משנה
בית שמי [אומרים:] מקנח ידיו במפה (יריעה של אריג (מקור המילה בלטינית)) – מנגב את ידיו הרטובות והמלוכלכות במפה בתוך הסעודה, ומניחה על השולחן – שהוא אוכל עליו, אבל אינו מניחה על הכסת שהוא מיסב עליה. ובית הלל אומרים: על הכסת (שק הממולא נוצות או צמר גפן וכדומה) – מניח את המפה על הכסת.
• • •
תלמוד
מציעים פרשנות מצמצמת: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה), בשולחן של שייש ושל – או של פרקים (חוליות, חלקים) שאינו מקבל טומאה (בכתב יד רומי: 'מתניתה בשולחן של שיש א(ם)[ו] בשלחן של פרקים שאינן מקבלין טומאה') – המשנה שמתירה להניח את המפה על השולחן, בין לבית שמאי ובין לבית הלל, מדברת במקרה של שולחן שאינו מקבל טומאה, כגון שולחן של שיש, שאינו מקבל טומאה מפני שכלי אבנים אינם מקבלים טומאה, או כגון שולחן של פרקים (שולחן מתפרק, שניתן להסיר את הטבלה מהבסיס או מהרגליים), ואפילו הוא של עץ או של מתכת, שאינו מקבל טומאה מפני שכלי העשוי חוליות אינו נקרא כלי, ולכן אין כאן חשש כלל אם יניח את המפה על השולחן (לפי זה צריך לפרש שדברי בית הלל "על הכסת" פירושם: אף על הכסת, כמו שפירש ב"ספר ניר" ("תוספתא כפשוטה")).
הסופר במסירה שלפנינו טעה וכתב כאן 'הל'' (הלכה) לציון תחילת הלכה, אולם הלכה זו מתחילה ב"מתניתא בשולחן..." ושם היה צריך לכתוב 'הל''. גם בכתב יד רומי נכתב כאן בטעות 'ג'' (הלכה ג).
ומציעים סברה לדברי בית שמאי: מה טעמון דבית שמי? – מה טעמם של בית שמאי (שאמרו שאינו מניח את המפה על הכסת)? - שלא יטמאו (בכתב יד רומי: 'שמה (=שמא) ניטמו') משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את ידיו – אינו מניח את המפה על הכסת, שמא הכסת טמאה והמשקה הטופח (הרטוב) שיש במפה ייטמא מחמת הכסת, ויחזור המשקה ויטמא את הידיים בשעה שיקנח אותן במפה בתוך הסעודה, שהרי המשקים לעולם נעשים ראשון לטומאה, והם עושים את הידיים שניות לטומאה, ונמצא אוכל בידיים טמאות.
ומציעים סברה לדברי בית הלל: ומה טעמון דבית הלל? – ומה טעמם של בית הלל (שאמרו שמניח את המפה על הכסת)? - לעולם ספק משקין לידים - טהור – אין לחשוש שמא ייטמאו ידיו מן המשקים שבמפה, מפני שספק משקים לידיים - טהור (כל ספק טומאה שיש בעניין ידיים - טהור, כמו ששנינו במשנה טהרות ד,ז ובמשנה ידיים ב,ד, ונקט "ספק משקין" משום שמדובר כאן במשקים), וגם כאן יש ספק שמא יש על המפה משקה טופח, ולפיכך מותר להניח את המפה על הכסת. בזה דחו בית הלל את טעמם של בית שמאי. דבר אחר: – הסבר נוסף: אין ידים לחולין – ידיים שלא רחצו אותן (סתם ידיים) הן בדרגת שני לטומאה, ואם נגעו ידיים אלו בחולין - לא יהיו החולין פסולים לאכילה למי שאוכל חולין בטהרה, מפני שאין שני לטומאה עושה שלישי לטומאה בחולין, ולפיכך אין טעם לחשוש שמא ייטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את ידיו.
ומציעים קושיה: וכבית שמי, יש ידים לחולין?! (בתמיהה) – לפי בית שמאי שיש לחשוש שמא ייטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את ידיו, וכי הם סבורים שידיים שלא רחצו אותן (סתם ידיים), אם נגעו ידיים אלו בחולין - יהיו החולין פסולים לאכילה למי שאוכל חולין בטהרה?!
ומתרצים (בהצעת שתי אפשרויות פרשניות לדעת בית שמאי): תיפתר – תתפרש (דעת בית שמאי), או כרבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי), או כרבי אלעזר בירבי צדוק (השני, תנא בדור הרביעי והחמישי). אפשרות ראשונה: (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'או') כרבי שמעון בן אלעזר - ומציעים ברייתא המשמשת כמראה מקום לדברי חכם זה: דתני: – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): הידים תחילה לחולין ושנייות לתרומה – ידיים שלא רחצו אותן (סתם ידיים) הן בדרגת ראשון לטומאה לעניין חולין ובדרגת שני לטומאה לעניין תרומה, שאם נגעו ידיים אלו בחולין - יהיו החולין שני לטומאה ופסולים לאכילה למי שאוכל חולין בטהרה, ואם נגעו בתרומה - תהיה התרומה שלישי לטומאה ופסולה לאכילה, והחמירו בחולין יותר מבתרומה, מפני שאין שני לטומאה עושה שלישי לטומאה בחולין, אבל שני לטומאה עושה שלישי לטומאה בתרומה. - גם בית שמאי סבורים שהידיים תחילה לחולין, ולכן לפי בית שמאי יש טעם לחשוש שמא ייטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את ידיו. אפשרות שנייה: או כרבי אלעזר בירבי צדוק - ומציעים משנה ממקום אחר המשמשת כמראה מקום לדברי חכם זה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה טהרות ב,ח): חולין שנעשו על גבי הקודש – לשם הקודש, כלומר, על טהרת הקודש (בטהרה הנוהגת בקודשים), - הרי אלו כחולין – שאם נגעו בשני לטומאה - אינם נעשים שלישי לטומאה ואינם פסולים לאכילה למי שאוכל חולין בטהרה. רבי אלעזר בירבי צדוק אומר: הרי אלו כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד – הראשון והשני שלהם טמא, והשלישי שלהם פסול, כמו בתרומה, שאם נגעו בשרץ - הם נעשים ראשון לטומאה וטמאים, ואם נגעו בראשון לטומאה - הם נעשים שני לטומאה וטמאים, ואם נגעו בשני לטומאה - הם נעשים שלישי לטומאה ופסולים לאכילה למי שאוכל חולין בטהרה ואינם טמאים, שחולין שנעשו על טהרת הקודש הם כתרומה, ותרומה שהיא ראשון לטומאה או שני לטומאה - טמאה, ותרומה שהיא שלישי לטומאה - פסולה לאכילה ואינה טמאה. - גם בית שמאי סבורים שחולין שנעשו על טהרת הקודש הם כתרומה, והמשנה כאן מדברת באוכל חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולכן לפי בית שמאי יש טעם לחשוש שמא ייטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את ידיו.
בתוספתא ברכות ה,כז שנו: בית שמאי אומרים: מקנח ידו במפה ומניחה על השולחן, שמא ניטמאו משקים שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטמאו את הידיים. בית הלל אומרים: ספק משקים לידיים - טהור. דבר אחר: אין נטילת ידיים לחולין. אלא מקנח ידיו במפה ומניחה על הכסת, שמא ניטמאו משקים שבמפה מחמת השולחן ויחזרו ויטמאו את האוכלים.
בבבלי ברכות נב,ב אמרו: תנו רבנן: בית שמאי אומרים: מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן, שאם אתה אומר: על הכסת - גזירה שמא ייטמאו משקים שבמפה / שעל גבי מפה מחמת הכסת, ויחזרו ויטמאו את הידיים. - וליטמא כסת למפה! - אין כלי מטמא כלי. - וליטמא כסת לגברא! - אין כלי מטמא אדם.
ובית הלל אומרים: על הכסת, שאם אתה אומר: על השולחן - גזירה שמא ייטמאו משקים שבמפה / שעל גבי מפה מחמת השולחן, ויחזרו ויטמאו את האוכלים (המונחים על השולחן). - וליטמא שולחן למפה! - אין כלי מטמא כלי. - וליטמא שולחן לאוכלים שבתוכו (אף בלא משקים)! - הכא בשולחן שני עסיקינן, ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקים.
במאי קמיפלגי? - בית שמאי סברי: אסור להשתמש בכלי / בשולחן שני, משום אוכלי תרומה (שהכוהנים האוכלים תרומה עלולים לשכוח ולאכול שם, ושולחן זה יטמא את התרומה במגע, ולכן גזרו שלא ישתמשו בו אף לחולין); ובית הלל סברי: מותר להשתמש בכלי / בשולחן שני, אוכלי תרומה זריזים הם (וישימו לב באיזה שולחן הם אוכלים).
דבר אחר: אין נטילת ידיים לחולין מן התורה. - מאי דבר אחר? - הכי קאמרי להו בית הלל לבית שמאי: וכי תימרו: מאי שנא גבי אוכלים דחיישיתו (שאתם חוששים להם שמא ייטמאו על ידי המפה שעל השולחן), ומאי שנא גבי ידיים דלא חיישיתו (שאין אתם חוששים להן שמא ייטמאו על ידי המפה שעל הכסת)? - הא עדיפא, / הכי קאמרי להו בית הלל לבית שמאי: לדידכו דאמריתו: אסור להשתמש בכלי שני, משום אוכלי תרומה, אפילו הכי - הא עדיפא, דאין נטילת ידיים לחולין מן התורה, מוטב ייטמאו ידיים מחמת הכסת שאין להן עיקר טומאה מן התורה, ואל ייטמאו אוכלים מחמת השולחן שיש להם עיקר טומאה מן התורה.
הטעם "ספק משקים לידיים - טהור" לא נזכר בבבלי, אבל ישנו בירושלמי שלא בלשון ברייתא.
בתוספתא: "אין נטילת ידיים לחולין", ובירושלמי: "אין ידיים לחולין". אבל בבבלי מוסיף: "מן התורה".
מ"אלא מקנח ידיו במפה ומניחה על הכסת" ועד סוף הברייתא שבתוספתא אינו בירושלמי, אבל ישנו בבבלי ובסדר אחר. ברור שבבא זו לא היתה לפני הירושלמי, שהרי הירושלמי מפרש שבשולחן שאינו מקבל טומאה עסיקינן, ואם כן אי אפשר לומר שייטמאו המשקים מחמת השולחן. ברם התוספתא אינה מדברת בשולחן של שיש, אלא בשולחן שמקבל טומאה (וכשיטת הבבלי). ומתחילה דחו בית הלל את טעמם של בית שמאי, ואמרו שאין לחשוש שמא ייטמאו ידיו מן המשקים שעל המפה, מפני שספק משקים לידיים טהור, ולפיכך מותר להניחה על הכסת. ובלשון שנייה נתנו טעם לדבריהם למה אינו מניחה על השולחן, והוא שלא יטמאו המשקים שעל המפה את האוכלים שעל השולחן, שלטומאתם יש עיקר מן התורה ("תוספתא כפשוטה").
שולחן של פרקים
שולחן של פרקים, שהוא שולחן שטבלתו נפרדת מרגליו, אינו מקבל טומאה כשהוא עומד על כנו ואינו מפורק. דין שולחן של פרקים מתאים לשיטה המצריכה מחשבה של בעל החפץ להשתמש בו בצורתו החלקית על מנת שצורה זו תיחשב ככלי המקבל טומאה. מכיוון שלא מייחדים את החלקים המפורקים לתשמיש, והטבלה המפורקת היא ללא לזבז אלא כפשוטי כלי עץ, וכיוון שגם כשהוא מורכב אין הוא מחובר באופן קבוע, אין הוא מקבל טומאה כלל ("ריהוט הבית במשנה", עמוד 40).
ספק משקים לידיים - טהור
במשנה טהרות ד,ז שנינו: אלו ספיקות שטיהרו חכמים (אפילו ברשות היחיד): ...ספק ידים ליטמא (מי שהיו ידיו טהורות, וספק נגעו באוכלים או במשקים טמאים ונטמאו, ספק לא נגעו) ולטמא (או שהיו ידיו טמאות, וספק נגעו באוכלים או במשקים טהורים וטימאו אותם, ספק לא נגעו) וליטהר (או שהיו ידיו טמאות וטיהרן, ספק נטהרו כראוי, ספק לא נטהרו) - טהור (בכל אחד משלושת הספקות הללו, ספקו טהור, כמבואר במשנה ידיים ב,ד)...
כרבי שמעון בן אלעזר
בתוספתא טהרות א,ה שנו: אין ידיים לחולין. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הידיים תחילה לקודש ושניות לתרומות.
ובבבלי חולין לג,ב אמרו: תניא: אין ידיים תחילות לחולין (במקום שאמרו חכמים שידיים הן בדרגת ראשון לטומאה, הדבר נאמר לעניין תרומה וקודשים, שאם נגעו בתרומה או בקודש - עשאום שניים לטומאה). רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: ידיים תחילות לחולין ושניות לתרומה (במקום שאמרו חכמים שידיים הן בדרגת ראשון לטומאה, הדבר נאמר לעניין חולין, ובמקום שאמרו חכמים שידיים הן בדרגת שני לטומאה, הדבר נאמר לעניין תרומה). - ידיים תחילות לחולין - אין, לתרומה - לא? - הכי קאמר: תחילות אף לחולין, שניות לתרומה אין, לחולין לא (שאין שני עושה שלישי בחולין).
בבבלי ובירושלמי הגרסה בדברי רבי שמעון בן אלעזר: "הידיים תחילה לחולין" (במקום "לקודש"). בבבלי חולין מפרשים את הברייתא בידיים שנכנסו לבית המנוגע בנגע צרעת שהן בדרגת ראשון לטומאה, אבל הירושלמי כאן מפרש בסתם ידיים.
• • •
מציעים משנה (ממקום אחר): תמן תנינן: – שם שנינו (משנה עדויות ד,ו): הסך – את גופו, שמן (בכתב יד רומי: 'בשמן') טהור, נטמא (בכתב יד רומי: 'ונטמא') – האדם שסך, כשהשמן עוד עליו, ונטמא גם השמן, וירד (בכתב יד רומי: 'ירד') וטבל – במקווה, להיטהר מטומאתו, - בית שמאי אומרים: אף על פי מנטף (מוריד טיפות) – אף על פי שהשמן מנטף מגופו לאחר שטבל ('אף על פי מנטף' - סגנון התנאים, ופירושו: אף על פי שמנטף), טהור – השמן, מפני שהשמן בטל לגבי הגוף, ואגב הגוף שנטהר על ידי הטבילה, גם השמן שעליו נטהר על ידי הטבילה; ובית הלל אומרים: [כדי סיכת אבר קטן – אף אם נשאר מן השמן על גופו בשעה שטבל כדי סיכת אצבע קטנה שביד - השמן נשאר בטומאתו, שאין משקה נטהר במקווה, אבל אם נשאר מן השמן פחות מכך - השמן נטהר אגב טבילת הגוף (כך שנו בתוספתא עדויות. - דברי בית הלל מיותרים, ואינם בכתב יד רומי. ובמסירה שלפנינו נשתבש כאן ונחסר המשך התלמוד).
ומציעים סתירה: מחלפה שיטתהון דבית שמי! – מוחלפת (הפוכה) שיטתם של בית שמאי (דבריהם כאן סותרים את דבריהם שלהם עצמם במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן אינון אמרין: – שם הם אומרים: טהור – השמן טהור, מפני שבטל המשקה לגבי הגוף, והכא אינון אמרין: – וכאן הם אומרים: (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא ברש"ס. המגיה של המסירה שלפנינו לא השלים כאן די הצורך)] טמא (מילה זו הושלמה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – הם חוששים שהמים שיש במפה ייטמאו מחמת הכסת, שאין המשקה בטל לגבי המפה?!
ומתרצים את הסתירה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים): [תמן – שם, - מאוס (מעורר גועל, מזוהם) הוא – השמן שעל הגוף נעשה מאוס מחמת זיעת הגוף ונשתנה, ולפיכך הוא בטל לגבי הגוף, ברם הכא – אבל כאן, - בעינו (כמות שהוא, בלא שינוי) הוא – המים שיש במפה לא נשתנו, ולכן אינם בטלים לגבי המפה. (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא ברש"ס. המגיה של המסירה שלפנינו לא השלים כאן די הצורך)]
ומביאים את המשך המשנה שם: אם היה שמן טמא מתחילתו – שסך את גופו מלכתחילה בשמן טמא, וירד וטבל, - בית שמי אומרים: (שמונה המילים האחרונות הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. במסירה שלפנינו השמיט הסופר בשל טעות הדומות מן "כדי סיכת אבר קטן" לעיל עד "כדי סיכת אבר קטן" כאן. והמגיה לא השלים די הצורך) כדי סיכת אבר קטן – אם נשאר מן השמן על גופו בשעה שטבל כדי סיכת אצבע קטנה שביד - השמן נשאר בטומאתו, אבל אם נשאר מן השמן פחות מכך - השמן נטהר אגב טבילת הגוף; ובית הלל אומרים: משקה טופח – אף אם יש בשמן שעל גופו רק כדי להרטיב את היד הנוגעת בו - אין השמן נטהר אגב טבילת הגוף, והוא נשאר בטומאתו. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר משום בית הלל: טופח ומטפיח – אם יש בשמן שעל גופו כדי שהיד הנוגעת בו תתרטב וגם תוכל להרטיב מקום אחר - השמן נשאר בטומאתו, אבל אם יש בשמן שעל גופו רק כדי להרטיב את היד הנוגעת בו - השמן נטהר אגב טבילת הגוף.
ומציעים סתירה: מחלפה שיטתהון דבית הלל! – מוחלפת (הפוכה) שיטתם של בית הלל (דבריהם כאן סותרים את דבריהם שלהם עצמם במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן (צריך להוסיף: 'אינון', כמו בכתב יד רומי) אמרין: – שם הם אומרים: טמא – אף אם יש בשמן שעל גופו רק כדי להרטיב - השמן נשאר בטומאתו, שאין השמן בטל לגבי הגוף, והכא (צריך להוסיף: 'אינון', כמו בכתב יד רומי (שלא במקומו)) אמרין: – וכאן הם אומרים: טהור – אינם חוששים שהמים שיש במפה ייטמאו מחמת הכסת, אף אם יש במים כדי להרטיב, מפני שבטל המשקה לגבי המפה?! (לעיל אמרו שטעמם של בית הלל "לעולם ספק משקין לידים - טהור. דבר אחר: אין ידים לחולין", ואם כן, אין מקום להציע סתירה זו בדברי בית הלל. ונראה שכאן סברו שטעמם של בית הלל הוא, שאף שוודאי יש על המפה משקה טופח, בטל המשקה לגבי המפה (רז"פ))
ומתרצים את הסתירה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים): תמן – שם, - בעינו הוא – השמן נשאר על הגוף, ולכן אינו בטל לגבי הגוף, והכא (בכתב יד רומי: 'ברם ככר (צריך לומר: הכה)') – וכאן, - בלוע (ספוג) במפה הוא – המים נבלעו בתוך המפה, ולכן הם בטלים לגבי המפה.
ראב"ד בפירושו למשנה עדויות מעתיק את סוגיית הירושלמי כאן בשלימותה.
בהלכה זו שנחלקו בה בית שמאי ובית הלל, בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים.
היה אפשר להציע סתירה בדברי בית שמאי מהסיפא של המשנה כמו שהציעו סתירה בדברי בית הלל מהסיפא, וכן היה אפשר להציע סתירה בדברי בית הלל מהרישא של המשנה כמו שהציעו סתירה בדברי בית שמאי מהרישא. אלא שהסתירה בדברי בית שמאי מהרישא של המשנה גדולה יותר, ששם אף על פי שהשמן מנטף (ששיעורו גדול יותר מכדי סיבת אבר קטן שבסיפא) טהור, וכאן אף על פי שהמשקה רק טופח טמא, וכן הסתירה בדברי בית הלל מהסיפא של המשנה גדולה יותר, ששם אף על פי שהמשקה רק טופח (ששיעורו קטן יותר מכדי סיבת אבר קטן שברישא) טמא, וכאן כשהמשקה טופח טהור.
בתוספתא עדויות ב,ב שנו: הסך שמן טהור ונטמא, ירד וטבל - בית שמאי אומרים: אף על פי ששותת ויורד, טהור; ובית הלל אומרים: כדי סיכת אבר קטן - טמא, פחות מיכן - טהור.
• • •