משנה
בית שמי אומרים: הראייה – קורבן עולת ראייה שחייבים להביא ברגל כשבאים להיראות במקדש, וקרב כולו על המזבח, שתי כסף – שווי הקורבן צריך שיהא לפחות שתי מעות כסף (מעה היא שישית הדינר, שהוא רבע הסלע), ו(ה)חגיגה – קורבן שלמי חגיגה שחייבים להביא ברגל, ונאכל על ידי בעליו ורק אימוריו קרבים על המזבח, מעה כסף – שווי הקורבן צריך שיהא לפחות מעה כסף. ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף.
• • •
תלמוד
מביאים ברייתא: ראייה - עולות, וחגיגה - שלמים – הראייה שבמשנה הן עולות ראייה, והחגיגה שבמשנה הם שלמי חגיגה (ברייתא זו באה לפרש אי זו היא ראייה ואי זו היא חגיגה). בית שמי אומרים: מרבין בעולות וממעטין בשלמים – צריך להרבות בשווי עולות ראייה ולמעט בשווי שלמי חגיגה, שעולת ראייה שתי כסף ושלמי חגיגה מעה כסף. בית הלל אומרים: ממעטין בעולות ומרבין בשלמים – צריך למעט בשווי עולות ראייה ולהרבות בשווי שלמי חגיגה, שעולת ראייה מעה כסף ושלמי חגיגה שתי כסף.
מה המקור לדברי בית שמיי ולדברי בית הלל? -
רבי תנחום בר עילאי (בר חנילאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): בית שמי ילפין לה – לומדים אותה מקרבנות העצרת – בחג השבועות מקריבים עם מנחת שתי הלחם עשר בהמות לעולה ושתי בהמות לשלמים (ויקרא כג,יח-יט), ומכאן בית שמיי למדים שמרבים בעולות וממעטים בשלמים, בית הלל ילפין לה – לומדים אותה מקרבנות הנשיאים – בחנוכת המזבח הקריבו שנים עשר הנשיאים שלושים ושש בהמות לעולה ומאתיים וארבע בהמות לשלמים (במדבר ז,פז-פח), ומכאן בית הלל למדים שממעטים בעולות ומרבים בשלמים (הסופר השמיט במסירה שלפנינו מ'העצרת' עד 'מקרבנות' בשל שוויון סופות ומגיה השלים). אמרו בית הלל לבית שמי: לא מוטב לִלְמַד (ללמוד) קרבן יחיד מקרבן יחיד, ולא לִלְמַד קרבן יחיד מקרבן ציבור?! (בתמיהה) – וכי לא טוב יותר ללמוד קורבנות ראייה וחגיגה, שהם קורבנות יחיד, מקורבנות הנשיאים, שגם הם קורבנות יחיד, ולא ללמוד קורבנות ראייה וחגיגה, שהם קורבנות יחיד, מקורבנות העצרת, שהם קורבנות ציבור?! אמרו להם בית שמי: מוטב לִלְמַד דבר שהוא נוהג לדורות (לעולם) מדבר שהוא נוהג לדורות – טוב יותר ללמוד קורבנות ראייה וחגיגה, שהם נוהגים לדורות, מקורבנות העצרת, שגם הם נוהגים לדורות, ואל תבא (צריך לומר: 'תביא') לי קרבן נשיאים שאינו נוהג לדורות – אין ללמוד קורבנות ראייה וחגיגה, שהם נוהגים לדורות, מקורבנות הנשיאים, שהיו לשעה ואינם נוהגים לדורות.
דנים בהבדלים שבין ראייה וחגיגה ושמחה.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): יש בראייה מה שאין בחגיגה, ובחגיגה מה שאין בראייה, שהראייה כולה לגבוה – שקורבן עולת ראייה קרב כולו על גבי המזבח לה', מה שאין כן בחגיגה – שאין כולה לגבוה, שקורבן שלמי חגיגה נאכל מקצתו לכוהנים ולבעלים, חגיגה נוהגת לפני הדיבר (הדיבור) ולאחר הדיבר – שקורבן שלמי חגיגה קרב עוד לפני מתן תורה, מה שאין כן בראייה – שאינה נוהגת לפני הדיבר, שקורבן עולת ראייה לא קרב לפני מתן תורה.
ומפסיקים את הברייתא ושואלים: חגיגה נוהגת לפני הדיבר? – הרי לא קרב קורבן שלמי חגיגה לפני מתן תורה! שכן חגיגה באה ברגל, ודבר זה לא היה יכול להיות כלל לפני הדיבור, כשעדיין לא נצטוו על הרגלים.
ומשיבים: לְשון חגיגה נוהגת לפני הדיבר: שנאמר: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה,א) – משה ואהרן אמרו לפרעה שישחרר את עם ישראל משעבודם ויניח להם לצאת מארץ מצרים ויקריבו לה' קורבנות במדבר. ולהלן הוא אומר: "נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ" (שמות ה,ג), "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לה' אֱלֹהֵינוּ" (שמות ח,כג), "בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ" (שמות י,ט), "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לה' אֱלֹהֵינוּ" (שמות י,כה), הרי שאין 'חגג' אלא לשון זביחת קורבנות. - אף שלא קרב קורבן שלמי חגיגה לפני מתן תורה, אבל ישראל הקריבו שלמים לפני מתן תורה (שמות כד,ה: "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לה'", והדברים אמורים לפי השיטה שפרשה זו נאמרה קודם מתן תורה), והקורבנות הללו הם אלה שנאמר בהם לשון חגיגה במצרים: "ויחוגו לי במדבר", אף על פי שלא הקריבו אותם ברגל, הרי שהשם חגיגה מצוי עוד לפני הדיבור (ישראל הקריבו גם עולות לפני מתן תורה, אבל לא נאמר בהם לשון ראייה).
וממשיכים את הברייתא: ובשמחה – יש באכילת בשר מקורבן לשם שמחה, מה שאין כן בשניהן – בראייה ובחגיגה, שהשמחה נוהגת בין בדבר שהוא משלו בין בדבר שהוא משל אחרים – אדם יוצא ידי חובת שמחת אכילה גם באכילת בשר מקורבן שלו וגם באכילת בשר מקורבנות של אנשים אחרים, בין בדבר שדרכו לכן בין בדבר שאין דרכו לכן – אדם יוצא ידי חובת שמחת אכילה גם באכילת בשר מקורבן שהוקדש לשם שלמי שמחה וגם באכילת בשר מקורבנות אחרים שלא הוקדשו לשם שלמי שמחה כגון נדרים ונדבות ומעשר בהמה שקריבים ברגל (משנה חגיגה א,ד), שמכיוון שמטרת השמחה היא שאדם ישמח באכילת בשר קורבן, הוא יוצא ידי חובת השמחה גם בבהמות שהיו ממילא מוקדשות לקורבן ואין צורך להביא בהמה אחרת מן החולין, ואֵילּוּ – ראייה וחגיגה, אינן נוהגין אלא משלו – אדם יוצא ידי חובת ראייה וחגיגה רק בקורבן שלו ולא בקורבנות של אנשים אחרים, ובלבד מדבר שדרכו לכן – אדם יוצא ידי חובת ראייה וחגיגה רק בקורבנות שהוקדשו לשם עולת ראייה ושלמי חגיגה ולא בקורבנות אחרים.
ומציעים קושיה על הברייתא: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה): ולמה לי נן אמרין: – ולמה אין אנחנו אומרים (הברייתא שדנה בהבדלים שבין ראייה ושמחה היתה צריכה לומר הבדל נוסף, כפי שמתבקש לכאורה מצד העניין): כל שהוא חייב בראייה חייב בשמחה – חייב בהקרבת קורבן שלמי שמחה, ויש שהוא חייב בשמחה ואינו חייב בראייה. נשים חייבות בשמחה – שנאמר בחג השבועות: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" (דברים טז,יא), ונאמר בחג הסוכות: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" (דברים טז,יד), ואינן חייבות בראייה – שנאמר בעניין שלוש רגלים: "כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז) - פרט לנשים? – אין מתרצים את הקושיה.
בברייתא המקבילה שבספרי ובתוספתא ובבבלי שמציינת את ההבדלים שבין ראייה וחגיגה ושמחה נזכר הדבר שיש בשמחה ואין בראייה ובחגיגה שאמר רבי יוסי בקושייתו, ואילו הדבר שיש בשמחה ואין בראייה ובחגיגה שנזכר בברייתא שבירושלמי אינו נזכר בברייתא המקבילה שבמקורות האחרים.
בספרי דברים פסקה קלח נאמר: רבי יוסי הגלילי אומר: שלוש מצוות נוהגות ברגל, ואלו הן: חגיגה, ראייה, ושמחה. יש בראייה שאין בשתיהן, בחגיגה שאין בשתיהן, בשמחה שאין בשתיהן. ראייה כולה לגבוה, שאין בשתיהן. חגיגה נוהגת לפני הדבר ולאחר הדבר, שאין בשתיהן. שמחה נוהגת באנשים ובנשים, שאין בשתיהן.
בתוספתא חגיגה א,ד שנו: בית שמיי אומרים: מרובה מידת ראייה ממידת חגיגה, ראייה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה (ולפיכך בית שמיי סוברים שעולת ראייה שתי כסף ושלמי חגיגה מעה כסף). בית הלל אומרים: מרובה מידת חגיגה ממידת ראייה, חגיגה נוהגת לפני הדיבור ולאחר הדיבור, מה שאין כן בראייה (ולפיכך בית הלל סוברים שעולת ראייה מעה כסף ושלמי חגיגה שתי כסף).
שלוש מצוות נוהגות ברגל, אלו הן: ראייה, חגיגה, ושמחה (קורבן שלמי שמחה). יש בראייה מה שאין בשתיהן, ובחגיגה מה שאין בשתיהן, ובשמחה מה שאין בשתיהן. ראייה כולה לגבוה, מה שאין כן בשתיהן. חגיגה נוהגת לפני הדיבור ולאחר הדיבור, מה שאין כן בשתיהן. שמחה נוהגת באנשים ובנשים, ונוהגת כל שבעה (ואף אם היה פטור ביום ראשון, כגון שהיה חולה, חייב להביא באחד משאר שבעת ימי החג), מה שאין כן בשתיהן (ראייה וחגיגה אינן אלא ביום ראשון, ואם היה פטור ביום ראשון, פטור בשאר הימים, משום ששאר הימים תשלומים לראשון).
אי זו היא ראייה? אלו עולות הבאות לראייה. אי זו היא חגיגה? אלו שלמים הבאים לחגיגה.
בתוספתא נשנו דברי רבי יוסי הגלילי שבספרי בתוספת משמעותית: 'שמחה נוהגת כל שבעה, מה שאין כן בשתיהן'. מדוע לא הזכיר רבי יוסי הגלילי הבדל חשוב זה באשר לאורך זמנה של המצווה? התשובה: רבי יוסי הגלילי לשיטתו בברייתת המכילתא (ראה לעיל הלכה א), ולדעתו הרי גם חגיגה נוהגת כל שבעה, ואין לומר ששמחה מתייחדת בכך 'מה שאין כן בשתיהן' (ראייה נוהגת כמובן רק יום אחד, אך לא שנו כאן אלא את הנוסף בכל אחת מן השלוש על רעותיה). ואילו ברייתת התוספתא נוקטת שיטת משנתנו ושאר המקורות, שאין חובת חגיגה אלא יום אחד, ורק שמחה נוהגת כל שבעה ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 69).
ובתוספתא חגיגה א,ה שנו: ישראל יוצאים ידי חובתם (חובת אכילה מקורבן לשם שמחה) בנדרים ובנדבות ובמעשר בהמה, והכוהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ובשוק, אבל לא בעופות ולא במנחות, ונזיר יוצא באֵילוֹ (באיל שלו).
(יוצא ידי חובת אכילה מקורבן לשם שמחה) בין משלו (בין אם הקורבן שלו) בין משל אחרים.
מן התורה ישנם שני מיני שמחה בחג, האחד שחייב להקריב קורבן מיוחד לשם שלמי שמחה, והשני הוא שחייב לאכול מבשר קורבן כל ימי החג. וההבדל בין שני סוגי השמחה הוא שבקורבן שלמי שמחה אינו יוצא אלא אם הביא קורבן מיוחד לשם שמחה, ואפילו נדר ונדבה יוצא בו ידי קורבן שמחה אם הביאו ברגל לשם כך, שהרי אין עליו חיוב להביאו ברגל דווקא, ויכול היה להקריבו לפני הרגל, אבל אינו יוצא ידי חובתו בקורבן שבא מחמת הרגל, כשם שאינו יוצא ידי קורבן שמחה בקורבן חגיגה. אבל שמחת אכילת בשר קורבן יוצא בכול, והכוהנים יוצאים בבשר חטאת ואשם, ונראה שיוצא אפילו בבשר חגיגה. והבדל שני הוא שבקורבן שלמי שמחה אינו חייב אלא פעם אחת כראייה וכחגיגה, אבל בשמחת אכילת קורבן חייב כל ימי החג ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי חגיגה ו,א אמרו: תנו רבנן: בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף וחגיגה מעה כסף, שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה, ועוד מצינו בעצרת שריבה הכתוב בעולות יותר מבשלמים. ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין כן בראייה, ועוד מצינו בנשיאים שריבה הכתוב בשלמים יותר מבעולות.
ובית הלל, מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי? - אמרי לך: דקאמרת: ראייה עדיפא (בשווי הקורבן) דעולה כולה לגבוה - אדרבה, חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות (אכילה לגבוה ואכילה להדיוט). ודקאמרת: נילף מעצרת - דנים קורבן יחיד מקורבן יחיד ואין דנים קורבן יחיד מקורבן ציבור.
ובית שמאי, מאי טעמא לא אמרי כבית הלל? - אמרי לך: דקאמרת: חגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבור - ראייה נמי ישנה לפני הדיבור (שלדעתם הקריבו ישראל לפני מתן תורה גם עולת ראייה). ודקאמרת: נילף מנשיאים - דנים דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות, ואין דנים דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות.
טעמם הראשון של בית שמי ושל בית הלל בברייתא שבבבלי ישנו בתוספתא. טעמם השני של בית שמי ושל בית הלל בברייתא שבבבלי אינו בתוספתא, אבל נמצא בירושלמי בשם רבי תנחום בר עילאי בשם רבי יוסי בן חנינה. בירושלמי ניסח רבי תנחום בר עילאי בשם רבי יוסי בן חנינה ויכוח בין בית שמי ובית הלל, ובבבלי הוא מסתם הגמרא.
ובבבלי חגיגה ו,ב אמרו: תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בעלייתם לרגל: ראייה, חגיגה, ושמחה. יש בראייה שאין בשתיהן, יש בחגיגה שאין בשתיהן, יש בשמחה שאין בשתיהן. יש בראייה שאין בשתיהן, שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בשתיהן. יש בחגיגה שאין בשתיהן, שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין כן בשתיהן. יש בשמחה שאין בשתיהן, שהשמחה נוהגת בנשים כבאנשים, מה שאין כן בשתיהן.
כיצד מקיימים את חובת שמחת אכילת בשר ברגל? - מביאים מחלוקת אמוראים.
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: כתוב (בחג השבועות ובחג הסוכות): "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז,יא); "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז,יד) – חייבים לשמוח במקדש ברגל; ויש לדרוש מן הכתוב: - אפילו ממקילון (מקום לשחיטת בקר ומכירת בשר, בית מטבחיים (מקור המילה ביוונית: מקילון)) – שמחה מן התורה מתקיימת אף בבשר חולין, מפני שאכילת בשר מביאה את האדם לידי שמחה. רבי יהושע בן לוי סובר שאפילו בבשר בהמת חולין אפשר לקיים את מצוות השמחה בחג.
אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): נאמר כאן – במצוות שלושת הרגלים, שמחה – "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז,יא); "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז,יד), ונאמר להלן – במצווה לבנות מזבח בהר עיבל בכניסתם של ישראל לארץ, שמחה – "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז,ז). מה שמחה האמורה להלן - שלמים – אכילת בשר קורבן שלמים, אף כאן - שלמים – אכילת בשר קורבן שלמים. רבי לעזר סובר שאין לקיים את מצוות השמחה בחג אלא בבשר שלמים (מקור הדרשה המופיעה בשם רבי לעזר הוא תנאי, כפי שמוכיחה המקבילה שבספרי דברים).
ומספרים: רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אכל פשוש (מין ציפור. - מגיה הגיה במסירה שלפנינו בטעות 'פשוט'. המגיה לא ידע מהו פשוש וקרא את השי"ן האחרונה כטי"ת) כל שבעה – רב חונה אכל ציפור ממין פשוש כל שבעת ימי החג כדי לקיים מצוות שמחה (רב חונה קיים מצוות שמחה שבעה ימים בחג הסוכות. - בחג הסוכות נוהגת שמחה שמונה ימים דווקא לפי משנה ראשונה, אבל לפי משנה אחרונה וברייתות התלמודים אין שמחה אלא בליל שמיני הכלול ביום השביעי ואילו בשמיני עצמו אין נוהג אלא כבוד יום טוב. ורב חונה סובר כמשנה אחרונה. הגרסה המאוחרת, שלפיה גם במשנה האחרונה מופיעה שמחה בשמיני, מאוחרת הרבה לרב חונה ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 239, הערה 22)).
לדעת רבי יהושע בן לוי לא זו בלבד שאין חיוב של הקרבת שלמים מיוחדים לשם מצוות שמחה בחג, אלא שאין אפילו חיוב של אכילת בשר קורבן בכלל. ואם כן, ברי הדבר שלדעתו נוהגת מצוות שמחה בחג מדאורייתא אפילו בזמן הזה. אין ספק שלדעתו אין קיום המצווה של שמחה בחג אלא בבשר.
בניגוד לרבי יהושע בן לוי, שמרבה מן "ושמחת" אפילו בשר מקילון, דן רבי לעזר גזירה שווה, כדי ללמדנו שאין יוצאים בבשר מקילון. גזירה שווה זו לא דרשה רבי לעזר מעצמו אלא שהיא הבאה בסתם של ברייתא ממדרש הלכה, וכדרכו של רבי לעזר לשנות ברייתות בלי ציון. ואומנם מדרש זה חוזר ונשנה בספרי מספר פעמים באותו לשון ("פשוט, פשוש", "ספר זכרון להרב יצחק נסים" ב, עמוד מא).
ודאי הדבר שאין רבי לעזר חלוק על משנתנו ואף הוא מודה שישראל יוצאים ידי חובתם בנדרים ובנדבות וכוהנים יוצאים ידי חובתם בחטאות ובאשמות.
בין לדעת רבי יהושע בן לוי ובין לדעת רבי לעזר אין שמחה בחג אלא בבשר. אלא שלדעת רבי יהושע בן לוי, הואיל ואין צורך בבשר קורבן דווקא יש מצוות שמחה ברגלים מדאורייתא גם בזמן הזה, ואילו לדעת רבי לעזר אין שמחה אלא בבשר קורבן, ועל כן אין שמחה בזמן הזה מדאורייתא.
כנגד שתי דעות אלו מביא הירושלמי את מנהגו של רב חונה שהיה מקיים מצוות שמחה גם בזמן הזה. ומכיוון שהיה ציפור פשוש חביב על רב חונה, אכל ממין זה כל שבעה (שם, עמוד מז).
הכללת שמחת גבולין במצוות שמחה מן התורה היא חידוש העולה לראשונה בבית מדרשו של רבי יהושע בן לוי. על רבי יהושע בן לוי נחלק רבי אלעזר הממשיך את השיטה התנאית שאין שמחה אלא בקודשים. אבל רב חונה אימץ את שיטת רבי יהושע בן לוי ואף הרחיבה: לא סוף דבר ששמחה מתקיימת בבשר חולין אלא אפילו בבשר עופות ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 240).
בספרי דברים פסקה קלח נאמר: "ושמחת" - נאמרה כאן שמחה ונאמרה להלן (דברים כז,ז) שמחה. מה שמחה האמורה להלן - שלמים, אף שמחה האמורה כאן - שלמים.
בתוספתא חגיגה א,ה שנו: ובלבד שיאכל מן הזבח כל שבעה (מן הדין אינו חייב להקריב שלמי שמחה אלא פעם אחת, אבל חייב לאכול מקורבן לשם שמחה כל שבעה, ואינו יוצא בבשר של חולין).
רב חונה אכל פשוש
בבבלי חגיגה ד,ב אמרו: רב הונא, כי הווה מטי האי קרא בכי: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך" - עבד שרבו (אדונו) מצפה לראותו יתרחק (האדון) ממנו? דכתיב: "כי תבואו ליראות פניי, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי?" (ישעיהו א,יב).
רב הונא, כי הווה מטי האי קרא בכי: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוהיך" (דברים כז,ז) - עבד שרבו מצפה שיבוא לאכול על שולחנו יתרחק ממנו? דכתיב: "למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו א,יא).
רב הונא בכה על מצוות ראייה ועל מצוות חגיגה מפני שאי אפשר לקיימן בזמן הזה, אבל לא בכה על מצוות שמחה מפני שלדעתו אפשר לקיימה בזמן הזה.
פשוש
בויקרא רבה כב,ד נאמר (תרגום): מעשה היה באיש אחד שהיה עולה מבבל (לארץ ישראל), ישב לנוח בדרך וראה שתי ציפורים (הגרסה בכתב יד אחד: פשושין) מריבות בדרך זו עם זו והרגה אחת מהן את חברתה.
אין ספק ש'פשושין' הוא הנוסח הנכון והמקורי, ונשתנה בכל שאר הנוסחאות לפי העניין ל'ציפרין', לפי שהמילה 'פשושין' לא היתה מוכרת ("פשוט, פשוש", "ספר זכרון להרב יצחק נסים" ב, עמוד לד).
במשנה פיאה א,א שנינו: אלו דברים שאין להם שיעור: ...והראיון.
ובירושלמי שם אמרו: מתניתא (בפיאה, שהראייה אין לה שיעור) - בראיית קרבן (צריך לומר: פנים), אבל בראיית פנים (צריך לומר: קרבן) - יש לה שיעור. ואתייא כיי דמר רבי יוחנן: מעה כסף שתי כסף - דבר תורה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פיאה א,א.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מעה כסף – שהוא הסכום הקטן ביותר לשווי קורבן עולת ראייה, ושתי כסף – שהוא הסכום הקטן ביותר לשווי קורבן שלמי חגיגה, - דבר תורה – השיעורים האלה הם מן התורה.
תנא – שנה (ברייתא) רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) קומי – לפני רבי יוחנן: ראייה כל שהיא – אין לקורבן עולת ראייה ולקורבן שלמי חגיגה שיעור מן התורה, חכמים הם שאמרו: מעה כסף ושתי כסף – החכמים הם שקבעו את השיעורים האלה. אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): ויש כָּן (בכתב יד רומי במקבילה: 'כאן') זו?! (בתמיהה) – האם אפשר לקיים ברייתא זו? רבי יוחנן סובר שהתורה נתנה שיעור ולא חכמים, ולכן אמר שאין כאן זו, כלומר, מחוק מכאן ברייתא זו (על פי "הירושלמי כפשוטו", עמוד 65. - כלשון זה אמר רבי יוחנן כמה פעמים לרבי יסא כששנה לפניו ברייתא)
ותמהים: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): וכל השיעורין לא חכמים הן שנתנו: כזית מן המת – השיעור הקטן ביותר של בשר המת שמטמא, כזית מן הנבילה – השיעור הקטן ביותר של הנבילה שמטמא, וכעדשה מן השרץ – השיעור הקטן ביותר של השרץ שמטמא?! (בתמיהה) – הרי גם שיעורים אחרים, כגון השיעורים שהזכיר רבי יונה, לא נאמרו בתורה אלא החכמים הם שקבעו אותם, שהתורה נתנה רשות לחכמים לקבוע אותם, ומדוע תמה רבי יוחנן על הברייתא ששנה לפניו רבי יסא? (מניחים כאן שתמיהתו של רבי יוחנן מתייחסת לכל השיעורים ולא רק לשיעור עולת ראייה ושלמי חגיגה, ולכן תמה רבי יונה על כך)
ומשיבים: לא אתא (צריך לומר כמו במקבילה: 'אתייא') מישאול אלא כיי (במקבילה: 'כהדא' (על הדא)) דתני רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) – לא באה לשאול (לא הולך הדבר להקשות) אלא כ(ברייתא) הזאת ששונה רבי הושעיה (כלומר, אין הקושיה הזאת של רבי יוחנן מתאימה אלא על הברייתא של רבי הושעיה), דתני – ששונה רבי הושעיה: "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות כג,טו; לד,כ) – כשתבואו למקדש ברגל תביאו עימכם קורבנות; ויש ללמוד מן הכתוב הזה: - אפילו כל שהוא – אין לקורבן עולת ראייה ולקורבן שלמי חגיגה שיעור מן התורה, ושוויים יכול להיות אפילו כל שהוא, שבזה אינו נראה לפני ה' ריקם, חכמים הם שאמרו: מעה כסף ושתי כסף. ומפרטים את הקושיה שתחילתה הוצעה לפני כן: וקשיא – ו(הדבר) קשה, מן דו סמך לה לדבר תורה – משהוא סומך אותה לדבר תורה, הוא אמר: – הוא אומר: חכמים הם שאמרו: מעה כסף ושתי כסף?! (בתמיהה) – מאחר שרבי הושעיה סומך לפסוק בתורה את ההלכה שהראייה אפילו כל שהוא, כיצד הוא אומר שלמרות זאת החכמים קבעו לה שיעור? שאין לחכמים לקבוע שיעור אלא במקום שהתורה לא פירשה כלום, אבל במקום שהתורה פירשה שאפילו כל שהוא אין לחכמים לקבוע שיעור (מסבירים כאן שתמיהתו של רבי יוחנן מתייחסת רק לשיעור עולת ראייה ושלמי חגיגה ועל סמך דרשתו של רבי הושעיה בעניין שיעור זה)
ומציינים ששני בעלי המחלוקת הולכים לשיטתם: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): רבי יוחנן כדעתיה – כדעתו, ורבי הושעיה כדעתיה – כדעתו (כל חכם הולך לשיטתו). ומקשרים בין האמרות של כל אחד משני בעלי המחלוקת: רבי יוחנן כדעתיה – כדעתו, דרבי (צריך לומר כמו להלן: 'רבי') יוחנן דו אמר: – רבי יוחנן שהוא אומר: כל השיעורין הלכה למשה מסיני – כל השיעורים הם מן התורה, ובכלל זה שיעור עולת ראייה ושלמי חגיגה. הוי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי במקבילה: 'הוא') דו אמר: – הוא שהוא אומר: מעה כסף ושתי כסף - דבר תורה. ורבי הושעיה כדעתיה – כדעתו, רבי הושעיה דו אמר: – רבי הושעיה שהוא אומר: האוכל איסור – בשגגה, שחייבים עליו קורבן, כגון חֵלֶב או דם, בזמן הזה – לאחר חורבן הבית, שאין מקריבים קורבן, ועליו לחכות עד שייבנה המקדש ויוכל להביא את קורבנו, צריך לשנות (צריך לומר כמו במקבילה: 'צריך לרשום'. וכן הוא בהבאת הירושלמי בראב"ד וב"ערכי תנאים ואמוראים" לר' יהודה בן קלונימוס) לפניו את השיעורין – את השיעור שאכל, שמא יעמוד בית דין אחר וישנה עליו את השיעורין – שמא יקבע בית דין בעתיד, ששיעור זה, שבזמנו נחשב כאסור מן התורה והאוכלו חייב להקריב קורבן, אינו אסור מן התורה והאוכלו פטור מלהקריב קורבן, ולכן צריך לרשום את השיעור שאכל, ויהא יודע – בעתיד, מאי (בהבאת הירושלמי ב"ערכי תנאים ואמוראים": 'אי') זה שיעור אכל – והאם הוא חייב להקריב קורבן. הרי שלדעת רבי הושעיה השיעורים שלא נאמרו במפורש בתורה הם מדברי חכמים ותלויים בקביעת החכמים ועשויים להשתנות, ובכלל זה שיעור עולת ראייה ושלמי חגיגה, שאילו היו השיעורים מן התורה לא ישתנו. הוי (צריך לומר: 'הוא') דו אמר: – הוא שהוא אומר: ראייה כל שהיא, חכמים הן שאמרו: מעה כסף ושתי כסף – רבי יוסי בירבי בון חולק על מה שאמרו לעיל שרבי יוחנן תמה רק על דרשתו של רבי הושעיה בעניין קורבן ראייה, ולדעת רבי יוסי בירבי בון יש כאן מחלוקת יסודית לגבי קביעת השיעורים בכלל (רידב"ז).
ומעירים בהצעת קביעה עלומת שֵׁם: אמרין: – אומרים: חזר ביה – חזר בו רבי יוחנן מן הדא – מזאת (מן הדעה הזאת, כלומר, חזר בו מדעתו כפי שהוצעה לפני כן, ששיעור עולת ראייה ושלמי חגיגה הוא מן התורה, והודה לדעת רבי הושעיה).
רבי יונה ורבי יונתן (צריך לומר כמו במקבילה: 'ורבי יוסי') (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תריהון אמרין – שניהם אומרים: לא חזר ביה (בכתב יד רומי במקבילה נוסף: 'רבי יוחנן') – לא חזר בו (רבי יוחנן מדעתו).
ומציעים סיוע ממקור אמוראי (לטענה שלא נתמכה לפני כן על ידי מקור אחר): ועוד מן הדא דאמר – ועוד (ראיה שלא חזר בו רבי יוחנן מדעתו) מן (המימרה) הזאת שאומר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): איתפלגון – נחלקו חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) ורבי יוחנן. חזקיה אמר: אדם חולק חובתו – את קורבן שלמי חגיגה שהוא חייב להביא ברגל, לשתי בהמות – שמביא שתי בהמות ששווי שתיהן יחד שתי כסף, שלדעתו שיעור שתי כסף בשלמי חגיגה אינו מן התורה, ודי שיביא שיעור זה אפילו כשהוא על ידי צירוף שתי בהמות (חזקיה הולך בשיטתו של רבי הושעיה שהשיעורים הם מדברי חכמים). רבי יוחנן אמר: אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות, אלא – אם הוא רוצה להקריב בהמות נוספות לשלמי חגיגה, צריך שתהא (במקבילה: 'שיהא') בידו שתי כסף לכל אחת ואחת – מן הבהמות, כפי השיעור הקבוע לכך. הקפדתו של רבי יוחנן על שיעור שתי כסף לכל קורבן היא ראיה שלדעתו שיעור שתי כסף בשלמי חגיגה הוא מן התורה, שאילו היה שיעור זה מדברי החכמים היה אדם רשאי לחלק חובתו (הראיה ממחלוקת חזקיה ורבי יוחנן שרבי יוחנן לא חזר בו אינה הכרחית ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תקפב, הערה 6)).
'ועוד מן הדא' מציע מקור נוסף המסייע לאמור לפניו. במקום אחד (כאן) נראה שהמונח מציע סיוע ממקור לטענה שלא נתמכה לפני כן על ידי מקור אחר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 510-511).
אפשר שצריך לגרוס: 'ר' יונה ור' יוסי תריהון אמרין: לא חזר ביה ר' יוחנן מן הדא, דאמר ר' לא...', והמילה 'ועוד' יתירה (וכן כתב ב"ספר ניר"). לשון זו זהה ללשון במשפט שלפני כן: 'אמרין: חזר ביה ר' יוחנן מן הדא'.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות כג,טו נאמר: "ולא ייראו פניי ריקם" - אפילו כל שהוא, וחכמים אומרים: אין פחות לעולת ראייה ממעה כסף ולחגיגה שתי כסף.
בבבלי חגיגה ו,ב-ז,א אמרו: תנן התם (משנה פיאה א,א): אלו דברים שאין להם שיעור: הפיאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. - אמר רבי יוחנן: כסבורים אנו לומר: הראיון אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה (והשיעור הוא מעה כסף ושתי כסף שהוא מן התורה). עד שבא רבי אושעיא ברבי ולימד: הראיון אין לו שיעור (מן התורה) לא למעלה ולא למטה, אבל חכמים אומרים / אמרו חכמים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף.
המסורת הסתמית בירושלמי שרבי יוחנן חזר בו נסמכת כנראה על המסורת המובאת בבבלי, שממנה אפשר להבין שלאחר ששמע רבי יוחנן את דברי רבי הושעיה חזר בו משיטתו הקודמת וקיבל את שיטת רבי הושעיה (רש"ס).
בבבלי יומא פ,א אמרו: אמר רבי אלעזר: אכל חלב (בשגגה) בזמן הזה - צריך שיכתוב שיעורו (כמה אכל), שמא יבוא בית דין אחר (לעתיד) וירבה בשיעורים.
אמר רבי יוחנן: שיעורים ועונשים (עונשי כל העבירות) - הלכה למשה מסיני. - עונשים? מכתב כתיבי! - אמר רבי יודן: הכי קאמר: שיעורים של עונשים (השיעור של כל עבירה) - הלכה למשה מסיני.
מימרת רבי אלעזר בבבלי היא מימרת רבי הושעיה בירושלמי.
רבי יוחנן חלוק על רבי אלעזר ורבי הושעיה, והוא סבור שאם אכל איסור בזמן הזה אינו צריך לכתוב שיעורו, כי שיעורים של עונשים מן התורה ואין ביד בית דין לשנותם.
קצת סמך לדבר שרבי יוחנן חזר בו מדעתו אפשר להביא גם מבבלי יומא פ,א, המייחס לרבי יוחנן את המאמר "שיעורים של עונשים - הלכה למשה מסיני". לפי זה, לא כל השיעורים הלכה למשה מסיני לדעת רבי יוחנן, אלא רק שיעורים של עונשים ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמוד 64).
מביאים מחלוקת אחרת בעניין קורבן שלמי חגיגה.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא): אדם טופל (מחבר, מצרף) בהמות לבהמה – מותר לצרף בהמות שנקנות במעות מעשר שני לבהמה שנקנית במעות חולין ולהקריב אותן לשם חגיגה, ואף שכל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין, מכל מקום, מאחר והוא יוצא ידי חובת חגיגה בבהמה שבאה מן החולין, הוא יכול לצרף לה בהמות אחרות שבאות ממעשר שני, ואין אדם טופל מעות למעה – אסור לצרף מעות מעשר שני למעות חולין ולקנות בהן בהמות ולהקריב אותן לשם חגיגה, משום שיש להביא לקורבן חגיגה לפחות בהמה אחת שכולה מן החולין.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אדם טופל מעות למעה – מותר לצרף מעות מעשר שני למעות חולין ולקנות בהן בהמות ולהקריב אותן לשם חגיגה, כיוון שבכל בהמה יש חלק שבא מן החולין שהוא יוצא בו ידי חובת חגיגה, ואין אדם טופל בהמות לבהמה – אסור לצרף בהמות שנקנות במעות מעשר שני לבהמה שנקנית במעות חולין ולהקריב אותן לשם חגיגה, משום שאין להביא לקורבן חגיגה אפילו בהמה אחת שכולה ממעשר שני (שיעור מעות החולין הוא לפחות שתי מעות כסף, שהוא הסכום הקטן ביותר לשווי קורבן שלמי חגיגה).
היך עבידה? – איך עשוי (הדבר)? (באיזה מקרה מדובר?) - נראה שיש למחוק את המונח 'היך עבידא' מסוגיה זו (הצעת הגר"א, וכן העלה "קורבן העדה"). ושמא אפשר להביא סיוע להצעה זו מן העובדה שהראשונים (תוספות ור"מ המאירי) שמביאים את הירושלמי כאן מצטטים רק מ'היו לפניו' ולא מ'היך עבידה'. אפשר ש'היך עבידה' הועתק באשגרה מלהלן בפיאה, ואחר כך הועבר נוסח משובש זה למקבילה בחגיגה, כרגיל במקבילות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי" (עבודה), עמודים 259-261).
ומציעים שאלה: היו לפניו עשר בהמות – שהפריש לשם חגיגה, והקריב חמש – מהן, ביום טוב הראשון, והמוֹתָר – שאר חמש הבהמות, מהו שידחו (במקבילה: 'שידחה') את יום טוב האחרון? – מה הדין במקרה זה? האם מותר להקריב את שאר הבהמות ביום טוב האחרון של החג משום ששאר הבהמות הן חלק מקורבן חגיגה, ודינו של קורבן חגיגה שהוא קרב ביום טוב, או שמא לאחר שהקריב קורבן חגיגה ביום טוב הראשון אין שאר הבהמות אלא קורבן נדבה, ודינו של קורבן נדבה שאינו קרב ביום טוב?
ומשיבים בהצעת מחלוקת אמוראים: רבי קריספי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: איתפלגון – נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: דוחה – מותר להקריב את שאר הבהמות ביום טוב האחרון, וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: אינו דוחה – אסור להקריב את שאר הבהמות ביום טוב האחרון.
ומסתפקים: ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ולא יודעים מי אומר זאת ומי אומר זאת (מי משני החכמים אומר: דוחה, ומי מהם אומר: אינו דוחה).
ומציעים הכרעה בעניין המסופק: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): נפרש מיליהון דרבנין מן מיליהון – נפרש את דבריהם של החכמים מדבריהם (שממחלוקת אחרת של שני החכמים נוכל לדעת מה דעותיהם במחלוקת הזאת. - הביטוי 'נפרש מיליהון דרבנין מן מיליהון' מיוחד לבירור דעותיהם של רבי יוחנן ושל רבי שמעון בן לקיש בפי רבי זעורה ולבירור דעתו של רבי יוחנן בפי רבי יוסה). רבי יוחנן דו אמר: – רבי יוחנן שהוא אומר: אדם טופל מעות למעה, ואין אדם טופל בהמות לבהמה – מותר לצרף מעות מעשר שני למעות חולין ולקנות בהן בהמות ולהקריב אותן לשם חגיגה, כיוון שבכל בהמה יש חלק שבא מן החולין שהוא יוצא בו ידי חובת חגיגה, הוא דו אמר: – הוא שהוא אומר: דוחה – היו לפניו עשר בהמות והקריב חמש ביום טוב הראשון, מותר להקריב את שאר הבהמות ביום טוב האחרון, כיוון שבכל בהמה יש חלק שהוא יוצא בו ידי חובת חגיגה. רבי שמעון בן לקיש דו אמר: – (ו)רבי שמעון בן לקיש שהוא אומר: אדם טופל בהמות לבהמה, ואין אדם טופל מעות למעה – מותר לצרף בהמות שנקנות במעות מעשר שני לבהמה שנקנית במעות חולין ולהקריב אותן לשם חגיגה, כיוון שהוא יוצא ידי חובת חגיגה בבהמה שבאה מן החולין ואינו יוצא ידי חובת חגיגה בבהמות שבאות ממעשר שני, הוא דו אמר: – הוא שהוא אומר: אינו דוחה – היו לפניו עשר בהמות והקריב חמש ביום טוב הראשון, אסור להקריב את שאר הבהמות ביום טוב האחרון, כיוון שיצא ידי חובת חגיגה בבהמות שהקריב ביום טוב הראשון ואינו יוצא ידי חובת חגיגה בשאר הבהמות.
(במקבילה נוסף: 'אתא' - בא) שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: לעולם הוא מוסיף והולך – מביא בהמות נוספות לשם שלמי חגיגה, ודוחה את יום טוב – האחרון, עד שיאמר: עוד (שוב) אין בדעתי להוסיף – שכשיאמר כך אין הבהמות הנוספות שיביא אחר כך אלא כקורבן נדבה שאינו דוחה יום טוב (המסורת שאמר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן מאשרת את דברי רבי זעורה. - לא ברור האם התיבה 'אתא' נשמטה בטעות, או האם חילוף מקורי לפנינו, שנוצר בשעה שגרסנים אחדים שנו את הסוגיה עם המונח ואחרים בלעדיו ("'אתא ר' פלוני'", "מחקרי תלמוד" ג, עמוד 506)).
עד כאן המקבילה בירושלמי פיאה.
הסוגיה הראשונה בעניין שיעור קורבנות ראייה וחגיגה מקורה בירושלמי חגיגה א,ב על המשנה, והועתקה לפאה. גם הסוגיה השנייה בעניין טפילה ודחייה בקורבן חגיגה מקורה בירושלמי חגיגה, והועתקה לפאה אגב הסוגיה הראשונה. הסוגיה המקבילה בבבלי לסוגיה השנייה מובאת על המשנה חגיגה א,ג שדנה בהבאת קורבנות ראייה וחגיגה מן החולין וממעשר שני, וזה מקומה הטבעי של הסוגיה הזו, שכן בשני התלמודים להלכה א,ג עוסקים בטפילה בקורבן חגיגה. נראה שעורכי הירושלמי שיבצו את הסוגיה הזו בירושלמי חגיגה בסוף הלכה א,ב כסוגיית מעבר בין הלכה א,ב ובין הלכה א,ג.
בבבלי חגיגה ח,א אמרו: אמר חזקיה: טופלים בהמה לבהמה ואין טופלים מעות למעות. ורבי יוחנן אמר: טופלים מעות למעות ואין טופלים בהמה לבהמה.
בבבלי: חזקיה. ובירושלמי: רבי שמעון בן לקיש בשם חזקיה.
ובבבלי חגיגה ח,ב-ט,א אמרו: אמר עולא אמר ריש לקיש: הפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב חמש ביום טוב ראשון - חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני (ביום טוב אחרון של החג). ורבי יוחנן אמר: כיוון שפסק (שלא הקריב את כולן ביום טוב ראשון), שוב אינו מקריב (את השאר ביום טוב שני).
אמר רבי אבא: ולא פליגי. כאן (שחוזר ומקריב) - בסתם (שהפריש בהמות סתם לחגיגתו, שלא היתה כוונתו להקריב את כולן ביום טוב ראשון), כאן (ששוב אינו מקריב) - במפרש (שאמר בפירוש בשעת נדבתו שיקריב את כולן ביום טוב ראשון).
והכי נמי מסתברא (שרבי יוחנן מודה במפרש), דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: הפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב חמש ביום טוב ראשון - חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני. קשיין אהדדי (השמועה שמסר רבין בשם רבי יוחנן והשמועה שמסר עולא בשם רבי יוחנן)! אלא לאו שמע מינה: כאן - בסתם, כאן - במפרש, שמע מינה.
איתמר נמי: אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו (ששוב אינו מקריב) אלא שלא גמר, אבל גמר - חוזר ומקריב. מאי גמר? אילימא גמר קורבנותיו (ושוב אין בידו קורבנות) - מאי מקריב? אלא לא שנו אלא שלא גמר היום (שלא הסתיים היום, ואף על פי כן לא הקריב את כל קורבנותיו), אבל גמר היום (ולא הספיק להקריב את כל קורבנותיו) - חוזר ומקריב.
בבבלי מסרו עולא ורבין שמועות סותרות בדעתו של רבי יוחנן בעניין הקרבת המותר ביום טוב האחרון.
בירושלמי הסתפקו בדעותיהם של ריש לקיש ושל רבי יוחנן בעניין זה, ופשטו באופן שמתאים לשמועה שמסר רבין בשם רבי יוחנן ומנוגד לשמועה שמסר עולא בשם ריש לקיש ורבי יוחנן.
לדברי רבי אבא בבבלי ריש לקיש ורבי יוחנן אינן חולקים, וכך יישבו בבבלי את הסתירה בין השמועה שמסר רבין בשם רבי יוחנן ובין השמועה שמסר עולא בשם רבי יוחנן.
בירושלמי, שלא כבבבלי, קישרו בין דעותיהם של ריש לקיש ורבי יוחנן בעניין טפילת בהמות וטפילת מעות ובין דעותיהם בעניין הקרבת המותר ביום טוב האחרון.
דברי שמעון בר בא (רב שמן בר אבא) בשם רבי יוחנן בירושלמי אינם מתאימים לדבריו בבבלי אלא לדברי רבי אבא בבבלי.
• • •