משנה
פרק זה עוסק בהלכות הזימון לברכת המזון (ברכה על המזון לאחר אכילתו). משנה זו באה ללמד, מתי חייבים בזימון ומי הם המצטרפים לזימון.
שלשה שאכלו כאחת (ביחד) חייבין לזמן – להצטרף לברכת המזון בחבורה (היינו שאחד מהמסובים מברך ברכת המזון לכל המסובים ומוסיף לה ברכת פתיחה לזימון המסובים).
אכל דמאי (פירות שקיים ספק האם הם חייבים במעשרות, שנובע בדרך כלל מחוסר ידע לגבי מקור הפירות, כגון פירות עם הארץ (אדם שאינו מקפיד על הפרשת מעשרות)) – ולא הפריש ממנו מעשרות, ומעשר ראשון (המעשר שמפרישים ללוויים) שניטלה תרומתו – תרומת המעשר (המעשר שהלוויים מפרישים לכוהנים מן המעשר שהם מקבלים מישראל), ומעשר שני (המעשר שמפרישים לאחר שהפרישו מעשר ראשון, ומביאים אותו לירושלים לאוכלו שם, או שפודים אותו בכסף) והקדש (דבר שהוקדש לאוצר המקדש) שנפדו – בכסף, והותר מעשר שני לאוכלו בכל מקום, ויצא הקדש לחולין, והשמש (משרת) – המשמש את המסובים בסעודה, שאכל כזית (כגודל זית), והכותי (שומרוני) – מן הגויים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות והושיבם בשומרון ובסביבתה והתגיירו, - מזמנין עליהן – כל אלה מצטרפים לברכת המזון בחבורה.
אבל אכל טבל (תבואה או פירות שעדיין לא הפרישו מהם תרומה ומעשרות), ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו – תרומת המעשר, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי (גוי) - אין מזמנין עליהן – כל אלה אינם מצטרפים לברכת המזון בחבורה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן" כול'.
מציעים קושיה (בהצבעה על סתירה בין שני מקורות): הכא איתמר (צריך לומר: 'אתמר'. ובכתב יד רומי: 'את אמר'): – כאן (משנה להלן ז,ד) אתה אומר: שלושה שאכלו כאחת אין רשאין לחלק (להיפרד לחלקים. - מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – ולברך ברכת המזון כל אחד לעצמו, וכה איתמר (צריך לומר: 'אתמר'. ובכתב יד רומי: 'את אמר'): – וכאן (משנה כאן) אתה אומר: שלושה שאכלו כאחת חייבין לזמן – להצטרף לברכת המזון בחבורה, ומשמע מלשון זו שאם לא רצו לזמן - רשאים להיחלק?! – איזה הבדל יש בין המקורות הסותרים?
ומציעים תירוץ (בהצעת אוקימתות למקורות הסותרים): שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: כאן בתחילה – המשנה כאן מדברת במקרה שהם בהתחלת אכילתם, ובמקרה זה הם חייבים לזמן, אבל הם רשאים להיחלק, כאן בסוף – המשנה להלן מדברת במקרה שהם בסוף אכילתם, ובמקרה זה אין הם רשאים להיחלק (כמבואר בהמשך).
ושואלים: אי זהו (מה הוא) בתחילה ואי זהו בסוף – שאמר שמואל?
ומשיבים (בהבאת מחלוקת אמוראים): תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בפירוש דבר זה). חד אמר: – (חכם) אחד אומר: נתנו דעת (בראשונים: 'דעתן', וכן נראה מכתב יד רומי. - שמו ליבם, ייחדו מחשבתם) לאכול – כאחת, אף על פי שעדיין לא התחילו לאכול, - זהו בתחילה – ובמקרה זה הם רשאים להיחלק עד שיתחילו לאכול; אכלו כזית – התחילו לאכול כאחת, - זהו בסוף – ובמקרה זה אין הם רשאים להיחלק. וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: אכלו כזית – אפילו התחילו לאכול כאחת, - זהו בתחילה – ובמקרה זה הם רשאים להיחלק עד שיגמרו לאכול; גמרו אכילתן (בכתב יד רומי: 'סעודתן') – כאחת, - זהו בסוף – ובמקרה זה אין הם רשאים להיחלק.
בבבלי ברכות נ,א אמרו: "שלושה שאכלו כאחת - אינם רשאים ליחלק". - והא תנינא חדא זימנא: שלושה שאכלו כאחת - חייבים לזמן! (שאינם רשאים ליחלק ולברך בלא זימון. ולמה באה משנתנו להשמיע הלכה זו פעם נוספת?)
אמר רבא אמר שמואל: הכי קתני (ההלכה שמשנה ד באה להשמיע היא): שלושה שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו (כלומר, אף על פי שעדיין לא אכלו) - אינם רשאים ליחלק (שכבר נתחייבו בזימון).
לישנא אחרינא: אמר רבא אמר שמואל: הכי קתני: / לא נצרכה אלא לכדרבי אבא אמר שמואל: שלושה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שלא אכלו מכיכר אחת / אף על פי שכל אחד ואחד אוכל בפני עצמו - אינם רשאים ליחלק.
אי נמי: כדרב הונא, דאמר רב הונא: שלושה בני אדם שבאים / שלושה שבאו משלוש חבורות (כגון שהיו ארבעה ארבעה בכל חבורה, ופרש אחד מכל חבורה ונצטרפו שלושה לחבורה אחת) - אינם רשאים ליחלק (שכבר הוקבעו לזימון).
בבבלי הקשו שיש כפילות מיותרת של המקורות, ואילו בירושלמי הקשו שיש סתירה בין המקורות. יש ראשונים שפירשו את הקושיה בירושלמי כמו בבבלי, אבל המונח 'הכא את אמר... והכא את אמר...' בכל מקום בירושלמי מצביע על סתירה בין מקורות שונים ולא על כפילות מיותרת. מונחים אחרים בירושלמי מצביעים על כפילות מיותרת של מקורות: 'ולמה תנינתה תרין זמנין?' או 'ולא כבר תנינן?!'. וזהו שלא כמו שנכתב ב"הטרמינולוגיה של הירושלמי" (עמוד 204), שכאן נראה שלמונח 'הכא את אמר... והכא את אמר...' הוראה מיוחדת ולמעשה יחידאית: כאן הוא מצביע על כפילות מיותרת ולא על סתירה בין מקורות שונים.
לפי הבבלי, שלושה שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו - אינם רשאים ליחלק. ואילו לפי הירושלמי (לפי פירושנו), שלושה שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו - רשאים ליחלק.
מביאים מחלוקת אמוראים בעניין זימון בשניים שאכלו כאחת.
רבי אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני), רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם אבא בר ירמיה (רבה בר ירמיה, אמורא בבלי בדור השני והשלישי): שלשה - חובה – שלושה שאכלו כאחת - חייבים לזמן, שנים - רשות – שניים שאכלו כאחת, אף שאינם חייבים לזמן, אבל הם רשאים לזמן.
אמרה – אמר אותה (את המימרה, ששניים שאכלו כאחת - רשאים לזמן) רבי זעירא קומי – לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי). אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא לרבי זעירא): אני אין לי אלא משנה: "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן" – ומכאן ששניים שאכלו כאחת, אין הם רשאים לזמן.
וקובעים: רבנין דהכא בדעתון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'כדעתון') ורבנין דהתם (צריך לומר: 'דתמן'. 'התם' היא מהמילים הבבליות המובהקות שחדרו לירושלמי) בדעתון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'כדעתון') – החכמים של כאן (חכמי ארץ ישראל) כדעתם, והחכמים של שם (חכמי בבל) כדעתם (אלה לשיטתם ואלה לשיטתם) – רבי יסא (לעיל), מחכמי ארץ ישראל, הולך לפי שיטת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (להלן), שאף הם בני ארץ ישראל, ואילו רבי אבא ורבי זעירא (לעיל), שהיו בבליים במקורם, בשם רב חונא ואבא בר ירמיה, מחכמי בבל, הולכים לפי שיטת שמואל (להלן), גם הוא בבלי (ראוי להדגיש שאין הכוונה שאותם חכמים ממש הולכים לשיטתם, כרגיל אצל 'כדעתיה', אלא שבני קבוצה מסוימת, חכמי ארץ ישראל לעומת חכמי בבל, מסכימים באופן חלקי לדבריהם של חכמים אחרים השייכים לאותה קבוצה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 551, הערה 9)). שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: שנים שדנו – דיני ממונות, - דינן (בכתב יד רומי ובמקבילה בירושלמי סנהדרין א,א: 'דיניהן', וכן להלן) דין, אלא שהוא נקרא (בכתב יד רומי: 'אלא שנקרא', ובמקבילה: 'אלא שנקראו') בית דין חצוף (עז פנים). רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) תרויהון (צריך לומר: 'תריהון') אמרין: – שניהם אומרים: אפילו (בדפוס אחד של הירושלמי אין מילה זו) שנים שדנו – שניים, אפילו דנו דיני ממונות, - אין דינן דין – שכן שנינו במשנה (סנהדרין א,א): "דיני ממונות - בשלושה", ומכאן ששניים שדנו - אין דינם דין. הרי שהמספר שלושה, שנחשב כיחידה הקטנה ביותר לעניין זימון לברכת המזון ולעניין דיני ממונות, לפי חכמי בבל אינו אלא לכתחילה ואפשר להסתפק בשניים, ואילו לפי חכמי ארץ ישראל הוא לעיכוב ואי אפשר להסתפק בשניים.
רוב המופעים בירושלמי של הלשון "אני אין לי אלא משנה" אמורים בפי רבי יוחנן. המופע כאן בא בפי רבי אסי תלמידו.
דעתו של רבי אסי כאן היא בהתאם לדעת רבי יוחנן בבבלי ברכות מה,א-ב.
לפי הירושלמי, שיטת שמואל היא שזימון אפילו בשניים. רבי זירא הוא המשמיע לפני רבי יסא בארץ ישראל את שיטת שמואל, שיטת מרכז בבל ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמודים 329-330).
אומנם הירושלמי מקשר בין דעת שמואל ששניים דנים לבין הדיעה הסוברת ששניים מזמנים, אך אין הדבר אומר בהכרח ששמואל סובר כך.
בבבלי ברכות מה,א-ב אמרו: איתמר: שניים שאכלו - רב ורבי יוחנן. חד אמר: אם רצו לזמן - מזמנים; וחד אמר: אם רצו לזמן - אין מזמנים. - תנן: שלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן. שלושה - אין, שניים - לא! - התם - חובה, הכא - רשות.
תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר: אם רצו לזמן - אין מזמנים. דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שניים שאכלו - אחד מהם יוצא בברכת חבירו. והווינן בה: מאי קא משמע לן? תנינא: שמע (ברכה מחבירו) ולא ענה (אף שלא ענה) - יצא (ידי חובה)! ואמר רבי זירא: לומר שאין ברכת הזימון ביניהם (רבי יוחנן בא ללמדנו שאחד יוצא בברכת חבירו ולא יותר, שאין הם מזמנים); תסתיים. - אמר ליה רבא בר רב הונא לרב הונא: והא רבנן דאתו ממערבא אמרי: שניים שאכלו, אם רצו לזמן - מזמנים. מאי לאו דשמיע להו מיניה דרבי יוחנן (שמקום מושבו היה בארץ ישראל)? - לא, דילמא שמיע / דשמיע להו מיניה דרב מקמי דנחית לבבל (שרב ורבי יוחנן נחלקו בארץ ישראל, לפני שרב עבר לבבל).
בירושלמי אמרו בשם רב הונא ורבה בר ירמיה, ששניים שאכלו רשאים לזמן. רב הונא היה תלמיד רב, ורבה בר ירמיה מסר מאמרים בשם רב, ובבבלי אמר רב כמו שאמרו בירושלמי בשם רב הונא ורבה בר ירמיה. בירושלמי אמר רבי אסי, ששניים שאכלו אינם רשאים לזמן. רבי אסי היה תלמיד רבי יוחנן, ובבבלי אמר רבי יוחנן כמו שאמר בירושלמי רבי אסי. דברי רבי יוחנן לעניין זימון לא נמסרו בפירוש בירושלמי.
בבבלי סנהדרין ה,ב; ו,א; פז,ב אמרו: אמר שמואל: שניים שדנו - דיניהם דין, אלא שנקראים בית דין חצוף. ורבי אבהו אמר: לדברי הכל אין דיניהם דין.
חכמי ארץ ישראל, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי ורבי אבהו בבבלי, אמרו ששניים שדנו - אין דיניהם דין.
• • •
רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: שלשה שאכלו, זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו (בכתב יד רומי אין שלוש המילים האחרונות, ולפי הסגנון הן יתירות), ונתערבו – נתמזגו לחבורה אחת, - מזמנין – רשאים להצטרף לברכת המזון בחבורה, אף על פי שלא אכלו יחד לאחר שנתערבו.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) אמר: והן (והם) שבאו משלש חבורות (קבוצות אנשים) – דברי רב הונא נאמרו כשכל אחד מהשלושה בא מחבורת אנשים שאכלו יחד, ורק במקרה זה הם מזמנים, כיוון שכבר נתחייבו השלושה בזימון קודם שפרשו מהחבורות שבאו מהן. אבל אם כל אחד מהשלושה אכל בפני עצמו ונתערבו - אין מזמנים.
ומציעים היסק: על דעתיה דרבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) וחבורתיה – על (לפי) דעתו של רבי זעירא וחבורתו (תלמידיו), והן (והם) שאכלו שלשה (בכתב יד רומי: 'שלשתן') כאחת – רק כשהשלושה אכלו יחד לאחר שנתערבו, הם מזמנים. אבל אם לא אכלו יחד לאחר שנתערבו - אין מזמנים (הירושלמי לא פירש מה אמרו רבי זירא וחבורתו בעניין זימון שלפיו הציעו את ההיסק הזה. ואין הכוונה לרבי זירא ולחכמים שנזכרו לעיל, כיוון שאין ההיסק הזה מוכרח לפי דעתם. רש"ס גרס: 'רבי ז[ע]ירא וחבורתיה אמרין', במקום 'על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה').
בבבלי ברכות נ,א אמרו: אמר רב הונא: שלושה בני אדם שבאים / שלושה שבאו משלוש חבורות (שפרש אחד מכל חבורה ונצטרפו שלושה לחבורה אחת) - אינם רשאים ליחלק. - אמר רב חסדא: והוא שבאו משלוש חבורות של שלושה שלושה בני אדם (שכבר הוקבעו לזימון).
למדים צירוף שלושה קלחים של איזוב לעניין הזאה מצירוף שלושה אנשים לעניין ברכת המזון בזימון.
במשנה פרה יא,ט שנינו: מצוות איזוב - שלושה קלחים (הציווי לטבול איזוב במי חטאת ולהזות בו על טמא הוא בשלושה ענפים של איזוב האגודים אגודה אחת).
ומציעים היסק: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) על הדא דרב חונא: – רבי יונה (אמר) על (המימרה) הזאת של רב חונא (לעיל): הטביל שלשה איזובות – שלושה קלחים של איזוב (צמח המשמש לטיהור טמאי מת) במי חטאת, זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו (בכתב יד רומי אין שלוש המילים האחרונות), ונתערבו – נתמזגו לחבילה אחת, - מזה (מתיז, זורק) בהן – רשאי להזות בהם על הטמא, אף על פי שלא הטביל אותם יחד לאחר שנתערבו (כך יש להסיק מדברי רב הונא לעיל. ההיסק מבוסס על כך שלמדים צירוף שלושה קלחים של איזוב לעניין הזאה מצירוף שלושה אנשים לעניין ברכת המזון בזימון).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רב חסדא אמר: והן (והם) שבאו משלש חבילות (צרורות, אגודות, דברים הקשורים יחד) – ההיסק מדברי רב הונא לעיל נאמר כשכל אחד מהשלושה בא מחבילת קלחים של איזוב שהוטבלו יחד, ורק במקרה זה מזים בהם, כיוון שכבר הוכשרו השלושה להזאה קודם שפרשו מהחבילות שבאו מהן. אבל אם כל אחד מהשלושה הוטבל בפני עצמו ונתערבו - אין מזים בהם (כך יש להסיק מדברי רב חסדא לעיל. רש"ס גרס: ''על דעתיה דרב חסדא', במקום 'רב חסדא אמר').
ומציעים היסק: על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה – על דעתו של רבי זעירא וחבורתו לעיל, והוא שהטביל שלשתן כאחת – רק כשהשלושה הוטבלו יחד לאחר שנתערבו, מזים בהם. אבל אם לא הוטבלו יחד לאחר שנתערבו - אין מזים בהם.
ומוכיחים את ההיסק: אין תימר: – אם תאמר (אם תטען שאין להסיק כך): אין למידין אזוב מברכה – מברכת המזון, כי אין ללמוד עניין אחד מעניין אחר שאין כל קשר ביניהם, - יש לשלול את הטענה הזו: ואנן חזינן (צריך לומר: 'חמיין'. ובכתב יד רומי: 'חמיי'. 'חזא' היא מהמילים הבבליות המובהקות שחדרו לירושלמי) רבנין קיימין בסוכה וילפין (בכתב יד רומי נוסף 'לה') מטיט הנרוק! – ו(הרי) אנחנו רואים את החכמים עומדים (כלומר, עוסקים) בסוכה ולומדים אותה מטיט (בוץ, רפש; תערובת חומר במים ובחול) הנרוק (הנשפך)! – הרי שיש ללמוד עניין אחד מעניין אחר שאין כל קשר ביניהם, ומכאן שלמדים גם איזוב מברכה, ולכן ההיסק נכון. ויש להציע סיוע לאמור לפני כן (הסיוע מבוסס על משנה ועל סוגיה קצרה המובאת אחרי משנה זו): כיי דתנינן תמן (בכתב יד רומי: 'דתנינן תמן', בלי 'כיי' לפני כן, והיא היא): – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה סוכה א,ט): "הרחיק את הסיכוך (כסוי) מן הדפנות (קירות) שלשה טפחים – שעשה רווח של שלושה טפחים בין הדופן לסכך באורך הסוכה או ברוחבה, - פסולה" – הסוכה, שאוויר פוסל מן הצד בשלושה טפחים. - בירושלמי כאן קיצרו את סוגיית הירושלמי סוכה (ראה להלן), והיה להם להביא כאן את המשנה הנוספת שהביאו שם ושעליה מוסבים הדיוק והשאלה והתשובה המובאים להלן. וכך שנינו במשנה הנוספת (משנה סוכה א,י): "בית שנפחת וסיכך על גביו – שנפלה מקצת מתקרתו באמצעו וסיכך על המקום שנפחת, אם יש בין הכותל לסיכוך – אם יש במה שנשתייר מן התקרה שמפסיק בין הסכך לבין כותלי הבית, ארבע אמות - פסולה" – הסוכה. ויש להציע דיוק: הא – אבל פחות מיכן – אם יש בין הכותל לסיכוך פחות מארבע אמות, - כשירה – הסוכה. ויש לשאול: מהו לישן תחתיו? – מה הדין בקשר למקרה שאדם ישן תחת סכך פסול פחות מארבע אמות שבין הכותל לסכך הכשר? האם הוא יוצא ידי חובת ישיבה בסוכה? ויש לפשוט את הבעיה: התיב – השיב (תשובה על השאלה) רבי יצחק בן אלישיב (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הרי טיט הנרוק (בכתב יד רומי נוסף 'הרי הוא') משלים במקוה – מצטרף למים להשלים את המקווה לשיעור של ארבעים סאה (כמו ששנינו במשנה מקוואות ז,א: "יש מעלים את המקווה (משלימים את המקווה לארבעים סאה)... הטיט הנרוק"), ואין מטבילין בו – הטובל בטיט הנרוק המשלים את המקווה - לא עלתה לו הטבילה (ראה משנה מקוואות ב,י), אוף הכא – גם כאן (הקביעה הבאה לפני כן חלה גם במקרה של סכך פסול בסוכה) משלים בסוכה – סכך פסול בשיעור שלושה טפחים מצטרף בסוכה קטנה לסכך כשר כדי להשלים לשיעור של הכשר סוכה (ברייתא בירושלמי סוכה א,ז), ואין ישינין (בכתב יד רומי ובמקבילה בירושלמי סוכה א,י: 'ואסור לישן') תחתיו – הישן בסוכה קטנה תחת סכך פסול בשיעור שלושה טפחים, או הישן בסוכה גדולה תחת סכך פסול פחות מארבע אמות שבין הכותל לסכך הכשר - לא יצא ידי חובתו. - הרי שיש ללמוד עניין אחד מעניין אחר שאין כל קשר ביניהם.
הסוגיה הראשונה ('רבי יונה על הדא דרב חונא...') מביאה את הסוגיה השנייה ('הרחיק את הסיכוך...') מפני שההשוואה שנערכה שם משמשת כתקדים, ובכך מעניקה תוקף להשוואה שבסוגיה הראשונה. עיקר מקומה של הסוגיה השנייה הוא במסכת סוכה, והיא מופיעה שם כלשונה כאן. ואף על פי שאפשר היה להימנע מהבאת הסוגיה המצוטטת בשלמותה ולהציע את הסוגיה הראשית בצורה שוטפת יותר, על ידי הפניה למימרה של רבי יצחק בן אלישיב (כגון: 'ואנן חמיין רבנין... כיי דמר רבי יצחק בן אלישיב...'), כמקובל במקומות אחרים בירושלמי, נראה שהעדיפו להביא את הסוגיה השנייה במלואה, מפני שהיא מבהירה את רקעה וכוונתה של מימרתו של רבי יצחק בן אלישיב ("סוגיות מצוטטות בירושלמי", "תעודה" י, עמודים 35-36).
בירושלמי סוכה א,י אמרו: תני רבי חייה: אויר פסול - פוסל בשלשה טפחים, סכך פסול - אינו פוסל אלא בארבע אמות. - אמר רבי יוסה: אף אנן תנינן תרתיהון. אויר פסול - פוסל בשלשה טפחים, דתנינן (משנה סוכה א,ט): "הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים - פסולה". סכך פסול - אינו פוסל אלא בארבע אמות, דתנינן (משנה סוכה א,י): "בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש בין הכותל לסיכוך ארבע אמות - פסולה". הא פחות מיכן - כשירה.
מהו לישן תחתיו? - התיב רבי יצחק בן אלישיב: הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בו, והכא משלים בסוכה ואסור לישן תחתיו.
הירושלמי סוכה הוא המקור לסוגיה בירושלמי ברכות. מסוגיית הירושלמי בסוכה נראה שהשאלה "מהו לישן תחתיו?" מוסבת על סכך פסול פחות מארבע אמות, שבו חידש התלמוד שכשר, ועליו שאלו האם גם מותר לישון תחתיו. נראה שהמעתיקים בסוגיית ברכות קיצרו והביאו רק את תחילת הסוגיה וסמכו על סוגיית סוכה (וכן כתב ב"יפה עיניים"). לכאורה, היה הירושלמי יכול להשיב מהמשנה סוכה א,ו שאוסרת לישון מתחת לנסר של ארבעה טפחים ("הנוסח התימני למסכת סוכה", JSIJ 9, עמוד 82, הערה 151).
בבבלי סוכה יט,א-ב אמרו: ...זה (סכך פסול פחות משלושה טפחים / אוויר פחות משלושה טפחים) מצטרף (להשלים שיעור סוכה קטנה) וישינים תחתיו, וזה (אוויר פחות משלושה טפחים / סכך פסול פחות משלושה טפחים) מצטרף (להשלים שיעור סוכה קטנה) ואין ישינים תחתיו. - ומי איכא מידי דאצטרופי מצטרף והוא עצמו פסול / אינו כשר? (שמאחר והוא מצטרף, משמע שהוא עצמו כשר וישנים תחתיו כשהוא מצטרף) - אמר רבי יצחק בן אלישיב: טיט הנרוק יוכיח, שמצטרף לארבעים סאה, והטובל בו - לא עלתה לו טבילה.
• • •
שלשה שאכלו כאחת – והם חייבים להצטרף לברכת המזון בחבורה, וביקש (חפץ, רצה) אחד מהן לילך לו – בגמר הסעודה, - דבית רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמרין: – (החכמים) של בית (המדרש של) רב אומרים: יברך ברכה ראשונה וילך לו – הוא צריך להמתין עד שיברכו בחבורה את הברכה הראשונה של ברכת המזון, ואז הוא רשאי לילך לו (ואת שאר הברכות של ברכת המזון יברך לעצמו).
ושואלים: אי זו היא (מה היא) ברכה ראשונה – של ברכת המזון, שהמבקש לילך לו צריך לברך אותה בחבורה?
ומשיבים (בהבאת דיעות אמוראים שונים): דבית רב אמרין: – (החכמים) של בית (המדרש של) רב אומרים: זו ברכת (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'בית', ומגיה מחק וכתב במקומה שתי מילים אלו כמו שהוא בכתב יד רומי) הזימון – הברכה הראשונה היא הברכה שקודם ברכת המזון, שאחד מהאוכלים יחד מברך כדי לזמן (לצרף) את האחרים לברכת המזון.
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני): זו "הזן את הכל" – הברכה הראשונה היא הברכה הראשונה של ברכת המזון עצמה (ברכת "הזן"), שחתימתה: "הזן את הכל" (לפי דיעה זו, ברכת הזימון אינה ברכה בפני עצמה אלא היא הקדמה לברכת המזון. ואילו לפי הדיעה הקודמת, ברכת הזימון היא ברכה בפני עצמה).
וכן רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם בר חנן (צריך לומר: 'רב חונא' - רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני (כך היא שלשלת המסירה במקומות אחרים בירושלמי). או שצריך לומר: 'רב ענן' - אמורא בבלי בדור השני (כך היא שלשלת המסירה בירושלמי שבת ג,א). וברי"ף: 'רב חנין / חנן' - אמורא בבלי בדור השני. - בכתב יד רומי אין שתי מילים אלו) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): זו "הזן את הכל" – דעת רב אינה כדעת החכמים של בית רב בעניין ברכה ראשונה.
ומציעים קושיה (על דברי החכמים של בית רב): התיב – השיב (הקשה) רב ששת (אמורא בבלי בדור השני והשלישי): והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה (על החכמים של בית רב): שנים שלשה (בכתב יד רומי נוסף 'שאכלו', וכן הוא ברי"ף, והובאו דבריו ברשב"א, וכן הוא בר"מ המאירי) חייבין בברכת (הזימון) [המזון (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא ברי"ף ובספר "האשכול" ובר"מ המאירי. ונראה שיש לגרוס 'מברכין', במקום 'חייבין ב-')] – ניתן לחלק את הברכות של ברכת המזון בין שניים או שלושה אנשים, כשכל אחד מהם מברך לכולם ברכה אחת או יותר והשאר עונים "אמן" (כגון שאין אחד מהם יודע לברך את כל הברכות של ברכת המזון אלא אחד יודע ברכה זו ואחד יודע ברכה זו)! ויש לדייק: הא – אבל ארבעה - לא – לא ניתן לחלק את הברכות של ברכת המזון בין ארבעה אנשים, כשכל אחד מהם מברך ברכה אחת או יותר. ומפרטים את דברי החכמים של בית רב כדי להקשות עליהם: אין תימר: – אם תאמר: ברכת זימון ראשונה (כן הוא ב"אור זרוע". ובכתב יד רומי: 'אין תימר: זה ברכה ראשונה', וכן הוא ברי"ף ובספר "האשכול" ובר"מ המאירי) – אם דברי החכמים של בית רב נכונים, שהברכה הראשונה של ברכת המזון היא ברכת הזימון, - ניתני – (ש)נִשְׁנה (בברייתא) ארבעה! – הברייתא היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר: שניים שלושה ארבעה חייבים בברכת המזון. שכן אם הברכה הראשונה של ברכת המזון היא ברכת הזימון, הרי שיש ארבע ברכות בברכת המזון: ברכת הזימון, ברכת "הזן", ברכת הארץ וברכת "בונה ירושלים", וניתן לחלק אותן בין ארבעה אנשים או פחות (אבל לא יותר מארבעה, כיוון שאי אפשר לחלק ברכה אחת לכמה אנשים). אבל כיוון ששנינו בברייתא: שניים שלושה חייבים בברכת המזון, הרי שיש שלוש ברכות בברכת המזון: ברכת "הזן", ברכת הארץ וברכת "בונה ירושלים", וניתן לחלק אותן בין שלושה אנשים או פחות (אבל לא יותר משלושה. לעולם מספר האנשים המברכים צריך להיות קטן ממספר הברכות או שווה לו). לכן לפי הברייתא הזו, הברכה הראשונה של ברכת המזון היא ברכת "הזן", שלא כדברי החכמים של בית רב.
ומציעים ברייתא (בתגובה לקושיה): אשכח(ן) (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא ברי"ף וברש"ס) תני: – נמצא שנוי (בברייתא) / נמצא (תנא ש)שונה: ארבעה – שניים שלושה ארבעה חייבים ב- / מברכים ברכת המזון (כך נאמר בברייתא זו, והירושלמי הביא קיצור של הברייתא). הרי שיש ארבע ברכות בברכת המזון, וניתן לחלק אותן בין ארבעה אנשים או פחות. ברייתא זו מאשרת את דברי החכמים של בית רב, שהברכה הראשונה של ברכת המזון היא ברכת הזימון (משמעות הביטוי 'אשכח תני' היא שרוב התנאים אין שונים כך (על פי דברי ר"מ המאירי שהובאו ב"תוספתא כפשוטה", מועד, עמוד 1060)). אין תימר: זו "הזן את הכל" - קשיא (אין לגרוס משפט זה. משפט זה אינו ברי"ף ובספר "האשכול", וכן אינו בנוסח הרש"ס. אבל ישנו בכתב יד רומי ובר"מ המאירי. - 'קשיא' הוא מונח בבלי, והוא מהמילים הבבליות המובהקות שחדרו לירושלמי); ויש לבסס את הקביעה (שברייתא זו מאשרת את דברי החכמים של בית רב): אין תימר: – אם תאמר (אם תטען שאין לקבוע כך): זו "הטוב והמטיב" – הברכה הרביעית של ברכת המזון היא ברכת "הטוב והמטיב", וממילא הברכה הראשונה היא ברכת "הזן" ואין היא ברכת הזימון, - לית את יכיל (הצורה הרווחת היא 'לית יכיל' בלי 'את')! – אין אתה יכול (על סמך המקור המוצע להלן, ולכן יש לדחות את האפשרות המוצעת שהברכה הרביעית היא ברכת "הטוב והמטיב")! שנייא היא (אין לגרוס שתי מילים אלו. נראה שהמופע הזה הוא באשגרה מהמופע הבא לעיל א,ד: 'שנייא היא, דמר רב הונא: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה...'. זאת אף על פי שישנו כאן גם ברי"ף ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1359, הערה 358), וכן ישנו בכתב יד רומי ובספר "האשכול" ובר"מ המאירי. בכתב יד רומי אין 'לית את יכיל', וכן אינו ברי"ף ובספר "האשכול" ובר"מ המאירי), דאמר רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): משניתנו הרוגי ביתר (בכתב יד רומי: 'ביתתיר'. - עיר דרומית מערבית לירושלים) לקבורה – שנהרגו בעיר זו בימי מלחמת בר כוכבא, שעמד בראש המרד ברומאים, נקבעה "הטוב והמטיב" – קבעו חכמים ברכה זו בברכת המזון, כדי לברך את ה' על הטובה שעשה להרוגי ביתר, "הטוב" - שלא נסרחו (בכתב יד רומי: 'הסריחו') – לפני שניתנו לקבורה, "והמטיב" - שניתנו לקבורה – הרי שברכת "הטוב והמטיב" היא מדברי חכמים, ולכן אינה בכלל הברכות של ברכת המזון שהברייתא עסקה בהן שהן מן התורה. לכן לפי הברייתא הזו, הברכה הראשונה של ברכת המזון היא ברכת הזימון, כדברי החכמים של בית רב (המימרה של רב חונא מובאת בירושלמי ברכות א,ד ותעניות ד,ח; בבבלי ברכות מח,ב ותענית לא,א (מפי רב מתנה, אמורא בבלי בדור השני); ובמדרש איכה רבה פרשה ב).
כאן המונחים 'לית יכיל' ו'שנייא היא' מתחלפים זה בזה על ידי כפל גרסה. במקרה זה שני המונחים מתאימים, כיוון שכאן תפקידו של המונח הוא לדחות הצעה קודמת, ושני המונחים יכולים למלא תפקיד זה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 353 ועמוד 568).
צירוף שני המונחים 'לית יכיל' ו'שנייא היא' אינו מצוי בשום מקום אחר בירושלמי. ההנחה שלפנינו כפל גרסה מאוששת על ידי הממצא בעדי הנוסח האחרים, שחלקם גורסים 'לית את יכיל' (במובאה מן הרי"ף בתוספות ר"י שירליאון) וחלקם גורסים 'שנייא היא' (בכתב יד רומי ובנוסח הרי"ף לפנינו).
נראה כי מקורן של הגרסאות המתחלפות שנצטרפו כאן במסורות מקבילות, ששתיהן מקוריות באותה מידה. מסורות אלו נוצרו ככל הנראה במהלך מסירת התלמוד בצורות שונות בידי גרסנים קדומים, ששלטו היטב בסגנון הירושלמי, עד שיכלו להחליף מבלי משים בין הגרסאות השונות ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמודים 206-207).
נראה שהמשפט 'אין תימר: זו "הזן את הכל" - קשיא' הוא אשגרה בטעות בשל הדימיון מהירושלמי לעיל א,ד: 'הרי "הזן את הכל"! - קשיא. - הרי "הטוב והמטיב"! - שנייא היא, דמר רב הונא: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה "הטוב והמטיב", "הטוב" - שלא נסרחו, "והמטיב" - שניתנו לקבורה' (ראה מה שכתבנו שם על התהוותו של המשפט הזה).
ומציעים פרשנות נוספת לברייתא: אמר רב חונה: תיפתר – תתפרש (הברייתא שנאמר בה "ארבעה") כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) – כשיטת רבי ישמעאל המוצעת להלן, דרבי ישמעאל אמר: "הטוב והמטיב" - דבר תורה – ברכה זו בברכת המזון היא דין מן התורה, דכתיב: – שכתוב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (דברים ח,י) – כשתאכל ותשבע מהטוב של הארץ, תן ליבך לברך את ה' ולהודות לו על מתן הארץ. מכאן למדו חכמינו מצוות ברכת המזון. ויש לדרוש את המילה "וברכת" - זו ברכת הזימון – שהיא הזמנה לאוכלים לברך, "אֶת י'י אֱלֹהֶיךָ" - זו "הזן את הכל" – ברכת "הזן", שחתימתה: "הזן את הכל", "עַל הָאָרֶץ" - זו ברכת הארץ – שהיא ברכה על הארץ, "הַטֹּבָה" - זו ברכת "בונה ירושלם" – ברכת בניין ירושלים, שחתימתה: "בונה ירושלים", וכן הוא – הפסוק, אומר: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג,כה) – משה ביקש מה' לעבור את הירדן ולראות את ארץ ישראל שבעבר הירדן המערבי. וחכמינו דרשו את "ההר הטוב" על ירושלים, "אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" - זה "הטוב והמטיב" – שהיא ברכה על הטוב שנתן ה' לנו. הרי שברכת "הטוב והמטיב" היא מן התורה כמו שאר הברכות של ברכת המזון, ולכן היא בכלל הברכות של ברכת המזון שהברייתא עסקה בהן. הרי שהברכה הרביעית של ברכת המזון היא ברכת "הטוב והמטיב", וממילא הברכה הראשונה היא ברכת "הזן" ואין היא ברכת הזימון. לכן גם לפי הברייתא הזו, הברכה הראשונה של ברכת המזון היא ברכת "הזן", שלא כדברי החכמים של בית רב.
בבבלי ברכות מו,א אמרו: עד היכן ברכת הזימון? (עד היכן נמשכת ברכה זו?) - רב נחמן אמר: עד "נברך" (ברכת הזימון מסתיימת בתשובת המסובים, שברכת הזימון לחוד וברכת "הזן" לחוד), ורב ששת אמר: עד "הזן" (ברכת הזימון נמשכת עד "הזן את הכל", שברכת הזימון היא עם ברכת "הזן").
לימא כתנאי; דתני חדא: ברכת המזון - שתיים ושלוש / דתני חדא: שתיים ושלוש מברכים / דתני חדא: ברכת המזון - שניים שלושה / דתני חדא: שניים ושלושה מברכים ברכת הזימון; ותניא אידך: שלוש וארבע / ותניא אידך: שלושה ארבעה / ותניא אידך: שלושה וארבעה מברכים ברכת הזימון. סברוה, דכולי עלמא "הטוב והמטיב" לאו דאורייתא. מאי לאו בהא קמיפלגי, מאן דאמר: שתיים ושלוש / שניים שלושה - קסבר: עד "הזן", ומאן דאמר: שלוש וארבע / שלושה ארבעה - קסבר: עד "נברך"!
לא, רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה.
רב נחמן מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא עד "נברך", מאן דאמר: שלוש וארבע / שלושה ארבעה - שפיר, ומאן דאמר: שתיים ושלוש / שניים שלושה - אמר לך: הכא בברכת פועלים עסיקינן / מוקים לה בברכת פועלים, דאמר מר: פותח בברכת הארץ וכולל "בונה ירושלים" בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ.
רב ששת מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא עד "הזן", מאן דאמר: שתיים ושלוש/ שניים שלושה - שפיר, ומאן דאמר: שלוש וארבע / שלושה ארבעה - קסבר: "הטוב והמטיב" דאורייתא.
(בחלק מכתבי היד באו המספרים בלשון זכר והכוונה לאנשים המברכים, ובחלק מכתבי היד באו המספרים בלשון נקבה והכוונה לברכות)
מחלוקת האמוראים בבבלי בעניין ברכת הזימון היא למעשה מחלוקת האמוראים בירושלמי בעניין ברכה ראשונה. דעת רב נחמן (תלמידו של רבה בר אבוה תלמידו של רב) בבבלי כדעת דבית רב בירושלמי, ודעת רב ששת בבבלי כדעת רב ירמיה בר אבא ורב בירושלמי.
"תני חדא" בבבלי ("שניים שלושה") היא הברייתא הראשונה בירושלמי ("שניים שלושה"), שממנה הקשה רב ששת על דעת דבית רב. "תניא אידך" בבבלי ("שלושה ארבעה") היא הברייתא השנייה בירושלמי ("ארבעה"), שאמרו עליה שהיא מתאימה לדעת דבית רב (ולדעת רב נחמן בבבלי), אך הציעו לפרש אותה כמי שסבור ש"הטוב והמטיב" מן התורה ושלא כדעת דבית רב (וכן פירש אותה רב ששת בבבלי). על סמך ההקבלה של הסוגיה בבבלי לסוגיה בירושלמי, פירשו רי"ף וכמה מהראשונים שכוונת הברייתות בבבלי לאנשים כמו בירושלמי.
ברכת המזון מן התורה
בתוספתא ברכות ו,א שנו: ברכת הזימון מן התורה, שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזימון; "את ה' אלוהיך" - זו ברכה ראשונה; "על הארץ" - זו ברכת הארץ; "הטובה" - זו ירושלם, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון"; "אשר נתן לך" - זו "הטוב והמטיב".
ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה טז נאמר: ומניין שהם מברכים על המזון? - שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח,י) - זו ברכה ראשונה, "על הארץ" - זו ברכה שנייה, "הטובה" - זו ירושלם, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג,כה), "אשר נתן לך" - "שגמלנו כל טוב" (יש משער שזו חתימת ברכת "הטוב והמטיב" לפי רבי יוסי הגלילי (תוספתא ברכות א,ז) שהיה חותם בברכה אחרונה שבברכת המזון ומאריך בה).
ובבבלי ברכות מח,ב אמרו: תנו רבנן: מניין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת..." (דברים ח). "וברכת" - זו ברכת הזימון / "הזן" / המזון, "את ה' אלוהיך" - זו ברכת "הזן" / הזימון, "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו "בונה ירושלים", וכן הוא אומר: "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג), "אשר נתן לך" - זו "הטוב והמטיב".
ובמדרש שמואל יג,ט נאמר: אמר ר' הונא: תפתר כרבי ישמעאל, דרבי ישמעאל אמר: "הטוב והמטיב" מן התורה, דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" (דברים ח,י) - זו ברכה ראשונה, "על הארץ" - זו ברכה שנייה, "הטובה" - זו "בונה ירושלים", וכן הוא אומר: "ההר הטוב הזה והלבנון", "אשר נתן לך" - "אשר גמלנו כל טוב".
התוספתא מונה ברכת הזימון לחוד וברכה ראשונה לחוד. במכילתא דרבי ישמעאל ובמדרש שמואל לא הזכירו את ברכת הזימון.
בירושלמי כאן מובאת התוספתא בשם רבי ישמעאל, אבל עיקר ההבאה אינו אלא ללמד שרבי ישמעאל סובר שברכת "הטוב והמטיב" היא מן התורה, מן "אשר נתן לך", ולימוד זה הוא גם הלימוד של המכילתא. ומכיוון שלצורך הירושלמי אין הבדל בין המכילתא לתוספתא, הוא מביא את התוספתא, ואינו שם לב שאין לייחס את כל נוסח התוספתא לרבי ישמעאל ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 328, הערה 17).
המקור שהביא רב חונה בירושלמי כאן לשיטת רבי ישמעאל הוא ברייתא שנמצאת בתוספתא ובמכילתא דרבי ישמעאל. בשתי הברייתות נמצא הלימוד שברכת "הטוב והמטיב" היא מן התורה. ההבדל בין המכילתא לתוספתא הוא, שהתוספתא מונה ברכת הזימון לחוד וברכה ראשונה לחוד, ואילו המכילתא אינה מזכירה ברכת הזימון אלא ברכה ראשונה. ברם, הן לפי התוספתא והן לפי המכילתא, ברכה ראשונה היא ברכת "הזן" ואין היא ברכת הזימון, שלא כדברי החכמים של בית רב.
הברייתא שהביא רב חונה מונה ברכת הזימון לחוד וברכת "הזן" לחוד, כמו הברייתא שבתוספתא ושלא כמו הברייתא שבמכילתא (גם הלשון בירושלמי 'זה הטוב והמטיב' זהה לתוספתא ולא למכילתא). ברם, אפשר שהברייתא שהובאה במקורה על ידי רב חונה היתה זו שבמכילתא, אלא שנוסחה שובש על פי הברייתא שבתוספתא או על פי הברייתא המקבילה שבבבלי (הלשון בירושלמי 'זו הזן' קרובה לבבלי ולא לתוספתא), וראיה לדבר, שבמקבילה לירושלמי שבמדרש שמואל, שהועתקה מן הירושלמי כאן והובאו בה דברי רב חונה, הברייתא היא זו שבמכילתא.
במכילתא נמנו ארבע ברכות ובתוספתא חמש. מחלוקת האמוראים בתלמודים בנוגע לברכת הזימון תלויה בשתי מסורות אלו. רב נחמן בבבלי ודבית רב בירושלמי מנו את ברכת הזימון כברכה בפני עצמה וכשיטת התוספתא, ואילו רב ששת בבבלי ורבי זירא בירושלמי סוברים שברכת הזימון נמשכת עד "הזן את הכל" וממילא יש להם רק ארבע ברכות בברכת המזון והם נוקטים בידם את מסורת המכילתא (על פי "רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמודים 327-328).
ויש להעיר, שלפי דבית רב בירושלמי ברכה ראשונה היא ברכת הזימון, ואילו לפי התוספתא ברכת הזימון לחוד וברכה ראשונה לחוד.
נראה כי הנוסח הנכון בבבלי הוא: "וברכת - זו ברכת המזון". לפי זה הבבא הראשונה היא פתיחה לכל הדרשה כולה: "מניין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת המזון", ואין כאן הצבעה לברכה אחת מסוימת מאלו המרכיבות את ברכת המזון. רק לאחר הפתיחה מתחילה הברייתא לדרוש את חלקי הפסוק בהתאמה לארבע הברכות שבברכת המזון.
גם לשונה המקורי של הדרשה במכילתא כך היה: "ומניין שהם מברכים על המזון? - שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת. את ה' אלוהיך - זו ברכה ראשונה, על הארץ - זו ברכה שנייה...". בברייתא במכילתא, כמו בברייתא שבבבלי, הדרשן פותח בפתיחה כללית: "מניין שהם מברכים על המזון?", ועל כך תשובתו: מן הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", ומכאן ואילך בא הפירוט: "את ה' אלוהיך - זו ברכה ראשונה...".
הברייתא שבתוספתא איננה באה במסגרת הלכות הזימון (פרק ה הלכות יד-כד), אלא כפתיחה לדיני ברכות הראייה (פרק ו). שמא מן הראוי להציע שברכת הזימון בברייתא זו פירושה ברכת המזון בכלל, ולא הקריאה לזימון כפירוש המקובל. לפי זה גם ברייתא זו, כמו מקבילותיה במכילתא ובבבלי, אינה דנה בחמש ברכות בנוגע לברכת המזון אלא בארבע בלבד, והדרשה הראשונה אינה אלא פתיחה כללית הקובעת שהמקור לברכת המזון הוא בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", ופירוט הברכות מתחיל רק מן הדרשה השנייה: "את ה' אלוהיך - זו ברכה ראשונה..." ("ברכות המזון - שלוש או ארבע", "סידרא" יא, עמודים 156-158).
ושמא "ברכת הזימון" בברייתא שבתוספתא ושבירושלמי ושבבבלי הוא שיבוש בשל הדמיון של "ברכת המזון" כמו אותו שיבוש בירושלמי לעיל.
• • •
כיוון שהביאו מקור לברכה לאחר המזון, מביאים מקורות לברכה לפני המזון ולברכה לפני התורה ולאחריה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,א.
מביאים ברייתא: כתוב בתורה ברכה לפניה ואין כתוב בתורה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'בה') ברכה לאחריה – ביחס לקריאת התורה כתוב שהקורא חייב לברך לפני קריאתה, אבל אין כתוב שהקורא חייב לברך לאחר קריאתה. - ויש לשאול: מה כתוב בה לפניה? - ויש להשיב: נאמר (בפתיחה לשירת "האזינו"): "כִּי שֵׁם י'י אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים לב,ג) – משה פנה אל העם השומעים את דבריו: כשאני בא לקרוא דברים בשם ה', שבחו אותו. מן הכתוב הזה למדנו שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה: "כי שם ה' אקרא" - זה המברך, "הבו גודל לאלוהינו" - אלו העונים אחריו (ראה מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה טז וספרי דברים פסקה שו). כתיב (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'כתוב') במזון ברכה לאחריה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לאחריו') ואין כתוב (בכתב יד רומי נוסף 'בו'. ובמקבילה נוסף 'בה ברכה') לפניו – ביחס לאכילת המזון כתוב שהאוכל חייב לברך לאחר אכילתו, אבל אין כתוב שהאוכל חייב לברך לפני אכילתו. - ויש לשאול: מה כתוב (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'בו') לאחריו? - ויש להשיב: נאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת י'י אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח,י) – כשתאכל ותשבע מהטוב של הארץ, תן ליבך לברך את ה' ולהודות לו על מתן הארץ. מן הכתוב הזה למדנו שהאוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו.
ושואלים: ומניין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה? – מהיכן יש ללמוד שהאוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו כמו שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה, ומהיכן יש ללמוד שהקורא בתורה חייב לברך לאחר קריאתה כמו שהאוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו?
ומשיבים (בהבאת דרשה אמוראית): רבי שמואל בר נחמני (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'נחמן'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'אתיא' כמו שהוא בכתב יד רומי. מילה זו אינה במקבילה ובמדרש שמואל יג,ט, והיא מונח בבלי, ואין גורסים אותה) 'שֵׁם' 'שֵׁם' לגזירה שוה (שיטת לימוד מדין לדין על יסוד מילים שוות שהובאו בתורה בשניהם). מה 'שם' – כשם ששם ה', שנאמר בתורה – 'כי שם ה' אקרא', - ברכה לפניו (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לפניה') – הקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה, אף 'שם' – כך שם ה', שנאמר במזון – 'וברכת את ה'', - ברכה לפניו – האוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו. ומה 'שם' – כשם ששם ה', שנאמר במזון - ברכה לאחריו – האוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו, אף 'שם' – כך שם ה', שנאמר בתורה - (במקבילה נוסף 'ברכה') לאחריה – הקורא בתורה חייב לברך לאחר קריאתה.
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – אפשר ללמוד דין זה הנזכר לעיל (ברכה בתורה לאחריה וברכה במזון לפניו) לפי שיטת רבי עקיבה, שדרכו ללמוד מהכתובים כפי שאמרו לעיל; כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) – מהיכן אפשר ללמוד דין זה לפי שיטת רבי ישמעאל, שאין דרכו ללמוד מהכתובים כפי שאמרו לעיל? (התלמוד לא הוסיף פירוט כדי להסביר את הנחת היסוד של השאלה, ולכן לא ברור מהו היסוד לשאלה. ואולי יש לפרש: עד עכשיו כרבי עקיבה שהוא לומד מגזירה שווה אף על פי שאינה מופנה (ירושלמי יומא ח,ג וסנהדרין ז,ח); כרבי ישמעאל שאינו לומד מגזירה שווה שאינה מופנה? (כך פירש ב"שערי תורת ארץ ישראל". - בגזירה שווה מופנה המילים הנידונות בגזירה שווה מיותרות ולא נכתבו אלא בשביל גזירה שווה. - בירושלמי כאן בסוגיה הקודמת למד רבי ישמעאל מהכתוב "'וברכת את ה'..." את המקור לברכות של ברכת המזון, ולכן לדעתו זו גזירה שווה שאינה מופנה))
ועונים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי ישמעאל: קל וחומר (כינוי לדרך הגיונית להסיק מן הדבר הקל את המסקנה לגבי הדבר החמור ממנו). מה אם מזון שאין טעון (אין צריך, אין חייב) ברכה לפניו – שהרי לא למדנו מן הכתוב שהאוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו, - טעון ברכה לאחריו – שהרי למדנו מן הכתוב שהאוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו, תורה שהיא טעונה ברכה לפניה – שהרי למדנו מן הכתוב שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה, - אינו דין – כלום אינו מן ההיגיון, שתהא טעונה ברכה לאחריה – שהקורא בתורה חייב לברך לאחר קריאתה?! - ויש לשאול: עד כדון – עד עכשיו, תורה – מקורו של הדין בקורא בתורה שנזכר לפני כן ברור; מזון? – מה מקורו של הדין באוכל מזון הדומה לו? - ויש לענות: מה אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה – שהרי לא למדנו מן הכתוב שהקורא בתורה חייב לברך לאחר קריאתה, - טעונה ברכה לפניה – שהרי למדנו מן הכתוב שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה, מזון שטעון (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שהוא טעון') ברכה לאחריו – שהרי למדנו מן הכתוב שהאוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו, - אינו דין – כלום אינו מן ההיגיון, שטעון (במקבילה: 'שיהא טעון') ברכה לפניו – שהאוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו?! (בירושלמי לעיל ו,א אמרו, שמן הראוי לברך על המזון לפני אכילתו כדי להתיר לו את האכילה, שאם לא כן, הוא מועל ברכושו של ה')
בבבלי ברכות כא,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? – שנאמר / דכתיב: "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוהינו" (דברים לב).
אמר רבי יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מן המזון וברכת המזון לפניה מן התורה. ברכת התורה לאחריה מן המזון: ומה מזון שאין טעון (ברכה) לפניו - טעון (ברכה) לאחריו, תורה שטעונה (ברכה) לפניה - אינו דין שטעונה (ברכה) לאחריה?! ברכת המזון לפניו מן התורה: ומה תורה שאין טעונה לאחריה - טעונה לפניה, מזון שטעון לאחריו - אינו דין שטעון לפניו?!
איכא למפרך (אפשר לבטל את תוקף קול וחומר זה): מה למזון - שכן נהנה (הנאה גשמית) / שכן חיי שעה! מה לתורה - שכן חיי עולם / חיי עולם הבא! ועוד, תנן: בעל קרי - על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו! (הרי שהמשנה אינה משווה את ברכת המזון לפניו לברכת המזון לאחריו!) - תיובתא.
רבי יצחק (תנא בדור הרביעי) ורבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) – הוו בה (עיינו בעניין ופירשו) שני החכמים (הם מביאים ראיות שונות לאותו עניין, ואינם חולקים). [רבי יצחק (הושלם כמו בכתב יד רומי ובמקבילה ובמדרש שמואל)] אמר: נאמר (בפגישת שאול בנערות השואבות ושיחתן): "כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים" (שמואל א ט,יג) – שמואל יברך על הקורבן (לפי פשוטו הכתוב אומר, שהוא ינצח על טכס אכילת הזבח, או שהוא יקדש את הקורבן שיהא קדוש), ואחרי כן יאכלו ממנו מי שנקראו לסעודת זבח זו. מכאן למדים שיש לברך על המזון לפני אכילתו. רבי נתן אומר: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת י'י אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ" (שמות כג,כה) – אתם מצווים לעבוד את ה', ובשכר זה הוא יברך את מאכליך ואת משקיך, שיהיה לך הרבה לאכול ולשתות; ויש לדרוש את המילה "וּבֵרַךְ" כאילו היא נקראת "וּבָרֵךְ" בלשון ציווי - אתה מצווה לברך על לחמך, - אימתי הוא קרוי (נקרא) "לחמך ואת מימיך" (שתי מילים אלו יתירות, והן אשגרה מלעיל, ואינן בכתב יד רומי ובמקבילה ובמדרש שמואל)? – מתיי הלחם נחשב שהוא שלך? עד שלא אכלת – לפני שאכלת אותו, שהרי לאחר שאכלת אותו אין הלחם עוד בעולם. ומכאן למדים שיש לברך על המזון לפני אכילתו.
רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: למדים בדרך קול וחומר שהאוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו: מה אם בשעה שאכל ושבע – לאחר אכילת המזון, - צריך לברך, בשעה שהוא תאב (משתוקק, מתאווה) לאכול – לפני אכילת המזון, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שצריך לברך! - ויש לשאול: עד כדון – עד עכשיו, מזון – מקורו של הדין באוכל מזון שנזכר לפני כן ברור; תורה? – מה מקורו של הדין בקורא בתורה הדומה לו? - ויש לענות: למדים בדרך קול וחומר שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה ולאחריה: מה אם מזון שאינו אלא חיי שעה (החיים הגשמיים והגופניים החולפים מהר והנאתם קיימת רק להווה) - טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שהיא חיי עד (החיים הרוחניים שחשיבותם נשמרת וקיימת לדורות. - בקטע גינצבורג ובמקבילה: 'חיי עדי עד') - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שטעונה ברכה לפניה ולאחריה! - רבי אינו לומד ברכת התורה לפניה מן הכתוב "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוהינו", והוא לומד ברכת התורה לפניה ולאחריה מן המזון.
בתוספתא ברכות ו,א שנו: מניין שכשם שאתה מברך לאחריו (לאחר המזון), כך אתה מברך לפניו? - תלמוד לומר: "אשר נתן לך" - משעה שנתן / שנותן לך.
ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה טז נאמר: אין לי אלא מזון שהוא טעון ברכה לאחריו, לפניו מניין? - היה רבי ישמעאל אומר: קול וחומר הוא: מה כשאכל ושבע - הרי הוא טעון ברכה, כשהוא תאב - לא כל שכן?!
רבי נתן אומר: הרי הוא אומר: "כי הוא יברך הזבח" וגו' (שמואל א ט,יג).
רבי יצחק אומר: הרי הוא אומר: "ועבדתם את י'י אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג,כה), אימתי הוא לחמך? - עד שלא אכלתו.
אין לי אלא מזון שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה מניין? - היה רבי ישמעאל אומר: קול וחומר: מה אם מזון שהוא חיי שעה - טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שיש בה עולם הבא - דין הוא שתטעון ברכה לפניה ולאחריה.
ובבבלי ברכות מח,ב אמרו: תנו רבנן: מניין לברכת המזון מן התורה? - שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת..." (דברים ח)... אין לי אלא לאחריו (לאחר המזון), לפניו מניין? - אמרת קול וחומר: כשהוא שבע - מברך, כשהוא רעב - לא כל שכן?!
רבי אומר: אינו צריך... אין לי אלא לאחריו (לאחר המזון), לפניו מניין? - תלמוד לומר: "אשר נתן לך" - משעה שנתן / שניתן לך.
רבי יצחק אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג), אל תקרי "וּבֵרַךְ" אלא 'וּבָרֵךְ', אימתי קרוי לחם? - קודם שתאכלנו / שיאכלנו.
רבי נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "כי הוא יברך הזבח, אחרי כן יאכלו הקרואים" (שמואל א ט).
אין לי אלא ברכת המזון, ברכת התורה (ברכה על קריאת התורה) מניין? - רבי ישמעאל אומר: קול וחומר: על חיי שעה (המזון) מברך - על חיי עולם / חיי עולם הבא (התורה) לא כל שכן?!
דברי רבי בירושלמי (שני היסקי קול וחומר מברכה לאחר המזון לברכה לפניו ולברכת התורה) הם דברי רבי ישמעאל במכילתא ובבבלי (שם ההיסק הראשון מופיע בסתם). בירושלמי החליפו את דברי רבי יצחק ורבי נתן (לימודים על ברכה לפני המזון) שבמכילתא ובבבלי זה בזה. דברי רבי שבבבלי (דרשה על ברכה לפני המזון) שהם דברי התוספתא אינם בירושלמי ובמכילתא.
רבי יצחק ורבי נתן הם חכמים מבית מדרשו של רבי ישמעאל.
ומציעים בעיה (כיוון שלמדו ברכה בקריאת התורה לפניה ולאחריה מברכה באכילת המזון לפניו ולאחריו): רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): אילין – אלה שלשה קָרוֹיוֹת (קוראים) – שלושה אנשים הקוראים בתורה זה אחר זה בחבורת לימוד (ולא בציבור של עשרה או יותר בבית הכנסת), מה את עביד לון? – מה אתה עושה אותם? (איך אתה דן אותם?) כשלשה שאכלו כאחת – האם יש לדמות את המקרה הנידון למקרה של שלושה שאכלו ביחד, או כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו (בכתב יד רומי ובמקבילה אין שלוש המילים האחרונות, וכן להלן) – או שמא יש לדמות את המקרה הנידון למקרה של שלושה שאכלו לחוד (ולא נתערבו)? (בכתב יד רומי נוסף כאן 'ונתערבו', אך להלן אין מילה זו. נראה שמילה זו היא אשגרה בטעות ממימרת רב חונא בתחילת הלכה זו, שכן לפי מימרה זו שלושה שאכלו לחוד ונתערבו דינם כשלושה שאכלו כאחד, ואילו שני המקרים האלה המוצעים כאן דינם חלוק כמפורט להלן) - ומפרטים את ההשלכות ההלכתיות של שתי האפשרויות הנזכרות: אין תעבדינון (בכתב יד רומי: 'תעבדינה', וכן להלן) – אם תעשה אותם (אם תדון אותם) כשלשה שאכלו כאחת – שאחד מברך ברכת המזון לכולם לאחר אכילתם, והשאר עונים "אמן" ויוצאים ידי חובת ברכת המזון, - הראשון מברך ברכה ראשונה והאחרון (בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג ובמקבילה נוסף 'מברך') ברכה אחרונה והאמצעי אינו מברך כל עיקר (כלל וכלל) – כדין שלושה אנשים הקוראים בתורה בציבור, שהראשון מברך לפני קריאתה והאחרון מברך לאחר קריאתה, ושאר הקוראים עונים "אמן" ויוצאים ידי חובת ברכת התורה. אין תעבדינון – (ו)אם תעשה אותם (אם תדון אותם) כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו – שכל אחד מברך ברכת המזון לעצמו לאחר אכילתו, - אפילו האמצעי מברך לפניו ולאחריו (בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג ובמקבילה: 'לפניה ולאחריה') – שכל אחד מהקוראים מברך ברכת התורה לעצמו לפני קריאתה ולאחריה, כדין הקורא בתורה ביחיד, שהוא מברך לפני קריאתה ולאחריה (כך פירש את הבעיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". - הקושי בפירוש זה הוא, שהלשון "שלושה קרויות" משמעו במקומות אחרים: שלושה הקוראים בתורה בציבור בבית הכנסת). - אין פושטים את הבעיה.
לפי מפרשי הירושלמי, הבעיה היא בשני וחמישי ומנחה בשבת (שבהם קוראים בציבור שלושה), ושלוש קרויות לאו דווקא, שכן ספק זה עצמו הוא בשבעה קרואים של שבת. הדוחק מבואר. וביותר קשה, שהרי משנה מפורשת היא במגילה שהפותח והחותם בתורה מברך ("סופרים וספרים" ב, עמוד 240).
רבי זעורא סבור, שהקורא בתורה כשהוא ביחידות - חייב לברך לפני קריאתה ולאחריה, כדעת רבי אב מרי אחוי דרבי יוסי להלן.
בקריאת התורה בציבור, הקורא הראשון מברך לפני הקריאה והקורא האחרון מברך אחרי הקריאה (משנה מגילה ד,א וברייתא בבבלי מגילה כא,ב). כך היה המנהג בארץ ישראל גם בימי האמוראים. אבל המנהג בבבל בימי האמוראים היה שכל אחד מהקוראים מברך לפני קריאתו ואחריה, וכך נהג רבי זעורא כמסופר להלן ז,ג. לכן בעייתו של רבי זעורא אינה מתייחסת לקריאת התורה בציבור.
אם הדין במקרה הנידון בבעייתו של רבי זעורא הוא כדין קריאת התורה בציבור, הדין הוא כדברי המשנה ואין הוא כמנהג בבל, מכיוון שהטעם למנהג זה הוא גזירה משום הנכנסים ומשום היוצאים (בבלי שם), וגזירה זו אינה קיימת במקרה הנידון, שהרי אין כאן נכנסים ויוצאים.
אמר רבי שמואל בר אבדימא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): לא למדו ברכת התורה מברכת (הזימון) [המזון (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע גינצבורג והמקבילה)] אלא לרבים (צריך לומר: 'ברבים', כמו שהוא בכתב יד ובדפוס ראשון של מדרש שמואל יג,ט) – לא למדו ברכה בקריאת התורה לפניה ולאחריה מברכה באכילת המזון לפניו ולאחריו אלא במקרה של קריאת התורה בציבור, ואם לרבים אפילו (נראה ששלוש מילים אלו הן שיבוש, וצריך לומר במקומן: 'אבל', כמו שהוא בכתב יד של מדרש שמואל. אפשר שהשיבוש נוצר כך: 'ואם לרבים' הוא כפל גרסה (שנשתבש) של 'אלא ברבים', ו'אפילו' הוא שיבוש של 'אבל') בינו לבין עצמו לא יברך (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'אינו מברך') – אבל הקורא בתורה כשהוא ביחידות - אינו חייב לברך לפני קריאתה ולאחריה.
ומביאים דיעה חולקת: אמר רבי אב מרי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי ד- – אחיו של רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): עשאוה – דנו את הקריאה בתורה, כשאר כל מצותיה של התורה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'כשאר כל המצות') – שכן הקריאה בתורה היא מצווה. מה שאר – כשם ששאר כל המצות טעונות ברכה – לפני עשייתן, אף זו – כך הקריאה בתורה, טעונה ברכה – לפני עשייתה, ולכן אפילו הקורא בתורה כשהוא ביחידות - חייב לברך לפני קריאתה.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
בקטע הקודם בברכות פורטו האסמכתאות המקראיות לברכות השונות הנאמרות בברכת המזון. הקטע הקודם במגילה, לעומת זאת, מציע אסמכתאות לברכת המגילה לפניה ולאחריה.
בתוספתא ברכות ו,ט שנו: העושה כל המצוות - מברך עליהן / צריך לברך (לפני עשייתן).
ושם ו,א שנו: מניין (שמברך) אף על התורה ועל המצוות (כשם שמברך על המזון)? - תלמוד לומר: "אשר נתן לך" (דברים ח,י), ואומר: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה" (שמות כד,יב).
ובירושלמי ברכות ו,א אמרו: מניין שכל המצוות טעונות ברכה (לפני עשייתן)? - רבי תנחומא, רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה" - הקיש תורה למצוה. מה תורה טעונה ברכה, אף מצוה טעונה ברכה.
בתוספתא הלימוד הוא מברכת המזון לתורה ומצוות יחדיו, ובירושלמי לעיל ו,א הלימוד הוא מתורה למצוות, ובירושלמי כאן הלימוד הוא ממצוות לתורה.
הסוגיה בירושלמי כאן והסוגיה בירושלמי לעיל ו,א ('כתיב: "לי'י הארץ ומלואה"... אמר רבי אבהו: כתיב: "פן תקדש המלאה הזרע"... רבי חזקיה, רבי ירמיה, רבי אבון בשם רבי שמעון בן לקיש: "אמרת לי'י י'י אתה"... תני רבי חייא: "קודש הילולים"...') מציעות מקורות לדין ברכה לפני המזון. כל סוגיה מציינת מספר אסמכתאות לכך, אבל אף אחד מן המקורות אינו משותף לשתי הסוגיות. ומכאן עולה, לכאורה, שהסוגיות נובעות ממקורות שונים. ברם, שתי הסוגיות נשנו בהקשרים לימודיים שונים, ונקודות המוצא שלהן שונות: עיקר עניינה של סוגיית פרק ו הוא למצוא מקור לדין ברכה לפני האכילה (שהרי סוגיה זו מוסבת על המשנה בראש הפרק, העוסקת בדין ברכה ראשונה), ואילו הסוגיה בברכות פרק ז ומגילה נתגלגלה מתוך הדיון בשאלה אחרת (מקורות לברכות השונות בברכת המזון, או דיון בברכת מגילה). אפשר, אם כן, שכל דיון נשנה מלכתחילה בהקשר שונה, ושקבוצות שונות של מקורות לדין ברכה לפני האכילה הובאו בכל הקשר ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 30-31).
• • •
במשנה שנינו: "אכל דמאי... - מזמנין עליהן".
מציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהדין במשנה בעניין דמאי): אכל פירות, ספק ניתקנו (תוקנו), ספק לא ניתקנו – לא ברור בוודאי האם הפרישו מהם תרומה ומעשרות, שמי שאכל אותם מזמנים עליו, או שמא לא הפרישו מהם תרומה ומעשרות, שמי שאכל אותם אין מזמנים עליו, - מזמנין – עליו, שהוא רשאי להצטרף לברכת המזון בחבורה, כדין מי שאכל דמאי (תבואה או פירות הלקוחים מעם הארץ וקיים ספק האם הפרישו מהם מעשרות) שמזמנים עליו.
ודוחים את ההיסק: אמר רבי שמעון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג ובמדרש שמואל יג,ט ובירושלמי עורלה: 'רבי שמואל'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי ד- – אחיו של רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): בשעה שגזרו (הטילו איסור) על הדמאי – אסרו לאכול תבואה או פירות הלקוחים מעם הארץ עד שיפריש מהם מעשרות, רוב עמי הארץ (בכתב יד רומי ובקטע גינצבורג ובמדרש שמואל ובירושלמי עורלה: 'רוב העם') היו מכניסין (צריך לומר כמו בירושלמי עורלה: 'היו מפרישין אותו') לבתיהן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובירושלמי עורלה: 'בתוך / לתוך בתיהן') (מימרה זו מובאת בירושלמי עורלה ב,א) – רוב עמי הארץ הפרישו מעשרות לאחר שהכניסו את הפירות לבתיהם (עיקר חובת המעשרות הוא משעה שהפירות נכנסים לבית), ומשום מיעוטם שלא הפרישו גזרו על הדמאי. הרי שדמאי הוא ספק קל, ולכן הקלו בו, שמי אכל דמאי - מזמנים עליו. לכן אין ללמוד מהדין בעניין דמאי לדין בעניין פירות שהם ספק מתוקנים, שהוא ספק רגיל (לשון זו שבירושלמי מקבילה ללשון שבבבלי "רוב עמי הארץ מעשרים הם").
ומציעים סיוע (להיסק שנדחה): ויידא אמרה דא? – ואיזו אומרת זאת? (איזה מקור אומר כמו שנאמר קודם, שמי אכל פירות שהם ספק מתוקנים - מזמנים עליו?) - במשנה שנינו: כותי מזמנין עליו – כותי שאכל - רשאי להצטרף לברכת המזון בחבורה (כאן המקור המוצע הוא ההמשך של המקור שנדחה לפני כן). ויש לדון: ואהן כותי לאו ספק הוא?! (בתמיהה) – והכותי הזה לא ספק הוא?! (והרי כותי הוא ספק ישראל שמזמנים עליו, ספק גוי שאין מזמנים עליו! לכן יש להסיק מהדין במשנה בעניין כותי לדין בעניין פירות שהם ספק מתוקנים)
ודוחים את הסיוע: אמר רבי אבא (אמורא בדור השלישי): תיפתר כמן דמר: – תתפרש (המשנה בעניין כותי) כמי שאומר (כשיטת מי שאומר): [כותי כישראל (כן הוא ברש"ס. ובכתב יד של מדרש שמואל יג,ט: 'כותי כישראל לכל דבר') – כותי דינו כישראל (כיהודי), ולכן כותי שאכל - מזמנים עליו. לכן אין ללמוד מהדין בעניין כותי לדין בעניין פירות שהם ספק מתוקנים. ויש להציע מראה מקום לדיעה זו: דאיתפלגון: – שנחלקו (תנאים בעניין כותי):] (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי", וכן הוא ברש"ס. אבל ב"שרידי הירושלמי" בטעות: 'כותי כגוי', כמו בירושלמי דמאי ושקלים. שלוש המילים האלו נשמטו במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי בטעות הדומות) כותי כגוי; דברי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – שלדעתו, הכותים התגיירו מפחד ומאונס ולא מרצונם. רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: כותי כישראל לכל דבר – שלדעתו, הכותים התגיירו מהכרה ומרצון (הוצעה כאן מחלוקת, אף שרק צד אחד במחלוקת נוגע לעניין, מפני שדיעה זו נמסרה בבית המדרש עם הדיעה החולקת עליה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 112). - המימרה של רבי אבא מובאת בירושלמי דמאי ג,ד ושקלים א,ה, ושם לפי העניין: 'תיפתר כמן דמר: כותי כגוי').
בתוספתא תרומות ד,יב ו-ד,יד שנו: הכותי כגוי; דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל.
• • •