משנה
חכמים הצריכו נטילת מים לידיים לפני אכילת לחם, כדי לטהר את הידיים מהטומאה שעליהן.
בית שמי אומרים: נוטלין לידים – בתחילה רוחצים את הידיים לסעודה, ואחר כך מוזגין את הכוס – מוזגים את כוס היין (מערבים את היין במים), כדי לשתות אותו לפני המזון. ובית הלל אומרים: מוזגין הכוס תחילה (בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'מוזגין את הכוס') – בתחילה מוזגים את כוס היין ושותים אותו, ואחר כך נוטלין לידים – רוחצים את הידיים לסעודה.
• • •
תלמוד
מציעים סברה לדברי בית שמאי: מה טעמון דבית שמי? – מה טעמם של בית שמאי? - שלא יטמאו (בכתב יד רומי: 'שמא ניטמו') משקין שבאחורי הכוס מידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס – אם ימזגו את הכוס תחילה, יש חשש שמא מחמת המזיגה יישפכו משקים על אחורי הכוס (הצד החיצון של הכוס), וכשייגע בהם לפני נטילת הידיים ייטמאו מחמת ידיו ויחזרו המשקים ויטמאו את אחורי הכוס (שגזרו חכמים על ידיים שלא רחצו אותן (סתם ידיים) שהן בדרגת שני לטומאה, וגזרו חכמים שהמשקים שייטמאו אפילו בשני לטומאה יהיו בדרגת ראשון לטומאה ויטמאו כלי), ובית שמאי סוברים שאסור להשתמש בכוס שנטמאו אחוריו במשקים, ולכן נוטלים לידיים תחילה, ואחר כך מוזגים את הכוס, שלא לטמא את אחורי הכוס.
ומציעים סברה לדברי בית הלל: מה טעמון דבית הלל? – מה טעמם של בית הלל? - לעולם אחורי הכוס טמאין – בית הלל סוברים שמותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים, ואם כטעמם של בית שמאי שיש חשש שמא מחמת המזיגה יישפכו משקים על אחורי הכוס, הרי ייטמאו המשקים מחמת אחורי הכוס ויחזרו המשקים ויטמאו את הידיים, ולא תועיל נטילת הידיים לפני המזיגה. לכן טעמם של בית שמאי אינו מספיק להצריך נטילת ידיים לפני מזיגת הכוס דווקא. בזה דחו בית הלל את דברי בית שמאי, ולדעתם אין חשש למזוג בידיים טמאות. דבר אחר: – הסבר נוסף: אין נטילת ידים אלא סמוך לברכה – על הלחם, שאין להפסיק בין נטילת הידיים לסעודה. בזה נתנו בית הלל טעם לדבריהם, שמוזגים את הכוס תחילה, ואחר כך נוטלים לידיים.
בתוספתא ברכות ה,כו שנו: בית שמיי אומרים: נוטלים לידיים, ואחר כך מוזגים את הכוס, שמא ניטמאו משקים שבאחורי הכוס מחמת הידיים ויחזרו ויטמאו את הכוס. בית הלל אומרים: אחורי הכוס לעולם טמאים. דבר אחר: אין נטילת ידיים אלא סמוך לסעודה. מוזגים את הכוס, ואחר כך נוטלים לידיים.
בבבלי ברכות נב,א-נב,ב אמרו: תנו רבנן: בית שמאי אומרים: נוטלים לידיים תחילה ואחר כך מוזגים את הכוס, שאם אתה אומר: מוזגים את הכוס תחילה, גזירה שמא ייטמאו משקים שאחורי הכוס מחמת הידיים, ויחזרו ויטמאו את הכוס. ובית הלל אומרים: מוזגים את הכוס תחילה ואחר כך נוטלים לידיים, שאם אתה אומר: נוטלים לידיים תחילה, גזירה שמא ייטמאו משקים שבידיים (שלא יהיו נגובות יפה ממי הנטילה) מחמת אחורי הכוס, ויחזרו ויטמאו את הידיים (ונמצא אוכל בידיים טמאות).
במאי קא מיפלגי? - בית שמאי סברי: אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים / שנטמא מאחוריו במשקים, גזירה משום ניצוצות (טיפות היוצאות מתוך הכלי אל אחוריו, שנטמאות באחורי הכלי ומטמאות את הידיים); ובית הלל סברי: מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים / שנטמא מאחוריו במשקים, ניצוצות לא שכיחי (ואין לגזור בדבר שאינו מצוי).
דבר אחר: תכף לנטילת ידיים סעודה / ברכה.
לפי גרסת הבבלי בדברי בית הלל ("שאם אתה אומר... גזירה שמא..."), נתנו בית הלל מיד טעם לדבריהם שמוזגים את הכוס תחילה לפני נטילת ידיים. אבל לפי התוספתא והירושלמי דחו בית הלל בתחילה את דברי בית שמאי, ואמרו ("אחורי הכוס לעולם טמאים") שטעם בית שמאי אינו מספיק להצריך נטילת ידיים לפני מזיגת הכוס דווקא, מפני שמותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים, ואם כן, מה לי אם נטל ידיו לפני המזיגה או אחרי המזיגה. ולפי זה, עדיין לא שמענו לבית הלל שצריך למזוג את הכוס תחילה דווקא. ולאחר שדחו את טעם בית שמאי, מפני שאין חשש למזוג בידיים טמאות, נתנו טעם לדבריהם שמוזגים את הכוס תחילה לפני נטילת ידיים דווקא, מפני שתכף לנטילה סעודה ("תוספתא כפשוטה").
ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: רבי ביבן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ביבי'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אתיא דבית שמי כרבי יוסי ודבית הלל כרבי מאיר – באה (הולכת שיטתם) של בית שמאי כרבי יוסי ו(שיטתם) של בית הלל כרבי מאיר, ומציעים משנה ממקום אחר (המשמשת כמקור למחלוקת התנאים): דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה כלים כה,ז): רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: לידים טמאות – חכמים הבדילו בין בית הצביעה (אוזן הכלי, מקום שתופסים בו את הכלי באצבעות) לאחוריים של כוסות במקרה של ידיים טמאות, שאם היו ידיו של אדם טמאות ואחורי הכוס טהורים, ומשקה טופח (רטוב) באחורי הכוס, אוחזו בבית הצביעה שבו אין משקה טופח, ואינו חושש שמא נטמאו המשקים שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את אחורי הכוס, וטהורות – וכן הבדילו בין בית הצביעה לאחוריים של כוסות במקרה של ידיים טהורות, שאם היו ידיו של אדם טהורות ואחורי הכוס טמאים, ומשקה טופח על גבי ידיו, אוחזו בבית הצביעה, ואינו חושש שמא נטמאו המשקים שעל גבי ידיו מחמת אחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את ידיו. אמר רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): לא אמרן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'לא אמרו', וכן הוא במשנה) אלא לידים טהורות בלבד – לא הבדילו בין בית הצביעה לאחוריים של כוסות אלא במקרה של ידיים טהורות, אבל במקרה של ידיים טמאות חוששים שמא ייגעו במשקים שבאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את אחורי הכוס (דברי רבי מאיר בידיים טמאות מבוארים כך בתוספתא כלים (בבא בתרא) ג,ט. דברי רבי מאיר ורבי יוסי בידיים טהורות מבוארים כך במשנה כלים כה,ח ובתוספתא שם ג,י). הרי שלדעת רבי יוסי, כשהידיים טמאות חוששים שמא ייטמאו משקים שבאחורי הכוס מידיו ויחזרו ויטמאו את אחורי הכוס, כטעמם של בית שמאי. אבל לדעת רבי מאיר, כשהידיים טמאות אין חוששים שמא ייטמאו משקים שבאחורי הכוס מידיו ויחזרו ויטמאו את אחורי הכוס, וכך היא גם דעת בית הלל שדחו את טעמם של בית שמאי.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי חלה ב,ג.
רבי יוסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שבתי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני), ורבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לחלה – לצורך עשיית עיסה בטהרה והפרשת חלה טהורה מן העיסה, ולנטילת ידים – לסעודה, אדם מהלך ארבע מילי (בכתב יד רומי: 'ארבע מיל', ובמקבילה: 'ארבעת מילין') – מטריחים (גורמים טורח, מכבידים) על אדם להלך ממקומו עד מרחק של ארבעה מילים (מקור המילה 'מיל' ביוונית ובלטינית. מיל רומי הוא מידת אורך כדי אלף צעדים כפולים), כדי לטבול ולהיטהר לחלה אם אינו טהור ואין לו מקווה במקומו, וכדי ליטול ידיו לסעודה אם אין לו מים במקומו.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בירבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): הדא דאת אמר (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'הדא דא' (=דאת) אמר', והמילה 'אמר' נמחקה שלא כדין על ידי מגיה, והסדר בדפוס ונציה פתר בטעות 'הדא דאמר'. ובכתב יד רומי: 'הדה דתמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר שמטריחים על אדם להלך ארבעה מילים לחלה ולנטילת ידיים) - לפניו – המהלך בדרך - מטריחים עליו להלך לפניו (להלך למקום שהוא עתיד להגיע אליו בדרכו) עד מרחק של ארבעה מילים, כדי שיעשה את העיסה בטהרה ויסעד בנטילת ידיים, שכן אין זו טרחה גדולה להלך לפניו, שהרי כוונתו להלך לשם, אבל לאחריו - אין מטריחין עליו – המהלך בדרך - אין מטריחים עליו כלל להלך לאחריו (לחזור למקום שכבר יצא ממנו), אלא יעשה את העיסה בטומאה ויסעד בלא נטילת ידיים, שכן זו טרחה גדולה להלך לאחריו, שהרי יצטרך לחזור משם.
ושואלים: שומרי גנות ופרדיסים מה את עבד להון? – מה אתה עושה אותם? (איך אתה דן אותם? כיצד יש לדון את המקרה של שומרי גנות ופרדסים השומרים על הפירות המחוברים לאילנות לעניין חלה ונטילת ידיים?) כלפניהן? כלאחריהן? – האם יש לדמות מקרה זה למקרה של ההולך בדרך שמטריחים עליו להלך לפניו ארבעה מילים, וגם במקרה זה מטריחים עליהם להלך ממקומם ארבעה מילים, או שמא יש לדמות מקרה זה למקרה של ההולך בדרך שאין מטריחים עליו כלל להלך לאחריו, וגם במקרה זה אין מטריחים עליהם כלל להלך ממקומם?
ופושטים את השאלה (בהצעת מקור תנאי): נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (משנה חלה ב,ג): האשה יושבת וקוצה חלתה – חותכת ומפרישה חלה, ערומה – כשהיא ערומה, ומותר לה לברך על הפרשת החלה, מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה – שבזמן שהיא יושבת היא יכולה לכסות ערוותה ברגליה, אבל לא האיש – אין האיש מפריש חלה כשהוא ערום, שאינו יכול לכסות ערוותו אפילו בישיבה, ואסור לו לברך על הפרשת החלה. ויש להציע השוואה למקור: והדא אשה – והאישה הזאת, לא בתוך הבית (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ביתה') היא יושבת?! – הרי דרכה של אישה להיות יושבת בתוך ביתה (בראשית רבה יח,א ו-סה,ד)! ואת אמר: – ואתה אומר: אין מטריחין עליה – הדין במקרה של אישה הוא, שאין מטריחים עליה להלך ממקומה כדי להביא בגד ולכסות את עצמה להפרשת חלה, וכא – וכאן (במקרה של שומרי גנות ופרדסים, שדרכם להיות יושבים בתוך הגנות והפרדסים), - אין מטריחין עליו – הדין במקרה של אישה חל גם כאן, שאין מטריחים עליהם להלך ממקומם כדי לטבול ולהיטהר להפרשת חלה (ההשוואה כאן מבוססת על דמיון חיצוני בין המקרים שהושוו).
בבבלי פסחים מו,א וחולין קכב,ב-קכג,א אמרו: אמר רבי אבהו אמר ריש לקיש / רבי שמעון בן לקיש: לגַבָּל (העוסק בערבוב ובלישה של עיסה) ולתפילה ולנטילת ידיים - ארבעת מילים (ילך עד מרחק של ארבעה מילים לטבול ולהטביל כליו כדי לגבל עיסתו בטהרה, ולטבול לקריו כדי להתפלל בטהרה, וליטול ידיו כדי לאכול).
אמר רבי יוסי בר חנינא: לא שנו (מוסב למימרה של רבי שמעון בן לקיש: "לגבל ולתפילה ולנטילת ידים - ארבעת מילים") אלא לפניו, אבל לאחריו - אפילו מיל אינו חוזר. - אמר רב אחא בר יעקב: ומינה (משמועה זו נלמד), מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל - חוזר.
בבבלי מסר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש שלגבל ולתפילה ולנטילת ידים אדם מהלך ארבעה מילים, ורבי יוסי בן חנינה אמר שהדברים אמורים לפניו אבל לא לאחריו. ובירושלמי נמסר בשם רבי שמעון בן לקיש שלחלה ולנטילת ידים אדם מהלך ארבעה מילים, ורבי אבהו אמר בשם רבי יוסי בן חנינה שהדברים אמורים לפניו אבל לא לאחריו. גם בבבלי וגם בירושלמי התייחס רבי יוסי בן חנינה לרבי שמעון בן לקיש.
"לגבל" שבבבלי (לפי הפירוש לעיל) הוא "לחלה" שבירושלמי. בירושלמי אין "לתפילה".
לפי הבבלי, לאחריו - אינו חוזר מיל, אבל פחות ממיל - חוזר. ולפי הירושלמי, לאחריו - אינו חוזר כלל.
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): מים שלפני המזון – מים שנוטלים בהם את הידיים לפני הסעודה (מים ראשונים), - רשות – מצווה מדברי חכמים שאינה חובה, ושלאחר המזון – מים שנוטלים בהם את הידיים אחרי הסעודה לפני ברכת המזון (מים אחרונים), - חובה – מדברי חכמים, אלא שבראשונים - נוטל ומפסיק, ובשניים (בכתב יד רומי: 'ובאחרונים') - נוטל ואינו מפסיק – אף על פי שמים שלפני המזון רשות ומים שלאחר המזון חובה, וחובה חמורה מרשות, מכל מקום יש במים שלפני המזון חומרה שאיננה במים שלאחר המזון, שבראשונים חייב ליטול ולהפסיק (כמבואר להלן), מה שאין כן בשניים (באחרונים).
ושואלים: מה הוא (במקבילה: 'מהו') נוטל ומפסיק? – מה פירושו של הביטוי הזה?
ומשיבים: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: נוטל ושונה – חייב ליטול את הידיים פעם אחת, להפסיק את הנטילה וליטול פעם שנייה (בנטילה הראשונה המים מטהרים את ידיו, ובנטילה השנייה המים השניים מטהרים את המים הראשונים שעל גבי ידיו שנטמאו מידיו. במה דברים אמורים? כשלא נתן על ידיו רביעית הלוג מים בבת אחת, אבל אם נתן עליהן רביעית הלוג מים בבת אחת - אינו צריך למים שניים, כמבואר במשנה ידיים ב,א).
ומציעים תמיהה: רבי שמואל בר (צריך להוסיף: 'רב', כמו שהוא במקבילה) יצחק (אמורא בדור השלישי) (אמר (מילה זו יתירה, ואינה במקבילה)) בעי – שואל (מקשה): נוטל ושונה (בכתב יד רומי חסר מתחילת המשפט עד כאן), ואת אמרת (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אמר'): – ואתה אומר: רשות?! – מן האמור לפני כן, שמים שלפני המזון יש בהם חומרה שהוא חייב ליטול ולשנות, עולה המסקנה שמים שלפני המזון אינם רשות אלא חובה, ומסקנה זו אינה נכונה לפי האמור בברייתא! - אין משיבים על תמיהה זו ('אמר / בעי' הוא כפל גרסה של המונחים 'אמר' ו'בעי'. מונחים אלה נצטרפו בכפלי גרסה בכמה מקומות בירושלמי ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמודים 202-203, הערה 114)).
[ומציעים מסורת חלופית עלומת שם (המציעה קושיה חלופית): אית דבעי מימר (בכתב יד רומי בטעות: 'את מימר דבעי', ובמקבילה בטעות: 'אין דבעי מימר'): – יש (מי) שרוצה לומר: אדם מהלך ארבעת מילין, ואת אמר (במקבילה בטעות: 'אמרת'): רשות?! – מן האמור לפני כן (בסוגיה הקודמת), שמים שלפני המזון יש בהם חומרה שהוא חייב להלך ממקומו עד מרחק של ארבעה מילים כדי ליטול ידיו לסעודה אם אין לו מים במקומו, עולה המסקנה שמים שלפני המזון אינם רשות אלא חובה, ומסקנה זו אינה נכונה לפי האמור בברייתא! - אין משיבים על תמיהה זו (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי והמקבילה, וכן הוא ברש"ס)]
בתוספתא ברכות ה,יג שנו: מים הראשונים - רשות, האחרונים - חובה. מים הראשונים, אם רצה להפסיק - מפסיק. מים האחרונים, אם רצה להפסיק - אינו מפסיק.
ברור מן הירושלמי שבמים ראשונים מחויב להפסיק ולשנות. אבל בתוספתא מפורש: "אם רצה להפסיק", כלומר, שהכל תלוי ברצונו ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי חולין קה,א אמרו: אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין: מים ראשונים - מצווה, אחרונים - חובה.
ובבבלי עירובין יז,ב וחולין קה,ב אמרו: אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מה אמרו: מים אחרונים חובה? - מפני שמלח סדומית (הבא מסדום) יש, שמסמא (מעוור) את העיניים (ולכן צריך לרחוץ את הידיים, שמא דבק בידיו מלח סדומי בשעת האכילה וייגע בהן בעיניו).
בארץ ישראל קראו למים ראשונים רשות, מפני שזו מצווה שבאה על ידי רשות, שהרי יש בידו שלא לאכול פת.
מנהג ארץ ישראל לברך על מים אחרונים "על רחיצת ידיים".
בירושלמי לא נזכרה כלל מלח סדומית בטעם מים אחרונים. ומהירושלמי ומהמדרשים (ראה להלן) משמע שמחמת זוהמה הוא, ולפיכך אמרו שעל מים אחרונים יצאה אישה מביתה ונהרגו שלוש נפשות (וכן אמרו בבבלי חולין קו,א), ולא הזכירו סכנה אחרת ("תוספתא כפשוטה").
בארץ ישראל קראו למצווה שאינה חובה "רשות". הרי שלא נחלקו הבבלי והירושלמי בעניין מים ראשונים.
בתוספתא ובבבלי: מים ראשונים ואחרונים. ובירושלמי: מים שלפני המזון ושלאחר המזון (בראש הברייתא), ראשונים ושניים / אחרונים (בסוף הברייתא).
אמר רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): על הראשונים נאכל בשר חזיר – בגלל מים לפני המזון שאדם מישראל לא נטל בהם את ידיו, האכילו אותו בשר חזיר, כמסופר במדרשים המובאים להלן, ועל השניים יצאה אשה מביתה – בגלל מים לאחר המזון שאדם לא נטל בהם את ידיו, נתגרשה אשתו ממנו (ראה להלן). ויש אומרים, שנהרגו עליהן שלש נפשות – בגלל מים לאחר המזון שאדם לא נטל בהם את ידיו, נהרגו שלושה בני אדם (ראה להלן).
עד כאן המקבילה בירושלמי חלה.
בבבלי חולין קו,א אמרו: כי אתא רב דימי אמר: מים ראשונים - האכילו בשר חזיר, אחרונים - הוציאו אישה מבעלה. כי אתא רבין אמר: מים ראשונים - האכילו בשר נבילה, אחרונים - הרגו את הנפש. - רבי אבא מחליף / מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא (מים ראשונים - האכילו בשר חזיר (שחמור מאכילת בשר נבילה), אחרונים - הרגו את הנפש).
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בלק' סימן כד; במדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'בלק' סימן טו ובבמדבר רבה כ,כא נאמר: ילמדנו רבנו, מי שאכל ולא נטל ידיו, מה יהא חייב? - כך שנו רבותינו: נטילת ידיים לפני המזון - רשות, לאחר המזון - חובה. - מעשה היה בשעת השמד בחנווני ישראל, שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר, שלא ירגישו בו שהוא יהודי. וכך היה מנהגו: כל מי שנכנס לחנותו ואינו נוטל ידיו, היה יודע שהוא גוי ונותן לפניו בשר חזיר, וכל מי שנוטל ידיו ומברך, יודע שהוא יהודי ומאכילו בשר טהור. פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם ולא נטל ידיו, היה סבור שהוא גוי, נתן לפניו בשר חזיר, אכל ולא בירך. בא לעשות עימו חשבון על הפת ועל הבשר, ובשר חזיר נמכר ביוקר, אמר לו: יש לי עליך כך וכך מן הבשר שאכלת, שהחתיכה שווה עשרה מנה (היה להם מנה שהיה מטבע קטן). אמר לו: אתמול נתת אותה לי / אכלתי אותה בשמונה, והיום אתה רוצה עשרה?! אמר לו: זו שאכלת היום של חזיר היא. כיוון שאמר לו כך, עמדו לו שערותיו, ונבהל ונפחד. אמר לו בצנעה: יהודי אני ונתת לי בשר חזיר?! אמר לו: תיפח רוחך, כשראיתי שאכלת בלא נטילת ידיים ובלא ברכה, הייתי סבור שאתה גוי. - מכאן אמרו חכמים: מים הראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש. - מעשה באדם אחד שאכל קטנית ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקטנית. ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו: אמר ליך בעליך: סימן שאכל עכשיו קטנית, שגרי לו אותה טבעת. לאחר שעה בא בעלה, אמר לה: היכן הטבעת? אמרה לו: פלוני בא בסימנים שלך ונתתיה לו. נתמלא עליה חימה, עמד והרגה. לפיכך מי שאינו נוטל את ידיו אחר המזון כאילו הורג את הנפש.
בבבלי יומא פג,ב סיפרו: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי היו מהלכים בדרך. רבי מאיר היה מדקדק בשם (ולומד משמו של אדם על טבעו), רבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדקדקים בשם. באו לפונדק אחד. אמרו לו (לפונדקי): מה שמך? - אמר להם: כידור. - אמר רבי מאיר (לעצמו): משמע אדם רשע הוא, שנאמר: "כי דור תהפוכות המה" (דברים לב). רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו אצלו כיסיהם (שבהם מונח כספם, שכן באו ללון שם בשבת), רבי מאיר לא הפקיד אצלו כיסו... למחר אמרו לו: תן לנו כיסינו. - אמר להם: לא היו דברים מעולם (לא הפקדתם בידי דבר). - אמר להם רבי מאיר: מפני מה לא דקדקתם בשם (ללמוד שאדם רשע הוא)? - אמרו לו: מפני מה לא אמרת לנו? - אמר להם: לא אמרתי אלא לחשוש, להחזיק (להעמידו בחזקת רשע) כלום אמרתי? משכוהו והכניסוהו לחנות, השקוהו יין. ראו עדשים בזקנו (שאכל עדשים באותו יום). הלכו ונתנו סימן לאשתו (שציווה בעלה שיחזירו להם את כיסיהם בסימן שאכל עדשים בסעודתו), ונטלו את כיסיהם. הלך הוא והרג את אשתו (מרוב כעס על שעשתה כן). - היינו דתניא: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים (שרוחצים בהם את הידיים ואת הפה לאחר האוכל) הרגו את הנפש (כמעשה זה, שאם היה רוחץ פיו, לא היו יודעים שאכל עדשים).
המעשה השני במדרשים לעיל הוא המעשה בכידור בבבלי בכמה שינויים.
לפי הירושלמי ולפי רב דימי בבבלי, במעשה השני במדרשים, גירש הבעל את אשתו ולא הרג אותה. ולפי יש אומרים בירושלמי, במעשה השני במדרשים, הרג הבעל שלוש נפשות, ונראה שמלבד אשתו הרג גם את חבירו ואת עצמו.
המעשים הללו באו ללמד על חשיבותם של מים ראשונים ושל מים אחרונים.
• • •
מספרים: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) סלק לגבי – עלה אצל (בא אל) רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), חמא יתיה (בכתב יד רומי: 'אשכחיה') אכל כהתם (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בחתה') – ראה (שמואל) אותו (את רב) אוכל בבגד שק (אוכל כשידיו מכוסות בבגד שק). אמר ליה: – אמר לו (שמואל לרב): מהו כן (בכתב יד רומי: 'מהוא הכן')? – מהו כך? (מה פשר הדבר הזה? וכי אוכלים כשהידיים מכוסות בבגד בלי נטילת ידיים?! שהיה שמואל סבור שעשה רב כך משום שלא נטל את ידיו) אמר ליה: – אמר לו (רב לשמואל): איסתניס (אנין הדעת, מעודן ביותר, רגיש מאוד (מקור המילה ביוונית)) אני – אף שנטלתי את ידיי, אני אוכל כשהידיים מכוסות בבגד, משום שאיסתניס אני ואיני רוצה לאכול בידיים חשופות.
ומספרים עוד: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי), כד סליק להכא – כשעלה לכאן (כשהיגר מבבל לארץ ישראל), חמא כהניא אכלין כהתם (צריך לומר: 'בחתה'. ובכתב יד רומי בטעות: 'בחלה') – ראה את הכוהנים אוכלים בבגד שק (אוכלים כשהידיים מכוסות בבגד בלי נטילת ידיים). אמר להון: – אמר להם: הא אזילא ההיא דרב ושמואל! (בניחותא) – הרי הלכה (בטלה) ההיא (ההלכה ההיא) של רב ושמואל! (ממה שאתם עושים מוכח, שאין הלכה כרב ושמואל לעיל שסבורים שאין אוכלים כשהידיים מכוסות בבגד בלי נטילת ידיים)
ומציעים מסורת (המכריעה בין הדיעות החלוקות בקשר לאכילה כשהידיים מכוסות בבגד בלי נטילת ידיים): אתא – בא רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) ואמר בשם בר בר (בכתב יד רומי: 'בר בא הונא', וצריך לומר: 'בא בר הונא' ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמודים 312-313). - רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם כהנא (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם שמואל: נטילת ידים לחולין – אדם אינו רשאי לאכול חולין (לחם של חולין) כשהידיים מכוסות בבגד בלי נטילת ידיים, והוא צריך ליטול ידיים לפני אכילת חולין, אין נטילת ידים לתרומה – כוהן רשאי לאכול תרומה (בין לחם ובין פירות של תרומה) כשהידיים מכוסות בבגד בלי נטילת ידיים, ואינו צריך ליטול ידיים לפני אכילת תרומה, והטעם הוא, מפני שהכוהנים זהירים הם ולא יבואו לנגוע במאכל תרומה בידיהם (המסורת המוצעת מכריעה בין הדיעות החלוקות לעיל. רב ושמואל סבורים שאין אוכלים כשהידיים מכוסות בבגד בלי נטילת ידיים, כי הם מדברים באכילת חולין. ואילו הכוהנים אכלו כשהידיים מכוסות בבגד בלי נטילת ידיים, כי אכלו תרומה. - אין כוונת המאמר הזה שהצריכו חכמים נטילת ידיים לחולין ולא לתרומה, שהרי שנינו במשנה חגיגה ב,ה שהצריכו חכמים נטילת ידיים לחולין ולמעשר ולתרומה, ולא עוד אלא שהצריכו חכמים נטילת ידיים לחולין משום סרך תרומה (כדי להרגיל את אוכלי תרומה שייטלו ידיהם)).
ומביאים דיעה חולקת: רבי יוסי אומר: לתרומה ולחולין (משפט זה נשמט במסירה שלפנינו, ונוסף על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – כוהן אינו רשאי לאכול תרומה (בין לחם ובין פירות של תרומה) ואדם אינו רשאי לאכול חולין (לחם של חולין) כשהידיים מכוסות בבגד בלי נטילת ידיים, והם צריכים ליטול ידיים לפני אכילת תרומה וחולין (רבי יוסי עצמו חולק על המסורת שהוא אמר בשם שמואל).
בבבלי חולין קז,א-ב אמרו: שמואל אשכחיה לרב דקאכיל במפה (על ידיו), אמר ליה: עבדין כדין? אמר ליה: דעתי קצרה עלי. - כי סליק רבי זירא (לארץ ישראל), אשכחינהו לרבי אמי ולרבי אסי דקאכלי בבלאי חמתות (ששמו על ידיהם קרעי חמתות שהתבלו), אמר להו: תרי גברי רברבי כרבנן / כוותייכו ליטעו בדרב ושמואל?! הא קאמר ליה דעתי קצרה / הא דעתי קצרה קאמר ליה (ולכן אכל רב בבגד על ידיו, ואולם הוא נטל את ידיו לפני כן, ולא התיר לאכול כך בלא נטילת ידיים)! - אשתמיטתיה (מרבי זירא) הא דאמר רב תחליפא בר אבימי (אמורא בבלי בדור השני) אמר שמואל: התירו מפה (התירו חכמים לאכול פת במפה הכרוכה על הידיים בלא נטילת ידיים) לאוכלי תרומה, ולא התירו מפה לאוכלי טהרות (המקפידים לאכול חולין בטהרה), ורבי אמי ורבי אסי כהני הוו.
המעשה של רב ושמואל והמעשה של רבי זירא והכוהנים זהים בשני התלמודים. רבי אמי ורבי אסי בבבלי הם הכוהנים בירושלמי. אך תגובתו של רבי זירא לכוהנים שונה בשני התלמודים. לפי הבבלי, תמה רבי זירא על הכוהנים שטעו במעשה של רב ושמואל. ואילו לפי הירושלמי, הוכיח רבי זירא מן הכוהנים שאין הלכה כרב ושמואל. בבבלי אמרו שרבי זירא שכח את המסורת בשם שמואל שהתירו אכילה במפה בלי נטילת ידיים לאוכלי תרומה אבל לא לאוכלי חולין. ואילו בירושלמי הביאו מסורת זהה בשם שמואל המכריעה בין הדיעות של רב ושמואל ושל הכוהנים.
יש הבדלי לשון בין שתי המסורות בשם שמואל: בבבלי: "התירו מפה, לא התירו מפה", ובירושלמי: "נטילת ידים, אין נטילת ידים" (הלשון בבבלי ברורה יותר מהלשון בירושלמי). בבבלי: "אוכלי תרומה, אוכלי טהרות", ובירושלמי: "חולין, תרומה". ללשון "אוכלי תרומה" בבבלי שני מובנים שונים: כוהנים האוכלים תרומה / כוהנים הרגילים לאכול תרומה ואפילו אוכלים חולין.
רבי יוסה אמר בשם רבי (צריך לומר: 'רב') חייא בר אשי (אמורא בבלי בדור השני. - בכתב יד רומי אין שבע מילים אלו); ורבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם (ו)רבי (צריך לומר: 'רב', וכן הוא בכתב יד רומי) חייא בר אשי שאמר בשם רב: נטילת ידים לתרומה – לאכילת תרומה, - עד הפרק – הידיים טעונות נטילה עד הפרק של היד, מקום חיבור כף היד לאמת היד, ולחולין – נטילת ידיים לאכילת חולין, - עד קישרי אצבעותיו – הידיים טעונות נטילה עד מקום חיבור האצבעות לכף היד.
ומספרים: מיישא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בר בריה ד- – בן בנו של רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: מָן דהוא (בכתב יד רומי: 'דהווה') אכל עם סבי ולא משטף ידוי (בכתב יד רומי: '[ו]לא הוה נסב לידוי') עד הפרק – מי שהיה אוכל (מבקש לאכול) עם סבי (רבי יהושע בן לוי) ולא שוטף (רוחץ) ידיו עד הפרק (מקום חיבור כף היד לאמת היד), לא הוה אכל עימיה – לא היה (סבי) אוכל עימו (שרבי יהושע בן לוי סבור, שנטילת ידיים אף לחולין - עד הפרק. רבי יהושע בן לוי לא היה כוהן ואכל חולין ולא תרומה).
בבבלי חולין קו,א-ב אמרו: תנו רבנן: נטילת ידים לחולין - עד לפרק, לתרומה - עד לפרק...
אמר רב (לתלמידיו כשהוא מראה להם את ידו): עד כאן - לחולין, עד כאן - לתרומה (שהפרק האמור בזה אינו הפרק האמור בזה, ויש להקל בחולין ולהחמיר בתרומה). ושמואל אמר: עד כאן - בין לחולין בין לתרומה, לחומרא (יש להחמיר בחולין כבתרומה) / לקולא (יש להקל בתרומה כבחולין). ורב ששת אמר: עד כאן - בין לחולין בין לתרומה, לקולא / לחומרא.
אמר בר הדיא: הוה קאימנא קמיה דרבי אמי, ואמר לי: עד כאן - בין לחולין בין לתרומה, לחומרא. ולא תימא: רבי אמי (שנהג כך) - משום דכוהן הוא (ויש חשש שיערב תרומה וחולין), דהא רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי דקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי - הוא ליוואי (לוי), ואמר: עד כאן - בין לחולין בין לתרומה, לחומרא.
בשני התלמודים אמר רב: עד קשרי אצבעותיו - לחולין, עד הפרק - לתרומה.
בשני התלמודים אמר רבי מיישא בן בנו של רבי יהושע בן לוי בשם סבו: עד הפרק - בין לחולין בין לתרומה, לחומרא.
רבי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רב') הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: אין נטילת ידים אלא לפת בלבד – צריך ליטול ידיים לפני אכילת לחם של חולין בלבד, אבל לא לפני אכילת מאכלים אחרים של חולין, כגון פירות.
תני – שונה (ברייתא) רבי הושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): כל (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'לכל') דבר שיש בו ליכלוך (לחלוח) משקה – צריך ליטול ידיים לפני אכילת כל דבר שיש בו רטיבות של משקה. טעם הדבר הוא, שהמשקה נטמא מחמת הידיים והמשקה חוזר ומטמא את המאכל, מפני שגזרו חכמים על הידיים שהן בדרגת שני לטומאה, וגזרו חכמים שמשקים נטמאים אף משני לטומאה ונעשים ראשון לטומאה, ולכן תיקנו שייטול ידיו קודם האכילה ויטהרן כדי שלא ייטמא המאכל.
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) (אמר (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי)), אפילו מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'נסיב לידוי') – אפילו לקצץ תורמוסים (לפרק את הקצצים, הם תרמילי התורמוסים (אחד מהסוגים של משפחת הקטניות, שזרעיו נאכלים), כדי להוציא את זרעיהם ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית" ב, עמוד 232, על פי רש"ס)) היה רבי זעירא נוטל את ידיו (לפני פירוקם), משום שחשש למשקה שעל גבי התורמוסים.
בבבלי חולין קו,א אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: לא אמרו (לא תיקנו חכמים) נטילת ידיים לפירות אלא משום נקיות (ולא משום טהרה) / אין נטילת ידיים לפירות.
ובבבלי פסחים קטו,א אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: כל שטיבולו במשקה (שנאכל אגב טבילתו במשקה כלשהו) - צריך נטילת ידיים.
דברי רבי אושעיא בבבלי פסחים הם מעין דבריו בירושלמי כאן.
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: נטל ידיו בשחרית (בשעת הבוקר) – כשהתעורר משנתו, או לאחר שעשה צרכיו, או לפני שאכל, - אין מטריחין (אין גורמים טורח, אין מכבידים) עליו (בכתב יד רומי נוסף 'ליטול') בין הערבים (לפנות ערב, סמוך לשקיעת החמה) – שנטילת הידיים בשחרית מועילה לכל היום, ואינו צריך ליטול ידיו שוב לפני אכילת לחם במשך כל היום ואפילו בין הערביים (אם שמר על ידיו מלנגוע בדבר המצריך נטילה).
רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי) מפקד לחַמָּרַיָּה – (היה) מצווה לחמרים (נהגי חמורים): הן דאתון משכחין מיסתחון (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'מיסתהון', ומגיה תיקן 'ה' ל-'ח'. ובכתב יד רומי: 'מיסתון'. וצריך לומר כמו ברש"ס: 'מין תהון') נסבין ידיכון (בכתב יד רומי: 'לידיכון') ומתני (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ומתניין') על כל יומא – היכן שאתם מוצאים מים (כשאתם מהלכים בדרך), תהיו נוטלים את ידיכם ומתנים (קובעים תנאי, באמירה או במחשבה) על כל היום (שנטילה זו תועיל לכל היום, ואינכם צריכים ליטול ידיכם שוב לפני אכילת לחם במשך כל היום).
בבבלי חולין קו,ב-קז,א אמרו: אמר רב: נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו. - אמר להו רבי אבינא לבני פקתא (בקעה) דערבות: כגון אתון, דלא שכיחי / נפישי לכו מיא, משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא. איכא דאמרי: בשעת הדחק - אין, שלא בשעת הדחק - לא, ופליגא דרב (שיטתו של רבי אבינא חלוקה על שיטתו של רב שהתיר לנהוג כך בכל המצבים); ואיכא דאמרי: שלא בשעת הדחק נמי, והיינו דרב.
• • •
מספרים: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) סליק גביה (צריך לומר כמו ברש"ס: 'גבי'. ובכתב יד רומי: 'לגבי') – עלה אצל (בא אל) רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לקיסרין (עיר על חוף ים התיכון). אשכחיה (במסירה שלפנינו נוספה בטעות על ידי מגיה המילה 'אמר' כמו בכתב יד רומי) אזל למיכול (בכתב יד רומי: 'מיכול') – מצא (רבי זעירא) אותו (את רבי אבהו) הולך לאכול. יהב ליה עגולה דקצי (צריך לומר כמו ברש"ס: 'דיקצי'. ובכתב יד רומי: 'מיקצי') – נתן לו (רבי אבהו לרבי זעירא) כיכר (של לחם) שיפרוס (לפרוס, כדי לכבדו). אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו לרבי זעירא): סב בריך! – ברך (על הלחם)! ('סב' משמש כאן כפועל עזר להדגשה). אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לרבי אבהו): בעל הבית יודע כוחו של ככרו – רבי זעירא סירב לבצוע את הלחם, באומרו שבעל הבית צריך לברך על הלחם, כי הוא מכיר את איכותה של הכיכר, ולכן יכול לבצוע אותה בצורה הנכונה ביותר (לפי המסופר בהמשך, רבי אבהו קיבל את דבריו של רבי זעירא ובירך על הלחם). מן דאכלון אמר ליה: – משאכלו (לאחר שאכלו) אמר לו (רבי אבהו לרבי זעירא): סב בריך! – ברך (ברכת המזון)!. אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לרבי אבהו): חכם רבי לרב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אנשא רבא (בכתב יד רומי נוסף 'הווה'. וצריך לומר: 'דאנש רב הוא') – מכיר רבי (תואר כבוד כלפי רבי אבהו) את רב הונא (רבו של רבי זעירא בבבל) שאדם גדול הוא, והוא הוה (בכתב יד רומי: 'והווה', בלי 'והוא') אמר: – והוא (רב הונא) היה אומר: הפותח הוא חותם – מי שמברך על הלחם צריך לברך ברכת המזון. ולכן רבי אבהו צריך לברך ברכת המזון (מסתבר שרבי אבהו קיבל את דבריו של רבי זעירא ובירך ברכת המזון).
ומציעים קושיה (על רב הונא): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה על רב הונא! דתני: – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): סדר נטילת ידים – נטילת מים ראשונים לפני הסעודה: עד חמשא (בכתב יד רומי: 'חמשה') – אם היו עד חמישה מסובים בסעודה, מתחילין מן הגדול – נותנים לגדול שבהם ליטול את ידיו תחילה, כדי לחלוק לו כבוד, יותר מיכן – אם היו חמישה ויותר מסובים בסעודה, מתחילין מן הקטון (בכתב יד רומי: 'הקטן') – כדי שלא יצטרך הגדול לחכות בין הנטילה לברכת הלחם (שאחד מברך לכולם) עד שייטלו השאר את ידיהם, שאין להפסיק יותר מדי בין הנטילה לברכת הלחם, ולפיכך, מכיוון שמתחילים מן הקטן, הגדול ממתין עד הסוף. (צריך להוסיף כאן כמו בברייתא שבתוספתא: 'סדר מזיגת הכוס:') באמצע המזון – בתוך הסעודה, מתחילין מן הגדול – מוזגים לגדול תחילה, כדי לחלוק לו כבוד, מכיוון שעל יין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו (משנה ברכות ו,ו), לאחר המזון – לאחר הסעודה, לפני ברכת המזון, מתחילין מן המברך – על היין, ומכיוון שעל יין שלאחר המזון אחד מברך לכולם (משנה שם), נמצא שהמברך על היין צריך לחכות בכוסו המלאה עד שימזגו לכולם (עד כאן הברייתא). ויש לדון: לא שיתקין עצמו לברכה?! (בתמיהה) – האם לא אמרו שמתחילים במזיגת הכוס לאחר המזון מן המברך כדי שיכין המברך את עצמו לברכת המזון? הרי אמרו כך רק כדי שיתקין את עצמו לברכה! שכן המברך על היין לאחר המזון הוא מברך ברכת המזון, ונתנו למברך פנאי להתקין את עצמו לברכת המזון. ויש להקשות: אין תימר: – אם תאמר: הפותח הוא חותם – מי שמברך על הלחם צריך לברך ברכת המזון, - כבר מתוקן הוא! – הרי הוא כבר מוכן לברכת המזון משבירך על הלחם, ואין צורך להתחיל בו במזיגת הכוס לאחר המזון כדי שיתקין את עצמו לברכה! אלא מכאן שאין אומרים כרב הונא שמי שמברך על הלחם צריך לברך ברכת המזון.
ומתרצים (בהצעת פרשנות לברייתא על ידי העמדתה במקרה מסוים): אמר רבי יצחק (בכתב יד רומי נוסף 'בר' אלעזר'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - האפשרות שרבי יצחק בירבי אלעזר מן הדור הרביעי בקיסריה מתייחס לקושיית הסתם על מימרת רב הונא שנמסרה על ידי רבי זירא מן הדור השלישי בסעודה בקיסריה מסתברת יותר מהאפשרות שרבי יצחק סתם שהוא רבי יצחק נפחא מן הדור השני והשלישי מתייחס לכך. ייתכן שאף רבי יצחק המוזכר במסירה שלפנינו הוא רבי יצחק בירבי אלעזר, שאולי כונה אף הוא לעיתים רבי יצחק סתם, או ששם אביו נשמט במהלך מסירת הנוסח ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 246-247)): תיפתר – תתפרש (הברייתא), באילין דהוו (צריך לומר: 'דהוון') עלין (בכתב יד רומי: 'באלין דעלילין') קיטעין קיטעין ולא ידעין מה ('מה' משמשת לעיתים במקום 'מאן'. בכתב יד רומי: 'מן' (=מאן)) מברכה – ב(מקרה של) אלה שהיו נכנסים (לסעודה) קטעים קטעים (בקבוצות) ולא יודעים מי מברך (ברכת המזון, מפני שכל קבוצה בירך אחד ממנה על הלחם, ולא בירך אחד לכולם על הלחם, ולכן מתחילים במזיגת הכוס לאחר המזון מן המברך על היין, כדי שיכין המברך את עצמו לברכת המזון. אבל כשנכנסו כולם לסעודה ביחד ואחד בירך לכולם על הלחם, הם יודעים שהוא מברך ברכת המזון, ואין צורך להתחיל בו במזיגת הכוס לאחר המזון כדי שיתקין את עצמו לברכה).
בבבלי ברכות מו,א אמרו: רבי זירא חלש. אמר רבי אבהו: אי מתפח / קביל עליה רבי אבהו דאי מתפח (מתרפא) קטינא חריך שקי (הגוץ חרוך השוקיים - כינוי לרבי זירא) - עבידנא יומא טבא לרבנן. אתפח רבי זירא, עבד רבי אבהו יומא טבא לרבנן / סעודה לכולהו רבנן. כי מטא למשרי (לבצוע), אמר ליה לרבי זירא: לישרי לן מר! - אמר ליה: לא סבר לה מר: בעל הבית בוצע? שרא להו. כי מטא לברוכי, אמר ליה לרבי זירא: ליבריך לן מר! - אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר: בוצע מברך?
ואיהו (רבי אבהו) כמאן סבירא ליה? - כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע ואורח מברך, בעל הבית בוצע - כדי שיבצע בעין יפה (ואילו האורח יתבייש לבצוע פרוסה גדולה לעצמו), ואורח מברך - כדי שיברך (בתוך ברכת המזון) ל- / את בעל הבית.
המעשה ברבי זירא ורבי אבהו שבירושלמי מובא בבבלי בכמה שינויים.
לפי הבבלי, רבי יוחנן חולק בפירוש על רב הונא האומר בוצע מברך ברכת המזון. משני התלמודים מובלט בבירור ההבדל שבין בבל לארץ ישראל, ורבי זירא ממשיך לנהוג כבבלי לפני רבי אבהו ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 330).
סדר נטילת ידיים
בתוספתא ברכות ה,ו שנו: סדר נטילת ידיים (מים ראשונים לסעודה) כיצד? - עד חמישה מתחילים מן הגדול, מחמישה ואילך מתחילים מן הקטן. סדר מזיגת הכוס כיצד? - בתוך המזון מתחילים מן הגדול, לאחר המזון מתחילים מן המברך (המברך על היין ומברך ברכת המזון). רצה (המברך על היין) לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו (ולכבדו בברכת המזון) - הרשות בידו.
ובבבלי ברכות מו,ב אמרו: תניא: ...מים ראשונים - מתחילים מן הגדול. מים אחרונים, בזמן שהם חמישה - מתחילים מן הגדול, ובזמן שהם מאה - מתחילים מן הקטן, עד שמגיעים לחמישה (האחרונים) וחוזרים ומתחילים מן הגדול. למקום שמים אחרונים חוזרים (למי שנותנים לו ליטול ידיו ראשון במים אחרונים כשמגיעים לחמישה האחרונים), לשם ברכה חוזרת (שהוא מברך ברכת המזון).
בתוספתא ובירושלמי אין מדברים במים אחרונים, אלא בנטילת ידיים לסעודה. הואיל ולשיטת הירושלמי (לעיל א,א) "תכף לנטילת ידיים ברכה" פירושו: תכף למים ראשונים ברכת הלחם, וכן מוכח מלשון התוספתא (להלן ה,כו), הרי מסתבר שבנטילת ידיים לסעודה עוסקים אנו בין בתוספתא ובין בירושלמי ("תוספתא כפשוטה"), שכן "מחמישה ואילך מתחילים מן הקטן" כדי שלא יהיה הפסק יותר מדי בין נטילת מים ראשונים לברכת הלחם. אבל לשיטת הבבלי "תכף לנטילת ידיים ברכה" פירושו: תכף למים אחרונים ברכת המזון, ולכן "מחמישה ואילך מתחילים מן הקטן" נאמר במים אחרונים.
הבבא "סדר מזיגת הכוס..." איננה בבבלי. ונראה שבארץ ישראל שהיין היה מצוי, והיו שותים אותו לאחר המזון גם בחול, שימשה מזיגת הכוס סימן למברך, אבל בבבל שלא היה שם היין מצוי, שימשה ההתחלה במים אחרונים סימן למברך.
הבבא "רצה לחלוק..." איננה בירושלמי, שהירושלמי לא העתיק אלא מה שצריך לעניינו ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות מג,א אמרו: רב ורבי חייא היו יושבים לפני רבי בסעודה. אמר לו רבי לרב: קום ורחץ את ידיך! ראהו רבי חייא שהיה מרתת (רועד מפחד), אמר לו: בר פחתי (בן קללות (כינוי גנאי))! עיין בברכת המזון אמר לך (כוונתו היתה שתיטול ידיך ראשון במים האחרונים ותוכל להתכונן לברכת המזון, שהנוטל ידים בראשונה הוא זה שמכבדים אותו בברכת המזון).
ושם מו,ב אמרו: אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל הנוטל ידיו באחרונה (בנטילת הידים שלפני ברכת המזון) תחילה - הוא מזומן לברכה (הוא מברך ברכת המזון).
מהברייתא כפי שהיא מופיעה בתוספתא למדו רבי ורבי חייא שהמברך אינו הגדול דווקא וניתן לכבד את הקטן בברכת המזון. התוספתא לא התייחסה כלל למים אחרונים, וממילא ייתכן שהמזמן, בין אם הוא הגדול בין אם הוא הקטן, גם נוטל ידיו באחרונה תחילה. ברם לפי הברייתא בבבלי העוסקת במים אחרונים, הגדול מברך תמיד.
בארץ ישראל סברו שהמברך אינו בהכרח הגדול. כך מפורש בנוסח הברייתא שבתוספתא: "רצה לחלוק כבוד לרבו...", ומשתמע ממנו שאין הכרח לעשות כן. כך עולה בבירור מן הסיפור של רבי ורבי חייא. בבבלי אומר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי שאורח מברך. לעומת זאת, רב הונא הבבלי סבור שבוצע מברך, ומן הסתם בוצע זה הוא בעל הבית או הגדול. נמצא שהמנהג הבבלי היה שהגדול או בעל הבית מברך. אבל המנהג הארץ ישראלי היה שהאורח מברך, ולפעמים דווקא האורח הצעיר ("ברכות פרק שישי", עמודים 566-567).
• • •