משנה
מי שאכל – ונתחייב לברך ברכת המזון, ושכח ולא בירך – במקום שאכל, ואחר כך כשהיה במקום אחר נזכר שלא בירך, - בית שמי אומרים: יחזור למקומו – צריך לחזור למקום שאכל, ויברך – שם ברכת המזון; ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר – אינו צריך לחזור למקום שאכל, אלא מותר לו לברך במקום שנזכר.
ועד מתי מברך? (בכתבי היד של המשנה: 'עד / ועד אמתי הוא מברך?') – מי שאכל ושכח ולא בירך ברכת המזון, עד מתי יברך כשנזכר? - עד כדי שיתאכל המזון שבמיעיו – אם נזכר קודם שהתעכל המזון שאכל - יברך, ואם נזכר לאחר שהתעכל המזון - שוב לא יברך.
• • •
תלמוד
מביאים מחלוקת אמוראים: רבי יוסטא בר שונם (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, נקרא בשם מקומו שונם בעמק יזרעאל) אמר: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו במשנה זו). חד אמר טעמון דבית שמי – (חכם) אחד אומר טעמם של בית שמאי, וחד (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין: 'וחורנה') אמר טעמון דבית הלל – ו(חכם) אחד אומר טעמם של בית הלל (כאמור להלן).
מאן דמר טעמון דבית שמי: – מי שאומר טעמם של בית שמאי (שיחזור למקומו ויברך): אִילו שכח (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין: 'אילו מי ששכח') שם (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין אין מילה זו) כיס (שקיק לשמירת חפצים שונים) של אבנים טובות ומרגליות – ששכח במקום אחד את כיסו, ואחר כך כשהיה במקום אחר נזכר ששכח את כיסו, שמא (האִם) לא היה חוזר – למקום ששכח שם את כיסו, ונוטל כיסו?! (בתמיהה) (בכתב יד רומי: 'שמא אינו חוזר למקומו ונוטלן?!', ובקטע אפשטיין: 'שמה אינו חוזר ונוטלו?!') אף הכא – גם כאן (הקביעה הבאה לפני כן חלה גם במקרה שאכל ושכח ולא בירך), - יחזור למקומו ויברך.
מאן דמר טעמהון דבית הלל: – (ו)מי שאומר טעמם של בית הלל (שיברך במקום שנזכר): אִילו (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אפי'', ומגיה מחק ותיקן 'אלו'. ו' של 'אלו' ארוכה כדרכו של המגיה, וטעה המסדר בדפוס ונציה וחשבה ל-ן': 'אלן') פועל עושה (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין: 'אילו מי שהיה נתון') בראש הדקל או בתוך הבור – ואכל שם ושכח ולא בירך, ואחר כך כשירד מראש הדקל או כשעלה מתוך הבור נזכר שלא בירך, שמא (האִם) מטריחין (גורמים טורח, מכבידים) (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין: 'עליו') – לעלות לראש הדקל או לרדת לתוך הבור, כדי שיחזור למקומו ויברך?! (בתמיהה) אלא מברך במקום שנזכר. אף הכא – גם כאן (הדין הבא לפני כן חל גם בכל מקרה שאכל ושכח ולא בירך), - מברך (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין: 'יברך') במקום שנזכר (במסירה שלפנינו נשמטו בטעות הדומות חמש המילים האחרונות, והושלמו על ידי מגיה).
בבבלי ברכות נג,ב אמרו: תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה (בניין גדול) ושכח וירד ולא בירך, יחזור למקומו ויברך?! / יחזור ויעלה לראש הבירה ויברך?! - אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה / ההר וירד, לא יעלה וייטלנו?! / לא יחזור וייטלנו?! / אינו חוזר ונוטלו?! לכבוד עצמו הוא עולה / לכבודו חוזר, לכבוד שמים / קונו לא כל שכן?
טעמיהם של בית שמאי ובית הלל שאמרו אמוראים בירושלמי הם דבריהם של בית שמאי ובית הלל עצמם בברייתא בבבלי. בבבלי הובא טעמם של בית שמאי לאחר שהובא טעמם של בית הלל, משום שדבריהם של בית שמאי ("מי ששכח ארנקי בראש הבירה") נראים כתשובה לדבריהם של בית הלל ("מי שאכל בראש הבירה"). בירושלמי שלפנינו הקדימו את טעמם של בית שמאי לטעמם של בית הלל כסדר דיעותיהם במשנה. ברם נראה שאף בירושלמי הובאו הטעמים בסדר שהובאו בבבלי, שבית הלל אמרו: "אילו מי שהיה נתון (כך הגרסה בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין) בראש הדקל או בתוך הבור...", ובית שמאי השיבו להם: "אילו מי ששכח שם (כך הגרסה במסירה שלפנינו, והכוונה בראש הדקל או בתוך הבור) כיס של אבנים טובות ומרגליות...". לאחר שהפכו בירושלמי את סדר הטעמים, לא היה עוד מובן למילה 'שם' בטעמם של בית שמאי, ולכן אינה בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין, אך שרדה במסירה שלפנינו.
• • •
במשנה שנינו: "עד מתי (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין: 'עד אימתי') הוא מברך? - עד כדי שיתאכל המזון שבמיעיו".
מה הוא שיעור העיכול? -
רבי חייא (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין: 'ר' אחא') אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): (במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה 'עד שיתעכל המזון במעיו. וחכמים אומרים:' כמו שהוא בכתב יד רומי. המילים 'עד שיתעכל המזון במעיו' הן השלמת פסקה מהמשנה, אלא שהסופרים השלימו אותה שלא במקומה כדרכם. ואולי היה כאן באחד הספרים אחרי הפסקה 'דברי חכמים', הרגיל בירושלמי, כלומר: ולהלכה - רבי אחא וכו', ושיבשוהו הסופרים ועשו ממנו 'וחכמים אומרים'. בקטע אפשטיין הושלמה הפסקה במקומה ואין 'וחכמים אומרים', וכן הוא ברש"ס) כל זמן שהוא צמא מחמת אותה הסעודה – כל זמן שהוא צמא מחמת אותה הסעודה, הרי זה סימן שעדיין לא התאכל המזון.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: עד שירעב (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כל זמן שירעב', ומגיה מחק ותיקן 'עד' כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין. 'כל זמן' גם בבבלי במימרה של רבי יוחנן, אבל שם: 'כל זמן שאינו רעב') – כל זמן שאינו רעב מחמת אותה הסעודה, הרי זה סימן שעדיין לא התאכל המזון (שיעור הזמן שאמר רבי יוחנן גדול יותר מזה שאמר שמואל).
בבבלי ברכות נג,ב אמרו: "עד מתי הוא מברך? עד שיתעכל המזון במעיו". - וכמה שיעור עיכול? - אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה. ריש לקיש אמר: כל זמן שהוא צמא מחמת אותה אכילה.
ריש לקיש בבבלי כשמואל בירושלמי.
• • •