משנה
משנה זו מוסיפה ללמד, על מי אין מזמנים, ומהו שיעור האכילה לעניין החיוב בזימון.
נשים ועבדים – עבדים גויים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקטנים – שאכלו בחבורה, - אין מזמנין עליהן – אינם מצטרפים לברכת המזון בחבורה, אף על פי שהם חייבים בברכת המזון (כמו ששנינו במשנה לעיל ג,ג).
עד כמה (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה נוסף 'הן') מזמנין? – עד כמה לחם יאכלו המסובים ויהיו חייבים להצטרף לברכת המזון בחבורה? - עד כזית – לפחות כשיעור זית, שהוא השיעור הקטן ביותר של אכילת לחם לעניין חיוב ברכת המזון. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: עד כביצה – לפחות כשיעור ביצה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "קטנים - אין מזמנין עליהן".
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), רבי יוסי בן שאול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): קטן – אף על פי שאין מצרפים אותו לשני גדולים כדי לזמן בשלושה, - עושין אותו סניף (תוספת, נספח) לעשרה – הוא משלים לעשרה, שמצרפים אותו לתשעה גדולים כדי לזמן בעשרה (להלן שנינו שבזימון בעשרה מזכירים את שם ה'. וכן במשנה מגילה ד,ג שנינו, שאין מזמנים בשם פחות מעשרה).
ומציעים קושיה ממקור תנאי: והתני: – והרי שנוי (בברייתא) / (התנא) שונה: אין מדקדקין (אין מקפידים על כל פרט) בקטן – קטן שהגיע לגיל שלוש עשרה שנים - אין מדקדקים בו לבדוק האם הביא שתי שערות שהן סימן גדלות, כדי לצרפו לזימון בעשרה, שהוא נחשב כגדול אפילו עוד לא הביא שתי שערות! – ומשמע מהברייתא שדווקא קטן שיש ספק האם הוא גדול מצרפים אותו לעשרה, אבל קטן ודאי אין מצרפים אותו לעשרה, שלא כדברי האמוראים! (כך פירש ראבי"ה. הקשו מברייתא ולא הקשו מהמשנה ששנינו בה שקטנים אין מזמנים עליהם, משום שהמשנה אפשר לפרשה בשלושה, אבל הברייתא מדברת בעשרה)
ומציעים תירוץ: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קיימא (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" וברש"ס: 'קיימה') – קיים (פירש) אותה (את הברייתא) רבי סימון – כמו שמוצע להלן; רבי חנינא (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'חנניה'. - רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי סימון שאמר בשם רבי יהושע בן לוי – רבי יוסי אמר שרבי סימון קיים אותה; ורבי חנינא אמר שרבי סימון אמר כך בשם רבי יהושע בן לוי, שרבי יהושע בן לוי קיים אותה (רז"פ. - לאמוראים רבי יוסי ורבי חנינא היו מסורות שונות. בעלי התירוץ הם החכמים שעליהם הקשו לפני כן): לשני קטנים נצרכה – נצרכה (הברייתא) לומר, שאם היה קטן - עושין אותו ספק (בכתב יד רומי: 'סניף לעשרה'), ספק (בכתב יד רומי בטעות: 'סניף') - עושין אותו וודאי (כבמסירה שלפנינו כן הוא כנראה ב"שרידי הירושלמי" (חסרה שם אחת משתי המילים 'ספק' הסמוכות), וכן הוא ברמב"ן וב"אור זרוע". ובראבי"ה: 'לשני קטנים נצרכא, שהאחד היה ספק והשני קטן, הקטן עושים אותו ספק והספק עושים אותו ודאי'. הגרסה במסירה שלפנינו סתומה, ובעיקר אין ברור הלשון 'קטן - עושין אותו ספק'. אבל הגרסה במקבילה בבראשית רבה צא,ג: 'לשני קטנים נצרכה, אחד ספק ואחד קטן, עושין את הספק עיקר ואת הקטן סניף'. ולפי זה צריך להגיה כאן: 'לשני קטנים נצרכה, שאם היה אחד קטן ואחד ספק, קטן - עושין אותו סניף, ספק - עושין אותו ודאי', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". ונשמט במסירה שלפנינו מ'אחד קטן' עד 'קטן' בשל הדומות, והוחלף 'סניף' ב'ספק') – הברייתא באה ללמד את הדין במקרה של שני קטנים שמצרפים לזימון בעשרה, שאחד מהם הוא קטן שיש ספק האם הוא גדול, כגון שהגיע לגיל שלוש עשרה שנים ואין יודעים האם הביא שתי שערות, ואחד מהם הוא קטן ממש. הקטן שיש ספק האם הוא גדול - עושים אותו גדול ודאי, שהוא נחשב כגדול, והקטן ודאי - עושים אותו סניף לעשרה כדברי האמוראים לעיל, ומצרפים את שניהם לשמונה גדולים כדי לזמן בעשרה, שהספק נמנה תשיעי והקטן משלים לעשרה (כך פירשו כמה ממפרשי הירושלמי. לפי זה, הברייתא שאמרה אין מדקדקים בקטן כוונתה שקטן שיש ספק האם הוא גדול נמנה תשיעי ולא רק משלים לעשרה).
כמה ממפרשי הירושלמי פירשו את התירוץ לפי הגרסה במסירה שלפנינו כך: הברייתא באה ללמד את הדין בשני מקרים שונים של קטן. במקרה של קטן ודאי - עושים אותו סניף, ובמקרה של קטן שיש ספק האם הוא גדול - עושים אותו ודאי. בשני המקרים מצרפים את הקטן לתשעה גדולים כדי לזמן בעשרה. לפי זה, הברייתא שאמרה אין מדקדקים בקטן פירושה שאין מחמירים בקטן אלא דנים בו להקל. גם לפי פירוש זה צריך להגיה: 'קטן - עושין אותו סניף'. אומנם, על פי הוראת המונח 'ל... נצרכה', "לשני קטנים נצרכה" בא לציין מקרה של שני קטנים שבו מדובר בברייתא, כמו הפירוש המובא בפנים, ואינו בא לציין שני מקרים של קטן שבהם מדובר בברייתא, כמו הפירוש המובא כאן.
בתוספתא ברכות ה,יח שנו: אין מדקדקים בקטן.
בבבלי ברכות מז,ב אמרו: אמר רב אסי: קטן המוטל בעריסה - מזמנים עליו. - והתנן והאנן תנן: נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהם! - הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו: קטן - אין מזמנים עליו, אבל עושים אותו סניף ומשלים לעשרה / אף על פי שאמרו: אין מזמנים עליהם, אבל עושים אותם סניפים ומשלימים לעשרה.
רבי יהודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יוסי (בכתב יד רומי: 'אסי', וכן הוא במקבילה בבראשית רבה. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תשעה נראין כעשרה – שאין לעמוד על מספרם המדויק, - מזמנין (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי") – מזמנים בשם כמו עשרה.
ומציעים שאלה: מה? – מה פירוש "תשעה נראין כעשרה"? איזו משתי אפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה? (במסירה שלפנינו נוסף 'עביי' ונמחק על ידי מגיה, ואינו בכתב יד רומי. 'עביי' גם ב"שרידי הירושלמי". ובמקבילה בבראשית רבה בכמה נוסחים וב"אור זרוע": 'עביד') מסויימין – האם רק אם הם תשעה אנשים מסוימים (מפורסמים ונודעים, וכאן הכוונה לגדולים ממש), כיוון שהם נראים כעשרה - מזמנים בשם?, אלא (נראה שצריך לומר: 'או', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") אפילו קטן ביניהן? – או שמא אף אם אחד מהתשעה הוא קטן, כיוון שהם נראים כעשרה - מזמנים בשם? - אין משיבים על השאלה (בכמה מקומות מוצעת שאלה בסגנון: 'מה? [אפשרות אחת] או אפילו [אפשרות שנייה]?').
בבבלי ברכות מז,ב אמרו: אמר רב הונא: תשעה נראים כעשרה - מצטרפים. - אמרי לה: דמכנפי כנופי (מכונסים); ואמרי לה: דמבדרי בדורי (מפוזרים) / והתניא: אין מצטרפים! - לא קשיא, הא - דמכנפי כנופי, והא - דמבדרי בדורי.
ומציעים קושיה: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): (במה דברים אמורים) [כמה דתמר (תוקן על פי כתב יד רומי. וב"שרידי הירושלמי": 'כמה דאת אמר'. במסירה שלפנינו הפך 'כד"א' (='כמה דאת אמר') ל'במה דברים אמורים' (=בד"א)] תמן: – כמו שאתה אומר שם (לפני כן בסוגיה): קטן - עושין אותו סניפין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'סניף') לעשרה, ומור ('ואמור') אף ('אוף') הכא: – ואמור גם כאן (ב"שרידי הירושלמי": 'ודכותה' - וכמותה): עושין אותו סניף לשלשה – הוא משלים לשלושה, שמצרפים אותו לשניים גדולים כדי לזמן בשלושה! – ומדוע אמרו לעיל שעושים אותו סניף רק לעשרה? - ומפרשים את היסוד להשוואה בין שני המקרים: מה אין תמן (מגיה מחק את המילה 'אין' במסירה שלפנינו. בכתב יד רומי אין מילה זו, אבל ישנה ב"שרידי הירושלמי". 'מה אין תמן' הוא לשון רגיל בירושלמי) – מה אם שם (בזימון בעשרה), שמזכירין (בכתב יד רומי: 'שאומרין', וכן להלן) את השם (כינוי לאלוהים) - עושין אותו סניף, כאן – בזימון בשלושה, שאין מזכירין את השם - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שעושים אותו סניף! (הביטוי 'כמה דתמר תמן... ואמור אוף הכא...' התחלף במקבילה בבראשית רבה בביטוי 'כשם ש... כך...'. 'ואמור אוף הכא' מתחלף ב"שרידי הירושלמי" ב'ודכותה')
ומתרצים את הקושיה (בהצעת קושיה על הדברים הקודמים): אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי יעקב בר זבדי): והא אינו (צריך לומר: 'וְהָאֵינוּ' (='וההינו'). וב"שרידי הירושלמי": 'והנו' (='והן הוא'). ובמקבילה בבראשית רבה התחלף המונח ב'הדא היא') (בכתב יד רומי נוסף 'לא') כל שכן?! (בתמיהה) – וזהו (וכי זהו) "כל שכן"?! (במסירה שלפנינו נשמט המשפט 'אמר ליה...' על ידי הדומות, והוא נוסף על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי") - ומציעים הבחנה בין שני המקרים כדי לדחות את האמור לפני כן: תמן – שם (בזימון בעשרה), על ידי (מכיוון, מפני) שהן אומרים (ב"שרידי הירושלמי": 'שמזכירין') את השם - עושין אותו סניף – כשמזכירים את ה', הרי זו מצווה חשובה יותר, וכדי לזכות בה אין אנו מדקדקים ועושים את הקטן סניף, וכאן – בזימון בשלושה, שאין קורין (בכתב יד רומי: 'אומרים', וב"שרידי הירושלמי": 'מזכירין') את השם - אין עושין אותו סניף – כשאין מזכירים את ה', אין המצווה חשובה עד כדי שלא לדקדק ולעשות את הקטן סניף.
במקבילה בבראשית רבה צא,ג נוספה הצעת צמצום תחולת הקביעה: 'הדא דאת אמר: עושין אותו סניף - בברכת המזון (בעשרה, שאף ללא צירוף הקטן יש שם זימון, ואין הקטן מוסיף אלא שיהא הזימון בשם), אבל לקרית "שמע" ולתפילה (שבהן אין שלושה גדולים עושים קריאת "שמע" ותפילה בציבור) - אין עושין אותו סניף עד שיביא שתי שערות'.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): קטן וספר תורה - עושין אותו סניף – מלשון זו משמע, שגם קטן וגם ספר תורה משלימים לעשרה, שמצרפים קטן או ספר תורה לתשעה כדי לזמן בשם (יש ראשונים שפירשו, שקטן וספר תורה בידו - משלים לעשרה לעניין תפילה).
לשון הברייתא קשה: האם ספר תורה אדם הוא להשלמה?
ומציעים הגהה לברייתא: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כיני מתניתא: – כך היא המשנה (כך יש לשְׁנות את המקור התנאי, והוא הברייתא): קטן - לספר תורה עושין אותו סניף – יש להגיה 'לספר' במקום 'וספר', והכוונה שקטן משלים לעשרה לעניין ספר תורה, שמצרפים אותו לתשעה גדולים כדי לקרוא בתורה בעשרה (במשנה מגילה ד,ג שנינו, שאין קוראים בתורה (לפני הציבור) פחות מעשרה). אבל ספר תורה - אין עושים אותו סניף (אבל הראשונים מפרשים שקטן משלים מספר הקרואים לספר תורה, שמצרפים קטן למניין שבעה הקוראים בתורה בשבת, כמו ששנו בברייתא בתוספתא מגילה ג,יא ובבבלי מגילה כג,א: הכל עולים (נחשבים) למניין שבעה (קרואים), ואפילו קטן ואפילו אישה. הראשונים אומרים שקטן אינו משלים לעשרה לעניין קריאת התורה. הגהת הירושלמי לברייתא "קטן לספר תורה" לא היתה כתובה לפני הרבה ראשונים, אך הברייתא והגהתה היו כתובים לפניהם בבראשית רבה. - אין נראה לפרש כמו הראשונים, משום ש"עושים אותו סניף" משמעו שהוא משלים למניין הנדרש, ואילו קטן עולה למניין שבעה ככל אחד מהקרואים ואינו רק משלים לשבעה).
בבבלי ברכות מז,ב אמרו: אמר רב הונא: תשעה וארון (ארון הקודש שבתוכו ספר תורה) - מצטרפים (ונחשבים כעשרה). - אמר ליה רב נחמן: וארון גברא הוא (שאפשר לצרפו)?
דברי רב הונא בבבלי דומים לדברי הברייתא שבירושלמי לפני הגהתה. בבבלי: ארון. ובירושלמי: ספר תורה.
ושואלים: מאימתי (ב"שרידי הירושלמי": 'עד מתי') עושין אותו סניף? – באיזה קטן אמרו שעושים אותו סניף לעניין זימון בעשרה?
ומשיבים (בהצעת מחלוקת אמוראים): רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי) אמר: איתפלגון – נחלקו רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) ורב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני), תרויהון (צריך לומר: 'תרייהון') – שניהם בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון). חד אמר: – (חכם) אחד אומר: כדי (בשיעור) שיהא יודע טיב (מהות) ברכה – אם הוא מבין מה היא ברכת המזון, ואף אם אינו יודע למי מכוונת הברכה - עושים אותו סניף, אבל אם לא הגיע להבנה הזאת - אין עושים אותו סניף, וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" נוסף 'כדי') שיהא יודע למי הוא מברך – אם הוא יודע למי מכוונת ברכת המזון (לה') - עושים אותו סניף, אבל אם לא הגיע לידיעה הזאת - אין עושים אותו סניף.
ומספרים: אמר רבי נסא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כמה זימנין (בכתב יד רומי: 'זמנין סגין' - פעמים רבות) אכלית – כמה פעמים אכלתי עם רבי תחליפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אבא – אבי, ועם (בכתב יד רומי נוסף 'ר'') אנינייא בר סיסיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) חביבי – דודי, ולא זמנין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'זמנון') עלי – ולא זימנו עלי (לא צירפו אותי לזימון בשלושה, משום שלדעתם אין עושים קטן סניף לזימון בשלושה), עד שהבאתי שתי שערות – עד שהתגלו בי סימנים ראשונים להתבגרות (שמי שהביא שתי שערות - מזמנים עליו).
בבבלי ברכות מז,ב-מח,א אמרו: אמר רבי יוחנן: קטן פורח (שהביא שתי שערות, אף שלא הגיע לגיל שלוש עשרה שנים) - מזמנים עליו (מצרפים אותו לזימון בשלושה). - תניא נמי הכי: קטן שהביא שתי שערות - מזמנים עליו, ושלא הביא שתי שערות - אין מזמנים עליו...
אמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכים - מזמנים עליו.
לפי רבי יוחנן בבבלי ולפי מה שסיפר רב נסא בירושלמי, קטן שהביא שתי שערות - מצרפים אותו לזימון בשלושה.
לפי רב נחמן בבבלי, קטן היודע למי מברכים - מצרפים אותו לזימון בשלושה. ואילו לפי אחד מהאמוראים הבבליים בירושלמי, קטן היודע למי מברכים - מצרפים אותו לזימון בעשרה אבל לא לזימון בשלושה.
• • •
במשנה שנינו: "עד כמה מזמנין? עד כזית".
מספרים: שמואל בר שילת (אמורא בבלי בדור הראשון והשני) בעא קומי – שאל לפני רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), ואית דאמרין: – ויש שאומרים (מציעים מסורת חלופית על זהותם של השואל והנשאל): בעון קומי – שאלו לפני (רבי) שמואל בר שילת: תשעה פת ואחד ירק? – במקרה שתשעה אנשים אכלו פת ואחד אכל ירק ולא פת, האם כולם מצטרפים לזימון בעשרה? (שהרי האוכל ירק אינו חייב בזימון. - המשך הסיפור הוא על פי המסורת החלופית)
אמר לון: – אמר להם (שמואל בר שילת לשואלים אותו): מזמנין – כולם מצטרפים לזימון בעשרה.
ועוד שאלו את שמואל בר שילת: שמונה פת ושנים ירק? – במקרה ששמונה אנשים אכלו פת ושניים אכלו ירק, האם כולם מצטרפים לזימון בעשרה?
אמר לון: – אמר להם: מזמנין (המילים 'שמונה פת... מזמנין' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות ונוספו על ידי מגיה).
ועוד שאלו את שמואל בר שילת: שבעה פת ושלשה ירק? – במקרה ששבעה אנשים אכלו פת ושלושה אכלו ירק, האם כולם מצטרפים לזימון בעשרה?
אמר לון: – אמר להם: מזמנין (במקבילה בבראשית רבה צא,ג נוסף 'ששה פת וארבעה ירק? - מזמנין').
ומציעים בעיה: רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): מחצה למחצה (בקטע גינצבורג: 'מחצה על מחצה'. - שווה בשווה) – במקרה שחמישה אנשים אכלו פת וחמישה אכלו ירק, מהו? – מה הדין? האם כולם מצטרפים לזימון בעשרה?
אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): עד דאנא תמן אצרכת (בכתב יד רומי: 'אצטרכת') לי – עד שאני שם (כשעוד הייתי בבבל), נצרכה לי (הייתי מסופק בה, בבעיה ששאל רבי אבינא), מיצרי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'מיצדי') לי מינך (צריך לומר: 'מיניה') לא שלתיה (=לא שאילתיה. בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג: 'לא שאלתה') – (אבל) בפוחדי ממנו (משמואל בר שילת) לא שאלתי אותו (רבי זעירא לא שאל שאלה זו משמואל בר שילת, מפני שהיה ירא להטריחו אחרי ששאלו אותו בני בית המדרש שלוש שאלות בעניין. ראה תוספתא סנהדרין ז,ז: "ולא ישאל (תלמיד לפני רבו) בעניין יותר משלוש הלכות").
בבבלי ברכות מח,א אמרו: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: תשעה שאכלו דגן (פת) ואחד ירק - מצטרפים (לזמן בעשרה). - אמר רבי זירא: בעיי מיניה מרב יהודה: שמונה (שאכלו דגן ושניים ירק) ושבעה (שאכלו דגן ושלושה ירק) - מאי? ואמר לי: לא שנא. שישה (שאכלו דגן וארבעה ירק) לא בעיי מיניה. - אמר ליה אביי: שפיר עבדת דלא איבעיא לך. התם / שבעה טעמא מאי? - משום דאיכא רובא (של אוכלי דגן), הכא / שישה נמי - איכא רובא. - ולא היא. רובא דמנכר בעינן.
בירושלמי הנשאל היה רב שמואל בר שילת, ובבבלי הנשאל היה בנו. בירושלמי אמר רבי זירא שלא שאל על חמישה, ובבבלי הוא אמר שלא שאל על שישה.
ומציעים בעיה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי: – שואל (מסתפק): אותו שאכל ירק, מהו שיברך? – האם זה שאכל ירק רשאי לברך ברכת המזון בזימון להוציא את אוכלי הפת? (הגרסה במקבילה בבראשית רבה: 'דין דאכל ירק, מהו מזמנה עלוי?'. והיא היא, שאם זה שאכל ירק רשאי להצטרף לזימון עם אוכלי פת הוא גם רשאי לברך ברכת המזון בזימון להוציא את אוכלי הפת, ואם אינו רשאי להצטרף לזימון הוא גם אינו רשאי לברך)
ומציעים סתירה: מחלפה שיטתיה דרבי ירמיה! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי ירמיה (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! (להלן מובא דיון כדי להוכיח את הסתירה. לאחר הדיון הארוך, התלמוד חוזר על 'מחלפה שיטתיה...' שכאן. בכתב יד רומי ובמקבילה בבראשית רבה אין 'מחלפה שיטתיה' כאן)
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ה,ה.
ומציעים ברייתא: תני (בכתב יד רומי אין מילה זו, אבל ישנה במקבילה בנזיר): – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): שלש מאות נזירין עלו – מחוץ לארץ לארץ ישראל (כדי להקריב את קורבנות נזירותם בבית המקדש לאחר שהשלימו את ימי נזירותם), בימי (רבי (הוספת תואר הרבנות במסירה שלפנינו היא שיבוש. ואינו בכתב יד רומי ובמקבילה בנזיר)) שמעון בן שטח (מגדולי חכמי ישראל בימי ינאי המלך). מאה וחמשים – נזירים, מצא – שמעון בן שטח, להן פתח – של חרטה (דרך להתחרט על נדר נזירותם, והתיר את נדרם ונפטרו מלהביא את קורבנות נזירותם), ומאה וחמשים לא מצא להן פתח – של חרטה (ונתחייבו להביא את קורבנות נזירותם).
אתא (בכתב יד רומי: 'שלח שמעון בן שטח') גבי ינאי מלכא – בא (שמעון בן שטח) אצל ינאי המלך (מלך וכוהן גדול משושלת החשמונאים בימי הבית השני), אמר ליה: – אמר לו: אית הכא תלת מאה נזירין (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" נוסף 'ואינון') בעיין תשע מאה קרבנין (במקבילה בקוהלת רבה ז [יא] נוסף 'ולית להון') – יש כאן שלוש מאות נזירים, והם מבקשים תשע מאות קורבנות (בהמות לקורבנות נזירותם, ואין להם, שאין ידם משגת לקנות. - על הנזיר שהשלים נזירותו בטהרה להקריב שלושה קורבנות: כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים), אלא (בכתב יד רומי ובמקבילה בנזיר אין מילה זו) ייב (מגיה במסירה שלפנינו הגיה 'יהב'. אבל 'ייב' במקום 'יהב' רגיל בירושלמי. ובמקבילה בנזיר: 'הב', ובכתב יד רומי: 'שלח') את פלגא מן דידך ואנא פלגא מן דידי (במקבילה בקוהלת רבה נוסף 'ויזלון ויקרבון') – אלא תן (אין עצה אלא שתיתן) אתה את החצי (מהקורבנות) משלך, ואני (אתן) את החצי משלי (וילכו הנזירים ויקריבו את קורבנותיהם). שלח ליה ארבע מאה וחמשין (במקבילה בקוהלת רבה נוסף 'ואזלון וקרבון') – שלח (ינאי משלו) לו (לשמעון בן שטח) ארבע מאות וחמישים (בהמות, שהוא חצי מהקורבנות, והלכו מאה וחמישים הנזירים שלא נמצא להם פתח והקריבו את קורבנותיהם). אזל לישנא בישא ומר ליה (בכתב יד רומי: 'ליניי'): – הלך (יצא) לשון הרע ואמר לו (לינאי): לא יהב מן דידיה (בכתב יד רומי: 'מן גביה') כלום – לא נתן (שמעון בן שטח) משלו כלום (הגרסה במקבילה בקוהלת רבה: 'אתון אמרין לישן ביש לינאי מלכא על שמעון בן שטח. אמרין לינאי מלכא: תהוי ידיע, כל מה דאקרבון מן דידך, ברם שמעון בן שטח לא יהב כלום מן דידיה'). שמע ינאי מלכא וכעס – שמע ינאי (ששמעון בן שטח לא נתן משלו כלום) וכעס (עליו). דחל (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר: 'שמע', וכן הוא במקבילות בבראשית רבה וקוהלת רבה) שמעון בן שטח וערק – ירא שמעון בן שטח (מפני ינאי) וברח.
בתר יומין סלקון בני נש רברבין מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא – אחרי ימים עלו (באו) בני אדם גדולים (חשובים) ממלכות פרס אצל ינאי המלך. מן דיתבין (צריך לומר: 'מן יתיבין'. וב"שרידי הירושלמי": 'מי יתיבין') אכלין – כשהם ישובים ואוכלים, אמרין ('אמרון') ליה: – אמרו לו (לינאי): נהירין אנן דהוה אית (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר אין מילה זו) הכא חד גבר (בכתב יד רומי אין מילה זו) סב והוה אמר קומין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר: 'קומינן') מילין דחכמה (ב"שרידי הירושלמי": 'מילין דחוכמתא', ובמקבילה בקוהלת רבה: 'מילי דאורייא') – זכורים (בינוני סביל המשמש גם כפעיל: זוכרים) אנחנו שהיה כאן איש אחד זקן (חכם) והיה אומר לפנינו דברים של חוכמה (והתכוונו לשמעון בן שטח). תני לון עובדא – סיפר (ינאי) להם את המעשה (לעיל בשמעון בן שטח, שבשלו ירא מפני ינאי וברח). אמרין ('אמרון') ליה: – אמרו לו (השרים לינאי): שלח ואייתיתיה – שלח (לקרוא את שמעון בן שטח) והבא אותו! - הגרסה במקבילה בבראשית רבה: 'אמר לאחתיה: שלחי אייתיתיה. אמרה ליה: הב ליה מילה והוא אתי' - אמר (ינאי) לאחותו (של שמעון בן שטח): שלחי והביאי אותו. אמרה לו: תן לו מילה והוא בא. והגרסה במקבילה בקוהלת רבה: 'אמר לאחתיה אנתתיה דינאי: שלחי אייתיתיה. אמרה ליה: הב ליה מילה ושלח ליה עזקתך (טבעתך) והוא אתי'). שלח ויהב ליה מילא ואתא (בכתב יד רומי: 'דייתי' - שיבוא, וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר: 'ואייתיתיה' - והביאו אותו) – שלח (ינאי) ונתן לו (לשמעון בן שטח) מילה (דיבור של הבטחה שלא יעניש אותו) ובא, (בכתב יד רומי נוסף 'על', וב"שרידי הירושלמי" נוסף 'סלק') ויתיב (ב"שרידי הירושלמי": 'ויתב', ובמקבילה בנזיר: 'יתב') ליה בין מלכא למלכתא – וישב לו (שמעון בן שטח) בין המלך (ינאי) למלכה (אשת ינאי).
אמר ליה: – אמר לו (ינאי לשמעון בן שטח): למה אפליית בי? – למה התלוצצת בי (שהבטחת לתת חצי מהקורבנות ולא נתת)?
אמר ליה: – אמר לו (שמעון בן שטח לינאי): לא אפליית בך – לא התלוצצתי בך. את מממונך ואנא מן אורייתי – אתה (נתת את חלקך) מכספך, ואני (נתתי את חלקי) מתורתי (מחוכמת התורה, שמצאתי לנזירים פתח של חרטה ונפטרו מלהביא את קורבנותיהם), דכתיב: – שכתוב: "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף" (קוהלת ז,יב) – החוכמה היא מגן, וגם הכסף (העושר) הוא מגן. מכאן ששקולה חוכמה כנגד כסף (במקבילה בבראשית רבה נוסף 'אמר ליה: ולמה לא אמרת לי? אמר ליה: אילו אמרית לא הוות עבד' - אמר לו (ינאי): ולמה לא אמרת לי (את כוונתך, שלא כסף אתה נותן אלא מצאת להם פתח של חרטה)? אמר לו (שמעון בן שטח): אילו אמרתי (לך) לא היית עושה (נותן כלום)).
אמר ליה: – אמר לו (ינאי לשמעון בן שטח): ולמה ערקת? – ולמה ברחת (ולא הצטדקת לפניי)?
אמר ליה: – אמר לו (שמעון בן שטח לינאי): שמעית דמרי כעס (ב"שרידי הירושלמי": 'כעיס') עלי ובעית מקיימה (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר במקום שתי מילים אלו: 'וקיימית') הדין קרייא: – שמעתי שאדוני (המלך) כועס עליי ורציתי לקיים את הפסוק הזה: "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו כו,כ) – הנביא פונה אל ישראל (בלשון נקבה): התחבאי רגע קטן (לזמן מועט) עד שיכלה כעסו של ה' שיעניש את הרשעים. ומכאן למד שמעון בן שטח לברוח מפני ינאי עד שיעבור כעסו. וקרא עלוי: – וקרא (ינאי) עליו (על שמעון בן שטח את הפסוק): "וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קוהלת ז,יב) – יש לחוכמה יתרון על העושר, כי החוכמה היא הנותנת חיים לבעליה ומקיימת אותו. ינאי התכוון בקריאת פסוק זה לומר, שחוכמתו של שמעון בן שטח עזרה לו (זה המשכו של הפסוק שאמר לעיל שמעון בן שטח לינאי. במקבילות בבראשית רבה ובקוהלת רבה אין משפט זה).
אמר ליה: – אמר לו (ינאי לשמעון בן שטח): ולמה יתבת (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" נוסף 'לך') בין מלכא למלכתא? – ולמה ישבת בין המלך למלכה (ביני ובין אשתי)?
אמר ליה: – אמר לו (שמעון בן שטח לינאי): בסיפרא דבן (במקבילה בנזיר: 'דבר') סירא כתיב: – בספר של בן סירא כתוב: "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ וּבֵין נְגִידִים תּוֹשִׁיבֶךָּ" (בן סירא יא,א) – רומם וכבד את החוכמה, וסופה שתרומם אותך ותושיב אותך בין שרים (חלקו הראשון של הכתוב מופיע גם במשלי ד,ח. - ספר בן סירא הוא מהספרים החיצוניים. הספר התחבר בשלהי המאה השלישית לפני הספירה או בראשית המאה השנייה לפני הספירה. הספר חובר בלשון עברית, לשונו דומה ללשון המקרא, ובייחוד לספר מִשְׁלֵי).
אמר – ינאי המלך: הבו (בכתב יד רומי: 'יהבון') ליה כסא דליבריך (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'דיבריך') – תנו לו (לשמעון בן שטח) כוס (של יין) שיברך (ברכת המזון על הכוס).
נסב כסא (ב"שרידי הירושלמי": 'מזגון לה כסה', ובמקבילה בנזיר: 'יבון ליה כסא') ומר: – לקח / מזגו / נתנו לו את הכוס ואמר: "נברך על המזון שאכל יניי וחביריו" – שמעון בן שטח אמר כך בלעג, במקום הנוסח הרגיל של ברכת הזימון: "נברך על המזון שאכלנו", משום שהוא עצמו לא אכל עם ינאי וחבריו (הגרסה במקבילה בבראשית רבה (במקום שני המשפטים האחרונים): 'מזג ליה כסא, אמר ליה: ברך! אמר: נברך על המזון שאכל יניי וחביריו'. והגרסה במקבילה בקוהלת רבה: 'אמר לון: מזגין ליה כסא דיבריך. אמר: מה איבריך? ברוך שאכל יניי וחביריו').
אמר ליה: – אמר לו (ינאי לשמעון בן שטח): עד כדון את בקשיותך! – עד עכשיו (עדיין) אתה (עומד) בקשיותך (בעקשנותך, שאתה ממשיך להתלוצץ בי באומרך את נוסח הברכה הזה)! (הגרסה במקבילה בבראשית רבה: 'אמר ליה: מן יומיי לא שמעית מינך הא מילתא' - אמר לו (ינאי): מימיי לא שמעתי ממך דבר זה (ברכה בלשון כזאת). והגרסה במקבילה בקוהלת רבה: 'אמר ליה: עד כדון את בקשיותך! לא שמעית מן יומוי ינאי בברכתא')
אמר ליה: – אמר לו (שמעון בן שטח לינאי): ומה נאמר (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר: 'נימר')? וכי אומַר: (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר נוסף 'נברך') "על המזון שלא אכלנו"?! (שאלה מליצית) (הגרסה במקבילה בבראשית רבה: 'אמר ליה: מה את בעי מימר? נברך על המזון שלא אכלתי?!'. והגרסה במקבילה בקוהלת רבה: 'אמר: ומה אית לי למימר? ברוך שאכלתי?! ולא אכלתי')
אמר – ינאי המלך: הבון (בכתב יד רומי ובמקבילה בנזיר: 'ייבון') ליה דליכול (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בנזיר: 'וייכול', או כמו ב"שרידי הירושלמי": 'דייכל') – תנו לו (לשמעון בן שטח) שיאכל!.
יהבו (במקבילה בנזיר: 'יבון') ליה (בכתב יד רומי במקום שתי מילים אלו: 'נסב') ואכל ומר: – נתנו לו ואכל ואמר: "נברך על המזון שאכלנו" (הגרסה במקבילה בבראשית רבה (במקום שני המשפטים האחרונים): 'מזג ליה כסא תניינא. אמר: נברך על המזון שאכלנו'. לפי בראשית רבה, שמעון בן שטח שתה את הכוס הראשונה ובירך ברכת המזון על הכוס השנייה. והגרסה במקבילה בקוהלת רבה: 'אמר: אייתון ליה דייכול! מן דאכל אמר: ברוך שאכלנו משלו').
המעשה של שמעון בן שטח וינאי הובא כאן, מפני הסתירה המוצעת בהמשך בין מאמר רבי ירמיה להלן בקשר למעשה הזה ובין שאלת רבי ירמיה לעיל.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): חולקין (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר וברש"ס: 'חלוקין') על (רבי (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר אין מילה זו) שמעון בן שטח – החכמים חלוקים על מה שעשה שמעון בן שטח במעשה לעיל.
ומביאים מחלוקת אמוראים (בביאור דברי רבי יוחנן): רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר: על הראשונה – החכמים חלוקים על מה שעשה שמעון בן שטח בראשונה, שנהג בנזירי חוץ לארץ דיני נזירות, ואין החכמים סוברים כך, שאין נזירות נוהגת בחוץ לארץ, והנודר בחוץ לארץ אין ימי נזירותו עולים לו, הואיל והחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים (ראה משנה נזיר ג,ו). רבי אבא (אמורא בדור השלישי) אמר: על השנייה – החכמים חלוקים על מה שעשה שמעון בן שטח בשנייה, שהביאו לו ירק ואכל ובירך ברכת המזון בזימון להוציא את אוכלי הפת (הוא אכל ירק ולא פת, כי הוא אכל לאחר הסעודה, ואין אוכלים פת אלא בתוך הסעודה), ואין החכמים סוברים כך, שזה שאכל ירק אינו רשאי להצטרף לזימון עם אוכלי פת ולברך ברכת המזון בזימון להוציא את אוכלי הפת. - במקבילה בקוהלת רבה מוחלפים דברי רבי ירמיה ורבי אבא).
ומציעים את הסתירה: מחלפה שיטתיה דרבי ירמיה! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי ירמיה (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! (כיוון שהדיון שהובא ארוך, חוזרים על הצעת הסתירה שבתחילת הסוגיה (חזרה מקשרת)) התם (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בנזיר וברש"ס: 'תמן') צריכא ליה, וכה פשיטא ליה?! (בתמיהה) – שם (הדבר) נצרך לו (הוא מסופק בו), וכאן (הדבר) פשוט לו?! (לעיל שאל רבי ירמיה: אותו שאכל ירק, מהו שיברך? - האם זה שאכל ירק רשאי להצטרף לזימון עם אוכלי פת ולברך ברכת המזון בזימון להוציא את אוכלי הפת?, ואילו כאן אמר רבי ירמיה שהחכמים חלוקים על מה שעשה שמעון בן שטח בראשונה, אבל על מה שאכל ירק ובירך ברכת המזון בזימון להוציא את אוכלי הפת אין החכמים חלוקים, שפשוט לו לרבי ירמיה שזה שאכל ירק רשאי להצטרף לזימון עם אוכלי פת ולברך ברכת המזון בזימון להוציא את אוכלי הפת)
ומתרצים את הסתירה: הן דצריכה ליה – היכן ש(הדבר) נצרך לו (שהוא מסופק בו), - כרבנין – כחכמים (מה ששאל רבי ירמיה, האם זה שאכל ירק רשאי להצטרף לזימון עם אוכלי פת ולברך ברכת המזון בזימון להוציא את אוכלי הפת?, הוא לפי דעתם של החכמים, שיש להסתפק האם החכמים חולקים על רבן שמעון בן גמליאל (דברי רבן שמעון בן גמליאל אמורים להלן), והם סוברים, שאין מזמנים על זה שלא אכל כזית פת אלא ירק בלבד, או שמא אין החכמים חולקים על רבן שמעון בן גמליאל, וגם הם סוברים, שמזמנים על זה שלא אכל כזית פת אלא ירק בלבד), הן דפשיטא ליה (המילים 'הן דצריכה ליה... דפשיטא ליה' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות ונוספו על ידי מגיה) – (ו)היכן ש(הדבר) פשוט לו, - כרבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) – מה שפשוט לו לרבי ירמיה שזה שאכל ירק רשאי להצטרף לזימון עם אוכלי פת ולברך ברכת המזון בזימון להוציא את אוכלי הפת, הוא לפי דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, שהוא סובר, שמזמנים על זה שלא אכל כזית פת אלא ירק בלבד.
ומציעים ברייתא (המשמשת מראה מקום לדברי רבן שמעון בן גמליאל): תני (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בנזיר: 'דתני'. והגרסה במקבילה בבראשית רבה: 'תני / דתני רבן שמעון בן גמליאל'): – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): עלה – על המיטה בחדר האוכל, היסב – לסעודה, ואכל (בכתב יד רומי: 'וטובל', ובקטע גינצבורג: 'וטיבל', ובמקבילה בנזיר: 'וטבל' - טבל אוכל במשקה לשם תוספת טעם) עמהן – עם הסועדים, אף על פי שלא אכל (בקטע גינצבורג ובמקבילה בנזיר (על ידי מגיה) נוסף 'עמהן') כזית דגן – לחם, - מזמנין (במקבילות בבראשית רבה ובקוהלת רבה נוסף 'עליו') – מצרפים אותו לזימון (ברייתא זו היא דברי רבן שמעון בן גמליאל, כמו ששנו בתוספתא ובבבלי).
ומציעים פסיקה הלכתית (החולקת על הדיעה שלפני כן): דברי חכמים – ההלכה בעניין הנידון לפני כן היא כמימרה האמוראית להלן, רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יוחנן: לעולם אין מזמנין עליו – אין מצרפים לזימון את מי שאכל עם הסועדים, עד שיאכל כזית דגן – שלא כדעת רבן שמעון בן גמליאל.
ומציעים ברייתא: תני (הגרסה במקבילה בקוהלת רבה: 'והתני', וכן הוא ברשב"א ובר"מ המאירי. הגרסה במקבילה בנזיר: 'דתני', ואפשר שהיא אשגרה מן 'דתני' שלפני כן): – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): שנים פת ואחד ירק – אם שני אנשים אכלו פת ואחד אכל ירק ולא פת, - מזמנין – כולם מצטרפים לזימון בשלושה.
ומציעים זיהוי למקור התנאי: מתניתה כרבן (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בנזיר: 'מתניתה דרבן') שמעון בן גמליאל – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא) היא של רבן שמעון בן גמליאל (בשיטתו של רבן שמעון בן גמליאל שמזמנים אפילו על זה שלא אכל כזית פת אלא ירק בלבד. - במקבילה בבראשית רבה המונח 'מתניתה דר'' (הצעת זיהוי המקור באמצעות קביעה) מתחלף ב'מאן תניתה? - ר'' (הצעת זיהוי באמצעות שאלה ותשובה)).
עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.
בירושלמי נזיר הובא המעשה בשלוש מאות נזירים שעלו בימי שמעון בן שטח, משום שבמשנה שם מסופר על נזירים שעלו מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב והתירם נחום המדי.
בתוספתא ברכות ה,כ שנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: עלו והיסבו וטובל עימהם, אף על פי שלא אכל עימהם כזית דגן - מזמנים עליו.
בבבלי ברכות מח,א אמרו: ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי. לא הוה להו גברא דליבריך להו. אמרי: מאן יהיב לן גברא דליבריך לן? - אמרה ליה דביתהו: השתא דקטלת להו לרבנן, מאן בריך לן? - אמר לה: אפילו הכי, לא סגי לן בלא ברכתא. - אמרה ליה דביתהו: אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא - דלא מצערת ליה. אשתבע לה.
שדרה אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה. אותביה בין דידיה לדידה. אמר ליה: חזי כמה יקרא עבידנא לך! - אמר ליה: לאו את קא מייקרת לי אלא אורייתא קא מייקרא לי / את עבדת לי יקרא?! אורייתא עבדא לי יקרא, דכתיב: "סלסלה ותרוממך" (משלי ד), וכתיב בספר בן סירא: "ובין נגידים תושיבך". - אמר לה: חזי דלא מקבל לן!
יהבו / אייתו ליה כסא דחמרא. אמרו ליה: בריך לן. אמר: היכי ניבריך? ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו?! שתייה לההוא כסא / בריך "בורא פרי הגפן" ואשתי. יהבו / אייתו ליה כסא אחרינא ובריך.
אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: שמעון בן שטח דעבד - לגרמיה הוא דעבד, דהכי / אלא הכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אינו מוציא (אחרים ידי חובתם) עד שיאכל כזית דגן. - מיתיבי: רבי שמעון בן גמליאל אומר: עלה והיסב עימהם (עם האוכלים), אפילו לא טיבל עימהם אלא בציר ולא אכל עימהם אלא גרוגרת אחת - מצטרף עימהם לזימון (ואינו צריך לאכול דגן דווקא)! - הני מילי לעניין אצטרופי, אבל להוציא - עד שיאכל כזית דגן.
בבבלי הביאו את חלקו של המעשה בינאי המלך ושמעון בן שטח שהובא בירושלמי הנוגע לעניין ברכת המזון. בבבלי מסופר שינאי הזמין את שמעון בן שטח לברך מפני שלא היה בסעודה מי שידע לברך, אולם בירושלמי לא מופיע כל הסבר. בבבלי מסופר ששמעון בן שטח לא הסכים לברך מפני שלא אכל, ובירושלמי מסופר שבירך ברכת הזימון בנוסח שונה מהרגיל, ולאחר שינאי התרגז על הנוסח השונה, הסביר לו שמעון בן שטח שאין באפשרותו לברך בנוסח הרגיל מפני שלא אכל. בירושלמי מסופר ששמעון בן שטח בירך ברכת הזימון בנוסח הרגיל לאחר שאכל, ובבבלי מסופר שבירך לאחר ששתה כוס יין ולא אכל כלל.
רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא בבבלי ורבי אבא בירושלמי אמרו, ששמעון בן שטח עשה כדעתו, אבל החכמים חלוקים עליו.
לפי הבבלי, רבי יוחנן אמר, שמי שלא אכל כזית דגן - אינו מברך להוציא אחרים. ואילו לפי הירושלמי, רבי יוחנן אמר, שמי שלא אכל כזית דגן - אין מזמנים עליו.
לפי הבבלי, לדעת רבן שמעון בן גמליאל, מי שלא אכל כזית דגן - מצטרף לזימון, אבל אינו מברך להוציא אחרים. ואילו לפי הירושלמי, לדעת רבן שמעון בן גמליאל, מי שלא אכל כזית דגן - מצטרף לזימון וגם מברך להוציא אחרים.
• • •