משנה
נכנס (בכתבי היד של המשנה: 'הנכנס') לכרך (עיר גדולה) מתפלל שתים – שתי תפילות, אחת בכניסתו – תפילה אחת בשעת כניסתו לכרך, ואחת ביציאתו – תפילה אחת בשעת יציאתו מהכרך. בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: ארבע – ארבע תפילות, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו.
ונותן הודאה לשעבר, וצועק לעתיד לבוא (להבא) – אדם צריך לתת הודאה לה' על מה שעבר עליו ולצעוק לה' על העתיד לבוא. משפט זה הוא כלל בעניין תפילה בכלל, והוא מובא כאן כדי לפרש את טיבן של התפילות הנזכרות למעלה וכפי שהן מפורטות בתלמוד.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הנכנס לכרך מתפלל שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו".
מביאים ברייתא (המפרטת את לשונן של שתי התפילות לדעת התנא הראשון במשנה): בכניסתו – לפני כניסתו לכרך, מהו אומר? "יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי, שתכניסני לכרך זה לשלום" (בכתב יד רומי: 'בשלום', וכן להלן) – זו צעקה להבא. הרי אחת בכניסתו.
ביציאתו – לאחר יציאתו מהכרך, (בכתב יד רומי נוסף 'מהו') אומר: "מודה אני לפניך, י'י אלהיי [שהוצאתני מכרך זה לשלום]" – זו הודאה לשעבר. הרי אחת ביציאתו.
• • •
במשנה שנינו: "בן עזאי אומר: מברך (מילה זו אינה במשנה) ארבע, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו".
מביאים ברייתא (המפרטת את לשונן של ארבע התפילות לדעת בן עזאי): בכניסתו – לפני כניסתו לכרך, הוא אומר: "יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי, שתכניסיני לכרך זה לשלום" – זו צעקה להבא.
נכנס – לאחר שנכנס לכרך, - אומר: "מודה אני לפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי, שנכנסתי (בכתב יד רומי: 'שהכנסתני לכרך הזה') לשלום. כן יהי רצון מלפניך שתוציאיני (בכתב יד רומי: 'שאצא') מתוכו לשלום" – אלו הודאה לשעבר וצעקה להבא.
כשיֵצֵא – לפני יציאתו מהכרך, (בכתב יד רומי: 'ביציאתו מהו') אומר: "יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי, שתוציאיני מכרך זה לשלום" – זו צעקה להבא.
יצא – לאחר שיצא מהכרך, - אומר: "מודה אני לפניי (צריך לומר: 'לפניך'), י'י אלהיי, שהוצאתני (צריך להוסיף: 'מכרך זה') לשלום. כן יהי רצון מלפניך שתוליכיני לביתי לשלום", או: "שתוליכיני למקום פלוני לשלום" – אלו הודאה לשעבר וצעקה להבא שיגיע למקומו לשלום. הרי שתיים בכניסתו, צעקה להבא והודאה לשעבר על כניסתו, ושתיים ביציאתו, צעקה להבא והודאה לשעבר על יציאתו (הצעקה להבא שיגיע למקומו לשלום אינה נמנית במניין התפילות בכניסה לכרך וביציאה ממנו).
בתוספתא ברכות ו,טז שנו: הנכנס לכרך מתפלל שתיים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. שמעון בן עזאי אומר: ארבע, שתיים בכניסתו ושתיים ביציאתו. בכניסתו מהו אומר? "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהיי, שתכניסני לשלום". נכנס לשלום - אומר: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי, שהכנסתני לשלום. כן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהיי, שתוציאני לשלום". יצא לשלום - אומר: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי, שהוצאתני לשלום. כן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהיי, שתגיעני למקומי לשלום".
בבבלי ברכות ס,א אמרו: "הנכנס לכרך...". - תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהיי, שתכניסני לכרך זה לשלום". נכנס - אומר: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי, שהכנסתני לכרך זה לשלום". ביקש לצאת - אומר: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהיי, שתוציאני מכרך זה לשלום". יצא - אומר: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי, שהוצאתני מכרך זה לשלום. וכשם שהוצאתני לשלום, כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום, ותצילני מכף אויב ואורב בדרך...".
בתוספתא ובבבלי, שלא כבירושלמי, הביאו רק את ארבע התפילות שיש לומר לדעת בן עזאי, ולא התייחסו לדעת תנא קמא.
בתוספתא הצעקה להבא על יציאתו מהכרך נאמרת לאחר כניסתו, ובבבלי היא נאמרת לפני יציאתו. בירושלמי היא נאמרת פעמיים, גם לאחר כניסתו וגם לפני יציאתו, ונראה שאחת מהן יתירה ויש למוחקה.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר (בכתב יד רומי: 'הדה דתמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהנכנס לכרך מתפלל בכניסתו וביציאתו), - במדורה (צריך לומר: 'במדורת'. ובכתב יד רומי: 'במדורות' - דירות) גוים – במקרה של כרך שיש בו מגורי גויים, מפני שיש סכנת מוות בהיותו בכרך זה; אבל בישראל (בכתב יד רומי: 'במדורות ישראל') – במקרה של כרך שיש בו מגורי יהודים, - אין צריך לברך (בכתב יד רומי: 'אינו צריך לומר כן') – אינו צריך להתפלל בכניסתו וביציאתו, מפני שאין סכנת מוות בהיותו בכרך זה. ואם היה מקום שהורגין שם – כרך שרוצחים בו אנשים, - אפילו במדורת (בכתב יד רומי: 'במדורות') ישראל צריך לברך (בכתב יד רומי: 'צריך לומר כן') – אף במקרה של כרך שיש בו מגורי יהודים הוא צריך להתפלל בכניסתו וביציאתו, מפני שיש סכנת מוות בהיותו בכרך זה (במשנה אהלות יח,ז בכתב יד אחד של המשנה: 'מדורת הגוים', ובכתב יד שני של המשנה: 'מְדוֹרוֹת הגוים').
בבבלי ברכות ס,א אמרו: אמר רב מתנה: לא שנו אלא בכרך שאין דנים והורגים בו (שבאותו כרך הוא עלול ליהרג בלא משפט), אבל בכרך שדנים והורגים בו - אינו צריך לברך / לא (שאם הוא חף מפשע, לא יינזק). איכא דאמרי: אמר רב מתנה: אפילו בכרך שדנים והורגים בו - צריך לברך, זימנין דלא מתרמי איניש דמילף עליה זכותא (פעמים שאין מזדמן אדם שמלמד עליו זכות).
בבבלי: "כרך שאין דנים והורגים בו" (כרך שממיתים בו אנשים בלא משפט) ו"כרך שדנים והורגים בו" (כרך שממיתים בו אנשים במשפט). ובירושלמי: "מקום שהורגים בו" (כרך שרוצחים בו אנשים).
דברי רב מתנה לפי הלשון הראשון בבבלי קרובים לדברי הירושלמי.
• • •
כיוון שעסקו בתפילות של הנכנס לכרך, עוסקים בעוד שני מקרים הזוקקים תפילות בכניסתו של אדם למקום וביציאתו ממנו.
מביאים ברייתא: נכנס (בכתב יד רומי: 'הנכנס') לבית הכסא (מחראה, מקום לעשיית צרכים), מברך (בכתב יד רומי: 'מתפלל') שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו.
בכניסתו – לפני כניסתו לבית הכיסא, מהו אומר? "כבוד לכם המכובדים (בכתב יד רומי נוסף 'הִכָּבְדוּ') משרתי קודש – כינויים למלאכים, דרך ארץ (מנהג מקובל) הוא – שבני אדם נכנסים לבית הכיסא לעשות צרכיהם, פנו דרך – אמירה זו בכניסה לבית הכיסא היא פנייה למלאכים, המלווים את האדם בכל דרכיו (כמו שנאמר: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהילים צא,יא)), בבקשה שימתינו לו מחוץ לבית הכיסא, מפאת כבודם, כשהוא נכנס לעשות צרכיו, ברוך אתה ה' האל (בכתב יד רומי: 'אל') הכבוד" – האל שהכבוד שלו, האל הנכבד (על פי תהילים כט,ג). והכוונה, שכבודם של המלאכים הוא משום כבודו של ה'.
כשהוא יוצא (בכתב יד רומי: 'ביציאתו') – לאחר שיצא מבית הכיסא, מהו אומר? "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר יצר (בכתב יד רומי: 'יצרתה') את האדם בחכמה [ועשיתה אותו נקבים נקבים, חלולים חלולים (נקבים, חללים), כנוניות כנוניות (פיתולים, ליפופים) – איברים שיש להם נקבים וחללים ופיתולים, כדי שהאדם יוכל להוציא מגופו שתן וצואה, שאם יפתח אחת מהן – אחד מהאיברים, או יסתם אחת מהם – אחד מהאיברים, איפשר (אי אפשר) לו – לאדם, להחיות, ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות" – עושה פלאים (על פי שופטים יג,יט) (המוסגר נוסף מכתב יד רומי)] – זו ברכת שבח והודייה לה' על עשייתו המופלאה של גוף האדם ושל האיברים של מערכת העיכול ומערכת הפרשת השתן והצואה.
במסכת דרך ארץ פרק "היוצא" הלכה יז נאמר: הנכנס לבית הכיסא אומר: "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלוהינו, ועמדו במקומכם והיזהרו, עזרוני ושמרוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא, שזה דרכם של בני אדם". והיוצא מבית הכיסא אומר: "ברוך אשר יצר את האדם בחוכמה".
ובבבלי ברכות ס,ב אמרו: הנכנס לבית הכסא אומר: "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו / עשו כבוד לאלוהי ישראל, הרפו ממני ואעשה צרכיי / המתינו לי עד שאכנס ואפנה ואצא, שכן דרכם של בני אדם".
כי נפיק, מאי אומר? - "ברוך אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים, חללים חללים. גלוי וידוע לפניך, שאם ייפתח אחד מהם או אם ייסתם אחד מהם, איני יכול להתקיים אפילו שעה אחת". - מאי חתים? - רב אמר: "רופא חולים". אמר שמואל: שווינהו אבא לכולי עלמא קצירי! אלא לימא הכי: "רופא כל בשר". רב ששת / אשי אמר: "מפליא לעשות". אמר רב פפא: נימרינהו לכולהו: "רופא כל בשר ומפליא לעשות" / הלכך נימרינהו לתרווייהו.
הפנייה למלאכים המובאת בשני התלמודים חריגה בתפילות.
רק בירושלמי יש החתימה "ברוך אל הכבוד" בסיום האמירה בכניסה לבית הכיסא.
עשית אותו נקבים נקבים, חלולים חלולים, כנוניות כנוניות
בספרי דברים פסקה שט נאמר: "הוא עשך ויכוננך" - רבי דוסתיי בן יהודה אומר: עשך כינונים כינונים מבפנים, שאם תעלה אחת מהם על גבי חבירתה - אי אתה יכול לעמוד.
ובבבלי חולין נו,ב אמרו: "הוא עשך ויכוננך" (דברים לב) - מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם, שאם נהפך אחד מהם אינו יכול לחיות.
ובתרגום הארמי של יונתן בן עוזיאל ליחזקאל כח,יג "מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" נאמר: אתה עשוי חללים ונקבים להוציא צרכיך, שאי אפשר לך שתתקיים בלא הם, מיום שנבראת מתוקנים עימך.
מביאים ברייתא: נכנס (בכתב יד רומי: 'הנכנס') למרחץ מתפלל שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו.
בכניסתו – לפני כניסתו לבית המרחץ, (בכתב יד רומי נוסף 'מהו') אומר: "יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי, שתציליני משריפת האש – שבוערת בחדר ההסקה שנמצא בחלל שמתחת רצפת חדר החמים, ומהיזק החמין (המים החמים) – כווייה של מים חמים, ומן המפולת – קריסה של רצפת חדר החמים אל תוך החלל שמתחתיה (במקרה של קריסה עלולים הרוחצים הנופלים אל החלל למות מחמת האוויר החם המוזרם אליו או מחמת האש הבוערת בו), ואל יארע דבר בנפשי – שלא אכשל בעבירה בהיותי בבית המרחץ (ההיחשפות הגופנית בבית המרחץ עלולה להביא ליחסים מיניים לא ראויים בין המתרחצים), ואם יארע (בכתב יד רומי נוסף 'דבר בנפשי') - תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי – זה וידוי על חטאים שעשה, שמיתה שקדם לה וידוי מכפרת על עוונותיו של אדם (ראה משנה סנהדרין ו,ב), ותציליני מזו – מן הסכנה שבבית המרחץ, ומכיוצא בו (בכתב יד רומי: 'בה') לעתיד לבוא (להבא)" – ממאורעות דומים העלולים לבוא בעתיד.
כשהוא יוצא – לאחר שיצא מבית הכיסא, (בכתב יד רומי: 'יצא / ביציאתו מהו') אומר: "מודה אני לפניך, י'י אלהיי, שהצלתני מן האוּר (האש שבבית המרחץ. בכתב יד רומי: 'משריפת האש ומהזקת החמין ומן המפולת. כן יהי רצון מלפניך שאגיע לביתי בשלום')".
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהנכנס לבית המרחץ מזכיר בתפילתו בכניסתו וביציאתו הצלה "משריפת האש ומהיזק החמין ומן המפולת"), - במרחץ שהיא ניסוקת (מובערת בו אש) – באמצעות תנור שממוקם בחדר ההסקה, שבמקרה זה יש סכנה של שריפה ושל מפולת מחמת האש; אבל במרחץ שאינה ניסוקת - אינו אומר אלא "מהזיק החמין" בלבד – שבמקרה זה אין סכנה של שריפה ושל מפולת.
רבי חלקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם (ו)רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): תפילת המרחץ אינה טעונה עמידה – אינו צריך לעמוד כשהוא מתפלל את התפילה בכניסתו למרחץ, והוא רשאי להתפלל אותה כשהוא יושב (נראה שמימרה זו באה לשלול את הצורך לעמוד בתפילה זו משום הווידוי שיש בה, שכן ביום הכיפורים צריך להתוודות מעומד, על פי בבלי יומא פז,ב במעשה של שמואל, ויש מי שהביא סמך לווידוי מעומד מן הכתוב: "ויעמדו ויתוודו על חטאתיהם ועוונות אבותיהם" (נחמיה ט,ב)).
במסכת דרך ארץ פרק "הנכנס" הלכה א נאמר: הנכנס למרחץ אומר: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהיי, שתכניסני לשלום, ותוציאני לשלום, ותחזירני לשלום, ותצילני מזו ומכיוצא בה לעתיד לבוא".
ובתוספתא ברכות ו,יז שנו: הנכנס למרחץ / לבית המרחץ מברך / מתפלל שתיים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר? "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהיי, שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום, ואל יארע בי דבר קלקלה, ואם חס ושלום יארע בי דבר קלקלה - תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, ותצילני מזו ומכיוצא בה לעתיד לבוא". יצא בשלום / לשלום - אומר: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי, שהוצאתני לשלום. כן יהי רצון מלפניך שתגיעני לביתי / שאבוא למקומי לשלום".
ובבבלי ברכות ס,א אמרו: הנכנס לבית המרחץ אומר: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהיי, שתכניסני לשלום, ותוציאני לשלום, ותצילני מזה ומכיוצא בזה לעתיד לבוא, ואל יארע בי דבר רע, ואם חס ושלום יארע בי דבר רע - תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי".
כי נפיק, מאי? - אמר רבי אחא: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי, שהיצלתני מן האור".
סופה של הברייתא שבתוספתא ("יצא...") לא היה לפני הבבלי ("תוספתא כפשוטה").
החלק הראשון של התפילה בכניסה לבית המרחץ שבירושלמי שונה מזה שבשאר המקורות. בתפילה שבירושלמי מצוינות הסכנות הכרוכות במרחץ. בבבלי מצוינת סכנת האש רק בתפילה ביציאה מבית המרחץ.
בתוספתא: "ואל יארע בי דבר קלקלה". בירושלמי: "ואל יארע דבר בנפשי". ובבבלי: "ואל יארע בי דבר רע". 'קלקלה' משמעה בכמה מקומות: מעשה זימה.
הלשון "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי" מקורה במשנה סנהדרין ו,ב, ושם היא וידוי שהיוצא ליהרג באחת מארבע מיתות בית דין מתוודה על חטאיו לפני מיתתו.
במסכת דרך ארץ אין הודייה על היציאה לשלום מבית המרחץ.
בתוספתא וכן בירושלמי בכתב יד רומי נוספה על ההודייה ביציאה מבית המרחץ בקשה לעתיד לבוא.
תפילת בית המרחץ נאמרה כנראה במבואה של המרחץ, במקום שבו הצניעות נשמרה והיה ניתן להתפלל.
• • •