משנה
משנה זו באה ללמד, מתי רשאים בני חבורה אחת להיחלק.
שלשה שאכלו כאחת - אינן רשאין ליחלק – ולברך בלא זימון, הואיל ונתחייבו בזימון, וכן ארבעה, וכן חמשה – שאכלו כאחת - אינם רשאים להיחלק, ששלושה מהם יזמנו לעצמם והשאר יברכו בלא זימון, לפי שכולם נתחייבו בזימון. וכן (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה אין מילה זו) ששה - נחלקין – רשאים הם להיחלק לשתי חבורות של שלושה שלושה, שכל חבורה תוכל לזמן, עד עשרה – כל שהם פחות מעשרה - מותר להם להיחלק לחבורות שיש בכל אחת מהן כדי זימון, כגון תשעה נחלקים לשלוש חבורות. ועשרה - אינן נחלקין – אינם רשאים להיחלק, לפי שנתחייבו בזימון שיש בו הזכרת ה', עד שיהו עשרים – מעשרה ומעלה עד עשרים אינם נחלקים, אבל עשרים שאכלו כאחת - רשאים הם להיחלק לשתי חבורות של עשרה עשרה, שכל חבורה תוכל לזמן בהזכרת השם.
• • •
תלמוד
דנים בהזכרה מעין המאורע בברכת המזון.
מציעים מחלוקת אמוראים: (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'תני' כמו שהוא בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי". - במספר מקומות 'תני' מציע דברי אמוראים, בדרך כלל מחלוקות בין אמוראים קדומים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 589)) היה יושב ואוכל בשבת ושכח ולא הזכיר של השבת – לא אמר בשבת הזכרה מעין המאורע של שבת בברכת בניין ירושלים (הברכה השלישית שבברכת המזון), - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: חוזר – הוא צריך לברך שוב ברכת המזון, ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: אינו חוזר – אינו צריך לברך שוב ברכת המזון (בשני קטעים ב"שרידי הירושלמי": 'שמואל אמר: חוזר').
כיוון שדנו בהזכרה מעין המאורע בשבת, דנים גם בהזכרה מעין המאורע בימים אחרים.
שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ספק הזכיר בחולו של המועד (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'בחולו של מועד' וכתב 'של ראש חדש' כמו שהוא בכתב יד רומי וכמו שהוא במימרה דומה בירושלמי ברכות ה,ג. אבל גם בשני קטעים ב"שרידי הירושלמי": 'בחולו של מועד', וגרסה ישנה ונכונה היא), ספק לא הזכיר (ב"שרידי הירושלמי" נוסף 'בחולו של מועד', ובכתב יד רומי נוסף 'של ראש חדש') – אם המברך ברכת המזון בחול המועד מסופק האם אמר הזכרה מעין המאורע של חול המועד ("יעלה ויבוא") בברכת בניין ירושלים או שלא אמר, - אין מחזירין אותו – אין מורים לו לחזור ולברך כדי לומר את ההזכרה של חול המועד.
ומציעים ברייתא חולקת: אשכח תני ופליג: – נמצא (תנא ש)שונה וחולק: כל יום (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) שיש בו קרבן מוסף – בבית המקדש, כגון ראש חודש וחולו של המועד - צריך להזכיר מעין המאורע – צריך להזכיר בתפילה (בעבודה, הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה) ובברכת המזון (בברכת בניין ירושלים, הברכה השלישית שבברכת המזון) את עניינם של אותם ימים. אם לא הזכיר - מחזירין אותו – מורים לו לחזור ולהתפלל או לברך כדי לומר את ההזכרה מעין המאורע. לפי ברייתא זו, תפילה וברכת המזון שווים לעניין הזכרה, ולכן כשם שמי שהוא מסופק בתפילה האם הזכיר מעין המאורע - מחזירים אותו (כמו שאמר שמעון בר בא בשם רבי אלעזר בירושלמי ברכות ה,ג בעניין ראש חודש), כך מי שהוא מסופק בברכת המזון - מחזירים אותו. הרי שהברייתא חולקת על רבי יוחנן שאמר, שאם הוא מסופק בברכת המזון האם הזכיר מעין המאורע - אין מחזירים אותו. וכל שאין בו קרבן מוסף, כגון חנוכה ופורים - צריך להזכיר מעין המאורע – צריך להזכיר בתפילה (בהודאה, הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה) ובברכת המזון (בברכת הארץ, הברכה השנייה שבברכת המזון) את עניינם של אותם ימים. אם לא הזכיר - אין מחזירין אותו.
בתוספתא ברכות ג,ח שנו: שבת ויום טוב וראש חודש וחולו של מועד - יש בהם קדושת היום (כך קראו בארץ ישראל להזכרה מעין המאורע ביום שיש בו מוסף) בברכת המזון.
ושם ג,י שנו: כל שאין בו מוסף, כגון חנוכה ופורים - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע ("על הניסים"). אם לא אמר - אין מחזירים אותו. וכל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה; רבי ליעזר אומר: בהודייה. אם לא אמר - מחזירים אותו (לא הזכירו כאן ערבית, שהרי בערבית של ראש חודש אין מחזירים אותו). ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע.
הברייתא שבירושלמי היא הברייתא שבתוספתא ג,י העוסקת בתפילה, אלא שמסדר הסוגיה בירושלמי השתמש בה לעניין ברכת המזון, כיוון שסוגית הירושלמי עוסקת בהזכרת היום בברכת המזון, ולכן לא נאמר בברייתא שבירושלמי שמתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע, אלא נאמר בה באופן סתמי שאומר מעין המאורע, כאילו היא מתייחסת לתפילה ולברכת המזון. אולם אפשר שהברייתא שבירושלמי היא ברייתא אחרת.
בבבלי שבת כד,א אמרו: איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון?... - אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר בהודאה.
איבעיא להו: מהו להזכיר של ראש חודש בברכת המזון?... - רב אמר: מזכיר; רבי חנינא אמר: אינו מזכיר. אמר רב זריקא: נקוט דרב בידך, דתני / דקאי רבי אושעיא כוותיה. דתני רבי אושעיא: ימים שיש בהם קורבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר - מחזירים אותו, ויש בהם הזכרה בברכת המזון. וימים שאין בהן קורבן מוסף, כגון שני וחמישי של תעניות (על הגשמים) ומעמדות - ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע ב"שומע תפילה", ואם לא אמר - אין מחזירים אותו, ואין בהם הזכרה בברכת המזון.
הברייתא ששנה רבי אושעיא בבבלי עוסקת בתפילה ובברכת המזון, ואינה מתייחסת לחנוכה ולפורים.
בברייתא שבירושלמי ובבבלי: "כל שיש בו קורבן מוסף" קודם ל"כל שאין בו קורבן מוסף", מה שאין כן בברייתא שבתוספתא.
בברייתא שבתוספתא ובירושלמי: כגון חנוכה ופורים. ובברייתא שבבבלי: כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות.
ומספרים: חנן בר אבא (רב חנן בר רבא, אמורא בבלי בדור השני) וחברייא הוו (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'הוון') יתבין (ב"שרידי הירושלמי": 'יתיבין') אכלין בשובתא – חנן בר אבא והחברים (החכמים או התלמידים) היו יושבים ואוכלים בשבת. מן דאכלין וברכין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'מן דאכלון וברכון') – משאכלו (לאחר שאכלו) ובירכו (ברכת המזון), קם אזל ליה – עמד (חנן בר אבא) והלך לו. חזר לגבן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'לגבון') – חזר אצלם, אשכחנון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'אשכחון') (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" נוסף 'אי'. לעיתים נדירות מופיעה לפני צורת הבינוני הפעיל מילת החיזוק 'אי') מברכין – מצא אותם מברכים (שוב ברכת המזון). אמר (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" נוסף 'לון'): – אמר להם (חנן בר אבא): ולא כבר בירכנו (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'ברכינן / ברכנן')?! (בתמיהה) – ולמה אתם חוזרים ומברכים? אמרין ליה: – אמרו לו: מברכין וחוזרין (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'מברכין אנן וחזרין' - אנו מברכים וחוזרים) ומברכין, דאשכחן (כך גם בכתב יד רומי, וצריך לומר: 'דאשכחנן'. וב"שרידי הירושלמי": 'דאנשנן' / 'דנשינן' - ששכחנו. לפועל 'שכח' בארמית ארץ ישראלית שני מובנים: א. מצא; ב. שכח (כמו בעברית)) מדכרא דשובתא – (מפני) ששכחנו להזכיר של שבת (כשבירכנו בפעם הראשונה. - מכאן משמע שחנן בר אבא הלך לו לאחר שבירכו ברכה ראשונה (ראה לעיל ז,א) ולפני שבירכו את הברכה שבה מזכירים של השבת).
ותמהים: (בכתב יד רומי נוסף: 'אמר לון:' - אמר להם:) לא אמר כן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'ולא כן אמר') – ו(כי) לא כך אומר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) בשם רבי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'רב') חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני); רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) מטו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" וברש"ס: 'מטי') בה – מגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה, ואמר אותה) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) – המימרה שנמסרה על ידי רבי בא בשם רב חונא נמסרה על ידי רבי ירמיה בשם רב שהוא אמורא קדום יותר: שכח ולא הזכיר של השבת – בברכת המזון, - אומר – לאחר שגמר את ברכת המזון ברכה בנוסח זה: (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" נוסף 'ברוך') "אשר נתן מנוחה לעמו ישראל" – ואינו חוזר ומברך?! (בתמיהה) – ממימרה זו קשה על דעת החברים שחזרו ובירכו ברכת המזון כששכחו ולא הזכירו של שבת (לשון ברכה זו על מנוחת השבת מיוסד על האמור בברכת שלמה לכל קהל ישראל בחנוכת המקדש: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א ח,נו) - שהניח להם מכל אויביהם).
ומתרצים (בהצעת הבחנה בין שני מקרים): כָּן (כאן) – במעשה בחברים שלא הזכירו של שבת וחזרו ובירכו, - בשהסיע דעתו (בשהסיח דעתו) – מדובר במקרה שחדל מלחשוב על ברכת המזון לאחר שגמר אותה, וכָן (וכאן) – במימרה שאם לא הזכיר של שבת - אומר: "אשר נתן...", - בשלא הסיע דעתו – מדובר במקרה שעוד לא חדל מלחשוב על ברכת המזון לאחר שגמר אותה.
בבבלי ברכות מט,א-ב אמרו: יתיב רבי זירא אחוריה דרב גידל, ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של שבת (בברכת המזון) - אומר: "ברוך שנתן מנוחה לעמו ישראל. ברוך אתה ה' מקדש ישראל והשבת" / "ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית. ברוך מקדש השבת". אמר ליה: מאן אמרה? אמר ליה: רב.
גידול בר מניומי הוה יתיב קמיה דרב נחמן, ויתיב וקאמר: טעה (ולא הזכיר של שבת בברכת המזון) - הדר לרישא. אמר ליה: מאי האי? - דאמר רבי שילא אמר רב: טעה - חוזר לראש. - והא אמר רב הונא אמר רב: טעה - אומר: "ברוך שנתן"! אמר ליה: לאו איתמר עלה: אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב: לא שנו (שאומר: "ברוך שנתן") אלא שלא פתח ב"הטוב והמטיב", אבל פתח ב"הטוב והמטיב" - חוזר לראש.
אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילה - מחזירים אותו, בברכת המזון - אין מחזירים אותו. - אמר ליה רב אידי בר אבין לרב עמרם: מאי שנא הכא ומאי שנא הכא? - אמר ליה: אף לדידי קא קשיא לי, ושאילתיה לרב נחמן, ואמר לי: מיניה דמר שמואל לא שמיע לי, אלא סברא הוא / נחזי אנן, תפילה דחובה היא - מחזירים אותו; ברכת המזון, דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל - אין מחזירים אותו. - אלא מעתה, שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל (שכן יש מצוות אכילה בימים אלה), הכי נמי דאי טעי - הדר! - אמר ליה: אין, דאמר רבי שילא אמר רב: טעה - חוזר לראש. - והא אמר רב הונא משמיה דרב: טעה - אומר: "ברוך שנתן"! - אמר ליה: ולאו איתמר עלה: אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב: לא שנו אלא שלא פתח ב"הטוב והמטיב", אבל פתח ב"הטוב והמטיב" - חוזר לראש.
בשני התלמודים אמר רב: טעה בשבת - חוזר, ואמר רב הונא בשם רב: טעה בשבת - אומר: "ברוך שנתן". בשני התלמודים הציעו הבחנה בין שני מקרים, ברם ההבחנה שבבבלי אינה זו שבירושלמי.
מסוגיית הבבלי משמע ששמואל סבור שטעה ולא הזכיר של שבת בברכת המזון - חוזר, וזהו כגרסת "שרידי הירושלמי" בדברי שמואל בירושלמי לעיל.
בפסיקתא רבתי פסקה א נאמר: ילמדנו רבנו, אדם מישראל שבירך על המזון בראש חודש ושכח ולא הזכיר של ראש חודש, כיצד הוא צריך לעשות? - לימדונו רבותינו: שכח ולא הזכיר של ראש חודש, ומשגמר ברכת המזון נזכר מיד עד שלא הסיח דעתו מן הברכה - אין צריך לחזור לכתחילה, אלא אומרה לאותה ברכה קטנה בסוף: "ברוך אתה י'י אלוהינו מלך העולם, אשר נתן ראשי חודשים לישראל עמו, ברוך אתה י'י מקדש ישראל וראשי חודשים".
מלשון הירושלמי כאן ומלשון הפסיקתא מוכח, שיכול לומר ברכה זו ("ברוך... אשר נתן...") אף כשגמר כבר את ברכת "הטוב והמטיב", אם עדיין לא הסיח את דעתו, שלא כבבלי ("תוספתא כפשוטה").
לפי הבבלי, אומר "ברוך... אשר נתן..." לפני "הטוב והמטיב". ולפי הירושלמי והפסיקתא, אומר אחרי שגמר ברכת המזון.
סוגיה זו שדנה בהזכרה מעין המאורע בברכת המזון אינה שייכת להלכה זו אך מתאימה לפרק זה העוסק בברכת המזון.
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אף על פי שכולם אוכלין מככר (לחם שלם) אחד - כל אחד ואחד מברך לעצמו – ברכת המזון, ואינם מברכים ברכת המזון בזימון, מפני שהאכילה יחד בהליכה בדרך אינה נחשבת כאכילה בחבורה אחת. ישבו ואכלו (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'לואכל' - לאכול, וכן הוא בתוספתא) – ישבו על מנת לאכול יחד, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככר (ב"שרידי הירושלמי" נוסף 'בפני') עצמו - אחד מברך על ידי (בשביל) כולם (ב"שרידי הירושלמי": 'מברך לכולם') – מפני שהאכילה יחד בישיבה (כשמטרת הישיבה היא האכילה יחד) נחשבת כאכילה בחבורה אחת.
ומספרים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) זמין (לחבריה) [לחַמָּרַיָּה (תוקן על פי כתב יד רומי ו"שרידי הירושלמי")] בפונדקא [דלוי (נוסף על פי כתב יד רומי ו"שרידי הירושלמי". רש"ס גרס 'דלובאי')] – זימן (בירך ברכת המזון בזימון) לחמרים (נהגי חמורים) בפונדק (אכסניה לעוברי אורח (מקור המילה 'פונדק' ביוונית)) של לוי (לביא, לוביא (הגלילים החליפו בין ב רפויה ו-ו), יישוב בגליל התחתון, בצד הדרך בין טבריה לציפורי) (רבי ירמיה והחמרים ישבו בפונדק ואכלו, ואף על פי שכל אחד אכל משלו (רבי ירמיה לא אכל משלהם מפני חשש דמאי ("תוספתא כפשוטה")), זימן רבי ירמיה לחמרים, וזה כדברי הברייתא, שאם היו מהלכים בדרך וישבו לאכול, אף על פי שכל אחד אוכל משלו - אחד מברך לכולם).
בתוספתא ברכות ה,כג שנו: עשרה שהיו מהלכים בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מכיכר אחד - כל אחד ואחד מברך לעצמו. ישבו לאכול, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו - אחד מברך לכולם.
בבבלי ברכות מב,ב אמרו: "היו יושבים - כל אחד ואחד מברך לעצמו. הסבו - אחד מברך לכולם". - הסבו - אין, לא הסבו / אבל ישבו - לא. ורמינהי: עשרה שהיו מהלכים בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מכיכר אחד - כל אחד ואחד מברך לעצמו. ישבו, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו - אחד מברך לכולם. והא ישבו אף על גב דלא הסבו כהסבו דמי! / קתני מיהת ישבו אף על פי שלא הסבו! - אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דאמרי: ניזיל וניכול נהמא / לחמא בדוכתא / בדוך פלן (מכיוון שהסכימו על מקום מסוים, הרי זו קביעת סעודה).
מן ההקשר שבו הובאה הברייתא "עשרה שהיו מהלכים בדרך" בבבלי (פרק ו הלכה ו) עולה, שהברייתא מדברת בברכת "המוציא" של המהלכים בדרך. ואילו מן ההקשר שבו הובאה הברייתא בירושלמי (פרק ז הלכה ד) עולה, שהברייתא מדברת בברכת המזון בזימון של המהלכים בדרך. כך פירש גם רבי ירמיה בירושלמי את הברייתא, שכן הסיק ממנה שעליו לזמן עם החמרים בפונדק, אף על פי שהוא והם לא אכלו מאותו כיכר.
בתוספתא הובאה הברייתא בפרק ה לאחר הלכות בעניין ברכת המזון ובעניין זימון (הלכות יד-כ), אבל בין הלכות שהן נספח לפרקים ד ו-ה שבו נידונות ברכות חריגות, ראשונות ואחרונות: ברכה של גוי, ברכותיו של מקריב קורבן לפני הסעודה, ברכה של מהלכים בדרך וברכה אחרונה של פועלים (הלכות כא-כד) ("ברכות פרק שישי", עמוד 528).
נראה שברייתא זו לפי פשוטה עוסקת בברכת "המוציא" ולא בברכת המזון. אם מדובר בברכת המזון, קשה להבין מדוע הם פטורים מזימון אם היו אוכלים תוך כדי הליכה אף כשאכלו מכיכר אחד, שהרי ברור שהם אוכלים ארוחה משותפת, ובברכת המזון פשוט שאף שלושה שנזדמנו יחד וכל אחד אוכל משלו חייבים לזמן, וכל שכן עשרה שהיו הולכים יחד בדרך ואכלו מכיכר אחד חייבים לעמוד מהליכתם ולזמן ולברך (לפי רבי בא בריה דרבי חייא בר אבא בירושלמי להלן ז,ה: אכל מהלך - עומד ומברך).
לעומת זאת, אם נפרש שברייתא זו עוסקת בברכת "המוציא", היא עולה יפה. עשרה שהיו מהלכים בדרך, אינם מתאמים ביניהם את האכילה תוך כדי הליכה, ואין מקום להוצאה ידי חובה בברכה ראשונה, לכן כל אחד מברך לעצמו. ואם הם מתאמים ביניהם ארוחה משותפת, מן הסתם הם מחליטים לשבת ולאכול, ובזה יש משום קביעות אף כשלא אכלו מכיכר אחד, וקביעות זו דומה לקביעות שבהסבה לסעודה משותפת בטרקלין. המשנה עוסקת בסעודה בטרקלין, שבו נהוג להסב, לכן אין די בישיבה משותפת כדי לקבוע סעודה יחד, ורק בהסבה יש משום קביעת סעודה משותפת ("ברכות פרק שישי", עמודים 530-531).
בברייתא שבבבלי נאמר "ישבו" (ישבו יחד), שלא כמו הברייתא שבתוספתא (ובירושלמי ב"שרידי הירושלמי") שנאמר בה "ישבו לאכול" (ישבו על מנת לאכול יחד). בבבלי הביאו מקור סותר לברייתא, והוא המשנה לעיל ו,ו, שבה נאמר שכשיושבים יחד אין אחד מברך לכולם אלא אם כן הסיבו, בניגוד לברייתא שבה נאמר שאף אם ישבו יחד אחד מברך לכולם. בבבלי יישבו את הסתירה, שהברייתא מדברת כשקבעו לשבת על מנת לאכול יחד, היינו "ישבו לאכול" כמו בתוספתא, ואילו המשנה מדברת כשלא קבעו לשבת על מנת לאכול יחד אלא שמצאו את עצמם יושבים יחד.
ובבבלי ברכות נ,א אמרו: שלושה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שלא אכלו מכיכר אחת / אף על פי שכל אחד ואחד אוכל בפני עצמו - אינם רשאים ליחלק.
לפי הבבלי שם, זו ההלכה שבאה להשמיע משנתנו (הלכה ד בפרקנו) שאמרה: "שלושה שאכלו כאחת - אינם רשאים ליחלק". אפשר שמשום כך הובאה בירושלמי כאן הברייתא ששנו בה הלכה זו בעשרה שישבו לאכול כאחת.
פונדקא דלוי
בירושלמי שקלים ז,ה אמרו: עיגול דגובנא אישתכח (כיכר של גבינה נמצא) בפונדקא דלוי, והתירוהו.
בדרך המובילה מטבריה להר תבור ולעמק יזרעאל היתה תחנה ידועה ומקום פגישה לעוברי דרכים בפונדק של הכפר לוביא (פונדקא דלוביא). הגרסה לוי היא שיבוש או כינוי ניבי של השם לוביא. המקום נקרא לוביא, כנראה, על שם מין מיוחד של פולים ("ארץ הגליל", עמוד 116).
הגרסה בקטע גניזה: 'ר' ירמיה זמן לחמרייה בדוך דפונדקה דלוי'. 'דוך' מובנה היסודי 'מקום'. המובן 'מקום' כללי ואינו מספק את צורכי ההקשר, אך בערבית נשתמר במילה זו מובן מיוחד יותר, ומשמעה 'ספסל הצמוד לקיר החיצוני של הבית'. וזו ההמחשה המלאה להלכה המובאת בירושלמי: איך תמצא הולכי דרכים שהזדמנו לאכילה באופן המחייב אותם בזימון? כגון רבי ירמיה שזימן עם החמרים בספסל שלפני הפונדק. מילה זו נשמטה מענף הנוסח של כתב יד ליידן ושל כתב יד רומי מפני שלא הובנה ("העברית בתלמוד הירושלמי לפי קטעי הגניזה מקהיר", עמודים 27-29).
• • •