משנה
המשנה דנה בברכה על אכילת שני מינים יחד שלא בתוך הסעודה שברכותיהם שונות כשהאחד עיקר והשני טפל לו.
הביאו לו מליח (מאכל משומר במלח) – כגון דגים מלוחים, כתחילה (בהתחלה) – לפני הסעודה, לאוכלו בפני עצמו, ולא כפרפרת לפת בתוך הסעודה, ופת עמו – שאוכל מעט לחם עם המליח, כדי להפיג את הטעם המלוח של המליח, מפני שקשה לו לאכול את המליח לבדו, - מברך על המליח ופוטר את הפת – מברכה, שהפת טפילה לו – למליח, והברכה על העיקר פוטרת את הטפל. זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: כל שהוא עיקר ועמו טפילה – האוכל שני מאכלים שאחד מהם הוא עיקר מזונו והשני טפל לו, - מברך על העיקר ופוטר את הטפילה – בברכה על העיקר.
בתוספתא ברכות ד,יג-יד שנו: הביאו לפניו אורז (מבושל) ויין - מברך על האורז (מפני שהאורז הוא עיקר) ופוטר את היין; צנון ונובלות - מברך על הצנון (מפני שהצנון הוא עיקר) ופוטר את הנובלות; מליח ופרוסה (של פת) - מברך על המליח (מפני שהמליח הוא עיקר) ופוטר את הפרוסה. רבי חנינה בן גמליאל אומר: מליח הבא כתחילה לפני המזון ופת הבאה עם המליח לאחר המזון (שהמליח הוא עיקר, והפת באה רק לבטל חריפות המליח) - טעונה ברכה לפניה ולאחריה (צריך לומר: 'טעון ברכה לפניו ולאחריו', והכוונה למליח. ואף שאוכלו עם הפת לאחר הסעודה, אין דינו כבא באמצע הסעודה, ואין ברכת המזון פוטרת אותו, וצריך לברך אחריו במיוחד).
תנא קמא קובע שהמליח עיקר והפת שעימו טפילה לו. רבי חנינה בן גמליאל מדבר על הבאת מליח ופת עימו, אם כתחילה לפני המזון ואם לאחר המזון, והוא קובע שהיות והמליח והפת הובאו לפני הסעודה או לאחריה, אין הם נכללים בברכה על המזון וטעונים ברכה לפני אכילתם ולאחריה.
"זה הכלל" במשנה בא במקום שני הפרטים הנוספים שבתוספתא: אורז ויין, צנון ונובלות.
• • •
תלמוד
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון. - בכתב יד רומי: 'רבי יוחנן'): מתנייתא (צריך לומר: 'מתניתא') – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן), - עד שלא למדו סעודת מלכים (כינוי לסעודה גדולה ועשירה ביותר, סעודה שיש בה מכל טוב. וכאן הכוונה לנימוסי סעודה רומיים) – המשנה, שאמרה שהביאו לו מליח לפני הסעודה, מדברת בימים קדומים, כשלא היו רגילים לאכול סעודת מלכים, והיו אוכלים את המליח לפני הסעודה, ובמקום שעושים את המליח עיקר – או שהמשנה מדברת במקום שאוכלים את המליח לפני הסעודה, ואפילו בזמן הזה, כשרגילים לאכול סעודת מלכים; אבל במקום שאין עושין את המליח עיקר – במקום שאין אוכלים את המליח לפני הסעודה, - לא ברא (צריך לומר כמו ברש"ס: 'לא בדא' (=בהדא)) – לא בזאת (לא בזה מדברת המשנה שאמרה שהביאו לו מליח לפני הסעודה).
לפי הירושלמי, המשנה מדברת על מנהגי סעודה קדומים ("מתניתא עד שלא למדו סעודת מלכים"), שהיו אוכלים מליח לפני הסעודה, אבל במנהגי הסעודה שהיו תחת השלטון הרומי, המכונים "סעודת מלכים", לא היו אוכלים מליח לפני הסעודה אלא פרפראות אחרות, ובתוך הסעודה שהוא לאחר בציעת הפת - לעולם הפת עיקר והפרפראות טפילות לה, בין מליח ובין מאכלים אחרים.
בבבלי ברכות מד,א אמרו: ומי איכא מידי דהווי מליח עיקר ופת טפילה? - אמר רב אחא בריה דרב עווירא אמר רב אשי: באוכלי פירות גינוסר שנו.
בבבלי פירשו את המשנה באוכלי מליחים אחרי פירות גינוסר, שהמליח בא לבטל את המתיקות היתירה שנצטברה אחרי אכילת הפירות, ומכיוון שאי אפשר לאכול את המליח לבדו, אוכלים עימו פת, ונמצאת הפת טפילה למליח. ולפי זה מלמדנו הבבלי, שאפילו אחרי שלמדו סעודת מלכים, לא בטל דין המשנה, ובכגון זה מברך על המליח ופוטר את הפת ("תוספתא כפשוטה").
הפרשנים והחוקרים הבינו שפירות גינוסר הם פירות אילן מתוקים במיוחד מאיזור גינוסר שליד הכינרת. אך מן ההקשר נראה ברור שהכוונה היא לפירות ים גינוסר, דהיינו הדגים שבים כינרת. הדגים הללו, שנאכלו בין היתר כבושים במלח, נתפסו כקלים במיוחד לעיכול, ולכן נהגו לאוכלם בכמויות גדולות במיוחד. מסיבה זו נחשבה הפת המועטת שנאכלה עימם טפילה להם ("ברכות פרק שישי", עמוד 617).
בבבלי העמידו את המשנה באוכלי פירות גינוסר, והוא מה שאמרו בירושלמי: "מתניתא במקום שעושים את המליח עיקר".
רבי (צריך לומר: 'רב') ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): פיתא ופָרוּר – לחם וסוג תבשיל (דייסה), - אומר על הפ(י)רור – מברך על הפרור ופוטר את הפת, במקום שעושין את הפ(י)רור עיקר – במקום שאוכלים את הפרור לפני הסעודה; אבל במקום שאין עושין את הפ(י)רור עיקר – במקום שאין אוכלים את הפרור לפני הסעודה, - לא ברא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'לא בדא') – לא בזאת (לא בזה אמרו את הדין הזה).
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שקיזמי ופיתא – סוג מאכל (משקה חריף העשוי מתבלין ("ברכות פרק שישי", עמוד 617)) ולחם, - אומר על השקיזמי – מברך על השקיזמי ופוטר את הפת, במקום שעושין את השקיזמי עיקר – במקום שאוכלים את השקיזמי לפני הסעודה; אבל במקום שאין עושין את השקיזמי עיקר – במקום שאין אוכלים את השקיזמי לפני הסעודה, - לא ברא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'לא בדא') – לא בזאת (לא בזה אמרו את הדין הזה).
• • •