משנה
משנה זו ממשיכה בברכות הראייה, וכן מוסיפה ללמד ברכות אחרות.
על הזיקים – כוכבי שביט, ועל הזועות (בכתב יד אחד של המשנה: 'הזיעות', והוגה 'הזועות'. בשני כתבי יד של המשנה מנוקד 'הַזּוֹעוֹת') – רעידות אדמה, ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שכוחו מלא עולם" (בכתב יד אחד של המשנה: 'מלא את העולם', ונמחק 'את ה').
על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות – הרואה אחד ממראי הטבע הללו, הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה בראשית".
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: הרואה את הים הגדול – הים התיכון, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה את הים הגדול", בזמן שהוא רואהו לפרקים (לפעמים, מזמן לזמן, לעיתים רחוקות).
על הגשמים ועל בשורות (ידיעות) טובות הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הטוב והמטיב" – שהיא ברכה על שפע הטובה שהטיב ה' לו, ועל שמועות הרעות הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת".
בבראשית רבה נח,ו נאמר: "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת" - מיכן שמודים (לה') על בשורה טובה.
ושם ס,ו נאמר: "וייקוד האיש וישתחו לי'י" - מיכן שמודים על בשורה טובה.
הדרשות האלה הן המקור לדין במשנה שעל בשורות טובות הוא אומר: "ברוך הטוב והמטיב". הבשורה הטובה שהודה אברהם עליה היתה שניתנה שרה לקבורה, והבשורה הטובה שהודה עבד אברהם עליה היתה שה' הקרה לפניו נערה ממשפחת אברהם.
• • •
תלמוד
במשנה נזכרו הזיקים והזועות.
מציעים ברייתא: תני בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): – שונה (ברייתא) בר קפרא: מתריעין על הזועות – במקרה של רעידת אדמה, הציבור מתענים על הצרה שבאה עליהם, ומריעים ותוקעים בשופרות כשהם מתפללים (מקומה של מימרה זו להלן, וכן הוא ברש"ס, שכן תחילה דנים בעניין הזיקים ולהלן דנים בעניין הזועות, כסדרם במשנה).
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: אין עבר ההן זיקא בכסיל – אם עובר הזיק (כוכב השביט) הזה בכסיל (דרך אוריון - קבוצת כוכבים המתוארת כצייד בעל חגורה וחרב, נקראת במקרא "כסיל" (עמוס ה,ח ועוד)), - מחריב העולם (בכתב יד רומי: 'מחריב הוא (א)[י]ת עלמה' - מחריב הוא את העולם).
ומציעים קושיה: מתיבון (צריך לומר: 'מתיבין', וכן הוא ברש"ס) לשמואל: – משיבים את שמואל (מקשים עליו): ואנן חמיין ליה עבר! – והרי אנו רואים אותו (את הזיק) עובר (בכסיל, ואינו מחריב את העולם)!
אמר להון: – אמר להם: לית איפשר – אי אפשר (לא ייתכן שאתם רואים את הזיק עובר בכסיל), או (בכתב יד רומי: 'לא' (=אלא)) לעיל מינה (בכתב יד רומי: 'מיניה', וכן להלן) או לרע מינה – אלא או למעלה ממנו (הוא עובר מעל לכסיל) או למטה ממנו (הוא עובר מתחת לכסיל, ונראה בעיניכם שהוא עובר בו).
שמואל אמר: חכים אנא בשקקי שמיא כשקקי נהרדעא (עיר בבבל) קרתי – מכיר אני את שוקי (רחובות) השמים (כלומר, מהלכי הכוכבים בשמים) כמו שוקי (רחובות) נהרדעא עירי, בר מן ההן זיקא דלית אנא ידע מה הוא (בכתב יד רומי: 'מה עסקיה') – חוץ מהזיק (כוכב השביט) הזה שאין אני יודע מה הוא.
ותמהים: וכי שמואל עלה לשמים?! (בתמיהה) – מניין הכיר שמואל את מהלכי הכוכבים בשמים?
ומתרצים: אלא על שם (בגלל, משום) "מִי יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחָכְמָה?" (איוב לח,לז) – מי יֵדע לדבר בחוכמה על השמים, לגלות את חוקיהם ואת דרכיהם? - הרי שאדם יכול בחוכמתו להכיר את מהלכי הכוכבים בשמים. וכיוון ששמואל היה חכם גדול, הכיר את מהלכי הכוכבים בשמים.
בבבלי ברכות נח,ב אמרו: מאי זיקין? - אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכבא דשביט.
אמר שמואל: נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי הוא / דלא ידענא מהיכן נפיק ולהיכן עייל ומאי נהוריה. וגמירי דלא עבר כסלא, דאי עבר כסלא - חריב עלמא. והא קא חזינן דעבר! - זיוויה הוא דעבר, ומתחזי כדעבר איהו.
מביאים מקור תנאי: אליהו זכור לטוב (דיבור של שבח לזכרו של אדם שמת) שאל לרבי נהוריי (תנא בדור הרביעי): מפני מה (מדוע, על שום מה) באין זועות (בכתב יד רומי: 'זועות באות') לעולם?
אמר ליה: – אמר לו (רבי נהוריי לאליהו): הזועות באות בעון תרומה ומעשרות – שאין מפרישים אותם כראוי.
מפסיקים את המקור בעניין אליהו ורבי נהוריי ומביאים מקור תנאי אחר.
כתוב אחד אומר: "תָּמִיד עֵינֵי י'י אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא,יב) – ה' משגיח על הארץ בכל תקופות השנה, מראשה עד סופה; - הרי שה' מביט לארץ לטובה, וכתוב אחר (צריך להוסיף: 'אומר', וכן הוא בכתב יד רומי וברש"ס): "הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד, יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ" (תהילים קד,לב) – כשה' מביט לארץ היא רועדת (הכוונה היא לרעש האדמה), וכשהוא נוגע בהרים הם מעלים עשן (הכוונה היא להרי געש); - הרי שה' מביט לארץ לרעה. הא כיצד יתקיימו שני כתובין (בכתב יד רומי: 'מקראות') הללו – הסותרים זה את זה? בשעה שישראל עושין רצונו (נוהגים כחפצו, ממלאים את הוראותיו) של המקום ומוציאין (בכתב יד רומי נוסף 'תרומותיהם ו-', וכן להלן) מעשרותיהן כתיקנן – מפרישים אותם כראוי, - "תָּמִיד עֵינֵי י'י אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" ואינה ניזוקת כלום; ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של המקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקנן - "הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד" – מכאן שהזועות באות בעוון תרומה ומעשרות שאין מפרישים אותם כראוי, כמו שאמר רבי נהוריי.
ממשיכים את המקור בעניין אליהו ורבי נהוריי.
אמר ליה: – אמר לו (אליהו לרבי נהוריי): בני, חייך (לשון שבועה והבטחה), כך היא סברא דמילתא – סֵבֶר (פירוש) הדבר, אבל כך (בכתב יד רומי: 'אלא כך הוא') עיקרו של הדבר, (אלא (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי. ונראה שמילה זו היא גרסה חלופית למילה לעיל: 'אבל', ונכנסה מן הגיליון לפנים שלא במקומה)) בשעה שהקב"ה מביט בבתי (בכתב יד רומי: 'מביט בעולמו ורואה בתי') תיטריות (מקומות מיועדים להצגת מחזות לפני קהל צופים) ובבתי קרקסיות (מגרשים עגולים למרוצי מרכבות ולהתגוששויות) יושבות (בכתב יד רומי: 'שהם יושבים') בטח ושאנן ושלוה – בביטחון, בלא פחד ודאגה, בשקט, ובית מקדשו חרב, (בכתב יד רומי נוסף 'באותה שעה') הוא אפילון (מסתכל, מביט בזעף (מקור המילה ביוונית)) לעולמו (בכתב יד רומי: 'בעולמו') להחריבו. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ" (ירמיהו כה,ל) – ה' יקרא בקול גדול על בית מקדשו שייחרב; ויש לדרוש את הכתוב, שה' מרעיש את הארץ ומרעיד אותה "על נווהו", - בשביל נויהו – בגלל שבית מקדשו חרב.
מביאים טעמים נוספים לעניין הזועות הבאות לעולם.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הזועות באות בעון משכב זכור (ביאה על זכר). אמר (בכתב יד רומי נוסף 'לו') הקב"ה – למי שחטא בעוון זה: אתה זיעזעתה (הרעדת, הנעת בחוזקה) איברך (בלשון נקייה: איבר המין הזכרי) על דבר (בכתב יד רומי: 'בדבר', בלי 'על') שאינו שלך – שנאסר לך לבוא על זכר, חייך (בכתב יד רומי אין מילה זו) שאני (בכתב יד רומי: 'אף אני') מזעזע עולמי על אותו האיש – כלומר, בגללך.
ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: מפני המחלוקת (מריבה) - שנאמר (בנבואה על מלחמת הגויים בתוך ירושלים באחרית הימים): "וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה" (זכריה יד,ה) – העם ייבהל ויברח דרך הגיא שבין שני חלקי הר הזיתים, כי הבקע שייבקע הר הזיתים יגיע עד אצל (שם מקום), ותנוסו מפני רעידת האדמה הזאת כפי שנסו אבותיכם בעת רעידת האדמה בימי עוזיה. לפי חכמינו, בא הרעש בימי עוזיה כשעמד וחלק על הכהונה וביקש להקטיר על מזבח הקטורת שלא כדין (כמסופר בדברי הימים ב פרק כו). מכאן שהזועות באות מפני המחלוקת.
אמר רבי שמואל (בכתב יד רומי נוסף 'בר יצחק'. ובמקבילה במדרש תהילים: 'רבי שמואל בר נחמני'): אין רעש אלא הפסק מלכות – המילה "רעש" (וכן מילים מהשורש רע"ש) שנאמרה בכמה מקומות במקרא אין פירושה רעידת אדמה, אלא פירושה זעזוע, רעדה גדולה וחרדה, שבאים בשל הפסק מלכות, שכשמלכות אחת מפסיקה ומלכות אחרת עומדת במקומה יש שינוי גדול במצב המדיני, ויש להציע פסוק (כסימוכין לפירוש המוצע): כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בנבואה על מפלת בבל): "וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וַתָּחֹל" – הארץ רעדה מאוד, מפני מה? "כִּי קָמָה עַל בָּבֶל מַחְשְׁבוֹת י'י" (ירמיהו נא,כט) – התקיימו מחשבות ה' על בבל. הרי שמצינו את הלשון "ותרעש הארץ" בהקשר להפסק מלכות בבל.
ומביאים מקור תנאי נוסף: אליהו זכור לטוב שאל לרבי נהוריי: מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים (שמות כוללים לכל בעלי החיים הקטנים הגדלים ביבשה או במים) בעולמו? – והרי אין בהם צורך!
אמר לו – רבי נהוריי לאליהו: לצורך נבראו (מילים אלו יתירות, ואינן בכתב יד רומי. ונראה שמילים אלו הן גרסה חלופית למילים להלן: 'עוד הן יש בהן צורך', ונכנסו מן הגיליון לפנים שלא במקומן). בשעה שהבריות חוטאין, הוא – הקב"ה, מביט בהן – בשקצים וברמשים, ואומר: מה (צריך להוסיף: 'אם', וכן הוא בכתב יד רומי) אלו – שקצים ורמשים, שאין בהן צורך - הרי אני מקיימן (משאירם בחיים), אלו – הבריות, שיש מהן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בהן') צורך - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאני מקיימם, אף על פי שחטאו.
אמר ליה: – אמר לו (אליהו לרבי נהוריי): עוד הן – גם השקצים והרמשים, יש בהן צורך: זבוב לצירעה – זבוב יש בו צורך למי שעקצתו צרעה, פשפש לעלוקתה (עלוקה, תולעת טבעתית) – פשפש יש בו צורך למי שנדבקה בו עלוקה ואינו יכול להסירה, נחש לחפפית (מחלת עור) – נחש יש בו צורך למי שלקה בחפפית, שכלון לחזיות (צריך לומר: 'שבלול לחזזית' - מחלת עור) – שבלול יש בו צורך למי שלקה בחזזית, סממית (אחד ממיני הלטאות) לעקרב – סממית יש בה צורך למי שעקצו עקרב.
הסיפורים על שיחות בין אליהו ורבי נהוריי הובאו יחד אגב קשר חיצוני משותף, אף על פי שאין שום קשר ענייני ביניהם ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רא, הערה 22).
במדרש תהילים יח,יב נאמר: "ותגעש ותרעש הארץ" - אליהו זכור לטוב שאל את רבי נהוראי: על מה הזוועות באות לעולם? - אמר ליה: על חילול המעשרות, שאינם מעשרים ומפרישים כתקנם. - אמר ליה: חייך, כך היא סברא דמילתא, אלא כך הוא כללו של דבר, בשעה שהקב"ה מביט בעולמו ורואה בתי טרטיאות ובתי קרקיסאות ואומות העולם יושבים בהשקט, ובית המקדש חרב, אותה שעה מחרה אפו בעולמו ומבקש להחריבו. הדא היא דכתיב: "שאוג ישאג על נווהו" (ירמיהו כה,ל) - בשביל נווהו. - לפיכך "ותגעש ותרעש הארץ".
רבי אחא אמר: על גילוי עריות. אמר הקב"ה: אתה זעזעת איבריך על דבר שאינו ראוי לך, אף אני אזעזע עולמי בשבילך.
ורבנן אמרין: על המחלוקת, שנאמר: ונסתם גיא הריי כי יגיע גי הרים אל אצל, ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש" (זכריה יד,ה).
אמר רבי שמואל בר נחמני: אין רעש אלא הפסק מלכיות, שנאמר: "ותרעש הארץ ותחול" (ירמיהו נא,כט), מה טעם? "כי קמה על בבל מחשבות ה'" (שם).
אליהו זכור לטוב שאל את רבי נהוראי: מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים? - אמר ליה: בשעה שהבריות חוטאים, מיד הקב"ה מביט בהם ואומר: מה הללו שאין בהם צורך - אני מקיימם, אלו שיש בהן צורך, שכיוון שהם חוזרים הרי הם כצדיקים גמורים - על אחת כמה וכמה. - אמר ליה: עוד אלו יש בהם צורך: זבוב לצרעה, פשפש לעלוקה, נחש לחפפית, שבלול לחזזית, סממית לעקרב.
ושם קד,כה נאמר: "המביט לארץ ותרעד" - אליהו זכור לטוב שאל לרבי נהוראי: מפני מה הזועות באות לעולם? - אמר לו: מפני ביטול המעשרות, שאין ישראל מוציאים כתיקנם. - אמר לו אליהו: נראים הדברים כדבריך, אבל אינו כן, אלא על ידי שהקב"ה מביט בטרטיאות וקרקיסאות של אומות העולם והם יושבים בשלווה, ובית המקדש חרב, הוא מביט בעולמו ומבקש להחריבו, שנאמר: "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו ייתן קולו, שאוג ישאג על נווהו" (ירמיהו כה,ל), - בשביל נווהו. - לכך "המביט לארץ ותרעד".
רבי אחא אמר: בעוון משכב זכור. אמר לו הקב"ה לאדם: אתה זעזעת איבריך במקום שאינו ראוי לך, אף אני מזעזע את העולם.
אמר רבי שמואל בר נחמני: כל מקום שנאמר רעש - הפסק מלכות הוא. ואי זה בית אב שלהם? "ותרעש הארץ ותחול" (ירמיהו נא,כט), למה? "כי קמה על בבל מחשבות ה'" (שם).
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בראשית' סימן יב נאמר: ילמדנו רבנו, מי שרואה זיקים וברקים כיצד מברך עליהם? - כך שנו רבותינו: על הזיקים ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים אומר: "ברוך שכוחו מלא עולם". - שאל אליהו זכור לטוב את רבי נהוראי: מפני מה הזועות באות לעולם? - אמר לו: בשעה שהקב"ה רואה את ישראל שאינם מפרישים מעשרותם כתקנם, הזועות באות לעולם. - אמר לו אליהו זכור לטוב: חייך, כן הוא סברו של דבר, אלא כך הוא עיקרו של דבר, בשעה שהקב"ה מביט בעולמו ורואה בתי עבודת כוכבים יושבים על תילם בטח שלווה ושאנן, ובית מקדשו חרב, באותה שעה הוא אפילון לעולם והוא מזדעזע.
"תמיד עיני ה' אלהיך בה"
בספרי דברים פסקה מ נאמר: כתוב אחד אומר: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה", וכתוב אחד אומר: "המביט לארץ ותרעד, ייגע בהרים ויעשנו" (תהילים קד,לב). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? - כשישראל עושים רצונו של מקום - "תמיד עיני ה' אלוהיך בה", ואינם ניזוקים; וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום - "המביט לארץ ותרעד".
בירושלמי פירשו "עושים רצונו של מקום" בעניין רעידת האדמה: מוציאים מעשרותיהם כתיקנם.
בספרי שם דרשו את שני הכתובים הללו גם לעניין ירידת הגשמים, ואמרו שם שכשישראל עושים רצונו של המקום הגשמים יורדים וכשאין עושים רצונו של המקום הגשמים נעצרים, ואמרו שם עוד שאם אין מפרישים תרומה ומעשרות הגשמים נעצרים (וכן אמרו בעוד מקורות). הרי ש"עושים רצונו של מקום" בעניין ירידת הגשמים פירושו: מוציאים מעשרותיהם כתיקנם.
מוציאין מעשרותיהן כתיקנן
הלשון "מוציא מעשרות" מיוסד על הכתוב בעניין מעשרות: "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא" (דברים יד,כח).
בירושלמי תרומות ד,ג אמרו: אמר רבי לוי בר חינא: כל המוציא מעשרותיו כתיקנן, אינו מפסיד כלום. מה טעמא? - "ועשירית החומר האיפה אל החומר יהיה מתכונתו" (יחזקאל מה,יא).
לפי זה, "מוציא מעשרות כתיקנן" - מפריש תרומה ומעשרות במידה ובשיעור הדרושים.
ובשמות רבה לא,ח אמרו: "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב,כח) - לא תפריש מעשרות שלא כתקנן, לא תפריש מעשר ואחר כך תרומה, ולא מעשר שני ואחר כך מעשר ראשון, לכך נאמר: "לא תאחר".
לפי זה, "מוציא מעשרות כתיקנן" - מפריש תרומה ומעשרות בסדר הדרוש.
אפילון
קשה להבין מה טעם השתמש התלמוד באמצע מאמר עברי בתיבה יוונית, שלא היתה רווחת בארמית של ארץ ישראל, מאחר והיא מצויה רק במאמר זה ובמקבילותיו.
אפשר שמובנה של התיבה: להביט בזעף. הפירוש ב"ילקוט שמעוני" וב"ערוך", המתרגם 'אפילון' ב'מסתכל', נראה כנכון, שכן 'מסתכל' הוראתו גם 'להביט בזעף' (ראה "הירושלמי כפשוטו", עמוד 289). התלמוד ציטט את התרגום היווני של הפסוק בתהילים קד,לב ("המביט לארץ ותרעד"), מפני ש'אפילון' ברורה יותר מ'מסתכל' המשתמעת לשתי פנים ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 41-42).
עוד הן יש בהן צורך
בבבלי שבת עז,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: כל שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. ברא שבלול - לכתית (פצע שנתהווה בגוף מרוב חיכוך ושחיקה), זבוב - לצרעה, יתוש - לנחש, נחש - לחפפית, סממית - לעקרב.
• • •
במשנה שנינו: "על הברקים".
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם ורבי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רבי') זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאמר בשם רב חסדא(י) (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): דיו פעם אחת בכל היום (בכתב יד רומי: 'בכל יום') – מספיק לו לברך על הברקים פעם אחת בכל יום, ואינו צריך לברך עליהם כמה פעמים ביום.
ושואלים: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - בכתב יד רומי: 'ר' יוסה בעי' - שואל. - החילוף בין המונחים 'אמר' - 'בעי' נפוץ): מה אנן קיימין? – במה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המקור האמוראי?) אם בטורדין – אם מדובר במקרה של ברקים שהיו בלי הרף במשך כמה ימים, - יש להקשות על כך: דיו פעם אחת ביום (בכתב יד רומי אין המילה 'ביום'. נראה שיש למחוק את התיבה 'ביום' מדברי רבי יוסי, ותיבה זו הגיעה לכאן באשגרה מן הניסוח בשלב ה'אתא' להלן) – מספיק לו לברך על הברקים פעם אחת בכל אותם הימים, ולא פעם אחת בכל יום, שלא כרב חסדא, שלפיו צריך לברך כל יום מחדש! (לפי הגרסה 'ביום', שאלת רבי יוסי על רב חסדא אינה מובנת, שהרי אפשר שרב חסדא דיבר על טורדים, ולכן הוא סובר שדי לברך פעם אחת ביום ("'אתא ר' פלוני'", "מחקרי תלמוד" ג, עמוד 515, הערה 67)) ואם במפסיקין – אם מדובר במקרה של ברקים שחלו בהם הפסקות במשך היום, - יש להקשות על כך: מברך על כל אחת ואחת (בכתב יד רומי: 'מברך בכל פעם ופעם') – הוא צריך לברך על הברקים כמה פעמים באותו היום, ולא פעם אחת ביום! – רבי יוסי בא לחלוק על המימרה שאמרו בשם רב חסדא.
ומציעים סיוע (לדברי רבי יוסי מברייתא): חייליה דרבי יוסי מן הדא: – כוחו (נימוקו) של רבי יוסי מזאת (מברייתא): היה יושב בחנותו של בַּשָּׂם (המכין ומוכר מרקחת בשמים) כל היום - אינו מברך – ברכת הריח, אלא אחת – דיו פעם אחת ביום; אבל אם היה נכנס ויוצא, נכנס ויוצא – שהיה נכנס לחנות ויוצא ממנה שלא על מנת לחזור מיד, וכך כמה פעמים ביום, - מברך על כל פעם ופעם – הוא צריך לברך בכל פעם שנכנס לחנות, כיוון שהסיח דעתו כשיצא. - הסיוע לדברי רבי יוסי מבוסס על השוואה של המקרה של ברקים טורדים למקרה של היושב בחנות של בשם כל היום ושל המקרה של ברקים מפסיקים למקרה של הנכנס ויוצא לחנות של בשם כמה פעמים ביום.
ומציעים מסורת (כדי להציע שיטת ביניים המפשרת בין דיעות חלוקות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 100, הערה 522)): אתא – בא (אמר (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי וברש"ס)) רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) ואמר בשם (ו)רבי חנינא (צריך לומר: 'רבי חיננא', שרבי אחא רגיל למסור בשמו. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוסי (בכתב יד רומי: 'בשם רב חסדא'. וצריך לומר: 'בשם רבי יסא' (על פי "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 191, הערה 1797) - רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אם בטורדין – אם מדובר במקרה של ברקים שהיו בלי הרף במשך כמה ימים, - דיו פעם אחת ביום (בכתב יד רומי: 'בכל יום') – מספיק לו לברך על הברקים פעם אחת בכל יום, כמו שאמרו בשם רב חסדא; אי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ואם') במפסיקין – אם מדובר במקרה של ברקים שחלו בהם הפסקות במשך היום, - מברך על כל אחת ואחת (בכתב יד רומי: 'על כל פעם ופעם') – הוא צריך לברך על הברקים כמה פעמים באותו היום, כמו שאמר רבי יוסי (בכתב יד רומי בא "אתא..." לפני "חייליה דרבי יוסי...").
בתוספתא ברכות ה,לב שנו: היה עומד בחנות של בשמים / בשם כל היום - אינו מברך אלא אחת. היה נכנס ויוצא, נכנס ויוצא - מברך על כל אחת ואחת (על כל כניסה וכניסה).
ובבבלי ברכות נג,א אמרו: הנכנס לחנות של בשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כולו - אינו מברך אלא פעם אחת. היה נכנס ויוצא, נכנס ויוצא - מברך על כל פעם ופעם.
מביאים ברייתא: היה יושב בבית הכסא (מחראה) או בבית ספיקריא (בכתב יד רומי: 'ספקלרייא' - מראָה, חלון מזוגג בחומר שקוף (מקור המילה ביוונית ובלטינית), וכן הוא בראשונים) – בית שיש בו חלונות מזוגגים, ונראה שהכוונה לבית המרחץ שיש בו חלונות מזוגגים (בספרות חכמים נזכרים בית הכיסא ובית המרחץ יחד פעמים רבות, ובעיקר בעניין אמירת דברים שבקדושה כמו שהוא העניין כאן), וראה ברק, אם יכול לצאת – ממקומות אלו, שהם מקומות שאסור לברך שם, ולברך – על הברק, בתוך (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'כדי') דיבור – בזמן קצר מאוד לאחר ראיית הברק, - יצא – הוא צריך לצאת ולברך, ואם לאו - לא יצא – אינו צריך לצאת ולברך, כיוון שצריך לברך בתוך כדי דיבור לאחר ראיית הברק.
בית הכיסא בתקופה הרומית היה מבנה מפואר. המקום שבו היו המשתמשים יושבים היה מקורה, בעוד שמרכז המבנה היה ללא תקרה כדי לאפשר לריח הרע להתפוגג. בשל הקירוי החלקי היה יכול הנמצא בבית הכיסא לראות ברק.
בבתי המרחץ הגדולים היו חלונות מזוגגים בזכוכית או בשכבה דקה של חומר שקוף, כדי לאפשר כניסת אור. בשל החלונות המזוגגים היה יכול הנמצא בבית המרחץ לראות ברק.
סתימת חלון על ידי אספקלריא נזכרת בתוספתא אהילות יד,א ("פקק איספקלריא") ובתוספתא עירובין ח,יד ("מלבן של ספקלריא" - מלבן שמכניסים בו אספקלריא ונותנים אותו לתוך החלון).
ומציעים שאלה: רבי ירמיה בעי – שואל (מסתפק): היה יושב בתוך ביתו ערום – ואין לו שם בגד ללבוש, מהו שיעשה ביתו כמו מלבוש (בכתב יד רומי: 'ביתו מהו שיעשה לו כמין מלבוש') ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך? – האם ביתו ייחשב לו כבגד, וכשיוציא ראשו חוץ לחלון ייחשב כמוציא ראשו חוץ לבגד, ויהא רשאי לברך ברכה, כיוון שלא ייחשב כערום? (ערום אסור לברך ולקרות "שמע", משום שנאמר: "ולא ייראה בך ערוות דבר" (ירושלמי תרומות א,ו)) היה יושב במגדל (ארון גבוה) ערום, מגדל מהו שיעשה לו כמין מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'חוץ [ל]מגדל') ויברך? – אין משיבים על שאלות אלו.
בבבלי סוכה י,ב אמרו: אמר רב תחליפא בר אבדימי / אבימי אמר שמואל: הישן בכילה ערום - מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא קרית "שמע". - מיתיבי: הישן בכילה ערום - לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קרית "שמע"! - הכא במאי עסיקינן בשגבוהה (הכילה) עשרה (ולכן היא נחשבת כבית ולא כלבוש). הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: הא למה זה דומה? לעומד בבית ערום, שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא קרית "שמע". שמע מינה.
בבבלי אמרו, שהעומד בבית ערום - לא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא קריאת "שמע". ואילו בירושלמי הסתפקו, האם היושב בבית ערום, יוציא ראשו חוץ לחלון ויברך.
• • •
במשנה שנינו: "על הרוחות מהו (במשנה: 'הוא') אומר: ברוך שכחו מלא עולם".
מציעים פרשנות מצמצמת: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן), - בשבאין (בכתב יד רומי: 'בבאים') בזעף (בסער) – במשנה מדובר במקרה של רוח סערה, ובמקרה זה אומר: "ברוך שכוחו מלא עולם", שהיא ברכה הנאמרת על ראיית מראי טבע ארעיים שבהם מתגלה כוחו של ה'; אבל שבאים (בכתב יד רומי: 'בבאים') בנחת (במתינות) – במקרה של רוח מתונה, - אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה בראשית" – שהיא ברכה הנאמרת על ראיית מראי טבע קבועים וקיימים.
ומביאים מקור תנאי: אמר רבי יהושע בן חנניה (מגדולי התנאים בדור השני): בשעה שהרוח יוצא לעולם, הקב"ה משברו – את הרוח, בהרים ומרשלו (מחליש וממתן אותו) בגבעות – הקב"ה שובר את כוחו של הרוח ומחלישו בהרים ובגבעות העומדים בדרכו של הרוח הנושב (בכתב יד רומי: 'מרשלו בהרים [ו]משברו בגבעות', וראה במדרשים המובאים להלן), ואומר לו – הקב"ה לרוח: תן דעתך (שים ליבך) שלא תזיק את בריותיי. - ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף" (ישעיהו נז,טז) – רוח החיים, העוטף את האדם (הנמצא בתוך גופו של האדם ומתעטף בו), מלפניי (ממני) נשלח אל האדם; ויש לפרש את המילה "יעטוף" באופן אחר: - משלהי ליה – הוא מחליש אותו, ולפי פירוש זה יש לדרוש את הכתוב: ה' מחליש את כוחו של הרוח היוצא לעולם, ויש להציע פסוק (כסימוכין לפירוש המוצע): כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי" (תהילים קמב,ד) – בשעה שרוחי מתעטפת עליי, כשהרגשתי את עצמי חלש ומתעלף (כתוב דומה ביונה ב,ח: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי", וראה במדרשים המובאים להלן). - כל כך (עד כדי כך) למה? – למה ה' מחליש את הרוח? - רבי חונא (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): נאמר (בהמשך הכתוב):"וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיהו נז,טז) – אני ה' עשיתי את נשמות רוח החיים שבבני האדם; ויש לדרוש את המשך הכתוב על פי הדרש לעיל: - בשביל נשמות שעשיתי (בכתב יד רומי: 'שאני עשיתי') – בגלל בני האדם שאני ה' בראתי ואני חס עליהם, אני מחליש את כוחו של הרוח היוצא לעולם, כדי שלא יזיק אותם.
אמר רבי הונא: בשלשה מקומות יָצָא הרוח שלא במשקל – הרוח נשב שלא בשיעור הנכון, שהיה רוח חזק מאוד שלא החליש ה' אותו, וביקש להחריב את העולם כולו: אחת בימי יונה, ואחת בימי אליהו, ואחת בימי איוב (הסדר בכתב יד רומי: איוב, יונה, אליהו. וכך נתפרשו להלן בכתב יד רומי) – שבשלושתם נאמר "רוח גדולה" (באיוב כח,כה נאמר: "לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל", ודרשו בויקרא רבה טו,א מהכתוב הזה את מה שאמרו לעיל, שבשעה שהרוח יוצא לעולם, הקב"ה משברו בהרים ומרשלו בגבעות. הרי שדרשו את הכתוב הזה, שה' קובע את שיעורו הנכון של הרוח הנושב. ועל פי זה אמרו כאן, שאף על פי שהרוח בדרך כלל יוצא מאת ה' במשקל, אבל בשלושה מקומות יצא הרוח שלא במשקל עד שהיה בכוחו להחריב את העולם). אחת בימי יונה מניין? - שנאמר: "וי'י הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר" (יונה א,ד) – ה' השליך רוח חזקה אל הים והיתה סערה גדולה בים, והאונייה (שיונה הפליג בה לים) עמדה להיטרף בים. אחת בימי איוב מניין? - שנאמר: "וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ" (איוב א,יט) – לפתע באה רוח מצד המדבר והיכתה את הבית בארבע פינותיו והבית התמוטט על בני איוב ובנותיו והם מתו (השם 'רוח' בא גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה). אחת בימי אליהו מניין? - שנאמר (בהתגלות ה' לאליהו בחורב): "וְהִנֵּה ה' עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים" (מלכים א יט,יא) – לפתע עבר ה' לפני אליהו, ובאה רוח חזקה (המילים 'בימי אליהו מניין...' עד סוף המשפט נשמטו במסירה שלפנינו והושלמו בגיליון על ידי מגיה. הסדר לעיל במסירה שלפנינו: יונה, אליהו, איוב; וכאן: יונה, איוב, אליהו. ונראה שהמילים 'בימי אליהו מניין...' נכנסו מהגיליון לפנים שלא במקומן).
ודוחים (את האמור לפני כן): אמר רבי יודן בר שלום (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): נימר (בכתב יד רומי וברש"ס: 'נאמר'): – נֹאמַר (בניחותא): אותו של איוב בשבילו היה – שלא היה הרוח מכוון אלא להפיל את ביתו של איוב בלבד, כמו שנאמר בכתוב שהובא לעיל, ושל (בכתב יד רומי: 'ואותו של') יונה בשבילו היה – שלא היה הרוח מכוון אלא לפגוע באותה אונייה שהיה בה יונה, כמו שנאמר בכתוב שהובא לעיל, אבל כל שאר האוניות שבים לא נפגעו מהסערה, אין לך אלא (בכתב יד רומי נוסף 'זה') של אליהו שהיה קוסמיקון (עולמי, הנוגע לכל העולם (מקור המילה ביוונית)) – רק הרוח שבימי אליהו היה הולך וסוער בכל העולם, - שנאמר: "וְהִנֵּה י'י עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי י'י, לֹא בָרוּחַ י'י, וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ י'י, וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ י'י, וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א יט,יא-יב) – לפתע עבר ה' לפני אליהו, ובאה רוח חזקה, ולא נראה ה' לאליהו מתוך הרוח, ואחר כך באה רעידת אדמה, ולא נראה ה' לאליהו מתוך הרעש, ואחר כך באה אש, ולא נראה ה' לאליהו מתוך האש, ואחר כך בא קול דיבור נמוך. הרי שרק בימי אליהו יצא הרוח שלא במשקל והחריב את העולם (-"מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים"), שלא כמו שאמר רבי הונא (סופו של הכתוב הובא כאן שלא לצורך).
בבראשית רבה כד,ד נאמר: "כי רוח מלפניי יעטוף" (ישעיהו נז,טז) - אמר רבי חונא: הרוח הזו, בשעה שיוצאה לעולם, הקב"ה מכשלה בהרים ומשברה בגבעות ואומר לה: היזהרי שלא תזיקי לביריות. - מה טעם? - "כי רוח מלפניי יעטוף" - מה "יעטוף"? משלהי ליה, היך דאת אמר: "בהתעטף עליי נפשי את י'י זכרתי" (יונה ב,ח).
אמר רבי הונא: שלושה רוחות, על שיצאו בלא משקל היה העולם חרב, ואלו הם: אחד בימי יונה ואחד בימי איוב ואחד בימי אליהו. - אמר רבי יודן [בר שלום]: של יונה על אותה ספינה היה, שנאמר: "וי'י הטיל רוח גדולה אל הים" וגו' (יונה א,ד), שלאיוב על אותו הבית, שנאמר: "והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר וייגע בארבע פינות הבית" (איוב א,יט), אין לך קוזמיקון בהם אלא של אליהו, שנאמר: "והנה י'י עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים" (מלכים א יט,יא).
ובויקרא רבה טו,א נאמר: "לעשות לרוח משקל ומים תיכן במידה" (איוב כח,כה) - אמר רבי יהושע בן חנניה: בשעה שהרוח יוצא לעולם, הקב"ה משברו בהרים ומרשלו בגבעות ואומר לו: תן דעתך שלא תזיק בריותיי. - מה טעמא? - "כי רוח מלפניי יעטוף" (ישעיהו נז,טז) - מהוא "יעטוף"? משלהי ליה, כמה דאת אמר: "בהתעטף עליי רוחי" (תהילים קמב,ד). - כל כך למה? - "ונשמות אני עשיתי" (ישעיהו נז,טז) - רבי חונה בשם רבי אחא: בשביל נשמות שאני עשיתי.
אמר רבי חונה: בשלושה מקומות יצא הרוח שלא במשקל וביקש להחריב את כל העולם כולו, ואלו הם: אחת בימי איוב, אחת בימי יונה ואחת בימי אליהו. בימי איוב מניין? - "והנה רוח גדולה" וגו' (איוב א,יט). בימי יונה מניין? - "וי'י הטיל רוח גדולה" וגו' (יונה א,ד). בימי אליהו מניין? - "ורוח גדולה וחזק" וגו' (מלכים א יט,יא). - אמר רבי יודן בר שלום: נאמר: אותו של איוב בשבילו היה, ואותו של יונה בשבילו היה, אין לך קוזמיקון אלא דין דאליהו, דכתיב ביה: "צא ועמדת בהר" וגו' (מלכים א יט,יא).
ובקוהלת רבה פרשה א [ו] נאמר: אמר רבי יהושע בן חנניה: הרוח הזה, בשעה שהוא יוצא בעולם, הקב"ה מרשלו בהרים ומשברו בגבעות ואומר לו: תן דעתך שלא תזיק לבריותיי. - מה טעם? - "כי רוח מלפניי יעטוף" (ישעיה נז) - משלהי ליה, כמה דאת אמר: "בהתעטף עליי נפשי" (יונה ב). - כל כך למה? - בשביל "ונשמות אני עשיתי".
אמר רבי הונא: בשלושה מקומות יצא הרוח שלא במשקל וביקשה להחריב את כל העולם כולו על יושביו: אחת בימי איוב, ואחת בימי אליהו, ואחת בימי יונה. אחת בימי איוב - שנאמר: "והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר" (איוב א), ואחת בימי יונה - שנאמר: "וה' הטיל רוח גדולה אל הים" (יונה א), ואחת בימי אליהו - שנאמר: "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים" (מלכים א יט). - אמר רבי יהודה בר שלום: אותו הרוח שהיה בימי איוב לא היה בעולם אלא בשביל אותו הבית בלבד, ואותו של יונה לא היה בעולם אלא בשביל אותה הספינה בלבד, אין לך קוזמיקון אלא אותו של אליהו, שנאמר: "צא ועמדת בהר לפני ה'" וגו' (מלכים א יט).
• • •
במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול אומר: ברוך שעשה את הים הגדול, בזמן שרואהו (במשנה: 'שהוא רואהו') לפרקים".
שואלים: וכמה הוא פרק? – כמה זמן נקרא "פרק"?
ומשיבים: אחד לשלשים יום (בכתב יד רומי: 'שלושים יום'. נראה שהלשון במסירה שלפנינו היא בהשפעת הבבלי ברכות נט,ב) – "פרק" נקרא תקופה של שלושים יום. ולכן, כשהוא רואה את הים הגדול לאחר שלושים יום מהפעם הקודמת שראה אותו - צריך לברך, אבל כשהוא רואה אותו בתוך שלושים יום מהפעם הקודמת שראה אותו - אינו צריך לברך.
בבבלי ברכות נט,ב אמרו: "רבי יהודה אומר: הרואה את הים... לפרקים". - עד כמה? - אמר רבי אמי בר אבא אמר רבי יצחק: אחד לשלושים יום / עד שלושים יום.
מספרים: שמעון קמטריא (עושה שידות (מקור המילה 'קמטרא' ביוונית) / מיישוב ברמת הגולן) שאל לרבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בגין דאנא חמר וסליק לירושלם בכל (שנה) [שעה (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא בראשונים. התיקון עולה מן התשובה לשאלה)] – בשביל שאני חמר (נוהג חמור) ועולה לירושלים בכל שעה (תמיד, לעיתים קרובות), מהו שנקרע? – מה הדין במקרה זה? האם אני צריך לקרוע בבגדי, כדין הרואה את ירושלים בחורבנה (ירושלמי מועד קטן ג,ז), בכל פעם שאני עולה לירושלים? אמר ליה: – אמר לו (השיב רבי חייא בר בא לשמעון קמטריא): אם (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי) בתוך שלשים יום – אם אתה עולה לירושלים בתוך שלושים יום מהפעם הקודמת שעלה אליה, - אי אתה צריך לקרוע, לאחר שלשים יום – אם אתה עולה לירושלים לאחר שלושים יום מהפעם הקודמת שעלה אליה, - צריך אתה לקרוע.
סיפור זה הובא כאן, כיוון שהדין בעניין קריעה על ראיית ירושלים בחורבנה דומה לדין בעניין ברכה על ראיית הים הגדול. וכיוון שהוזכר בסיפור זה שמעון קמטריא, מובא להלן מאמר שהוא אמר בשם אמורא. שמעון קמטריא אינו נזכר במקום אחר.
רבי חונא (בכתב יד רומי אין מילים אלו) ושמעון קמטריא אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נאמר (בפרשת פסל מיכה): "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" (שופטים יח,ל) – יהונתן (הנער הלווי שהיה כוהן לפסל מיכה) ובניו שירתו ככוהנים לפסל של שבט דן עד חורבן הארץ, - נו'ן תלוי – הנו'ן של "מנשה" עומדת למעלה משאר האותיות של המילה (גרשום, אביו של יהונתן, היה אחד מבניו של משה רבנו, והסופרים הוסיפו נו'ן בשמו של משה להסתיר את שמו מפני כבודו, כדי שלא יהיה ברור כל כך שנכדו שימש כוהן לעבודה זרה), ויש לדרוש את האות התלויה: אם זכה (נמצא ראוי) – יהונתן, שעשה תשובה, - בן משה – ייקרא בן משה (המילה "מנשה" תיקרא בלי נו'ן), על שם משה רבנו, מפני שיהונתן היה נכדו של משה, ואם לאו – אם לא זכה, - בן מנשה – ייקרא בן מנשה, על שם מנשה מלך יהודה, מפני שיהונתן עשה כמעשיו של מנשה שהיה עובד עבודה זרה, וזה כדי שלא ייזכר שמו של משה על יהונתן.
בכל דבר היוצא מגדר הרגיל בכתבי הקודש ראו חכמים דבר הצריך להידרש. הם דרשו את כל האותיות התלויות בין השורות, אף על פי שידעו בוודאי שכך היה דרכם של המגיהים הקדמונים ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 183, הערה 58).
ארבע מילים בנוסח המסורה הוכנסה בהן אות אחת בין האותיות האחרות כאות תלויה, ונראה שהמעתיקים הראשונים התכוונו לתוספת של תיקון. בשופטים יח,ל תוקנה מילת "משה" המקורית ל"מנשה", כנראה כדי לתקן גרסה קודמת, שלפיה אחד מצאצאיו של משה הקים פסל בדן ("ביקורת נוסח המקרא", עמוד 45).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין יא,ז.
חברייא בעון קומי – החברים (החכמים או התלמידים) שאלו לפני רבי שמואל בר נחמן: כומר (כוהן לאלילים) היה (בכתב יד רומי ובמקבילה אין מילה זו) לעבודה זרה והאריך ימים (חי חיים ארוכים)?! – איך ייתכן שיהונתן שחטא חטא גדול חי מתקופת השופטים עד ימי דוד ושלמה (כמסופר להלן) או עד יום גלות הארץ (כנאמר בכתוב לעיל, ולפי סדר עולם רבה, יום גלות הארץ היה בימי מנשה מלך יהודה, שגלה לבבל ופסלו של מיכה עימו)?
אמר לון: – אמר להם (השיב רבי שמואל בר נחמן לחברים): על ידי (מכיוון) שהיה (בכתב יד רומי: 'שהיתה') עינו צרה בעבודה זרה שלו (בכתב יד רומי אין 'שלו', וכן להלן) – זלזל בה, כמסופר להלן (בכתב יד רומי נוסף 'האריך ימים').
ושואלים: כיצד היתה עינו רעה (במקבילה: 'צרה') בעבודה זרה שלו?
ומשיבים: הוה בר נש אתי למיקרבה – היה אדם בא (אל יהונתן) להקריב (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'הווה ברנש מייתי' - היה אדם מביא) תור או אימר – שור או כבש, או גדי לעבודה זרה, ואמר (בכתב יד רומי: 'והוא אמר') ליה: – והוא אומר לו (ליהונתן): פייס(י)ה עלי – פייס אותה (את העבודה הזרה) עליי (בשבילי. פייס על פלוני - דיבר טובות, המליץ על פלוני. - המילים 'או גדי... פייסיה עלי' הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה), והוא אמר ליה: – והוא (יהונתן) אומר לו: (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'וכי') מה זו – העבודה הזרה, מועילה לך? לא רואה ולא שומעת, לא אוכלת ולא שותה, לא מטיבה (לא עושה טובה) ולא מריעה (לא גורמת רעה) (המילים 'לא אוכלת... ולא מריעה' הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה. לגרסה זו קשה מה שאמר בסמוך: 'והוא אכל מכל מה דאתי', אך אינו בכתב יד רומי ובמקבילה) ולא מדברת. (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'והוא') אמר ליה: – והוא אומר לו (ליהונתן): חייך (בכתב יד רומי ובמקבילה אין מילה זו), ומה נעביד? – ומה אעשה? (שאף על פי כן, אני רוצה שתקריב לעבודה הזרה ותפייס אותה עליי) ואמר (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'והוא אמר') ליה: – והוא (יהונתן) אומר לו: אזיל עביד ואייתי לי (בכתב יד רומי: 'זיל ייתי ליה', ובמקבילה: 'איזל ואייתי לי') חד פִּינָךְ (מילה שמקורה ביוונית ובלטינית) דסולת ואתקין עלוי עשר ביעין (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'חד פינך דסולת ועשר ביעין', ובמקבילה נוסף 'עלוי') – לך ועשה (הכן) והבא לי פינך (צלחת, קערה) אחד של סולת והנח עליו עשר ביצים, ואתק(ו)[י]ן קומוי – והנח (אותו) לפניו (לפני העבודה הזרה), והוא אכל מכל מה דאתי – והוא אוכל מכל מה שבא (מכל מה שאתה מביא. בכתב יד רומי ובמקבילה אין שבע המילים האחרונות), ואנא מפייס לה עליך – ואני מפייס אותה עליך. מכיון דאז(י)ל (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'וכיון דהוה אזל') ליה, הוה אכיל לון – כיוון שהיה (המקריב) הולך לו, היה (יהונתן) אוכל אותם (בעצמו. הרי שהיתה עינו צרה בעבודה הזרה).
ומספרים: זימנא חדא אתא חד בר פחין – פעם אחת בא בן ריקים (בן טיפשים) אחד (אל יהונתן). אמר ליה כולא – אמר לו (יהונתן) הכל (כל אותם הדברים ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 372, הערה 27) שהיה אומר לכל אדם שהיה בא אליו, כמסופר לעיל. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כול'', ומגיה הגיה 'כן' כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה). אמר ליה: – אמר לו (אותו בר פחין ליהונתן): אם אין מועילה כלום – כמו שאתה עצמך אמרת, - את (בכתב יד רומי ובמקבילה אין מילה זו) מה את עביד הכא? – אתה מה אתה עושה כאן? (מדוע אתה כוהן לעבודה הזרה?) אמר ליה: – אמר לו (יהונתן): בגין חיי – בשביל חיי (פרנסתי, מחייתי, שאין לי במה להתפרנס אלא בזה).
ומספרים עוד: כיון שעמד דוד המלך – נעשה מלך על ישראל (בכתב יד רומי נוסף 'ומצאו ע[ו]בד עבודה זרה'), שלח והביאו – את יהונתן אליו (במקבילה: 'בשעה שבא דוד ומצאו שהוא עובד עבודה זרה'). אמר ליה: – אמר לו (דוד ליהונתן): את (אתה) בן בנו של אותו הצדיק, ואת עובד עבודה זרה?! – הרי אתה בן בנו של משה, ואיך אתה עובד עבודה זרה?! אמר ליה: – אמר לו (יהונתן לדוד): כך אני מקובל – קיבלתי במסורת, מבית אבי אבא (במקבילה: 'מסורת בידי מאבי אבא'): מכור עצמך לעבודה זרה – השכר עצמך אפילו ככוהן לעבודה זרה, ואל תצטרך לבריות – לקבל מהם צדקה. אמר ליה: – אמר לו (דוד ליהונתן): חס ושלום, לא אמר כן, אלא – אמר כך: מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך – השכר עצמך אפילו לעבודה שאין היא לפי כבודך, ואל תצטרך לבריות (בכתב יד רומי אין משפט זה).
כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'כיון שראה דוד שהממון חביב עליו') – שכן השכיר עצמו לעבודה זרה, אף על פי שהדבר אסור, מה עשה? (בכתב יד רומי ובמקבילה אין מילים אלו) העמידו קומוס (תואר של פקיד רומי גבוה (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) על תיסבריות (בתי אוצרות (מקור המילה ביוונית)) שלו (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מינהו קומיס תיסברין / תיסוורין (בכתב יד רומי נוסף: שלו) על בית המקדש') – דוד מינה את יהונתן לממונה על האוצרות שלו, לפי שאדם שיש בו חמדת ממון נזהר מלבזבז כסף שלו ואף של אחרים, ולכן תפקיד זה נאה לו, שישגיח על האוצרות. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (ברשימת שמות הממונים על אוצרות המקדש בימי דוד): "וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת" (דברי הימים א כו,כד) – שבואל, מצאצאי גרשום בן משה רבנו, ממונה על הממונים על האוצרות (הוא "שבואל הראש" שהיה נכדו של משה (דברי הימים א כג,טז)); ויש ללמוד מהשוואת הכתובים בשופטים (שהובא לעיל) ובדברי הימים (שמובא כאן) ששבואל הוא יהונתן, ויש לדרוש שנקרא יהונתן בשם "שבואל" - ששב אֶל אֵל – חזר בתשובה אל ה', בכל לבו (שתי מילים אלו הן בהשפעת הבבלי בבא בתרא קי,א, ואינן בכתב יד רומי ובמקבילה) ובכל כוחו, "נגיד על האוצרות" - שמינהו קומוס על תיסבריות שלו (בכתב יד רומי כמו לעיל. ובמקבילה: 'קומיס תיסוורין על האוצרות'. - כל הדברים האלה הם של רבי שמואל בר נחמן).
ומציעים קושיה: מתיבין לרבי שמואל בר נחמן: – משיבים את רבי שמואל בר נחמן (מקשים עליו): והא כתיב: – והרי כתוב: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" (שופטים יח,ל)! – הרי שיהונתן היה כוהן לעבודה זרה עד יום גלות הארץ, ואיך אמר רבי שמואל בר נחמן שיהונתן חזר בתשובה בימי דוד?
אמר לון: – אמר להם: כיון שמת דוד, עמד שלמה – נעשה מלך על ישראל, וחילף (שינה. - בכתב יד רומי ובמקבילה: 'והחליף את כל') סנקליטין (יועצים (מקור המילה ביוונית)) שלו (בכתב יד רומי נוסף: 'והחליף [אותו] עימהם') – והחליף עימהם גם את יהונתן ומינה ממונה אחר על האוצרות, וחזר לקילקולו (לחטאו) הראשון – חזר יהונתן להיות כוהן לעבודה זרה של שבט דן. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל" וגו' (מלכים א יג,יא) – איש זה היה נביא שקר שהכשיל בדברי כחש את איש האלוהים מיהודה, שבא לבית אל וניבא על המזבח שעמד עליו ירבעם המלך להקטיר שהוא עתיד להיות מקום טומאה. ומעירים: אמרין: – אומרים: הוא הוה (נראה שצריך לומר: 'הוא הוא'. במקבילה אין המילים 'הראשון...') – יהונתן היה הנביא הזקן שישב בבית אל. זהותם של שני אלה מיוסדת על כך, שיהונתן האריך ימים ביותר, והנביא הזה כונה "זקן" משום שהיה זקן מופלג; ועוד, שיש לשער שהנביא הזקן הכשיל את איש האלוהים, שניבא נבואת פורענות על המזבח בבית אל ועל המכהנים עליו, מפני שהנביא הזקן השתייך לחבורת כוהני המזבח בבית אל, ולכן יש לזהות את יהונתן שהיה כוהן לעבודה זרה עם הנביא הזקן. - ירבעם עשה שתי מזבחות לעבודה זרה, אחד בבית אל ואחד בדן, שם עמד פסל מיכה, ואם מזהים את יהונתן, שהיה כוהן לפסל של שבט דן שהיה בדן, עם הנביא הזקן שישב בבית אל, הרי שיהונתן היה כוהן לעבודה זרה גם בבית אל וגם בדן.
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.
במקבילה יש סירוס מאמרים. כך הוא במקבילה:
אמר רבי שמואל בר רב יצחק: ["וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל" (מלכים א יג,יא) (כך מעתיק רבנו חננאל בבבלי סנהדרין פט,ב בשם הירושלמי, ובמסירה שלפנינו נשמט המוסגר בטעות ("זוטות", "פרקים" א, עמוד 105)) -] זה אמציה כהן ביתאל. - אמר רבי יוסי: פיתפותי בצים היו שם. ואי זה זה? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה.
את מוצא, בשעה שבא דוד ומצאו שהוא עובד עבודה זרה, אמר לו: אתה בן בנו של אותו הצדיק, ואת עובד עבודה זרה?!... שמינהו קומיס תיסוורין על האוצרות.
חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן: כומר לעבודה זרה והאריך ימים?!... הוה בר נש מייתי ליה תור או אימר... אתא חד בר פחין...
מתיבין לרבי שמואל בר נחמן: והא כתיב: "עד יום גלות הארץ"! - אמר לון: כיון שמת דוד... חזר לקילקולו.
דברי הירושלמי כאן בסוף העניין: "הדא היא דכתיב: "ונביא אחד זקן יושב בביתאל וגו'. אמרין: הוא הוא" הם הם דברי רבי יוסי במקבילה בתחילת העניין על הכתוב הזה: "ואי זה זה? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה".
בשיר השירים רבה פרשה ב [ה] נאמר: ...נכנס רבי מאיר ודרש: "ונביא אחד זקן יושב בבית אל" (מלכים א יג), ואיזה זה? זה אמציה כוהן בית אל (עמוס ז. זהותם של שני אלה מיוסדת על מקומם המשותף, בית אל. ועוד, הנביא הזקן יצא במאבק נגד איש האלוהים מיהודה שבא לבית אל וניבא שייחרב המזבח, וגם אמציה כוהן בית אל יצא במאבק נגד עמוס הנביא מיהודה שבא לבית אל וניבא שייחרבו הבמות).
אמר (לו) רבי יוסי: (מאיר,) פתפותי ביצים יש כאן (ביצים שבורות, כלומר, ערבוב דברים. - לפי הירושלמי סנהדרין יא,ז, נאמרו דברים אלה על ידי רבי יוסי, אמורא מן הדור הרביעי, כתגובה לדבריו של רבי שמואל בר רב יצחק, אמורא מן הדור השלישי, והנוסח שם הוא 'היו שם' ולא 'יש כאן'. וזה נכון, משום שאי אפשר שרבי יוסי, חברו של רבי מאיר, ייכנס לתוך דבריו באופן גס כזה ובאריכות יתרה כזאת, ולכן השמטנו את המילים 'לו' ו'מאיר'. דברים אלה הוכנסו על ידי עורך המדרש בתוך דברי רבי מאיר). איזה זה? זה יונתן בן גרשום בן משה. הדא היא דכתיב: "ויהונתן בן גרשום בן מנשה" (שופטים יח) - נון תלויה ב"מנשה", זכה - בן משה, ואם לאו - בן מנשה. - חבריא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן, אמרין ליה: כומר לעבודה זרה והאריך כל אותן השנים? - אמר לון: הן, על ידי שהיתה עינו צרה בעבודה זרה. - כיצד? - היה בן אדם בא להשתחוות לה, והיה אומר לו: בן כמה שנים אתה? היה אומר לו: בן ארבעים שנים, או חמישים, או שישים, או שבעים, או בן כמה שהיה. והוא אומר לו: בן כמה שנים אתה - בן ארבעים שנים, או חמישים, או שישים, או שבעים, או שמונים שנים, ועבודה זרה זו לא נעשתה אלא לפני חמש או שתים עשרה שנים, ואתה רוצה לעזוב את אלוהיך ולהשתחוות לה? פחיתות היא! והוא מתבייש והולך לו. - בא בר פחין אחד, ואמר לו כך. אמר לו: ומה אתה יושב כאן ועובד לה? אמר לו: אני לוקח שכרי ומסמא את עיניו (של מיכה ששכר אותו להיות לו לכוהן). - כיוון ששמע עליו דוד, שלח והביא אותו ואמר לו: את הוא בן בנו של אותו צדיק, ואת עובד עבודת כוכבים? אמר לו: כך אני מקובל מבית אבי אבא: מכור עצמך לעבודה זרה ולא תצטרך לבריות. אמר לו: חס ושלום! לא הוא כן, אלא: מכור עצמך לעבודה שהיא זרה ממך ולא תצטרך לבריות. כיוון שראה דוד שהממון חביב עליו, עמד ומינה אותו קומסין תסברין (שר האוצרות) שלו. הדא היא דכתיב: "ושבואל בן גרשום בן משה נגיד על האוצרות" (דברי הימים א כו). - אמרו: כיוון שמת דוד, חזר לסורו.
(המשך דברי רבי מאיר:) הדא היא דכתיב: "ויאמר לו: גם אני נביא כמוך" וגו' "כיחש לו" (מלכים א יג). מהו "כיחש לו"? - שיקר לו. ומה שיקר לו? האכילהו לחם כזבים (שפיתה אותו על שקר בשם ה' לאכול לחם)...
בשיר השירים רבה מסופר בסגנון שונה כיצד היתה עינו צרה בעבודה זרה.
בבבלי בבא בתרא קי,א אמרו: "ויסורו שם ויאמרו לו: מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה?" (שופטים יח) - אמרו לו (בני שבט דן): לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה: "אל תקרב הלום" (שמות ג)? לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה: "מה זה בידך" (שמות ד)? לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה: "ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה)? תיעשה כומר לעבודה זרה?! - אמר להם: כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות. - והוא (יהונתן) אינו יודע: מאי עבודה זרה? עבודה שהיא זרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: פשוט נבילתא בשוקא ושקול / וקביל אגרא, ולא תימא: כהנא אנא, גברא רבה אנא, זילא / סניא בי מילתא.
כיוון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר: "ושבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות" (דברי הימים א,כו) - וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! - אמר רבי יוחנן: מלמד ששב לאל בכל ליבו.
דומה שהרקע לדבריו של רבי שמואל בר נחמן, בעל אגדה נודע בן המאה השלישית, הוא המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ ישראל בימיו. לפיכך אין לתמוה אם אנו שומעים על אדם שמבקש להתפרנס ממה שמזדמן בדרכו, והוא אף לא נרתע מלהשכיר את עצמו לעבודה זרה, שהוא בז לה בליבו, כפי שיהונתן מגלה לעובד אלילים אחד שהוא עובד במקדש לעבודה זרה בשביל חייו. הזיהוי של יהונתן עם הנביא בבית אל, שכיזב לנביא מיהודה, מציג אותו כשקרן, שאכן שיקר לבאים להקריב את קורבנם, וביקש מהם שלא להביא בהמות אלא דברי מאפה, שאכל אותם בעצמו. לא מן הנמנע, שהמצב בערים שבהן גרו יהודים עם מינים שונים, כגון לוד, ציפורי או טבריה, יכול היה להשפיע על חלושי אופי מבני עמנו, שהממון היה חביב עליהם, לכהן אף במקדשיהם של נוכרים ("אגדת יהונתן בן גרשם בן משה", "מחקרי תלמוד" ג, עמודים 85-86).
"מנשה" - נו'ן תלוי
בתוספתא סנהדרין יד,ח שנו: "ויהונתן בן גרשום בן מנשה" (שופטים יח,ל) - וכי בן מנשה הוא?! והלא בן משה הוא! ולמה נתלה דבר במנשה? אלא מלמד שתולים חובה בחייב.
ובמסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק לד שנו: "ויהונתן בן גרשום בן מנשה" (שופטים יח,ל) - וכי בן מנשה היה?! והלא בן משה היה! אלא לפי שלא נדמו מעשיו למשה אביו, לפיכך תולים במנשה.
ובמסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק לז שנו: "ויהונתן בן גרשום בן מנשה" (שופטים יח,ל) - וכי בן מנשה היה?! והלא בן משה היה? אלא לפי שעשה כמעשיו של מנשה, לפיכך נתלה במנשה.
ובבבלי בבא בתרא קט,ב אמרו: "ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כוהנים לשבט הדני" (שופטים יח,ל) - וכי בן מנשה הוא?! והלא בן משה הוא! אלא מתוך שעשה מעשה מנשה, תלאו הכתוב במנשה.
הנו'ן התלויה במילה "מנשה" נדרשת שתלו את יהונתן במנשה.
"עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ"
בסדר עולם רבה פרק כד נאמר: "בן שתים עשרה שנה מנשה במולכו" וגו' (דברי הימים ב לג,א), בשנת עשרים ושתיים למנשה גלה מנשה לבבל, ופסלו של מיכה עימו, שנאמר: "ויקימו להם בני דן את הפסל" וגו' "עד יום גלות הארץ" (שופטים יח,ל).
• • •
דנים בברכה על ראיית השמים וגרמיהם.
מביאים ברייתא: הרואה את החמה (השמש) בתקופתה ואת הלבנה (הירח) בתקופתה (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – כשרואה אותן בתוקפן ובמלוא אורן, כשעת יצירתן, החמה ביום תחילת תקופת ניסן (אחת מארבע תקופות בשנת השמש), שבניסן נברא העולם, והלבנה באמצע החודש, כשהיא במלואה, ואת הרקיע (כיפת השמים) בטיהרו (בבהירותו) – שאין העננים מסתירים אותו, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה בראשית".
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דתימר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהרואה את הרקיע בלא עננים אומר ברכה זו), - בימות הגשמים (בעונת החורף), בלבד (צריך לומר: 'ובלבד', וכן הוא ברש"ס) לאחר שלשה ימים – רק לאחר שלושה ימים שהיו פני השמים מעוננים, שאין לומר ברכה זו אלא כשרואה את הרקיע אחרי שלושה ימים של גשם ועננים, שבשעה זו הרקיע מזהיר ביותר כשעת יצירתו (משפט זה נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי). הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (בנפלאות אלוהים בגבורות הגשם): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים, וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם" (איוב לז,כא) – יש שהשמים מכוסים עננים כבדים, עד שבני אדם אינם רואים אור, ולפתע נעשו השמים בהירים, לאחר שרוח עברה ופיזרה את העננים וטיהרה את השמים; ויש לדרוש את הכתוב: אם עד עתה לא ראו אור, שהיו פני השמים מעוננים, ועתה בהיר הוא בשחקים, כי רוח עברה ותטהרם, והם נקיים מעננים (אז יש לברך על ראייתם).
בתוספתא ברכות ו,ו שנו: הרואה את החמה ואת הלבנה ואת הכוכבים ואת המזלות, אומר: "ברוך עושה בראשית".
ובבבלי ברכות נט,ב אמרו: תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה ולבנה בגבורתה / בתקופתה וכוכבים במסילותם / במשמרותם ומזלות כסדרם / כתקנם / בעיתם, אומר: "ברוך עושה בראשית".
ושם נט,א אמרו: תנו רבנן / אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה רקיע בטהרו, אומר: "ברוך עושה בראשית". - אימתי (נראה כך הרקיע)? - אמר עולא: בזמן שיורד גשם בלילה / כל הלילה, ובבוקר נושבת רוח צפונית עזה ומגלה את השמים.
ובויקרא רבה כג,ח נאמר: תני: הרואה חמה בתקופתה, לבנה בתקופתה, כוכבים במסילותם ומזלות כסידורם והרקיע בטהרתו, אומר: "ברוך עושה בראשית". - אמר רבי הונא: הדה דאת אמר - בימות הגשמים, ובלבד לאחר שלושה ימים - "ועתה לא ראו אור" (איוב לז,כא).
מתוכן הברכה "ברוך עושה בראשית" משמע שמדברים כאן בראייה כשעת מצב היצירה. ולפי זה הכוונה לשעה שרואה את החמה בתקופת תמוז (כך פירש בסידור רס"ג, וכן רבנו בחיי) ואת הלבנה במלואה (בניגוד לחידושה) ואת הכוכבים כסדרם. ואשר לרקיע בטיהרו, פירושו דווקא כשרואה אותו אחרי גשם ועננים, שבשעה זו הוא מזהיר ביותר כשעת יצירתו ("תוספתא כפשוטה").
בברייתא שהובאה בבבלי ובירושלמי ובויקרא רבה נוספה מילת פירוש לכל אחד מהדברים המנויים בברייתא שבתוספתא: הרואה את החמה - בתקופתה, ואת הלבנה - בתקופתה / בגבורתה, ואת הכוכבים - במסילותם / במשמרותם, ואת המזלות - כסדרם / בעיתם.
חמה בתקופתה - המונח תקופה הוא אחד מארבעה ימים בשנה כשמתחילות עונות השנה. לפי זה אמירת הברכה היא בכל אחד מארבעה ימים אלה. לבנה בגבורתה - הירח המלא, כשהירח מגיע למידת השמש. ביטוי זה מושפע מלשון הכתוב בשופטים "כצאת השמש בגבורתו". כוכבים במסילותם - לקוח מלשון הכתוב בשופטים "הכוכבים ממסילותם". מתי כוכבים במסילותם ומתי לא? הביטוי אינו ברור. ומזלות בסידורם - גם כן הביטוי אינו ברור.
רס"ג הציע שהמונח "החמה בתקופתה" מתייחס לתקופת תמוז כשהשמש מגיעה לשיא חוזקה. הוא בוודאי עשה זאת כדי שיהיה שוויון ל"לבנה בגבורתה", הירח המלא, כשהירח מגיע לשיאו.
בירושלמי המונח "הלבנה בתקופתה" מציין את הירח המלא. בירושלמי ברכות א,א ("רבי אומר: הלבנה בתקופתה, התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות - זהו בין השמשות. אמר רבי חנינא: סוף גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות") המונח "גלגל לבנה" משמש רק לכדור המלא של הירח, ורק הירח המלא זורח כשהשמש שוקעת. אך בבבלי בחרו את הביטוי "לבנה בגבורתה", כי לא רצו להשתמש באותו מונח "תקופה" עבור שתי משמעויות שונות, תקופת השמש והירח המלא (44 JQR, עמוד 305 ואילך).
דנים בברכה על ראיית הירח בחידושו.
מביאים ברייתא: הרואה את הלבנה בחידושה (בהופעתה מחדש) – בתחילת החודש, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מחדש חדשים" – שעל ידי הופעתו המחודשת של הירח, ה' מחדש חודשים.
ושואלים: עד איכן (היכן)? – עד איזה זמן אומר ברכה זו?
ומשיבים (בהבאת כמה דיעות): רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יוסי (בכתב יד רומי: 'ר' יסא' - רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): עד שתראה כחצי המטה (צריך לומר: 'חמיטה'. חמיטה או חמיתה היא כלי עגול, קערה. גם המאפה, הלחם או העוגה, שנעשה בצורה זו נקרא חמיטה. מקור המילה ביוונית) – עד שייראה הירח כחצי עיגול, שהוא עד שבעה ימים בחודש.
רבי אחא אמר בשם ורבי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רבי') חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוסי (בכתב יד רומי: 'ר' יסא' - רבי אסי): עד שתתמלא פגימתה (החלק הבלתי מואר של ירח חסר) – עד שייעשה הירח מלא ולא ייראה עוד פגום. הנימוק לכך הוא, שאין לברך על חידוש הלבנה אחרי שנתמלאה.
רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה אומרים: עד ארבעה עשר יום – בחודש.
ומציעים סיוע (לדברי חכמי קיסריה): אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ויאות – ויפה (נכון אמרו חכמי קיסריה, כמנומק בהמשך). כלום (האם, וכי) מתמלא פגימתה אלא (שלא) עד ארבעה עשר יום?! – הרי הירח נעשה מלא רק בארבעה עשר יום בחודש! ויש להציע מסקנה: הא – הרי כל ארבעה עשר יום צריך לברך (בניחותא) – כמו שאמרו רבי אחא ורבי חיננא בשם רבי יסא. - הרי שיש שתי דיעות עד איזה זמן אומר את הברכה על הלבנה בחידושה - עד שבעה או עד ארבעה עשר.
בבבלי סנהדרין מא,ב-מב,א אמרו: אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: עד מתי מברכים על החודש (על הלבנה בחידושה)? - עד שתתמלא פגימתו. - וכמה (הוא זמן זה)? - אמר רבי יעקב אמר רב יהודה: עד שבעה; נהרדעי אמרי: עד שישה עשר. - ותרווייהו כרבי יוחנן סבירא להו (ולא נחלקו אלא בפירוש דבריו). הא (עד שבעה) - למיהוי כי יתרא (כדי שתהיה כמו יתר של קשת, שקודם לכן הירח נראה רק כקשת, ולאחר שבעה ימים נראה כמו קשת שיש לה יתר, כחצי עיגול), הא (עד שישה עשר) - למיהוי כי נפיא (כדי שתהיה כמו נפה, עיגול שלם).
ושם מב,א אמרו: אמר ליה רבי אבא לרב אשי: במערבא (בארץ ישראל) מברכי (על הירח): "ברוך... מחדש חודשים".
בבבלי: רבי אחא ברבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן. ובירושלמי: רבי אחא, רבי חיננא בשם רבי יוסי (רבי אסי).
עד שתתמלא פגימתו - בבבלי: עד שבעה או עד שישה עשר, ובירושלמי: עד ארבעה עשר.
בבבלי שם מובאת בשם רב יהודה ברכה ארוכה ופיוטית על ראיית הלבנה בחידושה: "ברוך... אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם... ברוך... מחדש חודשים". בכמה כתבי יד של הבבלי מובאת ברכה זו גם בבבלי ברכות נט,ב לאחר הברייתא על ראיית החמה בתקופתה והלבנה בגבורתה / בתקופתה.
בפסיקתא רבתי פסקה מג נאמר: ילמדנו רבנו, עד כמה ימים מברכים על החודש? - לימדונו רבותינו: אמר רבי אחא בשם רבי אסי: עד שיתמלא פגימתו, והיינו אומר עד ארבעה עשר יום, עד שהיא מתחדשת והולכת, עד אותה שעה מברכים את החודש.
בשמות רבה טו,כד נאמר: הרואה את הלבנה, היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשים את החודש? - יש מן רבנן אמרין: "ברוך מחדש חודשים", ויש מהם אומרים: "ברוך מקדש חודשים", ויש מהם אומרים: "מקדש ישראל", שאם אין ישראל מקדשים אותו - אין אותו קידוש כלום.
כיוון שדיברו על ברכת ראיית הלבנה בחידושה, מדברים על ברכת קדושת היום בתפילת מוסף של ראש חודש, שמטבע שתי הברכות הוא: "ברוך... מחדש חודשים".
בתפילה – מהי חתימת ברכת קדושת היום (הברכה הרביעית) בתפילת מוסף של ראש חודש? - רבי יוסי בר נהוראי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל ומחדש חדשים".
רב(י) חייא בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) אמר: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים".
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: צריך לומר (בכתב יד רומי: 'לברך') – בתפילת מוסף של ראש חודש: "והשיאנו" – כמו בתפילות החגים, מפני שגם ראש חודש הוא מן המועדים ("והשיאנו" היא פסקת הסיום בברכת קדושת היום, ובסופה באה חתימת הברכה).
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: צריך להזכיר – בראש חודש, בה (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי) זמן – ברכת הזמן ("ברוך... שהגיענו לזמן הזה"), כמו בחגים.
ומציעים ברייתא המיוחסת לאמורא: תני – שונה רב (צריך לומר: 'רבי') הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): נאמר (במעשה היום הרביעי משבעת ימי בראשית): "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א,יד) – המאורות ישמשו סימנים לקביעת הזמנים, ועל פי תנועתם ייקבעו הימים והשנים. - הברייתא המוצעת כאן קטועה, והפסוק הוא פתיח לדרשה שהברייתא מציעה. הדרשה נמצאת במקורות אחרים (ראה המדרשים המובאים להלן), וכך היא הדרשה: "לאותות" אלו שבתות, "ולמועדים" אלו שלוש רגלים, "ולימים" אלו ראשי חודשים, "ושנים" אלו ראשי שנים. ומכאן שראשי חודשים הם כמו שלוש רגלים, ולכן בראשי חודשים צריך לומר "והשיאנו" ולהזכיר זמן.
בבבלי ברכות מד,א אמרו: כי אתא רב דימי אמר: רב חתים בראש חודש (בברכת קדושת היום) "מקדש ישראל וראשי חודשים".
ושם מט,א אמרו: תניא: רבי אומר: אין חותמים (ברכה) בשתיים (בשני נושאים). - איתיביה לוי לרבי: ..."מקדש ישראל וראשי חודשים"! - ישראל דקדשינהו לראשי חודשים (וזו חתימה בנושא אחד)...
לפי רב דימי בבבלי, רב חתם בראש חודש כמו שאמר בירושלמי רב חייא בר אשי, תלמידו של רב.
בירושלמי לא מצאנו את הכלל "אין חותמים בשתיים".
בפסיקתא רבתי פסקה א נאמר: וצריך [בתפילה של מוספים (בראש חודש)] לומר: "והשיאנו ה' אלוהינו". הרי למדנו (על פי הלכה זו) שראשי חודשים שקולים כמועדות, שנאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם" (במדבר י,י).
בבראשית רבה ו,א נאמר: "והיו לאותות" אלו שבתות, "ולמועדים" אלו שלוש רגלים, "ולימים" אלו ראשי חודשים, "ושנים" זה קידוש שנים.
ובפסיקתא דרב כהנא ה,א ובפסיקתא רבתי פסקה טו נאמר: "והיו לאותות ולמועדים..." (בראשית א,יד) - "לאותות" אלו השבתות, דכתיב / שנאמר: "כי אות היא ביני וביניכם" (שמות לא,יג), "ולמועדים" אלו ימים טובים, "ולימים" אלו ראשי חודשים, "ושנים" אלו ראשי שנים.
פסקת הסיום בברכת קדושת היום במוסף של ראשי חודשים לפי שיטתם של בני ארץ ישראל:
והשיאנו י'י אלהינו את ברכת מועדיך לשלום...
כי בישראל עמך בחרת ואותנו קידשת
ונעשה לפניך את חובתנו תמידי יום וקרבן מוסף
ברוך אתה י'י מקדש ישראל וראשי חדשים.
ממסכת סופרים יט,י רואים אנו שהחתימה "מקדש ישראל וראשי חדשים" נאמרה אף בברכת הלבנה.
בבבלי עירובין מ,ב אמרו: אמר רבה: כי הווינן בי רב הונא, איבעיא לן: מהו להזכיר / לומר זמן (ברכת "שהחיינו") בראש השנה וביום הכיפורים? כיוון דמזמן לזמן אתו - אמרינן (כעל כל דבר שמחה הבא מזמן לזמן), או דילמא: כיוון דלא איקרו רגלים - לא אמרינן (שאין השמחה בהם חשובה דיה)? לא הווה בידיה. כי אתאי לבי רב יהודה... אמר לי: רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין אומרים זמן אלא בשלושה רגלים בלבד.
התלמודים חלוקים באמירת זמן בראש חודש לדעת רב.
• • •
דנים בברכה על ראיית קברים.
מביאים ברייתא: העובר בין הקברות, מהו אומר? "ברוך אתה י'י אלוהינו מלך העולם מחיה המתים".
רבי חייא (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): העובר בין הקברות אומר: "ברוך אתה י'י אלוהינו מלך העולם נאמן בדברו – להחיות את המתים, ומחיה המתים".
רבי חייא אמר בשם רבי יוחנן: העובר בין הקברות אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם היודע מספרכם הוא יעורר אתכם (בכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו), הוא יגלה את העפר מעל עיניכם (בכתב יד רומי: 'הוא במהרה יגלה עפר מעיניכם') – יקים אתכם לתחייה, ברוך אתה י'י מחיה המתים".
רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר בשם רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): העובר בין הקברות אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר יצר (ברא) אתכם בדין וכלכל (פרנס, זן) אתכם בדין (בכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו) וסילק (המית (קיצור מן 'סילק מן העולם')) אתכם בדין ועתיד להחיותכם בדין, היודע מספרכם (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) הוא יגלה עפר מעיניכם, ברוך אתה י'י מחיה המתים".
ומצמצמים את תחולת הקביעה: (הדא היא דכתיב) [הדה דתמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהעובר בין הקברות אומר אחת מהברכות האלו), - (תוקן על פי כתב יד רומי)] במיתי ישראל – במקרה של קברות של מתים יהודים; אבל במיתי אומות העולם – במקרה של קברות של מתים גויים, - העובר בין הקברות (בכתב יד רומי נוסף 'מהו') אומר: נאמר (בנבואה על חורבן בבל): "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד, חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם, הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" (ירמיהו נ,יב) – האומה הבבלית תתבייש, כי סופם של הבבלים שתהיה ארצם כמו מדבר; ויש לדרוש את הכתוב על מתי אומות העולם, שסופם של המתים של כל העמים שירדו לגיהינום ואינם עתידים לקום לתחייה.
בירושלמי הוצעו ארבע ברכות, שתי הראשונות קצרות, ושתי האחרונות ארוכות עם חתימה.
במסורת הירושלמי יש מספר דיעות לגבי נוסח הברכה שנאמרת על ראיית קברי ישראל. לפי שלוש הדיעות הראשונות אין צורך להזכיר את המיתה בדין, כנראה משום שעיקר הברכה הוא על העתיד. ואולם לפי רבי אלעזר, לפני שאנו מזכירים את העתיד אנו צריכים לקשור לכך את העבר, היינו להצדיק את המיתה ("ברכת חתנים וברכת אבלים", "כנישתא" ג, עמוד קסה).
בתוספתא ברכות ו,ו שנו: היה מהלך בין / בבית הקברות - אומר: "ברוך יודע מספרכם / מספר כולכם הוא עתיד לדון אתכם והוא עתיד להקימכם בדין, ברוך נאמן בדברו מחיה המתים".
בבבלי ברכות נח,ב אמרו: תנו רבנן: הרואה קברי מתי ישראל / קברי ישראל, אומר: "ברוך אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, והוא עתיד להקימכם בדין". - מר בריה דרבינא מסיים בה משמיה דרב נחמן בר יצחק: "ויודע מספר כולכם, והוא / הוא עתיד להקימכם / עתיד להקימכם לחיי העולם הבא, ברוך מחיה המתים". - הרואה קברי אומות העולם, אומר: "בושה אימכם מאוד, חפרה יולדתכם" וגו' (ירמיהו נ).
בבבלי: הרואה קברים. ובירושלמי ובתוספתא: העובר / המהלך בין הקברות.
נוסחי הברכה שנאמרו בירושלמי בשם אמוראים הובאו בתוספתא ובבבלי בברייתא.
בפסיקתא רבתי פסקה יב נאמר: ילמדנו רבנו, העובר בין הקברות, כיצד הוא חייב לברך? - [כך שנו רבותינו:] "ברוך היודע מספר כולכם". אף על פי שיש מרבותינו אומרים: כך הוא חייב לברך: "ברוך אשר ברא אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להעמיד אתכם בדין".
מעשה ברבי חייא ורבי [יו]נתן שהיו מהלכים בבית הקברות ובירך אחד מהם (רבי חייא): "ברוך היודע מספר כולכם". אמר לו חבירו (רבי יונתן): וכי יודעים המתים מאומה? (כיוון שאמר "כולכם" משמע שהוא מדבר אליהם, שאם לא כן יאמר "כולם") אמר לו חבירו (רבי חייא): אין בין המתים לחיים אלא דיבור בלבד (סיפור זה בסגנון אחר בירושלמי ברכות ב,ב ובמקבילות).
• • •
דנים בברכה על ראיית הקשת בענן.
מביאים ברייתא: הרואה את הקשת (כינוי לחצי מעגל בצבעים שונים הנראה לפעמים בשמים ביום גשם) בענן, אומר: "ברוך אתה י'י אלוהינו מלך העולם זוכר הברית" – ה' זוכר את הברית בינו ובין יושבי הארץ שלא תישחת עוד הארץ על ידי מי מבול אף שראוי היה לבוא מבול, שכן הקשת בענן היא סימן הבא להזכיר את דבר הברית (ראה בראשית פרק ט).
רבי חייא אמר בשם רבי יוחנן: הרואה את הקשת אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם נאמן בבריתו וזוכר הברית" (בכתב יד רומי אין מימרה זו).
גם בברכה על הקברות וגם בברכה על הקשת הוסיף רבי יוחנן תוספת דומה לנוסח הברכה שבברייתא.
בתוספתא ברכות ו,ה שנו: הרואה את הקשת בענן, אומר: "ברוך נאמן בבריתו זוכר הברית".
נוסח הברכה שנאמר בירושלמי בשם רבי יוחנן הובא בתוספתא בברייתא.
בבבלי ברכות נט,א אמרו: מאי מברך / אומר? - אמר רב יהודה: "ברוך זוכר הברית". במתניתא תנא: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי / רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: הרואה קשת אומר: "ברוך נאמן בבריתו וקיים במאמרו / בשבועתו". - אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרווייהו: "ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו / בשבועתו".
במדרש תנחומא (בובר) פרשת נח סימן ז ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן ו נאמר: ילמדנו רבנו, מי שהוא רואה את הקשת בענן, מהו צריך לברך? - כך שנו רבותינו: הרואה קשת בענן, מברך: "ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו".
מביאים ארבעה מאמרים של רבי חזקיה בשם רבי ירמיה על גדולתו של רבי שמעון בן יוחי, ובראשם מאמר בעניין הקשת.
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): כל ימיו של רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי) לא נראתה הקשת בענן – שהיה צדיק, והגן בזכותו על דורו מפני המבול, ולא היו צריכים לאות הברית של הקשת.
רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה: כן הוה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'כך היה') רבי שמעון בן יוחי אומר: בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב! – כך אמר כשיצא עם תלמידיו לבקעה אחת. והיתה מתמלאה – הבקעה דינרי זהב, שהיה ה' מקיים את ציוויו של רבי שמעון בן יוחי בזכות צדיקותו (הירושלמי קיצר ולא הביא את הסיפור בעניין זה שבמדרשים המובאים להלן).
רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה: כן הוה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'כך היה') רבי שמעון בן יוחי אומר: אני ראיתי בני העולם הבא ומעוטים הן (בכתב יד רומי: 'והם מועטין') – אך לא ידע כמה הם, ולכן אמר בהמשך מה שאמר. אִין תלתין אינון – אם שלושים הם, - אנא וברי מנהון – אני ובני (רבי אלעזר בירבי שמעון) מהם. אִין תרין אינון – אם שניים הם, - אנא וברי אינון – אני ובני הם (רבי שמעון בן יוחי דיבר במימרה זו על בני עולם הבא בזכות צדיקותם הם, אבל בני העולם הבא בזכות דברים אחרים מרובים הם וכמו שמצאנו בספרות חכמינו).
רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה: כך היה רבי שמעון בן יוחי אומר: יקרב (בכתב יד רומי: 'אִין מקריב') אברהם מן גביה ועד גביי – אם יקרב אברהם (אבינו לחיי העולם הבא) מאצלו ועד אצלי (את כל מי שחי מזמנו ועד זמני, שיכפר על עוונותיהם בזכות צדיקותו), ואנא מיקרב (בכתב יד רומי: 'אנה מקריב') מן גביי ועד סוף כל דרין – אני מקרב (לחיי העולם הבא) מאצלי (את כל מי שיחיה מזמני) ועד סוף כל הדורות (שאכפר על עוונותיהם בזכות צדיקותי), ואִין לא – ואם לא (אם לא יקרב אברהם לחיי העולם הבא), - יצרף אחיה השילוני עמי ואנא מקרב (בכתב יד רומי: 'ואנן מקריבין') כל עמא – יצטרף אחיה השילוני (נביא שנחשב כצדיק גדול) עימי, ואני מקרב (לחיי העולם הבא עם אחיה השילוני) את הכל (כל אחד, מזמנו של אברהם ועד סוף כל הדורות).
בבבלי סוכה מה,ב אמרו: אמר רבי חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי ועד עכשיו, ואילו / ואלמלי אלעזר בני עימי - מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילו / ואלמלי יותם בן עוזיהו (מלך יהודה שהיה צדיק) עימנו - מיום שנברא העולם ועד סופו / ועד העולם.
ואמר רבי חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה (אנשי מעלה) והם מועטים, אם אלף הם - אני ובני מהם, אם מאה הם - אני ובני מהם, ואם שניים הם - אני ובני הם.
בבראשית רבה לה,ב נאמר: "ויאמר אלוהים: זאת אות הברית" וגו' "לדורות עולם" - אמר רבי יודן: "לדרת" כתיב (חסר שתי ו"וים), פרט לשני דורות (בשני דורות לא נראתה הקשת), לדורו של חזקיהו ולדורם של אנשי כנסת הגדולה (זכותם עמדה להם, ולא היו זקוקים לאות הברית). רבי חזקיה מוציא דורם של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של רבי שמעון בן יוחי (שזכותו של דורו של רבי שמעון בן יוחי עדיפה).
רבי חזקיה בשם רבי ירמיה: כך אמר רבי שמעון בן יוחי: בקעה, בקעה, הימלאי דינרי זהב! ונתמלאת.
רבי חזקיה בשם רבי ירמיה: כך אמר רבי שמעון בן יוחי: אִין בעי אברהם מקרבה מגביה ועד גבי - אנא מקרב מגבי עד מלכא משיחא, ואִין לא בעי - יצטרף אחייה השילוני עימי ואנן מקרבין מן אברהם עד מלכא משיחא.
רבי חזקיה בשם רבי ירמיה: כך אמר רבי שמעון בן יוחי: אין העולם חסר משלושים צדיקים כאברהם. אם תלתין אינון - אנא וברי תריין מנהון, אם עשרים אינון - אנא וברי תריין מנהון, אם עשרה אינון - אנא וברי תריין מנהון, אם חמישה אינון - אנא וברי תריין מנהון, אם תריין אינון - אנא וברי אינון, אם חד הוא - אנא הוא.
בפסיקתא דרב כהנא יא,טו נאמר: רבי חזקיה בשם רבי ירמיה: כך היה רבי שמעון בן יוחי אומר: בקעה, בקעה, הימלאי דינרי זהב! והיא נתמלאת.
רבי חזקיה בשם רבי ירמיה: כך היה רבי שמעון בן יוחי אומר: נשבע הקב"ה לאבינו אברהם שאין העולם פחות משלושים צדיקים כמותו. ומה טעמא? "ואברהם היו יהיה" (בראשית יח,יח) - מניין "יהיה", י' עשרה, ה' חמישה, י' עשרה, ה' חמישה, הא תלתין. אם תלתין אינון - אנא וברי מנהון, ואם תרין אינון - אנא וברי מנהון, ואם חד הוא - אנא הוא.
רבי חזקיה בשם רבי ירמיה: כך היה רבי שמעון בן יוחי אומר: יקרב אברהם מן גביה ועד גביי, ואנא מקרב מן גביי ועד דייתי מלכא משיחא. ואין לא - יצטרף עימי אחיה השילוני ואנן מקרבין כל עמא.
בירושלמי: "ראיתי בני העולם הבא והם מועטים". ובבבלי: "ראיתי בני עלייה והם מועטים". ובמדרשים: "אין העולם חסר / פחות משלושים צדיקים".
ההמשך "אם תלתין אינון..." אינו מתאים לפתיחה שבמדרשים האלה: "אין העולם חסר / פחות משלושים צדיקים" (שכיוון שאין העולם פחות משלושים, אין לומר אם שלושים הם או אם פחות הם), אלא הוא מתאים לפתיחה שבירושלמי, ונראה שההמשך הזה הועתק למימרה שבמדרשים מן המימרה שבירושלמי. מימרה זהה לפתיחה שבמדרשים האלה מובאת בירושלמי עבודה זרה ב,א ובמדרשים בשם אמוראים, אך בלי ההמשך "אם תלתין אינון...".
אפשר שבמדרשים האלה טעו ושמו בפי רבי שמעון בן יוחי מימרה שלא אמר, וזאת בשל הנושא של צדיקים המשותף לשתי המימרות ובשל המספר שלושים המופיע בשתי המימרות, ובמקום הפתיחה שבמדרשים האלה יש לגרוס את הפתיחה שבירושלמי: "ראיתי בני העולם הבא והם מועטים".
בירושלמי קיצרו בפירוט המספרים, ובמדרשים האריכו בפירוט המספרים, ובכולם המספר הגדול הוא שלושים. בבבלי מופיעים מספרים אחרים.
בירושלמי ובמדרשים: "אנא מקרב...". ובבבלי: "יכול אני לפטור מן הדין...". והיא היא.
הצדיקים המקרבים לחיי העולם הבא / הפוטרים מן הדין - לפי הבבלי: רבי שמעון בן יוחי, אלעזר בנו ויותם בן עוזיהו; ולפי הירושלמי והמדרשים: אברהם, רבי שמעון בן יוחי ואחיה השילוני.
בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב. והיתה מתמלאה
במדרש תהילים צב,ח נאמר: אמר רבי חזקיה בשם רבי ירמיה: מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי דאזל להנדיקי (הודו), ואתא טעין (עמוס בממון). כי אתא, על גבי רבי שמעון בן יוחי, והיו התלמידים רואים את הרווח שהרוויח, והיו מצירים על עצמם. מה עשה רבי שמעון? נסב לתלמידיו ונפק עימהון להדא בקעתא, ואמר לבקעה: בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב! ונתמלאה. אמר לתלמידיו: כל אחד ואחד ייטול חלקו, כל מה שאתם מבקשים, אלא הוו יודעים שכל מי שהוא נוטל, ממתן שכרו של עולם הבא הוא נוטל.
ובשמות רבה נב,ג נאמר: מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואים אותו ומקנאים בו והיו מבקשים לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון והוציאם לבקעה אחת של פני מרון ונתפלל ואמר: בקעה, בקעה, הימלאי דינרי זהב! התחילה מושכת דינרי זהב לפניהם, אמר להם: אם זהב אתם מבקשים - הרי זהב, טלו לכם! אלא היו יודעים: כל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'פקודי' סימן ז נאמר: מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון [בן יוחאי] שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואים אותו והיו רוצים לצאת לחוצה לארץ, ידע רבי שמעון והוציאם לבקעה שעל פני מרון עירו, ונתפלל לפני הקב"ה, ונתמלאת הבקעה דינרי זהב, אמר להם: מי שמבקש ליטול ייטול, אלא היו יודעים, שכל מי שהוא נוטל עכשיו, מתוך חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכרה בעולם הזה, אלא לעולם הבא.
בזמנו של רבי שמעון בן יוחאי ירדו תלמידים מן הארץ לחוצה לארץ מטעמים כלכליים.
• • •
במשנה שנינו: "על הגשמים ועל בשורות טובות הוא אומר: ברוך הטוב והמטיב".
שואלים: וכי מה ראו לסמוך בשורות טובות לגשמים (בכתב יד רומי: 'לירידת גשמים')? – מדוע שנו החכמים את שני העניינים האלה בהלכה אחת?
ומשיבים: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): על שם (בגלל, משום) "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק" (משלי כה,כה) – מים קרים עשויים להשיב נפש שנחלשה מצמא, וכך שמועה טובה מארץ רחוקה מאוד משיבה את הנפש. - המשל כאן דיבר במים קרים, והוא נסמך אל שלפניו ושם דיבר בגשם. הרי שסמך הכתוב בשורות טובות לגשמים, ולכן גם החכמים סמכו אותם.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות א,ג.
ושואלים: וכמה גשמים ירדו ויהא אדם צריך לברך – עליהם: "ברוך הטוב והמטיב"?
ומשיבים (בהבאת כמה דיעות): רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה (בהתחלה) – כשיורדים גשמים בפעם הראשונה, שעדיין לא ירדו באותה שנה, - כדי רביעה – אם ירדו בכמות של הרוויית האדמה והפרייתה, שעל ידי כך האדמה תוציא נבטים ותצמיח אותם - מברך עליהם, ובסוף – כשיורדים גשמים שלא בפעם הראשונה, שכבר ירדו באותה שנה, - כדי שיודחו פניה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שיִּדּוֹחוּ פני הקרמיד') – אם ירדו בכמות שיישטף במים השטח העליון של הרעפים (לבינים דקות לכיסוי גגות (מקור המילה 'קרמיד' ביוונית)) המכסים את הגגות - מברך עליהם ("כדי רביעה" הוא כמות גדולה יותר מ"כדי שיידוחו פני הקרמיד". בהתחלה יש טובה בגשמים רק אם ירדו כדי רביעה ולא פחות, ובסוף יש טובה בגשמים אף אם ירדו פחות מכדי רביעה).
ומביאים דיעה שנייה: רבי ינאי בר ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה - כדי רביעה, ולבסוף - כדי שתִּשָּׁרֶה המגופה (סכר לסתימת פי חבית. - החבית לאחר שמילאוה, היו גפים אותה במגופה עשויה מטיט. המגופה נעשתה מעפר ששרו במים. לאחר שנוצרה לא נשרפה באש, אלא התייבשה באוויר בלבד ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמודים קלו ו-רסו) – אם ירדו גשמים בכמות שהמגופה שהוסרה מפי החבית תורטב במים ותספוג רטיבות הרבה, בשביל לעשות ממנה מגופה חדשה, בלי תוספת מים אחרים - מברך עליהם ("כדי שתישרה המגופה" הוא כמות גדולה יותר מ"כדי שיידוחו פני הקרמיד").
ותמהים (על הדיעה השנייה): ויש מגופה נשרית?! (בתמיהה) – הרי דרכם של בני אדם להשליך לאשפה את המגופה שהוסרה מפי החבית ולכתוש אותה לאפר דק, אבל אין המגופה נשרית שוב, כי קל היה לעשות מגופה מעפר חדש מאשר לשרות את הישנה! ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד רסח)
ומתרצים: אלא רואין אותה כאילו היא שרויה – חושבים את המגופה ודנים אותה כאילו היא נשרית שוב.
ומביאים דיעה שלישית: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני), ורבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם ורב (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'רב') יהודה שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – לפי רבי יוסי, רב יהודה הוא בעל המאמר, ולפי רבי יונה, שמואל הוא בעל המאמר ורב יהודה אמר בשמו: כתחילה - כדי רביעה, ולבסוף - אפילו כל שהוא – אף אם ירדו גשמים משהו - מברך עליהם.
היו לעיתים הבדלים בין החכמים בדרכי המסירה. היה מי שמסר בשם עצמו או בשם האומר הראשון, והיה מי שהביא את שלשלת המוסרים. למשל: "רבי יוסי בשם רב יהודה; רבי יונה רב יהודה בשם שמואל" ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 215, הערה 185).
בבראשית רבה יג,טו נאמר: כמה גשמים יורדים ויהא אדם צריך לברך? - רבי יוסי בשם רב יהודה, רבי יונה ורב(י) יהודה בשם (ר') שמואל: בתחילה - כדי רביעה, ולבסוף - כל שהם. רבי חייה בשם רבי יוחנן: בתחילה - כדי רביעה, ובסוף - כדי שיידוחו פני הקרמיד. רבי יניי בר ישמעאל בשם ריש לקיש: בתחילה - כדי רביעה, ובסוף - כדי שתישרה פי המגופה ("פי המגופה" הוא כנראה אשגרה מ"פי חבית" שבבבלי תענית ו,ב. למגופה גופה אין פה ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד רסח, הערה 49)). - והלא כמה גשמים יורדים ואין פי המגופה נשרית? - אלא תהא נראית כאילו שרויה.
כיצד הוא צריך לברך? - כהדא דתנינן: על הגשמים ועל בשורות טובות הוא אומר: "ברוך הטוב והמטיב". רבי ברכיה בשם רבי לוי מייתי לה מהכא: "מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק" (משלי כה,כה) - מה שמועה טובה - "הטוב והמטיב", אף מים קרים - "הטוב והמטיב".
בתוספתא תעניות א,ד שנו: כמה גשמים יורדים ויהא בהם כדי רביעה?
ונחלקו שם רבי מאיר ורבי יהודה בשיעור זה. הברייתא הזו מובאת להלן.
רבי יוסה אמר בשם רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): להֶפְסֵיק תענית נאמרה – הברייתא הזו נאמרה לעניין הפסק תענית, שאם התחילו להתענות בתעניות שגזרו בית דין על הציבור בשל עצירת גשמים, וירדו גשמים כדי רביעה - מפסיקים את התעניות, שהרי נענו מן השמים.
המונח 'ל... נאמרה' מופיע רק בסוגיה כאן ובמקבילה. הוא זהה למונח 'ל... אתאמרת' המציין את העניין שלגביו נאמר דין מסוים. מונחים אלה מוסבים על מקורות תנאיים, ולכן פירשנו שהסוגיה כאן מתייחסת לברייתא שבתוספתא (ולא לדיעות האמוראים שהובאו לפני כן).
ומספרים: רבי חזקיה ורבי נחום ורב אדא ורב בימי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ולהלן: 'בר אבימי') (אמוראים ארץ ישראלים בדור הרביעי) הוון יתבין – היו יושבים.
אמר רבי תנחום (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'רבי נחום', כמו לעיל) לרב אדא בר אבימי: לא מסתברא לברכה נאמרה?! (בתמיהה) – וכי לא מסתבר לומר שהברייתא הזו נאמרה לעניין ברכת גשמים, שאם ירדו גשמים כדי רביעה - מברך עליהם?! אמר ליה: – אמר לו (רב אדא בר אבימי לרבי נחום): הין (בכתב יד רומי: 'אין, מסתברה', ובמקבילה: 'אין') – הן (מסתבר לומר שהברייתא הזו נאמרה לעניין ברכת גשמים).
אמר רבי חזקיה לרב אדא בר אבימי: לא מסתברא להֶפְסֵיק תענית נאמרה?! (בתמיהה) – וכי לא מסתבר לומר שהברייתא הזו נאמרה לעניין הפסק תענית?! אמר ליה: – אמר לו (רב אדא בר אבימי לרבי חזקיה): אין – הן (מסתבר לומר שהברייתא הזו נאמרה לעניין הפסק תענית). אמר ליה: – אמר לו (רבי חזקיה לרב אדא בר אבימי): ולמה אמרת ליה הין הכין ('הין' ו'הכין' הוא כפל גרסה: 'למה אמרת ליה הין' / 'למה אמרת ליה הכין'. ובמקבילה: 'ולמה אמרת ליה אכין')? – ולמה אמרת לו (לרבי נחום) "הין" / כך (שהברייתא הזו נאמרה לעניין ברכת גשמים)? אמר ליה: – אמר לו (רב אדא בר אבימי לרבי חזקיה): [דהוא נהיג (הושלם על פי כתב יד רומי והמקבילה)] בשיטת רבי[ה (הושלם על פי כתב יד רומי והמקבילה)] – שהוא (רבי נחום) נוהג בשיטת רבו (ומכיוון שרבו של רבי נחום סבור, שהברייתא הזו נאמרה לעניין ברכת גשמים, לכן אמרתי לו כך).
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לרבי חזקיה: מני (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מנו', וכן הוא ברש"ס) רביה? – מי הוא רבו (של רבי נחום)? אמר ליה: – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): רבי זעירא. אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חזקיה): ואנן אמרינן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'אמרין', וכן הוא ברש"ס): – ו(הרי) אנו אומרים (כאמור לעיל): רבי יוסי אמר בשם רבי זעירא: להפסק תענית נאמרה! – הרי שרבי זעירא סבור, שהברייתא הזו נאמרה לעניין הפסק תענית, ולא נאמרה לעניין ברכת גשמים, וזה שלא כדברי רב אדא בר אבימי, שאמר שרבי זעירא, רבו של רבי נחום, סבור, שהברייתא הזו נאמרה לעניין ברכת גשמים! - רבי חזקיה לא השיב לרבי מנא.
רבי (במקבילה: 'רב', ובכתב יד רומי אין מילה זו) יהודה בר יחזקאל (רב יהודה, מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר: (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'כן / הכין הווה יחזקאל') אבא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אנא' והוגה 'אבא') – כך היה יחזקאל אבי מברך על ירידת גשמים: יתגדל ויתקדש ויתברך ויתרומם שמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת (שאתה) מוריד לנו, שאת (שאתה) ממניען (מפריד ומבדיל אותן) זו מזו – שלא ייגעו טיפות הגשם זו בזו, - (בכתב יד רומי נוסף 'ומה טעמ(י)ה?' - מה המקור בכתוב לדבר זה, שה' ממניען זו מזו?) שנאמר (בסיפור נפלאות אלוהים בהורדת גשמים): "כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם" (איוב לו,כז) – אלוהים מחסיר את טיפות מי הגשמים מן השמים ומוריד אותן לארץ; ויש לפרש את הכתוב, שה' מפריד ומחלק ומבדיל בין טיפות הגשם (המתרגם תרגם: "יְגָרַע" - ימנע, ועל פי זה אמרו כאן: 'ממניען'), ויש להציע פסוק (כסימוכין לפירוש המוצע): כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בעניין הקדשת שדה אחוזה): "וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ, וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ" (ויקרא כז,יח) – אם המקדיש יקדיש את שדהו באחת השנים שלאחר שנת היובל ויפדו אותה, הכוהן יעשה חשבון לפי השנים שיישארו מארבעים ותשע השנים עד שנת היובל, והערך המלא של השדה, שהוא חמישים שקל כסף, יחולק לארבעים ותשע שנים, שהוא שקל ופונדיון לשנה, והפודה ישלם סכום זה בעד כל שנה מהשנים שיישארו עד שנת היובל (כך כוונת הכתוב לפי מה שפירשו כאן. פירוש המילה "וְנִגְרַע" - יחולק, ואין פירוש המילה - יופחת, ינוכה). - המובן של השורש 'גרע' בפסוק הזה תומך בפרשנות למילה "יְגָרַע" שהוצעה לפני כן.
אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ולא עוד אלא – לא זו בלבד, אלא גם שהוא מורידן במידה – ה' מוריד את טיפות הגשם לפי מידה, שהוא מחשב מראש כמה טיפות מים לכל גשם, שנאמר (בתיאור חוכמת אלוהים המתגלית בפלא של הורדת גשמים): (בכתב יד רומי במקום מילה זו: 'ומה טעם?) "וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה" (איוב כח,כה) – אלוהים קבע את שיעור המים (שמהם הוא עושה את המטר) שבכל מקום לפי מידה. ויש לפרש את הכתוב, שה' מוריד את טיפות הגשם לפי מידה.
ומספרים: רבי יוסי בר יעקב (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) סלק מבקרה לרבי יודן מגדליא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב מגדל בחוף הכינרת, מצפון לטבריה) – עלה לבקר את רבי יודן מגדליא (נכנס אצלו לראותו ולדרוש בשלומו). עד דהוא תמן נחת מיטרא – בעוד שהוא שם ירד גשם, ושמע קליה אמר: – ושמע (רבי יוסי בר יעקב) את קולו (של רבי יודן) אומר (מברך על ירידת גשמים): אלף אלפין וריבי ריבוון (בכתב יד רומי: 'וריבי רבבות') (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'אנו') חייבין להודות לשמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת (שאתה) מוריד לנו, שאת (שאתה) גומל (עושה) טובה לחייבים (לרשעים, לחוטאים) – אף על פי שאינם זכאים שתגמול להם טובה. אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי בר יעקב לרבי יודן): הדא מנא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מנן') לך? – זאת (הברכה) מניין לך? אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן לרבי יוסי בר יעקב): הכין הוה – כך היה רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'רבי') מברך על ירידת גשמים.
בבראשית רבה יג,טו נאמר: רב יהודה אמר: כדין מברך יחזקאל אבא: יתברך יתרומם יתגדל שמך על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו, שאת ממניען אלו מאלו. - רבי יודן ברבי שמעון אמר: שהוא מורידן במידה - "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז) (מצמצם טיפות מים במידה ובערך), היך מה דאת אמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח).
רבי יוסי בר יעקב סלק מבקרה לרבי יודן מגדלאה. שמע קליה מברך: אלף אלפין וריבי ריבוון אנו צריכים להודות לשמך על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו, שאת משלם טובה לחייבים. אמר ליה: כך היה רבי סימון מברך.
ובויקרא רבה טו,א נאמר: "ומים תיכן במידה" (איוב כח,כה) - אמר רבי יודן בירבי ישמעאל: אפילו גשמים שהם יורדים לעולם אינם יורדים אלא במידה. מה טעמא? "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז), כמה דאת אמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח).
ובמדרש תהילים יח,טז נאמר: רב יהודה בר יחזקאל אמר: כך היה אבא מברך על הגשמים: יתברך ויתקדש שמיה דקודשא בריך הוא, שהם אלפי אלפים וריבי רבבות של טיפים, ואין טיפה נוגעת בחברתה כמלוא נימא, שנאמר: "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז).
בירושלמי ובמדרש תהילים משמש הפסוק "כי יגרע נטפי מים" טעם ל"ממניעם זו מזו", ובמדרשי רבה הוא משמש טעם ל"מורידם במידה".
בבבלי ברכות נט,ב ותענית ו,ב אמרו: מאי מברך / מברכים (על הגשמים)? - אמר רב יהודה: "מודים אנחנו לך ה' אלוהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". ורבי יוחנן מסיים בה הכי: "אילו פינו מלא שירה כים..., ברוך רוב ההודאות". - "רוב ההודאות" ולא "כל ההודאות"? - אמר רבא: אימא: "אל ההודאות". אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרווייהו: "רוב ההודאות ואל ההודאות".
בבבלי נאמרה ברכת הגשמים שאמר רב יהודה, ובירושלמי ובמדרשים נאמרה ברכת הגשמים שאמר אביו של רב יהודה.
בבבלי שם אמרו, שכשירד גשם מעט מברך: "הטוב והמטיב", וכשירד הרבה מברך: "מודים אנחנו לך", או שכשיש לו שדה מברך: "הטוב והמטיב", וכשאין לו שדה מברך: "מודים אנחנו לך".
• • •
מביאים ברייתא: וכמה גשמים ירדו ויהא בהן כדי רביעה? – כמה הוא "כדי רביעה" (בכמות של הרוויית האדמה והפרייתה)? - מלא כלי מחזיק שלשה טפחים – לפי גרסה זו, כמות הממלאת כלי המכיל שלושה טפחים יש בה כדי רביעה. ואינו מובן, שהרי אין כלי מחזיק (מכיל) אלא מידת נפח אבל לא מידת אורך כמו טפח. גרסת רש"ס היא: 'מלוא כלי של מחרישה של שלושה טפחים' - הרוויית האדמה בעומק שהוא כל האורך של כלי המחרשה (יתד המחרשה - סכין המחרשה העשוי ברזל) הפולח את הקרקע, שהוא שלושה טפחים, יש בה כדי רביעה (לפני רדת הגשמים האדמה יבשה וקשה והחרישה בה קשה. החרישה נעשתה עם רדת הגשמים. לכן עומק חדירת המחרשה קבע האם כמות הגשם היא כדי רביעה); דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי).
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: כתחילה – ברביעה הראשונה (כינוי לעונה הראשונה של גשמי היורה), שהאדמה יבישה וצמאה למים ומי הגשם נבלעים מיד, - טפח – הרוויית האדמה בעומק טפח יש בה כדי רביעה, ובשנייה – ברביעה השנייה (העונה השנייה של גשמי היורה), שהאדמה אינה יבישה ואינה רווּיה, - שני טפחים – הרוויית האדמה בעומק שני טפחים יש בה כדי רביעה, ובשלישית – ברביעה השלישית (העונה השלישית של גשמי היורה), שהאדמה רווּיה, - שלשה טפחים – הרוויית האדמה בעומק שלושה טפחים יש בה כדי רביעה (בכתב יד רומי נוסף כאן 'וברביעה'. ונראה שמילה זו היא נוסח חלופי למילה 'ובשלישית' כמו שהוא בתוספתא. כאן: רבֵיעה - רווּיה).
בירושלמי לעיל נחלקו אמוראים האם הברייתא הזו נאמרה לעניין ברכה או לעניין הפסק תענית.
אם הברייתא הזו נאמרה לעניין ברכה, הרי ששלוש דיעות האמוראים לעיל בעניין הברכה על הגשמים, שלדברי כולם רק כתחילה השיעור הוא כדי רביעה אבל בסוף השיעור קטן יותר, אינן כדיעות התנאים בברייתא הזו, שלדבריהם אף בשנייה ובשלישית השיעור הוא כדי רביעה, אלא שנחלקו התנאים האם השיעור של כדי רביעה הוא קבוע (רבי מאיר) או שהוא משתנה והוא מוסיף והולך (רבי יהודה).
בתוספתא תעניות א,ד שנו: כמה גשמים יורדים ויהא בהם כדי רביעה? - מלוא כלי של שלושה טפחים; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ראשונה - טפח, שנייה - טפחיים, רבֵיעה (רווּיה) - שלושה טפחים.
ובבבלי תענית כה,ב אמרו: תנו רבנן: עד מתי (עד כמה) יהיו גשמים יורדים ויהיו ציבור פוסקים מתעניתם (על הגשם)? - כמלוא בורך המחרישה (שהוא שלושה טפחים); דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בחריבה (יבישה) - טפח, בבינונית - טפחיים, בעבודה (מעובדת וחרושה) - שלושה טפחים.
בבבלי נאמרה הברייתא הזו לעניין הפסק תענית, שהרי הביאו את הברייתא בלשון זו: "עד מתי יהיו גשמים יורדים ויהיו ציבור פוסקים מתעניתם?", וזה כדברי רבי זירא בירושלמי לעיל, שהברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית.
לשון הירושלמי בדברי רבי מאיר "מלוא כלי מחזיק שלושה טפחים" הוא עיבוד של לשון התוספתא "מלוא כלי של שלושה טפחים", אלא שכאן אין נכון לומר "מחזיק" במקום "של", שהרי אין כלי מחזיק אלא מידת נפח אבל לא מידת אורך כמו טפח.
בורך המחרשה בדברי רבי מאיר בבבלי הוא החלק במחרשה המחובר מצד אחד לחרב המחרשה (עץ העשוי בדמות חרב, שהחורש אוחז בו) ומצידו השני מחובר ליצול (עץ שבו מטה החורש את המחרשה לכל צד שירצה). בורך המחרשה הוא עץ עקום כברך, ואינו חודר לקרקע בעת החרישה אלא הוא מקביל לקרקע. לכן הזכרת בורך המחרשה בבבלי אינה מובנת, שהרי וודאי שכוונת רבי מאיר לחלק במחרשה החודר לקרקע. ברם הזכרה זו בבבלי מסייעת לפרש את דברי רבי מאיר הסתומים בתוספתא ובירושלמי שהכלי המדובר הוא כלי של מחרשה, והכוונה ליתד המחרשה, המחובר לחרב המחרשה.
מחרשה היא מכשיר ששימש לחריש. חלקה היסודי של המחרשה היא היתד, שהיתה עשויה ברזל. תפקידה של היתד להינעץ בקרקע, לפוררה ולהופכה. היתד היתה מחוברת למוט עץ הקרוי חרב. השם קנקן היה כינוי ליתד המחרשה. כינוי זה מקורו בדמיון הצורה של היתד והקנקן, שצורת שניהם ככד, ההולך ומתחדד בבסיסו. לתוך החלל שביתד הוכנסה החרב, עץ ההיגוי של המחרשה. השם חרב מקורו בצורת עץ זה, שהוא כפוף ושטוח, ובקצהו בית אחיזה ליד. בורך הוא העץ המתחבר לחרב. השם בורך מקורו בעובדה, שעץ זה יוצר כעין ברך בגלל כיפופו מחלקה התחתון של החרב למצב מאוזן, שבו הוא מתקשר ליצול. בשעת חריש עמוק בקרקע לחה העמיקה המחרשה לחדור לקרקע כדי נגיעת הבורך בקרקע. יתד המחרשה חודרת בקרקע לחה עד לבורך, המקביל לפני הקרקע ("החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד", עמודים 68-74).
בבראשית רבה יג,יג נאמר: כמה גשמים יורדים ויהא בהם כדי רביעה? - כמלוא כלי (גרסה אחרת: 'כלי מחרישה / כלי של מחרישה' (יתד המחרשה)) של שלושה טפחים; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בקשה (בקרקע קשה) - טפח, ובבינונית - טפחיים, ובשביעה (בקרקע שביעת מים ורכה) - שלושה טפחים.
יש גורסים בתוספתא: "ושבֵיעה", כמו בבראשית רבה, במקום: "רביעה". ואף "רבֵיעה" בתוספתא פירושה: ארץ רוויה. אפשר לפרש את המסורות הדומות בדברי רבי יהודה באופן זה: ברביעה ראשונה, שהאדמה חרבה וצמאה, כשחדרו לעומק טפח היא רביעה; וברביעה שנייה, שהאדמה בינונית, צריך שני טפחים; וברביעה שלישית, שהאדמה כבר שבעה ורוויה, צריך שיחדרו לעומק שלושה טפחים ("תוספתא כפשוטה").
ולפי פשוטו, לא נזכרו השיעורים אלא להגדרת הרביעות, ואם ירדו בפעם הראשונה גשמים פחות מטפח, אין כאן רביעה, ומה שבא אחריה היא רביעה ראשונה, והשלישית היא שנייה, ואם ירדו בכל הרביעות האלו פחות מכשיעור מתחילים להתענות ("תוספתא כפשוטה"). לפי זה, נאמרה הברייתא הזו לעניין התחלת תענית יחידים.
ואפשר לפרש את המסורות הדומות בדברי רבי יהודה באופן זה: בראשונה - קרקע שלא נעבדה והיא קשה; ובשנייה - קרקע שהיא שנייה לה בקושי; ובשלישית - קרקע שנחרשה והיא רכה.
לפי הפירוש הזה בדברי רבי יהודה, אפשר לומר, שנאמרו כל השיעורים הללו ברביעה ראשונה, והפירוש של דברי האמוראים, הסבורים שהברייתא הזו נאמרה לעניין ברכת הגשמים, שאמרו לעיל "כתחילה כדי רביעה, אבל לבסוף..." הוא: "כתחילה" - ברביעה ראשונה, "לבסוף" - ברביעה שנייה ואילך.
בבבלי תענית ו,ב אמרו: אמר רבי אבהו: רביעה ראשונה - כדי שתרד / שתיכנס בקרקע טפח (שתירטב האדמה עד לעומק טפח אחד), שנייה - כדי לגוף פי / על פי חבית (שתתרכך האדמה עד שאפשר להשתמש בה כמו בטיט לסתום פי חבית).
רבי אבהו, שנקט ברביעה ראשונה טפח, דיבר בקרקע יבישה וחריבה, וכדעת רבי יהודה. והשיעור שנקט ברביעה שנייה הוא מעין דברי רבי שמעון בן לקיש לעיל: "כדי שתישרה המגופה". מדברי רבי אבהו נשמע, שהפירוש של דברי האמוראים בירושלמי שאמרו לעיל "כתחילה כדי רביעה, אבל לבסוף..." הוא: "כתחילה" - ברביעה ראשונה, "לבסוף" - ברביעה שנייה.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: אין לך טפח יורד מלמעלה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שהוא יורד מלמעלן') שאין הארץ (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'עד שהארץ', ומגיה הגיה 'שאין הארץ' כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה) מעלה – מן התהום, כנגדו שני טפחים – כשמי הגשמים היורדים מלמעלה (מן השמים) נכנסים בעומק האדמה בשיעור טפח, מי התהום שמתחת לקרקע עולים לעומתם בשיעור שני טפחים. וכל טפח וטפח שמי הגשמים נכנסים בעומק האדמה עוד, מי התהום עולים עוד טפחיים. ומי הגשמים ומי התהום יחד מצמיחים את הזרעים. - ומסבירים: מאי (צריך לומר: 'מה') טעמא (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה')? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ" (תהילים מב,ח) – בשומעי את קול המים העוברים באפיקים ("צִנּוֹרֶיךָ") שהם מעשי ידי ה', נדמה לי כי מים רבים ("תְּהוֹם") מצד זה קוראים למים רבים מצד אחר; ויש לדרוש את הכתוב, ששני תהומות קוראים לקול הגשמים - שני טפחים של מי תהום מלמטה מתעוררים לקראת כל טפח של מי גשמים מלמעלה ("צִנּוֹרֶיךָ" - גשמים).
(ו)אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): המים העליונים זכרים – מי הגשמים הם כזכרים, והתחתונים נקיבות – מי התהום הם כנקיבות. - ומסבירים: מה טעם (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה')? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ" – ה' מצווה על השמים ואומר להם להוריד גשמים מלמעלה, והוא מצווה על הארץ לפתוח את פיה לקבל את מי הגשמים, - כנקיבה הזאת שהיא פותחת – את פיה של מטה, לפני הזכר – הבועל אותה, לקבל את הזרע, "וְיִפְרוּ יֶשַׁע" - זו פרייה ורבייה – השמים והארץ פרים ורבים כזכר ונקבה, שעל ידי הגשמים היורדים מן השמים, הארץ מולידה ומצמיחה גידולים הנותנים פירות טובים, המצילים את בני האדם מרעב, "וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד" - זו ירידת (ה)גשמים – הגשם היורד מן השמים יצמיח מן הארץ יבול מבורך ומוצלח, "אֲנִי י'י בְּרָאתִיו" (ישעיהו מה,ח) – אני ה' הוא שבראתי את העניין הזה, שהגשם יורד מן השמים ומצמיח את יבול האדמה, - לכך (לדבר זה) בראתיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'בראתיו'), לתיקונו וליישובו של העולם – לשמירה על סדרי החיים המקובלים בעולם.
בתוספתא תעניות א,ד שנו: אמר רבי שמעון בן לעזר: אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה שאין הארץ פולטת כנגדו טפחיים, וכן הוא אומר: "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח).
ובבבלי תענית כה,ב אמרו: תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים. - והא תניא: שלושה טפחים! - לא קשיא, כאן - בעבודה, כאן - בשאינה עבודה.
ובבראשית רבה יג,יג נאמר: אמר רבי שמעון בן אלעזר: אין לך טפח יורד מלמעלן שאין הארץ מעלה כנגדו טפחיים. - מאי טעמא? - "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח). - אמר רבי לוי: המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות, והם אומרים אלו לאלו (העליונים לתחתונים): קבלונו, אתם ברייתו שלהקב"ה ואנו שלוחיו, מיד הם מקבלים אותם ("לקול צינוריך" - המים העליונים מדברים אל המים התחתונים, "תהום אל תהום קורא" - המים התחתונים נענים). הדא היא דכתיב: "תפתח ארץ" (ישעיהו מה,ח) - כנקיבה זו שהיא פותחת לזכר, "ויפרו ישע" (שם) - שפרים ורבים, "וצדקה תצמיח יחד" (שם) - זו ירידת גשמים, "אני י'י בראתיו" - לכך בראתיו, לתיקון העולם וליישובו.
ובמדרש תהילים מב,ה נאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" - המים העליונים אומרים: אנו זכרים, והתחתונים אומרים: אנו נקבות, ובשעה שיורדים אומרים אלו לאלו: אתם בריותיו של הקב"ה ואנחנו שלוחיו, קבל[ו] אותנו בסבר פנים יפות. הדא היא דכתיב: "תפתח ארץ ויפרו ישע" (ישעיהו מה,ח) - "תפתח ארץ" - זו ירידת גשמים, "ויפרו ישע" - שהם פרים ורבים ומביאים ישועה, "וצדקה תצמיח יחד".
(בכתב יד רומי נוסף 'אמר') רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) [ו- (הושלם על פי כתב יד רומי והמקבילה)]תני לה – רבי אחא אומר ושונה אותה (בברייתא. - ייתכן שהשונה הוא תנא עלום שם, ולא רבי אחא) בשם רבי (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'רבן') שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): ולמה נקרא שמה רביעה? שהיא רובעת את הארץ – על שם שהגשם רובע (מפרה) את האדמה, כשם שהזכר רובע (בועל, מפרה) את הנקבה.
מימרה זו מובאת גם בירושלמי שביעית ט,ז (ושם לשון ההצעה: 'תני רבי חייה בשם רבן שמעון בן גמליאל'. ובכתב יד רומי שם אין 'בשם', ונוסף אחרי השם 'או'') ונדרים ח,ו (ושם לשון ההצעה: 'תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר...').
בתוספתא תעניות א,ד שנו: למה נקרא רביעה? - שהיא רובעת את הארץ.
ובבבלי תענית ו,ב אמרו: אמר רבי אבהו: מה לשון רביעה (בגשמים)? - שהוא רובע (בועל) את הקרקע (ומפרה אותה). כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: המטר הוא בעלה של הקרקע, שנאמר: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה" (ישעיהו נה).
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עבודה זרה ג,ו.
רבי חנינא בר יקא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): שורשי חיטה בוקעין (פולחים, חודרים) בארץ חמשים אמה, שורשי תאינה רכים – שהם רכים, אף על פי כן הם בוקעין בצור (בסלע) – שהוא קשה.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): רבי ישמעאל (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילות: 'שמעון') בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: אין הארץ שותה – מי גשמים, אלא לפי (בהתאם ל-) חיסומה (אטימותה, צפיפותה) – של השטח החיצון של האדמה, שאם הוא קשה, הגשמים נכנסים בו מעט, ואם הוא רך, הגשמים נכנסים בו יותר, אך לעולם אין הגשמים נכנסים בעומק האדמה. כך יש ללמוד מן הכתוב: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב,ו) - העננים עולים ומשקים במי גשמים את פני האדמה (השטח החיצון של האדמה).
ושואלים: אם כן – שמי הגשמים אינם נכנסים בעומק האדמה, מה יעשה שורשי חרוב? מה יעשו שורשי שקמה? (בכתב יד רומי ובמקבילות: 'מה יעשו שורשי חרוב ושורשי שקמה?') – הרי שורשיהם מעמיקים לחדור באדמה חמישים אמה (משנה בבא בתרא ב,יא), ומי הגשמים אינם מגיעים אליהם, ומהיכן וכיצד ישתו מים? (וכן יש לשאול, מה יעשו שורשי חיטה ושורשי תאינה שנזכרו לעיל?)
ומשיבים: אמר רבי חנינא: אחת לשלשים יום – פעם אחת בכל שלושים יום, תהום (כינוי למים שבמעמקי האדמה) עולה ומשקה אותו (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'אותה', ובמקבילה בעבודה זרה: 'אותן') – את הארץ (לגרסה 'אותה'), או את שורשי הצמחים והאילנות ששורשיהם מעמיקים לחדור באדמה (לגרסה 'אותן'). - ומסבירים: ומה טעמא? – ומה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "אֲנִי י'י נֹצְרָהּ, לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה" (ישעיהו כז,ג) – אני ה' שומר (עובד) את אדמת הכרם ומשקה אותה מפעם לפעם; ויש לדרוש מן הכתוב, שה' משקה לפעמים את הארץ על ידי העלאת התהום.
עד כאן המקבילות בירושלמי תעניות ועבודה זרה.
בבראשית רבה יג,יז נאמר: "והשקה את כל פני האדמה" - אמר רבי אלעזר ברבי שמעון (תנא בדור החמישי): אין הארץ שותה אלא לפי חיסומה (דורש את הכתוב, שאין הגשמים חודרים יותר מאשר "פני האדמה"). - אם כן, מה יעשו שורשי שקמה ושרשי חרוב? - רבי חנינה בר עיקה, רבי ברכיה (צריך לומר: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), רבי חנינה בר איקא) בשם רב יהודה: שורשי חיטה בוקעים בארץ חמישים אמה, שורשי תאנה רכים בוקעים בצור. - אמר רבי לוי: אחת לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותה. - מה טעם? - "אני י'י נוצרה, לרגעים אשקנה" (ישעיהו כז,ג).
נראה שבירושלמי החליפו את רבי אלעזר בר שמעון ברבי שמעון בן אלעזר. לעיל הובאה המימרה שאמר רבי שמעון בן אלעזר: אין לך טפח שהוא יורד מלמעלן, שאין הארץ מעלה טפחיים כנגדו. מימרה זו חלוקה על המימרה: אין הארץ שותה אלא לפי חיסומה, ואף על המימרה: אחת לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותה. לכן לא ייתכן שרבי שמעון בן אלעזר אמר את שתי המימרות החלוקות.
ובשמות רבה ה,ט נאמר: ..."תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח) - כיצד? - יש אילן ששורשיו יורדים עשרים אמה (בעומק האדמה), ויש שיורדים שלושים אמה, ויש שיורדים חמישים, ויש שאינם יורדים אלא שלושה טפחים. והגשמים יורדים מלמעלה. אם אין משקים אותם אלא שלושה טפחים, אותם של חמישים אמה הם מתים (מתייבשים). אלא התהום העליון (המים שמעל הרקיע) קורא לתחתון (המים שמתחת לארץ) ואומר לו: עלה ואני יורד! מה התחתון אומר לו: רד ואני עולה! עד שהעליון יורד ומשקה שלושה טפחים, התחתון עולה (כנגד הגשמים) ומשקה של חמישים אמה.
• • •
מציעים ברייתא בבלית: אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): תני (צריך לומר: 'תניי') תמן (בכתב יד רומי: 'תמן תני', וצריך לומר: 'תניי' או 'תניין'): – שונים (ברייתא) שם (בבבל. - המונח מיוחד לברייתות בבליות שנמסרו על ידי חכמי בבל שעלו לארץ ישראל, כמו רבי זעירא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1438, הערה 609)): אדם שראה זול (ירידת מחירים) בא לעולם, או שראה (ו)שובע (שפע ביבול) בא לעולם, או שראה נהר מספיק למדינה – מספק מים לעיר, שגאו מימיו של הנהר, - אומר: "ברוך הטוב והמטיב" – מפני שהם בשורות טובות.
אמרו לו: מת אביו (בכתב יד רומי: 'אביך') - אומר: "ברוך דיין האמת". אמרו לו: מת והורישו (בכתב יד רומי: 'הורישך', ואין 'מת') - אומר: "ברוך הטוב והמטיב" – על בשורת הירושה, בנוסף לברכה "ברוך דיין האמת".
בבבלי ברכות נט,ב אמרו: אמרו לו: מת אביו והוא יורשו - בתחילה הוא אומר: "ברוך דיין האמת", ולבסוף הוא אומר: "ברוך הטוב והמטיב".
ובבראשית רבה יג,טו נאמר: אמר רבי זעירה: תמן אמרין: על הזול שבא לעולם, ועל הנהר שהוא מספיק למדינה, אומר: "ברוך הטוב והמטיב".
• • •