משנה
משנה זו עוסקת בברכות הראייה.
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל – לעם ישראל, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה"; הרואה מקום – בארץ ישראל, שנעקרה (הוּצאה כולה ממקומה) ממנו עבודה זרה, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעקר עבודה זרה מארצינו".
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל" כול'.
מציעים פרשנות מצמצמת: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן), - בניסי ישראל – במשנה מדובר במקרה שהוא רואה מקום שנעשו בו ניסים לעם ישראל; אבל בניסי יחידי שנעשו לו (בכתב יד רומי: 'אבל יחיד שנעשה לו נס') – במקרה שהוא רואה מקום שנעשו בו ניסים לאדם יחיד מישראל, - אינו צריך לברך – אינו צריך לברך ברכה על ראיית המקום (אבל היחיד שנעשו לו עצמו ניסים במקום הזה - הוא צריך לברך: "ברוך... שעשה לי ניסים במקום הזה". - ב"אוצר לשונות ירושלמיים" (עמוד רלא) כתב: הלשון במסירה שלפנינו ארוכה, שהיה לו לומר: "אבל בניסי יחידי - לא", והלשון בכתב יד רומי תמוהה, שהדברים חוזרים על היחיד שנעשה לו נס, והיה לו לומר: "הוא צריך לברך". לכן נראה שאין "אינו" אלא שיבוש מן "אוּ", כלומר, "הוא", שנשתבשה ל"אן" ול"אין" ול"אינו", דהיינו שרק היחיד שנעשה לו נס מברך על ניסו, אבל אחרים אין מברכים עליו. לפי הגהה זו נוח יותר המשך הירושלמי).
ושואלים: מהו שיברך אדם על ניסי אביו ועל ניסי רבו? – מה הדין במקרה שהוא רואה מקום שנעשו בו ניסים לאביו או לרבו? האם דין אביו או רבו כדין עצמו והוא צריך לברך ברכה על ראיית המקום, או לאו? ואם היה אדם מסויים – אם הוא רואה מקום שנעשו בו ניסים לאדם מפורסם ונודע, כגון יואב בן צרויה (שר צבאו של דויד המלך, נלחם באויבי ישראל וניצח אותם ועשה מעשי גבורה) וחביריו – שהיו גיבורים ונעשו להם ניסים (בשמואל ב כג,ח-לט נמנו הגיבורים של דויד ומעשי גבורתם. ראש הגיבורים של דויד היה עדינו העצני, ולפי הירושלמי מכות ב,ז הוא יואב. חביריו של יואב הם שאר הגיבורים של דויד), ואדם שנקדש (בכתב יד רומי: 'היה אדם שנתקדש') בו (על ידו) שם שמים – אם הוא רואה מקום שבו אדם מסר את נפשו על קדושת אלוהים ונעשה לו נס וניצל, כגון חנניה, מישאל ועזריה – שהושלכו לכבשן האש, משום שסירבו להשתחוות לפסל שהקים נבוכדנאצר מלך בבל וקידשו שם שמים, ונעשה להם נס וניצלו (דניאל פרק ג), וניסי שבטים (בכתב יד רומי: 'ניסי שבט') – אם הוא רואה מקום שנעשו בו ניסים לשבט אחד או לכמה שבטים מישראל (כגון הנס שנעשה במנוסת מחנה ארם בימי יהורם מלך ישראל (מלכים ב פרק ז) והניסים שנעשו לאסא וליהושפט מלכי יהודה במלחמותיהם עם האויבים שבאו עליהם (אסא - דברי הימים ב פרק יד; יהושפט - שם פרק כ)), ולא לכל ישראל, - מהו שיברך? – האם הוא צריך לברך ברכה על ראיית המקום?
ומשיבים (על השאלה האחרונה, בפירוט עמדותיהם המשוערות של בעלי דיעות שנחלקו במקום אחר): מאן דאמר: – מי שאומר: כל שבט ושבט איקרי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'קרוי') קהל – שבט נחשב כאילו הוא כל ישראל, - צריך לברך – אם הוא רואה מקום שנעשו בו ניסים לשבט אחד או לכמה שבטים מישראל. ומאן דאמר: – ומי שאומר: כל השבטים קרויין קהל – אבל שבט אינו נחשב כאילו הוא כל ישראל, - אין צריך לברך – אם הוא רואה מקום שנעשו בו ניסים לשבט אחד או לכמה שבטים מישראל, ורק אם הוא רואה מקום שנעשו בו ניסים לכל ישראל (כגון מקום שעברו ישראל בים סוף ביבשה ומקום שעברו ישראל בירדן בחרבה בימי יהושע) - צריך לברך. - אין משיבים על השאלות האחרות.
בירושלמי פסחים ז,ו והוריות א,ו אמרו, שרבי מאיר אומר שכל השבטים קרויים קהל ורבי יהודה אומר שכל שבט ושבט קרוי קהל, ורבי שמעון כרבי יהודה.
בבבלי ברכות נד,א אמרו: אניסא דרבים מברכינן / הוא דמחייבי לברוכי, אניסא דיחיד לא?!... - אמרי: אניסא דרבים כולי עלמא מחייבי לברוכי, אניסא דיחיד - איהו ובריה ובר בריה מחייבי לברוכי, כולי עלמא לא מחייבי לברוכי.
בבבלי אמרו, שאדם מברך על ניסי עצמו ועל ניסי אביו.
כגון יואב בן צרויה וחביריו
בספרא 'בחוקותי' פרשה ב נאמר: "ושברתי את גאון עוזכם" - אלו הגיבורים שבישראל, כגון יואב בן צרויה וחביריו.
הרואה בבל – הרואה את חורבות העיר בבל, צריך לברך חמש ברכות – על חמישה דברים שהוא רואה שם, כמפורט להלן: ראה פרת – הנהר העובר בעיר בבל, - אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה בראשית" – שהיא ברכה על ראיית נהרות. ראה מרקוליס (מרקוליס הוא שם כולל לעבודה זרה בספרות חכמינו ("תוספתא כפשוטה", זרעים, עמוד 103)) – פסל לעבודה זרה הנמצא בעיר בבל, - אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם ארך אפים" – משום שה' כובש את כעסו על עובדי עבודה זרה. ראה ביתו של נבוכדנצר – מלך בבל, שהחריב את בית המקדש הראשון, וכשחרבה העיר בבל חרב בית מלכותו, - אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחריב ביתו של אותו רשע". ראה מקום כבשן האש (תנור גדול המשמש לצורכי תעשייה שונים) – שהושלכו לתוכו חנניה, מישאל ועזריה שמסרו את נפשם וקידשו שם שמים, ונעשה להם נס וניצלו (דניאל פרק ג), וגוב (בור) אריות – שהושלך אליו דניאל שמסר את נפשו על התפילה, ונעשה לו נס וניצל (דניאל פרק ו), - אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבתינו במקום הזה" – מכאן יש לפשוט את השאלה לעיל, שהרואה מקום שאדם קידש שם שמים ונעשה לו נס וניצל - צריך לברך ברכה על ראיית המקום. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר – שהיו לוקחים עפר מחורבות העיר בבל ומשתמשים בו לבנייה, - אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אומר ועושה, ברוך (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי) גוזר (פוסק, מצווה) ומקיים" – משום שה' אמר וגזר שבבל תיחרב, וה' עשה וקיים מה שאמר וגזר.
ראה בבל – ראה את חורבות העיר בבל, - אומר – את מה שאמר ה' בגזר דינו על בבל: "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיהו יד,כג) – ה' יסלק את כל מה שנמצא בבבל, כפי שעושים במטאטא, לשם השמדה. בכך הרואה את חורבות העיר בבל מייחל שיתקיים במלואו מה שאמר ה' בגזר דינו על בבל ויסולקו אף חורבותיה.
בבבלי ברכות נז,ב אמרו: דרש / אמר רב המנונא: הרואה את בבל הרשעה צריך לברך חמש ברכות: ראה בבל - אומר: "ברוך שהחריב את בבל הרשעה"; ראה ביתו של נבוכדנצר - אומר: "ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע"; ראה גוב אריות וכבשן האש - אומר: "ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה"; ראה מרקוליס - אומר: "ברוך שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו"; ראה מקום שנוטלים ממנו עפר - אומר: "ברוך אומר ועושה, גוזר ומקיים".
כי הא דרבא, כי הווה חזי חמרי דהוו שקלי עפרא (מבבל), הווה טריף להו ידא על גבייהו ואמר: רהוטו צדיקי לקיים / למעבד רעותא דמרייכו. - מר בריה דרבנא, כי הווה מטי לבבל, הווה מצייר / שקיל עפרא בסודריה ושדייה אבראי / לברא, לקיים מה שנאמר: "וטאטאתיה במטאטא השמד" (ישעיהו יד).
רב המנונא הבבלי החליף את הברכה על ראיית פרת שבירושלמי בברכה על ראיית בבל, משום שנהר פרת עובר בכל ארץ בבל ואנשי בבל רואים אותו תמיד, ואין מברכים על ראיית אחד ממראי הטבע אלא כשרואים אותו לפרקים. שאר ארבע הברכות שבירושלמי ישנן גם בבבלי.
מרקוליס
עבודה זרה שנעבדה בתקופת המשנה והתלמוד. צורתו: שתי אבנים זו בצד זו ואבן שלישית גדולה על גביהן. דרך עבודתו: היו זורקים אליו אבנים. המרקוליס נמצא על הדרכים או בשדות בסמוך לדרכים.
יש המזהים את המרקוליס עם אליל רומי הנקרא "מרקוריוס". קשיים בזיהוי זה: המרקוליס הוא שתי אבנים שעל גביהם אבן שלישית, ומרקוריוס הוא פסל רגיל; אין כל אזכור לכך שמרקוריוס נעבד על ידי זריקת אבנים; אין מקור לכך שאת פסלו של מרקוריוס היו שמים על הדרכים או בשדות יותר מכל אליל אחר.
יש הטוענים שמרקוליס הוא הדולמן (בעברית: רוגם) המוכר ממקומות שונים בארץ בעיקר בגולן ובגליל, והיה נעבד על ידי זריקת אבנים על הדולמן. ראיות לזיהוי זה: צורת הדולמן בארץ תואמת בדיוק את המתואר בדברי חכמינו: אבן מכאן ואבן מכאן ואבן על גביהן; רבים מהדולמנים בארץ מכוסים בגלי אבנים, דבר המתיישב יפה עם עבודת המרקוליס להשליך עליו אבנים; הדולמנים נמצאים בשדות או סמוך לדרכים רומיות.
• • •
כיוון שהמשנה כאן העוסקת בברכות הראייה קיצרה את נוסח הפתיחה של הברכות והזכירה רק את מילת הפתיחה של הברכות ("ברוך"), מה שלא הזכירה המשנה בכל המסכת עד כאן, דנים בעניין נוסח הפתיחה של כלל הברכות.
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם ורבי (צריך לומר: 'רב') יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): כל ברכה שאין עמה מלכות – המברך ברכה ואינו מזכיר בה את מלכות ה' (מלבד הזכרת שם ה'), שאינו אומר בנוסח הברכה את המילים: "מלך העולם", - אינה ברכה – אינה נחשבת ברכה.
אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): אנא אמר טעמא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ונה אמרית טעמ(י)ה'. וברש"ס: 'ואנא אמרית טעמ''): – ואני אמרתי את הטעם (את המקור בכתוב לדברי רב): "אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהילים קמה,א) – הריני מספר את גדולתך, אלוהיי ומלכי, ומברך את שמך לנצח. ויש ללמוד מן הכתוב, שהמברך ברכה צריך להזכיר בה את שם ה' (-'אברכה שמך') ואת מלכות ה' (-'ארוממך אלוהיי המלך').
רב אמר: צריך לומר: "אתה" – המברך ברכה צריך לומר בנוסח הברכה את המילה: "אתה" (בכך הברכה פותחת בלשון נוכח כלפי ה').
ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: אינו צריך לומר: "אתה" – המברך ברכה רשאי לומר בנוסח הברכה: "ברוך ה'", בלי המילה: "אתה" (בכך הברכה פותחת בלשון נסתר כלפי ה' כמו המשכה שהוא בלשון נסתר) (הנוסח בדברי שמואל בכתב יד רומי: 'צריך לומר: אלהים' - המברך ברכה צריך לומר בנוסח הברכה את המילה: "אלוהינו". גם ברמב"ן וברשב"א: 'צריך לומר: אלהינו').
בבבלי ברכות מ,ב אמרו: אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה. ורבי יוחנן אמר: כל ברכה שאין בה מלכות - אינה ברכה.
המימרה של רב בבבלי, שצריך להזכיר את השם בכל ברכה, אינה המימרה שלו בירושלמי. המימרה של רבי יוחנן בבבלי, שצריך להזכיר מלכות בכל ברכה, היא המימרה של רב בירושלמי.
יש גאונים שמחליפים בבבלי את דברי רב ודברי רבי יוחנן.
הזכרת השם בברכה שנויה בברייתא המובאת בירושלמי להלן.
ובמדרש תהילים טז,ח נאמר: אמר רב: בשעה שאדם מברך צריך לומר: "ברוך אתה ה'"; ושמואל אמר: "ברוך ה'", דכתיב: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז,ח) (הראיה מן הכתוב היא לדברי שמואל). - רבי זעירא ורב יהודה תרוויהון אמרי: כל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה, שנאמר: "ארוממך אלוהיי המלך" (תהילים קמה,א). - אמר רבי ברכיה: הדא דאת אמר (שצריך מלכות) - כגון ברכת הפירות וברכת המצוות, אבל בצלותיה - כיוון שהזכיר שם שמים יצא ידי חובתו (בתפילה אין צריך מלכות).
כיוון שדנו בעניין נוסח הפתיחה של כלל הברכות, מספרים בעניין הנוסח שקבעו חכמים בפתיחה לברכה הראשונה שבתפילה.
רבי יוחנן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ר' חנינה'. - בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אזלין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אזלון') מיעבד שלמא באילין קרייתא דדרומה – נכנסו לעשות (להחזיר) שלום בכפרים האלה של הדרום (האיזור הדרומי של ארץ ישראל סביבות לוד) (ייתכן שהדבר נעשה מטעמו של הנשיא, רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמוד 96, הערה 31)). עלון לחד אתר (בכתב יד רומי: 'לחדה כנישה'. - על החילוף 'אתר' / 'כנישה' ראה ירושלמי לעיל ה,ג) ואשכחון לחזנא דאמר: – נכנסו למקום אחד (לבית כנסת אחד) ומצאו את החזן (שמש בבית כנסת (מקור המילה באכדית)) שאומר (בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה): "האל הגדול הגבור והנורא האביר (חזק, גיבור. - בכתב יד רומי: 'והגיבור והאדיר והאביר') והאמיץ", ושיתקו (גרמו לשתוק, פקדו שלא לדבר) אותו. אמרו לו – רבי חנינה ורבי יונתן לחזן: אין לך רשות להוסיף על מטבע (נוסח) שטבעו (בכתב יד רומי: 'שקבעו') חכמים בברכות (בכתב יד רומי אין המילה 'בברכות', ואינה גם בלשון דומה בירושלמי לעיל ו,ב, וישנה בלשון המקבילה בבבלי ברכות מ,ב) – שהנוסח שקבעו החכמים בתפילה, כדי לספר את שבחיו של הקב"ה, הוא: "האל הגדול הגיבור והנורא", כמו שאמר משה, וכמו שאמרו אנשי כנסת הגדולה בתפילתם (ראה ירושלמי לעיל ז,ג), ואין רשות להוסיף על שבחיו אלה של הקב"ה, כמבואר להלן.
מניין שאין להוסיף על שבחיו של הקב"ה שקבעו חכמים? -
רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רב: נאמר (במענה של אליהוא לאיוב): "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ" (איוב לז,כג) – אין אנו יכולים למצוא (להשיג) את האלוהים, הגדול בכוח; ויש לדרוש את הכתוב: - לא מצינו כחו וגבורתו (בכתב יד רומי: 'כח גבורותיו') של הקב"ה – אין אנו יכולים למצוא (להשיג) את גבורותיו של ה'. ולכן אין אנו יכולים לספר את שבחי ה'.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר (שם): "הַיְסֻפַּר לוֹ כִּי אֲדַבֵּר?! אִם אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע?!" (איוב לז,כ) – כשאדבר, האם יגיע סיפורי אל אלוהים ויעשה בו רושם?! (בתמיהה) או שמא כשיאמר איש, האם יבולע (יושחת, יוזק) לאלוהים?! (בתמיהה); ויש לדרוש את הכתוב: "הַיְסֻפַּר לוֹ כִּי אֲדַבֵּר?! - וכי יכול אדם לספר את גבורותיו של ה'?! "אִם אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע" - אם בא אדם לספר גבורותיו של הקב"ה - מתבלע (אובד, כלה) (בכתב יד רומי נוסף: 'הוא') מן העולם – משום שהמספר את גבורותיו של ה' פוגע בכבודו של ה', מפני שאין אדם יכול לספר את כל גבורותיו (לפי דרשה זו, רק חלקו הראשון של הכתוב נאמר בתמיהה, אבל לא חלקו השני).
אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת י'י, יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ" (תהילים קו,ב) – מי האיש שיש בכוחו לספר את גבורות ה'? מי יש בכוחו לספר את כל תהילתו של ה'? ויש לדרוש את הכתוב כשאלה ותשובה: "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת י'י? - יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ" - מי שיכול להשמיע את כל תהילתו של ה' הוא ראוי למלל את גבורות ה', - כגון אני וחביריי – רבי שמואל בר נחמן וחביריו הם שראויים לספר את גבורותיו של ה'.
אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת י'י" (נראה שמילים אלו מן הכתוב יתירות, והן אשגרה מהמימרה הקודמת, ואינן ברש"ס ובמקבילה במדרש תהילים יט,ב. רבי אבון בא למסור את תרגומו של החכם להלן. דבר דומה מצינו בירושלמי סוכה ג,ה: אמר רבי תנחומא: תירגם עקילס: "הדר" - הידור, אילן שהוא גדל על פני המים). תרגם – ביאר את המקרא הנדרש, יעקב כפר (שלוש המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. וצריך לומר: 'איש כפר') נבורייא (חכם ארץ ישראלי בדור הרביעי לאמוראים, מהיישוב כפר נבוריא בגליל העליון) בצור (עיר בגליל הלבנוני): "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן" (תהילים סה,ב) – לך, אלוהים, מדוברת / תדובר תהילה בציון, שהבאים לציון יהללו אותך (לשורש 'דום', שהוראתו המקובלת הוא 'שתק', יש גם ההוראה של 'דַּבֵּר'. לפי זה יתבאר המקרא: "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" - מדוברת / תדובר תהילה ("חקרי לשון", עמוד 24). - לפי הטעמים התיבה 'בְּצִיּוֹן' נמשכת אל 'תְהִלָּה' ולא אל 'אֱלֹהִים'); ויש לדרוש את הכתוב כך: אלוהים השוכן בציון, הדומייה (השתיקה) היא תהילתך, כי אי אפשר להביע את תהילתך, - סמא דכולא משתוקא – הסם (התמצית, העיקר (מקור המילה 'סם' באכדית)) של הכל הוא שתיקה (בכתב יד רומי: 'כל סמא דמילתה משתוקא' - כל הסם (התמצית, העיקר) של הדבר הוא שתיקה. הלשון במסירה שלפנינו היא על פי הבבלי מגילה יח,א, ואילו הלשון בכתב יד רומי מופיעה בכמה מקומות בירושלמי ובמדרשים ארץ ישראליים והיא הלשון המקורית). למה הדבר דומה? - למרגלית (אבן יקרה המופקת מתוך קונכיות של רכיכות ים שונות) דלית לה טימי – שאין לה ערך (שלא ניתן להעריך אותה (מקור המילה 'טימי' ביוונית)), כל שמשבח בה פגמה (בכתב יד רומי: 'כל דאת משבח בה את פגם לה') – כל מה שאתה משבח אותה (מפרט את מעלותיה) אתה פוגם אותה (גורע מערכה, כי לא ניתן להעריך אותה, ולכן ראוי לשתוק ולא לשבח אותה). כך המרבה לספר בשבחי ה' פוגע בכבודו של ה', מפני שאין אדם יכול לספר את כל שבחי ה'.
בבבלי ברכות לג,ב ומגילה כה,א אמרו: ההוא דנחית (לפני התיבה) קמיה דרבי חנינא, אמר: "האל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והאמיץ והאמיתי והוודאי והחזק והיראוי והנכבד והעיזוז". אמר ליה: אמרתינהו / סיימתינהו לכולהו שבחי / שבחי דמרך?! והא אנן, הני תלת דאמרינן (שלושה שבחים שאנו אומרים בתפילה: "הגדול הגיבור והנורא"), אי לאו דכתבינהו / דאמרינהו משה באורייתא (דברים י,יז), ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפילה, לא הווה אמרינן להו, ואת אמרתינהו לכולהו! משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים (משבחים) אותו באלף אלפים דינרי כסף. לא גנאי הוא לו?! / והלא גנאי הוא לו!
הסיפור בבבלי על רבי חנינא ושליח הציבור דומה לסיפור בירושלמי על רבי חנינא ורבי יונתן והחזן.
ובבבלי מגילה יח,א אמרו: אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו" (תהילים קו)? - למי נאה למלל גבורות ה'? למי שיכול להשמיע כל תהילתו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמרי לה: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה: אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי - נעקר מן העולם, שנאמר: "היסופר לו כי אדבר, אם אמר איש כי יבולע" (איוב לז).
דרש רבי יהודה איש כפר נבוריא: מאי דכתיב: "לך דומייה תהילה אלוהים בציון" (תהילים סה)? - סמא דכולא משתוקא.
דברי רבי שמואל בר נחמן בירושלמי בקשר לכתוב "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו" מיוסדים על דרשת רבי אלעזר בבבלי לכתוב זה.
דרשת רבי יוחנן לכתוב "היסופר לו כי אדבר, אם אמר איש כי יבולע" שווה בשני התלמודים.
גם תרגומו-דרשתו של איש כפר נבוריא לכתוב "לך דומייה תהילה" שווה בשני התלמודים.
דרשת האמורא הבבלי רב שבירושלמי לכתוב "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ" לא מצאנוה בבבלי.
בפסיקתא דרב כהנא ב,י נאמר: רב הונא בשם רב: "שדי לא מצאנוהו שגיא כוח" (איוב לז,כג) - לא מצינו כוחו של הקב"ה.
ובפסיקתא רבתי פסקה טז נאמר: רב הונא בשם רב אמר: "שדי לא מצאנוהו שגיא כוח" (איוב לז,כג) - לא מצינו כוח גבורתו של הקב"ה.
ובמדרש תהילים יט,ב נאמר: "היסופר לו כי אדבר, אם אמר איש כי יבולע" (איוב לז,כ) - רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: אם יבקש אדם לומר שבחו של הקב"ה יותר מדאי - מובלע מן העולם.
רבי חנינא ורבי יונתן אזלון למיעבד באילין קרייתא דדרומה. עיילון לחד בי כנישתא, חמון לההוא חזנא דקרב (שהתפלל) ואמר: "האל הגדול הגיבור והנורא, האדיר והאמיץ והעיזוז". שתקון יתיה, ואמרון ליה: אין לך להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות. מניין? ממשה רבנו שאמר: "האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י,יז).
רב הונא בשם רב אמר: "שדי לא מצאנוהו שגיא כוח" (איוב לז,כג) - לא מצאנו כוח גבורתו של הקב"ה.
אמר רבי שמואל בר נחמני: "מי ימלל גבורות ה'?" (תהילים קו,ב) - כגון אנא וחביראי.
אמר רבי אבין: תרגם יעקב איש כפר נבוריא בצור: "לך דומייה תהילה" (תהילים סה,ב) - סמא דכולה משתוקא. למרגליתא דלית לה טימי, כל מה דאת משבח לה את פגים לה.
ברכה ארוכה פותחת ב"ברוך" כשאינה סמוכה לחברתה, וחותמת ב"ברוך", בגלל שיש בה אריכות דברים (ירושלמי לעיל א,ד).
מציעים ברייתא (בעניין הזכרת שם ה' בברכות): תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): הפותח ביו"ד הי"א (מילה זו חסרה במסירה שלפנינו, והושלמה על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי, וכן להלן. - יו"ד הי"א הוא קיצור של שם הוויה. והכוונה כאן לשם אדנות, שהוא תחליפו של שם הוויה, ואין הכוונה כאן לשם הוויה שהוא השם המפורש, שכן "במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכינויו" (משנה סוטה ז,ו ותמיד ז,ב), ואילו בגבולין "ההוגה את השם באותיותיו" אין לו חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י,א)) וחותם (מסיים) ביו"ד הי"א – אם בפתיחת ברכה ארוכה הזכיר שם הוויה (שם אדנות) ובסיומה הזכיר שם הוויה (שם אדנות), - הרי זה חכם – שזו הדרך הראויה להזכיר את שם ה' בברכה,
הפותח באל"ף למ"ד (נראה שצריך לומר כמו בתוספתא: 'ביו"ד הי"א') וחותם באל"ף למ"ד (שלוש מילים אלו חסרות במסירה שלפנינו, והושלמו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. - אל"ף למ"ד הוא קיצור של אלוהים) – אם בפתיחת ברכה ארוכה הזכיר שם הוויה (שם אדנות) ובסיומה הזכיר שם אלוהות (במקום שם הוויה, כגון שאמר: "ברוך אתה אלי". נוסח זה נמצא במגילות מדבר יהודה ובא כפתיחה לשבח והודיה לה'), - הרי זה בור (אדם שלא למד כלום) – משום ששינה בחתימת הברכה את נוסח הזכרת שם ה' שקבעו חכמים,
הפותח באל"ף למ"ד וחותם ביו"ד הי"א – אם בפתיחת ברכה ארוכה הזכיר שם אלוהות (במקום שם הוויה) ובסיומה הזכיר שם הוויה (שם אדנות), - הרי זה בינוני (נמצא בין שני הקצוות) – לא חכם ולא בור, שאף ששינה בפתיחת הברכה את נוסח הזכרת שם ה' שקבעו חכמים, מכל מקום בחתימת הברכה הזכיר את שם ה' כראוי, והרי כל הברכות הולכות אחר חתימתן (אם אמר את חתימת הברכה כתקנה, אף על פי שלא אמר את גוף הברכה שלפני החתימה כתקנה - יצא, שעיקר הברכה היא החתימה (ירושלמי לעיל א,ד)),
הפותח ביו"ד הי"א (נראה שצריך לומר כמו בתוספתא: 'באל"ף למ"ד') וחותם באל"ף למ"ד – אם בפתיחת ברכה ארוכה הזכיר שם אלוהות (במקום שם הוויה) ובסיומה הזכיר שם אלוהות (במקום שם הוויה), - הרי זו דרך אחרת – זו דרך המתנגדת לדרכם של החכמים וחולקת עליה (והיא דרך מינות וכפירה), שהוא מחמיר יותר מן החכמים, שהוא נמנע מלהזכיר שם הוויה ואדנות אפילו בברכות, בעוד שהחכמים הורו להזכיר שם זה.
בתוספתא ברכות ו,כ שנו: הפותח ביו"ד ה"י וחותם ביו"ד ה"י - הרי זה חכם, באל"ף למ"ד וחותם ביו"ד ה"י - הרי זה בינוני, ביו"ד ה"י וחותם באל"ף למ"ד - הרי זה בור, באל"ף למ"ד וחותם באל"ף למ"ד - הרי זה דרך אחרת.
בספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרשה ב נאמר: כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א שלא ליתן למינים לְרַדות (לנצח).
ובספרי במדבר פסקה קמג נאמר: בוא וראה, בכל הקורבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אלוהים ולא אלוהיך ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"י שם המיוחד, שלא ליתן למינים לרדות.
• • •
מכיוון שהברייתא הזכירה "דרך אחרת" שהיא דרך מינות, מספרים על ויכוח של המינים עם אחד מהחכמים.
המינין (כינוי לכופרים וגם לנוצרים הראשונים) שאלו את רבי שמלאי (אמורא בדור השני): כמה אלוהוֹת (אלים) בראו את העולם? – המינים ביקשו להוכיח שהתורה מודה ברשויות רבות בעולם ובריבוי אלוהות, ויסודם השם 'אלוהים' - צורת רבים מ'אלוה'.
אמר להן: ולי אתם שואלין? לכו ושאלו את אדם הראשון (בכתב יד רומי: 'ושאלו לאדם הקדמונים'. ונראה שצריך לומר כלשון הכתוב המובא להלן: 'ושאלו לימים ראשונים', כמו שהוא במקבילה בבראשית רבה ח,ט) – שאלו לששת ימי בראשית, ומשם נוכיח שאין אלא רשות אחת, שנאמר: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ" (דברים ד,לב) - 'אשר בָּרְאוּ אלהים אדם על הארץ' – "בראו" בלשון רבים, אין כתוב כאן – שכך היה צריך להיות כתוב לפי דבריכם, אלא "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ" – "ברא" בלשון יחיד. הרי שאל יחיד ברא את האדם (פירושו של הפסוק: דִרשו וחִקרו על מה שאירע בימי קדם, בכל התקופות ובכל המקומות).
אמרון ליה (בכתב יד רומי: 'מתיבין'): והכתיב: – והרי כתוב (במעשה שבעת ימי בראשית): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א,א) – 'אלוהים' - צורת רבים!
אמר להן: וכי 'בָּרְאוּ' כתוב – בלשון רבים?! (בתמיהה) – שכך היה צריך להיות כתוב לפי דבריכם. אין כתוב אלא "בָּרָא" (בכתב יד רומי: 'אמ' לון: מה כת'? אשר בראו?! אשר ברא') – בלשון יחיד. הרי שאל יחיד ברא את השמים ואת הארץ (פירושו של הפסוק: בתחילת הימים ברא אלוהים את העולם ואת כל אשר בו. הריבוי של 'אלוהים' הוא ריבוי של ריבונות, על משקל 'אדונים', 'בעלים' וכיוצא בו).
אמר רבי שמלאי: כל מקום שפקרו (באו בטענות כפירה ('פקר' מקורו באפיקורוס שביוונית) / ערערו ('פקר' מקורו באכדית) ("ערכי" א, עמוד 135, הערה 81)) המינין – כל מקום במקרא שהמינים רצו להביא ממנו ראיה לטענותיהם שיש רשויות רבות בעולם, תשובתן בצידן – יש להם תשובה מתאימה באותו מקום עצמו הסותרת את ראיתם, כמסופר להלן (בכתב יד רומי: 'כל תשובה שיש למינים, תשובתה בצדה'. הלשון במסירה שלפנינו היא על פי הבבלי סנהדרין לח,ב).
חזרו – המינים, ושאלו אותו – את רבי שמלאי: מהו אהן דכתיב: – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א,כו) – נברא אדם דומה לנו? – הרי שאלים רבים בראו את האדם! ולפי זה אין "ברא אלוהים אדם" אלא 'בראו אלוהים אדם', וגם אין "בראשית ברא אלוהים" אלא 'בראשית בראו אלוהים' (לפי פשוטו של מקרא, הכתוב נקט ריבוי של כבוד ('נעשה') כדרך המלכים שמדברים על עצמם בלשון רבים).
אמר להן: 'ויבראו אלהים את האדם בצלמם' – בלשון רבים, אין כתוב כאן – שכך היה צריך להיות כתוב לפי דבריכם, אלא "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א,כז) – בלשון יחיד, הרי שתשובתם של המינים בצידם, שאל יחיד ברא את האדם.
אמרו לו – לרבי שמלאי, תלמידיו – כשיצאו המינים: (בכתב יד רומי נוסף 'רבי' כמו להלן) לאלו דחיתה בקנה – פטרת אותם בתשובה קלושה, לנו מה אתה משיב – על מה שנאמר "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" בלשון רבים?
אמר להן: לשעבר (בזמן שלפני כן) – בעת שברא ה' את אדם וחווה, אדם נברא מן העפר וחוה נבראת מן האדם. מאדם (בכתב יד רומי: 'מיכן') ואילך (והלאה) – כל בני אדם וחווה: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" – בלשון רבים, - אי איפשר (בכתב יד רומי במילה אחת: 'איפשר' = אי אפשר, וכן להלן) לאיש – להוליד, בלא אשה, (ו)אי איפשר לאשה – להוליד, בלא איש, אי איפשר לשניהן – להוליד, בלא שכינה (אחד מכינויי האלוהים באגדה, לציון נוכחותו או התגלותו בעולם) – רבי שמלאי מסרס את סדר הכתובים ומעמיד את הכתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" אחרי הכתוב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" - הקב"ה ברא בצלמו את האדם מן האדמה, ומהאדם ברא את הנקבה, ואמר לאדם ולחווה: מכאן ולהבא "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" - שלושתנו נשתתף בעשייתו.
בבראשית רבה ח,ט נאמר: שאלו המינים את רבי שמלאי: כמה אלוהות בראו את העולם? אמר להם: אני ואתם נשאל לימים ראשונים, הדא היא דכתיב: "כי שאל נא לימים ראשונים" וגו' (דברים ד,לב) - 'בראו אלוהים אדם' אין כתוב כן, אלא "ברא אלוהים".
חזרו ושאלו אותו: מהו דכתיב: "בראשית ברא אלוהים" וגו'? אמר להם: 'בראשית בראו אלוהים' אין כתוב כן, אלא 'ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'.
אמר רבי שמלאי: בכל מקום שאתה מוצא תשובה למינים אתה מוצא רפואתה בצידה.
חזרו ושאלו אותו: מהו דכתיב: "ויאמר אלוהים: נעשה אדם" וגו'? אמר להון: קרון דבתריה: 'ויבראו אלוהים את האדם' אין כתוב, אלא "ויברא אלוהים" (בראשית א כז). כיוון שיצאו, אמרו לו תלמידיו: לאלו דחיתה בקנה, לנו מה תשיב? אמר להם: לשעבר אדם נברא מאדמה וחווה נבראת מאדם, מיכן ואילך: "בצלמנו כדמותנו" - לא איש בלא אישה ולא אישה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה.
ובדברים רבה ב,יג נאמר: שאלו המינים את רבי שמלאי: כמה רשויות בראו את העולם? אמר להם? אני ואתם נשאל לששת ימי בראשית. אמרו לו: מי כתיב: 'בראשית ברא אלוה'? "בראשית ברא אלוהים" כתיב! אמר להן: מי כתיב: 'בראו'? "ברא" כתיב. ומי כתיב: 'ויאמרו אלוהים: יהי רקיע', 'ייקוו המים', 'יהי מאורות'? "ויאמר" כתיב! - כיוון שהגיעו למעשה יום השישי, היו שמחים. אמרו לו: הרי כתוב: "נעשה אדם בצלמנו"! אמר להם: מי כתיב: 'ויבראו את האדם בצלמיהם'? אין כתיב כאן אלא: "ויברא את האדם בצלמו".
בבבלי סנהדרין לח,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: כל מקום שפקרו המינים תשובתם בצידם: "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א) - "ויברא אלוהים את האדם בצלמו" (שם); "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (בראשית יא) - "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל" (שם); "כי שם נגלו אליו האלוהים" (בראשית לה) - "לאל העונה אותי ביום צרתי" (שם); "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו" (דברים ד) - "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (שם); "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלוהים" (שמואל ב ז) - "לפדות לו לעם" (שם).
רבי שמלאי התווכח עם דרשנים נוצרים ואחרים שהתבססו לרוב על פרשנות המקרא. ויכוחים אלה היו לפעמים בנוכחות תלמידיו של רבי שמלאי, שמשאלתם "לנו מה אתה משיב?" אנו למדים שבדרך כלל לא ענה רבי שמלאי למתווכחים עימו את תשובותיו האמיתיות, אלא סתר את דבריהם לפי דרך לימודם שלהם.
(ו)חזרו – המינים, ושאלו אותו – את רבי שמלאי: מהו ההן דכתיב: – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה (בפרשת בניין המזבח בגלילות הירדן על ידי שבטי עבר הירדן)): "אֵל אֱלֹהִים י'י אֵל אֱלֹהִים י'י הוּא יֹדֵעַ" (יהושע כב,כב) – הכתוב מזכיר את האלוהים בשלושה שמות? – הרי שאלים רבים הם!
אמר להן: 'הם יודעים' – בלשון רבים, אין כתוב כאן – שכך היה צריך להיות כתוב לפי דבריכם, אלא "הוּא יֹדֵעַ" כתוב (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי) – בלשון יחיד. הרי שתשובתם של המינים בצידם, שהוא אל יחיד (פירושו של הפסוק שאמרו שבטי עבר הירדן בתשובתם: ה', שהוא האלוהים, האל היחידי, הוא יודע מה שבליבנו).
אמרו לו – לרבי שמלאי, תלמידיו – כשיצאו המינים: רבי, לאלו דחית בקנה, לנו מה אתה משיב – על מה שהוזכרו כאן שלושה שמות?
אמר להן: שלשתן שם אחד, כאינש דאמר: "בסילייוס, קיסר, אגושתוס" (בכתב יד רומי: 'אגוסטוס') – כאדם שאומר: "בסיליוס, קיסר, אוגוסטוס" (השמות היוונים והלטיניים האלה הם התארים ושמות הלוואי של הקיסרים והשליטים הרומים, והם שמות נרדפים למלך בכלל. 'בסיליוס' משמעו: מלך. 'אוגוסטוס' משמעו: הנכבד, הנשגב, הנעלה. תארים אלה כולם של אותו קיסר, וכן כאן: "אֵל אֱלֹהִים י'י" - שמות אלה כולם של אחד. משום שה' הוא מלך העולם הביא דוגמה מהמלכים).
חזרו – המינים, ושאלו אותו – את רבי שמלאי: מהו (צריך להוסיף: 'הדין') דכתיב (בכתב יד רומי: 'מה ההן דכת'', וברש"ס: 'מהו ההן דכתיב'): – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה): "אֵל אֱלֹהִים י'י דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ" (תהילים נ,א) – הכתוב מזכיר את האלוהים בשלושה שמות? – הרי שאלים רבים הם!
אמר להן: וכי 'דיברו ויקראו' – בלשון רבים, כתוב כאן?! (בתמיהה. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אין כתוב כאן', ונמחק 'אין' על ידי מגיה, שטעות סופר הוא. 'אין' נשאר מנוסח אחר שישנו בכתב יד רומי: 'אמר להם: ויקראו אין כת(י)[ו]ב כאן') – שכך היה צריך להיות כתוב לפי דבריכם. אין כתוב אלא "דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ" – בלשון יחיד. הרי שתשובתם של המינים בצידם, שהוא אל יחיד (פירושו של הפסוק: ה' דיבר וקרא בקול, ודבריו נשמעו בארץ).
אמרו לו – לרבי שמלאי, תלמידיו – כשיצאו המינים: רבי, לאלו דחית בקנה, ולנו מה אתה משיב – על מה שהוזכרו כאן שלושה שמות?
אמר להן: שלשתן שם אחד, כאיניש (צריך לומר: 'כאינש'. הצורה 'איניש' היא בבלית) דאמר (שתי מילים אלו הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי): אומנון (צריך לומר: 'אומנין'), בניין, ארביטקטנן (צריך לומר: 'ארכיטקטנין') – כאדם שאומר: "אומנים (עובדים מומחים במקצועם. מקור המילה באכדית), בנאים (העוסקים במלאכת הבנייה), ארכיטקטים (ראשי האומנים והבונים. מקור המילה ביוונית)" (תארים אלה כולם לאותו בנאי אומן, וכן כאן: "אֵל אֱלֹהִים י'י". משום שה' הוא בורא העולם הביא דוגמה מהבנאים).
במדרש תהילים נ,א נאמר: שאלו המינים את רבי שמלאי: מהו דכתיב: "אל אלוהים ה' דיבר"? אמר להן: 'דיברו ויקראו' אין כתיב כאן, אלא "דבר ויקרא". אמרו לו תלמידיו: רבנו, לאלו דחית בקנה הרצוץ, אבל לנו מה אתה משיב? אמר להם: שלושתם שם אחד, כאינש דאמר: "אומנין, בניין, ארכיטקטנין".
חזרו – המינים, ושאלו אותו – את רבי שמלאי: מהו (צריך להוסיף: 'הדין') דכתיב (בכתב יד רומי: 'מה ההן דכת'', וברש"ס: 'מהו ההן דכתיב'): – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה (בנאום השני של יהושע לעם)): "כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא" (יהושע כד,יט) – "קדושים" בלשון רבים? – הרי שאלים רבים הם!
אמר להן: 'קדושים המה' – בלשון רבים, אין כתוב כאן – שכך היה צריך להיות כתוב לפי דבריכם, אלא "הוּא" – בלשון יחיד. הרי שתשובתם של המינים בצידם, שהוא אל יחיד (התואר 'קדושים' בא בריבוי של כבוד, בהתאם לצורה של השם אלוהים), "אֵל קַנּוֹא הוּא" (שלוש מילים אלו שהן המשך הכתוב יתירות, ואינן בכתב יד רומי).
אמרו לו – לרבי שמלאי, תלמידיו – כשיצאו המינים: רבי, לאלו דחיתה בקנה, ולנו מה אתה משיב – על מה שנאמר "קדושים" בלשון רבים?
אמר רבי יצחק (מילים אלו הן טעות, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אמר להן'): קדוש (בכתב יד רומי נוסף 'הוא') בכל מיני קדושות – כמפורט להלן, ובשל כך כתוב "קדושים" בלשון רבים,
דאמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הקב"ה דרכו בקדושה (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'הילוכו בקדושה', וכמו שהוא להלן), דיבורו בקדושה, ויישובו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ישיבתו') בקדושה, חשיפת זרועו בקדושה, אלהים (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי) נורא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'נאה') ואדיר בקדושה – כנלמד להלן מכתובים (נראה שהלשון במסירה שלפנינו 'נורא ואדיר' הוא בהשפעת הבבלי ברכות לג,ב ומגילה כה,א שהובא לעיל).
דרכו בקדושה - "אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ" (תהילים עז,יד) – אתה מתנהג בקדושה (הנהגתך נעלה ונשגבה),
הילוכו בקדושה - "הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ" (תהילים סח,כה) – הליכותיך (דרכיך שיצאת לפני עמך) הן הליכות קדושות,
מושבו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ישיבתו') בקדושה - "אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (תהילים מז,ט) – אלוהים ישב על כסאו, שהוא כיסא קדוש, כמלך המתיישב בכיסא המלכים,
דיבורו בקדושה - "אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ" (תהילים ס,ח) – אלוהים דיבר בדברי קודשו (בדברי הנבואה על ידי הנביאים),
חשיפת זרועו בקדושה - "חָשַׂף י'י אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ" (ישעיהו נב,י) – ה' גילה את זרועו הקדושה כדי להילחם באויביו,
נורא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'נאה') ואדיר בקדושה - "מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ" (שמות טו,יא) – אין כמוך, ה', המתגדל ומתנשא בקדושתו (אפשר שדרשו "נאדר" בדרך נוטריקון: נאה ואדיר).
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בראשית' סימן ז נאמר: שאלו המינים את רבי שמלאי, אמרו לו: כמה אלוהות בראו את העולם? אמר להם: אני ואתם נשאל לתורה. אמרו לו: הרי כתוב: "כי אלוהים קדושים" (יהושע כד,יט)! אמר להם: קראו סוף הפסוק, 'הם' לא נאמר, אלא "הוא".
אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא האדמוני (רבי אבא סמוקה): מהו "קדושים"? שהוא קדוש בכל מיני קדושות. אמר רבי אחא בר חנינא: הקב"ה דרכו בקדושה, הילוכו בקדושה, נראה בקדושה, דיבורו בקדושה, חסיפת זרועו בקדושה, נאה ואדיר בקדושה. דרכו בקדושה מניין? שנאמר: "אלוהים בקודש דרכך" (תהילים עז,יד); הליכתו בקדושה מניין? שנאמר: "הליכות אלי מלכי בקודש" (תהילים סח,כה); נראה בקדושה, שנאמר: "כן בקודש חזיתיך" (תהילים סג,ג); דיבורו בקדושה, שנאמר: "אלוהים דיבר בקודשו" (תהילים ס,ח); חסיפת זרועו בקדושה מניין? שנאמר: "חשף ה' את זרוע קודשו" (ישעיהו נב,י); נאה ואדיר בקדושה מניין? שנאמר: "מי כמוכה נאדר בקודש" (שמות טו,יא). הוי, "כי אלוהים קדושים הוא" - שהוא קדוש בכל מיני קדושות.
ובמדרש תנחומא פרשת 'קדושים' סימן ד נאמר: שאלו המינים את רבי שמלאי: מהו "כי אלוהים קדושים" (יהושע כד,יט)? אין אתם אומרים שהוא רשות אחד?! הרי שתי רשויות הן! אמר להם: שוטים שבעולם. ראו מה כתיב: "כי אלוהים קדושים הוא". אילו אמר: 'כי אלוהים קדושים הם', אתם אומרים: שתי רשויות הם.
אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא: מהו "קדושים הוא"? שהוא קדוש בכל מיני קדושות. כיצד? אמר רבי אחא בר חנינא: דיבורו בקדושה, שנאמר: "אלוהים דיבר בקודשו" (תהילים ס,ח); דרכו בקדושה, שנאמר: "אלוהים בקודש דרכך" (תהילים עז,יד); נראה בקדושה, שנאמר: "כן בקודש חזיתיך" (תהילים סג,ג); קילוסו בקדושה, שנאמר: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (ישעיהו ו,ג); אדיר בקדושה, שנאמר: "מי כמוכה נאדר בקודש" (שמות טו,יא); חשיפת זרועו בקדושה, שנאמר: "חשף ה' את זרוע קודשו" (ישעיהו נב,י), הוי, "קדושים הוא" - שהוא קדוש בכל מיני קדושות.
ובמדרש תהילים ב,ו נאמר: אמר רבי יצחק בר חמא: כל עסקיו של הקב"ה בקדושה. דיבורו בקדושה, שנאמר: "אלוהים דיבר בקודשו" (תהילים ס,ח); קילוסו בקדושה, שנאמר: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (ישעיהו ו,ג); הילוכו בקדושה, שנאמר: "הליכות אלי מלכי בקודש" (תהילים סח,כה); חשיפת זרועו בקדושה, שנאמר: "חשף ה' את זרוע קודשו" (ישעיהו נב,י); ישיבתו בקדושה, שנאמר: "אלוהים ישב על כיסא קודשו" (תהילים מז,ט); אדיר בקדושה, שנאמר: "מי כמוכה נאדר בקודש" (שמות טו,יא).
בכל אחד מהמקורות, הירושלמי והמדרשים, נמנו שש מיני קדושות, אבל יש הבדלים בין המקורות במיני הקדושות שנמנו:
בירושלמי ובמדרש תנחומא פרשת 'בראשית' ופרשת 'קדושים' יש "דרכו בקדושה" שאין במדרש תהילים.
בירושלמי ובמדרש תנחומא פרשת 'בראשית' ובמדרש תהילים יש "הילוכו בקדושה" שאין במדרש תנחומא פרשת 'קדושים'.
בירושלמי ובמדרש תהילים יש "ישיבתו בקדושה" שאין במדרש תנחומא פרשת 'בראשית' ופרשת 'קדושים'.
במדרש תנחומא פרשת 'בראשית' ופרשת 'קדושים' יש "נראה בקדושה" שאין בירושלמי ובמדרש תהילים.
במדרש תנחומא פרשת 'קדושים' ובמדרש תהילים יש "קילוסו בקדושה" שאין בירושלמי ובמדרש תנחומא פרשת 'בראשית'.
בירושלמי ובמדרש תנחומא פרשת 'בראשית': "נאה ואדיר בקדושה". ובמדרש תנחומא פרשת 'קדושים' ובמדרש תהילים: "אדיר בקדושה".
בסיומו של הסילוק לקדושתא ל"שבת הגדול" נאמר:
נַעֲלָה בִקְדֻשָּׁתוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ. כִּי אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים הוּא בְּכָל מִינֵי קְדֻשָּׁה. דַרְכּוֹ בִּקְדֻשָּׁה. וְהִלּוּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה. דִּבּוּרוֹ בִּקְדֻשָּׁה. יְשִׁיבָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה. חֲשִׂיפַת זְרוֹעוֹ בִּקְדֻשָּׁה. נָאֶה וְאַדִּיר בִּקְדֻשָּׁה.
שש מיני הקדושות בפיוט זה הם כמו בירושלמי, וסדר הקדושות בפיוט זה הוא כמו בכתב יד רומי (כמו שהם נמנים כשהם נלמדים מהכתובים).
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה פרשה ח ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טו,יא נאמר: "מי כמוכה נאדר בקודש" - נאה אתה ואדיר בקודש.
חזרו – המינים, ושאלו אותו – את רבי שמלאי: מהו אהן דכתיב: – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה): "מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּי'י אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד,ז) – "קרובים" בלשון רבים? – הרי שאלים רבים הם!
אמר להן: 'כי'י אלהינו בכל קראינו אליהם' – בלשון רבים, אין כתוב כאן– שכך היה צריך להיות כתוב לפי דבריכם, אלא "כַּי'י אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (שם) – "אליו" בלשון יחיד. הרי שתשובתם של המינים בצידם, שהוא אל יחיד (פירושו של הפסוק: ה' קרוב אל עם ישראל והוא שומע לתפילותיו בכל פעם שאנו קוראים ומתפללים אליו. התואר 'קרובים' הוא ריבוי של כבוד, בהתאם לצורה של השם אלוהים).
אמרו לו – לרבי שמלאי, תלמידיו – כשיצאו המינים: רבי, לאלו דחיתה בקנה, לנו מה אתה משיב – על מה שנאמר "קרובים" בלשון רבים?
אמר להן: קרוב בכל מיני קרֵיבוּת (קירבה) – "קרובים" בלשון רבים עניינו ריבוי הקירבה, כמפורש להלן (הובאו כאן חמש דרשות של רבי שמלאי כתשובות לשאלות המינים).
דאמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי יהודה בר סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) נאמר (בסופה של נבואה המבארת את אפסות האלילים לעומת גדולת ה'): "יִשָּׂאֻהוּ עַל כָּתֵף, יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד, מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ, אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה, מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ" (ישעיהו מו,ז) – עובדי האלילים נושאים את הפסל על כתפיהם ומניחים אותו במקומו והוא עומד שם, ואין הפסל יכול לזוז ממקומו, ועובד הפסל צועק אליו, אולם אין הפסל עונה, ואינו מושיע את הצועק אליו מן הצרה שהצועק אליו נתון בה. סוף דבר – סיכומו של דבר, אלוהו (בכתב יד רומי: 'צלם') עמו בבית – וצרה באה עליו, והוא צועק עד שימות ולא ישמע ולא יושיע מצרתו – כאמור בפסוק הזה. הרי שעבודה זרה נמצאת קרובה לאדם העובד אותה, אבל היא רחוקה ממנו, שאינה עונה לו ואינה מושיעה אותו. אבל הקב"ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו,
דאמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מהארץ ועד לרקיע – הראשון, התחתון, שעל פני הארץ, מהלך חמש מאות שנה – מרחק שאדם עובר ברגל במשך חמש מאות שנים (לפי חשבון שאדם בינוני (ממוצע) מְהַלֵּךְ ארבעים מיל ביום (מזריחת השמש עד שקיעתה). מיל רומי הוא מידת אורך כדי אלף צעדים כפולים), ומרקיע – הראשון, לרקיע – השני, מהלך חמש מאות שנה, ועביו של הרקיע – הראשון, מהלך חמש מאות שנה (המילים 'ומרקיע לרקיע... ועביו של רקיע...' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. הסדר הנכון: 'ועביו של רקיע... ומרקיע לרקיע...', כמו שהוא בבראשית רבה ו,ו ובמדרש תהילים ד,ג) – עוביו של הרקיע התחתון הוא מהלך חמש מאות שנה, והמרחק בין הרקיע התחתון לרקיע שעליו הוא מהלך חמש מאות שנה, וכן לכל רקיע ורקיע (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'וכן בין כל רקיע ורקיע', ומגיה מחק 'בין' והגיה 'לכל' כמו שהוא בכתב יד רומי. לפי הנוסח 'וכן בין כל רקיע ורקיע' מיותר 'ומרקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה') – גם עוביו של כל רקיע מששת הרקיעים שמעל הרקיע התחתון הוא מהלך חמש מאות שנה, וגם המרחק בין כל רקיע ורקיע מששת הרקיעים שמעל הרקיע התחתון הוא מהלך חמש מאות שנה. הרי שמן הארץ ועד לסוף הרקיע השביעי מהלך שבעת אלפי שנים;
ואמר (בכתב יד רומי אין מילה זו) רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם (ו)רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי אבא סמוקה – האדום (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אף טלפי (פרסות, החלק הקרני בקצות רגליהם של בעלי חיים שונים) החיות – גובהן של כפות רגלי החיות, שהן מעל כל הרקיעים, מהלך חמש מאות שנה וחמש עשרה, (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'מה טעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - שנאמר (בחזון הנבואה המתאר את מעשה המרכבה): "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל" (יחזקאל א,ז)' - רגלי החיות ישרות כמו עמודים, והחלק התחתון של רגליהם היה בצורת פרסה) - מיניָין "ישרה" – חשבון האותיות של המילה "ישרה" הוא חמש מאות וחמש עשרה, לרמז על מספר השנים של מהלך רגלי החיות. החיות נושאות את המרכבה, שמעליה כיסא הכבוד שה' יושב עליו. - נראה שצריך לומר: "כף (במקום: אף) טלפי החיות". כך נראה להגיה, על פי קדושתת רבי אלעזר הקליר למוסף ראש השנה 'וְחַיּוֹת אֲשֶׁר הֵנָּה מְרֻבָּעוֹת כִּסֵּא': 'כַּף רֶגֶל חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה יְשָׁרָה לַכִּסֵּא', ועל פי רהיטי פסוקים מקדושתת רבי אלעזר הקליר ליום הכיפורים 'ארבעה עשר אלף שנה': 'טלפי החיות מהלך חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה', ואף לשון הכתוב ביחזקאל א,ז "כף" הוא: "וְכַף רַגְלֵיהֶם", שאם לא נגיה כן, קשה מהו "אף", והרי אין מהלכן חמש מאות שנה כמו אלו שלעיל (מן 'דאמר רבי לוי' עד כאן הוא הערת התלמוד);
רְאֵה כמה הוא – הקב"ה, גבוה מעולמו – שהרי הקב"ה נמצא מעל הרקיעים ומעל החיות! ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד – אחד מעמודי הבניין של בית הכנסת, כדי שלא יפריעו לו, ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפילתו (בכתב יד רומי: 'ולוחש בתפילתו, הקב"ה מאזין לו. וכי יש אלוה קרוב מזה?! הדא היא דכתיב: "כי'י אלהינו בכל קוראינו אליו"'. וההמשך שבמסירה שלפנינו אינו בכתב יד רומי. כבכתב יד רומי כן הוא גם במקבילה במדרש תהילים ד,ג), שנאמר: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (שמואל א א,יג) – חנה היתה מדברת בינה לבין עצמה, בליבה פנימה, שפתיה נעו כאילו היא מוציאה דברים מפיה, אבל לא השמיעה שום קול; הרי שחנה התפללה בלחש, והאזין הקב"ה את תפילתה, וכן כל בריותיו – של הקב"ה, הוא מאזין לתפילתם, שנאמר: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהילים קב,א) – תפילה של אדם מעונה, כשהוא מתעלף מרוב צער, וכשהוא שופך את שיחו (אומר את תפילתו) לפני ה', ויש לדרוש את הלשון 'שיח' האמור בתפילה, שהמתפלל לפני ה' הוא כאדם המשיח (משוחח, מדבר) באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה, שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן – כמו פה של אדם שצמוד לאוזן של חבירו כשהוא מדבר עימו?! (בכתב יד רומי נוסף 'הדא היא דכתיב: "כה' אלהינו בכל קוראינו אליו"') – וזהו שאמר רבי שמלאי לתלמידיו, שהקב"ה קרוב בכל מיני קירבה.
במדרש תהילים ד,ג נאמר: אמר רבי פינחס בשם רבי יהודה: עבודה זרה נראית קרובה והיא רחוקה, שנאמר: "יישאוהו על כתף, יסבלוהו ויניחוהו תחתיו" וגו' (ישעיהו מו,ז), סוף דבר, עימו בבית, "אף יצעק אליו ולא יענה" (שם). אבל הקב"ה אינו כן, נראה רחוק והוא קרוב ממנו, דאמר רבי לוי: מן הארץ עד הרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע חמש מאות שנה, ומרקיע לרקיע חמש מאות שנה, וכן לכל רקיע ורקיע. למעלה מן הרקיע טלפי החיות. - אמר רבי חלבו בשם רבי אבא: אף טלפי החיות מהלך חמש מאות וחמש עשרה שנה, מניין ישר"ה.
שוקי החיות כנגד כולם, גבי החיות כנגד כולם, פני החיות כנגד כולם, קרני החיות כנגד כולם, כיסא הכבוד כנגד כולם, ועל כיסא הכבוד הזה ולמעלה מכולם מלך "רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו" (ישעיהו נז,טו), ואף על פי שהוא רם ונישא, שרוי "את דכא ושפל רוח" (שם) (קטע זה הוא מן הבבלי).
ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד ומלחש שם תפילתו, והקב"ה מאזין, הדא היא דכתיב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז).
מהארץ ועד לרקיע, ועוביו של רקיע, ומרקיע לרקיע
בירושלמי ברכות א,א אמרו: כשם שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, כך בין רקיע לרקיע. ועוביו מהלך חמש מאות שנה.
ובבבלי פסחים צד,ב וחגיגה יג,א אמרו: מן הארץ ועד לרקיע - מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע - מהלך חמש מאות שנה, ובין רקיע לרקיע - מהלך חמש מאות שנה, וכן כל רקיע ורקיע, וכן בין כל רקיע ורקיע. למעלה מהם (מהרקיעים) חיות הקודש. רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כנגד כולם, שוקי החיות כנגד כולם, רכובי החיות כנגד כולם, ירכי החיות כנגד כולם, גופי החיות כנגד כולם, צווארי החיות כנגד כולם, ראשי החיות כנגד כולם, קרני החיות כנגד כולם. למעלה מהם כיסא הכבוד. רגלי כיסא הכבוד כנגד כולם, כיסא הכבוד כנגד כולם, ומלך רם ונישא שוכן / יושב עליהם / עליו.
ובבראשית רבה ו,ו נאמר: מן הארץ עד הרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועובי הרקיע מהלך חמש מאות שנה, ומרקיע עד רקיע מהלך חמש מאות שנה.
הפייטן רבי אלעזר הקליר שחי בארץ ישראל פייט על פי הירושלמי שרגלי החיות הם מהלך חמש מאות וחמש עשרה שנה (ראה לעיל). ואילו הפייטן רבי יהושע בר כלפה שחי במצרים פייט על פי הבבלי שרגלי החיות הם מהלך ארבעה עשר אלף שנה ("יוצר" לשבת 'וישלח'. הוא הבין את הביטוי 'כנגד כולם' שבבבלי כאילו נאמר: כפליים מגודלם של הקודמים. מכיוון שמן הארץ ועד לסוף הרקיע השביעי מהלך שבעת אלפי שנים, הרי שרגלי החיות מהלך ארבעה עשר אלף שנה, כפליים כעובי שבעת הרקיעים והמרחקים ביניהם).
• • •
כיוון שבוויכוח של המינים עם רבי שמלאי הובא הפסוק בדברים ד,ז: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו", ובסיום הקטע הקודם הובאה דרשה על הפסוק הזה (בנוסח שבכתב יד רומי), מביאים סדרה של דרשות על הפסוק הזה.
רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בה ארבע שיטין – אומר בו (בכתוב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז)) ארבע שיטות (ארבע דרשות שונות. - אם אחד מבעלי האגדה אומר ביאורים אחדים לפסוק אחד, קורא לביאורים 'שיטין' ("ערכי מדרש אמוראים", עמוד 299)).
(צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'רבי יודן בשם רבי יצחק אמר:' - אומר בו בכתוב הזה דרשה ראשונה) בשר ודם (כינוי לאדם, לעומת אלוהים) יש לו פטרון (מגן (מילה שמקורה ביוונית ובלטינית)) – אדון השומר ומגן על האנשים הסרים לפקודתו. אמרו לו – לפטרון: (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'הרי') נתפס (נאסר) בן ביתך (כינוי למי שמקורב ביותר למשפחה). אמר להן – הפטרון: (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'הרי') אני מקיים (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מתקיים') עליו – מגן עליו, בא להציל אותו (לשם ציון פעולת הפטרון השתמשו החכמים בביטוי 'להתקיים על' או בביטוי העברי 'לעמוד על' במשמעות 'להגן על' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 49)). אמרו לו: הרי (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'הוא') יוצא לידון. אמר להן: (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'הרי') אני מקיים (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מתקיים') עליו – שעדיין יש תקווה להצילו, שלא נגזר דינו. אמרו לו: הרי הוא יוצא ליתלות (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ליהרג') – שכך נגזר דינו (הריגה היא עריפת ראש בסייף, כאמור להלן לגבי משה). - היכן הוא ואיכן פטרונו? – שהרי אין הפטרון יכול להציל אותו לאחר שנגזר דינו. אבל הקב"ה הציל את משה מחרב פרעה – הקב"ה הציל את משה לאחר שנגזר דינו על ידי פרעה, שתפס פרעה את משה, ודן אותו למיתה, ומסר אותו להורג בחרב, ונעשה לו נס, ונתקשה צווארו של משה כשיש, והחרב נשברה כשפגעה בו, ונשמט משה וברח, כמסופר להלן. הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (בפירוש השם אליעזר, בנו של משה): "כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" (שמות יח,ד) – משה אמר: אלוהי אבי הוא שסייע לי, שהציל אותי ממיתה בחרב פרעה (ההצלה היתה, שעלה בידי משה לברוח, ופרעה לא השיג אותו). - זו השיטה הראשונה שאמר רבי יודן בשם רבי יצחק בכתוב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו".
אמר רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כתוב: "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה" (שמות ב,טו) – פרעה שמע שהרג משה את המצרי, וביקש לדון אותו למיתה ולהוציא אותו להורג, ועלה בידו של משה לברוח מפני פרעה, - ואיפשר (בכתב יד רומי: 'וכי', וצריך להוסיף: 'אפשר') לבשר ודם לברוח מן המלכות (שלטון המלך) – לאחר שנתפס ונידון להריגה?! (בתמיהה) אלא בשעה שתפס פרעה את משה, חייבוֹ – פרעה את משה, להתיז (לכרות, לקצוץ) את ראשו – בחרב (על פי מנהג זמנם מציירים חכמינו את הניסיון להריגת משה כעריפת ראש בסייף), וקהת (קהתה, ניטל חודה) החרב מעל צוארו של משה – שנעשה צווארו קשה כשיש, ונשברה – ועל ידי כך הצליח משה לברוח. הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן" (שיר השירים ז,ה) – דימה את צוואר הרעיה למגדל משן הפיל, שהוא זקוף ולבן וחלק; ויש לדרוש את הכתוב על משה: - זה צוארו של משה רבינו (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ר''. ובכתב יד רומי ובמקבילות שבמדרשים חסר 'רבינו'. במסירה שלפנינו יש נקודת הפסק אחרי 'משה'. נקודת ההפסק צריכה להיות אחרי 'ר'') – דורש את הכתוב על הנס של משה, שנעשה צווארו כעמוד של שיש (את הדימוי שבפסוק מפרש הדרשן פשוטו כמשמעו. פסוק זה נדרש לעניין זה ככל הנראה בהשפעת המסורת המדרשית של הפסוק שקדם לו ("שני שדייך כשני עופרים" - שיר השירים ז,ד) שנדרש על משה ואהרן).
אמר רבי אביתר (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): ולא עוד אלא (לא זו בלבד אלא גם) שנתזה (נזרקה) החרב מעל צוארו של משה על צוארו של קוסנתירו (צריך לומר כמו במדרשים: 'קוסטנר' (שופט חוקר. מילה שמקורה בלטינית, ומקובלת בדברי חכמינו במובן: תַּלְיָן)) והרגתו. הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" (שמות יח,ד) - לי הציל וקוסנתר (צריך לומר: 'וקוסטנר') נהרג – דורש את המילה "ויצילני", שאותו הציל ה', אבל לא את הקוסטנר.
רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) קרא עליו (בכתב יד רומי: 'קרי עלוי', וכן להלן) – על משה את הפסוק: "כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע" (משלי כא,יח) – הרשע יהיה כופרו (כסף פדיון נפשו) של הצדיק ויאבד במקומו. משה הוא הצדיק, והקוסטנר הוא הרשע.
רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) קרא עליו – על משה את הפסוק: "צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו" (משלי יא,ח) – צדיק ניצל מן הצרה, והצרה תבוא על הרשע במקום על הצדיק.
תני – שונה בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מלאך ירד ונדמה להן בדמות משה – נראה להם כמו מראהו של משה, ותפסו את המלאך וברח משה.
אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בשעה שברח משה מפני פרעה, נעשו כל האוכלוסין (מילה שמקורה ביוונית) שלו – החיילים של פרעה, [מהם (הושלם על פי כתב יד רומי)] אילמין (חסרי כוח הדיבור) ומהן חרשין (נטולי חוש שמיעה) ומהן סומין (עיוורים). אמר – פרעה לאילמין: היכן הוא משה? – שראה פרעה שברח משה, ולא היו מדברים – לא היו יכולים להשיב לפרעה. אמר לחרשים (בכתב יד רומי נוסף 'היכן הוא משה?'), ולא היו שומעין – לא היו יכולים לשמוע את פרעה. אמר לסומין (בכתב יד רומי נוסף 'היכן הוא משה?'), ולא היו רואין – לא היו יכולים לראות את משה. וכך הצליח משה להינצל. הוא שהקב"ה אמר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אומר') לו למשה – כששלח אותו אל פרעה להוציא את ישראל ממצרים, ומשה סירב להיות השליח מפני שפקפק בכשרונו לדבר: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם? אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'!" (שמות ד,יא) – מי הוא זה הנותן לאדם את הפה, את כוח הדיבור? או מי הוא זה שיש ביכולתו לעשות את האדם אילם, שאינו יכול לדבר בפיו? או מי יכול לעשות את האדם חרש, שאינו שומע את דיבור הפה? או מי יכול לעשות את האדם פיקח (רואה) או עיוור (שאינו רואה)? ודאי שה' הוא השם פה לאדם, וביכולתי לעשות אותך מוכשר לדבר. - לפי העניין שם, שטען משה שאינו מוכשר לדבר, לא היה צריך הקב"ה להשיב למשה אלא זה בלבד: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם?", ולמה הוסיף: "אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר?"? אלא הקב"ה הזכיר למשה את נס הצלתו, שעשה את אנשי פרעה אילמים, חרשים ועיוורים. - תמן קמת (צריך לומר: 'קמית', וכן הוא במדרש תהילים) לך – שם (כשברח משה מפני פרעה) עמדתי לך (הגנתי עליך והצלתי אותך מפרעה), והכא לית אנא קאים (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'לך') – וכאן (כשנשלח משה אל פרעה) אין אני עומד לך (מגן עליך ומציל אותך מפרעה)?! (בתמיהה) (הירושלמי משלב לפעמים במדרש, באמצעיתו או בסופו, משפטים ארמיים, כמו כאן)
הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "כי'י אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד,ז) – ה' שומע לתפילותינו בכל פעם שאנו קוראים ומתפללים אליו (משפט זה הוא אשגרה מכל המדרשים הסמוכים ("מדרשי הלכה של האמוראים בתלמוד ירושלמי", עמוד 21)).
דברי רבי ינאי ורבי אביתר ובר קפרא ורבי יהושע בן לוי המובאים כאן אינם מהשיטה שאמר רבי יודן בשם רבי יצחק.
במדרש תהילים ד,ג נאמר: "בקוראי ענני" - זהו שאמר הכתוב: "כי מי גוי גדול" (דברים ד,ז).
רבי יודן בשם רבי יצחק אמר בה ארבע שיטין. בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו: נתפש בן ביתך. אמר להם: אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא יוצא לידון. אמר להם: אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא יוצא ליהרג. והיכן הוא והיכן פטרונו? אבל הקב"ה הציל את משה מחרבו של פרעה, שנאמר: "ויצילני מחרב פרעה" (שמות יח,ד).
אמר רבי ינאי: כתיב: "ויברח משה מפני פרעה" (שמות ב,טו) - וכי אפשר לאדם לברוח מפני המלכות?! אלא בשעה שתפש פרעה את משה, חייבו להתיז את ראשו, וקהתה החרב מעל צווארו ונשתברה, שנאמר: "צווארך כמגדל השן" (שיר השירים ז,ה) - זה צווארו של משה. - רבי אביתר אמר: ולא עוד אלא שניתזה החרב מעל צווארו של משה ונפלה על צווארו של קסטינר והרגתו. לכך נאמר: "ויצילני מחרב פרעה" (שמות יח,ד) - לי הציל ולקסטינר לא הציל. רבי ברכיה קרי עליה: "כופר לצדיק רשע" (משלי כא,יח). רבי אבין קרי עליה: "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו" (משלי יא,ח).
אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שברח משה מפני פרעה, נעשו כל האוכלוסים של פרעה, מהם אילמים, מהם סומים, מהם חיגרים, מהם חרשים. סומים אומרים לאילמים: היכן ברח משה?, ולא היו יכולים לדבר, חיגרים לחרשים ולא שומעים, חרשים לסומים ולא רואים. והוא שהקב"ה אמר למשה: "מי שם פה לאדם? או מי ישום אילם או חרש או עיוור? הלא אנוכי ה'!" (שמות ד,יא) - תמן קמית לך, והכא לית את (צריך לומר: אנא) קאים?! - לכך נאמר: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז).
"ויברח משה מפני פרעה"
במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא דעמלק פרשה א ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יח,ד נאמר: רבי אלעזר המודעי אומר: תפסו את משה והעלוהו לבימה וכפתוהו והניחו סייף על צווארו. באותה שעה ירד מלאך מן השמים ונדמה להם כדמותו של משה. תפסו את המלאך והניחו את משה. - רבי אליעזר אומר: בני אדם שתפשו את משה עשאם המקום כיתים כיתים אילמים חרשים וסומים, והיו אומרים לאילמים: היכן הוא משה? ולא היו מדברים, ולחרשים ולא היו שומעים, ולסומים ולא היו רואים.
ובשמות רבה א,לא נאמר: "ויבקש להרוג את משה" - שלח פרעה והביאו סייף שאין כמותה ונתנו שבע פעמים על צווארו של משה, ונעשה צווארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתהו, שנאמר: "צווארך כמגדל השן" (שיר השירים ז,ה).
"ויברח משה מפני פרעה" - אמר רבי ינאי: וכי איפשר לו לאדם לברוח מן המלכות?! אלא בשעה שתפס פרעה למשה, חייבו להתיז את ראשו (חסר כאן המשך דברי רבי ינאי ודברי רבי אביתר ורבי ברכיה ורבי אבון שבירושלמי ובמדרש תהילים).
ירד מלאך מן השמים ונדמה להם כדמות משה, ותפסו את המלאך וברח משה.
אמר רבי יהושע בן לוי: באותה שעה נעשו כל הסנקליטים (יועצים) שהיו לפני פרעה, מהם אילמים, מהם חרשים ומהם סומים. והיו אומרים לאילמים: היכן משה?, ולא היו מדברים, ולחרשים - ולא היו שומעים, ולסומים - ולא היו רואים. והוא שאמר לו הקב"ה למשה (במעמד הסנה): "מי שם פה לאדם?" (שמות ד,יא) - מי שם פה לפרעה, שאמר מפיו: הביאו למשה לבימה (הדוכן שעליו ישב בית המשפט ושעליו ביצעו בפומבי גזרי דין) להורגו? "או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עיוור" (שם) - מי שם הסגנים (הם היועצים הנזכרים לעיל) אילמים, חרשים וסומים, שלא הביאוך? ומי עשה עצמך פיקח שתברח? "הלא אנוכי ה'" (שם) - שם (בבריחת משה ממצרים) הייתי עימך, והיום (במעמד הסנה) איני עומד לך?! (בתמיהה)
ובשיר השירים רבה פרשה ז [ה] נאמר: "צווארך כמגדל השן" - כתיב: "וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה ויברח משה" (שמות ב,טו) - וכי יש אדם יכול לברוח מן המלך?! אלא מלמד, שהיה עומד ונידון באותו היום, וחייבו להתיז את ראשו. - אמר רבי אביתר: ניתזה החרב מצווארו של משה, והתיזה צווארו של קוסטנר (התלין) הרשע, הדא היא דכתיב: "כי אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה" (שמות יח,ד) - אותי הציל ולקוסטנר לא הציל. רבי בון הווי קרי עליה: "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו" (משלי יא,ח). אמר רבי ברכיה: "כופר לצדיק רשע" (משלי כא,יח).
בר קפרא אמר: מלמד, שירד מלאך בדמותו של משה, ותפשו את המלאך והניחו את משה, וברח.
רבי אבא בריה דרב פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: כל איסקולים (החכמים, היועצים) של פרעה נעשו באותה שעה מהם אילמים, מהם חרשים, מהם סומים, מהם חיגרים. אומרים לאילמים: איכן הוא משה?, ולא היו מדברים, ולסומים, ולא היו רואים, ולחרשים, ולא היו שומעים, ולחיגרים, ולא היו מהלכים, שנאמר: "ויאמר ה' אליו: מי שם פה לאדם? או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עיוור? הלא אנכי ה'!" (שמות ד,יא) - הלא אנא הוא דעבד כל אילין! (הלא אני הוא העושה כל אלה!) "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (שם ג,י).
גלגולה של מילה יוונית: - בירושלמי ובמדרש תהילים: אוכלוסים של פרעה. ובשמות רבה: סנקליטים. ובשיר השירים רבה: איסקולים. ובדברים רבה ב,כט: אסכילים.
הנוסח הנכון הוא אסכילים ואיסקולים, השומרים הקיסריים. כיוון שהשומרים הקיסריים הוקמו לראשונה על ידי קונסטנטינוס (קיסר רומי בתחילת המאה הרביעית למניינם), רבי יהושע בן לוי (בעל המאמר בירושלמי) לא היה יכול לדעת על כך. לכן צריך לומר: רבי יהושע בשם רבי לוי. בשיר השירים רבה נאמר: רבי יהושע דסכנין (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ("Roman Legal Institutions", "Texts and Studies", עמוד 60).
רבי יודן בשם רבי יצחק (בכתב יד רומי נוסף 'אמר', וצריך להוסיף כמו להלן: 'אמר בה', וכן הוא ברש"ס) שיטה אוחרי – אומר בו (בכתוב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז)) שיטה אחרת (דרשה אחרת): בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו: הרי נתפס בן ביתך. אמר להן: הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא יוצא לידון. אמר להן: הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא מושלך למים – שכך נגזר דינו. - היכן הוא והיכן פטרונו? – שהרי אין הפטרון יכול להציל אותו לאחר שנגזר דינו. אבל הקב"ה הציל את יונה ממעי הדגה – שכשהשליכו את יונה הנביא אל הים, והיה קרוב להיטבע, בלע דג גדול את יונה, ולאחר ששהה במעי הדג הציל ה' אותו. הרי הוא אומר: (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הדא היא דכתיב' - זה הוא (הדבר) שכתוב (בהצלתו של יונה):) "וַיֹּאמֶר י'י לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה" (יונה ב,יא) – ה' ציווה את הדג שיקיא את יונה, והדג מילא דבר ה' ופלט את יונה וזרק אותו אל היבשה. - זו השיטה השנייה שאמר רבי יודן בשם רבי יצחק בכתוב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו".
במדרש תהילים ד,ג נאמר: רבי יודן בשם רבי יצחק אמר בה שיטה אוחרי: בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו: בן ביתך נתפס. אמר להם: הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא יוצא לידון. אמר להם: הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא מושלך לים. היכן הוא והיכן פטרונו? אבל הקב"ה אינו כן, הציל את יונה ממעי הדגה, שנאמר: "ויקא את יונה אל היבשה" (יונה ב,יא).
רבי יודן בשם רבי יצחק אמר בשיטה אוחרי (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בה שיטה חורי') – אומר בו (בכתוב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז)) שיטה אחרת (דרשה אחרת): הרי (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי) בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו: הרי נתפס בן ביתך. אמר להן: הריני מתקיים תחתיו (צריך לומר: 'עליו'). אמרו לו: הרי הוא יוצא לידון. אמר להן: הריני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא מושלך לאש – שכך נגזר דינו. - היכן הוא והיכן פטרונו? – שהרי אין הפטרון יכול להציל אותו לאחר שנגזר דינו. אבל הקב"ה אינו כן (בכתב יד רומי אין שתי מילים אלו), הציל לחנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש – שהושלכו לכבשן האש, משום שסירבו להשתחוות לפסל שהקים נבוכדנאצר מלך בבל וקידשו שם שמים, ונעשה להם נס וניצלו. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (במעשה מסירות נפשם של חנניה, מישאל ועזריה והצלתם מכבשן האש): "עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר: בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי" (דניאל ג,כח) – עונה נבוכדנצר ואומר: "ברוך אלוהי שדרך, מישך ועבד נגו (שמותיהם הבבליים של חנניה, מישאל ועזריה), אשר שלח את מלאכו והציל את עבדיו אשר בטחו עליו". - זו השיטה השלישית שאמר רבי יודן בשם רבי יצחק בכתוב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו".
במדרש תהילים ד,ג נאמר: רבי יודן בשם רבי יצחק אמר בה שיטה אוחרי: בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו: בן ביתך נתפס. אמר להם: הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא יוצא לידון. אמר להם: הריני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא מושלך לאש. היכן הוא והיכן פטרונו? אבל הקב"ה אינו כן, הציל לחנניה, מישאל ועזריה מתוך כבשן האש, שנאמר: "די שלח מלאכה ושיזב לעבדוהי" (דניאל ג,כח).
רבי יודן בשם רבי יצחק אמר בה שיטה אוחרי (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – אומר בו (בכתוב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז)) שיטה אחרת (דרשה אחרת): הרי (מילה זו יתירה) בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו: הרי נתפס בן ביתך. אמר להן: הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא יוצא לידון. אמר להן: הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא מושלך לחיות (בכתב יד רומי: 'לחייה') – שכך נגזר דינו. - (צריך להוסיף כאן כמו בכתב יד רומי: 'היכן הוא והיכן פטרונו?' - שהרי אין הפטרון יכול להציל אותו לאחר שנגזר דינו) אבל הקב"ה הציל את דניאל מגוב (בכתב יד רומי: 'מבור') אריות – שהושלך לגוב אריות, משום שמסר את נפשו על התפילה, ונעשה לו נס וניצל. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (במעשה מסירות נפשו של דניאל והצלתו מהאריות בגוב): "אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי" (דניאל ו,כג) – דניאל אמר למלך: "אלוהיי שלח מלאכו, וסגר פי האריות ולא חיבלוני (פגעו בי)". - זו השיטה הרביעית שאמר רבי יודן בשם רבי יצחק בכתוב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו".
במדרש תהילים ד,ג נאמר: רבי יודן בשם רבי יצחק אמר בה שיטה אוחרי: בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו: בן ביתך נתפס. אמר להם: הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא יוצא לידון. אמר להם: הריני מתקיים עליו. אמרו לו: הרי הוא מושלך לחיות רעות. היכן הוא והיכן פטרונו? אבל הקב"ה הציל את דניאל מגוב האריות, הדא היא דכתיב: "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריוותא" וגו' (דניאל ו,כג).
ארבע השיטות שאמר רבי יודן בשם רבי יצחק הן ארבע דוגמאות של הצלת אישים במקרא על ידי הקב"ה ממיתות שונות, שיש בהן כדי ללמדנו שהקב"ה הוא הפטרון של עם ישראל המגן עלינו ומציל אותנו מן הצרות. הדוגמאות הובאו לפי סדר המאורעות.
בדברים רבה ב,כט הובאו ארבע השיטות בשינויים. ובמקום מה שאמרו בירושלמי שהציל הקב"ה את חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש, אמרו שם שהציל הקב"ה את אברהם מכבשן האש.
רבי יודן אמר משמיה דידיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אמר בשם גרמיה'. הלשון 'משמיה דידיה' מושפע מלשון הבבלי) – אומר (דרשה בכתוב: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז)) בשם עצמו (ולא בשם רבי יצחק כמו לעיל): בשר ודם יש לו פטרון. אם באת (באה) לו – לאדם הזה, עת צרה, אינו נכנס אצלו – אצל פטרונו לביתו, פתאום (לפתע, באופן בלתי צפוי), אלא (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) בא ועמד (בכתב יד רומי: 'הולך ועומד') לו על פתחו (בכתב יד רומי: 'פתח חצירו') של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו – של פטרונו, לבקש להיכנס אצל הפטרון, והוא – עבדו או בן ביתו, אומר (בכתב יד רומי נוסף 'לו') – לפטרון: איש פלוני עומד על פתח חצירך – ומבקש להיכנס אצלך. שֶׁמָּה מכניסו ושֶׁמָּה מניחו – יש ספק האם הפטרון מכניסו לפנים או מניחו מבחוץ (מגיה הגיה במסירה שלפנינו 'שמא' במקום 'שמה'. אבל 'שמה' במקום 'שמא' רגיל בכתבי יד ישנים). אבל הקב"ה אינו כן. אם באת על אדם צרה, לא יצווח (יצעק) לא למיכאל ולא לגבריאל – שהם המלאכים של הקב"ה, אלא לי – אל הקב"ה, יצווח, ואני עונה לו מיד (בכתב יד רומי: 'אלא אמר הקב"ה: אם באת עת צרה, לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי, ואנא עני לך'). הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם י'י יִמָּלֵט" (יואל ג,ה) – רק המכירים את ה' או העובדים אותו יינצלו מהצרה הגדולה שתהיה לפני בוא יום ה' או ביום עצמו. ויש לדרוש שקריאה בשם ה' זו תפילה אל ה', שכל המתפלל אל ה' ייענה ויינצל מצרתו.
במדרש תהילים ד,ג נאמר: רבי יודן לגרמיה אמר: בשר ודם יש לו פטרון. אם הגיעה לו עת צרה, אינו נכנס אליו פתאום, אלא בא ועומד על פתח פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו, והם אומרים לו: פלוני עומד על הפתח. אבל הקב"ה אינו כן, הגיעה לאדם עת צרה, לא יהי קורא לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא קורא אותי ואני עונה, הדא הוא דכתיב: "כל אשר יקרא בשם ה' יימלט" (יואל ג,ה).
הפטרון מגן על התלוי בו כל עוד לא תסכן הגנה זו אותו עצמו. ואולם, בשעה שהתלוי בו עומד בפני צרה של ממש, המסכנת גם את פטרונו, הוא יכול לעמוד על פתחו של פטרונו ולצווח ככל שיוכל, אך צווחתו זו לא תיענה משום התכחשותו של הפטרון ("המונח 'בטובה' בספרות חז"ל", "ציון" עט, עמוד 373).
לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל
פרשני ימי הביניים ראו במקור הזה מן הירושלמי אמירה פולמוסית האוסרת על תפילות למלאכים. לעומתם יש שסובר שקטע זה טוען כי תפילה למלאכים יעילה פחות מזו המיועדת ישירות אל הקב"ה. קטע זה מצטרף למקורות אחרים בספרות חז"ל המעידים על מנהגים בפועל של תפילה למלאכים כחלק ממערך התפילות.
• • •
כיוון שהובאה דרשה על הפסוק ביואל ג,ה: "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם י'י יִמָּלֵט", מביאים כמה דרשות על הפסוק הזה.
מביאים סיפור מעשה ודרשה: אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): עובדא הוה ברב (צריך לומר: 'בחד רבי' ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 193)) דהוה עייל מחמתה דטיבריא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בהדה חמתין') – מעשה היה בתלמיד חכמים אחד שהיה נכנס בחמת הזאת (פרוור עירוני סביב המעיינות החמים שמדרום לטבריה). פגעון ביה רומאי – פגשו בו (חיילים) רומאים, אמרון ליה: – אמרו לו: מִן דמאן את? – משל מי אתה? אמר לון: – אמר להם: מִן דסופיינוס – משל סופיינוס (שם אדם). ופנינה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ופנוניה') – ושחררו אותו. ברמשא אתון לגביה – בערב באו (החיילים) אצלו (אצל סופיינוס), אמרין ליה: – אמרו לו (החיילים לסופיינוס): עד אימת(י) את מקיים עם אילין יהודאי? – עד מתי אתה מגן על היהודים האלה? אמר לון: – אמר להם (סופיינוס לחיילים): למה? – מה ראיתם שאתם מתרעמים על שאני מגן על היהודים? אמרין ליה: – אמרו לו: פגע(י)נן בחד (אמרין ליה (שתי מילים אלו הן הכפלה בטעות מלמעלה, ואינן בכתב יד רומי)) יהודאי ואמר(י)נן ליה: מן דמאן את? – פגשנו ביהודי אחד, ואמרנו לו: משל מי אתה? אמר לן: (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'מן') דסופיינוס – אמר לנו: משל סופיינוס. אמר לון: – אמר להם (סופיינוס לחיילים): ומה עבדתון ליה? – ומה עשיתם לו (ליהודי)? אמרון ליה: – אמרו לו (החיילים לסופיינוס): דיו ליה (מקור שתי מילים אלו ביוונית: di holou או במילה אחת diolou = לגמרי ("מדרשי הלכה של האמוראים בתלמוד ירושלמי", עמוד 167). שתי מילים אלו אינן בכתב יד רומי) פנינן יתיה – לגמרי שחררנו אותו. אמר לון: – אמר להם: יאות עבד(י)תון – היטב עשיתם. - (בכתב יד רומי נוסף 'והרי הדברים קל וחומר') ומה מי שהוא נתלה בבשר ודם – נשען עליו בשעת דוחקו, - (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'הוא') ניצול – כאותו יהודי שנתלה בסופיינוס ושחררו אותו החיילים ולא הרגוהו, מי שהוא נתלה בהקב"ה - לא כל שכן?! (בתמיהה. בכתב יד רומי: 'על אחת כמה וכמה') – בוודאי ובוודאי שהוא ניצול. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם י'י יִמָּלֵט" (יואל ג,ה).
באיכה רבה פרשה א [טז] נאמר: אספסיינוס (קיסר רומא) שחיק עצמות הושיב משמרות להל מאמיוס (הרחק מאמאוס) שמונה עשר מיל, והיו שואלים לעולי רגלים ואומרים להם: משל מי אתם?, והיו אומרים: אספסייני, אדרייני, טרייני (הכוונה שהם אנשי הקיסר אספסיינוס והקיסר אדריינוס והקיסר טריינוס, שידם עם הקיסר ולא עם המורדים והלוחמים נגדו).
יוסיפוס מעיד בספרו, שביהודה היו יהודים שנכנעו ברצון לפני אספסיינוס, ושאספסיינוס העמיד חיל משמר באמאוס וכבש את מעברות ההרים בדרך לירושלים (כדי למנוע את היהודים להתאחד עם היהודים בירושלים), ואחר כך שב עם שארית חילו לאמאוס. מתקבל על הדעת, שהיהודים שהיו למראית עין מבני בריתו של אספסיינוס ניסו לפעמים לחדור דרך המשמרות ולעלות לירושלים, וכשנתפשו הצטדקו וסמכו על זה שהם מבני בריתו של אספסיינוס. וזה מספר לנו הירושלמי כאן: "חד רב" נכנס לחמת, היא אמאוס, כדי לעלות לרגל לירושלים, ועיכבו אותו משמרות אספסיינוס שעמדו בחמת ושמרו על הדרכים, והוא התנצל בפני השומרים ואמר שהוא מבני בריתו של אספסיינוס (סופיינוס הוא אספסיינוס) ודרש שייתנו לו לעבור, אבל החיילים לא מילאו את בקשתו ושחררו אותו ולא הרגוהו ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמודים 193-194).
אמאוס - עיר בגבול עמק איילון. השם אמאוס הוא צורה יוונית של שמה העברי חמת או הארמי חמתא. נקראה על שום מרחצאות המים שהיו בה.
יש להעיר, ש"הדה חמתין" כגרסת כתב יד רומי היא חמת טבריה, כמו בירושלמי מגילה א,א: 'כגון הדא חמתה', ואין היא חמת שביהודה (אמאוס).
ומביאים עוד סיפור מעשה ודרשה: אמר רבי אלכסנדרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): עובדא (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'הווה', וכן הוא ברש"ס) בחד ארכון (מילה שמקורה ביוונית) דהוה שמיה – מעשה היה במושל אחד שהיה שמו אלכסנדרוס, והוה קיים דיין חד ליסטיס (מילה שמקורה ביוונית) – והיה עומד ודן שודד אחד. אמר ליה: – אמר לו (המושל): מה שמך? (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'אמר [ליה]:' - אמר לו (השודד):) אלכסנדרוס. אמר ליה: – אמר לו (המושל): אלכסנדרוס פנה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'בנה', ומגיה תיקן 'פנה'. בכתב יד רומי: 'פני'. וצריך לומר: 'מפנה') אלכסנדיאה (בכתב יד רומי: 'אלכסנדרי', והמילה באה בסוף שורה, ונראה שהוא קיצור של 'אלכסנדרוס', וכך צריך לומר במסירה שלפנינו) – אלכסנדרוס (אני המושל) משחרר (מזכה, פוטר) את אלכסנדרוס (אותך השודד, מכיוון ששמו של השודד כשמו של המושל). - (בכתב יד רומי נוסף 'והרי דברים קל וחומר') ומה אם מי ששמו כשמו של בשר ודם - הוא ניצול – מן הדין, מי ששמו כשמו של (הסופר במסירה שלפנינו השמיט בטעות הדומות מ'של' לעיל עד 'של' כאן, והושלם על ידי מגיה) הקב"ה – היינו ישראל, ששמו של הקב"ה משותף בשמם (ראה ירושלמי תעניות ב,ו), - על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי שהוא ניצול. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם י'י יִמָּלֵט" (יואל ג,ה) – יש לדרוש 'יִקְרָא' כמו 'יִקָּרֵא'.
סיפור זה על גזלן בשם אלכסנדרוס הנידון בפני שופט ששמו אלכסנדרוס הרי הוא סיפור רומי ידוע. העובדה שבירושלמי נמסר הסיפור על ידי רבי אלכסנדרי מכפילה את משחק המילים ומשלשת את אזכורי השם ("השם גורם", "ואלה שמות" 2, עמוד סט).
במדרש תהילים ד,ג נאמר: אמר רבי אלכסנדרי: עובדא הוה בחד ארכון, דהווה שמיה אלכסנדרוס, דהוה דיין חד ליסטיס. אמר ליה: מה שמך? אמר ליה: אלכסנדרוס. אמר: פנה לאלכסנדרוס. - ומה אם מי ששמו כשמו של בשר ודם - הוא ניצול, מי ששמו כשמו של הקב"ה - על אחת כמה וכמה.
• • •
כיוון שהובאו לעיל מאמרים בסגנון "בשר ודם יש לו פטרון... אבל הקב"ה...", מביאים עוד מאמרים בסגנון הזה.
רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בה (מילה זו אינה בכתב יד רומי) תרתי – אומר שתיים (שתי דרשות), חדא – אחת בשם רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) וחדא – ואחת בשם רבי תנחום בר חנילאי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני).
רבי פינחס אמר בשם רבי זעירא אמר (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי): בשר ודם יש לו פטרון. אם הטריח (בכתב יד רומי: 'מטריח') עליו ביותר – האדם הזה על פטרונו, הוא – הפטרון, אומר: אשכח פלן דקא מטרחא לי (צריך לומר: 'אשכחית פלן דקאם מטרח עלי') – מצאתי פלוני שעומד ומטריח (מפציר מאוד) עליי (ואיני מניח לו לבוא אליי). אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל מה שאת (שאתה) מטריח עליו – בתפילות ובבקשות, הוא מקבלך – מניח לך לבוא אליו. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "הַשְׁלֵךְ עַל י'י יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהילים נה,כג) – זרוק על ה' את משאך, כלומר את צרכיך, שיישא אותו לך, והוא יספק את צרכיך.
במדרש תהילים נה,ו נאמר: בשר ודם יש לו פטרון והולך אצלו, פעם אחת והוא מקבלו, שנייה והוא מקבלו, שלישית אינו נראה לו, רביעית אינו נפנה (מסב פניו) לו. אבל הקב"ה אינו כן, כל זמן שאתה מטריח עליו הוא מקבלך. הוי, "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" - השלך עליו טוענך והוא דרי בהדך.
רבי פינחס אמר בשם רבי תנחום בר חנילאי: בשר ודם יש לו פטרון. (ו)באו השונאים – של אותו אדם, ותפשו אותו על פתח חצירו של פטרונו. עד דצווח ליה – עד שצווח (צעק) לו (לפטרון שיעזור לו), עד דהוא נפק (בכתב יד רומי: 'עד דנפק') – עד שיצא (הפטרון מביתו לפתח חצירו לעזור לו), עברת חרבא על קדליה וקטלת יתיה – עברה החרב (של השונאים) על צווארו והרגה אותו (בכתב יד רומי מילים אלו בעברית ולא בארמית כבמסירה שלפנינו). אבל הקב"ה הציל את יהושפט מחרב ארם, דכתיב (בכתב יד רומי: 'הדא היא דכתיב'): – שכתוב (במלחמה של מלכי ישראל ויהודה בארם): "וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַי'י עֲזָרוֹ וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ" (דברי הימים ב יח,לא) – (כשהקיפו שרי הרכב של ארם על יהושפט מלך יהודה כדי להילחם בו) יהושפט התפלל לה', וה' עזר לו, שפיתה את שרי הרכב (נתן בליבם) לסור ממנו, - מלמד – כתוב זה מורה, שלא היה חסר אלא חיתוך הראש – שכבר היתה חרבם מונחת על צווארו של יהושפט, "וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ" – וכך הצילו ה' מהחרב.
במדרש תהילים ד,ג נאמר: רבי פינחס אמר בה תרתי, חדא בשם רבי זעירא, וחדא בשם רבי תנחום בר חנילאי.
בשם רבי זעירא אמר: בשר ודם יש לו פטרון. אם מטריח עליו ביותר, אמר ליה: אשכח פלוני דהוא מטרחנא. אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל מה שהוא מטריח עליו הוא מקבל. הדא היא דכתיב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהילים נה,כג).
בשם רבי תנחום בר חנילאי אמר: בשר ודם יש לו פטרון. ובאים השונאים ותופסים אותו על פתח פטרונו. עד שהוא צווח ליה, ועד שהוא נפיק לוותיה, עברה ליה חרבא על צוואריה והרגו. אבל הקב"ה הציל את יהושפט מחרב ארם, שנאמר: "ויזעק יהושפט וה' עזרו ויסיתם אלוהים ממנו" (דברי הימים ב יח,לא) - מלמד, שלא היה חסר אלא חיתוך הראש.
בבבלי ברכות י,א אמרו: אמר ליה (חזקיהו המלך לישעיהו הנביא): ...כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים.
הגר"א מפרש על פי הירושלמי כאן, שהכוונה בביטוי "אבי אבא" בבבלי ברכות שאמר חזקיהו היא למלך יהושפט, שהארמים הקיפוהו והיתה חרבם מונחת על צווארו וזעק לה' וניצל מהם. חזקיהו קרוב יותר ליהושפט מאשר לדוד שהוא "אבי אבא" לפי רש"י.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עבודה זרה ג,א.
רבי זעירא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), רבי אבהו אמר בשם רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ר' זעירא בשם ר' אבהו בשם ר' אלעזר' ומחק 'בשם' וכתב 'בריה דר' אבהו'. ונראה שכוונת הסופר היתה להגיה 'בריה דר' אבהו' במקום 'בשם ר' אבהו'. ולפי זה המילים 'ר' אבהו' יתירות. והגרסה היא: 'ר' זעירא בריה דר' אבהו בשם ר' אלעזר', וכך נראה מכתב יד רומי. - במקבילה: 'דרש (דרש דרשה במקרא בדרשה פומבית) ר' זעירא בריה דר' אבהו קומי ר' לעזר'): "אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹהָיו" (תהילים קמו,ה) – טובה גדולה ואושר רב יש למי שמובטח לו שאלוהי יעקב הוא עוזרו ומושיעו ולמי שבוטח בה', מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? "עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם" (תהילים קמו,ו) – ה' עושה את העולם כולו ואת כל הבריות הממלאות אותו, - וכי מה עניין זה לזה?! (בתמיהה) – מה הקשר שבין שני הכתובים הסמוכים זה לזה? אלא מלך (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי) בשר ודם יש לו פטרון – שהוא מלך. שולט – הפטרון, באיפרכיא (תחום שלטון הנציב, מחוז (מקור המילה ביוונית)) אחת ואינו שולט באיפרכיא אחרת (בכתב יד רומי: 'אם ש[ו]לט באיפרכיה זו, שמא באיפרכיה אחרת?!'). ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: קוזמוקלטור (צריך לומר כמו במקבילה: 'קוזמוקרטור' - שליט על כל העולם (מקור המילה ביוונית: קוזמוס=העולם + קרטור=מושל; כינוי כבוד לקיסר רומי)) - שולט ביבשה (מקום שאינו מכוסה מים), שמא שולט (בכתב יד רומי אין מילה זו) בים? אבל הקב"ה שולט בים ושולט ביבשה, ומציל בים מן המים וביבשה מן האש (בכתב יד רומי: 'מציל בים, מציל ביבשה'). הוא שהציל את משה מחרב פרעה, הציל את יונה ממעי הדגה, (בכתב יד רומי נוסף 'הציל ל-') חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, (בכתב יד רומי נוסף 'הציל') לדניאל מבור אריות. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם" (תהילים קמו,ו) – הקב"ה שולט גם ביבשה וגם בים, ולכן הוא מציל גם ביבשה וגם בים, וזה הקשר שבין הכתוב הזה ובין הכתוב שלפניו: "אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ".
עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה. בסופה של המקבילה שם נזכר רק שהקב"ה הציל את משה מחרב פרעה.
מביאים סיפור מעשה שמתקשר לפסוק בדברים ד,ז שנדרש לעיל.
אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): מעשה בספינה (אונייה) אחת של גוים שהיתה פורשת מים (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מפרשׁת בים') הגדול – מפליגה בים התיכון, והיה בה תינוק (ילד קטן) אחד יהודי. עמד עליהם סער (רוח חזקה) גדול בים, ועמד כל אחד ואחד מהן והתחיל נוטל יראתו (כינוי לאליל) בידו וקורא (מתפלל), ולא הועילו כלום. כיון שראו שלא הועילו כלום, אמרו לאותו יהודי: בני, קום קרא אל אלהיך, ששמענו שהוא עונה אתכם כשאתם צועקים אליו והוא גיבור – ומושיע. מיד עמד התינוק בכל לבו וצעק (צריך לומר: 'וצעק בכל לבו' - בכל רגשותיו, בכל נימי נפשו), וקיבל ממנו הקב"ה תפילתו ושתק (נרגע) הים. כיון שירדו ליבשה, ירד(ו) כל אחד ואחד לקנות צרכיו. אמרו לו לאותו תינוק: (הנוסח בכתב יד רומי: 'ועמד עליהם סער גדול בים. מה עש(ה)[ו]? נטל כל אחד יראתו ולא הועילו כלום. ראו שלא הועילו כלום, אמרין לההוא יהודאי: לית את קיים מצלי? קם וצלי ושדך ימה. כי (צריך לומר: מי) מטון למינה, ירד כל אחד ואחד ליטול לו צרכיו. אמרין לההוא יהודאי:' - ...אמרו לאותו יהודי: אין אתה עומד ומתפלל? עמד והתפלל ונח הים. משהגיעו לנמל... אמרו לאותו יהודי:) לית את בעי מזבין (צריך לומר: 'מזבון') לך כלום?! – (וכי) אין אתה מבקש לקנות לך כלום?! אמר להון: – אמר להם: מה אתון בעיין מן ההן אכסניא עלובה (צריך לומר: 'עליבא')? – מה אתם מבקשים מהזר העלוב (המסכן) הזה (ממני)? (כך אמר על עצמו) אמרו לו (בכתב יד רומי: 'אמ' ליה'): את הוא אכסניא עלובה (צריך לומר: 'עליבא')?! – (וכי) אתה הוא זר עלוב?! (בכתב יד רומי נוסף 'אילו(ד)[ך] עמה') אינון אכסניא עלובה (צריך לומר: 'עליבייא')! – האנשים הללו (אנחנו) הם זרים עלובים! ('אילוך' הוא כינוי רמז נדיר לרחוקים) אינון הכא וטעוותהון בבבל – (יש ש)הם כאן, אבל אליליהם בבבל, ואינון הכא וטעוותהון ברומי – (ויש ש)הם כאן, אבל אליליהם ברומא (שאליליהם יכולים להצילם רק במקומות המיוחדים להם), ואינון הכא וטעוותהון עמהון – (ויש ש)הם כאן ואליליהם עימם, ולא מהנון (צריך לומר: 'מהניין') להון כלום – ולא מועילים להם כלום (בכתב יד רומי אין שמונה המילים האחרונות). אבל את, כל אהן (צריך לומר: 'הן') דאת אזיל אלהך עמך – אבל אתה, כל מקום שאתה הולך, אלוהיך עימך (ומצילך בכל מקום שאתה נמצא. - כך אמרו הגויים לאותו יהודי). - הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "כַּי'י אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד,ז) – ה' שומע לתפילותינו בכל מקום שאנו קוראים ומתפללים אליו (משפט זה הוא סיום הדברים שאמר רבי תנחומא).
יש דמיון בין חלקו הראשון של סיפור המעשה הזה ובין המסופר בספר יונה פרק א. כמה לשונות בסיפור לקוחים מהכתובים בספר יונה שם: "סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם", "קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ", "וְיִשְׁתֹּק הַיָּם".
מביאים מאמרים בסגנון "בשר ודם יש לו קרוב... אבל הקב"ה..." כמו לעיל.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: בשר ודם יש לו קרוב (בכתב יד רומי: 'אהוב'). אם היה – הקרוב, עשיר, הוא מודה בו – אותו אדם מכיר בו שהוא קרובו, מפני שהוא מתכבד בקרובו העשיר, ואם היה – הקרוב, עני, הוא כופר (מכחיש. בכתב יד רומי: 'הוא אינו מודה') בו – אותו אדם אינו מכיר בו שהוא קרובו, מפני שהוא מתבייש בקרובו העני. אבל הקב"ה אינו כן – אינו כמו אותו אדם, אלא אפילו ישראל (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) נתונין בירידה התחתונה – בשפל המדרגה, במצב שאין רע ממנו, הוא קורא אותם אחיי וריעיי. ומסבירים: ומה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? (בכתב יד רומי אין שתי מילים אלו) - שנאמר: "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ" (תהילים קכב,ח) – למען בני עמי היושבים בך, ירושלים, אתפלל שישרור בך שלום.
רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם (ו)רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר ורבי (צריך לומר: 'בשם רבי', וכן הוא בכתב יד רומי) שמעון בן לקיש: בשר ודם יש לו קרוב. אם היה – אותו אדם, פילוסופוס (כינוי לחכם מחכמי אומות העולם שעסקו בעיקר בחקר האלוהים וביחס האדם אליו (מקור המילה ביוונית)), הוא אומר – על הקרוב: ההן פלן מתקרב לן – הפלוני הזה מתקרב אלינו (עושה עצמו שהוא קרובי, אבל אינו קרובי). אבל הקב"ה – שאינו כמו אותו פילוסוף, קורא לכל ישראל – גם הדבקים בה' וגם שאינם דבקים בו, קרובים (בכתב יד רומי: 'קרוביו'). הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ" (תהילים קמח,יד) – ה' הרים את קרן עמו ישראל (נתן לו כוח וכבוד) ונתן תהילה לכל בני ישראל (שהבריות מהללים אותם), שהם העם הקרוב אל ה'. הרי שהקב"ה קורא לכל ישראל קרוביו.
במדרש תהילים ד,ג נאמר: אמר רבי שמעון: אדם, אם יש לו קרוב עשיר, הוא מודה בו, ואם הוא עני, אינו מודה בו. אבל הקב"ה אינו כן, ישראל (אם) [אפילו] הם במדרגה / בירידה התחתונה, הוא קורא אותם אחים ורעים, שנאמר: "למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך" (תהילים קכב,ח), וכתיב: "לבני ישראל עם קרובו" (תהילים קמח,יד), ולא עוד אלא שאני קרובו של ישראל - "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו" (דברים ד,ז).
ובדברים רבה ב,טו נאמר: "אשר לו אלוהים קרובים אליו" - אדם, אם יהא לו קרוב עשיר, הוא מודה בו, ואם עני, הוא כופר בו ואומר שאינו קרובו. אבל הקב"ה כביכול, ישראל היו נתונים במצרים בשעבוד, הקב"ה אומר: קרוביהם אני. מניין? שנאמר: "לבני ישראל עם קרובו" (תהילים קמח). ואם קרובו עני, הוא עושה עצמו עיקר ואותו (את העני) טפילה. מהו אומר? פלוני (העני) מתקרב לי. אבל הקב"ה כביכול עושה לישראל עיקר - 'אשר לו גוי קרוב' אין כתוב כאן (לומר שהקב"ה הוא עיקר וישראל הם קרוביו), אלא "אשר לו אלוהים קרובים אליו" (לומר שישראל הם עיקר והקב"ה הוא קרובם).
• • •
במשנה שנינו: "הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו" (כול').
מציעים פרשנות מצמצמת (למשנה): מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה), - כשנעקרה (צריך לומר: 'בשנעקרה') מכל מקומות ארץ ישראל – במשנה מדובר במקרה שכבר נעקרה עבודה זרה מכל שאר המקומות בארץ ישראל, והמקום שהוא רואה הוא המקום שנעקרה ממנו עבודה זרה האחרונה בארץ ישראל, אבל אם נעקרה ממקום אחד – במקרה שנעקרה עבודה זרה ממקום אחד ועדיין לא נעקרה עבודה זרה מכל שאר המקומות בארץ ישראל, - אומר – הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעקר עבודה זרה מן המקום הזה" – ואינו אומר "מארצנו".
ומביאים ברייתא: נעקרה – עבודה זרה בארץ ישראל, ממקום אחד ונקבעה (בכתב יד רומי: 'וניתנה') – אותה עבודה זרה, במקום אחר - מקום שניתנה בו אומר – הרואה מקום זה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם ארך אפים" – משום שה' כובש את כעסו על עובדי עבודה זרה (ברכה זו היא על ראיית עבודה זרה ונזכרה בירושלמי לעיל), ומקום שנעקרה ממנו אומר – הרואה מקום זה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעקר עבודה זרה מן המקום הזה". ומוסיף הרואה ואומר: "יהא רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, כשם שעקרתה אותה מן המקום הזה, כך תעקור אותה מן המקומות כולם (בכתב יד רומי: 'משאר כל המקומות'), ותחזיר לב עובדיה – עובדי עבודה זרה, לעובדך" – ולא יעבדו עוד עבודה זרה (במסירה שלפנינו נוסף על ידי הסופר 'ותחזיר עבודה לעובדיך', ונמחק על ידי מגיה, ואינו בכתב יד רומי).
ותמהים (על דברי הברייתא, שהרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: "ותחזיר לב עובדיה לעובדך"): ולא נמצא מתפלל על עובדי עבודה זרה?! (בתמיהה) – והרי אין להתפלל עליהם שישובו לעבוד את ה', מפני שאין עתידים לשוב? - אין משיבים על תמיהה זו.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): רבן שמעון (ישמעאל) (הסופר כתב תחילה 'שמעון' ומחק וכתב 'ישמעאל'. אבל הנכון 'שמעון', וכן הוא בכתב יד רומי) בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: אף (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) בחוצה לארץ צריך לומר כן – צריך לומר כשרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה: "ותחזיר לב עובדיה לעובדך", מפני שלדעתו הם עתידים לשוב לעבוד את ה', ולכן יש להתפלל עליהם שישובו (רבן שמעון בן גמליאל חלוק על הברייתא הקודמת, שלדבריה רק בארץ ישראל אומר: "ותחזיר לב עובדיה לעובדך").
בתוספתא ברכות ו,ב שנו: הרואה עבודה זרה אומר: "ברוך ארך אפיים"; מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: "ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו. יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו, שתעקור עבודה זרה מכל מקומות ישראל, ותשיב לב עובדיה (עובדי עבודה זרה) לעובדך".
התוספתא חולקת על הירושלמי וסוברת, שאפילו נשארה עדיין עבודה זרה בארץ ישראל - מברך "מארצנו".
בבבלי ברכות נז,ב אמרו: תנו רבנן: הרואה מרקוליס (שם כולל לעבודה זרה בספרות חכמינו) אומר: "ברוך שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו"; מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: "ברוך שעקר עבודה זרה מן המקום הזה / מארצנו. וכשם שעקר / שעקרת מן המקום הזה / מארצנו, כן יעקור / תעקור מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעובדך". ובחוצה לארץ אין צריך לומר: "והשב לב עובדיהם לעובדך", מפני שרובם גויים. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בחוצה לארץ צריך לומר: "והשב לב עובדיהם לעובדך", מפני שעתידים להתגייר, שנאמר: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'" (צפניה ג).
בבבלי גרסאות חלוקות ברואה מקום בארץ ישראל שנעקרה ממנו עבודה זרה, יש גרסה כמו הירושלמי ("מן המקום הזה") ויש גרסה כמו התוספתא ("מארצנו").
בירושלמי ובתוספתא אין "ובחוצה לארץ אין צריך לומר...", ובתוספתא אין הדיעה החולקת שאף בחוצה לארץ צריך לומר.
בבבלי: רבי שמעון בן אלעזר. ובירושלמי: רבן שמעון בן גמליאל.
ברות רבה ג,ב נאמר: תמן תנינן: הרואה עבודה זרה, מהו אומר? "ברוך ארך אפיים"; מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה: "ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו. כן יהי רצון מלפניך, י'י אלוהינו, שתעקור אותה ממקומות אחרים, ותשיב לב עובדיה לעובדך בלב שלם". אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף בחוצה לארץ צריך להתפלל כך. - ולא נמצא מתפלל על הרשעים?!
במדרש, שלא כבירושלמי, באה התמיהה "ולא נמצא מתפלל...?!" לאחר דברי רבן שמעון בן גמליאל, והיא מוסבת הן על דברי תנא קמא והן על דברי רבן שמעון בן גמליאל. אפשר שיש לגרוס בירושלמי כמו במדרש.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתוב: "כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר" - 'יִבְחַר' כתיב – כתוב (הכתיב של המילה הוא 'יבחר', והקרי הוא "יְחֻבַּר"), "אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן" (קוהלת ט,ד) – מי שעודנו מחובר (לפי הקרי) אל האנשים החיים, שעדיין חי, יש לו תקווה שישתנה מצבו לטוב; ויש לדרוש את הכתוב: - כל (בכתב יד רומי: 'שכל', וכן הוגה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) זמן שאדם חי - יש לו תקוה – שיבחר בה' ('יבחר' כתיב) וישוב מדרכו הרעה, מת - אבדה תקוותו. ומסבירים: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר: "בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה" (משלי יא,ז) – כשימות הרשע תאבד התקווה שישוב מדרכו הרעה. הרי שהרשעים בעודם חיים יש להם תקווה שישובו (דרשה זו היא כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שעובדי עבודה זרה יש להם תקווה שישובו, ולכן הובאה כאן דרשה זו).
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: שלשה דברים צריך אדם לומר (בכתב יד רומי: 'לברך') בכל יום – על טובות ה' עם האדם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשאני (בכתב יד רומי: 'עשיתני', וכן להלן) גוי", "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשאני בור (אדם שלא למד כלום)", "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשאני אשה" (הסדר בכתב יד רומי: גוי, אשה, בור). והברייתא מבארת את טעמי הברכות האלו: "ברוך שלא עשאני גוי" - מפני שאין הגוים כלום, שנאמר: "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ" (ישעיהו מ,יז) – כל הגויים אינם חשובים כלום לפני ה', ולכן אדם חייב להודות לה' שלא ברא אותו גוי אלא יהודי, שהיהודים חשובים לפני ה'; "ברוך שלא עשאני בור" - מפני שאין בור ירא חט (משנה אבות ב,ה) – בור, שאינו יודע את התורה, אינו נזהר שלא לחטוא, כיוון שאינו מכיר כלל בחטא, ואינו יודע שיש להתרחק ממנו, ולכן אדם חייב להודות לה' שלא ברא אותו בור, והוא נזהר שלא לחטוא (הבורות נתפסה כגורל אישי, כמו גויות או נשיות); "ברוך שלא עשאני אשה" - מפני שאין האשה מצווה על המצות – אין אישה חייבת בכל המצוות, ולכן אדם חייב להודות לה' שלא ברא אותו אישה אלא איש, שהאיש חייב בכל המצוות.
הברייתא שנכנסה כאן מפסיקה בין שתי דרשות לכתוב בקוהלת.
בתוספתא ברכות ו,יח שנו: רבי יהודה אומר: שלוש ברכות חייב אדם לברך בכל יום: "ברוך שלא עשאני גוי", "ברוך שלא עשאני בור", "ברוך שלא עשאני אישה". גוי - שנאמר: "כל הגויים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו", בור - שאין בור ירא חטא, אישה - שאין הנשים חייבות / אישה חייבת במצוות.
הסדר בכתב יד אחד של התוספתא: גוי, בור, אישה, וכן הוא הסדר בירושלמי במסירה שלפנינו. והסדר בכתב יד שני של התוספתא: גוי, אישה, בור, וכן הוא הסדר בירושלמי בכתב יד רומי.
בבבלי מנחות מג,ב אמרו: תניא: היה רבי מאיר / יהודה אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום: שלא עשאני גוי, שלא עשאני בור / אישה, שלא עשאני אישה / בור.
בבבלי, שלא כבתוספתא ובירושלמי, לא הובאו נימוקים לברכות האלו.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כתוב: "כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר (בכתב יד רומי נוסף 'י(חב)[בח]ר כתיב') אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן" (קוהלת ט,ד) – ויש לדרוש את הכתוב: - אפילו אותם שפשטו ידיהם בזבול (משכן, מעון) – שלחו ידם ופגעו לרעה בבית המקדש, שהחריבו אותו (דורש "יחובר אל החיים" - חברו על (התקהלו ונועדו כנגד) הקב"ה שנקרא חיים, שהחריבו את ביתו, - יש להם בטחון – יש להם תקווה כשישובו מדרכם הרעה. לקרבן – להחיותם בתחיית המתים, אי איפשר (בכתב יד רומי במילה אחת: 'איפשר' = אי אפשר, וכן להלן), שכבר פשטו ידיהן בזבול; לרחקן – לאבדם בגיהינום, שיהיו נידונים (נענשים) בגיהינום לעולם, אי איפשר, שעשו (בכתב יד רומי: 'שכבר עשו') תשובה. עליהן – על אותם שפשטו ידיהם בזבול ועשו תשובה, הוא – הכתוב, אומר – בנבואת ירמיהו על מפלת בבל: "וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ" (ירמיהו נא,לט) – גדולי בבל וגיבוריה (שהחריבו את בית המקדש) יישנו שנת המוות ולא יתעוררו עוד. מכאן יש ללמוד, שאותם שפשטו ידיהם בזבול ועשו תשובה אינם חיים בתחיית המתים.
הובאו כאן זוג דרשות לקוהלת ט,ד. הדרשה השנייה הובאה אגב הדרשה הראשונה, שהיא, ככל הנראה, מעניינה של הסוגיה הראשית.
המימרה הבאה מובאת בירושלמי שביעית ד,י.
רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה אומרים: קטני גוים – בניהם הקטנים של רשעי הגויים (על פי תוספתא סנהדרין וקוהלת רבה), וחיילותיו (צבאותיו) של נבוכדנצר (מלך בבל) – שהחריבו את בית המקדש שלא מרצונם אלא על פי פקודתו של אותו רשע, אין חיין – בתחיית המתים, ואין נידונין (נענשים) – בגיהינום לעולם. עליהן הכתוב (הפסוק. בכתב יד רומי ובירושלמי שביעית: 'הוא') אומר: "וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ" (ירמיהו נא,לט) – מכאן יש ללמוד, שחיילותיו של נבוכדנצר אינם חיים בתחיית המתים.
ברות רבה ג,ב נאמר: אמר רבי יוחנן: 'יבחר' כתיב, אפילו לאותם שפשטו ידיהם בזבול יש ביטחון. להחיותם אי אפשר, שכבר פשטו ידיהם בזבול, ולאבדם אי אפשר, שכבר עשו תשובה. עליהם הוא אומר: "וישנו שנת עולם ולא יקיצו" (ירמיהו נא,נז).
תני: קטני גויים וחיילותיו של נבוכדנאצר לא חיים ולא נידונים. עליהם הוא אומר: "וישנו שנת עולם ולא יקיצו" (ירמיהו נא,נז).
ובקוהלת רבה פרשה ט נאמר: "כי מי אשר יחובר" - אמר רבי אחא: 'יבחר' כתיב - מי יבחר יצר טוב מיצר רע? אלו הצדיקים; מי יבחר יצר רע מיצר טוב? אלו הרשעים. "אל כל החיים יש ביטחון" - אפילו אלו שפשטו ידיהם בזבול יש ביטחון. לקרבם אי אפשר, שכבר פשטו ידיהם בזבול, עליהם הוא אומר: "כצאן לשאול שתו... מזבול לו" (תהילים מט), ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר: "בנה בניתי בית זבול לך" (מלכים א ח); ולאבדם אי אפשר, שכבר עשו תשובה. עליהם הוא אומר: "וישנו שנת עולם ולא יקיצו" (ירמיהו נא).
ורבנין דקיסרין אמרין: קטני רשעי גויים הם וחיילותיו של נבוכדנצר לא חיים ולא נידונים. עליהם הוא אומר: "וישנו שנת עולם ולא יקיצו".
שפשטו ידיהם בזבול
בתוספתא סנהדרין יג,ה ובבבלי ראש השנה יז,א נאמר: אבל המינים והמשומדים והמסורות והאפיקורסים... ושפשטו ידיהם בזבול (בבבלי אין שלוש מילים אלו) - גיהינום ננעלת בפניהם / יורדים לגיהינום ונידונים בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה והיו דיראון לכל בשר" (ישעיהו סו) - שאול בלה / גיהינום כלה והם אינם בלים / כלים, שנאמר: "וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל" (תהילים מט), ומי גרם להם? / וכל כך למה? שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר: "מִזְּבֻל לוֹ" (שם), ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר: "בנה בניתי בית זבול לך" (מלכים א ח).
ובבראשית רבה כו,ב נאמר: ...לעתיד לבוא (ביום הדין שלאחר תחיית המתים) עושה (הקב"ה את) מלאך המות סטטיונר (אדם קבוע שעומד תמיד על המשמר) שלהם (של רשעי הגויים, שיהיו נידונים לעולם, שימשיכו בעונשם בלי הפסק), הדא היא דכתיב: "וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ" (תהילים מט,טו) - מלמד ששאול כלה וגופם אינו כלה (דורש: "לַבֹּקֶר" - לעתיד לבוא, "וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל" - צורתם תבלה את השאול), וכל כך למה (גדול עונשם)? "מִזְּבֻל לוֹ" - על שפשטו ידיהם בזבול, הדא היא דכתיב: "בנה בניתי בית זבול לך" (מלכים א ח,יג).
הכינוי "זבול" לבית המקדש בביטוי "פשטו ידיהם בזבול" הוא בשל דרשת הכתוב "מזבול לו".
'יבחר' כתיב
בבתי מדרשות מדרש חסרות ויתרות נאמר: "כי מי אשר יחובר" (קוהלת ט,ד) - 'יבחר' כתיב, מלמד שבחר נבוזראדן (שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, החריב את בית המקדש) בהקב"ה ונתגייר.
קטני גויים
בתוספתא סנהדרין יג,ב שנו: בני רשעי גויים לא חיים ולא נידונים.
מביאים ברייתא: העובר לפני בתי עבודה זרה אומר: "בֵּית גֵּאִים יִסַּח י'י" (משלי טו,כה) – ה' יעקור ויהרוס את בית החזקים והתקיפים, החומסים את החלשים. פסוק זה ראוי לאומרו על בית עבודה זרה, כיוון שעובדי עבודה זרה נקראים גאים, כי גאים הם גם אנשים חוטאים המבזים את ה'.
רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ראה אותם – את עובדי עבודה זרה, מזבלין (בכתב יד רומי: 'מזבחין') – מקריבים קורבנות ('מזבלין' הוא לשון גנאי), לעבודה זרה - אומר: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם" (שמות כב,יט) – כל הזובח (השוחט בעל חיים) לשם עצם הנחשב כאלוהים (מלבד לה') יושמד (יומת).
בבבלי ברכות נח,ב אמרו: תנו רבנן: הרואה בתי אומות העולם ביישובם אומר: "בית גאים ייסח ה'" (משלי טו).
בבבלי: בתי אומות העולם. ובירושלמי: בתי עבודה זרה.
• • •
דנים בברכות על ראיית בני אדם בעלי מומים.
מביאים ברייתא: הרואה את הכושי (אדם שגונו שחום או שחור כעורו של בן ארץ כוש) ואת הגיחור (בעל עור פנים ושיער אדומים מאוד) ואת הלווקן (בעל עור לבן ביותר, בעל פנים ושערות בהירים מאוד (מקור המילה ביוונית)) ואת הכיפח (גבה קומה למעלה מן הרגיל) ואת הננס (קטן קומה), אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה את (בכתב יד רומי אין 'את', וכן להלן) הבריות"; הרואה את הקטוע (הקִטֵּעַ, קטוע יד או רגל. - בכתב יד רומי נוסף 'החיגר', בלי 'ואת' לפניו. הוספה זו היא על פי התוספתא והבבלי) ואת הסומא (עיוור) ואת מוכי שחין (נגוע בשחין, מצורע. שחין - דלקת קשה של העור, נגע צרעת מידבק וממאיר בעור), אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת" – מפני שהוא מצטער עליהם, ואינו אומר: "ברוך משנה הבריות".
ומציעים פרשנות מצמצמת (לברייתא): מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא), - כשהיו (צריך לומר: 'בשהיו') שלימים – בגופם, ללא מומים, ונשתנו – בברייתא, שאמרה שהרואה קיטע וסומא ומוכה שחין אומר: "ברוך דיין האמת", מדובר במקרה שהמומים קרו להם אחרי שנולדו, אבל אם היה (בכתב יד רומי: 'היו') כן ממעי אמו (בכתב יד רומי: 'אימן') – במקרה שהמומים היו בהם כשנולדו, - אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה את הבריות".
בתוספתא ברכות ו,ג שנו: הרואה את הכושי ואת הבוריק (צריך לומר: הבוהק, אדם שיש לו כתמים לבנים בפניו, ונראה כצרוע) ואת הגיחור ואת הלווקן ואת הכיפח ואת הננס, אומר: "ברוך משנה הבריות"; את הקיטע ואת החיגר ואת הסומא ואת מוכה שחין, אומר: "ברוך דיין האמת".
בבבלי ברכות נח,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הבוהקנים, אומר: "ברוך משנה הבריות". - מיתיבי: הרואה / ראה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן ואת הקיפח ואת הננס ואת הדרניקוס - אומר: "ברוך משנה הבריות"; את הקיטע ואת הסומא ואת פתויי הראש (בעלי ראש שטוח) ואת החיגר (צולע) ואת המוכה שחין ואת הבוהקנים - אומר: "ברוך דיין האמת"! - לא קשיא, הא - ממעי אימם (כשהיו בוהקנים ממעי אימם - אומר: "משנה הבריות"), הא - לבתר דאתיילדו (אומר: "דיין האמת"). הכי נמי מסתברא, מדקתני דומיא דקיטע (שהוא מום שבא לאחר לידה), שמע מינה.
הכושי והגיחור והלווקן והקיפח והננס הם מומים שנמנו במשנה בכורות ז,ו ובספרא 'אמור' פרשה ג.
חיגר מובא רק בברייתא שבתוספתא ובבבלי. יש רשימות של בעלי איברים פגומים שבהן מנויים סומא וקיטע בלבד. אולם ברוב המקרים ישנה גם התייחסות לחיגר. לכן ייתכן שחיגר צורף לרשימה (כאן) מתוך השוואה ספרותית לרשימות אלה. האפשרות שמדובר בהוספה מאוחרת נתמכת מכך שמיקומו של חיגר בתוך הרשימה משתנה מחיבור לחיבור ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 63).
הדרניקוס המוזכר רק ברשימה שבבבלי הוא כינוי לאדם שקומתו גבוהה מזו של שאר בני אדם. יש דמיון בין הרשימה המובאת בברייתא לרשימה המובאת במשנה בכורות ז,ו. ייתכן שהרשימה המקורית לא כללה את הדרניקוס המצוי רק בבבלי, בדומה לרשימה במשנה בכורות. הדרניקוס נוסף לרשימה כביאור למילה 'כיפח', אולי בתחילה בשולי הנוסח ובאחד משלבי המסירה הוא שולב לתוכו (שם, עמוד 112).
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'פינחס' סימן א ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'פינחס' סימן י נאמר: ילמדנו רבינו, הרואה בני אדם משונים, כיצד מברך? - כך שנו רבותינו: הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן ואת הקיפח ואת הבוהקנים ואת הננס ואת הדרניקוס, אומר: "ברוך משנה הבריות". הרואה את הקטוע / הקיטע ואת הסומא ואת מוכה שחין, אומר: "ברוך דיין האמת". אימתי? בזמן שהיו שלימים ונשתנו, אבל אם היו כן ממעי אימם - אומר: "ברוך משנה הבריות".
דנים בברכה על ראיית בריות נאות.
מביאים ברייתא: הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שכן ברא (בכתב יד רומי: 'ברוך שככה') בריות נאות בעולמו".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עבודה זרה א,ט.
ומביאים מעשה הלכתי: מעשה ברבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) שראה גויה אשה נאה (בכתב יד רומי: 'שהיה מהלך בדרך וראה אשה גויה'. ובמקבילה על פי הבבלי עבודה זרה כ,א: 'שהיה מטייל בהר הבית וראה אשה אחת גויה') ובירך עליה – את הברכה הזו, שכן היתה נאה.
ומציעים קושיה (ממימרה אמוראית על רבן גמליאל): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי יוסי בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני); רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר (בהחרמת שבעת עממי כנען): "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז,ב) – אל תיתן להם חנינה, אל תנהג בהם ברחמים (אלא תהרגם. הכתוב "לא תחונם" מדבר בעמי כנען, ואולם חכמינו פירשו כתוב זה בכמה פנים המתייחסים לכל הגויים שהם עובדי אלילים, וזה שלהלן הוא אחד מהן), - לא תתן עליהן (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'להם') חן – אסור לדבר בשבחם של הגויים ולומר כמה הם יפים או טובים (כדי להרחיק בין ישראל לגויים. חכמינו פירשו "תחונם" מלשון חן, ויש לקרוא: לא תְחִנֵּם)?! (בתמיהה) – ומדוע בירך רבן גמליאל על הגויה?
ומתרצים: מה אמר – רבן גמליאל? אבסקטא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'אַבַּסְקַנְטָא' - מוגן מפני עין הרע (מילה שמקורה ביוונית))?! (בתמיהה) – וכי אמר מילה זו נגד עין הרע?! (אילו אמר מילה זו, היה הדבר מלמד על התפעלותו מיופיה של אותה גויה נאה, ודבר זה אסור משום "לא תחונם". עין הרע עלולה לפגוע באדם בשל הבעת דברי התפעלות מיופיו, מחוכמתו, מגדולתו ומהצלחתו, ולכן מי שמביע התפעלות מאדם מוסיף ביטוי נגד עין הרע כדי שלא יבוא רע על אותו אדם) לא אמר – רבן גמליאל, אלא "שכך ברא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ברוך שככה / שכך לו', וכן להלן) בריות נאות בעולמו" – הוא בירך את ה' על שברא ברייה נאה כזו, שכֵּן אפילו ראה גמל נאה, סוס נאה, חמור נאה, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שברא בריות נאות בעולמו" – ואם על בהמות נאות יש לברך, קול וחומר שיש לברך על בני אדם נאים. בברכה זו המברך מביע התפעלות ממעשיו של ה' על שברא בריות נאות.
ותמהים: זו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'וכי') דרכו של רבן גמליאל להסתכל (במקבילה: 'להביט') בנשים?! (בתמיהה)
ומתרצים: אלא דרך עקמומית(ה) היתה, כגון ההן פופסדס (מילה זו נשתבשה גם בכתב יד רומי ובמקבילה, וצריך לומר: 'פרוסדוס' (מקור המילה ביוונית: פרוסודוס - כניסה)) – הפרוסדוס הזה (דרך הכניסה לעיר, שהיא מפותלת), והביט בה שלא בטובתו (על כורחו, שלא ברצונו) – לא היה רבן גמליאל יכול להימנע מלהסתכל באישה שהלכה בדרך.
עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.
בכתב יד רומי ובמקבילה השאלה "וכי דרכו של רבן גמליאל..." והתשובה לכך קודמות לשאלה "לא כן אמר..." והתשובה לכך. סדר השאלות והתשובות במסירה שלפנינו כאן הוא כמו בבבלי עבודה זרה כ,א-ב (ראה להלן).
בתוספתא ברכות ו,ד שנו: הרואה בני אדם נאים ואילנות נאים, אומר: "ברוך שככה לו בעולמו בריות נאות".
ובבבלי ברכות נח,ב אמרו: תנו רבנן: הרואה / ראה בריות טובות (יצורים יפים ונאים) ואילנות טובות, אומר: "ברוך שככה לו בעולמו".
בבבלי עבודה זרה כ,א-ב אמרו: תניא: "לא תחונם" - לא תיתן עליהם / להם חן. - מסייע ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם לומר / שיאמר: כמה נאה גוי זה.
מיתיבי: מעשה ברבן גמליאל / ברבן שמעון בן גמליאל שהיה עומד על גב מעלה (מקום מוגבה) בהר הבית, וראה גויה אחת שהיתה נאה ביותר, אמר: "מה רבו מעשיך ה'" (תהילים קד)...! - רבנן אודויי הוא דקא מודו (לה' על מעשיו, ואינם משבחים את הגויים עצמם), דתניא / דאמר מר: הרואה בריות טובות ואילנות טובים, אומר: "ברוך שככה לו בעולמו".
ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג) - שלא יסתכל אדם באישה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת...! - קרן זוית הוואי (שהאישה באה לקראתו מעבר לקרן הזווית, וראה אותה).
שתי השאלות והתשובות בבבלי על המעשה ברבן גמליאל / ברבן שמעון בן גמליאל הן השאלות והתשובות בירושלמי.
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'פינחס' סימן א נאמר: הרואה בריות טובות ואילנות טובות, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שככה ברא לו בעולמו".
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'ויצא' סימן ו ופרשת 'פינחס' סימן י נאמר: הרואה בריות טובות ואילנות טובות, אומר: "ברוך שככה לו בעולמו".
פרוסדוס
פרוסדוס הוא שביל הכניסה לעיר, שפנה מהסטרטיא (הדרך הראשית) לשער העיר, וכדרך שבילי הכניסה בערים העתיקות המוקפות חומה היה שביל כניסה זה עקום ואלכסוני. ולפיכך מי שפונה מהסטרטיא לפרוסדוס פוגש באנשים מבלי שרואה אותם תחילה ("הירושלמי כפשוטו", עירובין ח,ח; "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמודים 419-421).
קרא הגבר – שמע את התרנגול קורא בשעת עלות השחר, - אומר: "ברוך חכם הרזים" (כן הוא גם בכתב יד רומי. אבל נראה ששלוש מילים אלו הן אשגרה בטעות מלהלן: 'הרואה אוכלוסין אומר: ברוך חכם הרזים'. מילים אלו אינן בדפוסים קדומים של הירושלמי) - "מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה?" (איוב לח,לו) – מי שׂם חוכמה בכליות או בקרב של האדם ('טוחות' מלשון 'טיח', כלומר, האיברים המכוסים בחלב), ומי נתן בינה ללב להבין את כל התופעות הנפלאות המוזכרות? - אך חכמינו ראו במילה "שכוי" כינוי לתרנגול. החוכמה של התרנגול היא להבחין בין יום ובין לילה, ולכן, כשאדם שומע את התרנגול מבחין בכך וקורא, הוא אומר פסוק זה, לשבח את ה' על שנתן לתרנגול חוכמה זו (התרגום הארמי לספר איוב תרגם בלשון אחר: מי נתן לתרנגול הבר בינה לקלס לאדונו?. כשאדם שומע את התרנגול קורא ומקלס לה', הוא אומר פסוק זה, לשבח את ה' על שנתן לתרנגול חוכמה זו).
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בערביא (שמו של מחוז עבר הירדן המזרחי בימי שלטון הרומאים) קורין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'צווחין') לאימרא יובלא – קוראים (קריאת שם) לכבש "יובל", - כמו שנאמר (בכיבוש יריחו): "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל" (יהושע ו,ה) – כשיתקעו הכוהנים תקיעה ממושכת בשופרות. מלשון הדיבור בערביא יש להביא סיוע לפירוש המילה 'יובל' במקרא - כבש, באפריקיא (שמו של מחוז בצפון אפריקה בימי שלטון הרומאים) קורין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'צווחין') לנידה – קוראים (קריאת שם) לנידה (כינוי לאישה בזמן וסתה) גלמודה - כמו שנאמר (בנבואה על קיבוץ הגלויות): "וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה" (ישעיהו מט,כא) – הייתי שנים רבות בלי בנים ובודדת. מלשון הדיבור באפריקיא יש להביא סיוע לפירוש המילה 'גלמודה' במקרא - נידה, ברומי צווחין לתרנוגלא – קוראים (קריאת שם) לתרנגול שכוי - כמו שנאמר (במענה ה' לאיוב): "אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה?" (איוב לח,לו) – מלשון הדיבור ברומי יש להביא סיוע לפירוש המילה 'שכוי' במקרא - תרנגול.
בבבלי ראש השנה כו,א אמרו: תניא: אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לערביא היו קוראים לדיכרא (איל) "יובלא". ואמר רבי עקיבא: כשהלכתי לגליא היו קוראים לנידה "גלמודה". כלומר, גמולה דא מבעלה. ואמר רבי עקיבא: כשהלכתי לאפריקיא היו קורין למעה (של כסף) "קשיטה".
אמר רבי שמעון בן לקיש: כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורים לכלה "נינפי" ולתרנגול "שכווי". - לתרנגול "שכווי" - אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא: רבי אלעזר: מאי קראה? "מי שת בטוחות חוכמה או מי נתן לשכווי בינה?" (איוב לח) - "מי שת בטוחות חוכמה" - אלו כליות, "או מי נתן לשכווי בינה" - זה תרנגול.
ובויקרא רבה כה,ה נאמר: "מי שת בטוחות חוכמה" (איוב לח, לו) - מהו "בטוחות"? בטויטא (בסתר, במעמקי כליות ולב / מין עוף). "או מי נתן לשכווי בינה" (שם) - תרנוגלא. - אמר רבי לוי: בערביא צווחין לתרנוגלא סכויא.
• • •
מביאים ברייתא: הרואה אוכלוסין – קהל רב (מקור המילה ביוונית. בכתב יד רומי נוסף 'של בני אדם'), אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם חכם הרזים" – כינוי לה' היודע מחשבות ליבו של כל אדם. כשם שאין פרצופיהן (פניהם. בכתב יד רומי: 'פרסופותיה[ם]') דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה – להגיד את גדולתו של הקב"ה שטבע כל בני האדם בחותם אחד ואין פרצופיהם ודיעותיהם שווים (כמו ששנינו במשנה סנהדרין ד,ה: ...להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחבירו).
בן זומא (שמעון בן זומא, תנא בדור השלישי), כשהיה רואה אוכלוסין בירושלם, (בכתב יד רומי נוסף 'היה') אומר: "ברוך שברא את כל אלו לשמשיני" – הודה לקב"ה על שבשבילו ברא את בני האדם, שהם ממציאים לו את צרכיו (כפי שהוא מבאר להלן). לפי בן זומא, על האדם לחשוב שכל מה שעשה הקב"ה לא עשה אלא בשבילו, ועליו להודות לו על כך (כמו שאומר אורח טוב לבעל הבית, כפי שבן זומא אומר להלן). כמה יגע (עמל, טרח הרבה) אדם הראשון עד שלא (לפני ש-)אכל פרוסה (חתיכה שנפרסה מכיכר לחם): חרש, וזרע, וניכש – עקר עשבים רעים (בכתב יד רומי נוסף 'וכיסח' - קיצץ קוצים), ועידר – חפר, כדי לתחח את האדמה, וקצר – את השיבולים, ועימר – קשר את השיבולים לעומרים, ודש – חבט את השיבולים, כדי להוציא מהם את גרגרי התבואה, וזרה – העיף ברוח את המוץ מעל הגרגרים, ובירר – הפריד את הגרגרים הרעים מן הטובים, או נטל צרורות ועפר מן הגרגרים, וטחן – את הגרגרים לקמח, והרקיד – ניפה את הקמח, ולש – עשה בצק, וקיטף – תלש חלקים מהבצק, כדי להכשירם לאפייה, ואפה, ואחר כך אכל פרוסה – שכיוון שהיה אדם הראשון לבדו בעולם, היה צריך לעשות בעצמו את כל המלאכות הללו; ואני עומד בשחרית (בשעת הבוקר) ומוצא כל אלו לפניי – שכל המלאכות הללו מתחלקות בין כלל בני האדם, וכל אחד נהנה ממה שאחרים עושים בשבילו. ראה (בכתב יד רומי אין מילה זו) כמה יגיעות יגע (בכתב יד רומי: 'כמה יגע') אדם הראשון עד שמצא חלוק (כותונת ארוכה) ללבוש (בכתב יד רומי: 'עד שלא לבש חלוק'): גזז – גזר צמר, וליבן – ניקה את הצמר במים, וניפס (בכתב יד רומי: 'ונפץ') – סרק את הצמר, כדי להחליק את חוטיו, וצבע – שרה את הצמר במים שיש בהם חומרי צביעה, וטווה – עשה חוטים, וארג – קלע חוטים שתי וערב ועשה אריג, וכבס ותפר, ואחר כך מצא חלוק (כותונת ארוכה שלבשו על עור הגוף) ללבוש (בכתב יד רומי: 'ואחר לבש חלוק'); ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו מתוקן (בכתב יד רומי אין מילה זו) לפניי. כמה בעלי אומניות – בעלי מלאכות, משכימים ומעריבים – מקדימים למלאכתם בבוקר ושוהים עד בוא הערב; ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו לפניי – אני נהנה ממה שבעלי המלאכות עושים בשבילי. ולכן הודה בן זומא לקב"ה על שבשבילו ברא את בני האדם.
כוונת בן זומא במאמריו אלו היא, להוכיח את ערך ומעלת החברה האנושית, וכי כל אדם צריך לחבב ולהוקיר את חברת בני האדם, שרק על ידי החיים החברתיים נוכל לחיות חיים קלים ונוחים (רא"מ לונץ).
בירושלמי כאן נמנו חמש עשרה מלאכות שישנן בהכנת פת לאכול (במסירה שלפנינו אין כאן כיסוח, אך ישנו בכתב יד רומי. כיסוח רגיל להופיע עם ניכוש ועידור). מלאכות אלו מנויות גם בירושלמי שקלים ה,א. ברשימות שבירושלמי מופיעים מספר פרטים שאינם מוזכרים במשנה בשבת ז,ב המפרטת את המלאכות האסורות בשבת.
בארץ ישראל שנו במשנה בשבת חרישה לפני זריעה, ואילו בבבל שנו במשנה זריעה לפני חרישה. חילוף הסדר בין משנת בבל למשנת ארץ ישראל מוכח הן מתוך עדי הנוסח של המשנה והן מתוך דיוני שני התלמודים. בירושלמי כאן ובשקלים חרישה מופיעה לפני זריעה, בדומה לנוסח משנת ארץ ישראל.
בירושלמי כאן נמנו גם שמונה מלאכות שישנן בהכנת בגד ללבוש. ברשימה זו אין מופיעים מספר פרטים שמוזכרים במשנה בשבת ז,ב.
וכן היה בן זומא אומר: אורח רע מהו (מה הוא) אומר – על מי שהכניס אותו לביתו? וכי מה אכלתי משל בעל הבית – המכניס אורח?! וכי מה שתיתי משל בעל [הבית (במסירה שלפנינו נשמטה מילה זו)]?! חתיכה אחת – של בשר, אכלתי לו, כוס יין (בכתב יד רומי: 'כוס אחד') שתיתי לו, וכל טורח שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו (בכתב יד רומי: 'כל מה שעשה - בשביל אשתו ובניו עשה'). אבל אורח טוב (בכתב יד רומי נוסף 'מהו') אומר – על מי שהכניס אותו לביתו: ברוך בעל הבית! זכור בעל הבית לטובה – ראוי לתודה! כמה יין הביא לפניי (בכתב יד רומי: 'כמה מיני יינות הביא לפנינו')! כמה חתיכות – של בשר, הביא לפניי (בכתב יד רומי: 'כמה מיני חתיכות הביא לפנינו')! כמה טורח טרח לפניי! כל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי (בכתב יד רומי: 'כל מה שעשה - בשבילי עשה'). וכן הוא – הכתוב, אומר – במענה אליהוא לאיוב: "זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים" (איוב לו,כד) – שים ליבך, שתרומם ותשבח את מעשהו של אלוהים, שבני האדם מהללים ומשבחים בשירים את מעשהו. ואף אורח טוב מהלל ומשבח את בעל הבית שטרח בשבילו. בן זומא בא ללמד במשל זה, שצריך אדם להתנהג כאורח טוב ולהודות לקב"ה על מה שעשה בשבילו.
בתוספתא ברכות ו,ב שנו: הרואה אוכלוסים, אומר: "ברוך חכם הרזים", לפי שאין פרצופותיהם דומים זה לזה ואין דעתם דומות זו לזו.
בן זומא, כשראה אוכלוסים בהר הבית, אמר: ברוך שברא את אלו לשמשני. כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה (כמות שאדם יכול להחזיק בחלל פיו) אחת עד שזרע וחרש וקצר ועימר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל, ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אלו לפניי. כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חלוק עד שגזז וליבן וניפס וצבע וטווה וארג ותפר ואחר כך לבש, ואני עומד בשחרית ומוצא את כל אלו לפניי. כמה אומנויות שוקדות ומשכימות, ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו לפניי.
וכן היה בן זומא אומר: אורח טוב מהוא אומר? - זכור בעל הבית לטוב. כמה מיני יינות הביא לפנינו, כמה מיני חתיכות הביא לפנינו, כמה מיני גלוסקאות הביא לפנינו, כל שעשה לא עשה אלא בשבילי. אבל אורח רע מהוא אומר? - וכי מה אכלתי לו?! פת אחת אכלתי לו, כוס אחד שתיתי לו, כל מה שעשה עשה בשביל אשתו ובניו. וכן הוא אומר: "זכור כי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים".
בבבלי ברכות נח,א אמרו: תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: "ברוך חכם הרזים", לפי שאין פניהם שווים זו לזו / שאין פרצופותיהם דומים זה לזה, ואין דעתם שווה / דומה זו לזו.
בן זומא, כשראה / ראה אוכלוסא בהר הבית, אמר: "ברוך חכם הרזים", וברוך שנתן / שברא כל אלו לשמשני / לשרתני. הוא היה אומר: הרבה / כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול / עד שטעם לוגמא אחת: עד שחרש / חרש, וזרע, וקצר, ועימר, ודש, וזרה, ובירר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך מצא פת לאכול / ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כולם מוכנים לפניי / פת מתוקנת לפניי / כשהוא מתוקן לפניי. הרבה / כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: עד שגזז / גזז, וליבן, וניפץ, וטווה, וארג, ותפר, ואחר כך מצא בגד ללבוש / ואחר כך לבש, ואני משכים ומוצא כולם מוכנים לפניי / בגד מתוקן לפניי / כשהוא מתוקן לפניי.
הוא היה אומר: אורח טוב מהו אומר? כמה טורח טרח בעל הבית בשבילי, כמה יין הביא לפניי, כמה בשר הביא לפניי, כמה גלוסקאות הביא לפניי, כל מה / כל טורח שטרח לא טרח אלא בשבילי. אורח רע מהו אומר? מה טורח טרח בעל הבית בשבילי? פת / לוגמא אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל מה / כל טורח שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. על אורח טוב מהו אומר? "זכור כי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים" (איוב לו).
בנוסח הברייתא שבירושלמי ובבבלי חרישה מופיעה לפני זריעה, בדומה לנוסח משנת ארץ ישראל (בשבת ז,ב). ואילו בנוסח שבתוספתא זריעה מופיעה לפני חרישה, בדומה לנוסח משנת בבל (שם). ייתכן ששני התלמודים משמרים את הנוסח הארץ ישראלי, לעומת נוסח התוספתא שעובד על ידי מוסרים שהמסורות הבבליות היו שגורות בפיהם ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 155).
הברייתא שבתוספתא ובבבלי מקדימה את דברי האורח הטוב לדברי האורח הרע, בניגוד לסדר שבירושלמי. אפשר שבירושלמי איחרו את דברי האורח הטוב כדי לסיים בדבר טוב, או משום שהכתוב המובא בסוף הברייתא נאמר על האורח הטוב.
בבמדבר רבה כא,ב ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'פינחס' סימן י נאמר: אם ראה הרבה אוכלוסים של בני אדם - אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים". כשם שאין פרצופותיהם דומים זה לזה, כך אין דעתם שוות זו לזו, אלא כל אחד ואחד יש לו דיעה בפני עצמו.
כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה
כך מתרגמים השבעים את הפסוק בספר משלי כז,יט: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". ובתרגום הארמי שם: היך מיא והיך פרצופי דלא דמיין חד לחד, היכנא ליביהון דבני נשא לא דמיין חד לחד.
• • •