משנה
ישראל – שאינם כוהנים, יוצאין ידי חובתן – חובת השמחה כל ימי החג, שמקיימים אותה באכילת בשר קודשים, בנדרים ובנדבות – בקורבנות שלמים שנודרים ונודבים כל השנה ומביאים ברגל לירושלים, ובמעשר בהמה – שמביאים ברגל לירושלים, והכהנים יוצאים ידי חובתם בחטאת ובאשם – שהיו עולי הרגל מביאים, ובשרם נאכל לכוהנים, ובחזה ובשוק – המורמים מן השלמים ונאכלים לכוהנים, ובבכור – של בהמה טהורה, שבשרו נאכל לכוהנים, אבל לא בעופות ולא במנחות – שאין הכוהנים יוצאים ידי חובת השמחה אלא בבשר בהמה.
• • •
תלמוד
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ד,ח.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם עולא בר ישמעאל (עולא, אמורא בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): שלמי חגיגה – קורבן שלמים שהעולה למקדש ברגל חייב להקריב כדי לקיים מצוות חגיגה, ששחטן מערב הרגל – בערב יום טוב הראשון, ולא שחטם ברגל, שהוא הזמן הראוי לשחיטתם, - אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל – אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה כשאכלם ברגל.
ומציעים קושיה מברייתא: התיב – השיב (הקשה) רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): והא תני: – והרי (התנא) שונה: חגיגת ארבעה עשר – קורבן שלמים שמקריבים בערב הפסח בארבעה עשר בניסן נוסף על קורבן הפסח, יוצאין בה משם (משום) שמחה – יוצאים בה ידי מצוות שמחה כשאכלה ברגל, כיוון שמצוות שמחה אינה כלל חובת הקרבה, אלא היא מצווה של אכילת קודשים שהוקרבו על גבי מזבח, יהיו אשר יהיו, ואין יוצאין בה משם (משום) שלמים – אין יוצאים בה ידי מצוות חגיגה ברגל, כיוון שמצוות חגיגה היא חובת הקרבת קורבן לשם חגיגה, וחובה זו אינה יכולה להתמלא על ידי הקרבת קורבן אחר העולה לשם מצווה אחרת, כגון חגיגת ארבעה עשר ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 33)! – מברייתא זו יש להקשות על המימרה האמוראית האמורה לפני כן, ששלמי חגיגה ששחטם בערב הרגל אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה!
ומתרצים את הקושיה (בהצעת פרשנות לברייתא על ידי העמדתה במקרה מסוים): אמר רבי זעירא: תיפתר – תתפרש (הברייתא), בששחטו (במקבילה כאן ולהלן: 'בששחטה') ברגל – במקרה שלא שחט את חגיגת ארבעה עשר בערב הרגל עם קורבן הפסח, אלא ששחטה ברגל, ולכן יוצאים בה משם שמחה.
ודוחים את התירוץ: אמר ליה (במקבילה אין מילה זו) – אמר לו רבי בא: אם בששחטו ברגל - אין זו חגיגת ארבעה עשר – כיוון שעבר זמנה, אלא היא נעשית קורבן שלמי נדבה, והיה לתנא של הברייתא לשנות בלשון זו: שלמי נדבה יוצאים בהם משם שמחה. לכן אין להעמיד את הברייתא במקרה זה.
ומציעים תירוץ אחר עקב דחיית התירוץ הקודם: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (איך יש ליישב את הקושיה מהברייתא?) (במסירה שלפנינו נשמט מ'אמר רבי זעירא' לעיל עד 'אמר רבי זעורה' כאן בשל שוויון תחילות והושלם על ידי מגיה) אמר רבי זעורה: עד דאנא תמן שמעתנא (הסופר במסירה שלפנינו כתב כאן ולהלן 'שמע תנא' בשתי מילים, ובמקבילה: 'שמעתנה'. 'שמעתנא' - אל"ף תמורת ה"א מפיק רגילה בירושלמי): – עד שאני שם (בעוד שהייתי בבבל) שמעתי אותה (את הדרשה להלן של הפסוק "ושמחת בחגך"): עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר; כד סלקית להכא שמעתנא: – (ו)כאשר עליתי לכאן (לארץ ישראל) שמעתי אותה (את הדרשה להלן): רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר: נאמר (בחג הסוכות): "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז,טו) – תהיה רק בשמחה, שמחתך תהיה שלמה; ויש לדרוש את הכתוב: - לרבות – יש להוסיף את לילי יום טוב האחרון לשמחה – יש להביא קורבנות שלמים בערב יום טוב האחרון של חג הסוכות ולאכול מבשרם בליל היום האחרון (הכתוב "והיית אך שמח" מיותר מאחר שכבר נאמר בכתוב שלפניו "ושמחת בחגך", ולכן הוא בא לרבות שמחה נוספת). או יכול אף לילי יום טוב הראשון! – אולי יעלה על דעתך שיש להביא קורבנות שלמים גם בערב יום טוב הראשון של חג הסוכות ולאכול מבשרם בליל היום הראשון! תלמוד לומר: – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (שלעיל): "אַךְ" – לשון "אך" הוא לשון מיעוט, ובא ללמד שאין להביא קורבנות שלמים בערב יום טוב הראשון של חג הסוכות ולאכול מבשרם בליל היום הראשון (זו ברייתא של הספרי שרבי לעזר אמר ולא ציין את מקורה). ויש להקשות: או חלף! – או חילוף (היפוך הדברים)! (נדרוש את הפסוק בצורה הפוכה מזו שהוצעה לפני כן, ונרבה לילי יום טוב הראשון ונמעט לילי יום טוב האחרון!) ויש לתרץ: רבי חייה אמר בשם רבי לעזר: נאמר (בחג הסוכות): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז,יד) – תשמח בחג הסוכות בהקרבת שלמים ועשיית סעודה בבשרם; ויש ללמוד מן הכתוב הזה המסמיך שמחה לחגיגה: - משאת (משאתה) מתחייב בחגיגה, את (אתה) מתחייב בשמחה – וזהו מיום טוב הראשון ואילך. אבל לילי יום טוב הראשון, כיוון שעדיין אין אתה מתחייב בחגיגה, אין אתה מתחייב בשמחה. ולכן יש לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה ולא לילי יום טוב הראשון. לפי זה, שלמי חגיגה ששחטם בערב הרגל אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה, משום שעדיין אינו מתחייב בחגיגה, אבל חגיגת ארבעה עשר ששחטה בערב הפסח יוצא בה ידי מצוות שמחה, משום שכבר התחייב בחגיגה, ונמצא שערב הפסח שונה מערב הרגל אחר, ובכך מיושבת הקושיה מהברייתא (על פי "יפה עיניים"). - (השמועה של רבי אלעזר (ששמע רבי זעורה) מתייחסת רק לסוף העניין: 'רבי חייה בשם רבי לעזר: "ושמחת בחגך"...'. ואילו הרישא היא ברייתא בספרי דברים פסקה קמב ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1178, הערה 75)).
ומציעים קושיה ממשנה: התיבון: – השיבו (הקשו על דברי רבי לעזר): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה סוכה ד,א ו-ד,ח, בעניין המצוות בחג הסוכות): ההלל – קריאת פרקי ההלל (תהילים קיג-קיח), והשמחה – הבאת קורבנות שלמים ואכילה מבשרם, - שמונה – מצוותם שמונה ימים! ויש להציע מקרה שממנו מקשים: הגע עצמך – שער בנפשך, שחל יום טוב הראשון – של חג הסוכות, להיות בשבת. לשוחטן מערב הרגל – לשחוט שלמי חגיגה בערב יום טוב הראשון, - יש לדחות את האפשרות המוצעת: אין את (אתה) יכול, דאמר רבי זעורה בשם עולא בר ישמעאל שאמר בשם רבי לעזר: שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל - אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל – אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה כשאכלם ברגל. לשוחטן ברגל – לשחוט שלמי חגיגה ביום טוב הראשון שחל בשבת, - יש לדחות את האפשרות המוצעת: אין את (אתה) יכול, שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת – אין שלמי חגיגה קריבים בשבת (ראה ירושלמי להלן א,ו). אימתי אמרו: ההלל והשמחה - שמונה? – לרבי לעזר, כיצד יתקיימו דברי המשנה שהשמחה בחג הסוכות מצוותה שמונה ימים? שכן מסתימת דברי המשנה האלה משמע, שלעולם השמחה שמונה ימים, בין שיום טוב הראשון חל בחול ובין שהוא חל בשבת, והרי כשיום טוב הראשון חל בשבת אין השמחה אלא שבעה ימים, כיוון שאין שמחה ביום טוב הראשון, מפני שלרבי לעזר אינו יוצא ידי חובת שמחה בשלמי חגיגה ששחטם מערב יום טוב הראשון! (אם אחד משאר הימים של החג חל בשבת, שוחטים שלמי חגיגה מערב שבת, והשמחה שמונה ימים)
ומציעים תירוץ לקושיה (בהעמדת המשנה במקרה מסוים): אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קיימה – קיים (פירש) אותה (את המשנה) רב אבודמא (רב דימי, אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) נחותא – היורד (המהגר לבבל מארץ ישראל), בכהנים ובשעיר – בכוהנים שאוכלים את שעיר החטאת (כשחל יום טוב הראשון בשבת, מקיימים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג על ידי אכילת הכוהנים משעיר החטאת של מוסף חג הסוכות שדוחה שבת, שבשבת אוכלים הכוהנים בשר חי מהחטאת הקריבה באותו יום ויוצאים בה ידי חובת שמחה (כמו ששנינו במשנה חגיגה א,ד, שהכוהנים יוצאים ידי חובת שמחה בחטאות). ואין כוונת המשנה שכל אדם מישראל חייב לקיים את מצוות השמחה בחג הסוכות כל שמונת ימי החג, אלא כוונת המשנה שאפשר לה למצוות השמחה להתקיים כל שמונת ימי החג).
עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.
הסוגיה מקורה בחגיגה, ומכאן הועתקה לסוכה בשל הבאת המשנה שם בסוגיה.
בתוספתא פסחים ה,ג שנו: חגיגה הבאה עימו (חגיגת ארבעה עשר הבאה עם קורבן הפסח) - יוצא בה ידי חובתו משם שמחה, ואין יוצא בה ידי חובתו משם חגיגה (חגיגת הרגל).
בבבלי פסחים ע,ב-עא,א אמרו: אמר עולא אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטם מערב יום טוב אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה. משום שמחה - דכתיב: "וזבחת שלמים... ושמחת" (דברים כז,ז) - בעינן זביחה בשעת שמחה, וליכא. משום חגיגה - הווי דבר שבחובה (שהרי כל אדם חייב להביא קורבן זה), וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (ואינו יכול להביא קורבן חובה מדבר שכבר הוקדש לצורך אחר).
לימא מסייע ליה: "והיית אך שמח" (דברים טז,טו) - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה (שאף בו יש חובת שמחה באכילת בשר שלמים שהוקרבו מאתמול). אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: "אך" - חילק ("אך" הוא לשון מיעוט וחלוקה, לומר שלא בכל פעם יש שמחה). - מאי טעמא? (מה טעם למדים אנו מלשון מיעוט זו לגבי הלילה הראשון דווקא שאין בו שמחה?) לאו משום דאין לו במה ישמח? (ששלמים ששחטם מערב הרגל אינו יוצא בהם משום שמחה)
לא, כדקתני טעמא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון (לשמחה) ולהוציא לילי יום טוב הראשון? - מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו (ביום שלפניו), ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו.
מתיב רב יוסף: חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה. אמאי? הא בעינן זביחה בשעת שמחה, וליכא! (ששחט את החגיגה בארבעה עשר)
אמר רב אידי בר אבין: שעיכב ושחטה (בחמישה עשר, בשעת שמחה).
אמר רב אשי: הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי - הא מתניתא מאן קתני לה? בן תימא. בן תימא - איפסלה לה בלינה! (שלשיטתו חגיגה זו דינה כפסח ואסור לאוכלה למחר) שמע מינה (שלא הקריבו אותה בזמנה, אלא לאחר מכן).
מתיב רבא: ההלל והשמחה (בחג הסוכות) - שמונה (ימים). ואי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה - הא זמנין דלא משכחת לה אלא שבעה, כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת (ובשבת אין מקריבים קורבן חגיגה)!
אמר רב הונא בר יהודה: משמחו בשעירי הרגלים (מקיימים מצוות שמחה בבשר השעירים שמקריבים ברגלים לחטאת).
אמר רבא: שתי תשובות בדבר (לדחות). חדא: דשעירי הרגלים (בשבת) חי נאכלים, צלי אין נאכלים (שהרי אי אפשר לצלותם בשבת), ושמחה בחי ליכא (אכילת בשר חי אינה נקראת שמחה). ועוד: כוהנים אוכלים, וישראל שמחים?!
אלא אמר רב פפא: משמחו בכסות נקייה ויין ישן.
-
כי אתא רבין אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטם מערב יום טוב יוצא בהם משום שמחה, ואין יוצא בהם משום חגיגה. יוצא משום שמחה - לא בעינן זביחה בשעת שמחה. ולא משום חגיגה - הווי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
והתניא: "והיית אך שמח" - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: "אך" - חילק. - מאי טעמא? לאו משום דאין לו במה ישמח?
לא, כדקתני טעמא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון? מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו.
בארץ ישראל לא ידעו את דברי רבין בשם רבי אלעזר, ובבבלי לא ידעו את דברי רבי חייה בר אבא בשם רבי אלעזר ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 313).
בבבלי אמר עולא בשם רבי אלעזר: שלמים (שלמי נדבה) ששחטם מערב יום טוב אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה. ובירושלמי אמר עולא בשם רבי אלעזר: שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל - אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל.
בספרי דברים פסקה קמב נאמר: "והיית אך שמח" - לרבות לילי יום טוב הראשון לשמחה. יכול שאני מרבה לילי יום טוב האחרון לשמחה! תלמוד לומר: "אך".
הגרסה בספרי הפוכה מהגרסה בירושלמי ובבבלי.
הירושלמי ידע שיש מדרש הדורש בחילוף ("או חלף") שנרמז גם בברייתא הבבלית ("מה ראית"), הוא הספרי ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 711).
• • •
במשנה שנינו: "אבל לא בעופות ולא במנחות".
מניין למדים שאין הכוהנים יוצאים ידי חובת השמחה בחג באכילת עופות ומנחות? -
דכתיב: – שכתוב (במצווה לבנות מזבח בהר עיבל בכניסתם של ישראל לארץ): 'זבח' – "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז,ז) – הרי שהשמחה היא באכילת קורבנות שיש בהם זביחה (שחיטה), ואין זביחה אלא בבהמות, ולא בעופות, שקורבנות מן העופות טעונים מליקה, ולא במנחות. ונאמר כאן (במצוות שלושת הרגלים) שמחה ונאמר להלן (במזבח בהר עיבל) שמחה, מה שמחה האמורה להלן - זבחים, אף שמחה האמורה כאן - זבחים.
בספרי דברים פסקה קמא נאמר: "ושמחת" - בכל מיני שמחות. יכול אף בעופות ובמנחות! תלמוד לומר: "בחגך" - במה שחגיגה באה מהם, יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהם.
בבבלי חגיגה ח,א-ב אמרו: תנו רבנן: "ושמחת" - לרבות כל מיני שמחות (אכילות של שמחה) לשמחה (למצוות שמחה). מכאן אמרו (במשנה חגיגה א,ד): ישראל יוצאים ידי חובתם בנדרים ובנדבות ובמעשר בהמה, והכוהנים בחטאות ובאשמות ובבכור ובחזה ושוק. יכול אף בעופות ובמנחות! - תלמוד לומר: "בחגך" - מי שחגיגה באה מהם (מן הצאן והבקר ששלמי חגיגה באים מהם), יצאו אלו (עופות ומנחות) שאין חגיגה באה מהם.
רב אשי אמר: מ"ושמחת" - מי שיש בהם שמחה, יצאו אלו שאין בהם שמחה / מי ששמחה באה מהם, יצאו אלו שאין שמחה באה מהם (שאין שמחת אכילה אלא בבשר בהמה, ולכן ריבוי השמחה מוגבל למיני זבחים בלבד).
• • •