משנה
משנה זו דנה בסדר הברכות של ההבדלה במוצאי שבת, והיא עוסקת במי שאכל בשבת עד שחשיכה, והוא רוצה לברך ברכת המזון על כוס יין, ואין לו אלא כוס יין אחת, והוא צריך גם להבדיל על אותו הכוס.
בית שמי אומרים: נר ומזון ובשמים והבדלה – תחילה מברך על הנר שנהנה ממנו עכשיו, ואחר כך מברך ברכת המזון על המזון שכבר אכל, ואחר כך מברך על הבשמים, ובסוף מברך ברכת ההבדלה; ובית הלל אומרים: נר ובשמים – שמסמיך ברכת הבשמים לברכת הנר, ששתיהן ברכות קצרות, ומזון והבדלה – לדעת התנא ששנה את המשנה (רבי מאיר לפי הבבלי. לבבלי היתה ברייתא שהעידה על כך, או שהניח שסתם משנה רבי מאיר), לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנר שהוא בתחילה ועל ההבדלה שהיא בסוף. ועל מה נחלקו? על המזון ועל הבשמים, שבית שמאי אומרים: מזון ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים: בשמים ואחר כך מזון.
ברכת היין אינה מוזכרת כאן לא לבית שמאי ולא לבית הלל. לפי שיטת בית שמאי במשנה ח להלן, ברכת היין קודמת לברכת המזון. ולפי שיטת בית הלל במשנה ח להלן, התקשו בירושלמי לעיל ח,א לסדר את הברכות ולא מצאו פתרון.
בית שמי אומרים: – נוסח הברכה על הנר במוצאי שבת הוא: "שברא מאור האש"; ובית הלל אומרים: "בורא מאורי האש" – לדעת בית שמאי הברכה היא על בריאת האש בבריאת העולם ("שברא" בעבר), ולדעת בית הלל הברכה היא על בריאת האש וחידושה בכל שעה שמדליקים אותה ("בורא" בהווה).
• • •
תלמוד
שנינו במשנה: "בית שמי אומרים" כול'.
מציעים ברייתא (החולקת על המשנה): תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): לא נחלקו בית שמי ובית הלל על המזון שהוא (בכתב יד רומי ובירושלמי לעיל ח,א: 'על ברכת המזון שהיא') בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף. ועל מה נחלקו? על המאור (בכתב יד רומי ולעיל: 'הנר') ועל הבשמים, שבית שמאי אומרים: בשמים ומאור (בכתב יד רומי ולעיל: 'ואחר כך מאור'), ובית הלל אומרים: מאור ובשמים (בכתב יד רומי ולעיל: 'ואחר כך בשמים').
ופוסקים הלכה: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם ורב (צריך לומר: 'רב') יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כדברי מי שאומר (לעיל: 'הלכה כמי שהוא אומר'): בשמים ואחר כך מאור – כשיטת בית שמאי (בכתב יד רומי אין מימרה זו).
לפי שיטת בית שמאי במשנה ח להלן, ברכת היין קודמת לברכת המזון. ולפי שיטת בית הלל במשנה ח להלן, ברכת המזון קודמת לברכת היין וברכת היין קודמת לברכת הנר, כמו שאמרו בירושלמי לעיל ח,א.
בתוספתא ברכות ה,ל שנו: אמר רבי יהודה: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על ברכת המזון שהיא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף. על מה נחלקו? על המאור ועל הבשמים, שבית שמיי אומרים: מאור ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים: בשמים ואחר כך מאור.
ובבבלי ברכות נב,א אמרו: תניא: אמר רבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף. על מה נחלקו? על המאור ועל הבשמים, שבית שמאי אומרים: מאור ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים: בשמים ואחר כך מאור.
ובבבלי ברכות נב,ב ופסחים קג,א אמרו: זו (המשנה ברכות ח,ה) דברי רבי מאיר, אבל רבי יהודה אומר... ואמר רבי יוחנן: נהגו העם כבית הלל ואליבא דרבי יהודה.
המסורת בירושלמי בדברי בית שמאי ובדברי בית הלל הפוכה מהמסורת בתוספתא ובבבלי. ונראה שתיקנו בישיבות הבבלי את הגרסה בתוספתא לפי המסורת שלהם. ואפשר שבבבלי הפכו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל מפני שפסקו הלכה כבית שמאי. וכן אמרו בירושלמי בשם רב: "הלכה כדברי מי שאומר: בשמים ואחר כך מאור", וזו הלכה בבלית, לפי משנתם בדברי בית הלל ("תוספתא כפשוטה").
לאחר הסעודה ולפני ברכת המזון היו מביאים למסובים כוס יין לשתות (אין זו כוס של ברכת המזון) ושמן לסוך בו את הידיים.
מביאים ברייתא: בית שמי אומרים: כוס בימינו ושמן ערב (שמן זית המפוטם בבשמים) בשמאלו – אוחז ביד ימין כוס יין, מפני שעליו מברך תחילה (שכל דבר שמברכים עליו ראוי לאחוז אותו בימין), ואוחז ביד שמאל שמן כדי לסוך בו את ידיו ולהעביר את זוהמת הידיים מחמת הסעודה (נראה שלא היו מביאים שמן לסוך בו את הידיים כדי לבשם אותן, שהרי נאמר להלן שמנגב את השמן שלא יישאר הריח בידיו, ולמה יבשם אותן אם לאחר מכן ינגב אותן). אומר על הכוס ואחר כך אומר על שמן ערב – מברך תחילה על כוס היין (מדובר שלא בירך על היין לפני הסעודה, שאם בירך עליו לפני הסעודה - אינו צריך לברך עליו לאחר הסעודה (משנה לעיל ו,ה)), ואחר כך מברך על השמן (בעניין נוסח ברכת שמן ערב ראה ירושלמי לעיל ו,ו. כשמברך על השמן אוחז אותו בימין. אמוראי בבל אומרים שאין לברך על שמן הבא להעביר את הזוהמה (ירושלמי לעיל ו,ו; בבלי ברכות נג,א), אך נראה שבארץ ישראל בירכו על שמן להעברת הזוהמה). ובית הלל אומרים: שמן ערב בימינו וכוס בשמאלו – אוחז ביד ימין שמן, מפני שעליו מברך תחילה, ואוחז ביד שמאל כוס יין. אומר על שמן ערב – מברך תחילה על השמן, ואחר כך מברך על כוס היין. וטחו (מורח אותו) בראש השמש (משרת) – כדי לנגב את ידיו לאחר שסך אותן, שלא יישאר הריח בידיו. ואם היה השמש תלמיד חכם - טחו בכותל (בקיר) – ולא טחו בראש השמש, שאין שבחו (מעלתו) של תלמיד חכם להיות יוצא – לשוק, כשהוא מבושם (מותקן בבשמים, מדיף ריח בושם) – כדי שלא יחשדו בו במשכב זכור (נראה שהקטע "וטחו בראש השמש" וכו' הוא מדברי סתם הברייתא ואינו מדברי בית הלל).
ברייתא זו היא מן הדברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה כפי שהם מובאים בתוספתא.
בתוספתא ברכות ה,כט שנו: בית שמאי אומרים: אוחז כוס יין בימינו ושמן ערב בשמאלו, מברך על היין ואחר כך מברך על השמן. ובית הלל אומרים: אוחז שמן ערב בימינו וכוס יין בשמאלו, מברך על השמן. וטחו בראש השמש. אם היה שמש תלמיד חכם - טחו בכותל, לפי שאין שבח תלמיד חכם שיצא מבוסם.
ובבבלי ברכות מג,ב אמרו: תנו רבנן: הביאו לפניהם / לפניו שמן ויין - בית שמאי אומרים: אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו, מברך על השמן וחוזר ומברך / ואחר כך מברך על היין. ובית הלל אומרים: אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו, מברך על היין ושותהו וחוזר ומברך / ואחר כך מברך על השמן. וטחו בראש השמש, ואם שמש תלמיד חכמים הוא - טחו בכותל, מפני שגנאי הוא לתלמיד חכמים שיצא / כדי שלא יצא כשהוא מבושם לשוק.
תנו רבנן: שישה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק... - אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: במקום שחשודים על משכב זכור (ומי שיוצא מבושם לשוק יחשדו בו בכך).
יש מחלוקת בין התוספתא והירושלמי ובין הבבלי בדברי בית שמאי ובית הלל.
המשנה לא מנתה את המחלוקת הזאת בין בית שמאי ובית הלל בסעודה.
בנוסח הברייתא שבבבלי מוחלפות שיטות בית שמאי ובית הלל לעומת שיטותיהם בנוסח שבתוספתא ובירושלמי. אפשר שלמוסר שהחליף את השיטות היתה מסורת בדבר ההלכה למעשה, והוא שינה את המקור שבפניו כדי שישקף את הכלל שלעולם הלכה כבית הלל ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 130).
ומספרים: אבא בר בר חנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אבא בר רב הונא'. - רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) ורב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) הוון יתבין (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'יתיבין') אכלין – היו יושבים ואוכלים, והוה – והיה רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) קאים משמש קומיהון – עומד ומשמש (משרת) לפניהם (לפני רב הונא ובנו בסעודה (שימושו של החכם בשעת הסעודה על ידי התלמיד הוא מכלל שימוש חכמים)). עלו וטעין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'על טעין') תריהון (מגיה הגיה במסירה שלפנינו: 'תרויהון', וזו צורה שנשתבשה בעקבות הצורה הבבלית) בחדא ידיה – נכנס (רבי זעירא) וטען (נשא) את שניהם (שמן ערב וכוס יין) בידו האחת (ביד ימין, כדי להביא לפניהם). אמר ליה – אמר לו (לרבי זעירא) אבא בר בר חנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'אבא בר רב הונא'): מה?! (בתמיהה) ידיך חוריתא קטעין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'קטיעה')?! – וכי ידך האחרת קטועה (מקוצצת, גדועה, ולכן נשאת את שניהם בידך האחת)?! (אבא בר רב הונא לעג לרבי זעירא על שלא נשא את השמן ביד אחת ואת היין ביד שנייה כמו שעושה המברך עליהם כאמור לעיל. משום כך מובא סיפור זה כאן) וכעס עילוי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'עלוי') אבוי – וכעס עליו (על אבא בר רב הונא) אביו (רב הונא, על שלעג לרבי זעירא), אמר ליה: – אמר לו (אביו): לא מיסתך דאת רביע והוא קאים משמש (בכתב יד רומי נוסף 'קומיך') – לא דייך שאתה שוכב (מסב על המיטה) והוא (רבי זעירא) עומד ומשמש לפניך. ועוד דהוא כהן – שהוא (רבי זעירא) כוהן, ואמר שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): המשתמש בכהונה - מעל (נהנה מן הקודשים) – המשתמש בכוהן מזלזל בקדושת הכהונה, והרי זה כעין מעילה בהקדש. ולכן אסור לך ליהנות משימושו של רבי זעירא שהוא כוהן (איסור זה אינו אלא מדרבנן. רבי זעירא היה תלמידו של רב הונא, ולכן היה מותר לרב הונא להשתמש ברבי זעירא, שכך היה המנהג שהתלמיד היה משמש את רבו). את מיקל ליה! – אתה מבזה אותו (שלעגת לו)! גזירה דהוא רבע (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע גניזה) ואת קאים (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'דאת יתיב', ומגיה תיקן כמו שהוא בכתב יד רומי. אפשר שהמילה 'יתיב' היא נוסח חלופי של 'רבע', ונשתרבבה מילה זו בטעות שלא במקומה תחת 'קאים') (ו)משמש תחתוי – גזירה (פקודה שאני מצווה) שהוא (רבי זעירא) שוכב (מסב על המיטה) ואתה עומד ומשמש (אותי ואותו) תחתיו (במקומו).
הסיפור על רבי זירא אירע אולי בהיותו בסורא בדרכו לארץ ישראל. הבבלי והירושלמי מחולקים מה היא דעת בית הלל, האם אוחז יין או שמן ערב ביד ימינו. בסורא בוודאי היו נוהגים כבארץ ישראל, אבל רבי זירא לא רצה לשנות ממנהג מרכז בבל, לכן הביא את שני הדברים ביד ימינו ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 325).
ושואלים: מניין (מהיכן) שהמשתמש בכהונה - מעל?
ומשיבים: רבי אחא (בכתב יד רומי: 'ר' חייה') בשם שמואל אמר: נאמר (בהעלאת התרומות לבית ה' בירושלים על ידי הכוהנים שעלו עם עזרא): "וָאֹמְרָה אֲלֵהֶם: אַתֶּם קֹדֶשׁ לַי'י וְהַכֵּלִים קֹדֶשׁ" (עזרא ח,כח) – עזרא אמר לכוהנים: אתם עצמכם קודש, ולכן מסרתי לכם דברי קודש לשמור עליהם; ויש ללמוד מן הכתוב שמשווה את הכוהנים לכלי המקדש: - מה הכלים – כמו שכלי המקדש, המשתמש בהן - מעל – חייב להביא קורבן אשם ולשלם את הקרן (ערך ההנאה) וחומשה, אף (בכתב יד רומי: 'אף אתם') המשתמש בכהנים (בכתב יד רומי: 'בכם') - מעל.
המאמר של האמורא הבבלי שמואל שאסור להשתמש בכהונה לא נזכר בבבלי.
מהסיפור בירושלמי כאן מוכח שאסור להשתמש בכהונה אף בזמן הזה, וזה שלא כרבנו תם (ב"ספר מרדכי", גיטין, סימן תסא) שאמר על המימרה של שמואל בירושלמי כאן (שממנה הקשה לו תלמיד לרבנו תם שיצק כוהן מים על ידיו) שאין קדושת כהונה בזמן הזה. וזה מורה שלפני רבנו תם לא היה הירושלמי כאן, ולכן לא ידע את הסיפור.
יש מהראשונים שהוכיח מכמה מקומות בבבלי שמותר להשתמש בכוהן, ואם כן הבבלי חולק על הירושלמי.
• • •
שנינו במשנה: "בית שמי אומרים: שברא מאור האש; ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש".
מציעים נפקות (בין בית שמאי לבית הלל): על דעתהון דבית שמי – על (לפי) דעתם של בית שמאי, - "אשר ברא (בכתב יד רומי: 'שברא') פרי הגפן" – כמו שיש לברך על הנר "שברא" (בעבר), כך יש לברך על היין "שברא" (והוא הדין שאר ברכות הפירות), על דעתהון דבית הלל – על (לפי) דעתם של בית הלל, - "בורא פרי הגפן" (הסופר במסירה שלפנינו השמיט את המילים 'על דעתהון דבית הלל...' בטעות הדומות, ומגיה השלים כמו שהוא בכתב יד רומי) – כמו שיש לברך על הנר "בורא" (בהווה), כך יש לברך על היין "בורא" (והוא הדין שאר ברכות הפירות).
ודוחים (את הצעת הנפקות): יין מתחדש (מופיע מחדש) בכל שנה ושנה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'בכל שעה', ומגיה הגיה 'שנה ושנה' כמו שהוא בכתב יד רומי. ובקטע גניזה: '... שנה'), האש אינו (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'אינה') מתחדש (בקטע גניזה: 'מתחדשת') בכל שעה (בכתב יד רומי: 'שנה') – גם לפי דעתם של בית שמאי יש לברך על היין "בורא", משום שהיין נברא מחדש בכל שנה, שכן בכל שנה מייצרים יין חדש, אבל האש אינה נבראת מחדש בכל שעה שמדליקים אותה, אלא היא אותה האש שנבראה במעשה בראשית, ולכן יש לברך על הנר "שברא".
נפקות זהה לזו שהוצעה כאן הוצעה בירושלמי לעיל ו,א במחלוקת בעניין נוסח ברכת הלחם בין רבי נחמיה ("המוציא" - על העבר) לחכמים ("מוציא" - על העתיד), אך לעיל לא נדחתה הצעת הנפקות.
במקרים שהמונח 'על דעתיה דרבי פלוני' מציע נפקות לפי שני בני מחלוקת, הוא רגיל לבוא פעמיים בזה אחר זה. במקומות שהמונח מציע קושיה או בעיה לפי חכם מסוים, המונח בא פעם אחת. לכן כאן יש לפרש שהירושלמי מציע נפקות בין בית שמאי לבית הלל. במסירה שלפנינו כתב הסופר "על דעתהון דבית שמי..." ולא כתב "על דעתהון דבית הלל...", ואפשר שאין זו השמטה, ואם כן יש לפרש שהירושלמי מציע קושיה לדעת בית שמאי.
בבבלי ברכות נב,ב אמרו: "בית שמאי אומרים: שברא מאור האש; ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש".
אמר רבה / רבא: ב"ברא" כולי עלמא לא פליגי - דברא משמע, כי פליגי ב"בורא", בית שמאי סברי: "בורא" - דעתיד למברא, ובית הלל סברי: "בורא" נמי - דברא משמע / ב"מאור" ו"מאורי" כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי ב"ברא" ו"בורא", בית שמאי סברי: "ברא" - דברא משמע, "בורא" - דעתיד למברא משמע; ובית הלל סברי: "בורא" נמי - דברא משמע.
מתיב רב יוסף: "יוצר אור ובורא חושך" (ישעיהו מה), "יוצר הרים ובורא רוח" (עמוס ד), "בורא השמים ונוטיהם" (ישעיהו מב)! / מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה דכתיב: "יוצר הרים ובורא רוח" (עמוס ד) וכתיב: "בורא השמים ונוטיהם" (ישעיהו מב), הכי נמי דעתידי למברא?!
אלא אמר רב יוסף: ב"ברא" ו"בורא" כולי עלמא לא פליגי - דברא משמע, כי פליגי ב"מאור" ו"מאורי", דבית שמאי סברי: חד נהורא איכא בנורא, ובית הלל סברי: טובא נהורי איכא בנורא.
תניא נמי הכי: אמרו להם בית הלל לבית שמאי: הרבה מאורות / נהורות יש באור.
סוגיה זו קשה. לפי רבה ב"ברא" בית הלל מודים והמחלוקת היא ב"בורא", אולם לפי משנתנו בית הלל חולקים על לשון "שברא". לפי רבה (בגרסה שנייה) "במאור" ו"מאורי" אין כלל מחלוקת והם חולקים ב"ברא" ו"בורא", אולם לפי משנתנו הם חולקים גם "במאור" ו"מאורי". לפי רב יוסף ב"ברא" ו"בורא" אין כלל מחלוקת והם חולקים "במאור" ו"מאורי", אולם לפי משנתנו הם חולקים גם ב"ברא" ו"בורא".
נראה שרבה ורב יוסף נושאים ונותנים בשאלת בירור נוסח המשנה. בידם שתי נוסחאות: א. בית שמאי אומרים: שברא מאורי האש; ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש. ב. בית שמאי אומרים: בורא מאור האש; ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש.
לפי רבה הנוסח העיקרי הוא "שברא" - "בורא", כמו שמפורש בגרסה השנייה, והמחלוקת היא, שלבית שמאי עבר דווקא בעינן, כי עצם בריאת האש היא חד פעמית וכבר עברה, וכבירושלמי: "האש אינו מתחדש בכל שעה", ולכן רק הלשון "שברא", ולבית הלל "בורא" כלשון ברכות הרגיל בהווה ולא "שברא", וכיוון שבאש צורך בעבר כי בריאתה כבר עברה, הרי "בורא" משמעו גם עבר, לפיכך אין שום סיבה לשנות את לשון הברכות הרגיל.
על זה קושית רב יוסף, הרי בפסוק גם על בריאה חד פעמית הלשון "בורא" בהווה וקשה לבית שמאי. ולכן מעדיף רב יוסף את הנוסח "מאור" - "מאורי" על הנוסח "שברא" - "בורא". המחלוקת "מאור" - "מאורי" מוכחת מן הברייתא: "תניא נמי הכי: אמרו להם בית הלל לבית שמאי...". ברייתא זו רק בבבלי.
בסוגית הירושלמי רק בירור המחלוקת "ברא" ו"בורא". ולכאורה המחלוקת יסודית, שבית שמאי סוברים לשעבר בעינן ובית הלל סוברים הווה בעינן, ולפי זה: "על דעתהון דבית שמי - אשר ברא פרי הגפן, על דעתהון דבית הלל - בורא פרי הגפן". על זה: "יין מתחדש בכל שנה ושנה...", היינו המחלוקת אינה יסודית, ורק באש בית שמאי חולקים, וטעמם ש"האש אינו מתחדש בכל שעה", לכן בברכת האש יש לכוון לאותה הבריאה החד פעמית.
הנוסח "שברא" - "בורא" הוא ארץ ישראלי, והנוסח "מאור" - "מאורי" הוא בבלי. אולם נצטרפו אחר כך שתי הנוסחאות ("פירושים והארות במשנה ובתלמוד", "חורב" יא, עמודים 87-92).
• • •
מביאים ברייתא: האש והכלאים (הרכב של שני מיני בעלי חיים - הרבעת נקבה של מין אחד על ידי זכר של מין שני), אף על פי שלא נבראו מששת ימי בראשית – בימי בריאת העולם, שכן לא מצאנו את האש במעשי ששת ימי בראשית, וכן את הכלאיים, אבל (בכתב יד רומי: 'כבר') עלו במחשבה (נצנץ רעיון, הופיע כהצעה) (בכתב יד רומי ובקטע גניזה נוסף 'להבראות') מששת ימי בראשית – הם עלו במחשבתו של הקב"ה להיבראות, ואף שהאדם הוא שהמציאם והוציאם לפועל (כמסופר להלן), הרי הם חשובים יצירותיו של הקב"ה, מפני שהקב"ה נתן דיעה בלב האדם להמציאם.
בתוספתא ברכות ה,לא שנו: האש והכלאיים אינם מששת ימי בראשית, אבל חשובים (כלומר, עלו במחשבה להיבראות) מששת ימי בראשית.
הכלאים – מתי נבראו? - נאמר (ביוחסי בני שעיר החורי): "וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה, הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" (בראשית לו,כד) – לפי מדרשו של הפסוק, כוונת הפסוק היא שענה היה הראשון שזיווג חמור עם סוסה או סוס עם אתון להוליד פרדים ('מצא את היימים' - המציא את הפרדים).
ושואלים: מהו יימים? – מה פירושה של המילה "הַיֵּמִים"? מניין ש"היימים" הם פרדים?
ומשיבים (בהבאת שתי דיעות): רבי יהודה בן סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אומר: המיונם (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'המיונס' (מילה שמקורה ביוונית)) – פרד. המילה "הַיֵּמִים" היא לשון נופל על לשון "המיונס".
ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: היימים (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'הימיסו') – חצי, חציו סוס וחציו חמור – המילה "הַיֵּמִים" קרובה בצורתה למילה היוונית "הימיסו", על שם שהפרד הוא חצי סוס וחצי חמור.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי כלאיים ח,ג.
ושואלים: ואלו הן הסימנין – של פרד, לדעת מי אימו ומי אביו?
ומשיבים: אמר רבי יהודה (בכתב יד רומי ובקטע גניזה ובמקבילה בירושלמי כלאיים: 'ר' יונה', וכן הוא במקבילה בבראשית רבה. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כל שאזניו קטנות – כאוזניו של סוס, - אמו סוסה ואביו חמור, וכל שאוזניו גדולות – כאוזניו של חמור, - אמו חמורה ואביו סוס – שטבע הפרד לרשת את דמות אוזניו מן האם.
ומספרים: רבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) מפקד לאילין דנשיאה (במקבילה בירושלמי כלאיים: 'דר' יודן נשיאה') – היה מצווה לאלה (האנשים) של (בית) הנשיא: אין בעיתון מיזבון מולוון ('מולא' בלטינית - פרד) – אם אתם רוצים לקנות פרדים, תהון (בכתב יד רומי: 'תהוון') זבנין אילין דאודניהון דקיקין – תהיו קונים אלה שאוזניהן קטנות, שאמו סוסה ואביו חמור – שהם משובחים יותר מאלה שאימו חמורה ואביו סוס.
עד כאן המקבילה בירושלמי כלאיים.
רבי מנא היה מעורב ביותר בענייני הנשיאות, השיב על שאלות הנשיא, ואף יעץ לו בעסקיו (כמסופר כאן) ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמוד 129).
בבבלי חולין עט,א אמרו: אמר אביי: פרד שעבה קולו - בן חמורה, דק קולו - בן סוסה; ואמר רב פפא: גדולות אוזניו וקטן זנבו - בן חמורה, קטנות אוזניו וגדול זנבו - בן סוסה.
מה עשה צבעון וענה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'מה עשה ענה')? – כיצד המציא את הפרד? - זימן (הכין) חמורה והעלה עליה סוס זכר ויצא – נולד מהן (בכתב יד רומי: 'ממנה') פרדה. אמר הקב"ה להם (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אמר לו הקב"ה'): אתם הבאתם (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אתה הבאתה') לעולם דבר שהוא מזיקן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מזיקו' - את העולם) – שאדם שבעטתו פרדה אינו חי, כאמור להלן, אף אני (בכתב יד רומי: 'חייך שאני') מביא על אותו האיש – על ענה, דבר שהוא מזיקו. מה עשה הקב"ה? זימן חכינא (נחש (מילה שמקורה ביוונית). - הסופר במסירה שלפנינו כתב בטעות 'חניכא', ומגיה תיקן) והעלה עליה חרדון (מין לטאה ארוכה) ויצא ממנה חברבר (מין לטאה מנומרת וארסית / נחש ארסי) – שאדם שעקצו חברבר אינו חי, כאמור להלן.
(מימיו (מילה זו יתירה, ובמקבילה בירושלמי יומא ח,ה מילה זו שייכת למשפט קודם והועתקה לכאן בטעות)) לא (בכתב יד רומי: 'לעולם אל', וכן הוא במקבילה בבראשית רבה. ובמקבילה בירושלמי יומא: 'אל') יאמר לך אדם שעקצו (דקר אותו) חברבר וחיה (נשאר בחיים), שנשכו כלב שוטה (כלב חולה במחלת הכלבת) וחיה, שבעטתו פרדה וחיה, ובלבד פרדה לבנה – רק מי שבעטתו פרדה לבנה אינו חי (משפט זה מובא בירושלמי יומא ח,ה. כאן הזכירו חברבר תחילה משום שדיברו כאן בחברבר, וביומא הזכירו כלב שוטה תחילה משום שדיברו שם בכלב שוטה).
בבבלי חולין ז,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמם (של פרדים) "יימים"? שאימתם מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא (שהיה רופא): מימיי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה. - והא קחזינא דחיי (שאנשים חיים ממכה זו)! - אימא: וחיית (וחיתה המכה, שמכה זו אינה מבריאה). - והא קחזינא דמיתסי (שהמכות האלו מבריאות)! - דחיוורן רישי כרעייהו קא אמרינן (לא מדובר בכל הפרדות הלבנות, אלא באלו שלבנים ראשי רגליהן).
בבראשית רבה פב,יד נאמר: "ואלה בני צבעון ואיה וענה" וגו' - תני: האש והכלאיים לא נבראו מששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה להיבראות. - כלאיים אימתי נבראו? בימי ענה. הדא היא דכתיב: "הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר" - רבי סימון אמר: המיונס. רבנין אמרין: הימיסו. - אמר רבי יונה: כל שאוזניו דקות - אימו סוסה ואביו חמור, אוזניו גדולות - אימו חמורה ואביו סוס. - רבי מנה הווה מפקד לאלין דבית נשיאה והוון זבנין מן אלין דאדניהון דקיקין, מפני שאימו סוסה ואביו חמור. - מה עשה (ענה)? הביא חמורה וזיווג לה סוס ויצאה ממנה פרדה. אמר לו הקב"ה: אני לא בראתי דבר של היזק ואתה בראת דבר היזק?! חייך, אני בורא לך דבר היזק. מה עשה? הביא חכינה וזיווג לה חרדון ויצא ממנה חוורוור. - מעולם לא אמר אדם שנשכו חוורוור וחיה, שבעטתו פרדה וחיה, על מכת פרדה לבנה.
האש – מתי נבראה? - רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי בזירה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בשם בר נזירה'. - רבי שמעון בר נזירא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני): שלשים ושש שעות – רצופות, שימשה – את אדם הראשון, אותה האורה – אור שבעת הימים, שנבראת ביום הראשון (כך הגיה מגיה במסירה שלפנינו, וכן הוא בכתב יד רומי, והסופר כתב 'שימשה האורה בשבת ראשונה' (היינו בשבוע הראשון). - שתי הגרסאות 'שנבראת ביום הראשון' ו-'בשבת ראשונה' הן תוספת ביאור שאינה במקבילה בבראשית רבה): שתים עשרה בערב שבת – כל היום, ושתים עשרה בלילי שבת ושתים עשרה בשבת – כל היום, הרי שלושים ושש. אבל בימים הראשונים לא שימשה אותה האורה בלילות. והיה אדם הראשון מביט בו (בכתב יד רומי: 'והיה אדם מביט בה וצופה בה') – היה מסתכל על ידי אותה האורה, מסוף העולם ועד סופו. כיון שלא פסקה האורה – ושימשה בליל שבת, התחיל כל העולם כולו משורר – לקב"ה, שנאמר – בנפלאות אלוהים בגבורות הגשם: (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה') "תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ" – ה' מתיר ('ישרהו' - מן השורש שרה בארמית) ומשלח את הברק על פני כל הארץ; ולפי הדרש: בכל מקום בארץ ישירו לקב"ה ('ישרהו' - מן השורש שיר), למי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ולמה?') מפני ש"אוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (איוב לז,ג) – אורו של הברק מאיר מקצה העולם ועד קצהו; ולפי הדרש: אור שבעת הימים מאיר בכל קצות הארץ. כיון שיצת (שיצאה) שבת, התחיל משמש החושך (בכתב יד רומי: 'החושך משמש', וצריך לומר: 'ממשמש', וכן הוא במקבילה בבראשית רבה) ובא – הולך וקרב. ונתיירא (פחד, חשש) אדם (בכתב יד רומי נוסף '(כ)[ה]ראשון') ואמר – בתהייה, בחשש ובדאגה: אילו (צריך לומר: 'אִי לי!' - אוי (מילת קריאה לצער) לי!) (בכתב יד רומי נוסף 'שמא') הוא שכתוב (בכתב יד רומי: 'אותו שנאמר') בו – הנחש שכתוב בעונשו שהענישו הקב"ה על חטאו: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג,טו) – האדם יכה וימחץ את הנחש בראשו, והנחש יפגע ויפצע את האדם בעקבו, שמא בא לנשכיני (כך הגיה מגיה במסירה שלפנינו, וכן הוא בכתב יד רומי, והסופר כתב '"הוא ישופך ראש" יב[ו]א וישכנ(ו)[י]') - "וָאֹמַר: אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי" (תהילים קלט,יא) – אמרתי בליבי שהחושך יכסה ויסתיר אותי מעיני ה'; ולפי הדרש: אדם הראשון אמר: אכן חושך הוא, ובשל החושך יבוא הנחש ויפגע בי (חכמינו דרשו את המזמור הזה על אדם הראשון).
אמר רבי לוי: באותה השעה זימן (הכין) לו הקב"ה – לאדם הראשון, שני רעפין (לבֵנים) והקישן (חבט אותם) זה לזה ויצא מהן האוּר (האש), הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (בהמשך הכתוב הקודם): "וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהילים קלט,יא) – הלילה יהיה בשבילי אור, כלומר, עין ה' תראני כאילו אני נמצא באור (הסופר במסירה שלפנינו הוסיף 'ולילה אור בעדי', ודרש 'אוֹר' - אוּר, ומגיה מחק. ובכתב יד רומי אין 'הדא הוא דכתיב...'. - מקומו של 'הדא הוא דכתיב...' בסוף המשפט), ובירך עליה "בורא מאורי האש".
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות (בכתב יד רומי: 'לפיכך מברכין עליו מוצאי שבת מפני') שהיא תחילת ברייתה (בריאתה) – האש הראשונה נוצרה במוצאי שבת בידי אדם הראשון (דרשת רבי לוי היא כשמואל).
רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם (צריך להוסיף: 'רב', כמו שהוא במקבילה בבראשית רבה. - אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אף במוצאי יום הכיפורים – שחל בחול, ואינו זמן תחילת בריאתה של האש, מברך (בכתב יד רומי: 'מברכים') עליה – על האש, שכבר שבת (חדל, פסק) האוּר כל אותו היום – שאסור להבעיר אש ביום הכיפורים (כמו שאסור בשבת, בניגוד ליום טוב שמותר להבעיר אש), והדלקת האש מחדש במוצאי יום הכיפורים אחרי ששבתה האש כל אותו היום היא כאילו תחילת יצירתה (רב ורבי יוחנן חלוקים על שמואל שסבור שאין מברכים על האש אלא במוצאי שבתות ולא במוצאי יום הכיפורים).
"האש והכלאיים" וכו' הובא אגב "ובירך עליה בורא מאורי האש". תופעה זו של הבאת קטעי אגדה משום סופם שכיחה בירושלמי. נראה כי קטעים אלה נוצרו ונערכו תחילה בהקשרים אחרים (ואפשר שקטעים כאלה נלקחו ממדרשים ערוכים, או מקובצי אגדה ערוכים מסוגים אחרים), והועברו בשלמותם להקשריהם הנוכחיים בירושלמי ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רד, הערות 36-37).
בבבלי פסחים נג,ב-נד,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מברכים על האוּר אלא במוצאי שבתות, הואיל ותחילת ברייתו הוא.
עולא הוה רכיב חמרא. הווה שקיל ואזיל רבי אבא מימיניה ורבה בר בר חנה משמאליה. אמר ליה רבי אבא לעולא: ודאי דאמריתו משמיה דרבי יוחנן: אין מברכים על האור אלא במוצאי שבתות, הואיל ותחילת ברייתו הוא?...
אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: מברכים על האור בין במוצאי שבתות בין במוצאי יום הכיפורים. - מיתיבי: אין מברכים על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחילת ברייתו הוא...! - לא קשיא; כאן (שמברכים אף במוצאי יום הכיפורים) - באור ששבת (נר שדלק ביום הכיפורים עצמו אך שבת ממלאכה), כאן - באור היוצא מן העצים ומן האבנים (שאור כזה ראוי לברך עליו רק במוצאי שבת, לפי שכך נוצר האור במוצאי שבת הראשון לבריאה).
ואור במוצאי שבת איברי?! והא תניא: זה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות... רבי נחמיה אומר משום אביו: אף האור והפרד... - ...עלה במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נברא עד מוצאי שבת. דתניא: רבי יוסי אומר: שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה בינה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שתי אבנים וטחנן (שפשפן) זו בזו ויצא מהן אור, והביא שתי בהמות (סוס וחמור) והרכיבן זו על זו ויצא מהן פרד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: פרד (ראשון) בימי ענה היה, שנאמר: "הוא ענה אשר מצא את היימים במדבר" (בראשית לו).
רבי אבא הבבלי משתדל לייחס לרבי יוחנן את לימודו של שמואל שלא לברך על האור במוצאי יום הכיפורים, אולם אינו מצליח, שהרי תלמידיו של רבי יוחנן, עולא ורבה בר בר חנה, מכחישים ייחוס מסורת זאת לרבי יוחנן, ורבי בנימין בר יפת שונה בפירוש להיפך ממה שמציע רבי אבא. ובירושלמי כאן מובלטת מסורת זו של ארץ ישראל מול זאת של בבל ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 337).
לפי הירושלמי, דעת שמואל היא שמברכים על האש במוצאי שבת מהטעם שהאש נבראה במוצאי שבת, ודעת רבי יוחנן היא שמברכים על האש אף במוצאי יום הכיפורים מהטעם שהאש שבתה כל היום. לפי שמואל במוצאי שבת יש לברך על אש חדשה, ולפי רבי יוחנן במוצאי שבת מברכים על אש חדשה או על נר ששבת, ואילו במוצאי יום הכיפורים יש לברך על נר ששבת.
דברי שמואל וטעמו בירושלמי הם ברייתא בבבלי. דברי רבי יוחנן בירושלמי הם דבריו בבבלי. הבבלי, בתירוץ הסתירה בין דברי רבי יוחנן והברייתא, הופך את שתי הדיעות לאחת: מברכים על האש הן במוצאי שבת והן במוצאי יום הכיפורים, אלא שבמוצאי שבת מברכים על אש חדשה או על נר ששבת, ואילו במוצאי יום הכיפורים יש לברך על נר ששבת.
בבראשית רבה פב,יד; יא,ב ו-יב,ו נאמר: האש - רבי לוי בשם בר נזירא: שלושים ושש שעות שימשה אותה האורה: שתים עשרה של ערב שבת ושתים עשרה של לילי שבת ושתים עשרה של שבת. - כיוון ששקעה חמה בלילי שבת, ביקש הקב"ה לגנוז את האורה, וחלק כבוד לשבת, הדא היא דכתיב: "ויברך אלוהים את יום השביעי" וגו' (בראשית ב,ג) - במה בירכו? באורה. - כיוון ששקעה חמה בלילי שבת, המתינה (שהתה) האורה משמשת, התחילו הכל מקלסים להקב"ה. הדא היא דכתיב: "תחת כל השמים ישרהו" (איוב לז,ג), מפני מה? "ואורו על כנפות הארץ" (שם). - כיוון ששקעה חמה במוצאי שבת, התחיל החושך ממשמש ובא, נתיירא אדם הראשון ואמר: "אך חושך ישופני" (תהילים קלט,יא) - אותו שכתוב בו: "הוא ישופך ראש" (בראשית ג,טו) בא להזדווג (להתעסק לרעה) לי. זימן לו הקב"ה שני רעפים והקישם זה לזה ויצאה האור ובירך עליה, הדא היא דכתיב: "ולילה אור בעדני" (תהילים קלט,יא) - לילה אור בעדני. - אתיה כדשמואל, דאמר שמואל: מפני מה מברכים על האור במוצאי שבת? מפני שהיא תחילת ברייתה. - רב הונא בשם רב, רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אף מוצאי יום הכיפורים מברכים עליו, מפני ששבת האור כל היום.
ובפסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: אמר רבי יהודה בירבי סימון: אותה אורה שנבראה ביום הראשון היה אדם צופה ומביט [בה] מסוף העולם ועד סופו, וכיוון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה, עמד וגנזה, והתקינה לצדיקים לעתיד לבוא. - רבי לוי בשם בר נזירה: שלושים ושש שעות שימשה אותה אורה, ואלו הן: שתים עשרה של ערב שבת ושתים עשרה של לילי שבת ושתים עשרה של שבת. - וכיוון שחטא אדם הראשון, ביקש הקב"ה לגונזה, וחלק כבוד לשבת. ומה טעמיה? "ויברך אלוהים את יום השביעי" (בראשית ב,ג) - במה בירכו? באורה. - כיוון ששקעה החמה בלילי שבת, המתינה אותה אורה משמשת, התחילו הכל מקלסים לקב"ה. הדא היא דכתיב: "תחת כל השמים ישרהו" (איוב לז,ג), מפני מה? "ואורו על כנפות הארץ" (שם). - כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת, התחיל החושך מ[מ]שמש ובא, ונתיירא אדם הראשון, אמר: אוי לי, שמא נחש בא לנשכינו, שמא אותו שכתב בו "הוא ישופך ראש" (בראשית ג,טו) בא לנשכיני - "ואומר: אך חושך ישופני" (תהלים קלט,יא). מה עשה לו הקב"ה? - אמר רבי לוי: זימן לו שני רעפים, והקישם זה לזה ויצתה האור מהם, ובירך עליו "בורא מאורי האש". הדא [היא] דכתיב: "ולילה אור בעדני" (תהילים קלט,יא). - ואתיא כשמואל, דאמר שמואל: מפני מה מברכים על הנר במוצאי שבת "בורא מאורי האש"? מפני שהיא תחילת ברייתה. - רב הונא בשם [רב,] רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אף במוצאי יום הכיפורים מברכים עליו, מפני ששבת כל אותו היום.
ובמדרש תהילים צב,ד נאמר: אמר רבי לוי בשם (ר') [בר] נזירא: שלושים ושש שעות היה יום השבת: ערב שבת, והלילה שהיה, ושבת עצמה. - וכיוון שראה אדם מוצאי שבת עם דמדומי חמה, התחיל החושך ממשמש ובא. התחיל אדם טופח על פניו ואמר: אוי לי, שמא זה שאמר הקב"ה "הוא ישופך ראש" (בראשית ג,טו), הוא מביאו עכשיו, שנאמר: "ואומר: אך חושך ישופני" (תהילים קלט,יא). - מה עשה הקב"ה? זימן לו שתי אבנים, ונטל אדם הראשון שתי האבנים והקישן זו לזו, ויצא מהן אש, והבדיל עליו "בורא מאורי האש". - לפיכך אנו מבדילים על האור במוצאי שבת. - אמר רב הונא בשם [רב,] רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אף ביום הכיפורים מבדילים, ששבת האש באותו היום.
• • •