משנה
אגב המשנה הקודמת, שדרשו בה את הפסוק "מעוות לא יוכל לתקון" על מצווה שלא נעשתה בזמנה, מביאה משנתנו דרשות נוספות על הפסוק הזה.
רבי שמעון בן מנסיא (תנא בדור החמישי) אומר: אי זהו מעוות שאינו יכול לתקון (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה: 'להיתקן')? זה שבא על הערוה – על אישה שאסורה לו משום גילוי עריות, והוליד ממזר – הוליד ממנה בן שהוא ממזר, שלדעת רבי שמעון בן מנסיא, כוונת הכתוב לאדם שחטא חטא שאי אפשר לתקנו. אם תאמר – שהכתוב מדבר, בגנב וגזלן (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה: 'בגונב ובגוזל') - יכול הוא לחזור ולתקן (בשני כתבי יד של המשנה: 'לחזור ולהיתקן', ובכתב יד שלישי ובקטע גניזה של המשנה: 'שיחזור ויתקן') – אפשר לתקן את החטא הזה, שיכול הוא להחזיר מה שגנב או שגזל. מכאן שאין הכתוב מדבר בגונב או בגוזל, אלא בבא על הערווה והוליד ממזר.
רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי. - במסירה שלפנינו בטעות: 'בן מנסיא') אומר: אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה ונתעוות (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה נוסף 'כבר') – דעת רבי שמעון בן יוחיי שהביטוי "מעוות" אינו נופל על אדם שהוא מקולקל מתחילתו אלא על אדם שהיה מתוקן מתחילתו ונתקלקל, ואי זה זה? זה תלמיד חכם (בכתב יד אחד של המשנה לנכון: 'תלמיד חכמ'' (המילה 'חכמים' מקוצרת). 'תלמיד חכם' הוא קיצור משובש וחסר מובן, ברם במהלך הדורות השתרש מונח זה וקיבל משמעות של מי שאיננו מגדולי החכמים) שפירש מן התורה – שהיה מתוקן בתחילה, שהיה לומד מהחכמים ושומע להם, ונתקלקל, שפרש מדרך התורה.
משנה זו היא הוספה מדרשית שאינה שייכת לעניין, ולקוחה מן התוספתא ומקורה במדרש של דבי רבי ישמעאל, שאין רבי שמעון בן יוחי נזכר בכל המשנה אלא בשם "רבי שמעון" בלבד (בלא "בן יוחי"), וגם רבי שמעון בן מנסיא, בן דורו הצעיר של רבי, לא נזכר בכל המשנה ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 48).
רבי שמעון בן מנסיא נזכר במשנה רק כאן ובאבות פרק ו. גם רבי שמעון בן יוחי, שנזכר בכל המשנה בשמו הפרטי ללא שם אביו, נזכר במשנה עם שמו של אביו רק כאן ובאבות פרק ו. פרק ו במשנה אבות הוא פרק שנוסף למסכת. גם המשנה כאן שהיא דברי אגדה אינה מגוף המשנה המקורי אלא נוספה בעריכתה האחרונה של המשנה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "רבי שמעון בן יוחי אומר: אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה ונתעוות, ואי זה זה? זה תלמיד חכם שפירש מן התורה".
מביאים מאמרים וסיפורים על החטא החמור של עזיבת התורה ועונשו.
מציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני – שונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): אם ראית עיירות שנתלשו (נעקרו) ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו (תמכו) בשכר סופרים (מלמדי מקרא לתינוקות) ומַשנים (מלמדי משנה) – שעל אנשי העיר מוטל לשלם את שכרם של המלמדים מקרא ומשנה לילדי העיר. ויש להציע פסוק כמקור לקביעה: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?" (ירמיהו ט,יא. - במסירה שלפנינו כתב הסופר בטעות "מבלי יושב", והוא סופו של הפסוק הקודם) – בגלל מה בא החורבן? "וַיֹּאמֶר י'י: עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (ירמיהו ט,יב) – על שעזבו את המצוות והמשפטים של התורה, או על שעזבו את ספר התורה, שלא קראו אותו ולא למדו בו. ויש לדרוש את הכתוב, שהחורבן בא על שעזבו את מלמדי התורה ולא השתדלו לעוזרם.
ומספרים: רבי יודן נשייא (השני, הנשיא בדור השלישי והרביעי לאמוראים) שלח לרבי חייה (בר אבא) ולרבי אסי ולרבי אמי (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי) למיעבור בקרייתא דארעא דישראל למתקנא לון ספרין ומתניינין – רבי יודן הנשיא שלח את רבי חייה ואת רבי אסי ואת רבי אמי לעבור בעיירות ובכפרים של ארץ ישראל להתקין (להקים) להם סופרים ומַשנים. עלון לחד אתר ולא אשכחון לא ספר ולא מַתְנְיָין – נכנסו למקום אחד ולא מצאו לא סופר ולא מַשְׁנֶה (מדובר בעיירה יהודית קטנה, שלא היתה לה עדיין מערכת חינוך מסודרת). אמרין ('אמרון') לון: – אמרו להם (החכמים לאנשי המקום בכנס ציבורי של אנשי המקום): אייתון לן נטורי קרתא! – הביאו לנו את שומרי העיר! אייתון לון סנטורי קרתא – הביאו להם את שומרי העיר. אמרון לון: – אמרו להם (החכמים לאנשי המקום): אילין אינון נטורי קרתא?! – אלה הם שומרי העיר?! לית אילין אלא חרובי קרתא! – אין אלה אלא מחריבי העיר! (אם סומכים עליהם בלבד, ששמירתם בלבד לא תמנע מהעיר מלהיחרב) אמרין ('אמרון') לון: – אמרו להם (שאלו אנשי המקום לחכמים): ומאן אינון נטורי קרתא? – ומי הם שומרי העיר (האמיתיים)? אמרון לון: – אמרו להם (החכמים לאנשי המקום): ספרייא ומתנייניא – הסופרים והמַשנים (שעל ידי התורה שהם מלמדים הם משמרים את העיר).
ומציעים פסוק: הדא היא דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): "אִם י'י לֹא יִבְנֶה בַיִת - שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר - שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכז,א) – אם אין ה' רוצה בבניין בית ואינו עוזר לבוניו, לחינם התייגעו הבונים בבנייתו. ואם אין ה' רוצה בשמירת עיר ואינו עוזר לשומריה, לחינם התמידו השומרים בשמירתה. - הפסוק נסמך לסיפור משום סופו. ויש לדרוש אותו, שה' ישמור את העיר על ידי לומדי התורה שבה.
החכמים הללו נשלחו לעיירות לזרז את בני העיירות לשכור לעצמם מלמדים למקרא ולמשנה, אבל הנשיא, או החכמים בשליחותו, לא מינה את המלמדים, אלא בני העיירות שכרו אותם לעצמם ("בתי הדין בימי התלמוד", עמוד 103).
סיפור זה בא ללמד, שבטחונה של עיר אינו תלוי בחומותיה ובצבאה בלבד, אלא ובייחוד בחינוך תושביה.
רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): מצאנו שויתר (לא הקפיד, סלח) הקב"ה לישראל על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים – שהם שלוש העבירות החמורות שבתורה, ולא העניש עליהן, ועל מָאֳסָם בתורה לא וויתר – על שמאסו (עזבו מתוך בוז וגועל נפש) את התורה לא ויתר ה' לישראל אלא הביא עליהם עונש (הלשון על פי עמוס ב,ד: "כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת ה'..."). ויש להציע פסוק כמקור לקביעה: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - 'וַיֹּאמֶר י'י: על אשר עשו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים' אין כתוב כאן – בדברי ירמיהו "על מה אבדה הארץ?", אלא "וַיֹּאמֶר י'י: עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (ירמיהו ט,יב) – הרי שלא העניש ה' את ישראל אלא על שעזבו את התורה.
בירמיהו טז,י-יא נאמר: "וְהָיָה כִּי תַגִּיד לָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל מֶה דִבֶּר ה' עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת? וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לה' אֱלֹהֵינוּ? - וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי, נְאֻם ה', וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, וְאֹתִי עָזָבוּ, וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ".
אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): "אֹתִי עָזָבוּ" (ירמיהו טז,יא) - אוותרה (='הא וַותָּרָה')! – הנה ויתור (מחילה)! שמא 'אֶת תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ'?! (בתמיהה) – שהלוויי אותי עזבו אבל את תורתי שמרו, שאִילּוּ 'אֹתִי עָזָבוּ ותּוֹרָתִי שָׁמָרוּ' - השׂאור (בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו. ובהשאלה: החלק העיקרי) שבה היה מקרבן אצלי – עיקרה ויסודה (מהותה הפנימית התוססת והמתסיסה) של התורה היו מחזירים אותם אל ה' שאותו עזבו, ולא היה ה' מביא עליהם עונש. אבל עכשיו שלא שמרו את תורתו, לא יחזרו אליו.
רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: לְמַד תורה שלא לשמה – שלא לשם ידיעת התורה וקיומה, שמתוך שלא לשמה את (אתה) בא – לבסוף, לשמה – בגלל השאור שבה.
בפסיקתא דרב כהנא טו,ה ובאיכה רבה פתיחתא ב נאמר: תני רבי שמעון בן יוחי: אם ראיתה עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים. ומה טעמא? "על מה אבדה הארץ, ניצתה כמדבר...?" (ירמיהו ט,יא), מה כתיב בתריה? "ויאמר י'י: על עוזבם את תורתי" (ירמיהו ט,יב).
רבי הווה משלח לרבי יסא ולרבי אמי די יפקון וייבדקון (את מצבם הרוחני של) קרייתא דארעא דישראל, והוון עלין לקרתא ואמרין להון: אייתון לן נטורי קרתא! והוון מייתון להון ריש מטרתא (ראש המשמרות, ראש יחידת השומרים) וסנטרא, והוון אמרין להון: אילין נטורי קרתא?! אילין אינון חרובי קרתא! אמרין להון: ומאן אינון נטורי קרתא? אמרין להון: אלו סופרים ומשנים, שהם משמרים ביום ובלילה / שהם הוגים ומשנים ומשמרים את התורה ביום ובלילה, על שם: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח), וכן הוא אומר: "אם י'י לא יבנה בית - שווא עמלו בוניו בו, אם ה' לא ישמור עיר - שווא שקד שומר" (תהלים קכז,א).
רבי חונה, רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: מצינו שוויתר הקב"ה על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר: "ויאמר י'י: על מה אבדה הארץ?" (ירמיהו ט,יא), על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתוב כָּן, אלא: "ויאמר י'י: על עוזבם את תורתי" (ירמיהו ט,יב).
רבי חונא, רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: כתוב: "ואותי עזבו" (ירמיהו טז,יא), שמא תורתי שמרו?! הלוויי אותי עזבו ותורתי שמרו, שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו - מתוך שהיו מתעסקים בה השאור שבה היה מחזירם אצלי.
רב הונא אמר: למד תורה אף על פי שלא לשמה, שמתוך שאת למד אותה שלא לשמה, מכיוון שאת מתעסק בה את חוזר ועושה אותה לשמה / שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראללאחר החורבן, ובעיקר לאחר מרד בר כוכבא, נושלו יהודים רבים מן הקרקע על ידי המלכות, ורבים נטשו את אחוזותיהם מחמת המציקים, האנסים ונטל המיסים. אין הפרזה בדבריו של רבי שמעון בן יוחי על "עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל" ("מעולמם של חכמים", עמוד 134).
שכר סופרים ומשנים
בירושלמי פיאה ח,ז אמרו: מהו לפסין ולצדקות שנים עשר חודש? - בשכר סופרים ומשנים (היושב בעיר שנים עשר חודש לפחות נחשב כאחד מבני העיר וגובים ממנו מס לשכר המלמדים מקרא ומשנה לילדי העיר. - ההסבר מתייחס כאן למילה 'צדקות' בלבד).
בארץ ישראל בולטת המסגרת העירונית, שראתה כחובת הכלל וכעין מס עירוני את התשלום ל"שכר סופרים ומשנים" (ירושלמי פיאה). רבי שמעון בן יוחי אומר, כנראה בעקבות מרד בר כוכבא: "אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים" (ירושלמי חגיגה) ("יהודי בבל בתקופת התלמוד", עמוד 107).
התשלום בעבור מלמדי התינוקות התחלק בין כל תושבי העיר, ולא רק בין אלה שכבר נהנים משירותיו של המלמד ("חינוך קטנים בתקופת התלמוד - מסורת ומציאות", "חינוך והיסטוריה", עמוד 73).
רבי יודן נשייא שלח... למתקנא לון ספרין ומתניינין
בבבלי שבת קיט,ב אמרו: אמר ליה ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותיי, ואמרי לה: מאבותיך: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבם - מחריבים אותה (סופה להיחרב).
רבי יודן נשייא קיים את המאמר שנאמר לסבו רבי יהודה נשיאה (הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים), ושלח להתקין בכל עיר מלמדי תורה לתינוקות, כדי שיהיו בכל עיר תינוקות לומדי תורה, ועל ידי כך לא ייחרבו.
בירושלמי יבמות יב,ו אמרו: בני סימונייא אתון לגבי רבי, אמרון ליה: בעאי תתן לן חד בר נש דרוש (דרשן) דיין וחזן ספר (סופר) מתניין (מַשְׁנֶה) ועבד לן כל צורכינן (ועושה לנו כל צרכינו). ויהב לון לוי בר סיסי...
הנשיאים בתקופת האמוראים המשיכו במסורת אבותיהם ועשו כרבי יהודה הנשיא שהתקין סופרים ומשנים ביישובי הארץ.
הא וותרה
בספרי דברים פסקה א נאמר: "ודי זהב" - אמר להם: הא ותרה לכל מה שעשיתם, מעשה עגל קשה עליי מן הכל. היה רבי יהודה אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שעשה לחבירו צרות הרבה, ובאחרונה הוסיף לו צרה אחת. אמר לו: הא ותרה לכל מה שעשיתה לי, זו קשה עליי יותר מן הכל. כך אמר להם המקום לישראל: הא ותרה לכל מה שעשיתם, מעשה עגל קשה עליי יותר מן הכל.
ובירושלמי סוכה ה,ד אמרו: אמר רבי אבא בר כהנא: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי" (ירמיהו ב,יג) (ישראל עשו שני מעשים רעים; ויש לתמוה:) - וכי שתים רעות עשה עמי, הא וותרה (הנה ויתור) לאלף?! (במה זכו שתי הרעות הללו שבגללן ויתר ה' על אלף מעשים רעים אחרים שעשו ישראל?) אלא שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל (צריך לומר: 'ומשחיתים ההיכל'. - שתי הרעות הללו הן מעשה אחד שהיה קשה כמו שני מעשים רעים, שהיו משתחווים לשמש וגם משחיתים את ההיכל, ומעשה זה היה קשה על ה' מן כל המעשים הרעים האחרים שעשו).
למד תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה את בא לשמה
בבבלי בכמה מקומות אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
ומביאים ברייתא: רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי), כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין (מתהללים, משתבחים) – אומרים לפני המת ולפני הכלה דברי שבח, כשמוליכים את המת לקבורה ואת הכלה לחופה, היה נותן עיניו (שם ליבו) בתלמידים ואומר – כדי לזרז את התלמידים שיפסיקו את לימודם וילוו את המת ואת הכלה: המעשה קודם לתלמוד – מבטלים תלמוד תורה מפני עשיית מצווה בתחום החברתי, כגון ליווי המת והכלה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ג,ז.
ומביאים ברייתא: נמנו (נספרו קולותיהם בהצבעה לשם החלטה בעניין מסוים) בעליית בית ארים (במקבילה: 'בית ארוס בלוד', כמו להלן) – שם אדם שבעליית ביתו נמנו כך: התלמוד קודם למעשה – אין מבטלים לימוד תורה מפני עשיית מצווה בתחום החברתי.
ומספרים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה – היה בקיסרין. שלח לרבי חנינה בריה מזכי – שלח את רבי חנינה בנו לזכות (לרכוש ידע בתורה, ללמוד) בטיבריה. שלחון (במקבילה: 'אתון') ואמרון ליה: – שלחו / באו ואמרו לו (לרבי אבהו): גמל הוא חסד – גומל הוא (רבי חנינה בנך) חסד (למתים ללוותם ולקוברם, שהוא מבטל תלמודו מפני לוויית המת וקבורתו). שלח כתב (במקבילה: 'שלח ואמר') ליה: – שלח (רבי אבהו) וכתב / ואמר לו (לבנו): המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטיבריא?! – הרי לא שלחתיך לטבריה אלא ללמוד תורה, ואילו הייתי חפץ שתעסוק בגמילות חסד למתים, יכולתי להשאירך בקיסריה! (המשפט ששלח רבי אבהו הוא על פי שמות יד,יא: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?!" - כלום משום שאין כלל קברים במצרים הבאת אותנו הנה כדי שנמות כאן במדבר בידי פרעה וניקבר כאן?! "המבלי אין" - שלילה כפולה להדגשה. - רבי אבהו שכתב שלוש מילים מכתוב ("הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים") לא שינה את סדר המילים בכתוב, כמסופר עליו בירושלמי מגילה ג,א) כבר נמנו בעליית בית ארים (במקבילה: 'ארוס') בלוד: התלמוד קודם למעשה.
ומצמצמים את תחולת הקביעה למקרה מסוים: רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה אומרים: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהתלמוד קודם למעשה) - בשיש שם מי שיעשה – במקרה שיש שם אחרים שיעשו את המעשה מבלי שיצטרכו לבטל תלמודם, אבל אם אין שם מי שיעשה – במקרה שאין שם אחרים שיעשו את המעשה מבלי שיצטרכו לבטל תלמודם, - המעשה קודם לתלמוד.
ומציעים מעשה (המתקשר מצד תוכנו עם האמור לפניו): דלמא: – מעשה: רבי חייה (בר אבא) רבי יסא רבי אמי (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי) ענין (במקבילה: 'ענון') מיתי לגבי – איחרו לבוא אצל רבי לעזר (אמורא בדור השני). אמר לון: – אמר להם (רבי לעזר): אן הויתון יומא דין? – איפה הייתם היום הזה (היום)? אמרון ליה: – אמרו לו: גמל (צריך לומר: 'גמלנן') חסד – גמלנו חסד (למת ללוותו ולקוברו). אמר לון: – אמר להם: ולא הוה תמן חורנין? – ולא היה שם אחרים (שיגמלו חסד למת)? (שבמקרה שיש שם אחרים שיעשו את המעשה, התלמוד קודם למעשה, ולא היה לכם לאחר לבוא אצלי ולבטל תלמודכם) אמרון ליה: – אמרו לו: מגיר הוה – שכן היה (המת היה שכננו, והיינו חייבים ללוותו ולקוברו, מפני שאדם חייב לגמול חסד לשכניו ולקרוביו יותר מלשאר בני אדם).
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
בספרי דברים פסקה מא נאמר: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" - מגיד שמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה. וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה... ...כל זמן שישראל מרפים ידיהם מן המצוות (נראה שצריך לומר: מן התורה, ועיין פסיקתא דרב כהנא טו,ה ואיכה רבה פתיחתא ב) הוא (עשיו) שולט בהם, ואומר: "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ, ניצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ה': על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיהו ט,יא-יב), ואומר: "כה אמר ה': על שלושה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאוסם את תורת ה' וחוקיו לא שמרו" (עמוס ב,ד). וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד נשאלה שאלה זו לפניהם: מי גדול? תלמוד או מעשה? אמר רבי טרפון: גדול מעשה. רבי עקיבה אומר: גדול תלמוד. ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה.
על פי הספרי יובן הקשר בין המאמרים והסיפורים על החטא החמור של עזיבת התורה ועונשו שהובאו בירושלמי לפני כן ובין המאמרים והסיפורים שהתלמוד קודם למעשה וגדול ממנו שהובאו בירושלמי כאן. לדברי הספרי בתחילת פסקה זו שלא הבאנו ממנו כאן יש מקבילה בדברי פסיקתא דרב כהנא טו,ה ואיכה רבה פתיחתא ב לאחר המובאות שהבאנו מהם לעיל.
במסכת שמחות יא,ז נאמר: אין מבטלים תלמוד תורה מפני המת והכלה. אבא שאול אומר: המעשה קודם לתלמוד. וכן היה רבי יהודה עושה, בשעה שהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסים ובאים, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד.
בבבלי כתובות יז,א אמרו: תנו רבנן: מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו, על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים? - כשאין לו כל צורכו (שאין למת מלווים כדי כבודו), אבל יש לו כל צורכו - אין מבטלים.
ובבבלי קידושין מ,ב אמרו: וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזה בלוד. נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.
ההבחנה בין 'כשאין לו כל צורכו' לבין 'יש לו כל צורכו' (בבלי כתובות) ובלשון רבנין דקיסרין (ירושלמי) בין 'בשיש שם מי שיעשה' לבין 'אין שם מי שיעשה' - אין לראותה אלא כפשרה בין שיטת רבי יהודה ובין המנוגדת לה, וברור שבמעשים של רבי יהודה מדובר בשהיה מי שיעשה ("חז"ל - פרקי אמונות ודעות", עמוד 545).
בשיר השירים רבה ב [יד] ה נאמר: וכבר נמנו פעם אחת בעליית בית ערים בלוד ואמרו: מי גדול? התלמוד או המעשה? רבי טרפון אומר: גדול הוא המעשה. רבי עקיבא אומר: גדול הוא התלמוד. נמנו וגמרו: גדול הוא התלמוד, שמביא לידי מעשה.
תלמוד או מעשהמעשה מהו?
אחת המחלוקות החשובות ביותר, שהעסיקו את החכמים במשך דורות אחדים, היתה השאלה מה עדיף - תלמוד או מעשה. פירושו של המושג "מעשה" בהקשר זה הוא קיום מצוות בתחום החברתי, כגון צדקה, גמילות חסדים, סיוע לחתנים וכלות, ביקור חולים, קבורת המת וניחום אבלים. מובן, כי איש לא שלל את חשיבותם של התלמוד ושל המעשה כאחד. הבעיה שעמדה לפני חכמים היתה: מה קודם? למעשה היתה זו שאלה של עדיפויות. כך, לדוגמה, האם חבורת תלמידים, העוסקים בלימוד תורה עם רבם, צריכים להפסיק את תלמודם כל אימת שיש צורך בסיוע ובעזרה לנזקקים. ההתלבטות בשאלה זו באה לידי ביטוי במקור הבא:
"וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד; נשאלה שאלה זו לפניהם: מי גדול? תלמוד או מעשה? אמר רבי טרפון: גדול מעשה. רבי עקיבה אומר: גדול תלמוד. ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד - שהתלמוד מביא לידי מעשה" (ספרי דברים, מא).
בתלמוד הירושלמי מצויה מסורת, המובאת בקשר למקור זה והמראה בעליל כי משמעותו של המושג "מעשה" היא בתחום הפעילות החברתית:
"רבי אבהו שלח לרבי חנינה בנו: יזכה [בתורה] בטיבריה. באו ואמרו לו: גומל הוא חסד [של אמת]. שלח ואמר לו: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא?! שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארוס בלוד שהתלמוד קודם למעשה" (ירושלמי פסחים ג,ז וחגיגה א,ז).
רבי אבהו, ראש בית המדרש בקיסריה בסוף המאה השלישית, שלח את בנו ללמוד תורה בטיבריה, בבית המדרש המרכזי. משהגיע לאוזנו שהוא עוסק בקבורת מתים, הודיעו: אילו הייתי חפץ שתעסוק בקבורה, יכולתי להשאירך בקיסריה. מעשה זה משקף בבירור כיצד נתפס המושג "מעשה" אצל חכמים.
גישות שונות בקרב חכמים
בין החכמים ניתן להבחין בין ההולכים בשיטת רבי עקיבה ומעדיפים את התלמוד ובין ההולכים בשיטת רבי טרפון ומעדיפים את המעשה. אחד החכמים שהעניקו עדיפות למעשה הוא רבי יהודה בן אלעיי, מחשובי החכמים בדור אושה שלאחר מרד בן כוסבה: "רבי יהודה כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד" (ירושלמי חגיגה א,ז). או: "שוב מעשה ברבי יהודה בר אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה לפניו. אמר להם: מהו זה? אמרו לו: כלה שעברה. אמר להם: בניי, עמדו והתעסקו בכלה" (אבות דרבי נתן, נוסח א, ד).
בן דורו של רבי יהודה, רבי שמעון בר יוחיי, תלמידו המובהק של רבי עקיבה, מעניק במופגן קדימות לתלמוד על המעשה. כך, לדוגמה: "מעשה ברבי שמעון בר יוחאי שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעיים ואומר גידופין לפני הקב"ה. אמר לו: ריקה, היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין. אמר לו: הקב"ה יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר: יפה עשה לי הקב"ה שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים" (אבות דרבי נתן, נוסח א, מא).
אמנם המצב המתואר במקור זה לכתחילה הוא שרבי שמעון בר יוחיי גופו עסק בביקור חולים. אף אין ספק, שתגובתו באה גם מחמת חציפותו של החולה. אך אין בכל אלה כדי לסלק את המשמעות החריפה העולה מדבריו, שביקור חולים הוא בבחינת "דברים בטלים" ("החברה היהודית", "ההיסטוריה של ארץ ישראל" ה, עמודים 116-117).
• • •