משנה
אגב המשנה הקודמת העוסקת בברכות הנר והבשמים שמברכים במוצאי שבת, הובאה כאן משנה זו הבאה ללמד שיש נר ובשמים שאסור לברך עליהם.
אין מברכין על הנר ועל הבשמים (בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'לא על הנר ולא על הבשמים', וכן להלן) של הגוים – לא על הנר של הגויים, מפני שהנר לא שבת ביום השבת, שהגויים הדליקו אותו בשבת או שעשו מלאכה לאורו; ולא על הבשמים של הגויים, מפני שהגויים משתמשים בהם לשם עבודה זרה ואסור להריח בהם, ועל הנר ועל הבשמים של המתים – לא על הנר של המתים, מפני שהנר הודלק להאיר לכבוד המת; ולא על הבשמים של המתים, מפני שהבשמים באים להעביר את הריח הרע של המת ולא להריח בהם, ועל הנר ועל הבשמים שלפני עבודה זרה – נר שהדליקו ובשמים שהקטירו לפני עבודה זרה, לפי שהם אסורים בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה (אין מברכים על הבשמים הנזכרים במשנה בכל זמן).
ואין מברכין על הנר – במוצאי שבת, עד שיאותו לאורו – עד שייהנו מאורו של הנר.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אין מברכין על הנר ועל הבשמים של הגויים".
מציעים ברייתא: תנא – שנה (ברייתא) רבי יעקב (אמורא בדור השלישי) קומי – לפני רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): מברכין על הבשמים של הגוים.
ומקשים: מהו פליג?! (צריך לומר: 'מה?! ופליג?!') – מה?! הוא חלוק?! (האם הברייתא חולקת על משנתנו שאמרה שאין מברכים על הבשמים של הגויים?)
ומתרצים (בהעמדת הברייתא במקרה מסוים): קיומונה (בכתב יד רומי: 'וקיימנה'. וצריך לומר כמו ברש"ס: 'קיימונה') – קיימו (תירצו, יישבו) אותה (את הברייתא), במעשיו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'במְעַשֵּׁין') לפני חנותו – הברייתא מדברת במקרה של גוי שמניח בשמים על גבי גחלים לפני חנותו שהוא מוכר בה בשמים, שאינו מתכוון להקטיר לשם עבודה זרה אלא כדי להודיע שיש לו בשמים למכור, ולכן מותר להריח בהם ולברך עליהם. ולכן אין מחלוקת בין המשנה והברייתא הסותרות לכאורה זו את זו.
ומביאים ברייתא: עששית (מין מנורה של זכוכית שהשתמשו בה למאור בנרות או בפתילות של שמן) – שהודלקה מערב שבת, אף על פי שלא (מילה זו הושלמה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) כבת (כבתה) – בשבת, אלא דלקה כל יום השבת, מברכין עליה – במוצאי שבת, מפני שלא הודלקה בשבת ולא עשו מלאכה לאורה בשבת, שנר שהודלק בשבת ועשו מלאכה לאורו בשבת - אין מברכים עליו במוצאי שבת. נר (כלי שנתנו בו שמן ופתילה למאור) בתוך חיקו (הרווח שבין החזה ובין זרועות הידיים כשהן מחבקות דבר מה) או בתוך פנס (כלי של חרס או מתכת ובו בית קיבול לנר (מקור המילה ביוונית)) או בתוך ספקלריא (מראָה, חלון מזוגג באבן שקופה (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – בתוך פנס של זכוכית, שבכל המקרים האלה הוא יכול להשתמש לאור הנר אך אינו יכול לראות ישירות את שלהבת הנר, או שהוא רואה את השלהבת (להבה) ואינו משתמש לאורה – כגון שהוא רחוק מן הנר או שהנר נוטה לכבות, שהוא יכול לראות את שלהבת הנר אך אינו יכול להשתמש לאור הנר, או שהוא משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת – כגון שהנר עומד בפינה והוא עומד מאחורי הפינה, שהוא יכול להשתמש לאור הנר אך אינו יכול לראות את שלהבת הנר, - לעולם – בכל המקרים האלה, אין מברכין עליה – במוצאי שבת, עד שיהא רואה את השלהבת ומשתמש לאורה.
ברייתא זו הובאה כאן כדי ללמדנו את ההבדל בין נר של הגויים, שאין מברכים עליו במוצאי שבת מפני שלא שבת בשבת, ובין עששית, שמברכים עליה במוצאי שבת מפני ששבתה בשבת, ואגב כך הובא גם המשך הברייתא. אפשר שמשום כך הוקדם דין עששית לדין שאחריו, בעוד שבברייתא המקבילה שבתוספתא סדר הדינים הפוך. גם בברייתא שבתוספתא דין עששית סמוך לדין נר של הגויים כדי ללמד את ההבדל שביניהם.
בתוספתא ברכות ה,לא שנו: היה לו נר טמון בתוך חיקו או בתוך הפנס, רואה את השלהבת ואין משתמש לאורה, משתמש לאורה ואין רואה את השלהבת - אין מברך / מברכים עליה עד שיהיה רואה את השלהבת ומשתמש לאורה. עששית, אף על פי שלא כבתה, מברך עליה. נר של גוים - אין מברכים עליה (מפני שאין מברכים על נר שלא שבת ועשו מלאכה לאורו).
בבבלי ברכות נב,ב-נג,א אמרו: תנו רבנן: אור ששבת מברכים עליו (במוצאי שבת), ושלא שבת - אין מברכים עליו. - ...אמר רב נחמן בר יצחק: מאי שבת? - ששבת ממלאכת עבירה (ואם דלק בהיתר כל השבת כולה - מברכים עליו). - תניא נמי הכי: עששית שהיתה דולקת והולכת / דולקת בשבת כל היום כולו (ושבתה ממלאכת עבירה) - למוצאי שבת מברכים עליה / מביאים ממנה אור להבדלה ומברכים עליו / מברכים עליו ומדליקים ממנו להבדלה.
ושם נג,ב אמרו: היתה לו נר טמונה בחיקו או בפנס, או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או שנשתמש לאורה ולא ראה שלהבת - אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה. - בשלמא נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת - משכחת לה דקיימא בקרן זוית, אלא ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה - היכי משכחת לה? לאו דמרחקא? - לא, כגון דקא עמיא ואזלא (עוממת והולכת).
פנס הוא כלי ובתוכו בית קיבול לנר, שמטרתו להגן על הנר הדולק בתוכו מפני הרוח. פנס היה עשוי בדרך כלל מחרס, אך לעיתים נעשו פנסים מחומרים אחרים, ביניהם זכוכית. פנס מחרס הוא דוגמה מובהקת של מקרה שמשתמש באור הנר (היוצא מבעד לנקבים שבכלי) אך אינו רואה את השלהבת (המוסתרת מאחורי דפנות הכלי). בפנס עשוי זכוכית ניתן לראות את השלהבת מבעד לדפנות, שכן הדפנות שקופות. ייתכן שהרואה את השלהבת מבעד לדפנות הרי הוא כ'רואה את השלהבת', אולם ייתכן שיש צורך לראותה באופן בלתי אמצעי. לא ניתן לדעת האם שונה הברייתא בתוספתא התכוון רק לפנס העשוי חרס או גם לפנס העשוי זכוכית.
הברייתא בירושלמי אומרת במפורש שאין לברך אם רואה את הנר דרך ספקלריא. ספקלריא היא מילה שאולה מלטינית ולה שני מובנים: 1. מראָה. 2. חומר שקוף או כמעט שקוף. סביר יותר שהברייתא מתייחסת לרואה את השלהבת מבעד לדופן פנס שקופה משהיא מתייחסת לרואה את השתקפותה במראה, שכן ידוע שבאותה תקופה היו בשימוש כלי תאורה מחומרים שקופים. הרי שאין לברך אם רואה את השלהבת דרך דפנות שקופות של כלי שבתוכו נר. לפי זה בברייתא בירושלמי ישנה הבהרה של עניין שנשאר לא ברור בברייתא שבתוספתא ובבבלי ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 68-69).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביצה ה,ד.
מביאים ברייתא: חמשה דברים נאמרו בגחלת (פחם בוער) וחמשה בשלהבת – בחמישה דברים יש הבדל בין גחלת לשלהבת:
גחלת של ההקדש (כינוי לאוצר המקדש) – גחלת שעל גבי המזבח, - מועלין בה – אם נהנה ממנה בשוגג - מעל בהקדש וחייב להביא קורבן אשם מעילות, והשלהבת – של הקדש, - לא נהנין – אסור ליהנות ממנה לכתחילה מדברי חכמים, כגון להדליק ממנה נר, ולא מועלין – אם נהנה ממנה בשוגג - לא מעל ואינו חייב להביא קורבן אשם מעילות, מפני שאין בה ממש, אבל לכתחילה אסור ליהנות ממנה, משום שגזרו בה חכמים שמא יבוא ליהנות מן ההקדש בדבר שיש בו ממש;
גחלת של עבודה זרה - אסורה, ושלהבת - מותרת – מפני שאין בה ממש;
המודר הנאה מחבירו – שהדירו חבירו שלא ייהנה משלו, או שהדיר את עצמו שלא ייהנה משל חבירו, - אסור בגחלתו – של חבירו, ומותר בשלהבתו – מותר לו להדליק ממנה, מפני שאין השלהבת בכלל נכסי חבירו, משום שאין בה ממש;
המוציא את הגחלת לרשות הרבים – מרשות היחיד בשבת, - חייב – קורבן חטאת בשוגג, מפני שיש בה ממש, והשלהבת – כגון שדחף אותה בידו מרשות היחיד לרשות הרבים, או שהוציא אותה ברוח פיו, - פטור – מקורבן חטאת בשוגג, מפני שאין בה ממש;
מברכין – במוצאי שבת, על השלהבת (חמש המילים האחרונות הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה) – כשרואים אותה ומשתמשים לאורה, ואין מברכין על הגחלת – כשהיא כבה והולכת.
רבי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'רב') חייא בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אם היו הגחלים לוחשות (בכתב יד רומי: 'רוחשות') – בוערות באש קטנה, אגב קול לחישה קלה, - מברכין – במוצאי שבת עליהן. אבל אם היו הגחלים כבות והולכות - אין מברכים עליהן.
רבי יוחנן דקרציון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'דקציון'. - אמורא ארץ ישראלי שזמנו אינו ידוע, מהיישוב קציון במזרח הגליל העליון) אמר בשם רבי נחום בר סימאי (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בלבד הנקטפת (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ובלבד בנקטפת' (נתלשת, ניתקת)) – מברכים על גחלים לוחשות רק במקרה שהאש נקטפת - מתנתקת קצת מהגחלים ומתרוממת מעליהן ("המחלוקת על אש קודחת ונכפפת", "תרביץ" עא, עמוד 378, הערה 42). אבל אין מברכים על גחלים לוחשות כשאין האש נקטפת.
עד כאן המקבילה בירושלמי ביצה.
בתוספתא ביצה ד,ז שנו: חמישה דברים נאמרו בגחלת: גחלת של ההקדש - מועלים בה, שלהבת - לא נהנים ולא מועלים; גחלת של עבודה זרה - אסורה, שלהבת - מותרת; המוציא גחלת לרשות הרבים - חייב, שלהבת - פטור; המודר הנאה מחבירו - אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו; מברכים על השלהבת ואין מברכים על הגחלת.
ובבבלי ביצה לט,א אמרו: תנו רבנן: חמישה דברים נאמרו בגחלת וחמישה בשלהבת: הגחלת כרגלי הבעלים (אין רשאים להוליכה ביום טוב אלא עד סוף התחום שבעליה מותר ללכת), ושלהבת בכל מקום (המדליק נר בשלהבת חבירו - מותר להוליך את הנר בכל מקום, לפי שאין בשלהבת ממש); גחלת של הקדש - מועלים בה, ושלהבת - לא נהנים ולא מועלים; גחלת של עבודה זרה - אסורה, ושלהבת - מותרת; המוציא גחלת לרשות הרבים - חייב, ושלהבת - פטור; המודר הנאה מחבירו - אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו.
הברייתא שבתוספתא היא כמו הברייתא שבירושלמי ואינה כמו הברייתא שבבבלי.
בבבלי לא מנו "מברכים על השלהבת ואין מברכים על הגחלת" בתוך חמשת הדברים, שהרי קולי שלהבת שנו כאן, ומטעם אין בה ממש אתינן עלה, וממילא אין לו מקום כאן, והכניסו במקומו את הרישא של משנת ביצה ה,ה ושל התוספתא כאן: "הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום" ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות נג,ב אמרו: תנו רבנן: גחלים לוחשות - מברכים עליהן, אוממות (כבות והולכות) - אין מברכים עליהן. - היכי דמי לוחשות? - אמר רב חסדא: כגון שמכניס קיסם ביניהן ודולק מאליו (בלי שיצטרכו ללבותו) / כל שאילו מכניס קיסם ביניהן ומוציא מהן אור.
הברייתא שבבבלי הובאה בירושלמי כמימרה של אמורא.
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): גוי שהדליק – נר במוצאי שבת, מישראל – מנר של ישראל (יהודי) שהדליק אותו במוצאי שבת, וישראל שהדליק – נר במוצאי שבת, מגוי – מנר של גוי, אף שהנר לא שבת ביום השבת, [- מברכים (הושלם על פי כתב יד רומי) – במוצאי שבת על הנר השני].
ומציעים קושיה: ניחא – (הדבר) נוח, גוי שהדליק מישראל (מילים אלו הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – הדין שאמרה הברייתא, שגוי שהדליק מישראל - מברכים, מובן, שהרי הנר של ישראל שבת ביום השבת. [צריך להשלים: 'ישראל שהדליק מגוי?' (וכן הוא ברש"ס. המגיה של המסירה שלפנינו לא השלים כאן די הצורך. גם בכתב יד רומי חסרות מילים אלו) – הדין שאמרה הברייתא, שישראל שהדליק מגוי - מברכים, אינו מובן, שהרי הנר של הגוי לא שבת ביום השבת!] מעתה (אם כן) – אם הדברים שלפני כן נכונים, שישראל שהדליק מגוי - מברכים, יש להקשות: אפילו גוי מגוי! – גם גוי שהדליק מגוי - מברכים!
ומציעים ברייתא (בתגובה לקושיה): אשכח תני: – נמצא שנוי (בברייתא) / (תנא ש)שונה: גוי מגוי – גוי שהדליק נר במוצאי שבת מנר של גוי, - אין (מילה זו הושלמה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) מברכין – על הנר השני במוצאי שבת.
בתוספתא ברכות ה,לא שנו: נר של גוים - אין מברכים עליה (מפני שאין מברכים על נר שלא שבת ועשו מלאכה לאורו). ישראל שהדליק מגוי וגוי שהדליק מישראל - מברכים עליה.
בבבלי ברכות נג,א אמרו: תנו רבנן: גוי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מגוי - מברכים עליו, גוי מגוי - אין מברכים עליו.
גרסה אחת: מאי שנא גוי מגוי - דלא שבת, אי הכי, ישראל מגוי נמי, הא לא שבת!
גרסה שנייה: בשלמא גוי שהדליק מישראל, דהא שבת ליה גבי ישראל, הלכך מברכים עליו. אלא ישראל שהדליק מגוי - אמאי מברכים עליו? והא לא שבת!
...כי קא מברך - אתוספת דהיתרא (שנתחדשה בשלהבת על השלהבת הראשונה שנדלקה באיסור) קא מברך. - אי הכי, גוי מגוי ניבריך (על התוספת של היתר)! - גזירה גוי שני משום גוי ראשון (שלא הדליק מגוי אחר). - גוי ראשון נמי ניבריך (על התוספת של היתר)! - גזירה משום עמוד ראשון (להט ראשון של השלהבת סמוך לחשיכה מיד, שעדיין השלהבת כולה של איסור היא, ולא נתווסף עליה של היתר).
קושיית הבבלי לפי הגרסה השנייה היא קושיית הירושלמי.
בקטעי מדרשים מן הגניזה (מאן) עמוד פב נאמר: הלכה: מי שלא היה בידו נר מוצאי השבת וראה נר של גוי, מהוא שיבדיל עליו? - שנו: אסור להבדיל על נר של גוי, מפני שלא [שבת] בשבת. ולא עוד אלא אם אתה מבדיל על נרו, אתה עושה את הגוי כאילו הוא ספון, ואמר האלוהים: "כל הגויים כאין נגדו" (ישעיהו מ,יז).
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'וישב' סימן ג נאמר: ילמדנו רבנו, מהו להבדיל על נר של גוי במוצאי שבת? - כך שנו רבותינו: אסור להבדיל על הנר של גוי במוצאי שבת. למה? שלא שבת ממלאכה. ולא עוד אלא אם אתה מבדיל על נרו של גוי, אתה עושה את הגוי כאילו הוא ספון, והכתוב אומר: "כל הגויים כאין נגדו" (ישעיהו מ).
בבבלי מבאר, שישראל שהדליק מגוי מברכים מפני שהוא מברך על תוספת ההיתר, אבל גוי שהדליק מגוי אין מברכים, אף על פי שיש כאן תוספת היתר, גזירה שמא יברך על נר של גוי שאין בו תוספת היתר. ובירושלמי הובאה הברייתא ולא נתבאר טעמה. וכנראה שטעם בני ארץ ישראל נשרד לנו בתנחומא: "אם אתה מבדיל על נרו של גוי, אתה עושה את הגוי כאילו הוא ספון" (בברכה על נרו הינך נראה כאילו אתה מחשיבו, אבל אם הגוי הדליק מישראל אתה נראה בעיניו כאילו אתה מברך על נרו של ישראל). ולטעם זה אסור להדליק מן הגוי מן הדין אפילו יש כאן תוספת היתר אם אין ישראל באמצע ("תוספתא כפשוטה").
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מבוי (רחוב צר) שכולו גוים וישראל אחד דר בתוכו (בכתב יד רומי: 'דר שם') ויצא משם האוּר – במוצאי שבת, - מברכין עליה – אם הם יכולים להשתמש לאורו, בשביל אותו ישראל ששם (בכתב יד רומי: 'הדר שם') – שאנו תולים שהאור יצא מביתו של ישראל.
בבבלי ברכות נג,א אמרו: תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך / למדינה וראה אור, אם רוב גויים (בעיר) - אינו מברך (על האור), ואם רוב ישראל - מברך.
הירושלמי חולק על הבבלי.
רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן: אין מברכין לא על הבשמים של לילי שבת בטיבריא – על ריח הבשמים הנישא באוויר שמריחים בליל שבת כשמהלכים ברחובות טבריה, ולא על הבשמים של מוצאי שבתות בציפורין – על ריח הבשמים הנישא באוויר שמריחים במוצאי שבת כשמהלכים ברחובות ציפורי, ולא (על הנר ולא (מילים אלו יתירות, ואינן בכתב יד רומי. ונראה שהן אשגרה מלהלן)) על הבשמים של אור ערב שבת בציפורין (רש"ס גרס 'בסוריא', וב"מחקרים בתורת ארץ ישראל" (עמוד 165) הגיה 'בקיסרין') – על ריח הבשמים הנישא באוויר שמריחים בלילה שלפני ערב שבת כשמהלכים ברחובות ציפורי, שאינן עשויין אלא לדבר אחר – הבשמים בזמנים ובמקומות הנזכרים נועדים לבשם את הבגדים, ולא בשביל להריח בהם, ואין מברכים על ריח הבשמים אלא כשהם נועדים להריח בהם. פירוש אחר: הבשמים בזמנים ובמקומות הנזכרים הם בשמים של גויים, שהם נועדים לשם עבודה זרה (הביטוי "דבר אחר" הוא לשון נקייה לעבודה זרה) ואסור להריח בהם.
בבבלי ברכות נג,א אמרו: תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך / בשוק והריח ריח, אם רוב (בני העיר) גויים - אינו מברך, אם רוב ישראל - מברך...
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: היה מהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בציפורי והריח ריח - אינו מברך עליו, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר (לבשם) בו את הכלים (הבגדים).
תנו רבנן: היה מהלך בשוק של עבודה זרה והריח ריח ונתרצה (בריח העולה שם) - הרי זה חוטא (שאף שהריח בא מאליו, אינו צריך להתכוון להריח בו).
המימרה של רבי יוחנן בירושלמי מובאת בהקשר לדברי המשנה שאין מברכים על בשמים של גויים מפני שהגויים משתמשים בהם לשם עבודה זרה ואסור להריח בהם. המימרה של רבי יוחנן בבבלי מובאת בין שתי ברייתות, שהטעם לאיסור הברכה על הריח ולאיסור ההרחה האמורים בהן הוא משום שהריח בא מבשמים של גויים ושל עבודה זרה שלהם. ולכן יש להעדיף את פירושנו השני לדברי רבי יוחנן בירושלמי "שאינן עשויין אלא לדבר אחר".
המימרה של רבי יוחנן בירושלמי מופיעה בבבלי בגרסה שונה. גם בבבלי היא מובאת בשם רבי יוחנן, אך היא נמסרת בשמו על ידי אמורא אחר. בירושלמי נאמר שגם אין מברכים על הבשמים של אור ערב שבת בציפורי. הבבלי פירש את המונח "דבר אחר" שבירושלמי כגימור הכלים.
הבבלי משתמש לפעמים בביטוי "דבר אחר" כלשון נקייה לעבודה זרה. אומנם בירושלמי לא מצאנו שימוש זה בביטוי, אך ההקשר של משנה זו מאפשר את הפרשנות הזו. ציפורי וטבריה היו ערים מעורבות, ובהן גויים רבים עובדי עבודה זרה. גם אם המנהג הזה מיוחס ליהודים שבהן, הרי הירושלמי הוא שביאר (להלן) את המשנה בעבודה זרה של ישראל. אם אפשרות זו נכונה, הרי שהבבלי לא פירש את המימרה של רבי יוחנן במדויק ("סוגיות הבדלה בתלמודים", עמודים 22-24).
• • •
במשנה שנינו: "ולא על הנר ולא על הבשמים של המתים".
מצמצמים את תחולת הקביעה: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם ורבי (צריך לומר: 'רבי') יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם בשם רבי יוסי בירבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאין מברכים על הנר ועל הבשמים של המתים): - בנתונים (מונחים, נמצאים) למעלה ממיטתו של המת – כשמוליכים אותו לקבורה, שבמקרה זה הנר והבשמים נועדים בשביל המת, הנר - לכבודו של המת, והבשמים - למנוע ריח רע של המת ולהאט את ריקבון הגופה, ואין הם נועדים בשביל האבלים המלווים את המת, ולכן אין מברכים עליהם, אבל אם היו נתונין לפני מיטתו (בכתב יד רומי: 'אבל בנתונים למטה ממיטתו') של המת - מברכין – עליהם, אני אומר: לכבוד החיים הן עשויין – שבמקרה זה הנר והבשמים נועדים בשביל האבלים המלווים את המת, הנר - להאיר להם, והבשמים - להריח בהם.
בבבלי ברכות נג,א אמרו: "אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של מתים". - מאי טעמא? - נר - לכבוד הוא דעבידא, בשמים - לעבורי ריחא הוא דעבידי. - אמר רב יהודה אמר רב: כל (נר) שמוציאים לפניו ביום ובלילה - אין מברכים עליו (שמוכח שנר זה נעשה לכבוד בלבד), וכל שאין מוציאים לפניו אלא בלילה - מברכים עליו (שמוכח שנועד להארה) / כל שאילו ביום מוציאים לפניו בכבוד - בלילה אין מברכים עליו, וכל שאילו ביום אין מוציאים לפניו בכבוד - בלילה מברכים עליו.
• • •
במשנה שנינו: "ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה (בכתב יד רומי כמו במשנה: 'שלפני עבודה זרה', ובמשנה שבבבלי: 'של עבודה זרה')".
מקשים: ולא היא של הגוים היא של עבודה זרה?! (בתמיהה) – וכי אין שניהם זהים?! וכיוון שכבר שנינו במשנה שאין מברכים על הנר ועל הבשמים של גויים מפני שהגויים משתמשים בהם לשם עבודה זרה, שוב אין צריך לשנות עוד שאין מברכים על הנר ועל הבשמים שלפני עבודה זרה של גויים!
ומתרצים (בהצעת פרשנות למשנה על ידי העמדתה במקרה מסוים): תיפתר– תתפרש (המשנה שאמרה שאין מברכים על הנר ועל הבשמים שלפני עבודה זרה), בעבודה זרה של ישראל – במשנה מדובר במקרה של נר ובשמים שלפני עבודה זרה של יהודי, שהנר הודלק והבשמים הוקטרו לפני עבודה זרה של יהודי (בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד היו יהודים שעבדו עבודה זרה).
בבבלי ברכות נב,ב אמרו: "אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של גויים". - בשלמא נר - משום דלא שבת, אלא בשמים מאי טעמא לא? - אמר רב יהודה אמר רב: הכא במסיבת גויים עסיקינן, (ואסרו בשמים של מסיבה זו) מפני שסתם מסיבת גויים לעבודה זרה. - והא מדקתני סיפא: אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה, מכלל דרישא לאו בעבודה זרה עסיקינן! - אמר רב אשי: "מה טעם" קאמר. מה טעם אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של גויים? מפני שסתם מסיבת גויים לעבודה זרה (ואין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה).
בבבלי הקשו על המשנה כמו בירושלמי. אין דרכו של הירושלמי לפרש את המשנה באופן שפירשו בבבלי.
• • •
במשנה שנינו: "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו".
דרש – דרשה בציבור, רבי זעירא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (בכתב יד רומי נוסף 'דקיסרין', וצריך לומר: 'בקיסרין'): מניין שאין מברכים על הנר עד שייאותו לאורו? - נאמר (במעשה היום הראשון משבעת ימי בראשית): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – ראה שהאור שברא הוא טוב, ואחר כך "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א,ד) – הפריד את תחום האור מתחום החושך כדי שישמשו האור והחושך כל אחד בזמן מסוים וקבוע לו. והסמך מן הכתוב לעניין הברכה על הנר: אלוהים ראה את האור ונהנה ממנו ואז הבדיל (בירך עליו). ומכאן שגם האדם צריך תחילה ליהנות מהאור ואחר כך לברך.
אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כך דרשו שני גדולי עולם (בכתב יד רומי: 'גדולי הדור'), רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים" - אבדלה ודאי – הדבר הוא כפשוטו (שכאילו הפריד הקב"ה בין הניצים, בין היום ובין הלילה. - מקומו של מאמר רבי ברכיה לפני 'משלו משל' להלן, כמו שהוא במקבילה בבראשית רבה).
רבי יהודה בירבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: הבדילוֹ לו – הקב"ה הבדיל את האור שנברא בששת ימי בראשית לעצמו ולשימושו הפרטי.
ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: הבדילוֹ לצדיקים לעתיד לבוא – הקב"ה גנז את האור שנברא בששת ימי בראשית, והוא מוכן לצדיקים לעתיד לבוא, לעולם שכולו יום.
משלו משל: למה הדבר דומה? (פתיחה להבאת סיפור משל להסברת דבר) - למלך שהיו לו שני איסטרטיגין (שליטים (מקור המילה ביוונית)) – והמלך פקד שאחד מהם יהיה שליט ביום ואחד שליט בלילה, ולא קבע מי מהם יהיה השליט ביום ומי מהם יהיה השליט בלילה. זה אומר: אני משמש ביום, וזה אומר: אני משמש ביום (חמש המילים האחרונות נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות, והושלמו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – שהיו מדיינים זה עם זה, שכל אחד ביקש לשלוט ביום. קרא (בכתב יד רומי נוסף 'המלך') לראשון ואמר לו: פלוני, היום יהא תחומך. קרא לשני ואמר לו: פלוני, הלילה יהא תחומך – שהבדיל המלך לכל אחד מהם את תחום שלטונו. הדא הוא דכתיב (צריך לומר במקום שלוש מילים אלו כמו בכתב יד רומי: 'כך'): "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" וגו' (בכתב יד רומי אין מילה זו) (בראשית א,ה) - לאור (בכתב יד רומי אין מילה זו) אמר לו: היום תהא (צריך לומר: 'יהא', כמו שהוא בכתב יד רומי) תחומך – אלוהים קרא (הזמין) לאור ואמר לו שישמש ביום (בחלק היממה הנקרא יום), ולחושך (בכתב יד רומי: '"וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" -') אמר לו: הלילה יהא תחומך – קרא לחושך ואמר לו שישמש בלילה (בחלק היממה הנקרא לילה. כך נדרש הכתוב. אבל פשטו של הכתוב הוא, שאלוהים קרא (כינה) את שם האור יום, וקרא את שם החושך לילה. - 'משלו משל' הוא המשך דברי רבי ברכיה. והנמשל הוא, שהאור והחושך רבו ביניהם על שטח שלטונם, ובא הקב"ה והבדיל ביניהם וקבע לכל אחד מהם את תחום שלטונו).
אמר רבי יוחנן: (דבר זה, שהקב"ה קבע לאור ולחושך את תחומי שלטונם) הוא שאמר לו הקב"ה (בכתב יד רומי: 'הוא שהקב"ה אומר', וכן הוא במקבילה בבראשית רבה) לאיוב: "הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר?!" – האם קרה ביום מימי חייך שציווית על הבוקר להופיע ומצוותך נתמלאה? (והיא שאלה בלעג) ויש לדרוש את הכתוב: האם אתה ציווית את הבוקר (האור) וקבעת לו את מקומו?! הרי אני הוא שקבעתי לאור את מקומו! "יִדַּעְתָּה הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ?!" (איוב לח,יב) – האם הודעת לשחר באיזה מקום בשמים עליו להופיע? ויש לדרוש את הכתוב: - ידעת (צריך לומר כמו במקבילה בבראשית רבה: 'הודעתו') אי זה מקומו של אור ששת ימי בראשית איכן נגנז?! (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'איזה הוא מקומו?!', וכן הוא במקבילה בבראשית רבה, ושאר המילים יתירות, שהרי רבי יוחנן דרש שהקב"ה הבדיל ממש בין האור ובין החושך, ואין מדובר בגניזת האור) – האם אתה יִדַּעְתָּ (הודעת) לשחר (לחושך) וקבעת לו את מקומו?! הרי אני הוא שקבעתי לחושך את מקומו! ומדייק מה שכתוב "יִדַּעְתָּ" בפיעל ולא בפעל, ודורש כאן "שחר" במובן שחור - לילה.
אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): אנא אמרית טעמא: – אני אמרתי את הטעם (את המקור בכתוב, שהאור והחושך רבו ביניהם והקב"ה הפריד ביניהם): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם" (ישעיהו מה,ז) – ה' ברא את האור ואת החושך, והוא נותן שלום למלכויות; וכיוון שסמך הכתוב עשיית שלום ליצירת אור וחושך, יש לדרוש: - משיצא עושה (בכתב יד רומי: 'מה יצרן עושה', ובקטע אפשטיין: 'מי שיצרו עשה'. וצריך לומר: 'משיצרן עשה') שלום ביניהן – לאחר שברא אותם, בא הקב"ה והבדיל ביניהם ועשה שלום במרומים, כיוון שרבו ביניהם על שטח שלטונם.
בבראשית רבה ג,ו נאמר: "וירא אלוהים את האור" - רבי זעירא בריה דרבי אבהו דרש בקיסרין: מניין שאין מברכים על הנר עד שייאותו לאורו? - מן הכא: "וירא... ויבדל...".
רבי יהודה ברבי סימון אמר: הבדילו לו. רבנין אמרין: הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא; (משל) למלך שהיה לו מנה יפה והפרישה לבנו.
אמר רבי ברכיה: כך דרשו שני גדולי עולם, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש: "ויבדל" - אבדלה ממש; (משל) למלך שהיו לו שני איסטרטיגים, אחד שליט ביום ואחד שליט בלילה, והיו שניהם מדיינים זה עם זה, זה אומר: אני אשלוט ביום, וזה אומר: אני שולט ביום. קרא המלך לראשון ואמר לו: פלוני, יום יהא תחומך, ולשני אמר לו: פלוני, לילה יהא תחומך. כך: "ויקרא אלוהים לאור יום" - אמר לו: יום יהא תחומך, "ולחושך קרא לילה" - אמר לו: לילה יהא תחומך.
אמר רבי יוחנן: הוא שהקב"ה אומר לאיוב: "המימיך ציווית בוקר?!" (איוב לח,יב) אתמהא (המאמר הוא בתמיהה), "הידעתה שחר מקומו?!" (שם) אתמהא - הודעתו אי זה הוא מקומו?! אתמהא.
אמר רבי תנחומא: אנה אימר טעמא: "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום" (ישעיהו מה,ז) - משבראם עשה שלום ביניהם.
גדולי עולם
בארץ ישראל הבחינו בין "גדולי עולם" (=גדולי כל הדורות) לבין "גדולי הדור". את גדולי החכמים שבתקופת התנאים והאמוראים כינו "גדולי עולם" (ירושלמי כאן ובראשית רבה ג,ו; רות רבה ז,ז), ואת הפרנסים "גדולי הדור" (ירושלמי פיאה ח,ז ושקלים ה,ב). בוא וראה מה הפרש יש בין "גדולי הדור", המנהיגים את דורם ואחר כך אינם, לבין "גדולי עולם", שתורתם וחוכמתם עומדות ועושות רושם בכל הדורות. ואילו בבבל היתה נטייה להמיר "גדולי עולם", שמעיקרו הוסב על חכמים, ב"גדולי הדור", שמעיקרו הוסב על פרנסים (ירושלמי פסחים ו,א - בבלי פסחים סו,א; בבלי גיטין כג,ב).
בכתב יד רומי של הירושלמי כאן: 'גדולי הדור'. והוא בוודאי חילוף סופרים, האמונים על סגנון הבבלי ומחדירים אותו בלשון הירושלמי ("גדולי הדור וגדולי עולם", "לשוננו לעם" מג, עמודים 90-92; "עולמם של גדולים", "שערי לשון" ב, עמוד 280).
שני איסטרטיגין
שני איסטראטגים הם שני בעלי התפקידים הבכירים שבעיר. במקומות אחדים בספרות התלמודית נזכרים שני איסטראטגים. מוסד האיסטראטגים נתקיים רק בערים בעלות מעמד של קולוניה רומית ("הגליל בתקופת המשנה", עמודים 72-75).
• • •
במשנה שנינו: "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ה,א ועבודה זרה א,ב.
מביאים מחלוקת אמוראים (בגרסת המשנה): רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: יאותו – רב שונה מילה זו ב-א', ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: יעותו – שמואל שונה מילה זו ב-ע'.
ומציעים מקורות (לגרסאות השונות של המשנה): מאן דמר: – מי (רב) שאומר: יאותו - "אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם" (בראשית לד,טו) – רק בתנאי זה נסכים אתכם ונתרצה לכם. רב שונה 'יאותו' (ייהנו, יתרצו) על פי הכתוב "ניאות", מאן דמר: – (ו)מי (שמואל) שאומר: יעותו (במסירה שלפנינו נשמט בטעות הדומות מ'יעותו' לעיל עד 'יעותו' כאן, והושלם על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) - "לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר" (ישעיהו נ,ד) – לדעת לעודד ולחזק את החלשים על ידי הדיבור. שמואל שונה 'יעותו' על פי הכתוב "לעות" (אולי "לעות" - לעזור, על פי הערבית, ולפי זה 'ייעותו לאורו' - ייעזרו מאורו).
ומציעים משנה (ממקום אחר): תמן תנינן: – שם שנינו (משנה עירובין ה,א): כיצד מעברין את הערים – כיצד עושים עיבור לעיר, והיינו שמוסיפים לה שטחים ומאחריהם מודדים אלפיים אמות לכל רוח.
ומביאים מחלוקת אמוראים (בגרסת המשנה): רב אמר: מאברין – רב שונה מילה זו ב-א', ושמואל אמר: מעברין – שמואל שונה מילה זו ב-ע'.
ומציעים הסברים (לגרסאות השונות של המשנה): מאן דאמר: – מי (רב) שאומר: מאברין - מוסיפין לה אבר – פירוש המילה 'מאברין' - מחברים לעיר אבר נוסף ('מאברין' - מהשורש 'אבר'), מאן דאמר: – (ו)מי (שמואל) שאומר: מעברין - כאשה עוברה (מעוברת) – פירוש המילה 'מעברין' - עושים אותה עיר מעוברת, מוסיפים לעיר על מידתה ('מעברין' - מהשורש 'עבר').
ומציעים משנה (ממקום אחר): תמן תנינן: – שם שנינו (משנה עבודה זרה א,א): לפני אידיהן של הגויים – לפני חגיהם של הגויים עובדי עבודה זרה (המילה 'איד' מקורה בלטינית, ופירושה: חצי החודש).
ומביאים מחלוקת אמוראים (בגרסת המשנה): רב אמר: עידיהן (כן הוא בקטע אפשטיין ובמקבילה בעבודה זרה. אבל בכתב יד רומי ובמקבילה בעירובין: 'אידיהן') – רב שונה מילה זו ב-ע', ושמואל אמר: אידיהן (כן הוא בקטע אפשטיין ובמקבילה בעבודה זרה. אבל בכתב יד רומי ובמקבילה בעירובין: 'עידיהן') – שמואל שונה מילה זו ב-א'.
ומציעים מקורות (לגרסאות השונות של המשנה): מאן דמר: – מי (שמואל) שאומר: אידיהן - "כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם" (דברים לב,לה) – קרוב יום אסונם ושברם של הגויים אויבי ישראל. שמואל שונה 'אידיהן' על פי הכתוב "אידם" (קראו לחגיהם של הגויים "אידיהם" לרמז שיום חגם יהיה יום אסונם), ומאן דמר: – (ו)מי (רב) שאומר: עידיהן - "וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ" (ישעיהו מד,ט) – הפסילים מעידים על עצמם שאינם רואים מאומה ואינם יודעים מאומה, ולכן ראוי ליוצרי הפסילים ולעובדיהם שייבושו ממעשיהם. רב שונה 'עידיהן' על פי הכתוב "עדיהם" (קראו לחגיהם של הגויים "עידיהם" משום שחגיהם יעידו עליהם שהם עובדים עבודה זרה).
ושואלים: מאן ('מאן' משמשת במקום 'מה'. בקטע אפשטיין ובמקבילה בעירובין וברש"ס: 'מה') מקיים שמואל טעמיה דרב: – מה מקיים (מפרש) שמואל את טעמו (מקורו בכתוב) של רב: "ועידיהם המה"? – כיצד שמואל מתמודד עם הפסוק המסייע לרב? (משאלה זו יוצא שרב אמר 'עידיהן' ושמואל אמר 'אידיהן')
ומשיבים: שהן עתידין לבייש את עובדיהן ליום הדין – שהפסילים יעידו על הגויים העובדים להם ויביישו אותם, שלא יוכלו להכחיש שלא עבדו להם ("ועדיהם המה" נאמר על פסיליהם ולא על חגיהם, ולכן אין לשְׁנות 'עידיהן' על פי הכתוב "עדיהם").
עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין ועבודה זרה.
במקבילות הביאו תחילה את מחלוקת רב ושמואל בגרסת המשנה המקומית ואחר כך את המחלוקות בגרסת המשנה בשני המקומות האחרים.
במקבילה בעבודה זרה הביאו את המחלוקות בגרסת המשנה במקומות האחרים מבלי להציע לפני כן את המשניות במקומות האחרים. כמו כן, במקבילה בעבודה זרה אין השאלה 'מאן / מה מקיים שמואל טעמיה דרב' והתשובה לשאלה זו, אף על פי ששם עניינן של השאלה והתשובה האלו.
בירושלמי עירובין ה,א אמרו: רבי יוחנן בשם רבי הושעיה: מוסיפין לה אבר. תלה (רבי הושעיה) עינויי ואיסתכל ביה (ברבי יוחנן בתימהון)...
בבבלי עירובין נג,א אמרו: רב ושמואל - חד תני: "מעברין", וחד תני: "מאברין". - מאן דתני: "מאברין" - אבר אבר (מוסיפים איברים לעיר). מאן דתני: "מעברין" - כאשה עוברה.
אמר רבי יוחנן: שמונה עשר ימים גדלתי אצל רבי אושעיא, ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתנו: כיצד מאברין את הערים - באל"ף.
ובבבלי עבודה זרה ב,א אמרו: רב ושמואל - חד תני: "אידיהן", וחד תני: "עידיהן". - מאן דתני: "אידיהן" - לא משתבש, ומאן דתני: "עידיהן" - לא משתבש. מאן דתני: "אידיהן" - לא משתבש, דכתיב: "כי קרוב יום אידם" (דברים לב), ומאן דתני: "עידיהן" - לא משתבש, דכתיב: "ייתנו עידיהם ויצדקו" (ישעיהו מג).
ומאן דתני: "אידיהן", מאי טעמא לא תני "עידיהן"? - אמר לך: תברא (שבר, מפלה) עדיף.
ומאן דתני: "עידיהן", מאי טעמא לא תני "אידיהן"? - אמר לך: תברייהו במאי? בעדות שהעידו בעצמם / תברא מאן גרים להו? עדות שהעידו בעצמם. הלכך עדות עדיפא.
בבבלי לא ידעו מה שנה רב ומה שנה שמואל במשנה בעירובין ובעבודה זרה, אף שהם אמוראים בבליים, בעוד שבירושלמי ידעו. מחלוקת רב ושמואל בגרסת המשנה כאן לא נזכרה בבבלי.
אין ספק שרב הוא ששנה "אידיהן", כמו באחרים, באל"ף.
הפירושים התלמודיים הם בדרך דרש, ועיקרו של דבר הוא, שבארמית גלילית ובבלית היו שוות ע' גזרונית ו-א' במבטא, ואפילו בשעה שכתבו ע' לא ביטאו אלא א', ואחר כך השפיע המבטא גם על הכתיב. וכך היה אפשר לכתוב "עיד" הארמי גם ב-ע' גם ב-א' גם בבבל גם בגליל. שמואל שנה "עידיהן" ככתיב הגזרוני שלו, ורב שנה "אידיהן" כמבטא הגלילי והבבלי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 184).
"מעברין" ו"מאברין" הם לפי פירושי הבבלי והירושלמי פעלים שונים. אבל חילוף זה, כאותו החילוף שבין "אידיהן" - "עידיהן", מקורו בוודאי במבטא הגלילי שהחליפו ע' ב-א'. "מאברין" - "מעברין" הם איפוא בינוני של פועל אחד ושורש אחד במבטאים שונים, מבטאים שאחד מהם עיקר והשני עממי. ולא היו מסופקים אלא בזה, איזה מן המבטאים הוא העיקר, כלומר, מהו מקורו ושורשו של בינוני זה, אם "עבר", כמו "עיבור", ו"מאברין" הוא המבטא העממי הגלילי, או "מאברין" הוא העיקר, והוא פועל מן השם "אֵבָר", ואות א' מקורית היא, שנעשית ע' במבטא הגלילי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 9).
יש קשר בין ההוראה של "מעברין - מאברין" לבין השורש "חבר". בגליל הפכה ח' ל-ע', ומתוך כך נזדהו השורשים "עבר" ו"חבר" ("ערכי" א, עמוד 83).
אידיהן של גויים
המונח 'איד' הוא כינוי לחגיהם של הנוכרים. בירושלמי ובבבלי חולקים האמוראים רב ושמואל על אופן קריאתו והבנתו של מונח זה. יש להניח כי בפני האמוראים היו שני הנוסחים 'אידיהן' ו'עידיהן' המופיעים בספרות התנאים, ומכאן המחלוקת בין רב לשמואל.
מתקבל על הדעת שהמילה 'איד' או 'עיד' המופיעה במשנה מבוססת על המילה הלטינית אידוס. מילה זו מציינת את היום שסימן את המעבר לחלק השני של החודש הרומי, שצוין בשלושה עשר ולפעמים בחמישה עשר בחודש.
יש לשער, שיום האידוס, שחל מדי חודש בחודשו, ייצג בעיני החכמים, בנוסף ל'עידים' המזרחיים, את הפולחן האלילי, ועל כן שימש בפיהם כמונח כולל לכל החגים האליליים שהתקיימו בימיהם ("עיון ריאלי היסטורי מחודש במשנה ראשונה דפרק 'לפני אידיהן'", "ציון" עא, עמודים 274-282).
• • •
במשנה שנינו: "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו".
מה שיעור ההנאה מאור הנר כדי לברך עליו? -
רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): כדי (בשיעור) שיהו הנשים טוות (עושות חוטים מחומר גולמי - מצמר, מפשתים, מכותנה) לאורו (פעולת הטווייה היא פעולה נשית (ראה משנה כתובות ה,ה), ומתאפשרת אפילו לאור הלבנה (ראה משנה סוטה ו,א)).
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כדי שתהא עינו רואה מה בכוס ומה בקערה (בקטע אפשטיין: 'בקערו'. ונראה שהנוסח העיקרי היה: 'מה בכוסו ומה בקערו') – מה שיש בתוך כוסו ששותה ממנו או מה שיש בתוך קערתו שאוכל ממנה.
אמר רב חיננא (בקטע אפשטיין: 'ר' חנינה', ובכתב יד רומי: 'ר' יוסה בן חנינה'): כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע – בין שני מטבעות דומים בגודלם ושונים רק בהטבעה שעליהם.
תני – שונה (ברייתא) רבי אושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): אפילו טריקלין (חדר גדול (מקור המילה בלטינית: חדר גדול ובו שלוש ספות לאכילה)) עשר על עשר – אמות, והנר בצד אחד והמברך בצד אחר, - מברכין – על הנר, שאפשר לברך עליו גם מרחוק (המידה עשר על עשר לטרקלין היא על פי המשנה בבא בתרא ו,ד).
ומספרים: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) מקריב (בקטע אפשטיין: 'קרב') קומיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין: 'קומי') בוצינא (מילה שמקורה באכדית) – קרב לפני הנר (ניגש סמוך אל הנר כדי לברך על האור). אמרין ('אמרון') ליה – אמרו לו תלמידיו: רבי (מורי), מה את (אתה) מחמיר עלינו? – שכיוון שאתה נוהג בחומרה יתירה ומתקרב אל הנר כדי לברך עליו, גם אנו חייבים לנהוג כמוך, מפני שאנו תלמידיך. והתני – והרי שונה רבי אושעיא: אפילו טרקלין עשר על עשר - מברכין! – הרי שאין צריך להתקרב אל הנר, ואפשר לברך עליו גם מרחוק! (במסירה שלפנינו נשמט בטעות הדומות מ'עשר על עשר - מברכין' לעיל עד 'עשר על עשר - מברכין' כאן, והושלם על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין)
בבבלי ברכות נג,ב אמרו: "ואין מברכים על הנר עד שייאותו לאורו". - אמר רב יהודה אמר רב: לא "ייאותו" ייאותו ממש, אלא כל שקרוב אצלו ומשתמש לאורו, אפילו בריחוק מקום / לא שייאות ממש, אלא כל שאילו היה עומד בקרוב והיה יכול להשתמש לאורו, אפילו עומד ברחוק. וכן אמר רב אסי: אפילו בריחוק מקום שנינו / במקום רחוק שנינו...
וכמה ייאותו? / כמה ייאותו לאורו? - עולא אמר: כדי / עד שיכיר בין איסר לפונדיון; חזקיה אמר: כדי / עד שיכיר בין מלוזמא (מטבע) של טיבריא למלוזמא של ציפורי.
רבא אמר: ייאותו ממש (ישתמשו וייהנו ממש ואחר כך יברכו).
השאלה "וכמה ייאותו?" ודברי עולא וחזקיה מתייחסים לדברי רב יהודה אמר רב, שאינו מצריך שהמברך ישתמש באור שימוש ממשי, אלא די שיוכל להשתמש בו שימוש מסוים. רבא חולק על רב ומצריך שהמברך ישתמש באור שימוש ממשי.
המימרה בירושלמי "כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע" היא כדבריהם של עולא וחזקיה בבבלי. רבי אושעיא שונה בירושלמי הלכה הקרובה לדברי רב, המתירה לברך בריחוק מקום.
• • •