והולך את כל הרגל כולו ויום טוב האחרון של חג.
אמרו להם בית הלל: אף זו קבוע לה זמן, דתנן: עבר הרגל ולא חג - אינו חייב באחריותו.
אמרו להם בית שמאי: והלוא כבר נאמר: "עצרת תהיה לכם" - לכם ולא לגבוה!
אמרו להם בית הלל: והלוא כבר נאמר: "לה'" - כל דלה' (כל מה שנעשה לה' מותר להקריב)! אם כן, מה תלמוד לומר: "לכם"? - "לכם" ולא לגויים, "לכם" ולא לכלבים.
אבא שאול אומרה בלשון אחרת (שכך אמרו בית הלל): ומה במקום שכירתך סתומה - כירת רבך פתוחה, מקום שכירתך פתוחה - אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה?! וכן בדין, שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.
מבנה הוויכוח בבבלי דומה לזה שבירושלמי.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) הוה עבר קומי סדרא ושמע קלהון קריי הדין פסוקא: – היה עובר לפני הסדר (בית הכנסת. - סידרא הוא מוסד ציבורי, שהיו בו בית ספר שבו לימדו מקרא, בית כנסת שבו התפללו או שמעו דרשה, ובית מדרש שבו עסקו בתלמוד ("מסביב ל'סידרא'", "בר אילן" ל-לא, עמודים 359-365)), ושמע את קולם (של האנשים שבסידרא) קוראים את הפסוק הזה (במעשי דויד האחרונים - תפילת דויד במעמד קהל ישראל והודיית העם והמלכתו השנייה של שלמה): "וַיִּזְבְּחוּ לַי'י זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַי'י לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא פָּרִים אֶלֶף אֵילִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף וְנִסְכֵּיהֶם וּזְבָחִים לָרֹב לְכָל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כט,כא). אמר – רבי שמעון בן לקיש: מאן דמפסיק ליה – מי שמפסיק אותו (את הפסוק בדברי הימים, שמפסיק בין "ויעלו עולות לה'" ובין "למחרת היום ההוא", שהמילים "למחרת היום ההוא" מחוברות לאמור לאחריהם, ולפי זה ביום ההוא הקריבו זבחים (שלמים) ועולות ולמחרת היום ההוא הקריבו אלפי קורבנות וזבחים לרוב), - כבית שמי (צריך לומר: 'כבית הלל') – היום ההוא היה חג השבועות (כאמור להלן), ולדעת בית הלל מקריבים ביום טוב גם שלמי חגיגה וגם עולות ראייה, והם השלמים והעולות שהקריבו ביום ההוא, מאן דקרֵא כוליה – (ו)מי שקורא את כולו (את כל הפסוק בדברי הימים, שאינו מפסיק בין "ויעלו עולות לה'" ובין "למחרת היום ההוא", שהמילים "למחרת היום ההוא" מחוברות לאמור לפניהם, ולפי זה למחרת היום ההוא הקריבו זבחים (שלמים) ועולות וגם אלפי קורבנות וזבחים לרוב, אבל ביום ההוא לא הקריבו כלל), - כבית הלל (צריך לומר: 'כבית שמי') – כמבואר להלן (כך הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל").
ומציעים קושיה: ניחא – (הדבר) נוח, עולות למחרת היום ההוא – מובן שהקריבו עולות למחרת היום ההוא ולא ביום ההוא, שהיום ההוא היה חג השבועות, ולדעת בית שמאי אין מקריבים ביום טוב עולות ראייה. אבל שלמים למחרת היום – אין מובן שהקריבו שלמים למחרת היום ההוא ולא ביום ההוא, - ואֵין שלמים באין כבית שמי?! (בתמיהה) – הרי לדעת בית שמאי מקריבים ביום טוב שלמי חגיגה!
ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוסי בירבי בון: דוד – המלך, מת בעצרת – היום ההוא, שבו היה המאורע של תפילת דויד במעמד קהל ישראל והודיית העם והמלכתו השנייה של שלמה, חל בעצרת (חג השבועות), ובאותו היום מת דויד (שכן מיתת דויד נזכרת שם מיד בהמשך - דברי הימים א כט,כח), והיו כל ישראל אוננין – ביום ההוא, מפני שהכול חייבים בכבודו של מלך, ואונן אסור להקריב את קורבנותיו, והקריבו למחר – שלמים ועולות, שבנשיא ובמלך נוהגת רק אנינות ולא אבלות.
ברות רבה ג,ב נאמר (על דויד): מת בעצרת שחל להיות בשבת.
ומביאים ברייתא: מעשה בהלל הזקן (אחד מחכמי הזוג החמישי) שהביא – ביום טוב, עולתו – עולת ראייה, לעזרה וסמך עליה – שלא רק שאמר לסמוך, אלא שנהג כך למעשה. חברו עליו (התקהלו ונועדו כנגדו) תלמידי בית (במקבילה אין מילה זו, אבל בקטע גניזה שם כמו כאן) שמי – הסוברים שאין מביאים עולות ביום טוב, כדי להניא אותו מלהקריב אותה. התחיל מכשכש (הניע, נדנד לכאן ולכאן) בזנבה – שלא יראו שהקורבן הוא זכר והביא אותו לעולה, ולפי בית שמאי אסור להביא קורבן עולה ביום טוב. אמר להן: ראו, נקיבה היא ושלמים – שלמי חגיגה, הבאתיה – ובזה אף בית שמאי מודים שקרבים ביום טוב (אף שזכר הוא ועולה, שינה הלל ואמר נקיבה היא ושלמים, מפני השלום. ועל הסמיכה לא מיחו, כי שמא לא ראו את הסמיכה. הלל אינו מתווכח עם תלמידי שמאי. הוא מעמיד פנים כאילו הסכים לדבריהם). הפליגן בדברים – הרחיקם מאותו עניין לעניין אחר, כדי שלא יבדקו אחריו, והלכו להן – שהניחו לו.
לאחר ימים – בתקופה מאוחרת יותר, כנראה לאחר מותו של הלל ("בית שמאי", עמוד 106), גברה ידן של בית שמי – הכריעו וניצחו את בית הלל, וביקשו לקבוע הלכה כדבריהם – שהסמיכה על ראש הקורבן ביום טוב אסורה. והיה שם בבא בן בוטא (חכם בדור שלפני חורבן הבית השני) מתלמידי בית שמי, ויודע שהלכה כבית הלל – שהסמיכה מותרת. פעם אחת נכנס לעזרה – ביום טוב, ומצאה שוממת – ריקה מקורבנות, מפני שהעם נמנע בכלל מלהביא קורבנות בשל איסור הסמיכה, שאף שלמי חגיגה שהותרו על ידי בית שמאי לא הקריבו ביום טוב, כאות מחאה על איסור הסמיכה ביום טוב, וקורבן שסמכו עליו מערב יום טוב היה פגום בעיני העם ("המחלוקת הראשונה", "תרביץ" כח, עמודים 155-156). העם נמנע מלהביא קורבנות, כיוון שהאיסור של בית שמאי ביטל למעשה את השתתפותם הסמלית בעבודת המקדש, והפיתרון שהציעו בית שמאי של סמיכה מערב יום טוב לא הפיס את דעתם של העם ("'סתור סורגיא מן עזרתא': כ"ג במרחשוון במגילת תענית", "תרביץ" עא, עמוד 16, הערה 52). וכיוון שנאסרה הסמיכה ביום טוב דחה העם את הקרבת השלמים לימי חול, כדי שיוכל לשתף את עצמו בעבודת המקדש על ידי סמיכה התכופה לשחיטה. אמר: יִשֹּׁמּוּ (ייחרבו) בתיהן – יש בלשון זה רמז לבית שמי, של אֵילּוּ שהֵישַׁמוּ (החריבו) את בית אלהינו. מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים טלים (טליים. - במקבילה וכן כאן לפני מחיקה: 'צאן', במקום 'טלים'. אבל בקטע גניזה שם כמו כאן) מִצֹּאן קֵדָר (הלשון "צֹאן קֵדָר" מקורו בישעיהו ס,ז: "כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ, אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ, יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר". תוכנו של הפסוק מתאים למעשהו של בבא בן בוטא, שהביא צאן רב להקריב על המזבח ולפאר את בית ה'), וביקרן ממומין – בדק אותם לראות האם הם בלי מומים, והעמידן בהר הבית – כדי שייטלו העם אותם ויקריבו עולות ראייה ושלמי חגיגה. ואמר להן: שמעוני, אחיי בית ישראל. כל מי שהוא רוצה, יביא עולות יביא (מילה זו יתירה) ויסמוך, יביא שלמים ויסמוך – הרי שגם שלמים לא הקריבו. באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל – שהסמיכה על ראש הקורבן ביום טוב מותרת, ולא אמר אדם דבר – לא ערער אדם בדבר.
בתוספתא חגיגה ב,יא שנו: מעשה בהלל הזקן שסמך על העולה בעזרה, וחברו עליו תלמידי שמיי. אמר להם: בואו וראו שהיא נקבה, וצריך אני לעשותה זבחי שלמים. הפליגם בדברים והלכו להם.
מיד גברה (לשון זו קשה היא, ונראה שבתוספתא נתחברו שני מעשים לאחד ("חז"ל", עמוד 528, הערה 79)) ידם של בית שמיי וביקשו לקבוע הלכה כמותם. והיה שם בבא בן בוטא, שהוא מתלמידי בית שמיי, והיה יודע שהלכה כדברי בית הלל. הלך והביא את כל צאן קידר והעמידם בעזרה, ואמר: כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבוא וייטול ויסמוך. באו ונטלו את הבהמות, והעלו עולות ושלמים וסמכו עליהם. בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל, ולא ערער אדם בדבר.
בבבלי ביצה כ,א-ב אמרו: תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה (ביום טוב). חברו עליו תלמידי שמאי, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו (שאתה מביא)? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש לה בזנבה, והלכו להם.
ואותו היום גברה (אפשר לפרש: באותו היום שגברה ("חז"ל", עמוד 528, הערה 80)) ידם של בית שמאי, וביקשו לקבוע הלכה כמותם. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל. שלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידם בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה להביא עולה - יבוא ויסמוך, שלמים - יבוא ויסמוך. ואותו היום גברה ידם של בית הלל וקבעו הלכה כמותם, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.
בתוספתא ובבבלי חסרה הפסקה "פעם אחת נכנס לעזרה ומצאה שוממת. אמר: יִשֹּׁמּוּ בתיהן של אֵילּוּ שהֵישַׁמוּ את בית אלהינו".
מימרה זו ישנה גם בירושלמי מעשר שני ה,ו.
אמר רבי יצחק בירבי לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא כסא (במקבילה בביצה: 'הדא אמרה:'. ובמעשר שני אין שתי מילים אלו) כשירותה (במסירה שלפנינו נמחקה 'כ' ונכתבה במקומה 'ב' כמו במקבילה בביצה. אבל במעשר שני: 'כשרותה') בעייא מוליי (משפט סתום שאין בידי לפרשו). ססא דקיסא מיניה וביה – תולעת העץ ממנו ובו (מן העץ עצמו נוצר ויוצא הזחל האוכל ומכרסם את העץ, ואינו בא ממקום אחר). כל גומרא דלא כוויא בשעתה לא כוייא – כל גחלת שאינה בוערת בזמנה לא תבער. - המשפטים האלה הם משלים למעשהו של בבא בן בוטא. המשפט השני הוא משל לכך שבבא בן בוטא שגרם שתיקבע הלכה שלא כבית שמאי היה מתלמידי בית שמאי. המשפט השלישי הוא משל לכך שבבא בן בוטא עשה מעשהו מיד בשעה שמצא את העזרה שוממת, שאילו היה עושה לאחר זמן לא היה מעשהו מועיל שתיקבע הלכה כבית הלל.
ומביאים ברייתא: (במקבילה נוסף 'שוב') מעשה באחד מתלמידי בית (במקבילה אין מילה זו) הלל שהביא – ביום טוב, עולתו – עולת ראייה, לעזרה וסמך עליה, וראהו אחד מתלמידי בית (במקבילה אין מילה זו) שמי. אמר להן (צריך לומר כמו במקבילה: 'אמר לו') – תלמיד בית שמאי: מה זו סמיכה? – מדוע אתה סומך? (נראה שאותו תלמיד בית שמאי לא ידע האם הבהמה הובאה לשם עולה או לשם שלמים, ומשום כך לא העיר אלא על הסמיכה, שראה כשהיא נעשתה) אמר לו – תלמיד בית הלל: מה זו שתיקה? – כלומר, אתה רמזת לי שאינני בקי בהלכות סמיכה, ואף אני רומז לך שאינך בקי בהלכות שתיקה ("תוספתא כפשוטה"). ושיתקו – את תלמיד בית שמאי, בנזיפה (בגערה) והלך לו.
עד כאן המקבילה בירושלמי ביצה.
בתוספתא חגיגה ב,יב שנו: שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שסמך על העולה בעזרה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמיי, אמר לו: מה זה סמיכה? אמר לו: מה זה שתיקה? שיתקו בנזיפה.
בבבלי ביצה כ,ב אמרו: שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: מה זו סמיכה? - אמר לו: מה זו שתיקה? שיתקו בנזיפה, והלך לו.
• • •