משנה
המשנה חוזרת להלכות חגיגה שנשנו בפרק הקודם.
משנה זו דנה בקורבנות הרגל שמביאים היחידים ביום טוב, האם הם סומכים עליהם ביום טוב או שאינם סומכים. ונחלקו בזה חמשת הזוגות של חכמי ישראל שעמדו בראש הסנהדרין בימי הבית השני במשך כמה דורות (מתקופת החשמונאים עד תקופת הורדוס).
יוסי בן יועזר (אחד מחכמי הזוג הראשון) אומר: שלא לסמוך – אסור לסמוך בידיים על ראש הקורבנות הקרבים ביום טוב לפני שחיטתם, לפי שהסומך נשען על הבהמה ואין משתמשים בבעלי חיים ביום טוב, אלא סומך עליהם מערב יום טוב. יוסי בן יוחנן (אחד מחכמי הזוג הראשון) אומר: לסמוך – מותר לסמוך בידיים על ראש הקורבנות הקרבים ביום טוב לפני שחיטתם.
יהושע בן פרחיה (אחד מחכמי הזוג השני) אומר: שלא לסמוך. מתיי הארבילי (אחד מחכמי הזוג השני) אומר: לסמוך.
יהודה בן טבאי (אחד מחכמי הזוג השלישי) אומר: שלא לסמוך. שמעון בן שטח (אחד מחכמי הזוג השלישי) אומר: לסמוך.
שמעיה (אחד מחכמי הזוג הרביעי) אומר: לסמוך. אבטליון (אחד מחכמי הזוג הרביעי) אומר: שלא לסמוך.
הלל (אחד מחכמי הזוג החמישי) ומנחם (חכם קדמון) לא נחלקו – מנחם שהיה אב בית דין הסכים עם הנשיא הלל, שדעתו נזכרת בהמשך המשנה, שיש לסמוך. יצא מנחם – פרש מתפקידו כאב בית דין, ונכנס שמי (אחד מחכמי הזוג החמישי) – במקומו להיות אב בית דין.
הלל אומר: לסמוך. ושמי אומר: שלא לסמוך.
הראשונים היו נשיאים – הנזכר ראשון בכל זוג מחמשת הזוגות שנמנו כאן היה נשיא (ראש הסנהדרין), והשניים אבות בית דין – הנזכר שני בכל זוג היה אב בית דין בסנהדרין.
• • •
תלמוד
מביאים ברייתא: בראשונה – בדורות הראשונים של החכמים, לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד – הסמיכה על בהמה הקרבה ביום טוב לפני שחיטתה, שלא הגיעו להכרעה בה בסנהדרין הגדולה בימי חכמי הזוגות (אבל עניינים אחרים שהיו עליהם מחלוקות הגיעו להכרעה בהם), ועמדו שמי והלל ועשו אותן ארבע – שמי והלל הוסיפו על המחלוקת בעניין הסמיכה עוד שלוש מחלוקות בעניינים שונים שלא הגיעו להכרעה בהם, ונמצא שעשו אותן ארבע מחלוקות בין כולן (שלוש המחלוקות של שמי והלל נמנו במשנה עדיות א,א-ג). משרבו תלמידי בית שמי ותלמידי בית הלל ולא שימשו את רביהן כל צורכן – לא קיימו מגע אישי מתמיד עם רבותיהם (שמי והלל) ולא שמעו לפעמים את ביאוריהם ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 219, הערה 71); לא למדו כהלכה את תורת רבותיהם, ולא התעמקו במידה מספקת בתלמודם ("יד לגילת", עמוד 158), (ו)רבו המחלוקות בישראל ונחלקו לשתי כיתות – לשני בתים, בית שמי ובית הלל, אֵילּוּ מטמאין ואֵילּוּ מטהרין – שחלקו זה על זה בנושאים רבים ולא הגיעו להכרעה בהם. ועוד אינה – הסנהדרין הגדולה, שהיתה מכריעה בנושאים שהיו בהם מחלוקות, עתידה לחזור למקומה – בלשכת הגזית שבירושלים, עד שיבוא בן דוד (כינוי למלך המשיח. - משפט סיום זה אינו במקבילות. משפט זהה ישנו בירושלמי סוכה ה,א בסיום הסיפור על חורבן בית הכנסת הגדול באלכסנדריה, ואף שם אינו במקבילות. שם מדובר על קרן ישראל שנגדעה, ואילו כאן מדובר על הסנהדרין שגלתה).
בתוספתא חגיגה ב,ח שנו: מימיהם לא נחלקו אלא על הסמיכה.
ובתוספתא חגיגה ב,ח וסנהדרין ז,א שנו: אמר רבי יוסי: כתחילה לא היו מחלוקות בישראל (כאן יש תיאור תהליך פסיקת ההלכה בסנהדרין הגדולה)...
משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שימשו כל צורכם, רבו מחלוקות בישראל, ונעשו שתי תורות.
ובתוספתא סוטה יד,ט שנו: משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שימשו כל צורכם, רבו מחלוקות בישראל, ונעשו שתי תורות.
בירושלמי סנהדרין א,ו אמרו: אמר רבי יוסי: בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל (כאן יש תיאור תהליך פסיקת ההלכה בסנהדרין הגדולה)...
משרבו תלמידי שמי והלל שלא שימשו רביהן כצורכן, רבו מחלוקות בישראל, ונעשו שתי תורות.
בבבלי סנהדרין פח,ב אמרו: תניא: אמר רבי יוסי: מתחילה לא היה מחלוקת בישראל (כאן יש תיאור תהליך פסיקת ההלכה בסנהדרין הגדולה)...
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכם, רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
ובבבלי סוטה מז,ב אמרו: משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכם, רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
בירושלמי כאן: ונחלקו לשתי כיתות. בשאר המקורות: ונעשו שתי תורות / ונעשית תורה כשתי תורות.
ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד
בבראשית רבה פרשה צז נאמר: כתחילה (כשנחרב בית המקדש) גלתה לה סנהדרי (מירושלים) וישבה לה ביבנה, ומיבנה לאושה... ואחר כך גלתה לטיבריה. אמר רבי יוחנן: טיבריה היא מַשְׁלמת למשיח (בטיבריה תיפסק הסנהדרין ולא תתחדש אלא עם בוא משיח בן דויד).
רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לא תהא שבות קלה בעיניך – אל תזלזל בשבות (כינוי לגזירת חכמים לשבות בשבת וביום טוב גם ממלאכות שאין איסורן מפורש בתורה), שהרי סמיכה – הסמיכה על בהמה הקרבה ביום טוב לפני שחיטתה, אינה אלא רשות – אינה אסורה ביום טוב אלא משום שבות של רשות (בארץ ישראל נתקצרו המילים "שבות של רשות" ל"רשות" בלבד. בארץ ישראל קראו למצווה קלה "רשות" ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 201)), ונחלקו עליה אבות העולם – חכמי הזוגות, שהיו בדורות הראשונים של החכמים, ויש האוסרים לסמוך על בהמה ביום טוב.
ומציעים היסק המבוסס על הוכחה בדרך השלילה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): זאת אומרת – יש להסיק מן האמור לפני כן, שאדם צריך לכבוש את כובדו – ללחוץ את משקלו על ראש הקורבן בשעת סמיכה, ונמצא שהוא משתמש בבעלי חיים, ואסור להשתמש בבעלי חיים ביום טוב, ולכן יש האוסרים לסמוך על בהמה ביום טוב, דלא כן – שאם לא כך (אם לא תאמר כפי שנאמר לפני כן, שאדם צריך לכבוש את כובדו בשעת סמיכה), מה אנן אמרין – מה אנחנו אומרים: וכי אסור ליגע בבהמה ביום טוב?! (בתמיהה) – הרי לא אסרו לנגוע בבעלי חיים ביום טוב! ומדוע יש האוסרים לסמוך על בהמה ביום טוב? ולכן לא מתקבל על הדעת שאין צריך לכבוש את כובדו בשעת סמיכה.
בבבלי חגיגה טז,ב אמרו: אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור.
פשיטא! (כיוון ששבות תקנת חכמים מקובלת היא, מדוע תהיה קלה בעיני כל אדם?) - שבות דמצווה אצטריכא ליה (שהרי שבות זו של סמיכה אינה לצורך האדם אלא לצורך מצווה, ובכל זאת חמורה היתה בעיניהם).
אמר רמי בר אבא / חמא: שמע מינה (ממחלוקת זו) סמיכה בכל כוחו בעינן (לא רק להניח את הידיים על ראש הבהמה אלא להישען). דאי סלקא דעתך סמיכה לאו בכל כוחו בעינן - מאי קא עביד? (מה איסור הוא עושה בהנחת הידיים?) ליסמוך! (שהרי אין זו מלאכה כלל)
בבבלי: שבות של מצווה. ובירושלמי: שבות של רשות.
בארץ ישראל קראו "רשות" לשבות שיש בה קצת מצווה ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 471).
בבבלי: "ונחלקו בה גדולי הדור". ובירושלמי: "ונחלקו עליה אבות העולם".
• • •
במשנה שנינו: "הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם ונכנס שמי".
שואלים: לאיכן יצא – מנחם?
ומשיבים: יש אומרים: ממידה למידה יצא – יצא מדרך התנהגות אחת ובא לדרך התנהגות אחרת, שסר מן הדרך הישרה.
ויש אומרים: כנגד פניו יצא – יצא מבית המדרש כשהוא מסב את פניו, הוא ושמונים זוג – מאה ושישים, של תלמידי חכמים מלובשין תירקי זהב – שריוני קשקשים של זהב ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 139) ('תרקיה' היא מילה יוונית שפירושה 'שריון'), שהשחירו פניהן – של מנחם ותלמידיו, כשולי קדירה – יצאו בבושת פנים, שאמרו להן – החכמים: כִּתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל – שהחכמים הרחיקו את מנחם ותלמידיו מכלל ישראל (הלשון 'כתבו על קרן השור...' שאולה מתיאור גזירת השמד של מלכות יוון. ראה בראשית רבה ב,ד ומקבילות).
בבבלי חגיגה טז,ב אמרו: "יצא מנחם ונכנס שמאי". - להיכן יצא? אביי אמר: יצא לתרבות רעה (סר מן הדרך הישרה). רבא אמר: יצא לעבודת המלך (שקיבל תפקיד בעבודת המלך (שירות המלך במלחמה) ולא נשאר בסנהדרין).
תניא נמי הכי: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עימו שמונים זוגות תלמידים לבושים סיריקון (בגדי משי, שיצאו לעבודת המלך ולא עסקו עוד בתורה).
בבבלי: סיריקון. ובירושלמי: תירקי.
במדרש שיר השירים זוטא פרשה ח נאמר: בימי מנחם והלל נפלה מחלוקת ביניהם, ויצא מנחם הוא ושמונה מאות תלמידים מלובשים סריקונים / בתרקי של זהב...
המעשה במנחם המופיע בתלמודים ובמדרש שיר השירים זוטא סתום, ויגעו החוקרים לפרשו.
• • •
במשנה שנינו: "הראשונים היו נשיאים, והשניים אבות בית דין".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ו,ד.
מציעים גרסאות חלופיות של מקורות תנאיים: אנן תנינן: – אנחנו שָׁנינו (במשנתנו): יהודה בן טבאי נשיא, ושמעון בן שטח אב בית דין – שמשנתנו שנתה בזוג השלישי יהודה בן טבאי ראשון ושמעון בן שטח שני, ואמרה שהראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין, ומכאן שיהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב בית דין. אית תניי תני ומחלף – יש תנא (ש)שונה (ברייתא המקבילה למשנתנו) ומחליף (שמעון בן שטח נשיא, ויהודה בן טבאי אב בית דין) (במקבילה: 'אית תניי תני: יהודה בן טבאי נשיא. ואית תניי תני: שמעון בן שטח נשיא'. - בחגיגה זהו הנוסח המקורי, ושינו בסנהדרין את הניסוח, מכיוון שלא רצו לפתוח במשנת חגיגה בהצעת 'תמן תנינן', והוא עריכה מאוחרת ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 82)).
בתוספתא חגיגה ב,ח שנו: חמישה זוגות הם (שנמנו במשנתנו), שלושה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושניים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך היו נשיאים, ושניים אבות בית דין; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שמעון בן שטח - נשיא, ויהודה בן טבאי - אב בית דין.
משנתנו ששנתה יהודה בן טבאי ראשונה, ואמרה שהראשונים היו נשיאים, היא כרבי מאיר, ושלא כרבי יהודה.
בבבלי חגיגה טז,ב אמרו: תנו רבנן: שלושה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושניים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: יהודה בן טבאי - אב בית דין, ושמעון בן שטח - נשיא.
ומציעים סיוע למקור הראשון משני המקורות הסותרים: מאן דאמר: – מי שאומר: יהודה בן טבאי נשיא - עובדא דאלכסנדרייאה מסייע ליה – המעשה של אלכסנדריה (המסופר להלן) מסייע לו.
ומספרים: יהודה בן טבאי, בעון (במקבילה: 'הוון בני ירושלם בעיין') ממניתיה נשיא בירושלם – רצו למנות אותו נשיא בירושלים (במקבילה נוסף 'ולא קבל עלוי' - ולא קיבל עליו. מילים אלו נשמטו כאן בטעות). ערק ואזל ליה לאלכסנדריאה – ערק (ברח) והלך לו לאלכסנדריה (שבמצרים). והיו בני ירושלם כותבין: "מירושלים הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה. עד מתי ארוסי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה (עצובה) עליו?" (שמא אין עגומה אלא עגונה, בחילוף מ-נ) פ(י)רש מיתי גו אילפא – פרש (הפליג יהודה בן טבאי בים) לבוא (לירושלים) באונייה (ולקבל עליו את הנשיאות).
אמר – יהודה בן טבאי בדרך חזרה מאלכסנדריה: דכורה (צריך לומר כמו במקבילה: 'דכירה') מרתה דביתא דקבלתן, מה הוות חסירה? – זכורה (לטובה) בעלת הבית שקיבלה (אירחה) אותנו (באלכסנדריה), מה היתה חסירה? (שאין בה שום חיסרון) אמר ליה חד מן תלמידוי: – אמר לו (ליהודה בן טבאי) אחד מתלמידיו (שהיה סבור שהתכוון רבו לומר שאין בה שום חיסרון במראה): רבי, עיינה הוות שברה (במקבילה: 'שוורה'. חילוף ב-ו שכיח במשנה ובארמית הגלילית) – עינה (של בעלת הבית) היתה בולטת (הרי שיש בה חיסרון במראה). אמר ליה: – אמר לו (יהודה בן טבאי): הא תרתיי גבך – הנה שתיים אצלך (יש בך שתי עבירות). חדא, דחשדתני (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'דאיסתכלית בה') – אחת, שחשדת בי (שהסתכלתי בה, שהרי היית סבור שהתכוונתי לומר שאין בה שום חיסרון במראה), וחדא, דאיסתכלת בה – ואחת, שהסתכלת בה (וראית שעינה בולטת. - במקבילה סדר העבירות הפוך). מה אמרית? – מה אמרתי? יאייא בריוא?! – יפה במראה?! (וכי התכוונתי לומר שאין בה שום חיסרון במראה?! והרי ודאי לא הסתכלתי בה!) לא אמרית אלא בעובדא – לא אמרתי אלא במעשה (התכוונתי לומר שאין בה שום חיסרון במעשה, שכן אירחה אותנו יפה). וכעס עלוי ואזל – וכעס (יהודה בן טבאי) עליו והלך (מת התלמיד. במקבילה: 'ואקפד עלוי ומית'. - 'אזל' משמשת בירושלמי לשון נקייה ל'מת'. - ממעשה זה מוכח שיהודה בן טבאי היה נשיא).
אפשר שיהודה בן טבאי עזב את ירושלים מסיבות מדיניות: הוא סירב לשמש כנשיא פרושי במוסד שיש בו רוב של צדוקים, או שחשש מעימות עם ינאי המלך. אפשר ששינוי המצב המדיני בארץ עם עלייתה של שלומציון המלכה לכס המלוכה והפיכת הפרושים לרוב בהנהגה הדתית היו הגורם לחזרתו.
אפשר שכותב המכתב מירושלים היה שמעון בן שטח, בן זוגו של יהודה בן טבאי, וכינה את יהודה בן טבאי "ארוסי", משום שדימה את היחס שבין נשיא ואב בית דין ליחס שבין איש ואשתו, וכיוון שבאותה שעה יהודה בן טבאי נתמנה נשיא אך עדיין לא שימש נשיא נתכנה "ארוסי" ולא "בעלי".
יש בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב סיפור על יהושע בן פרחיה הדומה לסיפור על יהודה בן טבאי בירושלמי, וכן יש שם סיפור על תלמידו של יהושע בן פרחיה הדומה לסיפור על תלמידו של יהודה בן טבאי בירושלמי.
ומציעים סיוע למקור השני משני המקורות הסותרים: מאן דאמר: – מי שאומר: שמעון בן שטח נשיא - עובדא דאשקלון מסייע ליה – המעשה של אשקלון (המסופר להלן) מסייע לו.
ומספרים: תרין חסידין הוון באשקלון – שני חסידים היו באשקלון, אכלין כחדא ושתיי כחדא ולעיי באוריתא כחדא – אוכלים כאחת ושותים כאחת ויגעים בתורה כאחת. דמך חד מינהון ולא איתגמל ליה חסד – מת אחד מהם ולא נגמל לו חסד (אף לא אחד ליווה את החסיד לקבורה). מית בריה דמעין מוכס (גובה מיסים) ובטלת כל מדינתא מיגמול ליה חסד – (באותו הזמן) מת בנו של מעין המוכס (שהיה רשע) ובטלה כל העיר (ממלאכה) לגמול לו חסד (ללוות את בנו של המוכס לקבורה). שורי ההוא חסידא מצטער – התחיל אותו החסיד להצטער (על שהחסיד לא עשו לו כבוד במותו ובנו של המוכס עשו לו כבוד במותו). אמר: ווי, דלית לשנאיהון דישראל כלום! – ווי (מילת קריאה לצער), שאין לשונאיהם של ישראל (לשון נקייה, והכוונה לישראל) כלום! (אין להם כל זכות, שהרי עשו כבוד לבנו של המוכס ולא לחסיד). איתחמי ליה בחילמא ואמר ליה: – נראה לו (בעל החלום) בחלום ואמר לו: לא תיבזי בני מריך – לא תבזה את בני אדוניך (את עם ישראל). דין עבד חדא חובא ואזל בה – זה (אותו החסיד) עשה עבירה אחת והלך (מת) בה (בעבירה הזאת שעשה, ועונשו היה שלא עשו לו כבוד במותו), ודין עבד חדא טיבו ואזל בה – וזה (בנו של המוכס) עשה טובה אחת והלך (מת) בה (בטובה הזאת שעשה, ושכרו היה שעשו לו כבוד במותו. - נראה שהמוכס שגר באשקלון עסק בחכירת מיסי המכס בנמל).
ומה חובא עבד ההוא חסידא? – ומה עבירה עשה אותו החסיד? (מדוע נענש?) חס ליה! – חס לו! (לא ייתכן, בשום פנים לא), לא עבד חובה מן יומוי – לא עשה עבירה מימיו. אלא פעם אחת הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד – שהיא עבירה קלה, שצריך להניחן כסדר מצוותן, של יד תחילה ואחר כך של ראש.
ומה טיבו עבד בריה דמעין מוכס? – ומה טובה עשה בנו של מעין המוכס? חס ליה! – חס לו!, לא עבד טיבו מן יומוי – לא עשה טובה מימיו. אלא חד זמן עבד אריסטון לבולבטייא ולא אתון אכלוניה – פעם אחת עשה סעודה לחברי מועצת העיר ולא באו אכלו אותו (במקבילה במסירה שלפנינו: 'ולא אתון', ובקטע של ירושלמי סנהדרין: 'ולא אכלוניה'. ונראה שהנוסח בחגיגה הוא הרכבה של שני הנוסחים האלה). אמר: ייכלוניה מיסכינייא – יאכלו אותו (את האריסטון) העניים, דלא יטלון (צריך לומר כמו במקבילה: 'דלא יטלק') – (כדי) שלא יושלך (האריסטון לאשפה). ואית דאמרין: – ויש שאומרים: בשוקא הוה עבר ונפל מיניה חד עיגול – בשוק היה (בנו של המוכס) עובר ונפל ממנו כיכר (של לחם) אחד, וחמא חד מיסכן ונסב ליה – וראה עני אחד (את הכיכר) ולקח אותו, ולא אמר ליה כלום – ולא אמר (בנו של המוכס) לו (לעני) כלום, בגין דלא מסמקי (צריך לומר כמו במקבילה: 'מסמקה') אפויי – בשביל שלא להאדים את פניו (שלא לבייש את העני. - ארבע המילים האחרונות הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. במקבילה סדר המסורות על מה שעשה בנו של המוכס הפוך).
בתר יומין חמא ההוא חסידא לחסידא חבריה מטייל גו גנין, גו פרדיסין, גו מבועין דמיי – אחרי ימים (כעבור כמה ימים) ראה אותו החסיד (בחלומו) את החסיד חבירו (שמת) מטייל (הולך) בגנים, בפרדסים, במעיינות מים (וזה היה שכרו על כל הטובות שעשה כל ימיו). וחמא לבריה דמעין מוכס – וראה (אותו החסיד בחלומו) את בנו של מעין המוכס, לשונו שותת (מושט ויורד) – מפיו, על פי הנהר – כדי לשתות מים מן הנהר, בעי ממטי מיא ולא מטי – רוצה (בנו של המוכס) להגיע (בלשונו) למים ולא מגיע (וזה היה עונשו על כל העבירות שעשה כל ימיו). וחמא למרים ברת עלי בצלים – וראה (אותו החסיד בחלומו) את מרים בת עלי בצלים (כך כינויה), - רבי לעזר בר יוסה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסה. - לא ייתכן שיוזכר אמורא מאוחר לפני אמורא מוקדם ממנו. לכן נראה שיש לגרוס: 'רבי לעזר' - אמורא בדור השני) אמר: תלייא בחיטי ביזייא – (ראה את מרים) תלויה בפטמות השדיים (לפי כמה מקורות, זה עונש מידה כנגד מידה על שהיתה יושבת בשוק ומיניקה בניה בגלוי והיתה מביאה בני אדם לידי חטא שראו את דדיה); רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: צירא דתרעא דגיהנם קביע באודנה – (ראה את מרים) הציר של שער הגיהינום קבוע באוזנה (לפי כמה מקורות, זה עונש מידה כנגד מידה על שהיטתה אוזנה לשמוע לשון הרע).
אמר לון: – אמר (אותו החסיד) להם: למה דא כן? – למה זאת כך? (מדוע נענשה מרים כך?) אמרון ליה: – אמרו לו: דהוות ציימה ומפרסמה – שהיתה צמה ומפרסמת (את עצמה לשכנותיה שהיא מתענה). ואית דאמרין: – ויש שאומרים: דהוות ציימה חד יום ומקזה ליה תריי – שהיתה צמה יום אחד ומקזזת אותו שניים (מנכה יום אחד שבו צמה כנגד שני ימים שבהם התענגה, שלא צמה אלא כדי להתענג בימים שלא צמה. - לפי זה היתה "פרוש קיזאי" שנזכר בירושלמי ברכות וסוטה. היא חשבה שאפשר לכפר במצוות על עבירות ואפשר לנכות תמיד אחד נגד השני). אמר לון: – אמר להם: עד אימת היא כן? – עד מתיי היא כך? (עד מתיי תיענש מרים כך?) אמרון ליה: – אמרו לו: עד דייתי שמעון בן שטח ואנן מרימין לה מן גו אודנה וקבעין ליה גו אודניה – עד שיבוא שמעון בן שטח ואנחנו מסירים אותו (את הציר של שער הגיהינום) מתוך אוזנה (של מרים) וקובעים אותו בתוך אוזנו (של שמעון בן שטח. - סתם המעשה כאן כמסורת רבי יוסי בן חנינא לעיל). אמר לון: – אמר להם: ולמה? אמרון ליה: – אמרו לו: (חמש המילים האחרונות הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, והשלמה נכונה היא) דאמר: – שאמר (שמעון בן שטח): אין אנא מתעביד נשייא, אנא מקטל חרשייא – אם אני נעשה נשיא, אני הורג את המכשפים. והא איתעביד נשייא ולא קטל חרשיא – והנה נעשה נשיא ולא הרג את המכשפים. והא אית תמנין נשין חרשיין יהיב(י)ן גו מערתא דאשקלון מחבלן עלמא – והנה יש שמונים נשים מכשפות נתונות (נמצאות) במערה של אשקלון ומשמידות את העולם. אלא איזיל אמור ליה – לֵךְ ואמור לו (לשמעון בן שטח)!. אמר לון: – אמר להם: אנא דחיל – אני ירא (ללכת ולומר לו), דהוא גבר נשייא ולית הוא מהיימנתי – שהוא איש נשיא ואין הוא מאמין לי. אמרון ליה: – אמרו לו: אי הימנך - הא טבאות – אם האמין לך - הנה היטב, ואין לא - (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו: 'עביד הדין סימנך (צריך לומר: סימנא) קומוי') הב ידך על עיינך ואפקה וחזרה, והיא חזרה – ואם לא - (עֲשֵׂה את הסימן הזה לפניו) תן ידך על עינך והוצא אותה (ממקומה) והחזר אותה (למקומה), והיא חוזרת.
אזל ותני ליה עובדה – הלך (אותו החסיד) ושנה (סיפר) לו (לשמעון בן שטח) את המעשה. בעא מיעבד (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו על פי המקבילה: 'סימנא') קומוי ולא שבקוה (צריך לומר: 'שבקיה') – רצה לעשות (את הסימן שאמרו לו) לפניו ולא הרשה לו (לעשות). אמר ליה: – אמר לו (שמעון בן שטח): ידע אנא דאת גבר חסיד – יודע אני שאתה איש חסיד (ואני מאמין לך ואינך צריך לעשות את הסימן). יתיר מן כן את יכיל עבד – יותר מכך אתה יכול לעשות. ולא עוד, אלא בפ(ו)מי לא אמרית, בליבי חשבית – בפי לא אמרתי (שאם אני נעשה נשיא, אני הורג את המכשפים), בליבי חשבתי (לעשות כך).
מיד עמד שמעון בן שטח ביום סגריר (יום גשום וקר) ונסב עימיה תומנין גוברין בחירין – ולקח עימו שמונים אנשים מובחרים, ויהב בידיהון תומניי לבושין נקיים (צריך לומר: 'נקיין') ויבונין (צריך לומר: 'ויבונון') גו קידרין חדתין וכפונון על רישיהון – ונתן בידיהם שמונים בגדים נקיים ונתנו אותם (את הבגדים) בתוך סירים חדשים וכפו (הפכו) אותם (את הסירים) על ראשיהם (שלא יירטבו הבגדים בגשם). אמר לון: – אמר להם (שמעון בן שטח שהוא ייכנס תחילה לבדו לתוך המערה והם יעמדו מבחוץ וייתן להם אות על ידי שריקה): אִין צפרית חד זמן - לבשון לבושיכון – אם (כאשר) אני שורק פעם אחת - לבשו בגדיכם (הבגדים הנקיים שבתוך הסירים), ואִין צפרית זמן תניין - עולון כולכון כחדא – אם (כאשר) אני שורק פעם שנייה - היכנסו כולכם כאחת (למערה שבה נמצאות המכשפות). וכיון דאתון עללין, כל חד וחד מינכון יגוף חדא ויטלטליניה מן ארעא – וכיוון שאתם נכנסים, כל אחד ואחד מכם יחבק אחת (מן המכשפות) ויטלטל (ירים) אותה מן הארץ, דעיסקיה דהדין חרשא טלטלתניה מן ארעא לא יכיל עבד כלום – שעיסקו (טיבעו) של המכשף הזה, (אם) טלטלת (הרמת) אותו מן הארץ - הוא לא יכול לעשות כלום (שאין ביכולת המכשף לעשות מעשי כישוף אלא כשהוא עומד על הארץ).
אזל וקם ליה על תרעא דמערתא – הלך (שמעון בן שטח) ועמד לו על שער המערה (שבה נמצאות המכשפות). אמר ליה (צריך לומר: 'לון'): – אמר להן (לנשים המכשפות): אויים!, אויים! (ברכת שלום / מילת קריאה שהמכשפים קוראים לבני אומנותם), פתחון לי! – פִּתחו לי (את השער)!, דמן דידכן אנא – שמשלכן אני (אני מכשף כמותן). אמרון ליה: – אמרו לו (הנשים המכשפות): היך אתית להכא בהדין יומא? – איך באת לכאן ביום הזה (שהוא יום סגריר)? אמר לון: – אמר להן: ביני טיפייא הוינא מהלך – בין הטיפות (של הגשם) הייתי מהלך. אמרון ליה: – אמרו לו: ומה אתיתא הכא מיעבד? – ומה באת כאן לעשות? אמר: מילף ומ(י)לפא – ללמוד (מכן מעשי כשפים) וללמד (אתכן מעשי כשפים). כל דמטי יעביד מה דהוא חכם – כל מי שמגיע יעשה מה שהוא יודע.
והות כל חדא מינהון אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא פיתא – והיתה כל אחת מהן (מהנשים המכשפות) אומרת מה שהיא אומרת (בלשון כשפים) ומביאה פת, וחדא אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא קופד – ואחת אומרת מה שהיא אומרת ומביאה בשר, אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא תבשילין – (ואחת) אומרת מה שהיא אומרת ומביאה תבשילים, אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא חמר – (ואחת) אומרת מה שהיא אומרת ומביאה יין. אמרון ליה: – אמרו לו (הנשים המכשפות): את, מה אית בך עבד? – אתה, מה יש בך (מה יש בכוחך, מה אתה יכול) לעשות? אמר לון: – אמר להן: אית בי צפר תרין צפרין ומייתי לכון תמנין גוברין בחירין הווי עמכון חדיי ומחדיי לכון – יש בי (יש בכוחי, אני יכול) לשרוק שתי שריקות ולהביא לכן שמונים אנשים מובחרים להיות עימכן ולשמוח ולשמח אתכן. אמרון ליה: – אמרו לו: כן אנן בעיי – כך אנחנו רוצות.
צפר חד(א) זמן ולבשון לבושיהון – שרק פעם אחת ולבשו (האנשים) בגדיהם. צפר זמן תיניין ועלון כולהון כחדא – שרק פעם שנייה ונכנסו כולם כאחת (למערה). אמר – להם שמעון בן שטח: כל דמטי יחכום זוגיה – כל מי שמגיע יכיר את זוגו (בת זוגו מהנשים המכשפות). וטענונון ואזלון וצלבונון – וטענו (נשאו האנשים) אותן (את הנשים) והלכו וצלבו (תלו) אותן (ממעשה זה מוכח ששמעון בן שטח היה נשיא, שכן נאמר בו שהוא נעשה נשיא).
ומציעים מקור תנאי שהוא מעין סיכום של האמור לפני כן: הדא היא דתנינן: – זאת (הסיפור על תליית המכשפות) היא (המשנה) ששנינו (משנה סנהדרין ו,ד, שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים האם האישה נתלית): אמר רבי אליעזר: מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון – והרי ראיה לדבריי, שאף האישה נתלית. אמרו לו – חכמים לרבי אליעזר: שמנים נשים תלה – משם אין ראיה, שהרי דן שמונים נשים ביום אחד, ואין דנין – בבית דין אחד, שנים ביום אחד – לפי שאי אפשר להפך בזכותו של כל אחד ואחד, ולא דן את כולן ביום אחד אלא שהיתה השעה צריכה לכך – שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לצורך שעה, ואין למדים ממעשה זה (חמש המילים האחרונות אינן מן המשנה אלא מן ספרי דברים. - הסופר במסירה שלפנינו קיצר בהבאת המשנה בסנהדרין, ומגיה השלים מ'אמרו' ואילך).
בספרי דברים פסקה רכא נאמר: "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת" - האיש נתלה, ואין האישה נתלית. רבי אליעזר אומר: אף האישה נתלית. אמר להם רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון! אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנים שניים ביום אחד, אלא שהשעה צריכה היתה ללמד אחרים.
ומציעים ברייתא (אגב מעשה המכשפות): תני: – שונה (התנא): אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה – בית דין רשאים להעניש אדם על עבירות שאינן נכללות בתורה ובעונשים שאינם מנויים בתורה או בהלכה (הלכה למשה מסיני או הלכה מדברי סופרים), כל עוד יש בכך משום צורך השעה או במקרה של פריצות (כאמור להלן בהמשך הברייתא).
ומפסיקים את הברייתא ושואלים: עד איכן? – עד כמה בית דין עונשים שלא כהלכה ושלא כתורה?
ומשיבים: רבי לעזר בירבי יוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסה. - לא ייתכן שאמורא מוקדם בעל המימרה הבאה יתייחס לאמורא מאוחר ממנו בעל המימרה הזו. לכן נראה שיש למחוק את המילים 'בירבי יוסי' ולגרוס 'רבי לעזר' - אמורא בדור השני) אמר: עד כדי זימזום (רכילות) – ככול שיש אפילו רק שמועה על אדם שעבר עבירה, בית דין עונשים אותו.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אומר: בעדים, אבל לא בהתרייה – בית דין עונשים ככול שיש אפילו רק שמועה על אדם שעבר עבירה, רק במקרה שהשמועה מתאשרת על ידי עדים שראו שעבר עבירה זו, אף שהעדים לא התרו (הזהירו) אותו שלא יעבור עבירה זו, שמן הדין הוא פטור מעונש. אבל במקרה שהשמועה לא מתאשרת על ידי עדים, אין בית דין עונשים (המימרה הזו אינה תשובה נוספת לשאלה "עד איכן?" החולקת על התשובה "עד כדי זימזום", שאם כן, היה לו לומר באותו סגנון: "עד כדי עדים בלא התרייה").
וממשיכים את הברייתא: מעשה באחד שיצא לדרך רכוב על סוסו בשבת – ורכיבה על סוס בשבת אינה אסורה אלא מדברי חכמים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו – כמחלל שבת. והלא שבות היית (היתה)? – הרי הרוכב על סוס בשבת אינו עובר אלא משום שבות (משנה ביצה ה,ב)! אלא שהיתה השעה צריכה לכן – שהיו מזלזלים באיסורי שבת, והרגוהו כדי לגדור את העם מלחלל את השבת (בימי חכמינו היו יהודים שנטשו את דת ישראל ברכיבה על בהמה בשבת, כמסופר לעיל על אלישע בן אבויה. בימי אלישע בן אבויה לא היה למחלל שבת כל חשש מפני עונש מיתה, שהרי השלטון הרומי היה מוחלט בארץ ישראל בימיו). שוב מעשה באחד שיצא לדרך ואשתו עמו, ופנה לאחורי הגדר ועשה צרכיו עמה (בא ביחסי מין), והביאוהו לבית דין והלקוהו. והלא אשתו היית (היתה)? – הרי מן התורה אין אדם אסור לבעול את אשתו בכל מקום שירצה! אלא שנהג עצמו בביזיון – בפריצות, שלא בצניעות.
המעשים בברייתא מלמדים שבית דין עונשים תוך סטייה מהדין המהותי (עונשים על מעשה שאין חייבים עליו עונש), ואילו האמוראים שדנו "עד היכן?" מלמדים שבית דין עונשים תוך סטייה מדיני הראיות (עונשים שלא על פי עדים והתראה).
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.
מקורה של המקבילה בחגיגה על משנתנו כאן. ושתי ראיות לדבר: האחת, שעניינה של הסוגיה, מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה (ראה תוספתא חגיגה ב,ח) בנשיאותם של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, וזה שייך לחגיגה. ועוד, שהיא דנה תחילה במעשה יהודה בן טבאי. והועברה לסנהדרין אגב מה שאמרו בסופה: 'הדא היא דתנינן: שמנים נשים תלה שמעון בן שטח...', שהיא המשנה בסנהדרין.
ישנם חילופים רבים בכתב יד ליידן בין שתי המקבילות. ברם הנוסח בקטע של ירושלמי סנהדרין דומה לזה שבחגיגה. חילופים אלה אינם מלמדים על שתי עריכות עצמאיות של המעשים, אלא המדובר הוא בעיבודו של אותו מעשה גופו, השנוי פה ושם באותו סגנון ובאותו סדר. עיבוד זה מתבטא בחילופי מילים, לרוב מילים נרדפות; תרגומי מילים מארמית לעברית, ניסוח שונה במקצת של אותם משפטים; השמטות, שינוי קל של הסדר, צמצום הלשון והרחבתו ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 81).
מקבילותיה של סוגיה זו (בחגיגה ובסנהדרין) משופעים בחילופים, חלקם חילופים מהותיים ומרשימים, המפוזרים על פני כל הסוגיה, וחלקם קטעים שלמים השונים זה מזה בניסוחם. חילופים אלה שונים מן החילופים הרגילים בין המקבילות בשאר הירושלמי. אין למצוא חילופים בהיקף כזה בין שאר קטעי אגדה המקבילים בירושלמי ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 535).
בבבלי יבמות צ,ב וסנהדרין מו,א אמרו: תניא אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכים ועונשים שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך (שאין הדבר אסור אלא משום שבות), אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד שהטיח (בעל) באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך (שאין הדבר אסור מן התורה), אלא שהשעה צריכה לכך (שהיו מזלזלים בגדרי צניעות).
בירושלמי לא נזכר זמנו של המעשה הראשון.
לפי הבבלי, במעשה השני ענשו מפני שהשעה היתה צריכה לכך כמו במעשה הראשון. אבל לפי הירושלמי, במעשה השני ענשו מפני שנהג בביזיון.
עד כדי זימזום
בבבלי קידושין פא,א אמרו: אמר רב: מלקים על "לא טובה השמועה" (כשיוצא על אדם קול שהוא עובר על העריות, רשאים בית דין להלקות אותו), שנאמר: "אַל בניי כי לא טובה השמועה" (שמואל א ב,כד).
רב בבבלי כרבי לעזר בירושלמי ("עד כדי זימזום"). בבבלי, שלא כבירושלמי, לא צמצמו את הדין שעונשים על שמועה למקרה שיש עדים ואין התראה.
בירושלמי סוטה א,ז אמרו: שמואל אמר: פורשין מן המזנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'המזומזמת' - שמרננים אחריה).
ובבראשית רבה פא,ב נאמר: "ואם זמות יד לפה" (משלי ל,לב) - אם נזדמזמו אחריך דברים (אם שמעת אחריך שמכחישים דברים שאמרת), יד לפה (תשתוק ואל תתווכח עם המכחישים), חד ידע, תרין לא ידעין (אם תשתוק, רק אחד יודע שאין הדברים נכונים, אבל אם תתווכח, יתפרסם הדבר, ורבים יידעו שאין הדברים נכונים).
למילה "זמזום" יש מובן של רינון (לעז, השמעת דברים בגנותו של מישהו), כמו במקורות הללו (על פי "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 202).
• • •