משנה
המשנה מחלקת הלכות שונות לשלוש קבוצות לפי ביסוסן בכתובים: הלכות שאין להן ביסוס כלל בפסוקי התורה, והן נובעות מקבלה שבעל-פה; הלכות שיש להן ביסוס מועט בפסוקים ורובן נובעות מתורה שבעל-פה; הלכות הנסמכות על פסוקים רבים ומפורטים.
היתר נדרים – דיני התרת נדרים השנויים במסכת נדרים, פורחים באויר – עומדים באוויר ואינם תלויים בכלום, ואין להן על מה שייסמכו (ייתמכו) – אין להיתר נדרים כל יסוד במקרא, ואין להם אפילו מקרא מועט, אלא הם מסורה שבעל פה (הכוונה לסמכות החכם להתיר נדר. תפקיד החכם בהתרת נדר הוא במציאת פגם בנדר המערער על תקפותו. בדרך כלל מדובר בפגם בכוונה או בגמירות הדעת של הנודר. - היה ראוי לומר 'פורח' ביחיד כי הוא מוסב על 'היתר', ואמר 'פורחים' ברבים בשל גרירה למילה הסמוכה לה 'נדרים', ובשל כך גם המשך המשפט אמור בלשון רבים).
הילכות שבת – הלכות שבת ועירובין, וחגיגות – הלכות חגיגה השנויות במסכתנו, ומעילות – הלכות מעילה השנויות במסכת מעילה בסדר קודשים, כהררים תלויים בסערה (בשׂערה - חוט שׂיער) – כמו הרים גדולים התלויים בחוט שׂיער (משל לדבר הבנוי על יסוד רופף), מקרא ממועט (מועט) – יש להלכות אלו יסוד במקרא, אך הוא מועט, והלכות מרובות – הלכות הם הדינים שאינם מפורשים בתורה אלא נשנו במשנה, בין שהם בקבלה, בין שדרשום מן המקרא ובין שהם מדברי סופרים (ה'שערה' הם הפסוקים המועטים שבתורה העוסקים במצוות שבת וחגיגות ומעילות, וה'הררים' הם ההלכות המרובות המוסקות מפסוקים אלה).
הדינים – דיני ממונות השנויים במסכת נזיקין, והעבודות – הלכות עבודות המקדש השנויות בסדר קודשים ובמסכת פסחים ובמסכת יומא, והטְּהָרוֹת והטְּמָאוֹת – הלכות טהרות והלכות טומאות השנויות בסדר טהרות ובחלקה השני של מסכת חגיגה, והעריות – הלכות עריות השנויות בכמה מקומות בסדר נשים ובמסכת סנהדרין ובמסכת כריתות, יש להן על מה שייסמכו – יש להלכות אלו יסוד חזק במקרא, שהמקרא מרובה, ודיניהן נלמדים ממקראות שבתורה, והן (בשני כתבי יד ובקטע גניזה של המשנה: 'הן', ובכתב יד שלישי של המשנה: 'והן') הן גופי תורה – הלכות אלו הן עיקרי התורה.
משנה זו צורפה למסכת חגיגה כי בין ההלכות השונות שנמנות בה נזכרות גם הלכות חגיגות והלכות טהרות. מסכת חגיגה מורכבת משני חלקים. חלקה הראשון של המסכת (מתחילתה עד פרק ב הלכה ד) הן הלכות חגיגות, וחלקה השני של המסכת (מפרק ב הלכה ה עד סופה) הן הלכות טהרות. משנה זו משמשת חוליה המקשרת בין שני חלקי המסכת. מקומה הראוי של משנה זו הוא להלן לאחר סופן של הלכות חגיגות ולפני תחילתן של הלכות טהרות, והיא נקבעה כאן משום שדברי אגדה נקבעו במשנה בסופי פרקים. מקבילה למשנה זו יש בתוספתא חגיגה כאן ובתוספתא עירובין. כיוון שבין ההלכות השונות שנמנות במשנה זו נזכרות גם הלכות שבת, היא הובאה בתוספתא עירובין בסופה לאחר סופן של הלכות שבת שבמסכתות שבת ועירובין, שאפשר שבמקורן היו מסכת אחת.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "היתר נדרים פורחים באויר, ואין להן על מה שייסמכו".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני. - במקבילה: 'חנניה בן אחי רבי יהושע') אומר: יש להן על מה שייסמכו – יש להיתר נדרים יסוד במקרא, שנאמר: "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהילים קיט,קו) – קיבלתי על עצמי בשבועה לשמור את חוקיך הצדיקים, ואני מקיים את שבועתי; ומשמע מהכתוב: - פעמים שאינו מקיים – יש שבועה שאפשר שלא לקיים אותה, והיא שבועה שהותרה על ידי חכם.
רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: יש להן על מה שייסמכו – יש להיתר נדרים יסוד במקרא, שנאמר (על דור המדבר שהכעיסו את ה'): "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" (תהילים צה,יא) – לכן נשבעתי בכעסי שלא יבואו לארצי שנתתי להם שבה ינוחו מתעיותיהם במדבר; ומשמע מהכתוב: - באפי נשבעתי, חוזר אני בי – ה' חזר בו משבועתו על דור המדבר משום שנשבע בשעה שכעס עליהם. ומכאן להיתר נדרים, שכשהנודר מתחרט על מה שנדר, כגון שנדר בשעת כעס, הוא הולך לחכם והחכם מתיר לו את נדרו.
רבי אליעזר ורבי יהושע חולקים על קביעת המשנה שאין להתרת נדרים בסיס בתורה שבכתב, והם מוצאים אסמכתא בכתובים לסמכות זו.
בירושלמי סנהדרין י,ג למדו רבי יהושע מהכתוב "נשבעתי ואקיימה" וחנניה בן אחי רבי יהושע מהכתוב "אשר נשבעתי באפי" שדור המדבר יש להם חלק לעולם הבא, כדעת רבי אליעזר במשנה שם, ושלא כדעת רבי עקיבא במשנה שם שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא. על סמך השוואת מחלוקות התנאים בעניין היתר נדרים ובעניין דור המדבר, אפשר שרבי עקיבא הוא בעל הדעה במשנה כאן שהיתר נדרים אין להם על מה שייסמכו, ונחלקו עליו רבי אליעזר ורבי יהושע וחנניה בן אחי רבי יהושע.
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה נדרים ג,א): ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זירוזים (שנתכוון בנדרו לזרז את חברו שיחזור בו מדעתו ויעשה כרצונו) ונדרי הבאי (שנדר בדברי גוזמה) ונדרי שגגות (שהנדר היה בשגגה ובטעות) ונדרי אונסים (שנדר ואירע אונס המעכבו מלקיים את הנדר, או שנדר מתוך אונס וכפייה).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נדרים ג,א.
ותמהים: וכל הנדרים לא חכמים הם שהן מתירין?! (בתמיהה) – הרי כל הנדרים אפשר להתיר בדרכים שונות, ומפני מה מנו במשנה את ארבעה סוגי נדרים אלה? (בירושלמי כאן לא הובאה תשובה לתמיהה, אבל במקבילה הובאה מחלוקת אמוראים, ולפי דעה אחת ארבעה סוגי נדרים אלה מותרים מאליהם ואינם צריכים היתר חכם לפי שאינם נדרים, ולפי דעה אחרת נדרים אלה מותרים בהיתר חכם, והם עיקר נדרים שיש להם התרה, ומהם למדו לשאר נדרים)
ומביאים מדרש: כתוב – בפרשת נדר ושבועה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל,ב) – משה מסר את פרטי הדינים של נדר ושבועה לראשי השבטים של עם ישראל, - תלה (ייחס, קשר) הפרשה בראשי המטות שיהו מתירין להן את נדריהן – הפרשה הזו נאמרה לראשי השבטים, וזה המקרה היחידי שנמסרו מצוות לראשי השבטים ולא לכלל העם, כי על ראשי השבטים הוטל התפקיד לקבוע בכל מקרה האם חייב הנודר לקיים את נדרו או שלא. ומכאן למדים שנדרים יש להם היתר על ידי ראשי השבטים דווקא, שיש סמכות ליחיד מומחה להתיר נדרים בתנאים מסוימים (מומחה הוא מי שמינו אותו ונתנו לו רשות לכמה דברים, כגון להתיר נדרים).
רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): כתוב: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל,ג) – הנודר או הנשבע לא יחלל את דבריו שאמר, אלא הוא חייב לקיים אותם; ויש לדייק מהכתוב: - הוא – הנודר עצמו, אינו מוחל (צריך לומר: 'מֵיחל' - מהשורש מח"ל במשמעות מתיר) דברו – אינו עושה דברו חולין, אבל אחר הוא שעושה (במקבילה: 'הא אחר עושה') דברו חולין, ואי זה זה – שעושה דברו חולין? זה חכם – יחיד מומחה, שהוא מתיר לו את נדרו – מכאן למדים שנדרים יש להם היתר על ידי חכם.
גם המדרש שהובא וגם שמואל חולקים על קביעת המשנה שאין להתרת נדרים בסיס בתורה שבכתב.
התנאים לעיל הביאו פסוקים מהכתובים, ואילו המדרש ושמואל הביאו פסוקים מהתורה בפרשת נדרים.
עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים.
במקבילה הובאו הדברים בשינוי סדר.
חלקה הראשון של המקבילה (התמיהה על המשנה בנדרים) מקורו בנדרים והועתק לכאן, ואילו חלקה השני של המקבילה (הבאת סמך בתורה להיתר נדרים) מקורו כאן והועתק לנדרים.
בספרי במדבר פסקה קנג נאמר: מה תלמוד לומר "אל ראשי המטות"? מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי מומחים.
בבבלי חגיגה י,א אמרו: תניא: רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שייסמכו, שנאמר: "כי יפליא נדר" (ויקרא כז,ב) "כי יפליא לנדור נדר" (במדבר ו,ב) שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור (שמפרש ומגלה דעתו לקבל נדר) ואחת הפלאה להיתר (שמפרש לחכם ומוצא טעם מדוע לא יחול הנדר).
רבי יהושע אומר: יש להם על מה שייסמכו, שנאמר: "אשר נשבעתי באפי" (תהילים צה,יא) - באפי נשבעתי, וחוזרני בי.
רבי יצחק אומר: יש להם על מה שייסמכו, שנאמר: "כל נדיב ליבו יביאה" (שמות לה,ה) (אדם חייב לקיים נדרו כל עוד ליבו (רצונו שהיה לו בשעה שנדר) עליו, אבל אם הוא מתחרט יש לו היתר).
חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: יש להם על מה שייסמכו, שנאמר: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך" (תהילים קיט,קו).
אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הוואי התם (במושב חכמים אלה), הווה אמינא להו: דידי עדיפא מדידכו, שנאמר: "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג) - הוא אינו מֵחל, אבל אחרים מחלים לו.
בבבלי אין המדרש שהובא בירושלמי שלמדו שנדרים יש להם היתר ממה שנאמרה הפרשה לראשי המטות.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נדרים י,ח.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה שאמר בשם ירמיה בר אבא (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם שמואל: שלשה – הדיוטות (שאינם מומחים), שהן יודעין לפתוח – פתחים לנדרים, שלמדו קצת הלכות נדרים, מתירין – רשאים להתיר נדרים, כזקן – כמו יחיד מומחה.
ומציעים קביעה (שמובאת אחריה דעה חולקת): סברין מימר: – סוברים לומר: במקום שאין זקן – שלושה הדיוטות מתירים נדרים רק במקום שאין יחיד מומחה.
רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה אומרים: אפילו במקום שיש זקן – שלושה הדיוטות מתירים נדרים גם במקום שיש יחיד מומחה.
אמרון קומי – אמרו לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): [רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שרי נדרין – רב הונא (היה) מתיר נדרים (ביחיד, אף על פי שלא היה מומחה (מומחה הוא מי שמינו אותו ונתנו לו רשות לכמה דברים, כגון להתיר נדרים), מפני שאין מינוי וסמיכה בחוץ לארץ (אף שהיתה סמיכה בבבל, היא היתה מוגבלת. הסמיכה הבבלית היתה קלושה מן הסמיכה הארץ ישראלית)). רבי זעורא בעא קומי – שאל לפני רבי יסא: (בירושלמי שלפנינו כאן ובמקבילה נשמט מ'רב חונה' עד 'רב חונה', והושלם על פי הבאת הירושלמי בר"ן)] רב חונה ראשי מטות?! (בתמיהה) – וכי רב חונה הוא מומחה?! וכיצד הוא מתיר נדרים ביחיד? אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא): אִין לית – אם אין רב חונה ראשי מטות (במקבילה נשמט גם מ'אמר ליה' עד כאן) – אם אינו נחשב מומחה, מאן אינון – מי הם ראשי מטות? רב חונה ראש לראשי המטות! – משום שרב חונה היה החכם המובהק שבדורו, ולכן הוא מתיר ביחיד, אף על פי שלא היה מומחה.
בבבלי נדרים כא,ב אמרו: ההוא דאתא לקמיה דרב הונא (כדי שיתיר לו את נדרו), אמר לו (רב הונא): ליבך עלך? (האם אתה עומד עדיין באותו רצון שהיה לך כשנדרת?) אמר ליה: לא, ושרייה (התירו רב הונא).
ומציעים שאלה: מהו למנות זקינים לדברים יחידים? – האם מותר למנות חכמים ולתת להם רשות לדון ולהורות רק בדברים מסוימים ולא בכל הדברים שנותנים רשות לדון ולהורות בהם כשממנים חכמים?
ופושטים את השאלה (בהצעת מעשה): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמעשה להלן): רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) מניתיה רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – רב מינה אותו רבי (רבי מינה את רב), להתיר נדרים ולראות כתמים – של דם, כדי לקבוע האם לטמא אישה. מן דדמך – משמת (רבי), בעא גבי בריה – ביקש (רב) אצל בנו (של רבי, שנעשה נשיא במקומו (סביר שהכוונה לרבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, נשיא בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים), רשות גם לראות) מומי בכורות – של בהמה טהורה, כדי לקבוע האם לשחוט את הבכור עליהם ולאוכלו. אמר לו (במקבילה: 'אמר ליה') – בנו של רבי לרב: איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא – הרי שיש ללמוד ממעשה זה שממנים זקנים לדברים יחידים, שכן רבי מינה את רב רק לשני דברים.
ומביאים דעה המציעה את המעשה בלשון אחר: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כולא יהב ליה – הכול נתן לו (רבי לרב, שמינה אותו לכל הדברים, שלא כמו שהוצע המעשה לעיל), לדין (במקבילה: 'לדון') – דיני ממונות, יחידי – לפסוק על דעת עצמו (במקום בשלושה דיינים), ולהתיר נדרים ולראות כתמים ולראות מומין – מומי בכורות, שבגלוי – שמום שבגלוי ואינו חוזר ומתרפא שוחטים עליו את הבכור. מן דדמך – משמת (רבי), בעא גבי בריה – ביקש (רב) אצל בנו (של רבי רשות גם לראות) מומין שבסתר. אמר ליה: – אמר לו (בנו של רבי לרב): איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא – הרי שאין ללמוד ממעשה זה שממנים זקנים לדברים יחידים.
ההבדל בין שני הנוסחים ביחס לסמכויות שהעניק רבי לרב משקף תפיסה שונה ביחס להערכת רבי את מומחיותו וכישוריו של רב, אבל מעצם המינוי משתמע שרבי עמד על יכולתו של רב משום שהיה תלמידו ("רבי יהודה הנשיא", עמודים 169-170).
מבקשת רב מבנו של רבי לאחר מותו עולה, שרב הבין שרבי לא יוסיף על מינויו הראשון, אך קיווה שבנו יעשה זאת (שם, עמוד 237 ועמוד 316).
נראה שבארץ ישראל הבינו שרשות זו של התרת מומים שבסתר שייכת רק לחכמי ארץ ישראל, ואין למסור רשות זו לחכמי בבל, כי זו זכותה המיוחדת של ארץ ישראל. רק בארץ ישראל רשאים להתיר מומים שבסתר, אבל אין מתירים מומים שבסתר בחוץ לארץ כלל ("הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמוד יג).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אף על גב דת (=דאת) אמר: – אף על פי שאתה אומר: ממנין זקינים לדברים יחידים – כמו שפשטו לעיל את השאלה, והוא שיהא ראוי לכל הדברים – מותר למנות חכם לדברים יחידים רק אם הוא ראוי למנותו לכל הדברים.
ומציעים מעשה הממחיש את האמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (המעשה להלן): רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) מני לכל תלמידוי – מינה (הסמיך) את כל תלמידיו, והוה מצטער על חד דהוה נכי בעיינוי – והיה מצטער על אחד (מתלמידיו) שהיה ניזוק בעיניו (שהיה לו מום בעיניו והיה לקוי ראייה, ואינו ראוי לראות כתמים ומומים), ולא הוה יכיל ממני(י)תיה – ולא היה יכול למנותו (לשום דבר). ויש להקשות: וימנייה (במקבילה: 'ו[י]מני יתיה') – וימנה אותו לדברים יחידים! – מפני מה לא מינה אותו לדברים שהוא ראוי להם (לדברים מסוימים שאין לקות הראייה מונעת אותו מלדון ולהורות בהם)? ויש לתרץ את הקושיה (על ידי חשיפת היסוד למעשה שעליו הקשו): הדא אמרה: – זאת אומרת: הראוי לכל הדברים – הראוי לכל הדברים שנותנים רשות לדון ולהורות בהם כשממנים חכמים, - ראוי לדבר אחד – ממנים אותו אפילו לדבר אחד (הסופר במסירה שלפנינו הפך את הדברים כאן ובמקבילה, ומגיה תיקן רק כאן), ושאינו ראוי לכל הדברים (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מילים אלו כאן ומגיה השלים כמו במקבילה) - אפילו לדבר אחד אינו ראוי – ולכן לא היה רבי יהושע בן לוי יכול למנות לשום דבר את אחד מתלמידיו שהיה לקוי ראייה.
בבבלי סנהדרין ה,א אמרו: כי הווה נחית רב לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יורה? (האם אתה נותן לו רשות להורות בדיני איסור והיתר?) - יורה. - ידין? (האם אתה נותן לו רשות לדון דיני ממונות יחידי?) - ידין. - יתיר בכורות? - אל יתיר.
המסורת שבירושלמי אינה מניחה שהסמכתו של רב על ידי רבי קשורה היתה בירידתו לבבל.
המסופר בבבלי על הדברים שנתן רבי רשות לרב אינו כאחד משני לשונות המעשה שהוצע בירושלמי. לפי הבבלי נתן רבי רשות לרב להורות בדיני איסור והיתר, ואילו לפי הירושלמי נתן לו רשות להתיר נדרים ולראות כתמים או גם לראות מומי בכורות שבגלוי.
רבי יהושע בן לוי הוא היחידי בכל תקופת התלמוד שנאמר עליו שמינה את כל תלמידיו. לרבי יהושע בן לוי היה מעמד מיוחד בעיני הנשיא והחכמים, והנשיא אף לא נזכר כשותף למינויים שמינה רבי יהושע בן לוי, אך יש להניח שהסכים לכך, מפאת מעמדו של רבי יהושע בן לוי, שהיה גם מקורבו ("לוד וחכמיה בימי המשנה והתלמוד", עמוד 130).
ומציעים שאלה: מהו למנות זקינים לימים? – האם מותר למנות חכמים ולתת להם רשות לדון ולהורות לתקופה קצובה ומוגבלת ולא לעולם?
ופושטים את השאלה (בהצעת מעשה): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמעשה להלן): רבי חייה בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אתא לגבי – בא אצל רבי לעזר (אמורא בדור השני). אמר ליה: – אמר לו (רבי חייה בר אבא לרבי לעזר): פייס לי (במקבילה אין מילה זו) לרבי יודן נשייא (הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים) דיכתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק (במקבילה: 'דאיפוק') לפרנסתי לארעא ברייתא – פייס (שכנע) את רבי יודן הנשיא שיכתוב לי איגרת של כבוד (כתב המלצה ורשות, המדבר בשבחי והמרשה לי לדון ולהורות), כדי שאצא לפרנסתי לחוץ לארץ (שיעניקו לו משרה שיש עימה פרנסה). פייסיה וכתב ליה: – פייס אותו (רבי לעזר את רבי יודן הנשיא) וכתב לו (רבי יודן הנשיא לרבי חייה בר אבא): הרי ש(י)לחנו אליכם אדם גדול, שלוחינו וכיוצא בנו – כלומר, כוחו לדון ולהורות ככוחנו, ששלוחו של אדם כמותו, עד שהוא מגיע אצלינו – הרשות ניתנה לו עד שיחזור אצלנו (לארץ), כלומר, שלא ישתקע בחוץ לארץ. הרי שיש ללמוד ממעשה זה שממנים זקנים לימים, שכן רבי יודן הנשיא מינה את רבי חייה בר אבא רק לזמן שישהה בחוץ לארץ.
ומביאים דעה המציעה את המעשה בלשון אחר: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי דוסתי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי); רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) ומטו בה (צריך לומר: 'מטי בה', כצורתו הרווחת של המונח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 426, הערה 363)) – מגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה, ואומר אותה) משמיה ד- – משמו של רבי דוסתי סבא – הזקן (המימרה שנמסרה על ידי רבי חזקיה בשם רבי דוסתי נמסרה על ידי רבי אבא בר זמינא בשם רבי דוסתי סבא שהוא אמורא קדום יותר): הכין כתב ליה: – כך כתב לו (רבי יודן הנשיא לרבי חייה בר אבא, ולא כמו שאמור לעיל): הרי ש(י)לחנו לכם אדם גדול. ומה הוא גדולתו? (במקבילה אין שאלה זו) שאינו בוש (מתבייש) לומר: לא שמעתי – על דבר שלא שמע מרבותיו הוא אומר שלא שמע, ואינו אומר דבר שהוא נסמך על סברתו. הרי שאין ללמוד ממעשה זה שממנים זקנים לימים, שכן לא כתב לו שהרשות ניתנה לו עד שיחזור.
בירושלמי מועד קטן ג,א אמרו: שמעון בר בא אתא לגבי רבי חנינה, אמר ליה: כתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא...
בבבלי סנהדרין ה,ב אמרו (בעניין נתינת רשות להורות): על תנאי מאי? (האם אפשר לתת רשות לזמן מסוים או למקום מסוים?) - תא שמע: דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא (כשרצה לצאת לחוץ לארץ): הרי אתה ברשותנו (הרי לך רשות לדון ולהורות), עד שתבוא (תחזור) אצלנו (ומכאן שאפשר לתת רשות להורות למשך זמן מסוים).
שמעון בר בא ביקש את רבי חנינא שייתן לו כתב המלצה, כדי שיוכל למצוא לו משרה בחוץ לארץ, אבל רבי חנינא סירב למלא בקשתו. לאחר מות רבי חנינא, רבי יוחנן נתן לו כתב המלצה והרשה לו לדון ולהורות עד שובו לארץ.
ומציעים שאלה: מהו להתיר בפלניס (צריך לומר כאן ולהלן: 'בפילוניס', וכן הוא במקבילה)? – האם חכם רשאי להתיר נדרים כשהוא מעוטף בפילוניס ולא בטלית? (פילוניס - בגד מעוגל, עם כסוי העוטף את הראש. מקור המילה ביוונית ובלטינית. אין לו ארבע כנפות, ולא היה חייב בציצית. - אין מתירים נדרים אלא עטופים בטלית, כדי שיהא החכם באימה וביראה בשעת ההתרה)
ופושטים את השאלה: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מתירין בפלנים – רשאים להתיר נדרים בפילוניס.
רבי התיר בפלנים (במקבילה אין משפט זה).
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) מתיר בפלנים.
רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): במקום שאין טלית – כשאין לחכם המתיר נדרים טלית להתעטף בה, הוא רשאי להתיר נדרים כשהוא מעוטף בפילוניס, אבל לא במקום שיש טלית.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לנדרים קלין (במקבילה: 'בנדרים הקלים') – נדרים קלים, שניתרים על ידי חרטה שהנודר מתחרט, אפשר להתירם אף בפילוניס, אבל לא נדרים חמורים, שניתרים על ידי פתח שהחכם מוצא.
עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים.
מקורה של המקבילה בירושלמי נדרים, ששם עוסקים בהיתר נדרים על ידי חכם, והיא הועתקה לכאן, כיוון שבתחילתה בא הביטוי "ראשי המטות", שלקוח מן הכתוב שלמדו ממנו כאן לעיל שהיתר נדרים על ידי חכם.
אין מתירים נדרים אלא עטופים
בתוספתא פסחים ב,טז, בירושלמי עבודה זרה א,ח בבבלי עירובין סד,ב ובויקרא רבה לז,ג סיפרו: כיוון שהגיע (רבן גמליאל) לכזיב / עם כשהיה יוצא מגזיב, בא אחד להישאל / לשאול לו על נדרו. אמר לזה שהיה מהלך עימו: כלום שתינו רביעית יין באיטלקי (במידה האיטלקית)? אמר לו: הן. אמר לו (לשואל): טייל עימנו / אחרינו עד שנפיג את ייננו. והלך עימהם / וטייל אחריהם עד שהגיעו לסולמה של צור (הדרך התלולה על חוף הים דרומה לצור). כיוון שהגיעו לסולמה של צור, ירד רבן גמליאל מן החמור ונתעטף (בטליתו) וישב והתיר לו את נדרו. מדבריו למדנו שרביעית יין משכרת, והדרך מפיגה את היין, ואין מורים שתויי יין, ואין מתירים / מפירים נדרים לא רכובים ולא מהלכים ולא עומדים אלא עטופים ויושבים.
ובירושלמי נדרים י,ח אמרו: תני: אין נשאלין נדרים אלא עטופין ויושבין.
ושם יא,א סיפרו: חד בר נש אתא מישרי נדרא קומי רבי יוסי. מתעטף ויתיב ליה. אמר ליה: מה אשתבעת?...
ובשמות רבה מג,ד נאמר: "ויחל משה" - מהו כן? אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו ("ויחל משה" - משה חילל נדרו של הקב"ה, התיר שבועתו)... נתעטף בטליתו וישב לו כזקן והקב"ה עומד כשואל נדרו.
בבראשית רבה לו,ו נאמר: "וייקח שם ויפת את השמלה" - אמר רבי יוחנן: שֵׁם התחיל במצווה תחילה, ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שֵׁם לטלית ויפת לפינולא (מידה כנגד מידה: השתמשו בשמלה כדי לשמור על כבוד אביהם, וזכו לבגדי כבוד).
• • •
במשנה שנינו: "הילכות שבת חגיגות ומעילות כהררים תלוים בסערה, מקרא ממועט והלכות מרובות. הדינים והעבודות הטהרות והטמאות והעריות יש להן על מה שייסמכו, והן הן גופי תורה".
מציעים קושיה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: רבי חמא בר עוקבה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מקשי – מקשה: והלא אין כתוב אלא "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" (ויקרא יא,לו) – מי מעינות ובורות והמים המכונסים במקווה על הקרקע נשארים בטהרתם אף אם שרץ מת נגע בהם או נפל לתוכם, ואת (ואתה) למד ממנו כמה הלכות (דינים)! – הרי ממקרא מועט זה למדים הלכות טהרה מרובות, ואם כן, היה לו לתנא של המשנה למנות את הטהרות עם ההלכות שיש להם מקרא ממועט והלכות מרובות ולא למנות אותן עם ההלכות שיש להן על מה שייסמכו! - אין משיבים על קושיה זו.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פיאה ב,ו.
במשנה פיאה ב,ה שנינו: הזורע את שדהו שני מיני חיטים, אם עשאן גורן אחת - נותן פיאה אחת (לשני המינים), שתי גרנות (אם עשאן שתי גרנות, גורן לכל מין בפני עצמו) - נותן שתי פיאות (פיאה לכל מין).
ושם ב,ו שנינו: מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה (שני מיני חיטים) לפני רבן גמליאל, ועלו (שניהם) ללשכת הגזית (שבבית המקדש, שבה ישבו הסנהדרין הגדולה) ושאלו (את הסנהדרין האם הם חייבים לתת פיאה אחת או שתי פיאות). אמר נחום הליבלר (הסופר): מקובל אני מרבי מיישא, שקיבל מאבא (אביו של רבי מיישא), שקיבל מן הזוגות (זוגות החכמים שעמדו בראש הסנהדרין אחרי תקופת אנשי כנסת הגדולה), שקיבלו מן הנביאים (בעניין השאלה הנידונה), הלכה למשה מסיני, הזורע את שדהו שני מיני חיטים, אם עשאן גורן אחת - נותן פיאה אחת, שתי גרנות - נותן שתי פיאות.
גורן אחת משמעה ששני המינים נקצרים באותו זמן ודשים אותם באותו זמן והזרעים מתערבבים.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אם באת (באה) הלכה (דין) תחת ידיך – אם נזדמנה לך הלכה, ואין את (אתה) יודע מה טיבה – מה מקורה וטעמה של הלכה זו, אל תפליגינה לדבר אחר – אל תרחיק מאותה הלכה ותעבור להלכה אחרת (אל תדחה הלכה זו. - אל תרחיק את ההלכה כדעה דחויה או כדעה חיצונית ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1545, הערה 31)), שהרי כמה הלכות (דינים) נאמרו למשה מסיני (במקבילה: בסיני) וכולהן (וכולן) משוקעות במשנה – נמצאות ומובלעות בתוך המשנה, ולא פורש שהן הלכות שנאמרו למשה בסיני. ולכן אפשר שאף הלכה זו שאין אתה יודע מה מקורה וטעמה היא גם כן מאותן ההלכות שנאמרו למשה בסיני.
ומציעים סיוע לאמור לפני כן: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ויאות – ויפה (נכון הדבר). הרי שני מיני חיטים – ההלכה ששנינו במי שזרע שני מיני חיטים, שהיו שונים אותה סתם (משנה פיאה ב,ה), אילולא (אם לא) שבא נחום – הלבלר, ופירשה לנו – שהיא הלכה למשה מסיני (משנה פיאה ב,ו), וכי יודעין היינו – שהלכה זו היא הלכה למשה מסיני ויש לה ביסוס?! (בתמיהה) – וכך בוודאי ישנן עוד הלכות רבות כאלו.
מביאים מאמרים בעניין ההלכות שנאמרו בעל פה ולא נכתבו.
רבי זעורה אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי, כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ" (הושע ח,יב) – אם אכתוב לאפריים את הדברים הרבים שבתורתי, הרי תורתי היא להם כתורת אל זר, - ויש לתמוה על הכתוב, שמשמע ממנו שרובה של התורה נכתבה: וכי רובה של התורה נכתבה?! (בתמיהה) – והרי רובה של התורה היא בעל פה ולא בכתב, שכן רק עיקרי התורה נכתבו ורובה נמסרה בעל פה! - ויש לדרוש את הכתוב: אלא: מרובין הן הדברים – בתורה שבעל פה, הנדרשין מן הכתב – מן הכתוב בתורה במידות שהתורה נדרשת בהן ובדרכים אחרות (ועליהם נאמר: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי"), מן הדברים הנדרשין מן הפה – שנמסרו בעל פה ואינם נדרשים מן הכתוב בתורה.
ותמהים: וכיני?! (בתמיהה) – וכך היא?! (האם אכן נכון מה שנאמר לפני כן? והרי אין הדברים כך! שכן רובה של התורה שבעל פה היא דברים שאינם נדרשים מן הכתוב בתורה במידות שהתורה נדרשת בהן)
ומתרצים את הקושיה בהצעת הגהה של האמור לפני כן: אלא: (צריך לומר כמו במקבילה: 'אלא כיני:') – אלא כך היא (כך יש לדרוש את הכתוב): חביבין הן הדברים – בתורה שבעל פה, הסמוכין לכתב – שסמכו אותם (שנתנו להם סמך) לכתוב (במקבילה: 'הנדרשין מן הפה', וצריך לומר שם: 'הנדרשין מן הכתב'), מן הדברים הסמוכין לפה – שלא סמכו אותם לכתוב (במקבילה: 'הנדרשין מן הכתב', וצריך לומר שם: 'הנדרשין מן הפה'. חילוף הדברים במקבילה הוא כנראה בהשפעת המימרה להלן שחביבים הדברים שנאמרו בפה מן הדברים שנאמרו בכתב). דורש "רֻבֵּי" מלשון גדולה וחשיבות ('הסמוכים ל-' כאן הוא 'הנדרשים מן' במקבילה).
אמר רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): יש לדרוש את הכתוב כך: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי" (הושע ח,יב) - אֵילּוּ התוכחות (כינוי לפרשת הקללות והעונשים הקשים שיבואו על ישראל אם לא ישמעו בקול ה') – שכתובות בתורה בספר 'ויקרא' ובספר 'דברים' (דורש "רֻבֵּי" מלשון ריב ותוכחה), אפילו כן – אף שכתב ה' בתורתו את התוכחות, לא "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ" – כשחטאו ישראל ונענשו לא נחשבו כזרים אצל ה' אלא כבנים (לפי דרשה זו, יש לקרוא את סוף הכתוב בתמיהה: וכי "כמו זר נחשבו"?!).
אמר רבי אבון: יש לדרוש את הכתוב "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי" כך: אִילּוּ כתבתי לך רובי תורתי – אילו נכתבה גם התורה שבעל פה, שהיא רובה של התורה, וכי לא "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ"?! (בתמיהה) – הרי היו ישראל נחשבים כמו הגויים ודומים להם (כמבואר בסמוך)! מה בינן לאומות? – מה היה ההבדל בין ישראל ובין שאר האומות? אֵילּוּ מוציאין ספריהן ואֵילּוּ מוציאין ספריהן – ספרים מעור מעובד כל צורכו לכתיבה. אֵילּוּ מוציאין דפתריהן ואֵילּוּ מוציאין דפתריהן – ספרים מעור מעובד בפשטות ואינו מעובד כל צורכו לכתיבה (מקור המילה דפתר ביוונית). - אילו נכתבה גם התורה שבעל פה, היתה מונחת לכל מי שרוצה לקוראה, והיו הגויים מתרגמים אותה לשפתם וכותבים את התרגום בספרים ובדפתראות, כמו שעשו לתורה שבכתב, והיו בידיהם אותם ספרים מהתורה שבעל פה שיש לישראל, והיו הגויים טוענים שהם שווים במעלה לישראל. אבל כיוון שלא נכתבה התורה שבעל פה, ישראל מובדלים מהגויים. הרי שהתורה שבעל פה היא המייחדת את ישראל ולא התורה שבכתב (ראה "יוונית ויוונות בארץ ישראל" עמודים 304-305).
בבבלי גיטין ס,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: תורה - רוב בכתב ומיעוט על פה, שנאמר: "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב) (משמע שרוב התורה כתוב). ורבי יוחנן אמר: רוב על פה ומיעוט בכתב, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז) (משמע שעיקר הברית היא בדברים שבעל פה).
ואידך (רבי יוחנן) נמי, הכתיב: "אכתוב לו רובי תורתי"! - ההוא אתמוהי קא מתמה: וכי "אכתוב לו רובי תורתי"? הלא "כמו זר נחשבו" (לא יהא הבדל בינם ובין האומות אם הכול היה כתוב. אלא הרוב צריך להישאר בעל פה).
דברי רבי אלעזר בבבלי מנוגדים לדברים שאמר רבי זעורה בשמו בירושלמי.
דרשת רבי אבון בירושלמי לכתוב "אכתוב לו רובי תורתי" היא כרבי יוחנן בבבלי.
בשמות רבה מז,א נאמר: בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא, משנה, תלמוד ואגדה. מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו: למדה לישראל. אמר לפניו: אכתוב אותה להם? אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפניי שגויים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזויים בגויים, אלא המקרא אני נותן להם בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו גויים וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם. - אמר לו (הקב"ה למשה): אם "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב), ומה אני עושה להם? נותן את המקרא בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה. "כתוב לך" - זה המקרא, "כי על פי הדברים האלה" (שמות לד,כז) - זה המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין הגויים.
ובפסיקתא רבתי פסקה ה נאמר: אמר רבי יהודה ברבי שלום: ביקש משה שתהא המשנה (תורה שבעל פה) בכתב, וצפה הקב"ה שהאומות עתידים לתרגם את התורה (שבכתב) ולהיות קוראים בה יוונית ואומרים: אנו הם ישראל, אנו הם בניו של מקום. אמר הקב"ה לאומות: מי שמסטירין (סוד) שלי בידו, הוא בני. אמרו לו: ומה הם מסטירין שלך? אמר להם: זו המשנה. - אמר לו הקב"ה למשה: מה את מבקש שתהא המשנה בכתב? ומה בין ישראל לאומות העולם? שנאמר: "אכתוב לו רובי תורתי", ואם כן, "כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב).
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מגילה ד,א.
רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נאמרו דברים בפה – נאמרו דברים למשה מסיני בעל פה (תורה שבעל פה), ונאמרו דברים בכתב – נאמרו דברים למשה מסיני בכתב (תורה שבכתב) (בכתב יד רומי בפיאה: '...בכתב ...בפה'), ואין אנו יודעין אֵילוּ מהן חביבין (מגיה מחק במסירה שלפנינו 'אילו' וכתב במקומה: 'איזו'. במקבילה בפיאה: 'איזה מהן חביב', ובמקבילה במגילה: 'אילו חביבים') – האם תורה שבעל פה חביבה יותר או שמא תורה שבכתב חביבה יותר?. ומציעים דרשה על סמך מקור המוצע להלן: אלא מן מה דכתיב: – ממה שכתוב (בכתיבת דברי הברית): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות לד,כז) – ה' ציווה את משה לכתוב בספר את המצוות האמורות לעיל, כי המצוות האלו הן תנאֵי הברית שכרת ה' עם משה ועם ישראל; ויש לדרוש את הפסוק: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - הרי דברים שבכתב (תורה שבכתב), "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - רמז לדברים שבפה (תורה שבעל פה), ויש להציע את המסקנה: הדא אמרה: – זאת אומרת: אותן שבפה חביבין – הדברים שבפה חביבים יותר מן הדברים שבכתב, שכן לפי דרשה זו משמע מפסוק זה שהברית בין ה' ובין ישראל נכרתה על הדברים שבפה ולא על הדברים שבכתב.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי יודן בירבי שמעון (רבי יהודה בר פזי, הוא רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) – שני החכמים נחלקו בפירושו של הפסוק שנזכר לעיל: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית" (שמות לד,כז), שנדרש על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: אם שימרת מה שבפה (צריך לומר: 'מה שבפה - בפה') – אם הקפדת שלא להמיר את מה שבעל פה ולעשות אותו בכתב, שקראת תורה שבעל פה על פה ולא מתוך ספר, ושימרת מה שבכתב (צריך לומר: 'מה שבכתב - בכתב') – אם הקפדת שלא להמיר את מה שבכתב ולעשות אותו בעל פה, שקראת תורה שבכתב מתוך ספר ולא על פה, - אני כורת אתך ברית – שכריתת הברית נאמרה על שניהם, תורה שבכתב ותורה שבעל פה (בניגוד לדרשה הקודמת), ואם לאו – אם לא שימרת מה שבפה בפה ולא שימרת מה שבכתב בכתב, - איני כורת אתך ברית. וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: אם שימרת מה שבפה (צריך להוסיף: '- בפה') ושימרת מה שבכתב (צריך להוסיף: '- בכתב') - את (אתה) מקבל (במקבילה במגילה כאן ולהלן: 'נוטל') שכר, ואם לאו - אין את (אתה) מקבל שכר (ההוספות הן על פי מדרשי האגדה המובאים להלן, וכן הגיהו ב"מבוא לנוסח המשנה" עמוד 694 וב"שערי תורת ארץ ישראל". - בדרך כלל הביטוי 'נטל שכר' מתייחס לתשלום חומרי והביטוי 'קבל שכר' מתייחס לגמול רוחני. הביטוי המתאים כאן הוא 'מקבל שכר').
בשמות רבה מז,ג ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת "כי תישא" סימן יח נאמר: רבי יוחנן ורבי יהודה ברבי שמעון. רבי יוחנן אמר: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה" (שמות לד) - תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "כרתי איתך ברית", ואם המרת אותם ועשית מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה - אין אתה מקבל שכר, למה? שכך נתתים, תורה בכתב ותורה בעל פה. ורבי יהודה ברבי שמעון אמר: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה" - תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "כרתי איתך ברית" - על מנת שתהא קורא בהם כך (זה בכתב וזה בעל פה), אבל אם המרת אותם - הווי יודע שאתה מבטל את הברית.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת "וירא" סימן ו ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת "וירא" סימן ה נאמר: אמר רבי יהודה בר סימון: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד) - על ידי כתב ועל ידי על פה. אם קיימת מה שבכתב בכתב ומה שבעל פה בעל פה - כרתי איתך ברית, ואם שינית מה שבכתב בעל פה ומה שבעל פה בכתב - לא כרתי איתך ברית.
בירושלמי: "רבי יוחנן ורבי יודן בירבי שמעון. חד אמר: אם שימרת... - אני כורת אתך ברית... וחורנה אמר: אם שימרת... - את מקבל שכר...".
ובמדרשי האגדה: "רבי יוחנן אמר: אם קיימת... אתה מקבל שכר... ורבי יהודה ברבי שמעון / בר סימון אמר: אם קיימת... כרתי איתך ברית...".
בבבלי גיטין ס,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים / תורה שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד).
אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כתוב: "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל" (דברים ט,י) - על שני הלוחות שנתן ה' למשה היו כתובים עשרת הדברים שדיבר ה' עם העם ביום שהקהילם משה במעמד הר סיני, ויש לדרוש: 'עליהם' - "וַעֲלֵיהֶם" – האות וי"ו החיבור יתירה, 'כל' - "כְּכָל" – האות כ"ף ההשוואה יתירה, 'דברים' - "הַדְּבָרִים" – האות ה"א היידוע יתירה, שכן הכתוב היה יכול לומר: 'עליהם כל דברים', - מקרא – התורה, ומשנה ותלמוד (גמרא) והלכות ואגדות (במקבילות: 'ותלמוד ואגדה'. 'הלכות' הן משניות, ולכן אין לומר 'הלכות' לאחר שאמרו 'משנה', ויש לגרוס כאן כמו במקבילות. גם בירושלמי בבא קמא ד,ג: 'מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות', אבל בכתב יד ספרדי שם: 'מקרא ומשנה תלמוד ואגדה'), ואפילו מה שתלמיד וותיק (חריף ומפולפל) עתיד להורות – לומר ולחדש מדעתו, לפני רבו (הלשון במדרשי האגדה 'לומר לפני רבו' נכון יותר מהלשון בירושלמי 'להורות לפני רבו', שכן אין לתלמיד להורות לפני רבו), כבר נאמרו למשה בסיני – דורש מהאותיות היתירות, שכל ענפי התורה שבעל פה ניתנו למשה מסיני, וכל מה שהחכם והתלמיד מלמדים ומחדשים הוא מעין מה שמשה לימד וחידש מפי ה'. ויש להציע פסוק כמקור לקביעה: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני? (במקבילה במגילה: 'הדא הוא דכתיב:') - "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר: רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא" (קוהלת א,י) – לפעמים קורה, שעל איזה דבר יאמר האומר: ראה, דבר זה הוא חדש, וחבירו משיבו ואומר לו: "כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (שם) – אבל באמת דבר זה כבר היה בימים הקדומים שהיו לפנינו. מכאן שאף דבר תורה שנתחדש, כבר היה בידי משה מסיני.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
בשמות רבה (שנאן) י,א נאמר: "וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עימכם" (דברים ט,י) - אמר רבי יהושע בן לוי: 'עליהם' - "ועליהם", 'כל הדברים' - "ככל הדברים", 'המצווה' - "כל המצווה" - מקרא, משנה, הלכה, תלמוד, תוספות והגדות, ואפילו מה שתלמיד וותיק עתיד לומר בפני רבו, כולם ניתנו הלכה למשה מסיני, שנאמר: "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא; כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו" (קוהלת א,י).
ובויקרא רבה כב,א נאמר: רבי יהושע בן לוי אמר: 'עליהם' - "ועליהם", 'כל' - "ככל", 'דברים' - "הדברים" (דברים ט,י), 'המצווה' - "כל המצווה" - מקרא, משנה, תלמוד, תוספות והגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר / לחדש לפני רבו, כולם נאמרו למשה מסיני. מה טעמא? "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא", חבירו משיב עליו: "כבר היה לעולמים" (קוהלת א,י).
ובקוהלת רבה פרשה א פסוק י נאמר: כתיב: "וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, ועליהם ככל הדברים" (דברים ט,י) - אמר רבי יהושע בן לוי: 'עליהם' - "ועליהם", 'כל' - "ככל", 'דברים' - "הדברים", 'המצווה' - "כל המצווה" / 'מצווה' - "המצווה", ללמדך, מקרא, משנה, הלכות, תוספות ואגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות, כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני. מניין? ממה שכתוב: "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא", והרי חבירו מוכיח עליו: "כבר היה לעולמים".
בבבלי מגילה יט,ב אמרו: אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עימכם בהר" (דברים ט,י)? - מלמד שהראה הקב"ה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים (שעתידים לדקדק ולעיין בתורה) ומה שסופרים עתידים לחדש.
ובבבלי ברכות ה,א אמרו: אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד,יב)? - "לוחות" - אלו עשרת הדיברות (שנכתבו בלוחות), "והתורה" - זה מקרא, "והמצווה" - זו משנה, "אשר כתבתי" - אלו נביאים וכתובים (שנכתבו בהשראה אלוהית), "להורותם" - זה תלמוד. מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני.
במדרשי האגדה, שלא כבירושלמי, דורשים גם ייתור במילה "המצווה". נראה שהכוונה למילה "המצווה" שבשמות כד,יב, שכן הכתוב בשמות כד,יב דומה בתוכנו לכתוב בדברים ט,י, ואף הוא נדרש בבבלי ברכות בדומה לנדרש במדרשים ובירושלמי מהייתורים במילים שבדברים ט,י.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): אין מורין (במקבילה: 'למידין') – הלכה על פי השוואת דבר לדבר, לא מן ההלכות (המשניות) ולא מן האגדות – מדברי הלכה שבמדרשי האגדה, ולא מן התוספות (ברייתות שהן תוספות למשנה) אלא מן התלמוד (גמרא) – שאין סומכים הלכה למעשה אלא על דברי האמוראים שבתלמוד.
ומציעים קושיה מברייתא על הדעה האמורה לפני כן: והא (במקבילה חסרה מילה זו) תנא – והרי שנה רבי חלפתא בר שאול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): היא שני מיני חיטין, היא שני מיני שעורין – שני מיני שעורים דינם כשני מיני חיטים ששנינו במשנה פיאה ב,ה, שהזורע את שדהו שני מיני שעורים, אם עשאן גורן אחת - נותן פיאה אחת לשני המינים, ואם עשאן שתי גרנות - נותן פיאה לכל מין! – הרי דינם של שני מיני שעורים לא נאמר בהלכה למשה מסיני, ולכן ודאי שדינם נלמד מדינם של שני מיני חיטים. מכאן שלמדים הלכה מן המשניות, שלא כדברי רבי זעורה בשם שמואל!
ודוחים את הקושיה: אמר רבי זעורה: כך היתה הלכה (דין) בידם ושכיחוה: היא שני מיני חיטין, היא שני מיני שעורין – ההלכה למשה מסיני היתה ששני מיני שעורים דינם כשני מיני חיטים, אלא ששכחו שההלכה הזו מדברת גם בשעורים, ולכן לא נזכרו שעורים במשנה, ובא רבי חלפתא בר שאול והוסיף שעורים בברייתא.
ומציעים קושיה נוספת ממשנה: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה פיאה ג,ג): המחליק בצלים לחים לשוק – העוקר את הבצלים הלחים למוכרם בשוק מיד, ומקיים יבישין לגורן – ומשאיר בקרקע את הבצלים היבשים לעשות מהם גורן, נותן פאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן - כל גידול הוא שדה לעצמו לעניין פיאה, כדין מי שזרע שדהו שני מינים שנותן פיאה לכל אחד! ויש להציע תמיהה על ההנחה הקודמת כדי לשלול אותה: אית לך מימר: – יש לך לומר: (האם אתה יכול לומר:) שוק וגורן - כך היתה הלכה (דין) בידם ושכיחוה?! (בתמיהה) – הרי אין לומר, שההלכה למשה מסיני היתה ששוק וגורן דינם כשני מיני חיטים וגם אותה שכחו, שהרי אין כל דמיון ממשי לשניהם, אלא ודאי שדינם של שוק וגורן נלמד בסברה מהדין בשני מיני חיטים. לכן אי אפשר לדחות את הקושיה מהברייתא ששונה רבי חלפתא בר שאול כפי שהוצע לפני כן על ידי רבי זעורה. - דברי רבי זעורה בשם שמואל שאין למדים הלכה מן המשניות נשארים בקושיה ללא תירוץ.
אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד
בירושלמי הוריות ג,ח סיפרו: רבי אבא בר כהנא אזל לחד אתר. אשכח רבי לוי יתיב דרש: "איש אשר ייתן לו האלוהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו כי איש נוכרי יאכלנו". "עושר" - זה המקרא, "נכסים" - אילו הלכות (משנה), "וכבוד" - זה התוספת, "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה" - אילו משניות (ברייתות) גדולות, כגון משנתו של רבי חונה (צריך לומר: חייה), משנתו של רבי הושעיה ומשנתו של בר קפרא, "ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו" - זה בעל אגדה, שאינו לא אוסר ולא מתיר לא מטמא ולא מטהר, "כי איש נוכרי יאכלנו" - זה בעל התלמוד. - קם רבי אבא בר כהנא ונשקיה בראשיה, אמר: זכיתה מימרינה מיקיים, תזכי מימרינה מיתיב (זכית לאומרו מעומד, תזכה לאומרו מיושב אחרי מינויך לזקן. - זקן דורש מיושב, לעומת צעיר שדורש מעומד. רבי לוי היה בעת המאורע אדם צעיר, ועל כך מעיד בבירור תוכן הברכה שבירכו רבי אבא בר כהנא. הסופר של הירושלמי כתב בטעות 'יתיב דרש', כי כך בדרך כלל כתוב על החכמים הדורשים בקהל. גם קוהלת רבה גורס 'יתיב דריש', אבל קוהלת זוטא גורס 'קאים דריש' ("עיון משווה במדרשי קהלת", "סידרא" כב, עמוד 162)).
ובקוהלת רבה ו [ב] נאמר: רבי אבא בר כהנא עאל לכנישתא ושמע קליה דרבי לוי יתיב דריש הדין פסוקא: "איש אשר ייתן לו האלוהים עושר" - זה בעל מקרא, "ונכסים" - זה בעל משנה, "וכבוד" - זה בעל תוספתא, "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה" - אלו משניות גדולות, כגון משנתו של רבי עקיבא (הוספה זו שלפנינו שגויה ותמוהה!) ומשנתו של רבי חייא ושל רבי הושעיה ושל בר קפרא, "ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו" - (יש כאן השמטה של 'בעל אגדה' שצריך להשלימה על פי הירושלמי) שאסור להורות מהם, "כי איש נוכרי יאכלנו" - זה בעל תלמוד שמטמא ומטהר אוסר ומתיר. עמד רבי אבא בר כהנא ונשקו על ראשו, אמר לו: אילו לא עליתי אלא לשמוע מפיך הטעם הזה - דיי.
רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 288)) אמר בשם שמואל: אין למידין – הלכה על פי השוואת דבר לדבר, מן ההורייה (ההוראה) – מהלכה שחכם מורה, משום שאין יודעים מה היה הטעם להוראה זו. הכל מודין – כל החכמים, אף מי שנחלקו על שמואל בעניין לימוד מן ההורייה, מסכימים ואינם חולקים, שאין למידין – הלכה על פי השוואת דבר לדבר, מן המעשה – ממעשה שחכם עושה, משום שאין יודעים מה היה הטעם למעשה זה.
אמר ליה – אמר לו (שאל את רבי חנניה) רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): האם הדא דת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר שאין חכם לומד ממורה ההוראה או מעושה המעשה), - בהוא דלא סבר – באותו (חכם) שאינו סובר (שאינו סָבוֹר, שאינו בעל סברה); ברם בהוא דסבר – אבל באותו (חכם) שסובר (שהוא סָבוֹר, שהוא בעל סברה), - עביד – עושה (הוא לומד ממורה ההוראה או מעושה המעשה, שיש לו רשות לדמות דבר לדבר, לחדש ולהבין מדעתו להוציא הלכה מן ההוראה או מן המעשה, משום שהוא מבין את הטעם להוראה זו או למעשה זה ולא יטעה)?
אמר ליה: – אמר לו (השיב רבי חנניה לרבי מנא): בין דסבר – בין שסובר (שהוא בעל סברה, שהוא סבורא), בין דלא סבר – ובין שלא סובר (שאינו בעל סברה, שאינו סבורא), - בהוא דפליג – באותו (חכם) שחלוק (במקרה שבו מורה ההוראה או עושה המעשה חולק בהוראתו ובמעשהו על חכם אחר, אין לומדים ממנו); ברם בהוא דלא פליג – אבל באותו (חכם) שלא חלוק (במקרה שאין מחלוקת בדבר), בין סבר – בין סובר (שהוא בעל סברה, שהוא סבורא), בין לא סבר – ובין לא סובר (שאינו בעל סברה, שאינו סבורא), - עבד – עושה (הוא לומד ממורה ההוראה או מעושה המעשה. - הנושא במאמר 'בין דסבר בין דלא סבר' מתייחס ללומד, ואילו הנושא ב'בהוא דפליג / דלא פליג' מתייחס למלמד ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1544, הערה 22)).
עד כאן המקבילה בירושלמי פיאה.
נראה שתחילתה של המקבילה: המימרה "רבי זעורה בשם רבי יוחנן: אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגינה לדבר אחר", וסופה של המקבילה: מן המימרה "רבי זעורה בשם שמואל: אין מורין לא מן ההלכות... אלא מן התלמוד" ואילך - מקורם בירושלמי פיאה. המימרה של רבי זעורה בשם רבי יוחנן מתייחסת להלכה במשנה בפיאה בעניין הזורע שני מיני חיטים, ועל המימרה של רבי זעורה בשם שמואל הקשו מההלכה בעניין הזורע שני מיני חיטים ושני מיני שעורים, ובעקבות המימרה של רבי זעורה בשם שמואל הובאה מימרה דומה של רבי חנניה בשם שמואל.
נראה שאמצעה של המקבילה: המאמרים בעניין הדברים שבכתב שהם מיעוטה של התורה והדברים שבעל פה שהם רובה של התורה - מקורו בירושלמי חגיגה. מאמרים אלה מתקשרים למשנה כאן על ההלכות שיש להן מקרא ממועט והלכות מרובות.
חלקי המקבילה שמקורם בפיאה הועתקו לחגיגה וחלקי המקבילה שמקורם בחגיגה הועתקו לפיאה, כיוון שבכולם נזכרו הלכות בכלל והלכות ודברים שנאמרו למשה בסיני.
בבבלי בבא בתרא קל,ב אמרו: תנו רבנן: אין למדים הלכה לא מפי תלמוד (מהלכה שחכם מורה בבית המדרש) ולא מפי מעשה (ממעשה שחכם עושה), עד שיאמרו לו (לשואל) "הלכה למעשה". שאל ואמרו לו "הלכה למעשה" - ילך ויעשה (כמו שהורו לו).
בבבלי: אין למדים מפי תלמוד. ובירושלמי: אין למדים מן ההורייה. ונראה שהיא היא.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תרומות ה,ט.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל האיסורין – שיש בהם דין ביטול, שנתערבו מאליהם בתוך היתר, אלא שאין בו כדי שיעור ביטול, שריבה עליהן – שהוסיף היתר כדי לבטלם, שוגג – אם הוסיף בשוגג, שלא התכוון לבטל, - מותר – האיסורים בטלים והתערובת מותרת, מזיד – אם הוסיף במזיד, שהתכוון לבטל, - אסור – האיסורים אינם בטלים והתערובת אסורה.
ומציעים קושיה (על דברי רבי יוחנן): ולא מתניתא היא: – ו(כי) לא משנה היא (משנה תרומות ה,ט): סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה – לתוך פחות ממאה סאה חולין, ואחר כך נפלו שם חולין – ויש בחולין בין הכול מאה סאה, אם שוגג – אם החולין הנוספים נפלו בשוגג, - מותר – שהתרומה בטלה באחד ומאה, ומרים סאה ונותנה לכוהן, והשאר מותר, ואם מזיד – שהוסיף את החולין במזיד, - אסור – אין התרומה בטלה, והכול מדומע (כל התערובת נעשית כתרומה ואסורה באכילה לישראל)?! (בתמיהה) – הטעם הוא, שקנסוהו חכמים על שהוסיף במזיד, לפי שאין מבטלים איסור לכתחילה. הרי שאין חידוש בדברי רבי יוחנן, מכיוון שדבריו כבר עולים מהמשנה!
ומציעים תירוץ לקושיה (המבוסס על הבחנה בין המקרה שבו מדובר במשנה לדברי רבי יוחנן, ומסביר מה בא רבי יוחנן לחדש, כדי להבהיר מדוע אין דבריו מיותרים): מתניתא – המשנה (היא) - בתרומה – במקרה של תרומה. דרובה אתא מימור לך – גדולה (מזאת) בא לומר לך (חידוש גדול יותר בא לומר לך רבי יוחנן שעליו הקשו. - במקבילה רק: 'אתא מימור לך' - בא לומר לך (רבי יוחנן שעליו הקשו מחדש משהו שלא היה ניתן להסיקו מן המשנה)), - (ו)אפילו בשאר כל הדברים – רבי יוחנן הרחיב את תחולת ההלכה הזאת שבמשנה גם על איסורים אחרים שיש בהם דין ביטול, שאם ריבה בשוגג מותר ובמזיד אסור (המילה 'דרובה' אינה במקבילה, ומצד העניין נראה שכן עיקר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 97, הערה 496; עמוד 462, הערה 604). למונחים 'אתא מימר לך' ו'דרובא אתא מימר לך' הוראות שונות: 'אתא מימר לך' בא להסביר את עצם הצורך במקור מסוים הנראה מובן מאליו ולכן מיותר, בעוד ש'דרובא אתא מימר לך' בא לפתור בעיה או תמיהה המתעוררת לאור תוכנו של המקור על ידי הרחבת החידוש שבו (שם, עמוד 98 ועמוד 142)).
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי סוטה ח,א.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה – כמו שיש לחכם להזהיר ולצוות את הרבים על דבר שהוא יודע שישמעו ויקבלו ממנו והדבר ייעשה, כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה – כך אין לחכם להזהיר ולצוות את הרבים על דבר שהוא יודע שלא ישמעו ולא יקבלו ממנו והדבר לא ייעשה, כדי שלא ידבר דבריו לריק.
בבבלי יבמות סה,ב אמרו: אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. - רבי אבא אומר: חובה (היא שלא לומר), שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט,ח).
אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): כשם שאסור לטהר את הטמא – כמו שאין לחכם להקל שלא כדין ולטהר דבר שהוא טמא, כך אסור לטמא את הטהור – כך אין לחכם להחמיר שלא כדין ולטמא דבר שהוא טהור, ואם יש לחכם ספק בדבר ואינו יודע האם הוא טהור, עליו לעמוד על הדבר ואין לו להחמיר מספק ולטמא, שאין הבדל בין הקלה שלא כדין ובין החמרה שלא כדין.
רבי אבא בר יעקב (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: אם באת (באה) הלכה (דין) תחת ידיך – אם נזדמנה לך הלכה בעניין תרומה או בעניין בשר קודשים, ואין את (אתה) יודע אם לתלות (להניח בחזקת ספק) אם (או) לשרוף – האם הדבר ספק טמא ויש לתלות אותו עד שיתברר הספק ולא לאכול ולא לשרוף אותו, או שמא הוא ודאי טמא ויש לשרוף אותו, לעולם הוי רץ אחר השריפה יותר מן התלייה – יש לך לשאוף ולהעדיף לשרוף אותו יותר מלתלות אותו, ואין לך לחשוש שמא נשרף דבר טהור, שאין לך חביב בתורה יותר מפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין והן בשריפה – פר כוהן משיח (שכוהן גדול חייב על שגגת הוראה ומעשה בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת), ופר העלם דבר של ציבור (שבית דין חייבים על שגגת הוראה בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, כשעשו הציבור על סמך הוראתם), ופר ושעיר של יום הכיפורים, ושעיר עבודה זרה (שבית דין חייבים על שגגת הוראה בעבודה זרה, כשעשו הציבור על סמך הוראתם), שדמם נזרק בהיכל ואימוריהם קרבים על המזבח החיצון, ובשרם ועורם נשרפים מחוץ לירושלים (מחוץ לשלוש מחנות) בבית הדשן (מקום שמוציאים לשם את הדשן של המזבח החיצון). פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים חביבים כי דמם נזרק בהיכל.
ומציעים קושיה: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה): ולמידין (במקבילה בתרומות: 'דנין') דבר – תרומה או בשר קודשים, שאין מצותו לכאן (צריך לומר: 'לכך', וכן הוא במקבילה בסוטה בכתב יד רומי) – שמצוותו אינה מצריכה לשרוף אותו, אלא אם הוא ודאי טמא, מדבר – מפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, שמצותו לכאן (צריך לומר: 'לכך', וכן הוא במקבילה בתרומות בכתב יד רומי) – שמצוותו מצריכה לשרוף אותו?! (בתמיהה) – ולכן אין לך לשרוף תרומה או בשר קודשים שאין אתה יודע האם לתלות או לשרוף! - אין מתרצים את הקושיה.
עד כאן המקבילות בירושלמי תרומות וסוטה.
המימרה של רבי אבהו בשם רבי יוחנן והקושיה והתירוץ למימרה מקורם בירושלמי תרומות.
נראה שהמימרה של רבי אבהו בשם רבי יוחנן הובאה כאן, משום שלפיה למדים הלכה מן המשניות, שלא כדברי רבי זעורה בשם שמואל, ואף מרחיבים את תחולתן של המשניות.
המימרה של רבי אחא בשם רבי יונתן מקורה בירושלמי סוטה. בירושלמי סוטה אמרו לפני המימרה של רבי אחא בשם רבי יונתן: "אמר רבי יוחנן: כל שאינו כגון אילו שהיתה ספיקה [בכתב יד רומי נוסף: בידם] למחות - אל ימחה". המימרה של רבי יוחנן קשורה למשנה שם, ועניינן של שתי המימרות הללו דומה.
נראה שהמימרות של רבי לעזר ושל רבי אבא בר יעקב בשם רבי יוחנן מקורן בירושלמי חגיגה, כיוון שהן עוסקות בפסיקת הלכות של חכם, כמו המימרות שהובאו כאן לעיל. לשונה של המימרה השנייה "אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע..." שווה ללשונה של מימרה שהובאה כאן לעיל.
המימרה של רבי לעזר נסמכה למימרה של רבי אחא בשם רבי יונתן בשל לשונן הדומה "כשם ש... כך..." ומשום ששתיהן עוסקות באמירה לרבים של חכם ובפסיקת הלכה של חכם.
• • •