משנה
עולות במועד באות מן החולין – עולות ראייה שמביאים בימי חול המועד אינן באות אלא מן החולין, ואסור להביאן מכספי מעשר שני, לפי שעולות ראייה הן קורבנות חובה, וכל דבר שבא חובה אינו בא אלא מן החולין, ושלמים – שלמי חגיגה שמביאים בימי חול המועד, מן המעשר – מותר להביאם גם מכספי מעשר שני, לפי ששלמי חגיגה שמביאים בימי חול המועד אינם קורבנות חובה.
ביום טוב הראשון של החג – שלמי חגיגה שמביאים ביום טוב הראשון של חג הפסח ושל חג הסוכות, - בית שמי אומרים: מן החולין – אינם באים אלא מן החולין, לפי ששלמי חגיגה שמביאים ביום טוב הראשון הם קורבנות חובה, ובית הלל אומרים: מן המעשר – הם באים אף מכספי מעשר שני.
עולות ראייה לא קריבות ביום טוב רק לשיטת בית שמאי, אבל לבית הלל גם עולות ביום טוב קריבות דווקא מן החולין. הרישא של המשנה אמור במובן 'לא נחלקו בית שמאי ובית הלל': לא נחלקו בעולות של המועד שהן באות מן החולין, אבל בעולות של יום טוב ודאי נחלקו, כי לבית שמאי אינן באות כלל ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 62, הערה 156).
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהבאת חגיגה מן המעשר נתפרשה בידי בעל משנתנו על ידי הבחנה בין שלמי יום טוב ראשון לשלמי המועד: בשלמי המועד מודים בית שמאי שאפשר להביאם מן המעשר, אבל בשלמי יום טוב ראשון רק בית הלל התירו את הדבר. פירושה המקובל של הבחנה זו, כאילו מכוּונת להבדיל בין שלמי שמחה לשלמי חגיגה, אינו עולה מלשון המשנה. בעל המשנה חולק על שיטת המכילתא שחובת חגיגה חלה על כל ימי החג, ולדעתו אינה מחויבת אלא ביום הראשון. לכן הוא קובע: שלמי המועד אין בהם חובה, כי אין חובת חגיגה אלא ביום טוב ראשון, ואף בית שמאי מודים שאפשר להביא מן המעשר שלמי חגיגה נוספים שמביא אדם במועד. אבל שלמי חגיגה של יום טוב ראשון יש בהם חובה, ולשיטת בית שמאי אין להביאם מן המעשר, ובית הלל התירו אף בהם להביאם מן המעשר ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמודים 75-76).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "ביום טוב הראשון של חג - בית שמי אומרים: מן החולין, ובית הלל אומרים: מן המעשר".
רבי תנחום בר עילאי (בר חנילאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר בשם רבי יוסי בירבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כך משיבין בית שמי לבית הלל – מקשים על בית הלל: דבר שהוא בא חובה בא מן המעשר? – הרי קורבן חובה אינו בא אלא מן החולין (משנה מנחות ז,ו), וכיצד לדעת בית הלל מביאים ביום טוב הראשון של החג שלמי חגיגה שהם קורבנות חובה מן המעשר? אמרו להן – בית הלל לבית שמיי (השיבו להם בהצעת שאלה נמלצת והשוואה בין המקרה שנידון בשאלה למקרה הנידון כאן): אִילּוּ בחול שמא אינו מביא אחת מן החולין וטופל למעשר (צריך לומר כאן ולהלן כמו בהבאת הירושלמי בתשובות הגאונים: 'וטופל לה מן המעשר')?! (בתמיהה) – הרי בשלמים שבאים בשאר ימות השנה (נדרים ונדבות) הדין הוא שאדם מביא אחת מן החולין וטופל לה מן המעשר (מצרף בהמות שנקנות במעות מעשר שני לבהמה שנקנית במעות חולין, או שמצרף מעות מעשר שני למעות חולין וקונה בהן בהמות), ואומנם שלמים אלה הם שלמי נדבה, אך כיוון שנתחייב בהם בנדרו הפכו לדבר שבא חובה, ואף על פי כן, אם רצה לטפול מן המעשר טופל, אף לבית שמיי (אולי יש להגיה 'אילו בכל השנה שמא...' במקום 'אילו בחול שמא...'. הנוסח שלפנינו נוצר בשל הדמיון הצלילי של 'בכל' ו'בחול' שהביא לחילוף המילים הללו ובעקבותיו להשמטת המילה 'השנה'), וכא – וכאן (במקרה הנידון כאן), מביא אחת מן החולין וטופל למעשר – גם בשלמי חגיגה שבאים ביום טוב הראשון של החג הדין הוא שאדם מביא אחת מן החולין וטופל לה מן המעשר (לעיל נחלקו רבי שמעון בן לקיש בשם חזקיה ורבי יוחנן האם טופלים בהמה לבהמה או מעות למעות). אבל לא התירו בית הלל להביא את החגיגה כולה מן המעשר, שהרי כל דבר שבא חובה אינו בא אלא מן החולין.
אין להניח שזו מסורת של ויכוח מקורי בין בית שמאי לבית הלל, שהרי לשונם של בית הלל במשנה חסרה את העיקר, אלא שכך מפרש רבי יוסי בירבי חנינה את מחלוקתם ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 327, הערה 3).
ושואלים: ומניין שהוא טופל למעשר? – מאיפה למדים שאדם מביא לשלמי חגיגה מן החולין וטופל מן המעשר?
ומשיבים תשובה אחת: אמר רבי יוסי בן חנינה: נאמר כאן – במצוות שלושת הרגלים: "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן" (דברים טז,י) – תביא קורבנות שלמים למקדש כתרומת נדבת ידך ("מִסַּת" מלשון נס, נשא, שעניינו הרמה), ונאמר להלן – במצוות מעשר שני: "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ" (דברים יד,כד) – אם מקום מושבך רחוק ממקום המקדש ורבה הדרך להגיע אליו, ולכן לא תוכל לשאת לשם את המעשר. מה "שְׂאֵתוֹ" האמור להלן - מעשר, אף כאן – אף "מִסַּת" האמור כאן, - מעשר – מביאים בחג קורבנות שלמים גם מן המעשר.
ומשיבים תשובה שנייה: אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): נאמר כאן – במצוות שלושת הרגלים: שמחה – "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז,יא); "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז,יד), ונאמר להלן – במצוות מעשר שני: שמחה – "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (דברים יד,כו). מה שמחה האמורה להלן - מעשר, אף כאן – אף שמחה האמורה כאן, - מעשר – מביאים בחג קורבנות שלמים גם מן המעשר.
ושואלים: ויביא כולם מן המעשר! – מדוע אמרו שאדם מביא שלמי חגיגה שמקצתם מן החולין ומקצתם מן המעשר, ולא אמרו שאדם מביא שלמי חגיגה שכולם מן המעשר בלא טפילה?
ומשיבים: עולא בר ישמעאל (עולא, אמורא בדור השני והשלישי) אמר: נאמר כאן – במצוות שלושת הרגלים: "מִסַּת" (דברים טז,י), ונאמר להלן – בירידה השנייה של אחי יוסף למצרים, "וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת" (בראשית מג,לד) – המנה שהרים יוסף מן האוכל ונתן לבנימין היתה פי חמישה גדולה מהמנה שהרים ונתן לשאר אחיו. מה "מַשְׂאַת" שנאמר להלן - אחת עיקר והשאר טפילה – המנה שנתן יוסף לבנימין היו בה חלק אחד כמו שנתן לשאר אחיו ועוד ארבעה חלקים שנוספו על החלק האחד, אף "מִסַּת" שנאמר כאן - אחת עיקר והשאר טפילה – אדם מביא אחת מן החולין והיא עיקר שלמי חגיגה והשאר מן המעשר והוא טפילה.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והלא שלמי נדבה כשלמי חגיגה הן! – הרי שלמי חגיגה דינם כשלמי נדבה, וכשם שבשלמי נדבה מותר לטפול מן המעשר, כך גם בשלמי חגיגה מותר לטפול מן המעשר! ולמה הוא טפל לון לאילין קרייא? – ולמה הוא טופל להם לפסוקים האלה? (מדוע הוא נצרך ללמוד מן הפסוקים האלה שבשלמי חגיגה מותר לטפול מן המעשר? - נקט לשון 'טפל' משום לשון נופל על לשון טפילה שהוא העניין הנידון כאן) ללמדך שדוחין עליהן יום טוב – אכן שלמי חגיגה שמביאים בחול המועד שהם קורבנות נדבה דינם כשלמי נדבה ומותר לטפול מן המעשר, ברם הוא נצרך ללמוד מן הפסוקים האלה שגם בשלמי חגיגה שמביאים ביום טוב הראשון שהם קורבנות חובה מותר לטפול מן המעשר ולהקריבם ביום טוב.
בתוספתא חגיגה א,ד שנו: אמר רבי שמעון בן לעזר: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל (במשנתנו א,ג) על עולות הבאות לעולם שלא יביא אלא מן החולין (שאין לקנות עולות שאינן ראויות לאכילת אדם ממעות מעשר שני שמצוותו באכילה), ועל שלמים הבאים בשאר ימות השנה (נדרים ונדבות) שאם רצה לסמוך מן המעשר (לטפול להם מעות מעשר שני ולהוסיף על השיעור שקבעו בהם חכמים (משנה מנחות יג,ח)) סומך. על מה נחלקו? על חגיגת יום טוב עצמו (שלמי חגיגה הבאים ביום טוב ראשון של החג), שבית שמאי אומרים: מביא מן החולין (ואינו יכול לטפול להם מעות מעשר שני), ובית הלל אומרים: מביא חובתו (נראה לי שמילה זו היא אשגרה בטעות מלהלן) מן החולין, ואם רצה לסמוך מן המעשר סומך. ושאר כל ימות השנה יביא חובתו (חטאות ואשמות) מן החולין (ואינו יכול להוסיף על השיעור ממעות מעשר שני, שאין קונים ממעות מעשר שני אלא שלמים).
גם לפי התנא של המשנה וגם לפי רבי שמעון בן לעזר בתוספתא, נחלקו בית שמיי ובית הלל בשלמי חגיגת יום טוב הראשון. התנא של המשנה פירש ברישא של משנתנו שלא נחלקו בית שמיי ובית הלל בעולות ושלמים הבאים במועד, ורבי שמעון בן לעזר פירש שלא נחלקו בעולות ושלמים הבאים כל השנה.
בספרי דברים פסקה קלז נאמר: "מיסת נדבת ידך אשר תיתן" - מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. מניין שאם רצה להביא ממעשר יביא? תלמוד לומר: "כאשר יברכך ה' אלוהיך".
בבבלי חגיגה ח,א אמרו: "בית הלל אומרים: מן המעשר". - אמאי? דבר שבחובה הוא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין! - אמר עולא: בטופל.
אמר חזקיה: טופלים בהמה לבהמה ואין טופלים מעות למעות. ורבי יוחנן אמר: טופלים מעות למעות ואין טופלים בהמה לבהמה.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: "מיסת" (דברים טז,י) - מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. ומניין שאם רצה לערב (כספים זה בזה ולקנות בהם בהמה) מערב? - תלמוד לומר: "כאשר יברכך ה' אלוהיך".
בירושלמי ניסח רבי תנחום בר עילאי בשם רבי יוסי בן חנינה ויכוח בין בית שמי ובית הלל, ובבבלי הוא מסתם הגמרא (כמו בהלכה הקודמת).
בבבלי ובירושלמי הובאה מחלוקתם של חזקיה ורבי יוחנן, האם טופלים בהמה לבהמה או מעות למעות, אבל זו לא הוסבה על המשנה. עצם דין 'טופל' מוכּר אפוא בדור הראשון של האמוראים, אבל רק בדור השני-שלישי עשו בו שימוש כאוקימתא למשנה ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 328, הערה 4).
• • •