משנה
מי שלא חג – שלא הביא עולת ראייה ושלמי חגיגה, ביום טוב הראשון של החג – של חג הסוכות, שמצווה להביאם ביום הזה, - חוגג והולך (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה אין מילה זו) את כל הרגל – מביא את קורבנות החג באחד משאר ימי הרגל, ויום טוב האחרון – ואף ביום טוב האחרון של חג הסוכות, אף על פי שהוא נחשב רגל בפני עצמו (גם בחג הפסח חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון שלו שאינו רגל בפני עצמו, ואין המשנה מזכירה את חג הסוכות אלא כדי ללמדנו שחוגג ביום טוב האחרון שלו אף על פי שהוא רגל בפני עצמו). עבר הרגל ולא חג – עברו כל ימי הרגל ואף יום טוב האחרון ולא הביא את קורבנות החג, - אינו חייב באחריותו – שוב אין עליו כל חובה להביא את קורבנות החג. על זה – שעבר כל הרגל ולא הביא את קורבנות החג, נאמר: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קוהלת א,טו) – מצווה זו, כיוון שלא עשאה בזמנה, בטלה, ואין לה כל תקנה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג - חוגג והולך את כל הרגל ויום טוב האחרון".
מניין למדים שחוגג אף ביום טוב האחרון של חג הסוכות? -
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): נאמר 'חֲמִשָּׁה עָשָׂר' בפסח – במוסף של חג המצות נאמר: "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג" (במדבר כח,יז), ונאמר 'חֲמִשָּׁה עָשָׂר' בחג – במוספי חג הסוכות נאמר: "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... וְחַגֹּתֶם חַג לה' שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר כט,יב). מה 'חֲמִשָּׁה עָשָׂר' שנאמר בפסח - יום טוב האחרון תשלומין לראשון – מי שלא הביא שלמי חגיגה ביום טוב הראשון של חג הפסח, מביא ביום טוב האחרון, שהרי יום טוב האחרון של חג הפסח הוא חלק מן החג, אף 'חֲמִשָּׁה עָשָׂר' שנאמר בחג - יום טוב האחרון תשלומין לראשון – מי שלא הביא שלמי חגיגה ביום טוב הראשון של חג הסוכות, מביא ביום טוב האחרון, שיום טוב האחרון של חג הסוכות הוא חלק מן החג לעניין תשלומים. כך למדים בגזירה שווה.
יהודה בר ספרא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני. חכם זה נזכר רק כאן ובמקבילה שבבבלי פסחים) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): נאמר בחג הסוכות: "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לי'י שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה" (ויקרא כג,מא) - וכי שבעה הם?! (בתמיהה) והלא שמונה הם! – הרי חג הסוכות הוא שמונה ימים ולא שבעה ימים! אלא צא (חסר, הפחת) שבת מהם – משמונת ימי חג הסוכות, שאין שמונה ימים בלא שבת, הרי שבעה – אף על פי שחובת החגיגה חלה בכל אחד משמונת ימי חג הסוכות, אין אלא שבעה ימי חגיגה, לפי שחגיגה אינה דוחה שבת (נראה שבירושלמי במקורו הופיע כאן המשפט: 'מיכן למדנו שאין חגיגה דוחה את השבת', שעליו הקשו להלן, אלא שנשמט. משפט זה מופיע במימרה המקבילה שבבבלי פסחים, ראה להלן).
ותמהים (על דברי רבי הושעיה): אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): וכי מיכן (מכאן) למדנו שאין חגיגה דוחה את השבת?! (בתמיהה) לא ממקום אחר?! (בתמיהה) – הרי למדנו דבר זה ממקום אחר! וכיוון שלא למדנו דבר זה מכאן, הרי כשהוא אומר 'שבעת ימים' אין זה משום שיש להוציא שבת מהם, אלא כוונת הכתוב לשבעת ימי חג הסוכות הראשונים בלא היום השמיני, אף שביום שחל בשבת אין חגיגה.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על דברי רבי הושעיה): התיב – השיב (הקשה) רבי יוחנן אחוי ד- – אחיו של רב ספרא (אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי): והא תני: – והרי (התנא) שונה: אף בפסח כן! – חובת החגיגה חלה בכל יום משבעת ימי חג הפסח (אין כלל בנמצא פסוק הנוקט 'שבעת ימים' על חגיגה בחג הפסח. במכילתא (ראה להלן) דרש רבי יוסי הגלילי שהכתוב "שבעת ימים תחוג לי'י אלוהיך" (דברים טז,טו), שנאמר לפי הקשרו בסוכות, נדרש בדרך 'אם אינו עניין' לפסח. זו הברייתא שממנה הקשה הירושלמי, שבה מצינו שהכתוב 'שבעת ימים' נאמר בפסח ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 73, על פי רש"ש בהגהותיו לתוספות בבבלי חגיגה ט,א ובעל "אור שמח" על הלכות חגיגה א,ח. וכן כתב ב"עלי תמר"). - ספק האם הביטוי "אף ב-... כן" הוא לשון הברייתא או לשון התלמוד שסיכם את עניינה בלשונו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 157, הערה 1457). - במקום אחד (כאן) נראה שהמונח 'והא תני' מציע קושיה מפסוק, אך אפשר שלפנינו שיבוש, ובמקום 'והא תני' צריך לומר 'והא כתיב' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 158, הערה 61; עמוד 152, הערה 16)). - ומציעים את סוף הקושיה: מעתה – אם דברי רבי הושעיה נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, צא שבת מהן – משבעת ימי חג הפסח, שאין שבעה ימים בלא שבת, הרי ששה – שבשישה מימי החג מקריבים קורבן חגיגה, לפי שקורבן חגיגה אינו דוחה שבת. ולכן היה לו לומר 'ששת ימים' ולא 'שבעת ימים'! אלא ודאי, כשהוא אומר בחג הפסח 'שבעת ימים' אין זה משום שיש להוציא שבת מהם, אלא כוונת הכתוב לשבעת ימי חג הפסח, אף שביום שחל בשבת אין חגיגה. וכמו כן, כשהוא אומר בחג הסוכות 'שבעת ימים' אין זה משום שיש להוציא שבת מהם, אלא כוונת הכתוב לשבעת ימי חג הסוכות הראשונים בלא היום השמיני, אף שביום שחל בשבת אין חגיגה. - ומציעים מקרה שממנו מקשים קושיה נוספת (על דברי רבי הושעיה): הגע עצמך – שער בנפשך, שחל יום טוב הראשון ויום טוב האחרון – של חג הסוכות, להיות בשבת. ומפרטים את הקושיה: מעתה – אם דברי רבי הושעיה נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, צא מהם – משמונת ימי חג הסוכות, שני ימים – שתי שבתות, הרי ששה – שבשישה מימי החג מקריבים קורבן חגיגה, לפי שקורבן חגיגה אינו דוחה שבת. ולכן היה לו לומר 'ששת ימים' ולא 'שבעת ימים'! אלא ודאי, כשהוא אומר בחג הסוכות 'שבעת ימים' אין זה משום שיש להוציא שבת מהם, אלא כוונת הכתוב לשבעת ימי חג הסוכות הראשונים בלא ביום השמיני, אף שביום שחל בשבת אין חגיגה.
ומציעים מסורת שמכריעה בקשר לדברי רבי הושעיה שבהם נתעורר קושי: אתא – בא רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 288)) ואמר בשם יהודה בר ספרא שאמר בשם רבי הושעיה: נאמר בחג הסוכות: "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לי'י שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה" (ויקרא כג,מא) - וכי שבעה הם?! (בתמיהה) והלא שמונה הם! – הרי חג הסוכות הוא שמונה ימים ולא שבעה ימים! אלא צא שבת מהם (נראה ש'שבת' הוא אשגרה מלעיל, וכאן צריך לומר: 'אלא צא שמיני מהם') – משמונת ימי החג, שחובת החגיגה חלה בכל אחד משבעת ימי חג הסוכות הראשונים אבל לא ביום השמיני, שכבר למדנו – ממקום אחר (ולא מכאן למדנו), שאין חגיגה דוחה את השבת – ולכן אין לומר 'צא שבת מהם', וכוונת הכתוב לשבעת ימי חג הסוכות הראשונים בלא היום השמיני, אף שביום שחל בשבת אין חגיגה (בדברי רבי הושעיה בניסוחם הראשון: 'אלא צא שבת מהם, מיכן למדנו', שהכתוב 'שבעת ימים' מוציא שבת וכולל שמיני, ובניסוחם השני: ''אלא צא שמיני מהם, שכבר למדנו', שהכתוב 'שבעת ימים' מוציא שמיני וכולל שבת).
רבי הושעיה כבר קבע 'כל שבעה חובה' (ירושלמי לעיל הלכה א), ותחילה סבר שחובת החגיגה חלה בסוכות על כל שמונת ימי החג. ולכך אמר רבי הושעיה, שאף על פי שהשמיני בכלל חובת החגיגה כשאר הימים, מכל מקום אין אלא שבעה ימי חגיגה, לפי שחגיגה אינה דוחה שבת.
כך הוא פירוש דבריו המקוריים של רבי הושעיה. אך בעקבות הקושיות שהעלו כלפיו, מנסח רבי חנניה את הדברים מחדש. לפי ניסוח זה מודה רבי הושעיה שהשמיני אינו אלא תשלומים, כי דין חגיגה בשבת כבר ידוע ממקום אחר ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמודים 74-75).
דרך מרווחת בתירוץ קושיית הירושלמי על רבי הושעיה, באופן שאין צורך לנסח את מימרתו מחדש: אפשר שרבי הושעיה אינו מקיים חובת חגיגה יום יומית אלא בסוכות, שבו אכן נאמר בפירוש "שבעת ימים תחוג לי'י אלוהיך במקום אשר יבחר" (דברים טז,טו), אבל בפסח שבו לאחר היום הראשון נאמר "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" (שם ז), אין חובת החגיגה אלא ביום הראשון, ושאר הימים בגדר תשלומים. ואמנם במכילתא דורש רבי יוסי הגלילי חובת חגיגה יום יומית בפסח מתוך שמסב עליו את הכתוב דלעיל "שבעת ימים תחוג", האמור באמת בסוכות; ובירושלמי הקשו מתוך כך על רבי הושעיה, שלדרכו, כיוון שאין חגיגה דוחה שבת, היה צריך לומר 'ששת ימים'; אך לפי הצעתנו אמנם לא קיבל רבי הושעיה דרשה זו של רבי יוסי הגלילי, ואינו מקיים חובת שבעה אלא בסוכות (שם, עמוד 75, הערה 195; עמוד 293, הערה 194).
הצעה זו מתרצת רק את הקושייה הראשונה על רבי הושעיה.
ומביאים מדרש הלכה: מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב היתר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ" (ויקרא כג,מא)? ("תְּחָגֻּהוּ" אינו אלא בשמות יב,יד לעניין פסח) אלא מלמד – דבר זה מורה, שיום טוב האחרון תשלומין לראשון – מי שלא הביא שלמי חגיגה ביום טוב הראשון של חג הסוכות, מביא ביום טוב האחרון. - משפט זה אינו סוף דבריו של רבי הושעיה לעיל בניסוחם מחדש, כי כיוון שאמר רבי הושעיה שהיום השמיני אין בו חובת חגיגה, ממילא הרי הוא תשלומים, ועוד, שלרבי הושעיה אין היום השמיני תשלומים לראשון דווקא, אלא לכל אחד מן השבעה שלפניו. אלא משפט זה הוא סופו של מדרש הלכה, שחלקו הראשון נשמט בירושלמי שלפנינו משום שתחילתו הוא הפסוק שבתחילת דבריו של רבי הושעיה. מדרש הלכה זה מקורו בספרא 'אמור' פרשה יב, וזה לשונו: "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים" (ויקרא כג,מא) - לפי שנאמר: "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך", יכול יטעון חגיגה כל שבעה! תלמוד לומר: "אותו" - יום אחד בלבד. אם כן, למה נאמר: "שבעת ימים"? בתשלומים כל שבעה. ומניין שאם לא חג ביום טוב הראשון של חג - חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון? תלמוד לומר: "בחודש השביעי תחוגו אותו". יכול אם לא חג ברגל - חוגג אחר הרגל! תלמוד לומר: "אותו" - במועד אתה חוגג, ואי אתה חוגג חוצה לו. - מדרש זה מובא בשינוי לשון בבבלי חגיגה ט,א (ראה להלן) לאחר דברי רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל שמובאים בירושלמי לעיל. - שיטת מדרש זה שחובת החגיגה חלה ביום טוב הראשון בלבד ושאר ימי החג תשלומים לראשון, כמפורש במשנה, וכך שיטת רבי יוחנן (ירושלמי לעיל הלכה א). אבל שיטת רבי הושעיה שחובת החגיגה חלה בכל שבעת ימי החג ויום טוב האחרון אינו אלא תשלומים לימים שלפניו.
בבבלי חגיגה ט,א אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: נאמר "עצרת" בשביעי של פסח (דברים טז,ח), ונאמר "עצרת" בשמיני של חג (ויקרא כג,לו). מה להלן ("עצרת" בשביעי של פסח) לתשלומים (יום טוב האחרון תשלומים לראשון), אף כאן ("עצרת" בשמיני של חג) לתשלומים.
ותנא מייתי לה (לומד את ההלכה הזו) מהכא: "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה" (ויקרא כג,מא) - יכול יהא חוגג והולך (מביא קורבן חגיגה) כל שבעה! - תלמוד לומר: "אותו" - אותו (יום טוב הראשון של החג) אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה. אם כן, למה נאמר 'שבעה'? - לתשלומים (ליום הראשון). ומניין שאם לא חג יום טוב הראשון של חג (הסוכות) שחוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון? - תלמוד לומר: "בחודש השביעי תחוגו אותו" (שם) (משמע שאפשר לחגוג לא רק בשבעת ימי החג אלא גם לאחר מכן). אי "בחודש השביעי תחוגו אותו", יכול יהא חוגג והולך כל החודש כולו! - תלמוד לומר: "אותו" - אותו (את החג) אתה חוגג, ואי אתה חוגג חוצה לו.
בבבלי פסחים ע,ב אמרו: אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בן ספרא: אמר קרא (בעניין חג הסוכות): "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה" (ויקרא כג,מא). שבעה? שמונה הוו! אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת (כיוון שאין שמונה ימים בלא שבת, לכן אמרה התורה שחוגגים את החג (מקריבים בו קורבן חגיגה) רק שבעה ימים).
כי אתא (לבבל מארץ ישראל) רבין אמר: אמרתי (הקשיתי) לפני רבותיי: פעמים שאי אתה מוצא אלא שישה (ימים שאפשר להקריב בהם קורבן חגיגה), כגון שחל יום טוב הראשון של חג להיות בשבת (וגם יום טוב האחרון חל בשבת, ונמצא שמקריבים רק שישה ימים). - אמר אביי: אבין תכלא לימא כי הא מילתא? שמונה (להקריב שמונה ימים) - לא משכחת לה כלל. שבעה (להקריב שבעה ימים) - איתיה ברוב שנים.
בבבלי: רבי אילעא משום רבי יהודה בן ספרא. ובירושלמי: יהודה בר ספרא בשם רבי הושעיה.
בבבלי הובאו דברי יהודה בר ספרא בשם רבי הושעיה בניסוחם הראשון שבירושלמי.
קושיית רבין בבבלי היא אחת מקושיותיו של רבי יוחנן אחוי דרב ספרא בירושלמי.
אמר רבי יוסי: וכי מיכן למדנו שאין חגיגה דוחה את השבת, לא ממקום אחר?!
בספרא 'אמור' פרשה יב נאמר: בית הלל אומרים: יכול יחוג אדם בשבת! תלמוד לומר: "אך" (ויקרא כג,לט) ביום טוב אתה חוגג, ואין אתה חוגג בשבת.
רבי יוסי אינו מציין את המקור החלופי לכך שאין חגיגה דוחה את השבת. הדבר היה פשוט, ומן הסתם נתכוון למדרשם של בית הלל.
והא תני: אף בפסח כן!
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ז נאמר: רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר: "שבעת ימים תחוג לי'י אלוהיך" (דברים טז,טו) - להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה. או אינו מדבר אלא בחג! כשהוא אומר: "וחגותם אותו חג לי'י" (ויקרא כג,מא) הרי חג אמור. ומה אני מקיים: "שבעת ימים תחוג לי'י"? להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ה,ו.
מציעים מימרה אמוראית שנשנתה גם כברייתא: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ותני כֵן: – אומר רבי יוחנן ושונה (התנא בברייתא) כך: שמיני – יום טוב האחרון של חג הסוכות, - רגל בפני עצמו – לכמה עניינים (לפי פירושים שונים של הראשונים), כגון לעניין אבילות, שהיום השמיני עולה לאבל שבעה ימים משלושים ימי האבילות כאילו היה חג בפני עצמו בן שבעה ימים (כך פירשו הגאונים וכמה מהראשונים). ואילו היה היום השמיני המשך של ימי חג הסוכות הקודמים לו, לא היה עולה לאבל שבעה ימים, פייס בפני עצמו – ביום השמיני היו מטילים גורל כדי לקבוע איזה משמר יזכה בהקרבת קורבן המוסף. ואילו היה היום השמיני המשך של ימי חג הסוכות הקודמים לו, לא היה בו פייס אלא היו ממשיכים לפי הסדר של חג הסוכות וכל המשמרות היו מקריבים את קורבן המוסף, ברכה בפני עצמה – מפורש להלן, קרבן בפני עצמו – ביום השמיני היו בו פר אחד ואיל אחד ושעיר אחד ושבעה כבשים. ואילו היה היום השמיני המשך של ימי חג הסוכות הקודמים לו, היו בו שישה פרים (שהרי מספרם של הפרים בחג הסוכות פוחת והולך כל יום), שני אילים וארבעה עשר כבשים.
ומביאים מקורות לשלושה דברים ופירוש לדבר רביעי.
רגל - דאמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): בכולהם (בכולם) כתוב: – במוספי שבעת ימי חג הסוכות כתוב: "וּבַיּוֹם" (במדבר כט,יז ועוד) – "וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי", "וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", "וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי", "וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי", "וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי", "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", כל יום בוי"ו החיבור, וכאן כתוב: – במוסף של שמיני עצרת כתוב: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (במדבר כט,לה) – בלי וי"ו החיבור, ולא "וביום" כבשאר הימים, ללמדך שהוא רגל בפני עצמו – ואינו המשך של הימים הקודמים לו, שלא כמו שבעת ימי חג הסוכות שכל יום הוא המשך של הימים הקודמים לו.
פייס - יש להציע סיוע ממשנה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה סוכה ה,ו) אומרת כך: בשמיני חזרו לפייס כרגלים – ביום השמיני של סוכות חזרו כל המשמרות לפייס כמו בשאר הרגלים. מכאן ששמיני - פייס בפני עצמו.
ברכה - אמר רבי לָא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זמן – ברכת הזמן ("ברוך... שהגיענו לזמן הזה"). ואילו היה היום השמיני המשך של הימים הקודמים לו, לא היתה בו ברכת הזמן.
קרבן - במוסף של שמיני עצרת כתוב: "וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה' פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה" (במדבר כט,לו) – מכאן ששמיני - קורבן בפני עצמו.
עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.
הסוגיה מקורה בסוכה, כיוון שהמשנה שם אומרת שהיום השמיני של חג הסוכות שונה משאר ימי החג שהיה בו פייס. הסוגיה הועתקה מסוכה לחגיגה, משום שנזכר כאן יום טוב האחרון של חג הסוכות.
• • •