משנה
חייב לברך על הרעה – על שמועות רעות, כשם שהוא מברך על הטובה – על בשורות טובות (כמו ששנינו בהלכה ב), ואינו פטור מלברך את ה' על הרעה, שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת י'י אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו,ה). ודורשים את הכתוב: "בְּכָל לְבָבְךָ" - אהוב את ה' בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע – הכתוב היה יכול לומר "בכל לבך", והצורה "לבבך" מתפרשת כריבוי, והלב מתפרש כיצר. כוונת הדרשה שהאדם ישעבד את כל יצריו לאהבת ה'; "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" - אהוב את ה' אפילו (בכתבי היד של המשנה נוסף 'הוא') נוטל את נפשך (ממית אותך); "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" - אהוב את ה' בכל ממונך – המילה "מאודך" פירושה: ממונך (המילה "מאוד" משמשת כאן ובמלכים ב כג,כה כשם עצם שהוראתו: כוח, הן כוח גופני ועוצמה והן רכוש והון); דבר אחר (פירוש נוסף): "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" - אהוב את ה' בכל מידה ומידה שהוא מודד לך – בין שהוא מודד לך (נוהג עימך) במידת הטובה ובין שהוא מודד לך במידת הרעה (המילה "מאודך" נדרשת מלשון מידה), דבר אחר: בַּכֹּל – בין על הטובה ובין על הרעה, הוי מודה לו (בכתבי היד של המשנה נוסף 'בְּכָל') מאד מאד – מכאן שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (המילה "מאודך" נדרשת מלשון הודייה, וגם נדרשת: מאוד מאוד).
לא יקל אדם את ראשו (לא ינהג קלות ראש, לא יתייחס בזלזול) כנגד שער המזרח – נוכח שער המזרח שבהר הבית, שהיה שער הכניסה הראשי למקדש, שהוא מכוון כנגד בית קדשי (בכתבי היד של המשנה: 'קדש') הקדשים. ולא יכנס להר הבית במקלו – שבידו, ובמנעלו – שברגליו, שהנעליים סתמן מלוכלכות, ובאפונדתו (חגורה רחבה ובה כיס לכסף) – החגורה שבמותניו, ובאבק שעל רגליו – ברגליים מלוכלכות, ולא יעשנו – את הר הבית, קפנדריא (דרך קצרה, מעבר המקצר את הדרך בין שני מקומות (מקור המילה בלטינית)) – שלא ילך דרך הר הבית כדי לקצר את דרכו, ורקיקה (יריקה, פליטת רוק) – בהר הבית אסורה, מקל וחומר (כינוי לדרך הגיונית להסיק מן הדבר הקל את המסקנות לגבי הדבר החמור ממנו).
כניסה במקל ובמנעל היא התנהגות שיש בה גאווה, ואילו במקום קדוש יש לנהוג בדרך ענווה ושפלות. כניסה באפונדה היא כניסה בלבוש שיש בו ביזוי המקום הקדוש, וכך גם אבק הרגליים. עשיית הר הבית קפנדריא הוא דבר של ביזוי, שכן יש בכך ביטוי לזלזול בחשיבותו של הר הבית ביחס לסביבתו. גם רקיקה בהר הבית היא מעשה מובהק של ביזוי.
כל חותמי (בכתבי היד של המשנה: 'חוֹתַם') הברכות – כל החותמות של הברכות, שהיו במקדש היו "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם" – היו נוהגים תחילה במקדש, שהיו מוסיפים בנוסח החתימה של כל ברכה את המילים "מן העולם". ומשקילקלו המינין (כינוי לכופרים וגם לנוצרים הראשונים), אמרו: אין עולם אלא אחד – היו מינים שכפרו בעולם הבא וטענו שאין אלא העולם הזה, התקינו – החכמים, כדי לבטל אמונתם של המינים, שהיו (צריך לומר כמו בכתבי היד של המשנה: 'שיהו') אומרים – במקדש, בנוסח החתימה של כל ברכה, "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם" (דברי הימים א טז,לו) – לומר שיש שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא (כתוב זה וכתובים מקבילים הם יסוד למטבע ברכה שטבעו חכמים).
והתקינו – החכמים עוד, שיהא אדם שואל את שלום חבירו (מברך אותו בברכת שלום) בשם – בשם ה', ואין בזה חשש של זלזול בכבוד שמים, שנאמר: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: י'י עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ י'י" (רות ב,ד) – בועז בירך אותם, שיהיה ה' בעזרם. מכאן שראוי לברך בשם (בכתבי היד של המשנה נוסף 'ואומר: "י'י עִמְּךָ, גִּבּוֹר הֶחָיִל"' (שופטים ו,יב) - המלאך שנראה לגדעון בירך את גדעון בשם ה' ואמר לו: "ה' עִמְּךָ"). ואומר: "וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ" (משלי כג,כב) – יש לדרוש את הכתוב: אל תאמר שאין ללמוד מימים ראשונים על ימינו, לפי שאין לבוז לזקני האומה. "עֵת לַעֲשׂוֹת לי'י הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהילים קיט,קכו). רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) אומר: הפרו תורתך עת לעשות לי'י – רבי נתן מסרס את המקרא ודורשו: כשבני אדם מפירים את התורה ואינם מחזיקים בה, עת להתחזק בה ואף לתקן תקנות. משום כך התקינו שיזכירו את השם אפילו בשאילת שלום של אדם לחבירו, כנגד החיצוניים שנמנעו מלהזכיר שם הוויה ואדנות אפילו בברכות (ראה ירושלמי לעיל ט,א. - "תוספתא כפשוטה").
לא יכנס להר הבית במקלו...
בספרי דברים פסקה רנח נאמר: "והיה מחניך קדוש" - קדשהו. מיכן אמרו: לא ייכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו.
ובספרא "קדושים" פרשה ג נאמר: אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש קיים, מניין? תלמוד לומר: "את שבתותיי תשמורו ומקדשי תיראו" - מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם. - איזו מורא? לא ייכנס להר הבית במקלו ובתרמילו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, וברקיקה מקל וחומר.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת "ויקרא" סימן ח ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת "ויקרא" סימן ו נאמר: ילמדנו רבנו, מהו שייכנס אדם להר הבית במקלו ובאפונדתו? - כך שנו רבותינו: לא ייכנס אדם להר הבית במקלו ובאפונדתו ובאבק שברגליו, שלא ינהג בו קלות ראש אפילו בחורבנו. אמר הקב"ה: "את שבתותיי תשמורו ומקדשי תיראו" (ויקרא כו,ב) - מה ראה להקיש שמירת שבת למקדש? כך שנה רבי חייא הגדול: כשם ששמירת שבת לעולם, כך מוראת מקדש לעולם.
כל חותם הברכות שהיו במקדש
בתוספתא ברכות ו,כא שנו: כל חותם ברכות שהיו במקדש היו "עד העולם". משקלקלו המינים ואמרו: אין עולם אלא אחד, התקינו שיהיו אומרים: "מן העולם ועד העולם", ומודיעים שאין העולם הזה בפני העולם הבא אלא כפרוזדור בפני טרקלין.
לפי גרסת המשנה, היו אומרים בבית המקדש "מן העולם", ואחר כך הוסיפו "עד העולם", ו"מן העולם" הוא העולם הזה שאנו בו עתה, ו"עד העולם" הוא העולם הבא שנהיה בו בעתיד. ואילו לפי גרסת התוספתא, היו אומרים בבית המקדש "עד העולם", ואחר כך הוסיפו "מן העולם", ו"מן העולם" הוא העולם הבא שנברא קודם העולם הזה, ו"עד העולם" הוא העולם הזה ("תוספתא כפשוטה").
בתוספתא תעניות א,יא שנו: במקדש מה הם אומרים: "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם".
ושם א,יב שנו: על הראשונה (בחתימה הראשונה, שהיא חתימת הברכה השביעית בשמונה עשרה של כל יום) הוא (שליח הציבור בתפילת תענית) אומר (במקדש): "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם גואל ישראל".
ושם א,יג שנו: על השנייה (בחתימה השנייה, שהיא חתימת הברכה הראשונה שנוספה בשביל התענית) הוא אומר: "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם זוכר הנשכחות".
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה".
מה המקור בכתוב לדבר זה? (אף על פי שהמשנה הביאה מקור לכך, הביאו אמוראים מקורות נוספים) -
רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): על שם (בגלל, משום) "וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם, י'י" (תהילים צב,ט) – אתה ה' עליון, תקיף ושליט לעולם; ויש לדרוש את הכתוב: - לעולם ידך על העליונה (בכתב יד רומי: 'ידך לעליונה', כמו להלן) – תמיד אתה ה' צדיק בדינך, שדינך דין אמת. בנוהג שבעולם (לפי דרך העולם, לפי האופן הנהוג והמקובל בין הבריות), מלך בשר ודם (כינוי למלך שבארץ, להבדיל ממלך העולם, הקב"ה) יושב ודן, כשהוא נותן דימוס (שחרור ופטור (מקור המילה בלטינית)) הכל מקלסין (משבחים, מהללים) אותו, וכשהוא נותן ספקולה (חיוב ועונש מוות (מקור המילה בלטינית)) הכל מרננים אחריו (משמיעים עליו דברים), למה? ששטף בדינו (בכתב יד רומי: 'שהם יודעים שיש שטף בדינו') – שאינו מדקדק ביותר להעמיד את הדין על אמיתותו ונוהג בדין בחיפזון ומעניש שלא כדין. אבל הקב"ה אינו כן, אלא "וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם, י'י" - לעולם ידך לעליונה – תמיד הכל מקלסים את ה' על דינו, אפילו כשהוא דן את האדם לרעה, מפני שהוא דיין אמת. מכאן שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
רבי חונא (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): "לְדָוִד מִזְמוֹר, חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה, לְךָ י'י אֲזַמֵּרָה" (תהילים קא,א) – אשבח בשירי את החסד והמשפט, ואזמר לך, ה', שממך נובעות מידות אלה; ויש לדרוש את הכתוב: - אמר דוד לפני הקב"ה: (בכתב יד רומי נוסף 'רבונו של עולם') אם חסד אתה עושה עמי - "אָשִׁירָה", ואם משפט אתה עושה עמי - "אָשִׁירָה" – אודה לה' על הטובה וגם על הרעה. בין כך ובין כך – גם אם ה' מתנהג עימי במידת רחמים (חסד) וגם אם ה' מתנהג עימי במידת הדין (משפט), - "לְךָ י'י אֲזַמֵּרָה" – מכאן שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
אמר רבי תנחומא בן יהודה (בכתב יד רומי: 'רבי תנחום ברבי יודן' - אמורא ארץ ישראלי, שקשה לקבוע את זמנו): "בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בַּי'י אֲהַלֵּל דָּבָר" (תהילים נו,יא) – אני אומר דברי תהילה על אלוהים; ויש לדרוש את הכתוב: - בין על מידת הדין (התנהגות לפי הדין) בין על מידת רחמים (התנהגות ברחמים) – גם אם ה' מתנהג עימי במידת הדין וגם אם ה' מתנהג עימי במידת רחמים ("אלוהים" מסמל מידת הדין, ו"י'י" מסמל מידת הרחמים), - "אֲהַלֵּל דָּבָר" (עשר המילים האחרונות נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות, והושלמו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – מכאן שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם י'י אֶקְרָא" (תהילים קטז,יג) – במשתה שאעשה אחרי הצלתי אשא את כוס היין ואומר לפני ה' דברי שבח והודייה, "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם י'י אֶקְרָא" (תהילים קטז,ג-ד) – הגיעו אליי מצוקה וצער והתפללתי אל ה' שיעזור לי; ויש לדרוש את הכתוב: - בין כך ובין כך – גם אם ה' הושיע אותי מצרה וגם אם ה' הביא עליי צרה, - "וּבְשֵׁם י'י אֶקְרָא" – אזכיר את שם ה' בברכה. מכאן שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
אמר רבי יודן בן פילה (בכתב יד רומי: 'בן פלייא'. - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): הוא – החובה לברך על הרעה כמו על הטובה הוא הדבר, שאיוב אמר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אומר') – כשאבדו רכושו ובניו: "י'י נָתַן וַי'י לָקָח, יְהִי שֵׁם י'י מְבֹרָךְ" (איוב א,כא) – גם כשה' נותן רכוש ובנים לאדם וגם כשהוא לוקח אותם ממנו הוא חייב לברכו; ויש לדרוש את הכתוב: - כשנתן – ה' לאיוב רכוש ובנים, ברחמים נתן, וכשלקח – ה' מאיוב, ברחמים לקח – שבשניהם כתוב "ה'" שהוא מסמל מידת הרחמים. ולא עוד אלא (לא זו בלבד אלא גם) כשנתן לא נמלך בברייה – ה' לא התייעץ עם יצור שנברא, שמא יימצא מי שילמד עליו חובה, וכשלקח נמלך בבית דינו – ה' התייעץ עם המלאכים שבבית דינו של מעלה, שמא יימצא מי שילמד עליו זכות, שהיה הכתוב יכול לומר: "ה' לקח", ואמר: "וה' לקח", ודורש: ה' ובית דינו לקחו, שכולם הסכימו לכך, ומסתייע בדרשת רבי אלעזר בסמוך.
אמר רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): כל מקום שנאמר "וַי'י" – כל מקום שהיה יכול לומר "ה'" והוסיף "ו" ואמר "וה'", יש לדרוש: - הוא ובית דינו – ש"ו" בתחילת המילה באה להוסיף. בניין אב שבכולם – המקור העיקרי שממנו לומדים כלל זה הוא הכתוב (בנבואת מיכיהו בן ימלא על אחאב מלך ישראל): "וַי'י דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" (מלכים א כב,כג; דברי הימים ב יח,כב) – ה' גזר שתבוא עליך רעה, שתיפול ברמות גלעד. זה המקור, שכן מפורש שם שהעניין בה' ובמלאכים שבבית דינו של מעלה, שכולם גזרו כך, שנאמר שם: "רָאִיתִי אֶת י'י יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ / עֹמְדִים עַל יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ" (מלכים א כב,יט; דברי הימים ב יח,יח) - מיכיהו ראה במראה הנבואה שה' יושב על כיסא מלכותו, והוא שופט את כל הארץ, וכל המלאכים עומדים מימינו ומשמאלו.
מימרת רבי אלעזר מובאת בירושלמי סנהדרין א,א וכן במדרשי אגדה.
בתוספתא ברכות ו,א שנו: רבי מאיר אומר: מניין שכשם שאתה מברך על הטובה כך אתה מברך על הרעה? - תלמוד לומר: "אשר נתן לך ה' אלוהיך" (דברים ח,י. נראה שהדרשן מסרס את הפסוק: "וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"), "אלוהיך" - דיינך, בכל דין שדנך, בין במידת הטוב בין במידת הפורענות.
דרשת רבי מאיר על חובת הברכה על הרעה אינה מופיעה במקורות אחרים.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה י נאמר: רבי עקיבא אומר: "לא תעשון איתי" - שלא תנהגו בי כדרך שאחרים מנהגים ביראותיהם, שכשהטובה באה עליהם הם מכבדים את אלוהיהם, וכשהפורענות באה עליהם הם מקללים את אלוהיהם; אבל אתם, אם הבאתי עליכם את הטובה - תנו הודאה, הבאתי עליכם את הפורענות - תנו הודאה. וכן דוד אומר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז,יג), "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז,ג-ד). וכן איוב אומר: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א,כא), על מידת הטובה ועל מידת הפורענות.
ובספרי דברים פסקה לב נאמר: רבי עקיבה אומר: אם נאמר "בכל נפשך", קל וחומר "בכל מאודך", ומה תלמוד לומר "בכל מאודך"? - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, בין במידת הטוב ובין במידת הפורענות. וכן דוד אומר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז,יג), "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז,ג-ד). וכן איוב אומר: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א,כא), על מידת הטוב ועל מידת הפורענות.
בבבלי ברכות ס,ב אמרו: "חייב אדם לברך" כו'. - מנא הני מילי?
אמר רבי אחא משום רבי לוי: "חסד ומשפט אשירה, לך ה' אזמרה" (תהילים קא), אם חסד - "אשירה", אם משפט - "אשירה".
רבי ישמעאל בר נתן / שמואל בר נחמני אמר מהכא: "באלוהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר" (תהילים נו), "באלוהים אהלל דבר" - זו מידת פורענות, "בה' אהלל דבר" - זו מידה טובה.
רבי חנינא / תנחום אמר מהכא: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז).
ורבנן אמרי מהכא: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א).
בבבלי נשמט המקור הראשון שבירושלמי, שובשו שמות האמוראים והוחלפו המקורות שאמרו האמוראים. ונראה לתקן את נוסח הבבלי על פי הירושלמי:
...משום רבי לוי: ["ואתה מרום לעולם, י'י"].
רבי אחא אמר מהכא: "חסד ומשפט אשירה, לך ה' אזמרה" (תהילים קא), אם חסד - "אשירה", אם משפט - "אשירה".
רבי תנחום אמר מהכא: "באלוהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר" (תהילים נו), "באלוהים אהלל דבר" - זו מידת פורענות, "בה' אהלל דבר" - זו מידה טובה.
ורבנן אמרי מהכא: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז).
רבי... אמר מהכא: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א).
בויקרא רבה כד,ב נאמר: רבי ברכיה בשם רבי לוי: כתיב: "ואתה מרום לעולם, י'י" (תהילים צב,ט) - לעולם ידך בעליונה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם יושב בדין, בזמן שהוא נותן דימוס כל העם מקלסים אותו, ובזמן שהוא נותן ספיקלא אין כל ברייה מקלסת אותו, למה? שהם יודעים שיש שטף בדינו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא בין מידת הטוב ובין מידת הפורענות - "ואתה מרום לעולם, י'י" - לעולם ידך בעליונה.
רבי הונא בשם רבי אחא: "לדוד מזמור, חסד ומשפט אשירה, לך י'י אזמרה" (תהילים קא,א). אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם חסד את עושה עימי - "אשירה", אם משפט את עושה עימי - "אשירה", בין כך ובין כך - "לך י'י אזמרה".
אמר רבי תנחום בר יודן: כתיב: "באלוהים אהלל דבר, בי'י אהלל דבר" (תהילים נו,יא) - אם במידת הדין בא עימי - "באלוהים אהלל דבר", ואם במידת רחמים בא עימי - "בי'י אהלל דבר", בין כך ובין כך - "אהלל דבר".
ורבנין אמרין: "צרה ויגון אמצא ובשם י'י אקרא" (תהילים קטז,ג-ד), "כוס ישועות אשא ובשם י'י אקרא" (תהילים קטז,יג), בין כך ובין כך - "ובשם י'י אקרא".
אמר רבי יודן בר פיליא: הוא שאיוב אומר: "י'י נתן וי'י לקח, יהי שם י'י מבורך" (איוב א,כא), בין שנתן ברחמים נתן, בין שלקח ברחמים לקח. ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בבירייה, וכשלקח נמלך בבית דינו. - אמר רבי לעזר: בכל מקום שאת מוצא "וי'י" - כביכול הוא ובית דינו. בניין אב שבכולם: "וי'י דיבר עליך רעה" (מלכים א, כב,כג).
ובמדרש תהילים קא,א נאמר: "לדוד מזמור, חסד ומשפט אשירה, לך ה' אזמרה" - אמר רבי הונא בשם רבי אחא: כך אמר דוד לפני הקב"ה: אם חסד אתה עושה עימי - "אשירה", ואם משפט אתה עושה עימי - "אשירה", בין כך ובין כך - "לך ה' אזמרה".
אמר רבי יהודה בן פלייא: הוא שאיוב אמר: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א,כא), כשנתן הוא לבדו, וכשלקח הוא ובית דינו, ברוך הוא כשנתן, וברוך הוא כשלקח, בין כך ובין כך - "יהי שם ה' מבורך".
אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי: "ואתה מרום לעולם, ה'" (תהילים צב,ט) - ידך מן עיליתא.
אמר רבי תנחום בר יודן: "באלוהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר" (תהילים נו,יא), אם בא עלי בדין, כדבר שנאמר: "אשר ירשיעון אלוהים" (שמות כב,ח), אף על פי כן "אהלל דבר", ואם בא עלי ברחמים, כדבר שנאמר: "ה' ה' אל רחום וחנון" (שמות לד,ו), "אהלל דבר", בין כך ובין כך - "אהלל דבר".
ורבנן אמרין: "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז,ג-ד), "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז,יג), בין כך ובין כך - "ובשם ה' אקרא".
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'תצוה' סימן י נאמר: "ואתה מרום לעולם, ה'" (תהילים צב) - מלך בשר ודם, כשהוא דן ומזכה מקלסים אותו, וכשהוא מחייב אין מקלסים אותו. אבל הקב"ה, בטובה קילוסו עולה: "ברוך הטוב והמטיב", וברעה קילוסו עולה: "ברוך דיין האמת". הוי: "ואתה מרום". וכן דוד אומר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז). וכן: "באלוהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר" (תהילים נו). וכן איוב אומר: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א).
בויקרא רבה לו,ב נאמר: "גפן ממצרים תסיע" (תהילים פ,ט) - מה הגפן הזאת יש בה יין ויש בה חומץ, זה טעון ברכה וזה טעון ברכה, כך הם ישראל, חייבים לברך על הטובה ועל הרעה, על הטובה: "ברוך הטוב והמטיב", ועל הרעה: "ברוך דיין האמת".
ובמדרש שמואל טז,א נאמר: "גפן ממצרים תסיע" (תהילים פ,ט) - מה הגפן הזו יש בה יין ויש בה חומץ, זה טעון ברכה וזה טעון ברכה, כך הם ישראל, על מידת הטוב: "ברוך הטוב והמטיב", על מידה אחרת: "ברוך דיין האמת".
זה מקור נוסף שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
• • •
במשנה שנינו: "שנאמר: ואהבת את י'י אלהיך".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ה,ז.
ושם אמרו: כתוב אחד אומר: "ואהבת את י'י אלהיך", וכתוב אחר אומר: "את י'י אלהיך תירא ואותו תעבוד" - עשה מאהבה ועשה מיראה...
עֲשֵׂה – את המצוות, מאהבה – משום שאתה אוהב את ה' (כמו שנאמר: "ואהבת את י'י אלהיך"), ועֲשֵׂה מיראה – משום שאתה ירא את ה' (כמו שנאמר: "את י'י אלהיך תירא"). עשה מאהבה, שאם באת לשנוא – אם תרצה לשנוא את ה', דע כי אתה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'דע שאת') אוהב – את ה', ואין אוהב שונא – אינו יכול לשנוא את מי שהוא אוהב. עשה מיראה, שאם באת לבעוט (במקבילה: 'לבעט') – אם תרצה למרוד בה', דע שאתה ירא – את ה', ואין ירא מבעט – אינו יכול למרוד במי שהוא ירא.
בספרי דברים פסקה לב נאמר: "ואהבת את ה' אלהיך" - עשה מאהבה. הפרש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל.
מביאים ברייתא: שבעה פרושין (כינוי למי שמחמירים למראית עין בפרישות יתירה, ואינם אלא צבועים) הן: פרוש שיכמי, ופרוש ניקפי, ופרוש קיזאי, פרוש מה נכייה (במקבילה: 'פרוש מנכייה', וכן להלן), פרוש "אדע חובתי ואעשנה", פרוש יראה, פרוש אהבה.
ומפרשים את הכינויים של טיפוסי הפרושים שנמנו בברייתא:
פרוש שיכמי - טעין מצוותא על כיתפא (בכתב יד רומי: 'כיתפיה') – טוען (נושא) מעשים טובים על כתפיו (על שכמו, שמראה לרבים כיצד הוא נושא על כתפיו דברים לצורך מעשים טובים, ואינו עושה כן אלא להתייהר).
פרוש ניקפי – האומר (שרגיל לומר): "אקיף לי ואנא עביד מצוה" – הקף לי (תן לי בהקפה) ואני עושה מצווה (נותן צדקה, שהוא לווה על חשבון המצווה שהוא עושה).
פרוש קיזאי - עבד חדא חובה וחדא מצוה ומקזו (צריך לומר כמו במקבילה: 'ומקזז') חדא בחדא (במקבילה: 'הדא עם הדא') – עושה חטא אחד ומעשה טוב אחד ומקזז אחד באחד (מעשה טוב כנגד חטא, שהוא מקזז את המצווה שהוא עושה על ידי עבירה שהוא עושה כנגדה).
פרוש מה (ה)נכייה - האומר (שרגיל לומר): "מאן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מִן', וצריך להוסיף: 'מה') דאית לי מהנא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אנא') מנכי עבד מצוה" – ממה שיש לי אני מנכה לעשות מצווה (לתת צדקה).
פרוש "אדע חובתי ואעשנה" - האומר (שרגיל לומר): "הי דא חובתה עבדית דאעביד מצוה כוותה (במקבילה: 'דנעביד מצוה דכוותה')?" – איזה חטא עשיתי, שאעשה מצווה כמותה? (מה חטאתי שחטאתי, שאני צריך לעשות מצווה כנגדה?)
וממשיכים את הברייתא: פרוש יראה – מי שמחמיר בפרישות משום שהוא ירא את ה', - כאיוב – שעבד את ה' מיראה, שנאמר בו: "ירא אלוהים" (איוב א,א).
פרוש אהבה – מי שמחמיר בפרישות משום שהוא אוהב את ה', - כאברהם – שעבד את ה' מאהבה, שנאמר: "אברהם אוהבי" (ישעיהו מא,ח) (פרוש יראה ופרוש אהבה נזכרים לשבח, שלא כמו הפרושים שנמנים לפני כן שנזכרים לגנאי).
אין לך חביב (אהוב) מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם.
אברהם אבינו עשה (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה) יצר הרע טוב – הפך את יצרו הרע לטוב, ועבד את ה' בשני יצריו, דכתיב (בכתב יד רומי: 'שנאמר', ובמקבילה: 'ומה טעמא'): – שכתוב בעניין בחירת אברהם (במזמור התפילה שאמרו הלוויים): "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ" (נחמיה ט,ח) – אברהם האמין בה'; ויש לדרוש את הכתוב, שה' מצא שאברהם נאמן לו בשני יצריו (שכתוב "לבבו", ולא כתוב 'לבו', כמו שאמרו במשנה על הכתוב "בכל לבבך"), שאף יצרו הרע נעשה טוב.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): והפסיד?! (בתמיהה) – וכי הפסיד אברהם את שכרו מפני שעשה את יצרו הרע טוב ושוב אין יצרו הרע מסית אותו לחטוא?! אלא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לא' כמו שהוא במקבילה, ומגיה הוסיף א' כמו שהוא בכתב יד רומי. - אבל אין צורך בהגהה, אלא 'לא' = 'אלא', והיא 'אלא' מדרשית ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 95, הערה 921)) "וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי... לָתֵת לְזַרְעוֹ" (נחמיה ט,ח) – ה' כרת ברית עם אברהם ולזרעו אחריו, כי האמין בה'. הרי שלא הפסיד אברהם את שכרו מפני שעשה את יצרו הרע טוב, שהרי לאחר מכן כרת ה' עימו ברית לתת לזרעו את הארץ.
אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו – להתגבר על יצר הרע, והרגו בלבבו – הרג את יצר הרע שבליבו. ומסבירים: מאי (צריך לומר: 'מה') טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - שנאמר (במזמור שאמר דוד): "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהילים קט,כב) – ליבי מת בתוכי (כמו: "וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ" (שמואל א כה,לז)).
במסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק לז ונוסח ב פרק מה שנו: שבעה פרושים הם: פרוש שכמי, פרוש קוזי, פרוש מדוכיא, פרוש נקפי, פרוש "אדע חובתי", פרוש יראה כאיוב, פרוש אהבה כאברהם.
בבבלי סוטה כב,ב אמרו: תנו רבנן: שבעה פרושים הם: פרוש שכמי, פרוש נקפי, פרוש קיזאי, פרוש מדוכיא, פרוש "מה חובתי ואעשנה?", פרוש מאהבה, פרוש מיראה.
פרוש שכמי - זה העושה מעשה שכם (המקבל על עצמו דבר שאינו מחויב בו, כשכם שמל עצמו ולא היה חייב להימול).
פרוש נקפי - זה המנקף (חובל) את רגליו (שגורר אותן כדי להיראות צנוע ועניו).
פרוש קיזאי - אמר רב נחמן בר יצחק: זה המקיז דם לכתלים (שהולך בצידי הדרכים מתוך פרישות וצניעות, ומתוך כך מתחכך בכתלים).
פרוש מדוכיא - אמר רבה בר רב שילא: דמשפע במדוכיא / כי מדוכיא (שהולך כפוף כמו בוכנה של עֱלִי).
פרוש "מה חובתי ואעשנה?" - הא מעליותא היא! אלא דאמר: "מה חובתי תו ואעשנה?" (ששואל לדעת דברים שלא קיים עדיין, ומתוך כך אנשים מבינים שהוא מושלם בכל דבר).
פרוש מאהבה, פרוש מיראה - אמרו ליה אביי ורבא לתנא: לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה...
בבבלי פירשו את הפרושים שלא כבירושלמי.
בבבלי: 'פרוש מדוכיא', ובירושלמי: 'פרוש מה נכייה'.
במשנה סוטה ה,ה שנינו: בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה... אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר: "איש תם וישר ירא אלוהים וסר מרע" (איוב א), והלא יהושע תלמיד תלמידך למד שמאהבה עשה.
ובתוספתא סוטה ו,א נאמר: רבי אומר: נאמר "ירא אלוהים" (בראשית כב,יב) באברהם ונאמר "ירא אלוהים" (איוב א,א) באיוב. מה "ירא אלוהים" האמור באברהם מאהבה עשה, אף "ירא אלוהים" האמור באיוב מאהבה עשה.
בבבלי סוטה הביאו את הברייתא בעניין הפרושים בהקשר למשנה סוטה ג,ד המונה את הפרושים בין מכלי העולם (מכלים והורסים את העולם). ואילו בירושלמי סוטה הביאו את הברייתא בעניין הפרושים בהקשר למשנה סוטה ה,ה שבה נחלקו תנאים האם איוב עבד את ה' מיראה או מאהבה (כאברהם). בבבלי הביאו את הברייתא משום הפרושים הנזכרים לגנאי. ואילו בירושלמי הביאו את הברייתא משום הפרושים הנזכרים לשבח (פרוש יראה כאיוב ופרוש אהבה כאברהם). הברייתא סבורה כמי שאמר שאיוב עבד את ה' מיראה.
מספרים: רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) הווה קיים (במקבילה אין מילה זו) מיתדין קומי – היה עומד ונידון (נשפט בעינויים) לפני טונוס(ט)רופוס הרשע (טיניאוס רופוס - היה נציב רומא ביהודה, ובתקופתו פרץ מרד בר כוכבא). ואתת ענתה דקרית "שמע" – ובאה העונה (הזמן) של קריאת "שמע". שרי קרי קרית "שמע" וגחך – התחיל (רבי עקיבא) לקרוא קריאת "שמע" ולגחך (לצחוק, לחייך).
אמר ליה: – אמר לו (טיניאוס רופוס לרבי עקיבא): סבא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'סבא, סבא') – זקן, אי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'או', וכן להלן. - נראה שהמילה 'אי' חדרה לירושלמי כאשגרה מהבבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 7, הערה 36)) חָרָשׁ (מכשף) את (אתה) – ועל ידי כישוף אינך מרגיש בייסורים, אי מבעט בייסורין – מזלזל בעינויים את (אתה) – ומשום כך אתה מגחך למרות הייסורים.
אמר ליה: – אמר לו (רבי עקיבא לטיניאוס רופוס): תיפח רוחיה דההוא גברא – תיפח רוחו (דיבור של קללה: הלוואי ותצא נשמתו) של האיש ההוא (כלומר, שלך), לא חרש אנא – אני, ולא מבעט בייסורין אנא – אני, אלא כל יומיי (במקבילה: 'ימיי') קריתי (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'הייתי קורא') פסוק זה – בקריאת "שמע", והייתי מצטער ואומר: אימתי יבואו שלשתן לידי – מתי יזדמנו לי שלושת הציוויים שבפסוק זה (בכתב יד רומי ובמקבילה אין שבע המילים האחרונות. הוספה זו במסירה שלפנינו היא בהשפעת הסיפור המקביל בבבלי): "וְאָהַבְתָּ אֵת י'י אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו,ה). רחמתיה – אהבתי אותו בכל לבי – כפי הציווי "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך" - בשני יצריך, ורחמתיה – ואהבתי אותו בכל ממוני – כפי הציווי "ואהבת... בכל מאודך" - בכל ממונך, ובכל נפשי – (אבל) הציווי "ואהבת... בכל נפשך" - אפילו הוא נוטל את נפשך (כמו ששנינו במשנה), לא הוה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לא הוות') בדיקה לי – לא היתה בדוקה לי (לא נבדק ונבחן בי, האם אני יכול לאהוב את ה' בכל נפשי), וכדון דמטת (במקבילה נוסף 'לי') – ועכשיו שהגיעה בכל נפשי – קרתה לי ההזדמנות לאהוב את ה' בכל נפשי, שאני נענש בייסורים וה' נוטל את נפשי, והגיעה זמן קרית (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ואתת ענתה דקרית') "שמע" – שבה קוראים את הציווי "ואהבת... בכל נפשך", ולא אפלגא דעתי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לא אפלגית עליה') – לא חלקתי עליו (לא עברתי על הציווי "ואהבת... בכל נפשך"). לפום (בכתב יד רומי: 'לפם', ובמקבילה: 'בגין') כן אנא קרי (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף '"שמע"') וגחך – לפיכך אני קורא "שמע" ומגחך (מפני שהתברר לי שאהבתי את ה' גם בכל נפשי).
לא הספיק לומר עד שפרחה (יצאה) נשמתו (בכתב יד רומי ובמקבילה אין המשפט הזה. גם הוספה זו במסירה שלפנינו היא בהשפעת הסיפור המקביל בבבלי).
בבבלי ברכות סא,ב אמרו: תניא: ...רבי עקיבא אומר: "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך.
תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה. והיה רבי עקיבא מקהיל קהילות ברבים ויושב ועוסק בתורה... לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים... כשהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת "שמע" היה, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים (שקרא קריאת "שמע" באותה שעה). אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? (וכי גם בשעה זו אתה קורא את "שמע"?) אמר להם: בניי, כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה (עמל ותוהה האם בידו לקיים אותו) / הייתי דורש את המקרא הזה: "בכל נפשך" - אפילו נוטל / נוטלים את נפשך. ואמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! - לא הספיק לומר / לגמור עד שיצתה נשמתו ב"אחד".
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה פרשה ג ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טו,ב נאמר: "זה אלי ואנווהו" - רבי עקיבא אומר: אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם. שהרי אומות העולם שואלים את ישראל ואומרים להם: "מה דודך מדוד שככה השבעתנו?" (שיר השירים ה,ט) - שכך אתם מומתים עליו וכך אתם נהרגים עליו, כעניין שנאמר: "על כן עלמות אהבוך" (שיר השירים א,ג) - אהבוך עד מוות, ואומר: "כי עליך הורגנו כל היום" (תהילים מד,כג), הרי אתם נאים, הרי אתם גיבורים, בואו והתערבו עימנו. וישראל אומרים להם לאומות העולם: מכירים אתם אותו? נאמר לכם מקצת שבחו: "דודי צח ואדום דגול מרבבה" (שיר השירים ה,י)...
רבי עקיבא היה נאה דורש ("בכל נפשך" - אפילו הוא נוטל את נפשך; "עלמות אהבוך" - אהבוך עד מוות) ונאה מקיים.
ומספרים עוד: נחמיה עימסוני (מכונה על שם מקומו עמאוס, עיר בשפלה) שימש (שירת) את רבי עקיבה (בכתב יד רומי נוסף 'רבו') עשרים ושתים שנה, ולמדו (בכתב יד רומי: 'אמר ליה', ובמקבילה: 'הוא היה אומר') – רבי עקיבא לנחמיה: אתים וגמים ריבויין – כל מקום שנאמר בו "את" או "גם" בא להוסיף על הכלל את המקרים האחרים הדומים לו, אכין ורקין מיעוטין – כל מקום שנאמר בו "אך" או "רק" בא להוציא מן הכלל את המקרים האחרים הדומים לו. אמר ליה: – אמר לו (נחמיה לרבי עקיבא): מה הוא ההן דכתיב: – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה): "אֶת י'י אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו,יג; י,כ) (כך גם במקבילה, אבל בכתב יד רומי כאן: 'ואהבת את י'י אלהיך')? אמר ליה: – אמר לו (רבי עקיבא לנחמיה): אותו ואת תורתו – המילה "את" באה לרבות את התורה, שיש לירא / לאהוב את תורתו של ה' כשם שיש לירא / לאהוב את ה'.
עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה.
הסוגיה שייכת בסוטה ובברכות. ושמא יש להביא ראיה שבסוטה הוא מקור הסוגיה, מזה שפתיחתה "כתוב אחד אומר: 'ואהבת את י'י אלהיך', וכתוב אחר אומר: 'את י'י אלהיך תירא ואותו תעבוד'" חסרה בברכות. ושמא השמטת סופרים עתיקה היא בברכות ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 126-127).
בבבלי פסחים כב,ב וקידושין נז,א ועוד אמרו: תניא: שמעון העימסוני, ואמרי לה: נחמיה העימסוני, היה דורש כל "את" ו"את" / "את"ים שבתורה (במשמעות של ריבוי ותוספת). כיוון שהגיע ל"את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו; שם י) פירש (חזר בו מדרך דרש זו, שהרי אינו יכול להוסיף בפסוק זה דבר נוסף על ה' שיש לירא אותו). אמרו לו תלמידיו: רבנו, כל "את" ו"את" / "את"ים שבתורה שדרשת מה תהא עליהם? (שהרי אתה חוזר בך מכל מה שדרשת) - אמר להם: כשם שאני מקבל / שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "את ה' אלוהיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים (שאדם מצווה לירא תלמידי חכמים).
אין בספרות חכמינו הביטוי 'יראת תורה' ולשונות דומים אלא רק הביטוי 'אהבת תורה' ולשונות דומים. ולכן נראה שבירושלמי שאמרו 'לרבות תורה' דרשו כך מן הכתוב "ואהבת את י'י אלהיך" כגרסת כתב יד רומי כאן, בעוד שבבבלי שאמרו 'לרבות תלמידי חכמים' דרשו כך מן הכתוב "את י'י אלהיך תירא", והגרסה בירושלמי שדרשו כך מן הכתוב "את י'י אלהיך תירא" היא בהשפעת הבבלי.
בירושלמי כאן הביאו את שני הסיפורים על רבי עקיבא בהקשר למשנה כאן שבה הובאו הכתוב "ואהבת את ה' אלוהיך" ודרשתו, שכן שני הסיפורים קשורים לכתוב הזה: בסיפור הראשון מסופר על קיומה של דרשת הכתוב: "אפילו הוא נוטל את נפשך", ובסיפור השני מובאת דרשה למילה "את" שבכתוב הזה (כגרסת כתב יד רומי כאן).
עניין הפרושים בירושלמי מקורו בסוטה (ראה מה שכתבנו לעיל) והועתק משם לכאן. ואילו שני הסיפורים על רבי עקיבא בירושלמי, הקשורים שניהם לכתוב "ואהבת את ה' אלוהיך" (כגרסת כתב יד רומי כאן), מקורם כאן, והועתקו מכאן לסוטה.
שני הסיפורים על רבי עקיבא בירושלמי הם ברייתות מספרות התנאים, והם ברייתות בבבלי. הסיפור הראשון מובא בירושלמי בלשון התלמוד.
• • •
במשנה שנינו: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח".
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): המטיל מים (משתין) – כשהוא במקום שמצפון למקדש, - הרי זה הופך (מפנה לצד שכנגד) פניו כלפי צפון – כדי שלא יגלה את חלק גופו הקדמי בכיוון המקדש. המיסך את רגליו (עושה צרכיו) – כשהוא במקום שמצפון למקדש, - הרי זה הופך פניו כלפי דרום – ואחוריו כלפי צפון, כדי שלא יגלה את חלק גופו האחורי בכיוון המקדש.
ומציעים פרשנות מצמצמת למקור התנאי: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): הדא דאמר (צריך לומר: 'הדא דאת אמר'. בכתב יד רומי אין ביטוי זה) – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר), מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא. - 'הדא דאת אמר' / 'מתניתא' הוא כפל גרסה), - מן הצופים (בכתב יד רומי: 'הצופית', וכן להלן) ולפנים – בברייתא מדובר במקרה שהוא נמצא מן הצופים ולפנים, שאין האיסור להטיל מים כשפניו למקדש והאיסור להסיך את רגליו כשאחוריו למקדש אלא במקום הצופה למקדש, שאפשר לראות ממנו את המקדש, ולפנים ממנו לצד המקדש.
רבי עקיבה אומר: בכל מקום – האיסור להטיל מים כשפניו למקדש והאיסור להסיך את רגליו כשאחוריו למקדש הם בכל מקום, ולא רק מן הצופים ולפנים, ובלבד במקום שאין שם כותל – האיסורים הם רק במקום שאין קיר המפריד בינו ובין כיוון המקדש.
אפשר שיש לגרוס כמו בכתב יד רומי: 'אמר רבי יוסי בירבי בון: הדא דאת אמר / מתניתא מן הצופים ולפנים, ובלבד במקום שאין כותל', ויש למחוק את המילים: 'רבי עקיבה אומר: בכל מקום', שמילים אלו הן אשגרה בטעות מן הברייתא להלן.
ורש"ס גרס: 'אמר רבי יוסי בירבי בון: הדא דת(י)מר מן הצופים ולפנים', והשאר אינו.
ואפשר שיש למחוק את המילים: 'אמר רבי יוסי בירבי בון: הדא דאמר מתניתא', ויש לגרוס: 'רבי יוסי אומר: מן הצופים ולפנים. רבי עקיבא אומר: בכל מקום...', שמשפטים אלה הם מן הברייתא כמו בברייתא להלן, וכן כתב רז"פ.
'הדא דאמר' (='הדא דאת אמר') / 'מתניתא' הוא כפל גרסה. ההנחה שלפנינו כפל גרסה מתאששת מן הממצא בעדי הנוסח האחרים: חלקם (רש"ס) גורסים רק 'הדא דתימר', בלי 'מתניתא', בעוד שחלקם (כתב יד רומי) גורסים רק 'מתניתא', בלי 'הדא דתימר'.
נראה כי מקורן של הגרסאות המתחלפות שנצטרפו כאן במסורות מקבילות, ששתיהן מקוריות באותה מידה. מסורות אלו נוצרו ככל הנראה במהלך מסירת התלמוד בצורות שונות בידי גרסנים קדומים, ששלטו היטב בסגנון הירושלמי, עד שיכלו להחליף מבלי משים בין הגרסאות השונות ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמודים 207-208).
ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): המסיך את רגליו – כשהוא במקום שממזרח למקדש או ממערב לו, - לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב – וגם לא ייתן פניו למערב ואחוריו למזרח, אלא לצדדין – פניו לצפון ואחוריו לדרום או פניו לדרום ואחוריו לצפון. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: בשעת המקדש – אין האיסור להסיך את רגליו בכיוון המקדש אלא בזמן שבית המקדש קיים. רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: מן הצופים ולפנים – אין האיסור להסיך את רגליו בכיוון המקדש אלא במקום הצופה למקדש, שאפשר לראות ממנו את המקדש, ולפנים ממנו לצד המקדש. רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: בכל מקום – האיסור להסיך את רגליו בכיוון המקדש הוא בכל מקום, ולא רק מן הצופים ולפנים, ובלבד במקום שאין בו כותל – האיסור הוא רק במקום שאין קיר המפריד בינו ובין כיוון המקדש.
לפי הברייתא הראשונה, אסור להסיך את רגליו כשאחוריו כלפי המקדש. ואילו לפי הברייתא השנייה, אסור להסיך את רגליו בין כשאחוריו כלפי המקדש ובין כשפניו כלפי המקדש.
ומביאים ברייתא: אמר רבי עקיבה: נכנסתי – לבית הכיסא, אחרי רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) – רבו של רבי עקיבא, לראות את המעשה – את הנהגתו בעת עשיית צרכיו. אמרו לו – לרבי עקיבא: מה ראיתה? אמר להן – רבי עקיבא: ראיתיו – את רבי יהושע, יושב וצידו כלפי מערב – שלא ישב בין מזרח למערב אלא בין צפון לדרום, ולא פירע (גילה, חשף) – את שתו (החלק האחורי והתחתון בגוף), עד שישב – התפשט כשהוא יושב ולא כשהוא עומד, משום צניעות, ולא ישב (נראה שצריך לומר: 'ולא עמד') עד ששיפשף (חיכך) – את אחוריו שהתלכלכו בצואה, ששפשף כשהוא יושב ולא כשהוא עומד, משום צניעות, ולא קינח (ניגב, ניקה) בימין – ביד ימין, משום חשיבות יד ימין, אלא בשמאל – ביד שמאל.
אף שמעון בן עזאי (תנא בדור השלישי) היה אומר כן – כמו שאמר רבי עקיבא: נכנסתי אחר רבי עקיבה – רבו של בן עזאי, לראות את המעשה. אמרו לו: מה ראיתה? [אמר להן: ראיתיו יושב וצידו כלפי מערב, ולא פירע עד שישב, ולא ישב עד ששיפשף, ולא קינח בימין אלא בשמאל].
במסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי ה,ו שנו: הנכנס לבית הכיסא - אל יחזיר פניו למזרח ואחוריו למערב, אלא לצדדים, ולא יפרע עצמו עד שישב, ולא יקנח בימין אלא בשמאל. ומעשה ברבי עקיבא שהלך אחר רבי יהושע לראות את המעשה, ראה שלא נכנס לבית הכיסא אלא לצדדים, ולא פרע עצמו עד שישב, ולא קינח בימין אלא בשמאל. - מפני מה אמרו חכמים: לא יקנח אדם בימין אלא בשמאל? - רבי אליעזר אומר: מפני שהוא אוכל בה. רבי יהושע אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה.
בבבלי ברכות סא,ב אמרו: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קודשי הקודשים". - אמר רב יהודה: לא אמרו (לאסור מנהג ביזיון) אלא מן הצופים ולפנים, וברואה (כשנראה ממנו המקדש). - איתמר נמי: אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה, ובמקום שאין שם גדר (המפסיקה), ובזמן שבית המקדש קיים / ששכינה שרויה בבית המקדש (כשהמקדש בנוי).
תנו רבנן: הנפנה (לעשות צרכיו) ביהודה לא ייפנה (כשהוא בכיוון) מזרח ומערב (שלא ייפנה כנגד המקדש) אלא צפון ודרום, ובגליל (שהוא מצפון למקדש) - צפון ודרום אסור. ורבי יוסי מתיר, שהיה רבי יוסי אומר: לא אסרו אלא ברואה. וחכמים אוסרים. - חכמים היינו תנא קמא (שגם הוא אוסר)! - איכא בינייהו לצדדים (במקום ביהודה שאינו מכוון ממזרח או ממערב למקדש, לדעת תנא קמא אסור ולדעת חכמים מותר).
תניא אידך: הנפנה ביהודה לא ייפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל - צפון ודרום אסור. ורבי יוסי מתיר, שהיה רבי יוסי אומר: לא אסרו אלא ברואה. רבי יהודה אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אסור, בזמן שאין בית המקדש קיים - מותר. ורבי עקיבא אוסר בכל מקום. - רבי עקיבא היינו תנא קמא (שגם הוא אוסר)! - איכא בינייהו בחוצה לארץ (שלדעת רבי עקיבא אפילו בחוץ לארץ - אסור).
שתי הברייתות שבבבלי, שאמרו שהנפנה ביהודה לא ייפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, הן כברייתא השנייה שבירושלמי. הדיעות החולקות של התנאים מופיעות בשני התלמודים. התוספת בברייתא שבירושלמי "ובלבד במקום שאין בו כותל" אינה בברייתות שבבבלי.
לפי התלמודים, הדנים בהקשר של משנתנו בעשיית צרכים בכיוון הר הבית, המשנה שאמרה "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח" מדברת כנראה בעיקר בעשיית צרכים. המשנה אוסרת על עשיית צרכים רק מול שער המזרח.
ובבבלי ברכות סב,א אמרו: תניא: אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחרי רבי יהושע לבית הכיסא, ולמדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נפנים מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעים מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחים בימין אלא בשמאל. אמר לו בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך.
תניא: בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכיסא, ולמדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נפנים מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעים מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחים בימין אלא בשמאל. אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך.
מפני מה אין מקנחים בימין אלא בשמאל? - אמר רבא: מפני שניתנה התורה בימין, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג). רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מפני שהיא קרובה לפה (שמשתמשים בה באכילה). ריש לקיש אמר: מפני שקושרים בה קשר של תפילין. רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמראים בה טעמי תורה (בשעת קריאת התורה).
לפי הבבלי למדו התלמידים מרבותיהם שלוש הלכות בבית הכיסא, ולפי הירושלמי למדו ארבע הלכות.
• • •
במשנה שנינו: "ולא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו".
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): לא יכנס אדם בהר (בכתב יד רומי: 'לא יכנס להר') הבית במנעלו (בכתב יד רומי אין מילה זו) ובאבק שעל רגליו, ומעותיו צרורין (אחוזים, קשורים) בסדינו (יריעת אריג רחבה וגדולה להתעטף בה), ואפונדתו עליו מבחוץ – מעל לבגד (אבל אם היא מתחת לבגד - מותר). - מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים" (קוהלת ד,יז) – היזהר שלא תלך בקלות ראש אל בית המקדש; ויש לדרוש מן הכתוב, שיקפיד אדם על רגליו לנקותם בלכתו אל בית המקדש, ומכאן שלא ייכנס אדם להר הבית באבק שעל רגליו. רבי יוסי בר יהודה (תנא בדור החמישי) אומר: הרי הוא – הכתוב אומר: "וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק" (אסתר ד,ב) – מרדכי שלבש בגדי אֵבֶל בא עד שער המלך, אבל לא נכנס, כי כבוד המלך דורש שהבאים ילבשו בגדי כבוד, - אמ' (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אם') לפני ליחה סרוחה (כינוי של זלזול וביטול לאדם) כן – אם אין לבוא לפני מלך בשר ודם דרך ביזיון, על אחת כמה וכמה (בכתב יד רומי: 'קל וחומר') לפני שער המקום (כינוי לאלוהים) – בוודאי ובוודאי שאסור לבוא לפני מלך מלכי המלכים דרך ביזיון. מכאן שלא ייכנס אדם להר הבית בלבוש שאינו מכובד שיש בו ביזוי המקום הקדוש, כגון באפונדתו ובמעותיו הצרורים בסדינו, וכך גם באבק שעל רגליו.
• • •
במשנה שנינו: "לא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר".
מביאים ברייתא (המבארת קל וחומר זה): מה אם נעילה – נעילת מנעל, שהיא של כבוד – שאין בה ביזיון בהשוואה לרקיקה, - את (אתה) אומר: אסור – לא ייכנס אדם להר הבית במנעלו, רקיקה שהיא של ביזיון - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שלא ירקק אדם בהר הבית.
בתוספתא ברכות ו,יט שנו: לא ייכנס אדם להר הבית במעות צרורים לו בסדינו ובאבק שעל רגליו ובאפונדתו חגורה עליו מבחוץ, שנאמר: "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוהים" (קוהלת ד,יז). רבי יוסה בי רבי יהודה אומר: הרי הוא אומר: "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד,ב), על אחת כמה וכמה קולים וחמורים יש לדבר. - ורקיקה מקל וחומר: ומה מנעל שאין בו דרך ביזוי / מנהג ביזיון - אמרה תורה: אל תיכנס במנעל, קל וחומר לרקיקה שיש בו דרך ביזוי / מנהג ביזיון.
בבבלי ברכות סב,ב אמרו: תניא: לא ייכנס אדם להר הבית במקלו שבידו ובמנעלו שברגליו ובמעות שצרורים לו בסדינו ובאפונדתו המופשלת לו לאחוריו, ולא יעשנה קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר: ומה מנעל שאין בו ביזיון / שהוא דרך כבוד - אמרה תורה: "של נעליך" (שמות ג) (לשון הציווי שנצטווה משה בחורב), רקיקה שהיא דרך ביזיון - לא כל שכן?! - רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד), והלא דברים קל וחומר: ומה שק שאינו מאוס לפני בשר ודם - כך, רקיקה שהיא מאוסה לפני בשר ודם - לפני מלך מלכי המלכים לא כל שכן?!
בתוספתא ובירושלמי סודרו דברי רבי יוסי בר יהודה לאחר האיסור להיכנס להר הבית בלבוש שאינו מכובד, והקל וחומר שלו הוא על איסור כניסה בלבוש שאינו מכובד. לעומת זאת, בבבלי סודרו דברי רבי יוסי בר יהודה לאחר האיסור לרקוק בהר הבית, והקל וחומר שלו הוא על איסור רקיקה.
בקוהלת רבה ד [יז] נאמר: "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלוהים" - תני: לא ייכנס אדם להר הבית במעות צרורות בסדינו ובאבק שעל רגליו ובפונדא החגורה לו מבחוץ. הדא היא דכתיב: "שמור רגלך". - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: "ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד) - ומה לכבוד מלך בשר ודם - לא יעשה כן, לכבוד מלך מלכי המלכים - על אחת כמה וכמה.
• • •
במשנה שנינו: "כל חותמי הברכות שהיו במקדש היו "מן העולם"".
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): לא היו עונין "אמן" בבית המקדש. ומה היו אומרים? "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – לפי שבמקדש אומרים את השם ככתבו (השם המפורש) יש להם לענות "ברוך שם כבוד מלכותו...", אבל בגבולים שאינו נאמר אלא בכינויו עונים "אמן" (ריטב"א בבלי תענית טו,ב). - ומניין שלא היו עונין "אמן" במקדש? - תלמוד לומר: – הכתוב (במזמור התפילה שאמרו הלוויים בחצר המקדש) מלמד לומר: "קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת י'י אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם, וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ" (נחמיה ט,ה) – ראשי הלוויים אמרו ללוויים שיברכו את ה' שהוא נצחי, ופנו אל ה' ואמרו שהעם הנקהלים יברכו את שמו הנכבד. מכאן יש ללמוד, שהלוויים בבית המקדש אמרו בנוסח החתימה של כל הברכות את המילים "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם", והעם ענו אחריהם "ברוך שם כבוד מלכותו...". - ומניין על כל ברכה וברכה? - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה" (נחמיה ט,ה) – ה' מרומם מעל לכל ברכה ותהילה, שאין בפי אדם מילים לברכו ולהללו כיאה לו. מכאן יש ללמוד, שהעם ענו "ברוך שם כבוד מלכותו..." אחרי כל ברכה וברכה.
ברייתא זו מובאת בירושלמי תעניות ב,יא.
בתוספתא ברכות ו,כב ותעניות א,יא שנו: אין עונים "אמן" במקדש. - ומניין שאין עונים "אמן" במקדש? - שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלוהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך" (נחמיה ט,ה). - ומניין על כל ברכה וברכה ועל כל תהילה ותהילה? - תלמוד לומר: "ומרומם על כל ברכה ותהילה" - על כל ברכה וברכה ועל כל תהילה ותהילה.
ובתוספתא תעניות א,יב שנו: על הראשונה הוא (שליח הציבור בתפילת תענית) אומר (במקדש): "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם גואל ישראל", והם (הציבור) עונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו" וגו'.
ושם א,יג שנו: על השנייה הוא אומר: "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם זוכר הנשכחות", והם עונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו" וגו'.
בבבלי ברכות סג,א; תענית טז,ב וסוטה מ,ב אמרו: תנו רבנן: מניין שאין עונים "אמן" במקדש? - שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלוהיכם מן העולם עד העולם" (נחמיה ט), ואומר: "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה" (שם). - יכול על כל הברכות כולן תהא תהילה אחת! - תלמוד לומר: "על כל ברכה ותהילה" - על כל ברכה וברכה תן לו תהילה.
המשפט המפרט מה היו אומרים בבית המקדש, המובא רק בירושלמי (ואינו בברייתא המקבילה בתוספתא ובבבלי), מצוי במקורות תנאיים נוספים, ביניהן הלכות בתוספתא המתארות את תפילת התעניות. מבחינה סגנונית המשפט בירושלמי מפריד בין הדבקים, ולכן הוא נראה כהוספה ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 78).
• • •
במשנה שנינו: "התקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם".
אמר רבי יהושע דרומיא – הדרומי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)): שלשה דברים גזרו (פסקו, ציוו, תיקנו) בית דין של מטן (שבארץ) והסכים בית דין של מעלן (שבשמים) עמהן, ואלו הן: חרמה של יריחו – הקדשת כל שללה של העיר יריחו לה' (בעת כיבוש יריחו בימי יהושע), ומגילת אסתר – קריאת המגילה בפורים (שנקבעה לדורות בימי מרדכי ואסתר), ושאילת שלום בשם – הזכרת שם ה' בשאילת שלום של אדם לחבירו.
חרמה של יריחו - מניין שהסכימו בית דין של מעלה עימהם בדבר זה? - שנאמר (בדברי ה' ליהושע לאחר שחטא עכן ולקח מן החרם של יריחו): "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם" (יהושע ז,יא) – ישראל חטאו והפרו את התורה והמצוות ולקחו מן החרם (החטא של עכן נתלה בכלל ישראל). ויש לתמוה: ולא יהושע גזר?! (בתמיהה) – הרי יהושע הוא שציווה את ישראל על החרם של יריחו, שאמר יהושע לעם בכיבוש יריחו: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם" (יהושע ו,יז) - שללה של העיר יריחו יהיה הקדש לה', בלי רשות ליהנות ממנו! ומדוע נחשבה הלקיחה מן החרם כהפרת מצווה שציווה ה' את ישראל? אלא מלמד – כתוב זה מורה, שהסכימו (בכתב יד רומי: 'שהסכים', וכן להלן) בית דין של מעלה עמהן (שלוש המילים האחרונות הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה).
מגילת אסתר - מניין שהסכימו בית דין של מעלה עימהם בדבר זה? - שנאמר (בתקנת ימי הפורים): "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם... לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה" (אסתר ט,כז) – היהודים בימי מרדכי קבעו חוק וקיבלו עליהם ועל הדורות הבאים לחוג את ימי הפורים (קריאת המגילה היא אחת מהמצוות שקבעו בפורים). - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: "וקבל" כתיב – כתוב (הקרי "וְקִבְּלוּ" בלשון רבים, אבל הכתיב "וקבל" בלשון יחיד), מלמד – כתוב זה מורה, שהסכימו [בית דין של מעלן עמהן (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי)] – דורש את הכתיב "וקבל" על הקב"ה, שהסכים עימהם.
ושאילת שלום בשם - נאמר: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: י'י עִמָּכֶם" (רות ב,ד) – בועז בא מן העיר ואמר ברכת שלום לקוצרים שהיו בשדה. נוסח זה של שאילת שלום יש בו הזכרת שם ה'. מכאן שבועז ובית דינו התקינו שאילת שלום בשם (מכיוון שבועז היה הראשון שנאמר עליו שנהג כך, לכן יש להניח שהוא תיקן תקנה זו). ומניין שהסכימו בית דין של מעלה עמהן? תלמוד לומר (שלוש המילים האחרונות הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה): – הכתוב מלמד לומר: "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ י'י וַיֹּאמֶר אֵלָיו: י'י עִמְּךָ, גִּבּוֹר הֶחָיִל" (שופטים ו,יב) – מלאך ה' נגלה לגדעון ואמר לו ברכת שלום. גם נוסח זה של שאילת שלום יש בו הזכרת שם ה'. הרי שגם מלמעלה הסכימו עימהם על שאילת שלום בשם.
יש לתמוה על מה שאמרו שהמלאך שאמר לגדעון "ה' עימך" הסכים עם בית דינו של בועז, והרי המעשה של גדעון היה קודם המעשה של בועז (מהרש"א). הדבר יובן, שמפני ששמואל הנביא שכתב את ספר שופטים ואת מגילת רות כתב אותם לאחר שהסכימו מהשמים עם בועז, לכן כתב שהמלאך אמר לגדעון "ה' עימך" ("יסוד המשנה ועריכתה", עמוד מא, הערה א), אף על פי שייחוס הדבר לזמנו של גדעון אינו מתאים.
תמיהה זו היא לפי הדיעה שהשופט אבצן מבית לחם זה בועז (בבלי בבא בתרא צא,א), ולכן גדעון קדם לבועז. אבל לפי הדיעה שבועז היה בימי השופטים הראשונים (רות רבה פרשה א) וקדם לגדעון, אין כל תמיהה.
רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אף המעשרות – הבאת המעשרות לבית האוצר שבמקדש בירושלים וחלוקתם שם היא דבר נוסף שגזרו בית דין של מטה והסכים בית דין של מעלה עימהם (עם גמר בניין החומה בימי עזרא ונחמיה, נחמיה וראשי האבות של הכוהנים והלוויים וראשי העם כרתו אמנה שבה התחייבו לשמור ולעשות דברים מסוימים. הם תיקנו להביא את התרומות והמעשרות ללשכות המקדש ולחלקם שם לכוהנים וללוויים (נחמיה פרק י)), - מניין שהסכימו בית דין של מעלה עימהם בדבר זה? - שנאמר: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר י'י צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג,י) – הָביאו את המעשרות לאוצר שבבית המקדש, ושם יתחלקו לכוהנים וללוויים, כדי שיהיה מזון למשרתים בבית המקדש, ונסו אותי בזה שתקיימו את מצוות המעשר, אם ייאמנו דבריי שנשבעתי להוריד לכם מן השמים גשמי ברכה בלי מידה ושיעור. כך תבע הנביא מלאכי בשם ה' משבי ציון. הרי שגם מלמעלה הסכימו לתקנת נחמיה בעניין הבאת המעשרות לבית האוצר שבמקדש.
בדברים האלה שגזרו בית דין של מטה הוצרכו שיסכים בית דין של מעלה עימהם, משום שבכל אחד מהם היה מקום לומר שהוא נגד האמור בתורה. בעניין החרמת שללה של יריחו לה' הוצרכו שיסכימו מהשמים על כך, מפני שיהושע החמיר בדינה של יריחו יותר משציוותה התורה, כי התורה לא אסרה את שלל הערים הכנעניות. בעניין החובה לקרוא את המגילה בפורים הוצרכו שיסכימו מהשמים על כך, מפני שהיא מצווה מחודשת שאינה כתובה כלל בתורה. בעניין ההיתר לשאול בשלום חבירו בשם הוצרכו שיסכימו מהשמים על כך, מפני שהיה מקום לאסור משום הוצאת שם שמים לבטלה. בעניין החובה להביא את המעשרות לאוצר המקדש ולחלקם שם הוצרכו שיסכימו מהשמים על כך, מפני שהיא נגד האמור בתורה שהבעלים נותנים בעצמם את המעשרות לזכאים להם.
ושואלים: מהו "עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג,י)? – מה פירושו של הביטוי הזה? מה היא "ברכה עד בלי די"?
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ג,ט.
ומשיבים (בהבאת שתי דיעות): רבי יוסי בר (בכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו. ובמקבילה: 'רבי יונה' - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דבר שאי איפשר (בכתב יד רומי במילה אחת: 'שאיפשר' = שאי אפשר) לו (צריך לומר: 'לך', כמו במקבילה) לומר (צריך להוסיף: 'עליו', כמו במקבילה): "דיי" - הוא ברכה – פירוש המילים "ברכה עד בלי די" - ברכה שאין ('בלי') לומר עליה: "די". הגשם הוא דבר שאין להתפלל עליו שהוא מספיק, לפי שאין מתפללים על רוב הטובה שתיפסק, ולכן הגשם הוא "ברכה עד בלי די".
רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם (ו)רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם (ו)רב אבא בר עילאי (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רב: עד שיִיבָּלוּ (יישחתו מרוב שימוש) שפתותיכם מלומר: "דיינו (מספיק לנו) ברכות, דיינו ברכות" – פירוש המילים 'ברכה עד בלי די' - ברכה עד שייבלו ('בלי' - בלייה והשחתה) השפתיים מלומר עליה: "די". גשמי הברכה יהיו מרובים עד שייבלו השפתיים מרוב שיתפללו על הברכה שהיא מספיקה. ולשון גוזמה הוא, שאי אפשר לשפתיים להיבלות.
עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.
בבבלי מכות כג,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: שלושה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, אלו הם: מקרא מגילה, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר.
מקרא מגילה - דכתיב: "קיימו וקיבלו היהודים" (אסתר ט) (ודי היה לומר: "קיבלו") - קיימו למעלה (הסכימו בשמים) מה שקיבלו (ישראל) למטה.
שאילת שלום בשם - דכתיב: "והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עימכם" (רות ב), ואומר: "ה' עימך, גיבור החיל" (שופטים ו). מאי "ואומר"? - וכי תימא: בועז הוא שעשה מדעתו, ומן השמים לא הסכימו על ידו - תא שמע: "ה' עימך, גיבור החיל" (שאמר כך גם המלאך לגדעון).
הבאת מעשר - דכתיב: "וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ" (דברי הימים ב לא), וכתיב: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג).
מאי "עד בלי די"? - אמר רמי בר רב יודא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר: די.
לפי הבבלי, הבאת המעשרות היא התקנה שתיקן חזקיהו המלך להפריש תרומות ומעשרות אף מדברים שלא נתחייבו מן התורה (מכל פירות האילן ומכל הירקות) ולהביא את התרומות והמעשרות ללשכות בית ה' בירושלים כדי לחלקם לכוהנים וללוויים (דברי הימים ב פרק לא).
מפני שישב רבי יהושע בן לוי בדרום, ייחסו לו בבבלי מכות את המאמר "שלושה דברים גזרו בית דין שלמטן", שהוא בירושלמי לרבי יהושע דרומיא. והרכיבו בבבלי עם המאמר הזה גם את מאמר רבי יהושע בן לוי בירושלמי "אף המעשרות" ("מבוא הירושלמי", דף צב, עמוד א).
בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צו; במדרש תנחומא (בובר) פרשת "ויחי" סימן י ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת "ויחי" סימן ח נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: שלושה דברים גזרו בית דין של מטן, והסכים הקב"ה מלמעלן עימהם, ואלו הם:
אחד בימי עזרא. בשעה שעלו מבבל ביקש הקב"ה להתיר להם את המעשרות (אף שהיו חייבים מן הדין, ביקש הקב"ה לפטור אותם מהמעשרות, כדי לעודד אותם, שהיו עמוסים מיסים כבדים מנשוא). מה עשו? הלכו / עמדו וגזרו על עצמם שהם / שיהו מעשרים, שכן הוא אומר: "וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים... וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם" (נחמיה י,לח). מה עשו? כתבו בספר וחתמו אותו ונתנו אותו בהיכל, למחר נכנסו ומצאו אותו חתום, שנאמר: "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ" (נחמיה י,א) (למרות כל המיסים הכבדים כרתו אמנה לקיים את המעשרות. הדיוק ממה שאומר: "וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ...", ובכתוב שלאחריו: "וְעַל הַחֲתוּמִים...", ולא היה צריך לומר אלא: 'ועל החתומים שרינו...', ודורש: "וְעַל הֶחָתוּם" - הקב"ה בא על החתום), מיכן שהסכים הקב"ה עימהם.
ואחד בימי מרדכי ואסתר, שנאמר: "קיימו וקיבלו היהודים" (אסתר ט,כז). ומניין שהסכים הקב"ה עימהם? - "וקיבלו" אין כתיב, אלא 'וקיבל היהודים', מיכן שהסכים הקב"ה עימהם.
ואחד בימי יהושע. בשעה שנכנסו ישראל לארץ, אמר להם יהושע: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם" (יהושע ו,יז), ואין אתה מוצא שאמר לו הקב"ה דבר זה, אלא מעצמו עשאו. ומניין שהסכים הקב"ה עימו? - שנאמר: "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציוויתי" וגו' (יהושע ז,יא), מיכן שהסכים הקב"ה עימהם.
ברות רבה ד,ה נאמר: שלושה דברים גזרו בית דין של מטן, והסכים עימהם בית דין של מעלה. ואלו הם: שאלת שלום בשם, ומגילת אסתר, ומעשרות.
שאלת שלום בשם - ...עמד בועז ובית דינו והתקינו שאלת שלום בשם, שנאמר: "והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: י'י עימכם" (רות ב,ד), וכן אמר המלאך לגדעון: "י'י עימך, גיבור החיל" (שופטים ו,יב).
מגילת אסתר - ...ומניין שהסכים הקב"ה עימהם? - אמר רב: "וקיבלו היהודים" אין כתוב, אלא "וקיבל" (אסתר ט,כז) - רבן של היהודים (הקב"ה) קיבל.
מעשרות - בעוון תרומות ומעשרות גלו ישראל. כיוון שגלו נפטרו, והם חייבו עצמם מאליהם. מה עשו אנשי כנסת הגדולה? כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית מצאו אותו חתום, הדא היא דכתיב: "ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום" (נחמיה י,א). כתוב אחד אומר: "ועל החתום", וכתוב אחד אומר: "ועל החתומים" (נחמיה י,ב) - "ועל החתום" - זה בית דין של מעלה, "ועל החתומים" - זה בית דין של מטן.
ויש אומרים: אף חרמה של יריחו. וכן אמר הקב"ה ליהושע: "חטא ישראל..." (יהושע ז,יא) - ולא יהושע גזר?! אלא מלמד שאף הקב"ה הסכים עימו.
במדרש תהילים נז,ב נאמר: אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: בשלושה מקומות הסכים הקב"ה עם בית דין של מטה, ואלו הם: מעשרות, ושאילת שלום בשם, ומקרא מגילה.
מעשרות מניין? - לפי שלא גלו ישראל אלא על שביטלו את המעשרות, וכיוון שגלו נפטרו מן המעשרות, וכיוון שחזרו בימי עזרא קיימו אותם מעצמם. מניין? דאמר רבי יוחנן: "ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו... נביא לכוהנים... ומעשר אדמתנו ללוויים" (נחמיה י,לח), ואומר: "ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה" (נחמיה י,א), מהו "ובכל זאת"? אלא בין שאנו גולים ובין שאין אנו גולים, מקיימים אנו מצוות מעשרות. ומניין שהסכים הקב"ה עימהם? שנאמר: "ועל החתום" (נחמיה י,א), 'על החתומים' אינו אומר, אלא "על החתום".
מגילת אסתר מניין? - דכתיב: "קיימו וקיבלו היהודים" (אסתר ט,כז) - קיימו למעלה מה שקיבלו למטה.
ושאילת שלום בשם מניין? - דכתיב: "והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עימכם" (רות ב,ד). ואם תאמר: מעצמו, אבל מן השמים לא הסכימו עמו - הרי אמר המלאך לגדעון: "ה' עימך, גיבור החיל" (שופטים ו,יב).
ורבותינו אמרו: אף ביריחו הסכים הקב"ה על ידי יהושע, שנאמר: "ויאמר ה' אל יהושע: קום לך, למה זה אתה נופל על פניך? חטא ישראל וגם עברו את בריתי" (יהושע ז,י-יא).
לפי הירושלמי, שלושה הדברים הם: חרמה של יריחו ומקרא מגילה ושאילת שלום בשם, ובעל המאמר על שלושה הדברים הוא רבי יהושע דרומיא. לפי הירושלמי, הדבר הרביעי הוא מעשרות, ובעל המאמר על הדבר הרביעי הוא רבי יהושע בן לוי.
לפי הבבלי ורות רבה ומדרש תהילים, שלושה הדברים הם: מקרא מגילה ושאילת שלום בשם ומעשרות. לפי הבבלי ומדרש תהילים, בעל המאמר על שלושה הדברים הוא רבי יהושע בן לוי. לפי רות רבה ומדרש תהילים, הדבר הרביעי הוא חרמה של יריחו.
לפי בראשית רבה ומדרש תנחומא, שלושה הדברים הם: מקרא מגילה ומעשרות וחרמה של יריחו, ובעל המאמר על שלושה הדברים הוא רבי יהושע בן לוי.
לפי המדרשים, הבאת המעשרות היא החובה שחייבו נחמיה ואנשי כנסת הגדולה להביא את התרומות והמעשרות לכוהנים וללוויים. והוצרכו שיסכימו מהשמים על כך, מפני שלאחר חורבן הבית הראשון היו פטורים מן הדין מחובת המעשרות וקיבלו עליהם מעצמם חובה זו.
בירושלמי ובבבלי למדו שהסכימו בית דין של מעלה עימהם בעניין המעשרות מן הכתוב: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר", משום שעניין המעשרות לפי הירושלמי והבבלי הוא התקנה שתיקנו להביא את התרומות והמעשרות ללשכות בית המקדש. ואילו במדרשים למדו שהסכימו בית דין של מעלה עימהם בעניין המעשרות מן הכתוב: "על החתום", ולא למדו כך מן הכתוב: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר", משום שעניין המעשרות לפי המדרשים אינו התקנה שתיקנו להביא את התרומות והמעשרות ללשכות בית המקדש.
בירושלמי, שלא כבבבלי, לא הביאו כתוב המלמד מי תיקן להביא את התרומות והמעשרות ללשכות המקדש. ברם, היות ולמדו בירושלמי שהסכימו בית דין של מעלה עימהם בעניין זה מן הכתוב במלאכי, מסתבר שהכוונה בעניין זה לתקנת נחמיה כפי שפירשנו, שכן נחמיה ומלאכי היו באותו הזמן, ואין הכוונה לתקנת חזקיהו כפי שפירשו בבבלי, שכן חזקיהו היה בימי בית ראשון ומלאכי היה בימי בית שני. גם בדברים האחרים היו הגזירה בבית דין של מטה וההסכמה בבית דין של מעלה באותו הזמן.
"עד בלי די"
בויקרא רבה לה,יב נאמר: "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג,י) - רבי יונה ורבי שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: דבר שאי איפשר לך לומר עליו: דיי - הוא ברכה. - רבי ברכיה ורבי חלבו, רבי אבא בר עילאי בשם רב: עד שיבלו / שייבלו שפתותיכם מלומר: דיינו ברכות, דיינו ברכות.
• • •
במשנה שנינו: "וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ".
מביאים שתי דרשות לכתוב הזה.
אמר רבי יוסי בר בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אם נתיישנו (נעשו ישָׁנים) דברי תורה (דברי תורה בכלל) בפיך – שכבר למדת אותם פעמים רבות, - אל תבזה עליהן (בכתב יד רומי: 'להם'. - 'עליהם' במסירה שלפנינו הוא בהשפעת הארמית: בסר (בזה) על ("מדרשי הלכה של האמוראים בתלמוד ירושלמי", עמוד 189)) – אל תזלזל בהם, אל תתייחס להם בבוז, שלא ללמוד דברי תורה עוד. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ" (משלי כג,כב) – אל תזלזל בדברי אימך משום שהיא זקנה (דורש: "זקנה אימך" - נתיישנה תורתך. - שמות רבה ל,ה: אֵם זו התורה, שנאמר: "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א,ח)).
אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): אם נזדקנה (היתה לזקנה) אומתך – אם נחלש עם ישראל בקיום המצוות (דורש: "זקנה אימך" - נזדקנה אומתך), - עמוד וגודרה (בנה לה גדר) – אל תזלזל בה, אל תתייחס לה בבוז, אלא חזק את העם בקיום המצוות, כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך (מלמד, מורה כיצד לנהוג) את ישראל לפעמי (בכתב יד רומי: 'בפעמי') רגלים (העליות לחגים) – לחוג את שלוש הרגלים בבית ה', שאלקנה ראה שישראל אינם עולים לרגל, וזירז אותם לקיים את מצוות העלייה לרגל. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַי'י צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה" (שמואל א א,ג) – אלקנה היה נוהג לעלות במועדים בכל שנה בשנה מעירו לבית ה' שבשילה כדי להשתחוות ולהקריב זבח לה'.
במדרש שמואל א,א נאמר: אמר רבי יוסי בר רבי אבון: אם נתיישנה תורתך בפיך - אל תבוז עליה. - אמר רבי זעירא: אם נזדקנה אומתך - אל תבוז עליה, כשם שהיה עושה אלקנה כשהיה מדריך את ישראל ומעלה אותם לשילה, לא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת, אלא כל שנה ושנה היה עולה בדרך אחרת, בשביל לשמע (להקהיל) את ישראל לשילה.
• • •
במשנה שנינו: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַי'י הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהילים קיט,קכו).
רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) מסרס קראי (צריך לומר: 'קרייא'. וברש"ס: 'מסרס הדין קריא'): – מסרס את הפסוק (הפך את סדר המילים של הפסוק): "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" "עֵת לַעֲשׂוֹת לַי'י" – אם ראית רשעים שמבטלים את התורה, הרי שהגיעה העת שתעשה למען ה' ותתחזק בקיום התורה (דברי רבי נתן במשנה הם הם דברי הירושלמי כאן).
רבי חלקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): העושה תורתו – מי שעושה את כלל תורתו, עתים (בכתב יד רומי: 'עתים עתים') – שלומד לפעמים, שלא בקביעות, - הרי זה מיפר ברית – מבטל את הברית שכרת ה' עם ישראל שילמדו תורה תמיד. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" "עֵת לַעֲשׂוֹת לַי'י" (בכתב יד רומי מובא הכתוב כצורתו בלא סירוס) – דורש את הכתוב: "עת לעשות לה'" - העושה תורתו עיתים, "הפרו תורתך" - מפר ברית.
תני – שונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי) (אומר (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי)): אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן – נתרפו ידיהם, נמנעו ("תוספתא כפשוטה", זרעים, עמוד 3; "ערכי" א, עמוד 172), מן התורה מאד (מילה זו אינה בכתב יד רומי) - עמוד והתחזק (כך במדרש שמואל. ובכתב יד רומי: 'והחזק') בה – השתדל לתמוך בה, ואתה מקבל שכר (גמול) כולם – שכר שהיה ראוי לכולם, אילו היו מחזיקים בתורה. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" "עֵת לַעֲשׂוֹת לַי'י" – אם ראית רשעים שמבטלים את התורה, הרי שהגיעה העת שתעשה למען ה' ותתחזק בקיום התורה (דורש את הכתוב בסירוס כרבי נתן לעיל).
בספרי זוטא במדבר כז,א נאמר: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד" - הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע, זכה ליטול שכר כולו... אלו (בנות צלפחד שביקשו נחלה בארץ) עמדו בדור המדבר (שביקשו לחזור למצרים), זכו ליטול שכר כולו.
הלל הזקן (מחכמי הזוגות) היה אומר: בשעה דמכנשין בדר – בשעה שמכנסים פזר (כשאחרים מכנסים את דברי התורה ואינם מפיצים אותם ברבים, השתדל אתה להפיץ אותם), ובשעה דמבדרין כנוש (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'כניש') – בשעה שמפזרים כנס (כשאחרים מפזרים את דברי התורה ומפיצים אותם ברבים, כנוס אותם ואל תפיץ אותם. - החלק הראשון במאמרו של הלל הזקן ("בשעה דמכנשין בדר") נדרש מן הכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שהוא הכתוב שביסוד הדרשות שבירושלמי לעיל, ויש לקרוא את הכתוב בסירוס: "הפרו תורתך" "עת לעשות לה'").
בספרי זוטא במדבר כז,א נאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" - אל תהי קורא כך, אלא: "הפרו תורתך" "עת לעשות לה'". וכן הלל אומר: [בשעת המכנסים - פזר,] בשעת המפזרים - כנס.
וכן היה הלל אומר: אם ראית את התורה שהיא חביבה על ישראל והכל שמיחין בה - בַּדֵּר – הָפֵץ אותה, ואם לאו – אם ראית שהתורה שכוחה מישראל ואין הכל משגיחים בה, - כנוש (כנוס) – אל תפיץ אותה (בתוספתא ובבבלי ובמדרש משלי דרשו את החלק השני במאמרו של הלל ("ואם לאו - כנוש") מן הכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שהוא הכתוב שביסוד הדרשות שבירושלמי לעיל, וכך נדרש הכתוב: יש עת שבה עושים למען ה' על ידי שמפירים את התורה. - במדרש משלי מובאת דרשה דומה של רבי אלעזר: אם ראית דור שחביבים עליו דברי תורה - "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" (משלי ה,טז), ואם לאו - "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ" (משלי ה,יז)).
אמר רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): מה התינוק הזה צריך (בכתב יד רומי: 'מבקש') לינק (לינוק, למצוץ חלב מן השד) בכל שעה (בכתב יד רומי: 'שעות') שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע (לעמול) בתורה בכל שעות שביום – יש לדרוש כך מן הכתוב במשלי ה,יט: "דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת", שנמשלו דברי תורה כדד שהתינוק יונק ממנו (כיוון שהדרשה הקודמת נדרשת גם מהכתובים במשלי ה,טז-יז, מובאת כאן דרשה זו הנדרשת מהכתוב שאחרי כן).
במשלי ה,יט נאמר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד".
ובבבלי עירובין נד,ב אמרו: אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב: "איילת אהבים ויעלת חן"? - למה נמשלו דברי תורה לאיילת?... "דדיה ירווך בכל עת" - למה נמשלו דברי תורה כדד? - מה דד זה - כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה - כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם. "באהבתה תשגה תמיד" - כגון רבי אלעזר בן פדת.
הכתובים במשלי פרק ה נדרשו על דברי תורה. בבבלי אף דרשו את אחד מהכתובים על רבי אלעזר עצמו, שהוא בעל כמה מהדרשות. במדרש משלי חסרה דרשת רבי אלעזר לכתוב "דדיה ירווך בכל עת", ויש להשלימה מן הירושלמי כאן.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוסי בן גזירה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמדרש שמואל: 'רבי יהושע בר גזורה' - בן המוהל, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל פיטטיא בישין – כל הפטפוטים רעים, ופיטטיא דאוריתא טבין – והפטפוטים של התורה טובים (ראוי לדבר דברי תורה, ואין ראוי לדבר שיחות בטילות). כל כדבייא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמדרש שמואל: 'כרבייה', וכן להלן ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 181)) טבין – כל החרישות (השתיקות) טובות, וכדבייא דאוריתא בישין – והחרישות (השתיקות) של התורה רעות (ראוי לשתוק ולא לדבר שיחות בטילות, ואין ראוי לשתוק ולא לדבר דברי תורה. - מאמר זה הובא כאן אגב המאמרים הקודמים שאדם צריך ללמוד תורה בכל עת).
בתוספתא ברכות ו,כד שנו: הלל הזקן אומר: בשעת המכנסים - פזר, ובשעת המפזרים - כנס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על ישראל והכל שמחים בה, את הווי מפזר בה, שנאמר: "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי יא,כד), ובשעה שאתה רואה שהתורה משתכחת / שכיחה מישראל ואין הכל משגיחים עליה, את הווי מכנס בה, שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט,קכו). - רבי מאיר אומר: הפרו תורתך עת לעשות לה' (כנראה שרבי מאיר חולק וסובר, שאדרבה בזמן שהתורה שכוחה ואין הכל משגיחים עליה, באותו זמן מחויבים להתחזק בה ולחזק אותה, ועל זה נאמר: "הפרו תורתך", באותה שעה "עת לעשות לה'" ("תוספתא כפשוטה")).
בבבלי ברכות סג,א אמרו: תניא: הלל הזקן אומר: בשעת המכנסים - פזר, בשעת המפזרים - כנס. אם ראית דור שהתורה חביבה עליו - פזר, שנאמר: "יש מפזר ונוסף עוד", ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו - כנס, שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
הנוסח של דברי הלל בירושלמי מורכב מתערובת של עברית וארמית, לעומת הנוסח בתוספתא ובבבלי שהוא בעברית. אפשר שהמאמר נאמר במקורו בעברית כרוב ספרות התנאים, וחלקו עובד לארמית בנוסח הירושלמי התנייני. אולם אפשר שהנוסח המקורי של המאמר שילב ארמית ועברית, מאחר והמאמר מיוחס להלל הזקן שמוצאו מבבל וחלק מאמרותיו נשתמרו בשפת ארץ מוצאו ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 41).
במדרש שמואל א,א נאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט,קכו) - תני: רבי נתן מסרס את המקרא: הפרו תורתך עת לעשות לה'.
רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון: העושה תורתו עיתים - מפר ברית. ומה טעמיה? "הפרו תורתך עת לעשות לה'".
אמר רבי אלעזר: מה התינוק הזה מבקש לאכול בכל שעות היום, כך אדם צריך להיות יגע בתורה בכל שעות היום.
רבי יונה בשם רבי יהושע בר גזורא: כל כרביא בישין / טבין, וכרביא דאורייתא טבין / בישין. כל פיטטיא בישין, ופיטטיא דאורייתא טבין.
הלל הזקן אמר: בשעה דמבדרין - כניש, ובשעה דמכנשין - בדר. הוא היה אומר: ראית תורה חביבה בישראל והכל שמחים בה - פזר, דכתיב: "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי יא,כד).
תני רבי שמעון בן יוחי: אם ראית ישראל שפשטו ידיהם מן התורה - עמוד והתחזק בה, ואת זכי ליטול שכר כולם.
במדרש משלי ה,טז נאמר: "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם" - אמר רבי אלעזר: אם ראית דור שחביבים עליו דברי תורה - "יפוצו מעינותיך חוצה", ואם לאו - "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ" (משלי ה,יז).
הלל הזקן אומר: בשעת המכנסים - פזר, ובשעת המפזרים - כנס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על ישראל, והכל שמחים בה, את הווי מפזר, הדא היא דכתיב: "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי יא,כד), ובשעה שאתה רואה שהתורה שכוחה מישראל, ואין הכל משגיחים בה, את הווי מכניס בה, שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט,קכו). - רבי מאיר אומר: הפרו תורתך עת לעשות לה' (עיין בתוספתא).
במדרש תהילים קיט,נז נאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" - סרס המקרא ודרשהו: הפרו תורתך עת לעשות לה'. אם ראית הדור שהניחו את התורה ורפו ידיהם ממנה - אותה השעה עשה אותה.
• • •
אמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): במגילת חסידים (שם חיבור שכלל דרשות ואמרי מוסר) מצאו כתוב: "יום תעזביני (בכתב יד רומי: 'אם (צריך לומר: יום, או שצריך להוסיף: יום) תעזביה'), ימים אעזבך (בכתב יד רומי: 'תעזביך')" – אם תבטל מן התורה יום אחד, היא תתרחק ממך יומיים, כיוון שגם היא מתרחקת ממך יום אחד כמידת ריחוקך ממנה, ונמצא שיש מרחק של יומיים בינך ובינה (זו מימרה בשבח הקביעות וההתמדה בלימוד או בכל דבר שאדם עושה: המרפה למשך תקופה מסוימת מעיסוק בדבר, קשה לו אחרי כן לשוב ולעסוק בו מיד באותו הקצב). ויש להביא משל לכך: משל לשנים שיצאו, אחד מטיבריא ואחד מציפורין, ופגעו (פגשו) זה בזה בחדא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בהדה') משכנא – במשכנא הזאת (יישוב בדרך שבין טבריה וציפורי. - כינוי הרמז מופיע לעיתים קרובות לפני שמות פרטיים). לא הספיקו לפרוש (להתרחק) זה מזה עד שהילך (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) זה מיל וזה מיל, נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין – כך המתרחק מן התורה יום אחד, אף היא מתרחקת ממנו יום אחד, נמצא רחוק הוא ממנה שני ימים. ויש להביא עוד משל לכך: משל ואשה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'לאשה', או שצריך לומר כמו ברש"ס: 'ולאשה') שהיתה יושבת וממתנת לאיש. כל זמן שהיתה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'שהיה') בדעתו להינשא לה, היתה יושבת וממתנת לו. כיון (בכתב יד רומי נוסף 'שראת') שהפליג דעתו (הסיח את דעתו) ממנה, היא היתה הולכת (בכתב יד רומי: 'אף היא הלכה') ונישאת לאחר – כך המסיח את דעתו מן התורה, אף היא מתרחקת ממנו.
בספרי דברים פסקה מח נאמר: כתוב במגילת חסידים: יום תעזבני / יום עזבתני / אם תעזבני יום, יומים אעזבך / יום אעזבך / ימים אעזבך.
במדרש שמואל א,א נאמר: אמר רבי שמואל בר רב יצחק: במגילת חסידים מצאו כתוב: יום תעזבה / אם תעזבני יום, ימים תעזבך / יומים אעזבך. לשניים שיצאו, אחד מטבריא ואחד מציפורי, ופגעו זה בזה בחדא (צריך לומר: בהדא) משכנא, והסיחו זה עם זה ופרשו, זה הילך מיל וזה הילך מיל, נמצא זה רחוק מחבירו שנים מיל / שני מילין וזה רחוק מחבירו שנים מיל / שני מילין. לאחד שהיה יושב ומצפה לאישה. כל ימים שהוא תובע בה / אותה, היא ממתנת לו. הפליג דעתו ממנה, היא הולכת ונישאת לאחר.
שני מאמרים ממגילת חסידים נמצאים גם במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כו: במגילת חסידים הוא אומר: אם רוצה את להידבק לך אוהב - הווי נושא ונותן בטובתו. כשם שאי אפשר לו לאדם לומר גנותו של חבירו בפניו, כך אי אפשר לו לומר שבחו.
המגילות הנזכרות במקורות, כגון: מגילת תענית, מגילת יוחסין, מגילת סממנים, מגילת חסידים, מגילת סתרים, הן כנראה רשימות קצרות ("'תורה שבעל פה' פשוטה כמשמעה", "מחקרי תלמוד" ג, עמוד 238, הערה 42).
מציעים ברייתא: תני – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא) בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): אין לך אחד (בכתב יד רומי: 'אדם') מישראל שאינו עושה מאה (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) מצות – כל אדם מישראל מברך מאה ברכות (המשך המימרה דן בברכות), בכל יום: קורא את "שמע" ומברך לפניה ולאחריה – שתי פעמים ביום, בבוקר ובערב, ואוכל את פתו – בסעודה, ומברך לפניה ולאחריה (שש מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. ייתכן שמילים אלו נשמטו במסירה שלפנינו בשל דילוג מחמת הדומות) – שתי פעמים ביום, בבוקר ובערב, ומתפלל שלש פעמים של שמונה עשרה – ברכות התפילה, וחוזר (בכתב יד רומי: 'וחוזר ומתפלל וחוזר'. אפשר שיש כאן כפל גרסה: 'ומתפלל שלש פעמים של שמונה עשרה' / 'ומתפלל של שמונה עשרה וחוזר ומתפלל וחוזר [ומתפלל]'. המילה 'וחוזר' במסירה שלפנינו נשרדה מהגרסה השנייה), ועושה – במשך היום, שאר מצות (בכתב יד רומי: 'שאר כל המצות') ומברך עליהן – קודם עשייתן או בשעת עשייתן, ועל ידי כך הוא משלים את המספר של מאה ברכות (מניין הברכות במימרה הוא שלוש ברכות קריאת "שמע" בבוקר וארבע בלילה, ושתי פעמים ברכות לפני הסעודה ושלוש או ארבע ברכות המזון לאחר הסעודה, ושלוש פעמים שמונה עשרה ברכות התפילה, כלומר, כשבעים ברכות. כדי להגיע למספר מאה יש להשלים עוד מצוות רבות וברכותיהן).
בתוספתא ברכות ו,כד שנו: היה רבי מאיר אומר: אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצוות בכל יום: קורא את "שמע" ומברך לפניה ולאחריה, אוכל פיתו ומברך לפניה ולאחריה, מתפלל שלוש פעמים של שמונה עשרה, ועושה שאר כל המצוות ומברך עליהן.
בבבלי מנחות מג,ב אמרו: תניא: היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: "ועתה, ישראל, מה ה' אלוהיך שואל מעימך" (דברים י) ("מה" כמו "מאה").
בבבלי: חייב אדם לברך (חובה). ובתוספתא ובירושלמי: אין לך אדם מישראל שאינו עושה (דברי שבח).
בבבלי: מאה ברכות. ובתוספתא ובירושלמי: מאה מצוות.
הברייתא הצמודה לברייתא זו בתוספתא ובירושלמי עוסקת במצוות המקיפות את האדם (ראה להלן). תיאור הנוהג הנפוץ לברך מאה ברכות בכל יום (המתואר בברייתא זו שבתוספתא ובירושלמי) משתלב היטב בהקשר זה. בבבלי הברייתא הזו מובאת סמוך לברייתא על החיוב המוטל על כל אדם לברך שלוש ברכות בכל יום. בהקשר זה יש מקום להביא את החיוב לברך מאה ברכות בכל יום ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 134-135).
סדר הברכות במימרה של רבי מאיר (קריאת "שמע", סעודה ותפילה), שאינו לפי סדר המסכת (קריאת "שמע", תפילה וסעודה), מופיע גם בתוספתא ברכות ב,ט: "פועלים קורים את "שמע" ומברכים לפניה ולאחריה, ואוכלים פיתם ומברכים לפניה ולאחריה, ומתפללים שלוש פעמים של שמונה עשרה".
מימרה זו של רבי מאיר מובאת בתוספתא בסוף המסכת מפני שהיא כוללת את סוגי הברכות הקבועות בכל יום שנידונו במסכת: קריאת "שמע", תפילה וסעודה. ברכות המצוות הנזכרות בסופה של המימרה, אף שאינן מופיעות במשנת ברכות כלל, מופיעות בתוספתא בפרק האחרון של המסכת.
ומביאים ברייתא נוספת: וכן היה רבי מאיר אומר: אין לך אדם מישראל שאין (ה)מצות מקיפות (מסבבות) אותו – את גופו תמיד: תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, ומזוזה בפתחו (בכתב יד רומי: 'בימינו'), מילה (איבר הזכרות של נימול) בבשרו (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. אין לגרוס 'מילה בבשרו' כיוון שהיא מצווה שמינית כאמור להלן ואינה בכלל שבע המצוות המנויות כאן. בתוספתא אין שתי מילים אלו, וכן אינן ברש"ס), ארבע ציציות בטליתו (בגד עליון רחב) מקיפין (בכתב יד רומי: 'מקיפות') אותו. הוא שדוד אמר: "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהילים קיט,קסד) – אני מהלל אותך פעמים רבות ביום על המשפטים הצדיקים שכתבת בתורתך. המילה "שבע" בכתוב הזה רומזת לשבע המצוות המקיפות את האדם: תפילין של ראש ותפילין של יד (שתי מצוות), מזוזה (מצווה אחת), וציצית (ארבע מצוות, כשיטת רבי ישמעאל במשנה מנחות ג,ז), הרי שבע; ויש לדרוש את הכתוב הזה, שדוד הילל את ה' על שבע המצוות הללו המקיפות אותו תמיד (אפשר שהמקרא נדרש בסירוס: היללתיך על שבע משפטי צדקך), וכן הוא – הפסוק, אומר: "חֹנֶה מַלְאַךְ י'י סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם" (תהילים לד,ח) – שליח ה' מצוי תמיד בקרבת יראי ה' להושיעם בכל עת צרה, והוא מוציא אותם מצרה לרווחה. ויש לדרוש, שהמצוות המסבבות את האדם הן כמו מלאך ה' הסובב את יראי ה' ומגן עליהם ומציל אותם.
נכנס – דוד, למרחץ, ראה את עצמו ערום. אמר – דוד: אוי (מילת קריאה לצער) לי שאני ערום מן המצות – שמקיפות אדם מישראל, בלא תפילין ובלא מזוזה ובלא ציצית. כיון שהביט במילה שלו – וראה שאף במרחץ אינו ערום מן המצוות, שהמילה היא מצווה שהיא בגופו תמיד, התחיל לקלס (לשבח, להלל) להקב"ה (בכתב יד רומי: 'התחיל מקלס ואומר'): "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהילים יב,א) – שיר שחיבר דוד ונמסר לראש מקהלת המנגנים במין כלי נגינה שיש בו שמונה מיתרים. ויש לדרוש את הכתוב, שחיבר דוד מזמור זה כדי להלל את ה' על המילה שבבשרו שראה במרחץ, שהיא מצווה שמינית המקיפה את האדם בנוסף לאותן שבע מצוות שנמנו לעיל המקיפות את האדם כשהוא לבוש בביתו.
בתוספתא ברכות ו,כה שנו: וכן היה רבי מאיר אומר: אין לך אדם מישראל שאין מצוות מקיפות אותו: תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, ומזוזה בפתחו, וארבע ציציות מקיפות אותו, ועליהן אמר דוד: "שבע ביום היללתיך על משפטי צדקך" (תהילים קיט,קסד). - וכיוון שנכנס (דוד) למרחץ וראה מילה בבשרו, (שנאמר) [אמר]: "למנצח על השמינית" וגו' (תהילים יב,א), ואומר: "חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם" (תהילים לד,ח).
אין שום קשר נראה לעין בין שתי הברייתות החותמות את מסכת ברכות בירושלמי לבין המשניות בפרק האחרון של המשנה או לדיון התלמודי המוסב עליהן. ניתן להציע כי ברייתות אלו מובאות בחתימת המסכת בירושלמי בשל הימצאותן בחתימת המסכת בתוספתא.
אולם ייתכן כי עורך התוספתא סידר ברייתות אלו בסוף המסכת כמעין חתימה לכל המסכת, המדגישה שהנושאים העיקריים הנידונים במסכת - קריאת שמע וברכותיה, ברכות לפני המזון ולאחריו וברכות תפילת העמידה - ממלאים את חייו של האדם. אפשר שמסיבה זו הם הובאו גם בירושלמי, ולא מחמת תלות ספרותית בלבד ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 267-268).
שתי המימרות הסמוכות של רבי מאיר הנפתחות באותן מילים ("אין לך אדם מישראל") עוסקות במצוות ומונות מצוות שונות, ברם המצוות שבמימרה הראשונה הן ברכות, בעוד שהמצוות שבמימרה השנייה הן מצוות ממש.
לשון "מאה מצוות" במימרתו הראשונה של רבי מאיר, אם אכן נתכוון לברכות, צריך ביאור, ובפרט לאור סמיכותו ל"מצוות" במימרתו השנייה, שם מדובר במצוות ממש.
נראים הדברים שמימרתו המקורית של רבי מאיר לא נתמקדה בברכות, ולא נתכוון רבי מאיר אלא למצוות כשמוען. הפרשנות המפרטת שלאחר המשפט הפותח אינה אלא מידיו של עורך התוספתא, שביקש למקד את הדברים בברכות, כדי לעצב סיום נאה למסכת ברכות.
מתוך עיבוד זה שעיבדה התוספתא את מימרת רבי מאיר הראשונה במיקודה בברכות, מתפרשת מחדש אף מימרתו השנייה. בסוף המימרה השנייה נאמר: "ועליהן (=על שבע המצוות שנמנו) אמר דוד: 'שבע ביום היללתיך על משפטי צדקך'". כשהדברים נאמרים בפני עצמם, הם מתפרשים כהַלל שנאמר באמצעות (="על") קיומן של המצוות. אך הואיל והדברים נסמכו למימרה הראשונה שנסתיימה בברכת המצוות, הרי ממילא עולה שההילול על משפטי ה' הוא כמשמעו - ברכת המצוות, שבה מהללים על המצוות.
נמצא שעורך התוספתא קבע את ברכת המצוות כסיומה החגיגי של המסכת ("ברכת המצוות", "סידרא" כז-כח, עמודים 56-57).
בספרי דברים פסקה לו נאמר: חביבים ישראל שסיבבם הקב"ה במצוות: תפילין בראשיהם, תפילין בזרועותיהם, מזוזה בפתחיהם, ציצית בבגדיהם, ועליהן אמר דוד: "שבע ביום היללתיך על משפטי צדקך" (תהילים קיט,קסד). - נכנס למרחץ וראה את עצמו ערום, אמר: אוי לי שאני ערום מן המצוות. כיוון שנסתכל במילה, התחיל סודר עליה שבח: "למנצח על השמינית מזמור לדוד" (תהילים יב,א).
בבבלי מנחות מג,ב אמרו: תנו רבנן: חביבים ישראל שסיבבם הקב"ה במצוות: תפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם, ועליהן אמר דוד: "שבע ביום היללתיך על משפטי צדקך" (תהילים קיט). - ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום, אמר: אוי לי שאני ערום בלא מצוות! וכיוון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. יצא מן המרחץ ואמר עליה שירה: "למנצח על השמינית מזמור לדוד" (תהילים יב) - על מילה שניתנה בשמיני. - רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק (מחוזק הוא מכל צד) שלא יחטא, שנאמר: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק" (קוהלת ד) (והן שלוש המצוות המוזכרות כאן), ואומר: "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהילים לד).
במדרש תהילים ו,א נאמר: "למנצח על השמינית" - זהו שאמר הכתוב: "שבע ביום היללתיך" (תהילים קיט,קסד) - ...רבי מאיר היה אומר: אדם מעוטף במצוות: תפילין בראשו ובזרועו, וארבע ציציותיו מקיפות אותו מארבע רוחותיו, וברית על בשרו, נכנס לביתו מזוזה בפתחו, תמצא שבע מצוות מקיפות אותו כחומה (תפילין, ארבע ציציות, מילה, מזוזה), והוא שדוד אמר: "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהילים לד,ח). - כיוון שנכנס לבית המרחץ, היה מביט בעצמו ואומר: הריני ערום מן המצוות, וכשהיה מסתכל במילה ששקולה כנגד כל המצוות היתה דעתו מתקררת. כיוון שראה דוד כך, אמר: הריני מזמר עליה "למנצח על השמינית" - על המילה שנתונה בשמיני.
בתוספתא ובספרי ובבבלי, וכן בירושלמי לפי המסירה שלפנינו, מנו תפילין שתי מצוות, ולא מנו מילה בכלל שבע המצוות, ומילה היא המצווה השמינית. ובמדרש תהילים מנו תפילין מצווה אחת, ומנו מילה בכלל שבע המצוות, ומילה נקראת "השמינית" משום שניתנה בשמיני (מצוות המילה מתקיימת ביום השמיני ללידת הבן) או בשמינית (מילה היא המצווה השמינית שניתנה לאברהם המתווספת על שבע מצוות בני נח). גם בבבלי אמרו כך לגבי מילה, אך אין צורך בכך.
לפי מדרש תהילים, המזמור המרומז הוא מזמור ו: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד". ולפי שאר המקורות, המזמור המרומז הוא מזמור יב: "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד".
ראשי התיבות של שבע / שמונה המצוות הם מצו"ת - מזוזה, מילה, ציצית, ותפילין.
• • •
אמר (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי) רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר בשם רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ומסבירים: מה טעם (בכתב יד רומי: 'מה טעמ(י)ה')? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי י'י וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיהו נד,יג) – כל בני ירושלים יהיו תלמידי ה', ויהיה להם שלום רב. ויש לדרוש את הכתוב, שבנייך שהם תלמידי חכמים (-"לימודי ה'") מרבים את השלום.
מאמר זה שנוסף בסופה של המסכת רגילים להוסיפו בסופם של ספרים כדי לחתום אותם בשלום.
• • •