משנה
משנה זו באה ללמד, מתי מותר לחבורות שונות להצטרף לזימון.
שתי חבורות שהיו אוכלין (בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'אוכלות') בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו – שאחדים מחבורה זו רואים אחדים מחבורה זו, - הרי אלו מצטרפין לזימון – כאילו אכלו כאחד, ואם לאו – שאין רואים אלו את אלו, - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן – כל חבורה מזמנת לעצמה.
ואין מברכין על היין – "בורא פרי הגפן", עד שיתן לתוכו מים – להפיג את חריפותו; דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – הסובר, שבלא מזיגה במים אין היין ראוי לברכת היין, אלא צריך לברך עליו "בורא פרי העץ" כעל ענבים. וחכמים אומרים: מברכין – ברכת היין גם על יין שאינו מזוג במים (מחלוקת זו נידונה בירושלמי לעיל ו,א).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד" כול'.
מציעים פרשנות למשנה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) ורבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמרו בשם רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): לשני בתים נצרכה – נצרכה (המשנה) לומר (ללמד דין זה. במשנה מדובר במקרה של שתי חבורות שהיו אוכלות בשני בתים, חבורה אחת בטרקלין (אולם אוכל) שבבית אחד וחבורה שנייה בטרקלין שבבית שני, ובמקרה זה המשנה אמרה, שבזמן שמקצתם רואים אלו את אלו - הרי אלו מצטרפים לזימון, ובזמן שאין רואים אלו את אלו - אלו מזמנים לעצמם ואלו מזמנים לעצמם. אבל במקרה של שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, שתיהן באותו טרקלין שבבית, אפילו בזמן שאין רואים אלו את אלו - הרי אלו מצטרפים לזימון, מפני שהטרקלין מצרף את כולם לחבורה אחת לעניין זימון (ראה להלן מה שכתבנו על המשנה). - יש ראשונים הגורסים 'לא סוף דבר (בית אחד, אלא אפילו שני בתים)' במקום 'ל(שני בתים) נצרכה' שלפנינו, אולם ייתכן מאוד שגרסתם אינה מקורית, אלא יסודה בהגהה מדעת שנועדה לפתור את הקשיים בסוגיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 489)).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי יוחנן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'ר' יונה', וכן הוא בראשונים. - מימרה זו מוסבת על המימרה שלפני כן, ולכן לא ייתכן שרבי יוחנן שקדם לבעלי המימרה שלפני כן אמר מימרה זו): והן (והם) שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן (לשם כך) – דברי רבי זעירא נאמרו כששתי החבורות נכנסו מתחילה לאכול כדי להצטרף לזימון, ורק במקרה זה הם מצטרפים לזימון כשהם בשני בתים בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו. אבל כששתי החבורות לא נכנסו מתחילה על מנת כן, אין הם מצטרפים לזימון כשהם בשני בתים אף בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו.
ושואלים: אילין בית נשאי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'דבית נשייה') – אלה של בית הנשיא, מה את עבד לון? – מה אתה עושה אותם? (איך אתה דן אותם?) בבית (צריך לומר: 'כבית') אחד או בשני (צריך לומר: 'כשני') בתים? (בכתב יד רומי: 'כבית אחד? כשני בתים?') – האם יש לדמות את המקרה של בית הנשיא למקרה של בית אחד או למקרה של שני בתים? שכן בית הנשיא היה בית גדול מאוד והיו בו כמה טרקלינים, והשאלה היא במקרה של שתי חבורות שהיו אוכלות בשני טרקלינים בבית הנשיא, חבורה אחת בטרקלין אחד וחבורה שנייה בטרקלין שני, האם הדין הוא כמו במקרה של בית אחד, שהם מצטרפים לזימון אפילו בזמן שאין רואים אלו את אלו, או שמא הדין הוא כמו במקרה של שני בתים, שהם מצטרפים לזימון רק בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו?
ומשיבים: נֹאמַר (בכתב יד רומי: 'נימר'): אם היה דרכן לעבור אלו על (על יד) אלו - מזמנין – שהדין הוא כמו במקרה של בית אחד, ואם לאו - אין מזמנין – שהדין הוא כמו במקרה של שני בתים.
במשנה שנינו: "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד". ובירושלמי אמרו: "לשני בתים נצרכה", ובהמשך שאלו: "אילין דבית נשייה, מה את עבד לון? כבית אחד או כשני בתים?". כמה קשיים יש בסוגיה: א. המונח 'ל... נצרכה' מציין מקרה שבו מדובר במקור שעליו מוסב המונח. בכל מקום המונח מציע מקרה שאינו מופיע במקור. ואילו כאן המונח מציע מקרה (שני בתים) הסותר את המקרה המופיע במקור (בית אחד). ב. לפי דברי הראשונים ומפרשי הירושלמי על המימרה "לשני בתים נצרכה", אין הבדל ברור בין המקרה של בית אחד ובין המקרה של שני בתים (בשני המקרים הללו הם מצטרפים לזימון רק כשנכנסו מתחילה לאכול כדי להצטרף לזימון). אך מהשאלה על "אילין דבית נשייה" עולה שיש הבדל בין שני המקרים הללו. וכבר הקשה כך רמב"ן בחידושיו לפסחים פה,ב: 'והירושלמי עצמו לא נתברר לי, ששם אמרו "אלין בני נשיא, מה את עביד לון? כבית אחד? כשני בתים?", ומדקא מיבעיא ליה אם הוא כבית אחד או כשני בתים משמע שיש חילוק ביניהם'.
ונראה שבמשנה שלפני הירושלמי לא היו המילים "בבית אחד" או המילים "שהיו אוכלות בבית אחד". המילים האלו הן הוספה שהוכנסה למשנה כאן באשגרה מהמשנה הדומה בפסחים ז,יג: "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד". מעתה מובנת המימרה "לשני בתים נצרכה" שמציעה פרשנות למשנה שמדובר במקרה של שני בתים דווקא. מעתה גם מובנת השאלה על "אילין דבית נשייה", שכן יש חילוק בין בית אחד ובין שני בתים כפי שפירשנו.
ומספרים: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) מוקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'דבית') מדרשא – (היה) מעמיד את האמורא שלו (אמורא הוא האומר לקהל השומעים את מה שהחכם אומר בקול נמוך) על השער האמצעי של בית המדרש, והוא מזמן על אילין ועל אילין – והוא (האמורא היה) מזמן (מברך ברכת המזון בזימון) על אלו ועל אלו (שהאמורא היה בין אלו שאכלו בצד זה של השער ובין אלו שאכלו בצד זה של השער, והיו אלו רואים אותו מצד זה ואלו רואים אותו מצד זה, ובכך צירף את כולם לחבורה אחת לעניין זימון, אף על פי שלא היו רואים אלו את אלו).
בבבלי ברכות נ,ב אמרו: "שתי חבורות" וכו'. - תנא: אם היה שמש ביניהן (והוא משמש את שתי החבורות) - שמש מצרפן (להיות חבורה אחת, אף על פי שאינם רואים אלו את אלו).
הסיפור על האמורא של רבי ברכיה בירושלמי הוא מעין המקרה של שמש בבבלי.
• • •
במשנה שנינו: "אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מברכין".
רבי זריקא (בכתב יד רומי: 'זריקן'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בן חיננא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'חנינה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני): מודים חכמים לרבי אליעזר – חכמים מסכימים לדברי רבי אליעזר, בכוס של הברכה – הכוס של יין שמברכים עליו ברכת המזון, שהוא נותן (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'שנותנים') לתוכו מים (בכתב יד רומי נוסף 'אפילו') כל שהוא (משהו) – מפני שבכוס של הברכה צריך יין מובחר, ויין שאינו מזוג אינו מובחר.
נהיגין רבנין (נראה שצריך להוסיף: 'כן', וכן הוא ברש"ס) בההן כסא דקידושא – נוהגים החכמים כך בכוס הזה (של יין) של הקידוש (ברכה הנאמרת על יין המציינת את קדושת היום. החכמים היו נוהגים לתת מים אפילו כל שהוא לתוך הכוס של הקידוש כמו בכוס של ברכת המזון).
ומציעים מעשה של חכם שחולק: מילתא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מילתֵהּ') דרבי יונה (מגיה במסירה שלפנינו הגיה 'יוסה' כמו שהוא בכתב יד רומי, והנכון 'יונה' כמו שהוא בקטע גניזה. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) פליגא (אדרבי יונה (מילים אלו כפולות בטעות, ואין לגרוס אותן)) – דבריו של רבי יונה חלוקים (על מנהגם של החכמים), דרבי יונה טעם כסא ומתקן לה (בכתב יד רומי: 'ומתקין ליה'. הגרסה בראשונים: 'מילתא דרבי יונה פליגא, דרבי יונה טעם...') – שרבי יונה היה טועם את הכוס (כשהיה מקדש בלילה על הכוס, היה טועם מהיין שבכוס, ולא היה שותה את כולו, מפני שלא היה רגיל בשתיית יין) והיה מתקן אותו (היה מכין את הכוס, שהיה מוסיף לתוכו מעט יין, כדי שלא יהיה היין שבכוס פגום, ויהיה ראוי לקדש עליו למחר ביום (הטועם מן היין שבכוס - פגמו, ונפסל היין מלקדש עליו)). ויש להציע אפשרות עיונית כדי לדחותה: אין תימר: – אם תאמר: (בכתב יד רומי נוסף 'משם') שהוא מזוג (מעורב) – שהיין שבכוס של הקידוש היה מזוג (שרבי יונה היה נותן מים אפילו כל שהוא לתוך הכוס של הקידוש שהיה מקדש עליו בלילה), - ויש לדחות את האפשרות שהועלתה: והתני: – והרי שנוי (שנויה ברייתא) / (התנא) שונה: השותה משקין מזוגין שעבר (חלף) עליהן הלילה - דמו בראשו – הוא עצמו אשם במותו! – וכי אפשר שהיה רבי יונה שותה למחר מהיין המזוג שעבר עליו הלילה?! - הרי שהאפשרות הנידונה מביאה לתוצאה בלתי אפשרית, ולכן יש לומר שהיין שבכוס של הקידוש לא היה מזוג, ומכאן שרבי יונה חלוק על החכמים שהיו נוהגים לתת מים אפילו כל שהוא לתוך הכוס של הקידוש.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): והן (והם) שלנו בכלי מתכות – דברי הברייתא על השותה משקים מזוגים שעבר עליהם הלילה נאמרו כשהמשקים שהו בלילה בכלים העשויים ממתכת, ורק במקרה זה השותה אותם - דמו בראשו (דברי רבי יוחנן מוסבים על הברייתא שהובאה לפני כן).
בבבלי ברכות נ,ב אמרו: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של הברכה, שאין מברכים עליו עד שייתן לתוכו מים. - מאי טעמא? - אמר רב אושעיא: בעינן מצווה מן המובחר / לפי שהוא מן המובחר.
ושם נא,א אמרו: אמר רבי זירא אמר רבי אבהו; ואמרי לה: במתניתא תנא: עשרה דברים נאמרו בכוס של הברכה: ...חי...
אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה דברים בלבד: ...חי...
"חי" שנאמר בבבלי בכוס של הברכה יש בו כמה פירושים, ומהם: שאינו מזוג במים, או שאינו מבושל, או שהוא נקי וצלול. לפי הפירוש הראשון, היין צריך להיות שאינו מזוג בתחילת ברכת המזון או בכולה, ובהמשך ברכת המזון או לפני השתייה מוזג במים.
בבבלי נידה יז,א אמרו: היה רבי שמעון בן יוחי אומר: חמישה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו ודמו בראשו: ...והשותה משקים מזוגים שעבר עליהם הלילה... - אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שלנו בכלי מתכות. וכן אמר רבי יוחנן: והוא שלנו בכלי מתכות.
בירושלמי פסחים י,א אמרו: רבי יונה שתי ארבעתי כסוי דלילי פסחא וחזיק רישיה עד עצרתא (שתה את ארבעת הכוסות של ליל הפסח ועטף את ראשו עד העצרת).
מכאן שרבי יונה לא היה רגיל בשתיית יין.
דנים בעניין כוס יין של ברכת המזון.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יוחנן: ראשונים – החכמים הראשונים, היו שואלין: שמאל – יד שמאל, מהו שתסייע לימין – ליד ימין, בכוס של הברכה – בהחזקת הכוס של יין בשעת ברכת המזון?
ומציעים סדרה של היסקים (מהמקור האמוראי): את שמע מינה תלת – אתה שומע (לומד) ממנה (מהשאלה ששאלו ראשונים) שלוש (שלושה דברים). ומפרטים את ההיסקים: את שמע (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'מינה') – אתה שומע (לומד) ממנה, שהוא (בכתב יד רומי אין מילה זו) צריך לתופסו בימין – צריך להחזיק את הכוס בשעת ברכת המזון ביד ימין, משום שידו הימנית היא החשובה, ויש להסיק כך מהשאלה ששאלו ראשונים האם שמאל תסייע לימין, ומכאן שהוא צריך להחזיק את הכוס בידו הימנית, וצריך שתהא ידו גבוהה מן השולחן טפח – צריך להגביה את ידו הימנית המחזיקה את הכוס מעל השולחן שהוא מסב אליו בשיעור טפח לפחות, כדי שתהיה ההגבהה ניכרת, ויש להסיק כך מהשאלה ששאלו ראשונים האם שמאל תסייע לימין, ומכאן שהוא צריך להגביה את ידו מעל השולחן, ויש צורך לסייע לידו המחזיקה את הכוס, אבל אילו לא היה צריך להגביה את ידו מעל השולחן אלא היה יכול להשעין אותה על השולחן, אין צורך לסייע לידו המחזיקה את הכוס, וממילא אין לשאול האם שמאל תסייע לימין, וצריך שנותן (בכתב יד רומי: 'שיהא') עיניו בו – צריך לתת את עיניו (להסתכל, להביט) בכוס כשמברך, כדי שלא יסיח את דעתו מן הברכה, ויש להסיק כך מהשאלה ששאלו ראשונים האם שמאל תסייע לימין, ומכאן שהוא צריך להגביה את הכוס מעל השולחן כל שעת ברכת המזון כדי לתת את עיניו בה כשמברך, אבל אילו לא היה צריך להגביה את הכוס מעל השולחן כל שעת ברכת המזון, אין צורך לסייע לידו המחזיקה את הכוס, וממילא אין לשאול האם שמאל תסייע לימין.
בבבלי ברכות נא,א-ב אמרו: אמר רבי זירא אמר רבי אבהו; ואמרי לה: במתניתא תנא: עשרה דברים נאמרו בכוס של הברכה: ...ונותנו / ומחזירו לימין, ומגביהו מן השולחן (שהוא מסב אליו) / הקרקע (שהוא יושב על גביו) טפח, ונותן עיניו בו...
ונותנו / ומחזירו לימין - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין? - אמר רב אשי: הואיל וראשונים / השתא דראשונים לא פשטו / לא אפשט להו, אנן נעביד לחומרא (ולא נסייע).
ומגביהו מן השולחן / הקרקע טפח - אמר רב אחא בר חנינא: אמר קרא: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז).
ונותן עיניו בו - דלא מסח דעתיה מיניה / כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): שלשה דברים נאמרו בכוס של הברכה: מלא – הכוס צריך להיות מלא ביין, עיטור (בכתב יד רומי: 'עָטוּר' (אינו מנוקד בכתב היד), וכן להלן) – הכוס צריך להיות מקושט בזר או בעטרה, כדי שיהיה יפה (כך משמעותה הפשוטה של המילה 'עטור', ובבבלי לא אמרו כך), ומודח – הכוס צריך להיות שטוף במים, כדי שיהיה נקי. ושלשתן נאמרו בפסוק אחד: – שלושה הדברים האלה נרמזו בפסוק אחד, שנאמר (בברכה של משה לנפתלי): "נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת י'י" (דברים לג,כג) – שבע מרצונו (מחסדו) של ה' ומלא מברכתו, שארצו של נפתלי היתה פורייה. ויש לדרוש את הכתוב על הכוס של ברכת המזון (דורש את המילים "ברכת ה'" - הברכה שמברכים לה', וברכת המזון נקראת ברכה סתם, כמו שמצאנו בירושלמי ברכות בכמה מקומות):"שְׂבַע" - עיטור – הכוס נראה שבע (מלא, שקיבל הרבה) כשהוא עטור, "רָצוֹן" - מודח – הכוס נראה מרוצה (רצוי) כשהוא מודח, "מָלֵא" - כמשמעו – הכוס מלא, כמשמעותה הפשוטה של המילה הזו.
אמר רבי חנינא (רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): אם עשיתה כן – אם בירכת על כוס מלא, עטור ומודח, מה כתיב תמן? – מה כתוב שם (בהמשך הכתוב הנזכר לעיל שדרשו אותו על שלושה הדברים האלה שנאמרו בכוס של הברכה)? "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" (דברים לג,כג) – תירש ארצות שממערב ומדרום לנחלתך; ויש לדרוש את הכתוב על הכוס של הברכה: - את (אתה) זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא – בכמה מדרשים נאמר, שהעולם הזה דומה ליבשה, והעולם הבא דומה לים. הרי ש"ים" הוא רמז לעולם הבא ו"דרום" הוא רמז לעולם הזה.
בבבלי ברכות נא,א אמרו: אמר רבי זירא אמר רבי אבהו; ואמרי לה: במתניתא תנא: עשרה דברים נאמרו בכוס של הברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו / מקבלו בשתי ידיו, ונותנו / ומחזירו לימין, ומגביהו מן השולחן / הקרקע טפח, ונותן עיניו בו, ומשגרו / ויש אומרים: אף משגרו לאנשי ביתו במתנה.
אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה דברים בלבד: הדחה, ושטיפה, חי, ומלא.
תנא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ.
אמר רבי יוחנן: כל המברך על כוס מלא / על כוס של הברכה כשהוא מלא - נותנים לו נחלה בלא מצרים, שנאמר: "ומלא ברכת ה', ים ודרום ירשה" (דברים לג). - רבי יוסי בר חנינא אמר: זוכה ונוחל שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, שנאמר: "ים ודרום ירשה".
עיטור - רב יהודה אמר: מעטרו בתלמידים (מקיף סביבו תלמידים בשעת ברכה). רב חסדא מעטר ליה בנטלי (מקיף את הכוס של הברכה בכוסות אחרות).
אמר רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): כוס פגום (מקולקל קצת) - אין מברכין עליו – ברכת המזון, שהכוס צריך להיות שלם, שאינו שבור ואינו פגום (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'טעמו פגמו' כמו שהוא בכתב יד רומי, והנכון שאינו, מפני שנמנה אחר כך בין "שמע מינה". אין לפרש "כוס פגום" - שטעמו ופגמו, שהרי שני דברים הם כאמור להלן. ואין לפרש "כוס פגום" - שאינו מלא, שהרי מלא נאמר לעיל).
ומציעים סדרה של היסקים (מהמקור האמוראי): את שמע מינה תלת – אתה שומע (לומד) ממנה שלוש (דברים). ומפרטים את ההיסקים: (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'את') שמע מינה – אתה שומע (לומד) ממנה, כוס פגום - אין מברכין עליו, וצריך שיהא בו כשיעור – צריך שיהיה בכוס שיעור רביעית הלוג לפחות, וטעמו - פגמו (קלקל אותו) – אם טעם מן היין שבכוס - פסל אותו מלהיות ראוי לברך עליו ברכת המזון (ההיסק הראשון מפורש במקור שעליו מוסב המונח, ואילו שני ההיסקים האחרים לכאורה אינם נובעים כלל מן המקור שעליו מוסב המונח).
בחלק מהיקרויותיו של 'את שמע מינה תלת', היסוד להיסקים אינו ברור כל צורכו, ולכן קשה לקבוע מה טיבם של היסקים אלה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 95, הערה 488).
נראה שהביטוי "שמע מינה תלת" הפך למליצה והשתמשו בו גם כשלא היו בדיוק שלושה ("מקורות ומסורות", נשים, עמוד רעב).
אפשר ש'את שמע מינה תלת...' כאן הוא אשגרה מלעיל, ורבי אלעזר הוא שאמר את שלושה הדברים, וכך צריך לומר: 'אמר רבי אלעזר: כוס פגום - אין מברכין עליו, וצריך שיהא בו כשיעור, וטעמו - פגמו'. ושמא 'את שמע מינה...' בירושלמי כאן הוא אשגרה מהבבלי פסחים קה,ב.
בבבלי פסחים קה,ב אמרו: שמע מינה מהא מתניתא תמני (שמונה דברים):... ושמע מינה: כוס של הברכה צריך שיעור. ושמע מינה: טעמו פגמו.
• • •
כיוון שהזכירו לעיל כוס של קידוש, מביאים מימרה בעניין כוס זה.
אמר רבי תנחום בר יודן (אמורא ארץ ישראלי, שקשה לקבוע את זמנו): כבוד היום קודם לכבוד הלילה – יש לכבד את השבת במאכל ובמשקה ובכסות נקייה גם ביום וגם בלילה, אלא שכבוד היום של שבת חשוב מכבוד הלילה, ולכן מי שאין לו בשבת אלא מנה אחת של בשר - יאכל אותה בסעודת היום ולא בסעודת הלילה, ומי שאין לו אלא כוס אחד של יין (מלבד כוס של קידוש) - ישתה אותו בסעודת היום ולא בסעודת הלילה, ומי שאין לו אלא בגד נקי אחד - ילבש אותו ביום ולא בלילה, קדושת הלילה קודמת לקדושת היום – יש לקדש את השבת על כוס יין גם בלילה וגם ביום, אלא שקידוש הלילה של שבת חשוב מקידוש היום, שכן עיקר הקידוש הוא בלילה בכניסתו של יום השבת, ולכן מי שאין לו בשבת אלא כוס אחד של יין לקידוש - יקדש עליו בלילה ולא יקדש עליו ביום.
ושואלים: אי זהו (מה הוא) כבוד היום? (כן הוא בכתב יד רומי. אבל נראה שצריך לומר כמו שהגיהו רש"ס וב"ספר ניר": 'אי זהו קדושת היום?' - מה אומרים בקידוש שמקדשים על היין בשבת ביום?)
ומשיבים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי), ורבי אלעזר בר יוסף (בכתב יד רומי: 'בר יוסה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסה) אמר בשם רב (לא מסתבר שרבי אלעזר בר יוסה מסר בשם רב שקדם לו ארבעה דורות. גם בירושלמי תרומות ח,ו מסר רבי אלעזר בר יוסה בשם רב, ברם במימרה המקבילה בירושלמי מועד קטן א,א הוא מסר את אותה המימרה בשם רבי תנחום בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי). ונראה שגם בתרומות וגם כאן נשמט שם האמורא שרבי אלעזר בר יוסה מסר בשמו): "בורא פרי הגפן" – בקידוש שמקדשים על היין בשבת ביום אומרים את ברכת היין בלבד, ואין אומרים את ברכת קדושת היום, שלא כמו בקידוש בליל שבת שאומרים את ברכת היין ואת ברכת קדושת היום (בשבת יש מצווה לקדש על היין בלילה וביום, ומשמעות הדבר היא שיש להתחיל את הסעודה ביין. בכך הסעודות בשבת בלילה וביום נבדלות מהסעודות בימות החול שהתחלתן ביין אינה אלא ממנהגי הסעודה התלויים במקום ובזמן).
יש כמה קשיים בנוסח השאלה 'אי זהו כבוד היום?': מדוע שאלו על כבוד היום ולא שאלו גם על כבוד הלילה? ועוד, אם זו השאלה ששאלו, אין מובן לתשובה שהשיבו, שהרי מברכים ברכת היין בכל סעודה ששותים בה יין ולא רק בשבת! ועוד, מדוע לא השיבו בפשטות שכבוד היום הוא יין, היינו שבסעודה בשבת מצווה לשתות יין לכבוד היום? (זו קושיית "ספר ניר") ועוד, כבוד השבת אינו רק בשתיית יין בסעודה אלא גם באכילת בשר ובלבישת בגד נקי. ולכן נראה להגיה את נוסח השאלה כמו שהגיהו רש"ס וב"ספר ניר".
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כ,ח נאמר: "זכור את יום" - אין לי אלא יום (קידוש במאכל ובמשקה ובכסות נקייה, כאמור להלן, ביום), לילה מניין? - תלמוד לומר: "לקדשו" (בשעת התקדשו, בכניסת השבת, בלילה). - אם כן, מה תלמוד לומר: "יום"? (כי אם נוהגים מאכל ומשקה וכסות נקייה בלילה, כל שכן שיש לנהוג בהם ביום) - כבוד יום קודם לכבוד לילה. - "לקדשו" - במה אתה מקדשו? במאכל ובמשקה ובכסות נקייה, שלא תהא סעודתך של השבת כסעודתך בחול ולא עטיפתך של השבת כעטיפתך בחול.
ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה ז נאמר: "לקדשו" - לקדשו (על הכוס) בברכה. מכאן אמרו: מקדשים על היין בכניסתו (בליל שבת).
["יום השבת לקדשו"] - אין לי אלא קדושה ליום (לקדשו בשביתה ממלאכה), קדושה ללילה מניין? - תלמוד לומר: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" (שמות לא,יד).
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי עסוקים בכבודו של יום השבת. במכילתא דרבי ישמעאל בקטע הראשון עסוקים בקידוש של שבת על הכוס ובלילה דווקא, ובקטע השני עסוקים בקדושת השבת בשביתה ממלאכה. לקידוש של שבת על הכוס ביום אין כל מקור במכילתא ("לתולדות קידושא רבא", "תעודה" י, עמודים 189-194).
בתוספתא ברכות ג,ח שנו: כבוד יום וכבוד לילה - כבוד יום קודם לכבוד לילה. אם אין לו אלא כוס אחד - קדושת היום (בלילה) קודמת לכבוד היום ולכבוד הלילה. לילי שבתות ולילי ימים טובים יש בהם קדושת היום על הכוס. שבת ויום טוב וראש חודש וחולו של מועד אין בהם קדושת היום על הכוס.
הברייתא שבתוספתא קובעת, שאין קידוש על הכוס בשבת ביום אלא בלילה, ויש מצוות כבוד ביום ובלילה הכוללת שתיית יין בסעודה.
בבבלי פסחים קה,א-ב אמרו: כבוד יום וכבוד לילה - כבוד יום קודם לכבוד לילה. ואם אין לו אלא כוס אחד - קידוש יום (בלילה) קודם לכבוד יום / קידוש יום (בלילה) קודם לכבוד יום וכבוד לילה.
ושם קו,א אמרו: ביום מאי? / ביום מאי מברך / אמר (כשמקדש על היין לפני הסעודה)? - אמר רב יהודה: "בורא פרי הגפן".
הגרסה בשאילתות דרב אחאי שאילתות נד ו-סה: וביום מאי? (מה דינו של היין ביום? האם יש עניין ביין אף ביום השבת?) - אמר רב יהודה: אקדשיה מרישא (יש לקדש את היום בברכה בתחילתו קודם הסעודה ביום). - והא אמר מר: שבת ויום טוב אין בהם קדושה על הכוס! - אלא אמר רב יהודה: אתויי כסא דחמרא וברוכי "בורא פרי הגפן" ומישתא משום כבוד שבת (צריך להביא כוס ולברך עליו קודם שיאכל. - ואם תאמר, הרי שנינו בתוספתא ברכות שסדר סעודה כך הוא, לשתות יין ורק אחר כך לאכול? יש לומר, כי מדובר שם בסעודה במעמד אורחים. מצוות סעודת השבת היא שיעשו אותה באופן חגיגי ומהודר זה, בהקדמת היין. חוץ מזה, ספק האם יש להקיש ממנהגי הסעודה המתוארים שם למנהג בימי רב יהודה ובמקומו ("לתולדות קידושא רבא", "תעודה" י, עמוד 206, הערה 70)).
הסוגיה האמוראית (בבבלי פסחים קו,א לפי מסורת השאילתות בסוגיה) לא הכירה כל מקור תנאי היודע את הקידוש שביום, וקידוש זה עולה לראשונה בידי רב יהודה. רב יהודה הוא שקבע שאף ביום יש לקדש ביין בתחילתו, אך לא דרש כלל הזכרת השבת ("לתולדות קידושא רבא", "תעודה" י, עמוד 206 ועמוד 209).
לא רק בבבל עלה בימי האמוראים לשון 'קדושה' על ברכת היין בשבת ביום ('אקדשיה מרישא'), אלא אף אצל אמוראי ארץ ישראל (בירושלמי כאן).
רק הרישא של דברי רבי תנחום בר יודן מצוי בתוספתא, ואילו 'קדושת היום' שנקט שונה לגמרי מזו שבתוספתא. 'קדושת היום' בתוספתא היא קידוש של ליל שבת, שהרי קידוש של שבת ביום אינו קיים עדיין כלל לתוספתא (ברכות ג,ח): "לילי שבתות... יש בהם קדושת היום על הכוס. שבת... אין בהם קדושת היום על הכוס". אבל רבי תנחום בר יודן, שאינו קדום לדור השלישי של האמוראים, כבר מכיר את ברכת היין של היום כ'קדושת היום' (הוא לא נתכוון לקידוש ממש ביום (קידוש שיש בו ברכת "מקדש השבת"). אין ראיה שמנהג של קידוש ממש נהג בארץ ישראל. ראיות למנהג כזה אינן אלא ממקורות הגאונים), ומתוך כך נולד אצלו המושג 'קדושת הלילה', שלתוספתא אינו קיים כל עיקר. לכן נזקק רבי תנחום בר יודן לקבוע שקדושת הלילה קודמת לקדושת היום.
רש"ס גורס בירושלמי: "אי זהו קדושת היום?", ועל כך השיבו רב וסיעתו: "בורא פרי הגפן". גרסה זו נולדה מהעמדת השאלה לאחר דברי רבי תנחום בר יודן, כאילו מוסבת היא על דבריו, והוא אומנם מכיר ב'קדושת היום' במובן קידוש שביום. אבל ברי שגרסת שאר כל עדי הנוסח היא המקורית, שהרי אי אפשר שיהא רב מוסב על דברי רבי תנחום בר יודן המאוחר לו. השאלה שעליה השיב רב נסבה על ברייתת התוספתא שביסוד דברי רבי תנחום בר יודן, והיא הרי אינה מכירה ב'קדושת היום' אלא במובן קידוש של ליל שבת, ולביאורו של זה תשובת "בורא פרי הגפן" הרי אינה נכונה (שם, עמודים 214-216).
ייתכן שלא רב השיב "בורא פרי הגפן" אלא אמורא המאוחר לו, כמו שהערנו בפירושנו, וממילא אפשר שהשאלה שעליה השיב מוסבת על דברי רבי תנחום בר יודן.
גם בבבלי וגם בירושלמי (לפי פירושנו) אמרו אמוראים, שבקידוש שמקדשים על היין בשבת ביום אומרים את ברכת היין בלבד.
מספרים: רבי זריקן בר חמוי ד- – בן חמיו של רבי זריקן (אמורא זה נזכר רק כאן) הזכיר של החנוכה – הזכרה מעין המאורע של ימי החנוכה ("על הניסים"), בארץ– בברכת הארץ (הברכה השנייה של ברכת המזון), וקילסו (שיבחו, היללו. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'וקשוחו', ומגיה תיקן 'וקילסו' כמו שהוא בכתב יד רומי) אותו – מפני שעשה כראוי, שיש לומר את ההזכרה של ימי החנוכה בברכה זו (בירושלמי לעיל ד,ג אמרו: "כל דבר שהוא לשעבר - אומרה בהודאה" - אמירת תודה על מה שהיה בעבר, כגון ההזכרה מעין המאורע של ימי החנוכה והפורים, שהיא אמירת תודה לה' שעשה עימנו ניסים ונפלאות, אומר אותה בתפילה בברכת הודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה). ולכן אומר אותה בברכת המזון בברכת הארץ, מפני שאף היא הודאה).
ומספרים עוד: (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אמ'', ומגיה מחק, ואינו בכתב יד רומי. ואולי בא 'אמ'' בטעות לכאן מהמימרה הבאה שאף היא של אותו אמורא כמו כאן) רבי בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בריה ד- – בנו של רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הזכיר (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) "דיין אמת" ב"הטוב והמטיב" – הוסיף בברכת "הטוב והמטיב" (הברכה הרביעית של ברכת המזון) בבית האבל את המילים "דיין האמת" שיש בהן צידוק הדין, וקלסו אותו (לפי גרסת הסופר במסירה שלפנינו: 'אמ' רבי בא בריה דרבי חייא בר בא: ודיין אמת...', רבי בא העיד על רבי זריקן שהזכיר גם "דיין אמת" ב"הטוב והמטיב" וקילסו אותו).
בבבלי שבת כד,א אמרו: איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? כיוון דמדרבנן היא לא מדכרינן, או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן? - אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר בהודאה (הברכה השנייה של ברכת המזון).
רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי ב"בונה ירושלים". אמר ליה רבא: כתפילה, מה תפילה - בהודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה), אף ברכת המזון - בהודאה. - רבי יצחק נפחא איקלע לבי ריש גלותא, סבר לאדכורי ב"בונה ירושלים". אמר ליה רב ששת: כתפילה, מה תפילה - בהודאה, אף ברכת המזון - בהודאה.
בבבלי ברכות מו,ב אמרו: תניא: מה הם אומרים בבית האבל? - "הטוב והמטיב". רבי עקיבא אומר: "דיין אמת". - ותנא קמא, "הטוב והמטיב" - אין, "דיין אמת" - לא? - אלא אימא: אף "הטוב והמטיב".
מר זוטרא איקלע לבי רב אשי. איתרע ביה מילתא (של אבל), פתח (מר זוטרא) ואמר: "הטוב והמטיב, דיין אמת, שופט צדק / בצדק...".
רבי בא בריה ד- – בנו של רבי חייא בר אבא (בכתב יד רומי נוסף 'אמ''): אכל מהלך – אם אכל כשהוא מהלך בדרך, - עומד ומברך – הוא צריך לברך ברכת המזון כשהוא עומד ואינו מהלך, שצריך לברך לה' בדרך של כבוד יותר מהדרך שאכל, אכל עומד - יושב ומברך, אכל יושב - מיסב (יושב כשהוא מוטה ונשען קצת על צידו) ומברך, אכל מיסב - מתעטף (עוטף את עצמו, מתכסה) – בבגד עליון, ומברך – כשהוא מסב. אם עשה כן – אם התעטף ובירך, - הרי הוא כמלאכי השרת (המלאכים המשרתים את ה') – המכסים את עצמם כשהם עומדים לפני ה'. ולכן אדם המכסה את עצמו כשהוא בא לברך לפני ה' עושה כמו המלאכים.
ומציעים מקור (לדברי האמורא): מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר (בגילוי השכינה לישעיהו הנביא): "בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו" (ישעיהו ו,ב) – כל אחד מהמלאכים העומדים לפני ה' מכסה את פניו בשתי כנפיים, כדי שלא יראה את פני ה', ומכסה את רגליו בשתי כנפיים, כדי שלא יעמוד בגילוי רגליים לפני ה'.
הסיפורים לעיל והמימרה הזו שעוסקים בברכת המזון קשורים לאותו אמורא, רבי בא בריה דרבי חייא בר אבא.
בבבלי ברכות נא,ב אמרו:
נוסח כתב יד אחד: אמר רבי אבהו; ואמרי לה: במתניתא תנא: האוכל כשהוא מהלך - יושב ומברך, עומד ואוכל - יושב ומברך, יושב ואוכל - מיסב ומברך, מיסב ואוכל - מתעטף ומברך.
נוסח שני כתבי יד אחרים: אמר רבי אבהו; ואמרי לה: במתניתא תנא: היה מהלך ואוכל - יושב ומברך, היה מיסב על המיטה ואוכל - יושב על גבי קרקע ומברך, עומד ואוכל - יושב ומברך.
נוסח הדפוסים: אמר רבי אבהו; ואמרי לה: במתניתא תנא: האוכל ומהלך - מברך מעומד, וכשהוא אוכל מעומד - מברך מיושב, וכשהוא מיסב ואוכל - יושב ומברך.
ושם נא,א אמרו: אמר רבי זירא אמר רבי אבהו; ואמרי לה: במתניתא תנא: עשרה דברים נאמרו בכוס של הברכה: ...ועיטוף...
עיטוף - רב פפא מיעטף (בטליתו) ויתיב ובריך. רב אשי פריס סודרא עילוי רישיה (שהוא לבוש של כבוד) ויתיב ובריך.
לפי הירושלמי, עיטוף אינו אלא למי שאכל בהסיבה, מה שאין כן לפי הבבלי.
בפסיקתא רבתי פסקה ט נאמר: ילמדנו רבנו, אדם מישראל מהו שיהא רשאי לברך על הכוס כשאינו מודח? - אמר רבי אחא בשם רבי יוחנן: כוס של הברכה מצוותו שיהא מודח ושיהא עטור ושיהא מלא. מניין? - "ולנפתלי אמר: שבע רצון ומלא ברכת ה'" (דברים לג,כג) - אלו שלוש ברכות ("שבע רצון ומלא") צריך שיהא בכוס של הברכה.
אמרו בשם רבי יוחנן: וצריך שיהיו עיניו בכוס, ושיהא בידו של ימין, ושתהא ידו מן הטבלא טפח, ושיהא מברך באימה ולא בקלות ראש.
אמר רבי אבא בשם רבי חייא ורבי חייא בשם רבי יוחנן: עומד ואוכל - יושב ומברך, יושב ואוכל - מיסב ומברך, מיסב [ואוכל] - מתעטף ומברך. - מהו מתעטף? - שאם היתה זרועו גלויה - מכסה אותה ומברך, כדי שיהא עושה את המצווה באימה.
• • •