משנה
משנה זו באה ללמד את נוסח ברכת הזימון.
כיצד מזמנין? – מהו הנוסח של ברכת הזימון שהמזמן אומר?
בשלשה – שאכלו כאחד, - אומר – המזמן: "נברך על המזון שאכלנו"; בשלשה והוא – אם יש שלושה מלבד המזמן, - אומר – להם המזמן: "ברכו על המזון שאכלנו" – שהרי יש שלושה שחייבים בזימון מלבד המזמן (בכתב יד אחד של המשנה ובקטעי גניזה של המשנה: 'ברוך הוא', וכן להלן);
בעשרה – שאכלו כאחד, - אומר – המזמן: "נברך לאלהינו על המזון שאכלנו"; בעשרה והוא – אם יש עשרה מלבד המזמן, - אומר – להם המזמן: "ברכו לאלהינו על המזון שאכלנו".
אחד עשרה ואחד עשר רבוא – בין עשרה ובין מאה אלף שאכלו כאחד - דין אחד להם, שנוסח הזכרת השם הנוהג בעשרה נוהג גם בעשר ריבוא.
במאה – שאכלו כאחד, - אומר – המזמן: "נברך לי'י אלהינו על המזון שאכלנו"; במאה והוא – אם יש מאה מלבד המזמן, - אומר – להם המזמן: "ברכו לי'י אלהינו על המזון שאכלנו" (כך דעת רבי יוסי הגלילי להלן במשנה זו);
באלף - אומר – המזמן: "נברך לי'י אלהינו אלהי ישראל על המזון שאכלנו"; באלף והוא - אומר: "ברכו" – במקום "נברך".
בריבוא – בעשרת אלפים, - אומר – המזמן: "נברך לי'י אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים (בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה אין שתי המילים האחרונות) על המזון שאכלנו" (בכתבי היד של המשנה ובקטעי גניזה של המשנה נוסף 'בריבוא והוא - אומר: ברכו. כעניין שהוא מברך, כך עונין אחריו: ברוך י'י אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו'. במסירה שלפנינו נשמט בטעות הדומות).
רבי יוסי הגלילי (תנא בדור השלישי) אומר: לפי רוב הקהל (בכתבי היד של המשנה ובקטעי גניזה של המשנה נוסף 'הן') מברכין – נוסח הזכרת השם בברכת הזימון נקבע לפי ריבוי הקהל, שעם ריבוי הקהל יש להוסיף הזכרות השם, כמו שנשנה לעיל, שנאמר (בתיאור תהלוכה לכבוד ה'): "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, י'י מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" (תהילים סח,כז) – קריאה אל קהל החוגגים: אתם, צאצאי יעקב, ברכו את ה' בקהל רב!. ויש לדרוש את הכתוב, שלפי המקהלות, היינו לפי גודלן, ברכו את ה'!.
אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים): מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובין ואחד מועטין (בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'ממועטים') - אומרים: "ברכו את י'י" – מה שמצאנו בעניין בית הכנסת, שבין כשיש מספר רב של מתפללים ובין כשיש עשרה בלבד אין משנים את נוסח הזכרת ה' באמירת "ברכו את י'י", נטיל אותו אף על עניין הזימון, שבעשרה ומעשרה ולמעלה אומר המזמן אותו נוסח: "נברך / ברכו לאלהינו על המזון שאכלנו" (בבית הכנסת אומר "ברכו את י'י" הקורא בתורה לפני הקריאה, כמסופר בשני התלמודים על משנה זו. במשנה ובתלמודים אין רמז לאמירת "ברכו" לפני ברכות קריאת "שמע". אמירת "ברכו" בבית הכנסת ואמירת "נברך / ברכו" לפני ברכת המזון הן הזמנה של המברך את הקהל להשתתף בברכתו. נוסח ההזמנה ותשובתה בבית הכנסת דומה לזה של ברכת המזון. - ראה מה שכתבנו להלן בדברי רבי עקיבא).
רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אומר: "ברכו את י'י המבורך" – בבית הכנסת הקורא בתורה ושליח הציבור מוסיפים את המילה "המבורך".
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "בשלשה - אומר: נברך; בשלשה והוא - אומר: ברכו".
מציעים סיפור: דלמה: – מעשה (מקור המילה ביוונית): רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) ורבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ורבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי חנינא (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'חנניה') חברון דרבנין – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי), הוו (בכתב יד רומי: 'הוון') יתבין (בקטע גינצבורג: 'יתיבין') אכלין – היו יושבים ואוכלים. נסב – לקח רבי יעקב בר אחא כסא – את הכוס (של יין בסוף הסעודה כדי לברך ברכת המזון על הכוס) ובירך ואמר: "נברך על המזון שאכלנו", ולא אמר: "ברכו".
אמר ליה – אמר לו (לרבי יעקב בר אחא) רבי חייא בר בא: ולמה לא אמרת: "ברכו"? – והרי שנינו במשנה, שבשלושה והוא (כמו בסיפור זה שהיו ארבעה שאכלו) - אומר המזמן: "ברכו"!
אמר ליה: – אמר לו (הקשה רבי יעקב בר אחא לרבי חייא בר בא ממקור תנאי) ולא כן תני: – ו(כי) לא כך שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): אין מדקדקין (בדבר) [בקטן (תוקן על פי כתב יד רומי ו"שרידי הירושלמי")] – קטן שהגיע לגיל שלוש עשרה שנים - אין מדקדקים בו לבדוק האם הביא שתי שערות שהן סימן גדלות, כדי לצרפו לזימון בעשרה, שהוא נחשב כגדול אפילו עוד לא הביא שתי שערות (הלכה זו הובאה לעיל ז,ב, ואיננה שייכת לכאן. - דרך הירושלמי להתחיל לפעמים מראש ההלכה, אף על פי שאיננה שייכת לעניין ("תוספת ראשונים" א, עמוד 24)). בין שאמר: "נברך", בין שאמר: (שלוש המילים האחרונות נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות ונוספו על ידי מגיה) "ברכו" (בכתב יד רומי: 'ברוך הוא') – גם אם אמר כך וגם אם אמר כך, - אין תופסין (אין משיגים, אין מבקרים) אותו על כך – על שאמר: "נברך", ולא אמר: "ברכו", והנוקדנין (המדקדקים ביותר) תופסין אותו על כך – על שאמר: "נברך"?! (בתמיהה) – ולכן לא היה לך לתפוס אותי על שאמרתי: "נברך", ולא אמרתי: "ברכו", מפני שאין ראוי לאדם להיות נוקדן (כך שנו במסכת דרך ארץ ה,ד).
ובאיש – וחרה לרבי זעירא (רגז, כעס) בגין דצווח – בשביל שקרא רבי יעקב בר אחא לרבי חייא בר בבא (צריך לומר: 'בא') נוקדנא (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'נוקרנא') – הנוקדן / הנוקרן (הדקדקן) – שכן הברייתא שממנה הקשה רבי יעקב בר אחא לרבי חייא בר בא קוראת נוקדן למי שתופס את המזמן על שאמר: "נברך", ולא אמר: "ברכו".
בתוספתא ברכות ה,יח שנו: אין מדקדקים בקטן. בין שאמר: "נברך", בין שאמר: "ברוך הוא" - אין תופשים אותו על כך. והנוקדנים תופשים אותו על כך.
ברור מהסיפור בירושלמי שהנוקדנים תופסים למי שאמר: "נברך", ולא למי שאמר: "ברכו".
רבי זירא הבבלי היה רגיש ביותר לכבוד רבי חייא בר אבא הבבלי, כמסופר כאן ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 336, הערה 30).
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" נוסף 'אני') איני מוציא את עצמי מן הכלל (הציבור, הקהל) – כשהיה שמואל מזמן, היה אומר: "נברך", ולא היה אומר: "ברכו", אף כשהיו שלושה חוץ ממנו, משום שבאמירת "ברכו" המזמן מוציא את עצמו מכלל המברכים לה'.
ומציעים קושיה (על דברי שמואל): הותיבון (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'התיבון'): – השיבו (הקשו): הרי ברכת התורה, הרי הוא אומר: "ברכו"! – הרי הקורא בתורה בציבור אומר לפני הקריאה: "ברכו את י'י'", ובאמירה זו הוא מוציא את עצמו מן הכלל!
ומתרצים: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מכיון דיימר: – מכיוון שיאמר: "המבורך", אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל – מכיוון שהקורא בתורה מוסיף "המבורך" (שמשמעו שה' מבורך בפי כל), שהוא אומר: "ברכו את י'י המבורך" (כך דעת רבי ישמעאל במשנה), הרי הוא אינו מוציא את עצמו מן הכלל, שכן באמירת תוספת זו גם הוא בכלל המברכים לה'. אבל בברכת הזימון אין תוספת זו, ולכן היה שמואל אומר: "נברך", ולא היה אומר: "ברכו" (המילים 'הותיבון... מן הכלל' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות ונוספו על ידי מגיה).
בבבלי ברכות מט,ב-נ,א אמרו: אמר שמואל: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל. - תנן: בשלושה והוא - אומר: "ברכו"! - אימא: אף "ברכו"...
תניא נמי הכי: בין שאמר: "נברך", בין שאמר: "ברכו" - אין תופסים אותו על כך. והנוקדנים תופסים אותו על כך.
בבבלי הקשו על שמואל ממה ששנינו במשנה בעניין ברכת הזימון, והשיבו כמו ששנו בברייתא. ובירושלמי לא הקשו על שמואל ממה ששנינו במשנה בעניין ברכת הזימון, משום שכבר שנו לפני כן את הברייתא, אלא הקשו עליו מברכת התורה.
ומספרים: רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הוה משמש קומי – היה משמש (משרת) לפני (צריך להוסיף: 'ר'', כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי") זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – בסעודה (רבי אבא בר זמינא היה תלמידו של רבי זעירא). מזג ליה כסא – מזג לו (רבי אבא בר זמינא לרבי זעירא) את הכוס (של יין). אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לרבי אבא בר זמינא): סב בריך! – ברך (ברכת היין על הכוס והוצא גם אותי ידי חובת הברכה)! ('סב' משמש כאן כפועל עזר להדגשה). אמר ליה: (שתי המילים האחרונות נמחקו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן בכתב יד רומי) – אמר לו (עוד רבי זעירא לרבי אבא בר זמינא): הב (במסירה שלפנינו הוגה 'והב' על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי, אבל ב"שרידי הירושלמי": 'הב') דעתך דאת מישתי חורנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'חורן') – תן דעתך (שים ליבך, ייחד את מחשבתך) שאתה שותה (כוס) אחר (תכוון לשתות עוד באותה סעודה, שאם לא תכוון לשתות עוד - תהיה צריך לברך שוב כשתשתה), ויש להציע מקור תנאי המסייע לקביעה זו: דתני: – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): השמש (משרת) – המשמש את המסובים בסעודה, מברך על כל כוס וכוס – של יין שנותנים לו לשתות בסעודה, מפני שבכל פעם שנותנים לו לשתות הוא סבור שלא ייתנו לו לשתות עוד באותה סעודה והרי הוא מסיח דעתו מן השתייה, ומשום כך כשחוזרים ונותנים לו לשתות הוא צריך לברך, ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה – של לחם שנותנים לו לאכול בסעודה, מפני שבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לאכול עוד באותה סעודה ואינו מסיח דעתו מן האכילה.
אמר ליה: – אמר לו (עוד רבי זעירא לרבי אבא בר זמינא לאחר הסעודה לפני ברכת המזון): כמא דאנא יהב דעתי מפקא יתיך (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'יתך'. ובכתב יד רומי במילה אחת: 'מפקתך') ידי חובתך בברכתה – כמו שאני נותן דעתי להוציא אותך ידי חובתך בברכה (בברכת המזון שאני מברך), כן הב דעתך מפקא [יתי (נוסף על פי "שרידי הירושלמי". ובכתב יד רומי במילה אחת: 'מפקתי')] ידי חובתי ב"אמן" – כך תן דעתך להוציא אותי ידי חובתי ב"אמן" (שאתה עונה על הברכות של ברכת המזון, משום שגם המברך צריך לצאת ידי חובת עניית "אמן", לפי שעניית "אמן" מכלל הברכה היא).
ומציעים סיוע (לדברי רבי זעירא): אמר רבי תנחום בר ירמיה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ראש השנה ד,ח) אומרת כך: המתעסק – בתקיעת שופר בראש השנה כדי להתלמד, - לא יצא – ידי חובתו בתקיעותיו אלו, לפי שלא התכוון לצאת ידי חובתו, והשומע מן המתעסק – אף על פי שהשומע התכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת תקיעות אלו, - לא יצא – לפי שהתוקע לא התכוון להוציאו, והלכה היא שצריכה להיות כוונה על ידי השומע ועל ידי המשמיע. - משנה זו מסייעת לדברי רבי זעירא בעניין ברכת המזון, שלא רק השומע צריך להתכוון לצאת, אלא גם המשמיע צריך להתכוון להוציא את השומע, ולכן הן המברך ברכת המזון והן העונה "אמן" צריכים להתכוון גם להוציא זה את זה בברכת המזון ובעניית "אמן".
בבבלי חולין קז,ב אמרו: אמר רבי זירא אמר רב: השמש מברך על כל כוס וכוס, ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. ורבי יוחנן אמר: אף מברך על כל פרוסה ופרוסה.
דברי רבי זירא בשם רב בבבלי הם דברי ברייתא בירושלמי שמסייעת לדברי רבי זירא. דברי רבי יוחנן בבבלי אינם בירושלמי.
בבבלי ראש השנה לג,ב אמרו: "והשומע מן המתעסק - לא יצא". - אבל השומע מן המשמיע לעצמו (שלא התכוון להשמיע לאחרים), מאי? - יצא. לימא תיהוי תיובתיה דרבי זירא, דאמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון (כוון בליבך להוציאני) ותקע לי (בשופר)! (משמע שצריך כוונת משמיע) - לעולם אימא לך לא יצא, ודילמא איידי דתנא רישא מתעסק, תנא סיפא נמי מתעסק.
בבבלי שם אמר רבי זירא לשמשו שיכוון (השמש) להוציא אותו (את רבי זירא) בתקיעת השופר. ובירושלמי כאן אמר רבי זירא לשמשו שיכוון (השמש) להוציא אותו (את רבי זירא) בעניית "אמן".
• • •
במשנה שנינו: "במאה - אומר... באלף - אומר... בריבוא - אומר...".
מציעים קביעה הלכתית: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): זו דברי רבי יוסי הגלילי – המשנה שנשנתה סתם, האומרת: "במאה - אומר... באלף - אומר... בריבוא - אומר...", שנוסח הזכרת השם בברכת הזימון נקבע לפי ריבוי הקהל, היא דעתו של רבי יוסי הגלילי המובאת בסוף המשנה, שאומר: "לפי רוב הקהל הם מברכים", שעם ריבוי הקהל יש להוסיף הזכרות השם, אבל דברי חכמים: – אבל פסיקת ההלכה היא: אחד עשרה ואחד עשר ריבוא – בין עשרה ובין מאה אלף שאכלו כאחד - דין אחד להם, שנוסח הזכרת השם הנוהג בעשרה נוהג גם בעשר ריבוא.
ומביאים פסיקה זהה: רב(א) (תוקן כמו שהוא בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי". הנוסח 'רבא' הוא בהשפעת הבבלי ברכות נ,א. האמורא רבא אינו מוזכר בירושלמי בשמו זה) (רב - אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: הלכה כמי שאומר (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'שהוא אומר'): אחד עשרה ואחד עשר ריבוא – פסיקת ההלכה היא, שבין עשרה ובין מאה אלף שאכלו כאחד - דין אחד להם, כמו שאמר רבי יוחנן.
כשהמונח "דברי חכמים" המציע קביעות הלכתיות בא בסגנון כמו כאן ('אמר רבי פלוני: זו דברי פלמוני, אבל דברי חכמים: [הפסיקה]'), לשונה של הפסיקה אינה מופיעה במקור התנאי שאליו המונח מתייחס. לכן המשפט "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא" לא הופיע במשנה במקורה, והוא נכנס למשנה בעקבות מאמרו של רבי יוחנן.
ראוי להדגיש כי סוג זה של "דברי חכמים" אינו מציע זיהוי מקורות.
המונח הבבלי המקביל למונח הירושלמי הזה הוא: 'אמר רבי פלוני: זו דברי פלמוני, אבל חכמים אומרים: [פסק ההלכה]'.
פסק ההלכה הוא לפעמים כדעת יחיד (שלא נזכרה במשנה) ולפעמים אינו אלא דעת האמורא עצמו ששנה דבריו בלשון חכמים.
בבבלי ברכות נ,א אמרו: "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא". - הא גופא קשיא! אמרת: "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא" - אלמא כי הדדי נינהו; והדר תני / אמרת: "במאה - אומר... באלף - אומר... בריבוא - אומר..."! - אמר רב יוסף: לא קשיא, הא - רבי יוסי הגלילי, הא - רבי עקיבא; דתנן: רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכים, שנאמר: "במקהלות ברכו אלוהים". אמר רבי עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת וכו'.
אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא.
יש מקומות שאמוראי בבל נתקשו במשנה משום שבנוסח הבבלי שלה כבר היו קלוטות בה הערות של אמוראי ארץ ישראל. לדוגמה, בבבלי ברכות נ,א נתקשו בדברי המשנה שם ואמרו: "הא גופא קשיא...". ובוודאי שכן הוא כמו שאמר שם רב יוסף שנחלקו בזה רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, אלא שלשון המשנה קשה ליישבה. אולם דברי רבי יוחנן בירושלמי מוכיחים שלפני רבי יוחנן לא היה במשנה המאמר "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא" ("פירושים וחידושים בירושלמי", עמוד נב).
לפי צורת הסוגיה בבבלי ברכות נ,א, היה כבר במשנת רב יוסף "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא". אבל זו הוספה היא שלא היתה עוד לפני הירושלמי ברכות ז,ג. ובוודאי שרב יוסף עצמו לא אמר דבריו אלא בסגנון שנאמרו בירושלמי בשם רבי יוחנן. ואולם בזמן מאוחר, בסידור האחרון של הבבלי, כשנתוספה כבר במשנתם "אחד עשרה...", סידרו את דברי רב יוסף בקשר עם הרומיא שלהם ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 430).
המשפט "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא" אינו מקורי במשנה. אך אין צורך לומר שרב יוסף מעולם לא אמר "לא קשיא...". שהרי משפט זה, שהוכנס לבסוף למשנה, לא נכנס לשם יש מאין, אלא ברייתא היא זו, המובאת אף בידי רבי יוחנן ורב(א) בירושלמי. מסתבר שאף רב יוסף הכיר את הברייתא, ובתרצו את הניגוד שבינה למשנתנו, קבע: "לא קשיא, הא - רבי יוסי הגלילי, הא - רבי עקיבא". ומשנכנסה ברייתא זו לתוך המשנה ועלתה הסתירה ממנה ובה, נשתמשו המסדרים האחרונים בתירוצו של רב יוסף, שבמקורו היה מוסב לברייתא. כך נולד הסגנון "לא קשיא..." על סתירה במשנה בפי רב יוסף ("משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים", עמוד 265).
אי הופעת המשפט "אחד עשרה..." במשנה במקורה פותרת מספר בעיות במשנה. אם המשפט הופיע במשנה, קשה ליישב את לשונה אפילו לאחר הסבר הבבלי, שכן מדוע מסדר המשנה סותם כרבי עקיבא ("אחד עשרה...") ואחר כך חוזר וסותם כרבי יוסי הגלילי ("במאה... באלף..."). אך אם המשפט לא הופיע במשנה, המשנה מובנת, שכן היא סותמת רק כדעת רבי יוסי הגלילי ומפרטת אותה לפי הסדר: "בעשרה... במאה... באלף... בריבוא...".
עוד מובן מדוע אין פירוט של נוסח הברכה בעשר ריבוא בהתאם למשפט "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא", שכן המשנה במקורה עסקה בנוסח הברכה מעשרה עד ריבוא, ולא היה בכוונתה לומר מהו הנוסח בעשר ריבוא, ואילו דברי רבי יוחנן בירושלמי נאמרו בדרך ההפלגה, שאפילו בעשר ריבוא הנוסח קבוע.
על פי כתבי היד של המשנה, השם "יושב הכרובים" אינו מופיע בדברי המזמן בריבוא, אך מופיע בתשובת המסובים למזמן. רמ"ע (שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן ז) קובע, שהשם הזה ראוי להופיע בתשובת המסובים, מפני שבקטע זה מדובר במענה כשמספר המסובים עשר ריבוא, ולכן מוסיפים עוד שם משמות הקודש, אף על פי שנוסח הפתיחה לעשר ריבוא לא נשנה. אם המשפט "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא" לא הופיע במשנה במקורה, לא מובן מדוע המשנה דנה במענה של עשר ריבוא. רק אם נקבע שהמשפט היה במשנה במקורה, יובנו דברי המשנה כיאות ("תולדותיה של ברכת הזימון", עמודים 7-9).
אפשר שבמשנה נשמטו בשל הדומות דברי המזמן בעשר ריבוא, ובדבריו הופיע השם "יושב הכרובים", ולכן המשנה דנה במענה של עשר ריבוא, ואילו המשפט "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא" לא הופיע במשנה במקורה.
המשפט "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא", שמובנו לפי שני התלמודים שמעשרה ולמעלה אומר המזמן אותו נוסח של הזכרת השם, ובא לשלול את הדיעה שנוסח הזכרת השם שאומר המזמן נקבע לפי ריבוי הקהל, אין מקומו במקום שבו הוא מופיע במשנה (לאחר "בעשרה אומר..."), כיוון שעדיין לא שמענו שנוסח הזכרת השם שאומר המזמן נקבע לפי ריבוי הקהל, אלא מקומו בסיום פירוט הנוסחים של הזכרת השם לפי ריבוי הקהל (לאחר "בריבוא / בעשר ריבוא אומר..."). הרי שהמשפט הזה מופיע במשנה שלא במקומו הראוי, ומכאן שהוא הוספה שנכנסה למשנה, שכן דבר מצוי הוא שהוספה נכנסת שלא במקומה הראוי.
המונח "הלכה כמי שהוא אומר", שבו משתמש רב בירושלמי כאן, מציע פסק הלכה כדיעה תנאית, והוא בא לאחר שהוצעה ברייתא שבה מחלוקת תנאים ויש מי שהופך את המחלוקת, או שהוא בא לאחר שהוצעו שתי ברייתות חולקות בסגנון "אית תניי תני... אית תניי תני...", או שהוא בא לאחר שהוצע נוסח חלופי של המשנה, או שהוא בא לאחר שהוצעה ברייתא סתמית החולקת על המשנה. מסתבר שאף בירושלמי כאן הוצעה ברייתא סתמית החולקת על המשנה, ששנו בה: "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא", ופסקו רב ורבי יוחנן כדעת התנא של הברייתא, אלא שהברייתא הזו נשמטה מן הירושלמי, אולי לאחר שהמשפט "אחד עשרה ואחד עשר ריבוא" הוכנס לגוף המשנה, וזה ייתר את הבאת הברייתא בירושלמי.
• • •
במשנה כאן שנינו, שמזמנים בשם בעשרה ויותר.
ובמשנה מגילה ד,ג שנינו: אין פורסים את "שמע" ואין עוברים לפני התיבה... ואין מזמנים בשם פחות מעשרה.
ובמשנה סנהדרין א,ו שנינו: ...ומניין לקטנה (סנהדרין קטנה) שהיא של עשרים ושלושה (דיינים)? - שנאמר (בדינו של רוצח): "ושפטו העדה והצילו העדה" (במדבר לה) - עדה שופטת ("ושפטו העדה" - עשרה מחייבים את הנידון) ועדה מצלת ("והצילו העדה" - עשרה אחרים מזכים את הנידון), הרי עשרים (עשרה מחייבים ועשרה מזכים). ומניין לעדה שהיא עשרה? - שנאמר (במרגלים): "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר יד), יצאו יהושע וכלב (שלא הוציאו דיבת הארץ רעה כשאר המרגלים, הרי עשרה)...
שואלים: מניין לעדה שהיא עשרה? – מהיכן יש ללמוד ש"עדה" היא עשרה אנשים לפחות?
כאן התחלת מקבילות בירושלמי מגילה ד,ד וסנהדרין א,ו.
ומשיבים: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם ורבי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות: 'ר'') יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר כאן – בעניין הרוצח בשגגה והגנתו מפני גואל הדם, "עֵדָה": "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם" (במדבר לה,כד), "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם" (במדבר לה,כה) - השופטים ישפטו בין גואל הדם המבקש שיימסר לידו ההורג להמיתו ובין ההורג האומר שהרג בלי כוונה, ואם יקבעו שהרג שלא בכוונה יצילוהו השופטים מידי גואל הדם, ונאמר להלן – בפרשת המרגלים, "עֵדָה": "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי?" (במדבר יד,כז) - עד מתי אסלח לעדה הרעה הזאת על שהם מתלוננים עליי? (הכוונה במילה 'עדה' היא לכל העם. אבל לפי הלימוד כאן, הכוונה במילה זו היא למרגלים). מה "עדה" שנאמר להלן - עשרה – המרגלים היו שנים עשר אנשים, ומכיוון שנאמר "לעדה הרעה", הוצא מהם את יהושע וכלב שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, הרי שלעשרת האנשים האחרים קורא הכתוב "עדה", אף "עדה" שנאמר כאן (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות: 'אף כאן') - עשרה.
אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נאמר כאן – בהלכות כוהנים וקורבנות, "תּוֹךְ": "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב) - אתם חייבים לקדש את שמי בתוך עם ישראל על ידי קיום מצוותיי, ונאמר להלן – בירידת בני יעקב לשבור שבר במצרים, "תּוֹךְ": "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב,ה) – בני יעקב באו למצרים בין שאר הבאים לקנות תבואה (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בסנהדרין אין הפסוק). מה "תוך" האמור להלן - עשרה – שהרי בני יעקב היו עשרה אנשים - "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב,ג), אף כאן - עשרה – מכאן למדים, שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה אנשים לפחות (המימרה של רבי סימון נשמטה במסירה שלפנינו בטעות הדומות ונוספה על ידי מגיה).
אמר ליה – אמר לו רבי יוסי בירבי בון (אמורא זה הוא בן הדור החמישי, ולא ייתכן שאמר לבן הדור השני והשלישי. ולכן נראה שיש לגרוס 'רבי יוסי' - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי, בלי 'בירבי בון', כמו שהוא במקבילה בבראשית רבה): (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה אחד 'בין' כמו שהוא בכתב יד רומי, ומגיה שני מחק) אם (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אף', והוגה על ידי מגיה 'אם' כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג ובמקבילות) מ"תוך" את יליף לה (במקבילה במגילה: 'את למד'), סגין אינון! – אם מ"תוך" אתה לומד אותה, מרובים הם! (אם אתה לומד מהגזירה השווה "תוך" "תוך" שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה אנשים לפחות, הרי "תוך" האמור בירידת בני יעקב מוסב לא אל "בני ישראל" אלא אל "הבאים", והרי רבים היו הבאים לקנות תבואה ואין לסיימם במספר! - הגרסה ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בבראשית רבה: 'אם מ"בתוך הבאים", אפילו כמה!') אלא – אין ללמוד מגזירה שווה זאת, אלא יש ללמוד מגזירה שווה אחרת, נאמר כאן "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב), ונאמר להלן "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב,ה). מה "בני ישראל" שנאמר להלן - עשרה – שהרי בני יעקב היו עשרה אנשים, אף כאן - עשרה – מכאן למדים, שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה אנשים לפחות.
היו שני חכמים בשם רבי יוסי בירבי בון. הראשון היה אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, והוא המופיע כאן ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 273).
עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה וסנהדרין.
השאלה "מניין לעדה שהיא עשרה?" והלימוד של רבי יוחנן ש"עדה" היא עשרה מתייחסים למשנה בסנהדרין שנזכר בה "עדה", ואינם מתייחסים למשנה כאן ובמגילה שלא נזכר בהן "עדה" (גם אין שום כתוב בעניין הזכרת השם וקדושתו שנאמר בו "עדה"). ואילו הלימודים של רבי סימון ושל רבי יוסי בירבי בון שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה מתייחסים למשנה במגילה שעוסקת בהזכרת השם ובאמירת דברים שבקדושה.
לכן נראה שהשאלה "מניין לעדה שהיא עשרה?" והמימרה של רבי יוחנן נאמרו בסנהדרין ומשם הועתקו לברכות ולמגילה (בזמן מאוחר נשמטה השאלה בסנהדרין - כנראה משום שהיא מופיעה במשנה שם - ובמגילה), והמימרות של רבי סימון ושל רבי יוסי בירבי בון נאמרו במגילה ומשם הועתקו לברכות ולסנהדרין. השאלה ושלוש המימרות הועתקו גם לבראשית רבה צא,ג על הכתוב בבראשית מב,ה, ולא שינו את המימרות אף שהיה צריך לומר בבראשית רבה להיפך: 'נאמר להלן תוך ונאמר כאן תוך. מה תוך האמור כאן...'. נוסח השאלה בבראשית רבה הוא: 'ומניין לעשרה?', ונראה שהנוסח בירושלמי כאן הוחלף בבראשית רבה בנוסח הזה כדי להתאים את השאלה לכל שלושת הלימודים (בבראשית רבה הועתקו לאחר הסוגיה הזו גם כל הסוגיות שבירושלמי לעיל ז,ב).
ונראה שלפני רבי יוחנן לא היו במשנה בסנהדרין השאלה "מניין לעדה שהיא עשרה?" והלימוד מעדת המרגלים ש"עדה" היא עשרה, וכפי שאין השאלה והלימוד האלה בתוספתא סנהדרין ג,ז המקבילה למשנה בסנהדרין. השאלה והלימוד של רבי יוחנן הם הוספה שהוכנסה למשנה בסנהדרין על פי התלמוד הירושלמי (תוך עיבוד לשון הלימוד).
בבבלי ברכות כא,ב אמרו: אמר רב אדא בר אהבה / רבי יהושע בן לוי: מניין שאין היחיד אומר "קדוש"? - שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. - מאי משמע? / מנהני מילי? - דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא קמיה דרבי חייא בר אבא: אתייא "תוך" "תוך". כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב), וכתיב התם: "היבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז), מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.
ובבבלי מגילה כג,ב אמרו: "אין פורסים את שמע...". - מנא הני מילי? - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? - דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתייא "תוך" "תוך". כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב), וכתיב התם: "היבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז), מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.
בבבלי למדו שהזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה בגזירה שווה "תוך" "תוך" מעדת קורח. ובירושלמי למד רבי סימון בגזירה שווה "תוך" "תוך" מבני יעקב. בבבלי לא למדו מבני יעקב, כנראה בשל הקושיה שהקשה רבי יוסי בירבי בון. ובירושלמי לא למדו מעדת קורח, כנראה משום שפירשו את הכתוב "היבדלו מתוך העדה הזאת" שהוא מכוון על כל עדת ישראל ולא על עדת קורח (גם מפרשי התורה נחלקו בכוונת הכתוב הזה), ועוד קשה שמניין לבבלי שבעדת קורח היו עשרה אנשים ולא יותר (בשל קושי זה נוסף בדפוסים של הבבלי לימוד של עדת קורח מעדת המרגלים בגזירה שווה "עדה" "עדה" שעדה היא עשרה אנשים, ואינו בכתבי היד של הבבלי).
• • •
במשנה שנינו: "רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל מברכין, שנאמר: במקהלות ברכו אלהים, י'י ממקור ישראל".
שואלים: מה מקיימין רבנין טעמיה דרבי יוסי הגלילי – מה מקיימים החכמים את טעמו של רבי יוסי הגלילי, "במקהלות" (תהילים סח,כז)? – כיצד החכמים (מי שהוא חולק על רבי יוסי הגלילי ואומר: אחד עשרה ואחד עשר ריבוא) ידרשו את המילה "במקהלות" כדי שלא תסתור את דבריהם?
ומשיבים: בכל קהילה (אסיפה, כינוס) וקהילה – החכמים דורשים את המילה "במקהלות", שבכל קהילה וקהילה, בין שיש בה מספר רב של אנשים, ובין שיש בה עשרה בלבד, מברכים את ה' באותו הנוסח.
ומסייעים: אמר רבי חיננא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג: 'חנינה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בריה ד- – בנו של רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): "במקהלת" (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" ובקטע גינצבורג: 'במקהלות'. בקטע גינצבורג נוספה וי"ו מעל השורה) כתיב – כתוב (הכתיב של המילה מלא, עם וי"ו, והוא מורה על לשון רבים, ולכן יש לדרוש כפי שהחכמים דורשים, שבכל הקהילות מברכים את ה' באותו הנוסח. - לפי המסורה שבידינו, הכתיב של המילה מלא, עם וי"ו).
הירושלמי משתמש במונח "מה מקיימין רבנן טעמיה דרבי אלמוני?", במקום במונח "מה מקיים רבי פלוני טעמיה דרבי אלמוני?", כשהדיעה של התנא החולק על רבי אלמוני נשנתה סתם ואין ידוע שמו של התנא הזה. לפי לשון המשנה כאן, רבי עקיבא הוא שחולק על רבי יוסי הגלילי בעניין הזימון (כמו שאמרו בבבלי ברכות נ,א שהובא לעיל), ואם כן, היה לירושלמי כאן לומר "מה מקיים רבי עקיבא טעמיה דרבי יוסי הגלילי?". ועוד, בכל המקומות שמשווים שני עניינים בלשון "מה מצינו", מצינו את הסגנון "מה מצינו... אף...", ואילו בדברי רבי עקיבא במשנה כאן שנינו "מה מצינו..." בלי "אף...".
לכן נראה שהמילים "מה מצינו" לא הופיעו בדברי רבי עקיבא במשנה במקורה, ולא דיבר רבי עקיבא אלא בעניין בית הכנסת, ולא השווה כלל את עניין הזימון לעניין בית הכנסת, ולא הביאה המשנה את דברי רבי עקיבא אלא בשל הדמיון בין שני העניינים, ולא משום שהוא חולק על רבי יוסי הגלילי בעניין הזימון. ונראה שהמילים "מה מצינו" נוספו בתחילת דבריו של רבי עקיבא על ידי מי שהיה סבור שרבי עקיבא חולק על רבי יוסי הגלילי בעניין הזימון (כמו שאמרו בבבלי ברכות נ,א שהובא לעיל) ומשווה את עניין הזימון לעניין בית הכנסת. הוספת המילים "מה מצינו" באה להבהיר שרבי עקיבא חולק על רבי יוסי הגלילי בעניין הזימון, אלא שמי שהוסיף את המילים "מה מצינו" בתחילת דבריו של רבי עקיבא לא הוסיף "אף..." בסוף דבריו של רבי עקיבא כפי שהוא סגנון הלשון הזו, וכך מצינו פתח המלמדנו על הוספה זו בדברי רבי עקיבא במשנה.
כיוון שרבי עקיבא אינו חולק על רבי יוסי הגלילי בעניין הזימון, לכן לא אמרו בירושלמי כאן "מה מקיים רבי עקיבא טעמיה דרבי יוסי הגלילי?", וכמו כן רב ורבי יוחנן לא אמרו בירושלמי לעיל "הלכה (בעניין הזימון) כרבי עקיבא" (כמו שאמרו בבבלי ברכות נ,א שהובא לעיל).
בבבלי כתובות ז,ב אמרו: תנא: מניין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר (כשנשא בועז את רות): "וייקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר" (רות ד). - רבי אבהו אמר: מהכא: "במקהלות ברכו אלוהים, ה' ממקור ישראל" (תהילים סח) (בקהל, שהוא לפחות עשרה אנשים, מברכים את ה', כשיש ברכה שנוגעת ב"מקור ישראל" - בביאה שתוליד ילדים בישראל).
גם רבי אבהו בבבלי וגם בנו בירושלמי למדו מהכתוב "במקהלות" לעניין ברכה בקהל.
• • •
במשנה שנינו: "אמר רבי עקיבה: מה מצינו בבית הכנסת" כול'.
מספרים: רבי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'רב') חייא בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) קם מקרי באורייתא (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג) – עמד לקרוא בתורה (בספר התורה בבית הכנסת), ואמר – לפני ברכת התורה שלפני הקריאה: "ברכו את ה'", ולא אמר: "המבורך". בעון מישתקיניה (ב"שרידי הירושלמי": ''אז[לון ב]עיי משתקונה') – רצו (הקהל) להשתיק אותו (מפני שלא אמר כפי שהיו נוהגים לומר במקום הזה). אמר להון – אמר להם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): ארפוניה – הרפו (הניחו) לו, דנהיג (בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג: 'דו נהיג') – שהוא נוהג כרבי עקיבה – שאמר שבבית הכנסת אומרים "ברכו את י'י'" ואין מוסיפים "המבורך".
מנהג ארץ ישראל היה כשיטת רבי עקיבא, ומנהג בבל בזה, כמו גם בעניינים אחרים, היה כרבי ישמעאל. רב בעצמו, כנראה, נהג כמנהג ארץ ישראל, וכך, כנראה, נהג גם תלמידו רב חייא בר אשי. אפשר שמעשה זה קרה או בראשית בואו של רב לסורא, לפני שהספיק לשנות את מנהג המקום למנהג ארץ ישראל, או בהיות שניהם במקום כלשהו בבבל מחוץ לסורא. ורב היה צריך ללמד לקהל שתלמידו נהג מנהג כשר ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 324, הערה 10).
ומספרים עוד: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) קם מקרי – עמד לקרוא (בספר התורה בבית הכנסת) כהן במקום לוי – שלא היה שם לוי, וקרא במקומו רבי זעירא שהיה כוהן, ובירך לפניה ולאחריה – בירך ברכת התורה לפני הקריאה ולאחריה, (ו)בעון מישתוקיניה (ב"שרידי הירושלמי": ''אזלון בעיין משתקונה') – רצו (הקהל) להשתיק אותו (מפני שעשה שלא כפי שהיו נוהגים לעשות במקום הזה, שהקורא ראשון בתורה מברך לפני קריאתו והקורא אחרון בתורה מברך אחרי קריאתו, ושאר הקוראים בתורה אינם מברכים). אמר לון – אמר להם רבי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג: 'רב') חייא בר אשי: ארפוניה – הרפו (הניחו) לו, דכן אינון נהיגין גבייהו (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'נהגין גבון') – שכך הם נוהגים אצלם (במקומם, שכל הקוראים בתורה מברכים לפני קריאתם ולאחריה).
שני המעשים שסופרו כאן אירעו בבבל. המעשה הראשון קשור למחלוקת רבי עקיבה ורבי ישמעאל במשנה. והמעשה השני הובא בשל הדמיון למעשה הראשון: מה שאמר רב חייא בר אשי על רבי זעירא בקשר למנהגו בעניין הקריאה בתורה הוא מעין מה שאמר רב על רב חייא בר אשי בקשר למנהגו בעניין הקריאה בתורה.
רבי זעירא היה מבבל, וכפי הנראה היו בזמנו מקומות בבבל שהיו כל הקוראים בתורה מברכים לפניה ולאחריה ושלא כדין המשנה, ורב חייא בר אשי גם כן היה בבבל, אבל במקום שהיו נוהגים כדין המשנה שרק הפותח והחותם בתורה מברכים לפניה ולאחריה. ובסוף ימי חכמי התלמוד תיקנו בבבל שבכל המקומות יברכו כל הקרואים לפניה ולאחריה כמו שאמרו בבבלי מגילה כא,א ("שערי תורת ארץ ישראל").
רב חייא בר אשי היה אחד מן התלמידים המובהקים של רב. אין שום רמז לכך שהיה אי פעם בארץ ישראל. מקום ישיבתו היה בקורקוניא, בדרך לסורא, ושם מצאו רבי זירא בזמן שביקר באותם איזורים של בבל לפני עלייתו לארץ ישראל, כמובא בבבלי עבודה זרה טז,ב.
לכן נראה שהמעשה המסופר על רבי זירא בירושלמי קרה לא בהגיעו לארץ ישראל, אלא בזמן שביקר בסורא ובסביבתה לפני עלייתו לארץ. במחוז זה נהגו בעניין ברכות התורה, כמו גם בשאר דברים, כמנהג ארץ ישראל, ומה שאומר רב חייא בר אשי להרפות ממנו "שכן הם נוהגים אצלם" הכוונה שכך נוהגים במרכז בבל, מקום שרבי זירא בא משם ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 324).
יש מתקן בסיפור השני 'ר' חייא בר אבא' במקום 'ר' חייא בר אשי' שהוא שיבוש המשותף לכל עדי הנוסח (מבוא למהדורת האקדמיה, עמוד יז, הערה 91). ייתכן שהשיבוש נגרם עקב אזכורו של ר' חייא בר אשי בסיפור הראשון. הרי שהמעשה המסופר על רבי זעירא כאן אירע בארץ ישראל. ב"פירושים וחידושים בירושלמי" כתב, שמעשה זה היה סמוך לאחר עלייתו של רבי זעירא לארץ, ואז עדיין לא ידע שמנהג ארץ ישראל בעניין זה שונה ממנהג בבל, ואולם לאחר שנשתקע שם נהג כמנהג ארץ ישראל.
בבבלי ברכות נ,א אמרו: רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר. קם קרא בסיפרא, אמר: "ברכו את ה'", ואשתיק ולא אמר: "המבורך". אווש (רעש) עליה כולי עלמא: "המבורך". אמר רבא: פתיא אוכמא (סיר שחור, והוא כינוי לחכם שהתייגע בתורה), בהדי פלוגתא למה לך! (הרי גם רבי עקיבא מסכים לנוסח של רבי ישמעאל) ועוד: האידנא / הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל.
המעשה בבבלי דומה למעשה הראשון בירושלמי, אלא שבבבלי העיר רבא לקורא בתורה, ובירושלמי העיר רב לקהל.
רפרם בר פפא, שהיה תלמידו של רב אשי שרכש שיטת סורא, קרא בתורה בבית הכנסת של בי גובר (קרוב למחוזא בסביבת מרכז בבל). במקום זה היו נוהגים לומר "המבורך". רבא מעיר לו שמנהג המקום (במרכז בבל) הוא כרבי ישמעאל ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 324, הערה 10).
בבבלי גיטין נט,ב אמרו: אמר אביי: נקיטינן (מוחזקים אנו): אין שם לוי - קורא כוהן (במקומו). - והאמר רבי יוחנן: כוהן אחר כוהן לא יקרא משום פגמו של ראשון! (שמא יאמרו שמשום שאינו כוהן קרא כוהן אחריו) - כי קאמרינן (שאם אין לוי - קורא כוהן במקומו) - באותו כוהן (שכבר קרא, שאין מקום לחשוש לפגמו של ראשון).
בירושלמי לא אמרו האם רבי זירא קרא כוהן לפני שקרא במקום לוי או שלא.
• • •
כיוון שדנו בנוסח "ברכו את י'י" שלפני קריאת התורה, דנים בפסוק המדבר בברכה לה' לפני קריאה בתורה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ג,ח.
מציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתיב: – כתוב (בקריאת התורה בציבור על ידי עזרא): "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת י'י הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל" (נחמיה ח,ו) – עזרא בירך ברכה לה' לפני קריאת התורה. ויש לדרוש את המילה "הגדול", שעזרא גידל (שיבח, הילל) את ה' בברכתו על ידי אמירת דבר מיוחד. במה הוא גודלו (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'במה גידלו')? – על ידי איזה דבר מיוחד גידל עזרא את ה' בברכתו? - גדול (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'גידול'. ובמקבילה: 'רבי גידול', אבל הנכון בלי 'רבי', שכן מובא אמורא זה בירושלמי תמיד בלי תואר רבנות. - רב גידל, אמורא בבלי בדור השני) אמר (מגיה הגיה 'גדלו' במקום 'גדול' ומחק 'אמר'. אבל 'אמר' ישנו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע גינצבורג ובמקבילה): בשם המפורש (כינוי לשמו של אלוהים ההגוי בארבע האותיות י' ה' ו' ה') – שהזכיר עזרא בברכתו את השם המפורש (כך הם דברי רב גידל בבבלי יומא לפי מה שאמרו החכמים בארץ ישראל (ראה להלן)), אף על פי שאין מזכירים את השם המפורש מחוץ למקדש. רב מתנה (הראשון, אמורא בבלי בדור השני) אמר: גודלו (צריך לומר כמו במקבילה: 'גידלו'. ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) בברכה – שהזכיר עזרא בברכתו את הכינויים של ה': "הגדול הגיבור והנורא" (כך הם דברי רב מתנה בבבלי יומא לפי מה שאמרו החכמים בארץ ישראל (ראה להלן)), אבל קודם לעזרא לא הזכירו את כל הכינויים האלה.
מה מקור ההזכרה בתפילה של הכינויים של ה' "הגדול הגיבור והנורא"? -
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): למה נקרו (נקראו בשם) אנשי כנסת הגדולה (חברי המוסד העליון של ראשי ישראל וחכמיו בראשית ימי בית המקדש השני)? – מדוע כונו בתואר "הגדולה"? שהחזירו את הגדולה (גודל, כבוד) – של ה', ליושנה – להיות כפי שהיתה בתחילה, כמבואר במימרה הבאה.
אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): משה התקין (הנהיג, קבע) מַטְבֵּיעָהּ (נוסח) של התפילה – הנוסח שאמר משה נקבע להיות הנוסח שאומרים בתפילה, שנאמר (באחד מנאומיו של משה לישראל): - "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" (דברים י,יז) – משה כינה את ה' "גדול" על שם מעשיו הגדולים, "גיבור" על שם גבורותיו, ו"נורא" על שם נוראותיו. ירמיה אמר – בתפילתו לאחר קניין השדה: "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיהו לב,יח), ולא אמר: "הנורא" – ירמיהו הזכיר רק שניים משלושת הכינויים שאמר משה, והחסיר מהם את הכינוי "הנורא". ולמה אמר: "הגיבור"? – והרי ירמיהו ראה את חורבן בית המקדש, והיכן היא גבורתו של ה' כשביתו חרב? - לזה – לה', נאה (ראוי והגון) לקרות (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ליקרות'. וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'להיקרות', ובקטע גינצבורג: 'להיקראות') גיבור – אף כשבית המקדש חרב, שהוא רואה חורבן ביתו – בית המקדש, ושותק – ואין לך גיבור גדול מזה, שכובש את כעסו על מחריבי ביתו ואינו מעניש אותם. ולמה לא אמר: "נורא" – כשם שאמר: "הגיבור"? אלא (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה אין מילה זו) שאין נורא אלא בית (ב"שרידי הירושלמי": 'בבית') המקדש, שנאמר: "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" (תהילים סח,לו) – אתה, אלוהים, נורא מבית מקדשך - ממקום שכינתך במקדשך אתה מטיל מוראך על כל הבריות. ולכן כשבית המקדש חרב אין נאה לה' להיקרות נורא. דניאל אמר – בתפילה, שבה התוודה על חטאי עמו וביקש מה' לרחם על העם: "אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (דניאל ט,ד), ולא אמר: "הגבור" – דניאל הזכיר רק שניים משלושת הכינויים שאמר משה, והחסיר מהם את הכינוי "הגיבור". (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה וברש"ס נוסף 'ולמה לא אמר: "גבור"?') בניו – עם ישראל, מסורין (נתונים) בקולרין (שלשלות ברזל בצווארי האסירים (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – שגלו ישראל מארצם והיו משועבדים לגויים, היכן היא גבורתו – של ה'? (שאלה מליצית) – וכיוון שדניאל ראה את שעבוד ישראל, לא אמר: "הגיבור". ולמה אמר: "הנורא" – כשם שלא אמר: "הגיבור"? לזה – לה', נאה לקרות (צריך לומר: 'ליקרות'. ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'להיקרות') נורא – אף כשישראל משועבדים לגויים, בנוראות (מעשים מפליאים) שעשה לנו – לישראל, בכבשן האש (תנור גדול לשריפת סיד, לבינים וכלי חרס) – שהשליך נבוכדנצר את חנניה, מישאל ועזריה לתוך כבשן האש מפני שלא השתחוו לצלם, ועשה להם ה' ניסים ועלו מכבשן האש (כמסופר בדניאל פרק ג). וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו את הגדולה – של ה', ליושנה – גידלו את ה' כפי שהתקין משה, שנאמר (בתפילה שהתפללו ראשי הלוויים באסיפת העם, ובה הזכירו את הטובות שעשה ה' לישראל והתוודו על חטאות העם): - "אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא" (נחמיה ט,לב) – הם אמרו "הגיבור והנורא", כיוון שבתקופתם בית המקדש נבנה וישראל שבו לארצם. ולפי שגידלו את ה', שהזכירו את שלושת הכינויים של ה', נקראו אנשי כנסת הגדולה.
ותמהים: ובשר ודם (כינוי לאדם על שם חולשתו) יש בו כח (כושר, יכולת) ליתן קצבה (מידה קבועה. - בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'קצווה') לדברים הללו – למידותיו של ה'?! – ואם כן, כיצד יכלו ירמיהו ודניאל לקבוע שה' אינו גיבור או אינו נורא?
ומשיבים: אמר רבי יצחק בן אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי (נאמן, דובר אמת) ואינן מחניפין לו (אינם משמיעים לו דברי שבח כדי לשאת חן בעיניו) – ירמיה ודניאל לא קבעו שה' אינו גיבור או אינו נורא, אלא שהם ידעו שה' הוא אמיתי, ואם היו אומרים שה' הוא גיבור ונורא כשבזמן שהם עומדים בו אין רואים את גבורותיו ואת נוראותיו של ה', היה הדבר כחנופה לה'.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
בבבלי יומא סט,ב אמרו: "ויברך עזרא את ה' האלוהים הגדול" (נחמיה ח) - מאי אמר? / במאי בירכו? / מאי "הגדול"? - רב יוסף אמר: "ברוך המבורך" / שגידלו בשם המפורש. רב מתנה / גידל / דימי אמר: "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם" (דברי הימים א טז) (בחתימת ברכה).
במערבא אמרי / מתנו הכי: "גדול" - / רב גידל אמר: / ג[י]דול אמר: שגידלו בשם המפורש. רב מתנה אמר: "האל הגדול הגיבור והנורא".
והא דרב מתנה נטייא (נוטה) / מסייעא לדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה? - שהחזירו עטרה ליושנה. משה אמר: "האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י). אתא ירמיהו אמר: גויים מקרקרים (משברים) בהיכלו (של ה') ומשתחווים לצלם, איה מוראו / נוראותיו? לא אמר "נורא" (בתפילתו). אתא דניאל אמר: גויים משתעבדים בבניו, איה גבורתו / גבורותיו? לא אמר "גיבור" (בתפילתו). אתו אנשי כנסת הגדולה / אינהו אמרי: אדרבה, זו היא גבורתו / גבורותיו, זה הוא מוראו / נוראותיו. זו היא גבורתו / גבורותיו, שכובש את יצרו / כעסו, ונותן ארך אפיים לרשעים. זה הוא מוראו / נוראותיו, שאלמלא מוראו / נוראותיו של הקב"ה, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט / היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין כל האומות?
ואינהו (ירמיהו ודניאל) היכי סמכי אנפשייהו / ורבנן היכי עבדי הכי, ועקרי מילתא דאמרה משה? / ועקרי תקנתא דתקין משה? - אמר רבי יצחק בן אלעזר: יודעים בו בהקב"ה שאמיתי הוא ולא כיזבו לו / מתוך שיודעים בו בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו לו.
הבבלי לא הביא את המקורות לדברי ירמיהו ודניאל וגם לא הביא את הטעם למה אמר ירמיהו "גיבור" ודניאל "נורא". בירושלמי אין הנימוקים למה אמרו אנשי כנסת הגדולה "גיבור" ו"נורא". לפי הנימוקים שבבבלי, דעתם של אנשי כנסת הגדולה היא, שהיה ראוי אף לירמיהו ולדניאל לומר "גיבור" ו"נורא". השאלה בבבלי על ירמיהו ודניאל שלא אמרו "גיבור" ו"נורא" אינה השאלה בירושלמי.
הסתם שבבבלי "משה אמר..." הוא רבי פינחס בירושלמי. השאר כבירושלמי, אלא שבירושלמי אין המשפטים המקשרים: "והא דרב מתנא נטייא לדרבי יהושע בן לוי", "ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה?". הבבלי הוא ציטוט מהירושלמי, ואף על פי כן ישנם שינויים ביניהם ("מבואות לספרות האמוראים", עמודים 305-306).
אמוראים בבליים שיש להם תואר רבנות בבבלי נזכרים בירושלמי בלי כל תואר. גם בבבל ידעו מנהג זה של תלמודה של ארץ ישראל, וכשמסרו מימרה של רב גידול בתוך ציטוט מתלמודם של בני ארץ ישראל ("במערבא מתנו") לא קראו אותו "רב גידל" אלא "גידל" כנוסח המדויק שם ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמודים 310-311).
במדרש תהילים יט,ב נאמר: אמר רבי פינחס הכוהן בר חמא: משה תיקן להם לישראל סדר תפילה, שנאמר: "כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י,יז). ירמיהו אמר: "האל הגדול הגיבור" (ירמיהו לב,יח), ולא אמר: "והנורא". ולמה אמר: "הגיבור"? אמר: לזה נאה לקרותו גיבור, שרואה שביתו חרב ושותק. ולא אמר "והנורא", על בית המקדש שנחרב, שנאמר: "נורא אלוהים ממקדשך" (תהילים סח,לו), היכן הוא מורא, שנכנסו שונאים בביתו ולא נתייראו. דניאל אמר: "האל הגדול והנורא" (דניאל ט,ד), ולא אמר: "הגיבור". למה? שבניו מסורים בקולרים, והיכן הוא גבורתו? ולמה אמר "והנורא"? לזה נאה לקרותו נורא, שעושה נוראות לנו בבור אריות ובכבשן האש. וכיוון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו הגדולה ליושנה, שנאמר: "ועתה אלוהינו האל הגדול הגיבור והנורא" (נחמיה ט,לב). למה? לפי שהוא מרומם על כל קילוס שקילסוהו. - אמר רבי (יעקב) [יצחק] ברבי אלעזר: יודעים היו באלוהיהם שאמיתי הוא, ואין מחניפים לו.
• • •