משנה
היו – האורחים המוזמנים לסעודה, יושבין – בחדר ההמתנה, עד שיתכנסו כל האורחים, - כל אחד ואחד מברך לעצמו – כל אחד צריך לברך לעצמו על היין ועל הפרפראות שהביאו להם, ואין אחד מוציא בברכתו את האחרים ידי חובתם, מפני שאין כאן קביעת סעודה בחבורה; היסיבו – לאחר שהתכנסו כל האורחים, עלו על המיטות בחדר האוכל והסיבו לסעודה, - אחד מברך לכולן – על היין ועל הפרפראות שהביאו להם לפני עיקר הסעודה, ומוציא אותם ידי חובתם, מפני שיש כאן קביעת סעודה בחבורה.
בא להן – לאוכלים יחד בסעודה, יין בתוך המזון – בתוך הסעודה, - כל אחד (בכתבי היד ובקטעי הגניזה של המשנה נוסף 'ואחד') מברך לעצמו – ברכת היין (הטעם מבואר בברייתא שלהלן); אבל בא להם יין לאחר המזון – לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון, - אחד מברך לכולן – ומוציא אותם ידי חובתם, ואומר על הַמִּגְמָר (כך מנוקד בכתבי היד של המשנה. - קטורת של בשמים ועשבים שונים הנשרפים באש ומעלים אגב שריפה ריח ניחוח) – המברך לכולם על היין לאחר המזון מברך לכולם גם על הבשמים שהיו מביאים לפני המסובים להריח בהם, אף על פי שאין מביאין את המגמר אלא לאחר הסעודה – לאחר ברכת המזון, ואין המוגמר חלק מהסעודה, מכל מקום מי שמברך על היין קודם ברכת המזון זוכה גם בברכה על המגמר.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "היו יושבין - כל אחד ואחד מברך לעצמו. הסיבו - אחד מברך לכולם".
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: בשבוע הבן (כינוי למשתה שעושים בשבוע הראשון ללידת בן) היא מתניתא – היא המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן, מתייחס למקרה של סעודת שבוע הבן, שבמקרה זה יש חילוק בין היו יושבים ובין הסיבו, שכיוון שהאורחים זרים זה לזה, אין כאן קביעת סעודה אלא כשהסיבו. והוא הדין כל סעודה בחבורה בדומה לשבוע הבן, כמו סעודת אירוסין וסעודת נישואין. - גם בכתב יד רומי: 'בשבוע הבן היא מתניתה'. ובקטע בולוניה 2: 'בשבו (ומגיה הוסיף 'עה כן היא') מתניתה'. גרסת הירושלמי ברשב"א ובר"מ המאירי היא כמו בכתב יד רומי ובמסירה שלפנינו. אבל הגרסה ב"אור זרוע" וברא"ש ובעוד ראשונים: 'בשבועה, כן היא מתניתא באורחים', ואין כסגנון זה 'בשבועה' בשום מקום בירושלמי, ואין 'בשבועה כן' אלא שיבוש של 'בשבוע הבן', ו'באורחים' הוא תוספת בשל השיבוש). הא – אבל בעל הבית בתוך ביתו – במקרה של סעודה ביתית, שאדם אוכל בביתו עם בני ביתו, - לא – במקרה זה אין חילוק בין היו יושבים ובין הסיבו, ובכל מצב בעל הבית מוציא בברכתו את בני ביתו, שכיוון שהם נגררים אחר בעל הבית, יש כאן קביעת סעודה אף כשהיו יושבים.
ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי חייא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אפילו בעל הבית בתוך ביתו – אפילו במקרה של סעודה ביתית יש חילוק בין היו יושבים ובין הסיבו (המילים 'לא. תני... בעל הבית בתוך ביתו' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות, ונוספו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2).
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): סדר סעודה – שבעל הבית מזמין אורחים וגם הוא יושב עימהם, - אורחין – המוזמנים לסעודה, נכנסין – לחדר ההמתנה, ויושבין על הספסלין (ספסל הוא מושב עשוי לוח מאורך על גבי רגליים לישיבה לאנשים אחדים. - מקור המילה בלטינית) ועל הקתדריות (קתדרה היא מושב לאדם נכבד. - מקור המילה ביוונית) עד שכולן מתכנסין – שלא יכלו להתחיל בסעודה לפני שנתכנסו כל האורחים, ועד שנתכנסו כולם נעשו כל המעשים שלהלן: הביאו להם יין, הביאו להם מים לידיים, הביאו להם פרפראות. וכל המטרה במעשים הללו היתה להעסיק את האורחים עד שיתכנסו כולם. הביאו להן יין, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו להן (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'מים') לידים, כל אחד ואחד נוטל (רוחץ) ידו אחת – הנטילה הזו היא רק משום נקיות, מפני שאכלו את הפרפראות שבאו לפני הסעודה רק ביד אחת. הביאו להן פרפרת (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'פרפריות'), כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והיסבו – לאחר שהתכנסו כל האורחים, עלו על המיטות בחדר האוכל והסיבו. הביאו להן יין – לפני עיקר הסעודה, אף על פי שבירך על הראשון – על היין שהביאו להם בחדר ההמתנה, צריך לברך על השני – על היין שהביאו להם בחדר האוכל, ולפי ששינו את מקומם מברכים שוב, ואחד מברך על ידי (בשביל) כולם (בכתב יד רומי: 'מברך לכולם'). הביאו להן לידים, אף על פי שנטל ידו אחת – בחדר ההמתנה, צריך ליטול שתי ידיו (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'הביאו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל לשתי ידיו') – בחדר האוכל, וזו נטילת ידיים ממש, כהלכה. הביאו להם פרפרת (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'פרפריות') – לפני עיקר הסעודה, אחד מברך על ידי כולן. ואין רשות לאורח ליכנס – לסעודה ולהצטרף אליה, אחר שלש פרפראות – לאחר הבאת הפרפרת השלישית לאורחים לפני עיקר הסעודה, שלאחר שהיו מחלקים שלוש פרפראות לכל אחד נשלם מניין האורחים של הסעודה ושוב אין רשות לאחרים להיכנס.
בתוספתא ברכות ד,ח שנו: כיצד סדר סעודה? - אורחים נכנסים ויושבים על ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיתכנסו כולם. נתנו להם לידיים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת (משום נקיות, מפני שהחזיקו את הכוס רק ביד אחת, וכן אכלו את הפרפראות רק ביד אחת). מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסיבו, ונתנו להם לידיים, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שבירך על הראשון מברך על השני. הביאו לפניהם פרפראות, אף על פי שבירך על הראשונה מברך על השנייה, ואחד מברך לכולם. הבא אחר שלוש פרפראות אין לו רשות ליכנס.
ברייתא זו שבתוספתא מוסבת על משנתנו, והיא באה להסביר את דברי המשנה: "היו יושבין - כל אחד ואחד מברך לעצמו. הסיבו - אחד מברך לכולם". ואפשר שדברי המשנה האלו הם קיצורה של ברייתא זו. הברייתא אינה מתייחסת לא לבציעת הפת ולא ליין ולפרפראות הבאים בתוך הסעודה ולאחריה.
בבבלי ברכות מג,א אמרו: כיצד סדר היסב / הסיבה? - אורחים נכנסים ויושבים על גבי ספסלים ועל גבי קתדראות עד שייכנסו כולם. בא להם מים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. הביאו להם יין, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסיבו. בא להם מים, אף על פי שכל אחד ואחד נטל ידו אחת, חוזר ונוטל שתי ידיו. הביאו להם יין, אף על פי שכל אחד ואחד בירך לעצמו, אחד מברך לכולם.
הסדר בתוספתא ובבבלי: הביאו להם מים לידיים, הביאו להם יין. אבל בירושלמי: הביאו להם יין, הביאו להם מים לידיים.
במשנה ברכות ח,ב שנינו: "בית שמאי אומרים: נוטלים לידים, ואחר כך מוזגים את הכוס. ובית הלל אומרים: מוזגים את הכוס, ואחר כך נוטלין לידים". הברייתא שבתוספתא ובבבלי תואמת לדעת בית שמאי, לעומת הברייתא שבירושלמי התואמת לדעת בית הלל.
בבבלי קיצרו את הברייתא ולא הזכירו פרפראות, משום שלא הביאו בבבלי את הברייתא אלא כדי להקשות ממנה על אמורא בעניין ברכה על היין בזמן שהיו יושבים ובזמן שהסיבו.
היהודים בארץ ישראל נהגו להסב לסעודה כל אחד על מיטה בפני עצמו, כדרכם של היוונים. בית שהיה מצויד לסעודה בחבורה או אפילו עבור האנשים המבוגרים שבמשפחה בנה לעצמו מספר מיטות ניכר שהיו מוצבות בטרקלין. על מיטות אלו שבטרקלין הסבו לסעודה החגיגית או לסעודת הקבע. בבתים עשירים הן היו אף מקושטות בזהב או בקישוטים אחרים.
הספסל היה מדף מאורך, שהיה מונח על שתי רגליים רחבות, לא היו לו לא ידיות להנחת הידיים ולא משענת לגב, אבל היו שתי סמוכות בשני קצותיו הצרים של הספסל. ישבו עליו מספר אנשים בבת אחת.
בבתי עשירים היו מצויות קתדראות. הקתדרא היתה בנויה עם מסעד לגב ומקום להנחת הידיים. הקתדרא שבבית היתה בנויה מעץ ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמודים 61-62).
• • •
מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה סוכה ד,ח) שנינו: סוכה - שבעה – הישיבה בסוכה בחג הסוכות מצוותה שבעה ימים, כיצד? גמר מלאכול – ביום השביעי של החג, - לא יתיר את סוכתו – לא יתיר את הקשרים, כדי לסתור את סוכתו, משום שיש בזה מלאכה האסורה בחול המועד, אבל מוריד הוא – מן הסוכה שעל גגו לביתו, את הכלים – שהעלה אותם לסוכה בערב החג, מן המנחה ולמעלה – החל בשעת מנחה קטנה (בתשע שעות ומחצה של היום) ויותר מזה, בשביל כבוד יום טוב האחרון – כדי שיהיו לו בביתו כלים לסעודת ליל יום טוב האחרון של חג הסוכות שהוא אוכל בביתו (המשנה נקטה "מוריד את הכלים", מפני שהיו רגילים לעשות סוכותיהם על גגותיהם).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ד,ה.
מי שאין לו מקום בביתו לאכול ביום טוב האחרון של חג הסוכות והוא חייב להמשיך לאכול בסוכתו (שהוא אוכל כל השנה במקום סוכתו, ובחג הסוכות הוא מפחת את המעזיבה ומסכך על גבה), מה יעשה כדי שלא ייראה כמוסיף ויושב בסוכה ביום טוב האחרון? - מביאים שתי מימרות.
רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רב חייא בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): צריך אדם לפסול סוכתו – ביום השביעי של החג, מבעוד יום (בשעה שעדיין יום) – באחד מהאופנים הפוסלים את הסוכה, כגון שהוא מעביר ענף אחד מסכך הסוכה, ונמצא שיש בין שאר הענפים רווח יותר משלושה טפחים, ובזה יש היכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה (אין בזה מלאכה, אף שיש בזה משום פסילת הסוכה).
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: צריך (בקטע בולוניה 2 נוסף 'אדם') לקדש – על היין לפני הסעודה ביום טוב האחרון, בתוך ביתו – ולא בתוך סוכתו, ובזה יש היכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, שדי בהיכר מועט.
מביאים שתי מימרות בעניין קידוש שלא במקום סעודה.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): קידש – על היין לפני הסעודה, בבית זה ונמלך (עיין והחליט) לאכול בבית אחר - צריך לקדש – פעם שנייה בבית האחר, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה (הגרסה בקטע בולוניה 2: 'ונמלך לאכול כזית בבית אחר'. תוספות רי"ד מצא גרסה זו, והמשמע הוא שאף אם קידש בבית זה ואכל ונמלך לאכול בבית אחר אפילו כזית - צריך לקדש פעם שנייה. תוספות רי"ד אמר שאין לגרוס 'כזית' אלא 'ונמלך לאכול בבית אחר', והמשמע הוא שלא אכל כלל בבית שקידש אלא אכל כל סעודתו בבית אחר).
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי (יהושע) [הושעיה (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2, וכן הוא בפסיקתות. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון. - במקבילה: 'בשם רב הושעיה', ומגיה מחק 'הושעיה'. הגרסה במקבילה לפי המגיה 'בשם רב' מתאימה לגרסה במימרה של רבי אבין להלן 'מה דמר רב'. ואילו הגרסה 'בשם רבי הושעיה' מתאימה לגרסה במימרה של רבי מנא להלן 'ודרבי הושעיה')]: מי שסוכתו עריבה (נעימה) עליו – והוא רוצה לאכול בסוכתו בליל יום טוב האחרון של חג הסוכות, - מקדש לילי יום טוב האחרון – על היין לפני הסעודה, בתוך ביתו ועולה – מביתו אל הסוכה שעל גגו, ואוכל בתוך סוכתו – ואינו צריך לקדש פעם שנייה בסוכתו.
ומתרצים את הסתירה בין שתי המימרות האמוראיות האחרונות: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא פליגין – ולא חלוקים (שתי המימרות הסותרות לכאורה שאמרו שמואל ורבי הושעיה בעניין קידוש שלא במקום סעודה אינן חולקות זו על זו, כיוון שיש להעמיד אותן במקרים שונים). מה דמר – מה שאומר רב (כן הוא גם בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2, וכן הוא בכמה ראשונים. אבל לפי הגרסה לעיל צריך לומר: 'מה דמר רבי הושעיה') – מקדש בתוך ביתו ואוכל בתוך סוכתו, ואינו צריך לקדש פעם שנייה, - בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בבית אחד') – במקרה שלא היה בדעתו מתחילה בשעה שקידש לאכול במקום שקידש, אלא היה בדעתו לאכול במקום אחר, אינו צריך לקדש פעם שנייה במקום האחר, ומה דמר – ומה שאומר שמואל – קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, צריך לקדש פעם שנייה, - בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר (צריך לומר: 'בבית אחד') – במקרה שהיה בדעתו מתחילה בשעה שקידש לאכול במקום שקידש, ואחר כך שינה את דעתו לאכול בבית אחר, צריך לקדש פעם שנייה במקום האחר (הגרסה בראשונים: 'מה דמר רב - בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר, ומה דמר שמואל - בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר'. והפירוש, בין לפי הגרסה שלפנינו המוגהת ובין לפי גרסת הראשונים, הוא אחד. - בספר "העיטור" ובספר "שיבולי הלקט" הובאה גרסה הפוכה שהוגהה: 'מה דמר רב - בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר, ומה דמר (שמואל) [רבי יהושע בן לוי] - בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר', והפירוש: מה שאמר רב שצריך לפסול סוכתו מבעוד יום - בשלא היה דעתו לאכול בביתו אלא בסוכתו, שאין לו מקום לאכול בביתו, ולכן הוא צריך לפסול את סוכתו, ומה שאמר רבי יהושע בן לוי שצריך לקדש בביתו - בשהיה בדעתו לאכול בביתו, שיש לו מקום לאכול בביתו, ולכן אינו צריך לפסול את סוכתו).
ומציעים קשר בין שתי מחלוקות האמוראים שהובאו לפני כן: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אתיא דשמואל כרבי חייא (צריך לומר: 'כרב חייא בר אשי') ודרבי הושעיה (הסופר במסירה שלפנינו כתב כמו לעיל 'יהושע', והוגה על ידי מגיה 'הושעי'', וכן הוא בכתב יד רומי ובמקבילה) כרבי יהושע בן לוי – באה (הולכת שיטתו) של שמואל כרב חייא בר אשי ושל רבי הושעיה כרבי יהושע בן לוי (שמואל שאומר: 'קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר - צריך לקדש פעם שנייה', סבור כרב חייא בר אשי בשם רב שאומר: 'צריך לפסול סוכתו מבעוד יום', שכיוון שהאוכל בסוכתו בליל יום טוב האחרון צריך לקדש בסוכתו, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה, ואינו יכול לקדש בביתו להיכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, הרי שהוא צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום להיכר. ורבי הושעיה שאומר: 'מי שסוכתו עריבה עליו - מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו ואינו צריך לקדש פעם שנייה', סבור כרבי יהושע בן לוי שאומר: 'צריך לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו', שכיוון שהאוכל בסוכתו בליל יום טוב האחרון אינו צריך לקדש בסוכתו, ויכול לקדש בביתו להיכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, הרי שאינו צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום להיכר).
מציעים היסק: אמר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זאת אומרת שנחלקין (במקבילה: 'שהן נחלקין') בפירות (במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה: 'בפירות', וכן הוא בכתב יד רומי. ובקטע בולוניה 2: 'בפיר'', ומגיה הוסיף 'ות' ('בפירות')) – מדברי הברייתא לעיל בעניין סדר סעודה, שאם הביאו להם יין ופרפראות כשהם יושבים בחדר ההמתנה - הם חלוקים זה מזה וכל אחד מברך לעצמו, ואם הביאו להם כשהם מסיבים בחדר האוכל (לפני עיקר הסעודה) - אינם חלוקים זה מזה ואחד מברך לכולם, יש להסיק שאם הביאו להם פירות אפילו כשהם מסיבים בחדר האוכל (לפני עיקר הסעודה) - הם חלוקים זה מזה וכל אחד מברך לעצמו, שאין הסיבה מועילה לאכילת פירות (כך פירש ר"ש משאנץ בתשובתו המובאת בספר האיגרות של רמ"ה, וכן פירש רז"פ. - "נחלקין" אינה לשון מחלוקת אלא לשון חלוקה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד מא)).
יש גורסים: "זאת אומרת שהן נחלקין בפירוש". כן הוא ברש"ס ובכמה דפוסים של הירושלמי כאן ובמקבילה, וכן הגיה רא"מ לונץ. והפירוש: יש להסיק מדברי רבי מנא, ששמואל ורבי הושעיה חלוקים, שלדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, ולדעת רבי הושעיה יש קידוש שלא במקום סעודה, וזהו שלא כדברי רבי אבין ששמואל ורבי הושעיה אינם חלוקים. יש קושי בפירוש זה, שבעל מימרה זו, רבי אמי, קדם לבעלי המימרות הקודמות, רבי מנא ורבי אבין, ואינו יכול להתייחס לדבריהם. כמו כן, אין בירושלמי המונח "נחלקין בפירוש" (נראה שהמונח "בפירוש פליגין" שישנו בירושלמי הביא לגרסה הזו).
הפסיקתות וכן ראשונים שהביאו את הסוגיה בירושלמי כאן לא הביאו את המימרה "זאת אומרת...", ומזה נראה שאין המימרה הזאת חלק מן הסוגיה.
עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.
קשה למצוא קשר בין המשנה שמציע המונח "תמן תנינן" והדיון במשנה זו לבין הסוגיה המקומית. אפשר שיש לדון סוגיה כזו כסוג של גוף זר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 583 והערה 103).
נראה שהסוגיה המוסבת על המשנה בסוכה הועתקה מסוכה לכאן, ואילו המימרה "זאת אומרת שהן נחלקין בפירות" הועתקה מכאן לסוכה. אפשר שהסוגיה בסוכה הועתקה לכאן, משום שאף בסדר סעודה האמור כאן אוכלים תחילה במקום אחד ואחר כך במקום אחר. המימרה "זאת אומרת..." הועתקה לסוכה בטעות, כי היא מוסבת על הברייתא לעיל בעניין סדר סעודה (לפי הגרסה והפירוש שפירשנו) שלא הובאה בסוכה.
בבבלי סוכה מח,א אמרו: ...אין לו מקום (בביתו) להניח כלים / להוריד כליו (והוא חייב להמשיך לאכול בסוכה), מהו? - אמר רב חייא בר אשי אמר רב / רב חייא בר אשי אמר: פוחת בה ארבעה (מוריד מסכך הסוכה ארבעה טפחים ומכסה בסכך פסול ופוסל את הסוכה); ורבי יהושע בן לוי / ורבי שמעון בן לקיש אמר: מדליק בה את הנר (דבר שאסור לעשות בסוכה בימי החג).
דברי רב חייא בר אשי בשם רב שווים בשני התלמודים. דברי רבי יהושע בן לוי שונים בשני התלמודים.
לפי הבבלי, רב חייא בר אשי ורבי יהושע בן לוי מדברים כשאין לו מקום בבית להוריד כליו. ולפי הירושלמי, הם חולקים גם כשיש לו מקום בבית להוריד כליו, אלא שסוכתו עריבה עליו ורוצה לישב בה גם ביום טוב האחרון.
בבבלי פסחים ק,ב-קא,א נחלקו רב ושמואל בעניין קידוש שלא במקום סעודה, לדעת רב יש קידוש שלא במקום סעודה, ולדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה. דעת שמואל בבבלי מובאת בירושלמי כאן (המימרה הראשונה בעניין קידוש שלא במקום סעודה). אפשר שדעת רב בבבלי גרמה שינוי הגרסה בירושלמי כאן (המימרה השנייה בעניין קידוש שלא במקום סעודה) 'רב' במקום 'רבי הושעיה'. לפי הבבלי שם, דעת רבי יוחנן כדעת רב בעניין זה.
בפסיקתא דרב כהנא כח,ז ובפסיקתא רבתי הוספה א פסקה ד נאמר: תמן תנינן: סוכה שבעה כיצד? - גמר מלאכול - לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, בשביל כבוד יום טוב האחרון.
רבי אבא בר כהנא, רב חייא בר אשי בשם רב: צריך לפסול סוכתו מבעוד יום.
רבי יהושע בן לוי אמר: צריך לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו.
רבי יעקב בר אחא בשם שמואל אמר: קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר - צריך לקדש פעם שנייה.
רבי אחא, רבי חנינא בשם רבי הושעיא: הרי שהיתה סוכתו עריבה עליו - הרי זה מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו, ואינו צריך לקדש פעם שנייה.
אמר רבי אבין: אתייא דשמואל כרבי חייא (צריך לומר: 'כרב חייא בר אשי') ודרבי הושעיא כרבי יהושע בן לוי.
אמר רבי מנא: ולא פליגין. מה דאמר שמואל בשהיתה דעתו לאכול בבית אחד, ומה דאמר רבי יהושע בן לוי (צריך לומר: 'ומה דמר רבי הושעיא') כשאין דעתו לאכול בבית אחר (צריך לומר: 'בבית אחד').
מאמריהם של רבי אבין ורבי מנא בירושלמי מוחלפים בפסיקתות.
• • •
במשנה שנינו: "בא להן יין בתוך המזון - כל אחד מברך לעצמו".
מביאים ברייתא: שאלו את בן זומא (שמעון בן זומא, תנא בדור השלישי): מפני מה בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו? – והרי אחד יכול להוציא בברכתו את כולם, כיוון שיש כאן קביעת סעודה בחבורה! אמר להן: מפני שאין בית הבליעה (הלוע, החלק האחורי של חלל הפה שאליו נפתחים הוושט והגרון) פנוי (ריק) – הואיל והם עוסקים באכילה, אם יענו "אמן" על הברכה, יש חשש שמא יקדימו קנה לוושט ויבואו לידי סכנה. אבל על היין שלאחר המזון, אחד מברך לכולם, שהואיל וסיימו את הסעודה, הם יכולים לענות "אמן".
ומציעים היסק: אמר רבי מנא: הדא אמרה: – זאת אומרת (מן האמור לפני כן, שאין לדבר בשעת האוכל מפני הסכנה, יש להסיק): אהן דעטיש גו מיכלה – זה שהתעטש בתוך אכילה, - אסיר למימר (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'מימור') ליה: "ייס!" (מילת קריאה) – אסור (לאחרים האוכלים עימו) לומר לו: "מַרְפֵּא!" (בכתב יד רומי: 'זס' - בטוח מסכנה. ובקטע בולוניה 2: 'זנן', ומגיה הגיה 'זייס'. ובספר "הערוך": 'זט' - חיים. ובראבי"ה: 'זיזם' (=זוזן) - הַצֵּל!. מקור כל מילות הקריאה הללו ביוונית. הראשונים גרסו: 'אסותא' - הרפואה, והוא תיקון על פי הבבלי ("תוספתא כפשוטה", מועד, עמוד 94, הערה 20). ייתכן שהמילה 'ייס' נגזרה מן המילה 'אסי' שמשמעותה 'רפא'), בגין סכנתא דנפשא – בשביל סכנת הנפש (סכנה העלולה לקפח את חייו של אדם. - הואיל והם עוסקים באכילה, אם יאמרו מילה לזה שהתעטש, יש חשש שמא יקדימו קנה לוושט ויבואו לידי סכנה. - הקדמונים, ובהם היוונים והרומאים, ראו את העיטוש כסימן לסכנה גדולה, ולכן אמרו לזה שהתעטש מילת קריאה של רפואה וחיים).
בתוספתא ברכות ד,יב שנו: שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו (במשנתנו ו,ו): / מפני מה בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו? אמר להם: לפי שאין בית הבליעה פנוי.
ובבבלי ברכות מג,א אמרו: שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו: בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו? - אמר להם: הואיל ואין / לפי שאין בית הבליעה פנוי.
הביטוי "מפני מה אמרו" בכתב יד אחד של התוספתא ובבבלי מתייחס למשנתנו. נמצא שהמילים "בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו" במשנתנו יסודן בדור יבנה. ברם, בכתב יד אחר של התוספתא ובירושלמי אין המילה "אמרו", ואם כן, המילים "בא להם יין בתוך המזון..." במשנתנו יסודן בשאלה ששאלו את בן זומא, והשאלה אינה מתייחסת למשנה סדורה אלא לנוהג נפוץ ("ברכות פרק שישי", עמוד 555).
אהן דעטיש... מימור ליה: ייס
בתוספתא שבת ז,ה שנו: האומר: "מרפא" (לאדם בשעה שהוא מתעטש) - הרי זה מדרכי האמורי (יש לגרוס: 'אין בו משום דרכי האמורי' - מפני שהוא מנהג קדמון של בני ישראל).
במדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קפג נאמר: מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה ומצווה בשעת מיתה, אלא כשהיה בא עת פטירתו היה מתעטש ונפשו יוצאה מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על זאת... לפיכך חייב אדם לומר לחבירו בשעת עטישותיו: "חיים!", שנהפך מות העולם לאור, שנאמר: "עטישותיו תהל אור" (איוב מא,י).
• • •
ובפרקי דרבי אליעזר פרק נא נאמר: מיום שנברא העולם לא היה אדם חולה, אלא בכל מקום שהיה אדם, אם בדרך אם בשוק, ועטש, היתה נפשו יוצאה מנחיריו ומת, עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על זאת... לפיכך חייב אדם לומר לחבירו בשעת עטישותיו: "חיים!", שנהפך מות העולם לאור, שנאמר: "עטישותיו תהל אור" (איוב מא,י).
במשנה שנינו: "ואומר על המגמר, אף על פי שאין מביאין את המגמר אלא לאחר סעודה".
שואלים: מה בין מוגמר ובין (בכתב יד רומי: 'ומה בין') יין? – מה ההבדל שבין מוגמר, שאחד מברך לכולם כשבא להם מוגמר לאחר הסעודה, לבין יין, שכל אחד ואחד מברך לעצמו כשבא להם יין לפני הסעודה כשהם יושבים בחדר ההמתנה (ראה לעיל)? והרי לאחר הסעודה אין כבר קביעת סעודה בחבורה כמו שאין עדיין קביעה כזו לפני הסעודה!
ומשיבים: מוגמר - כולן מריחין – כולם מריחים את המוגמר בבת אחת, כיוון שהוא מעלה עשן והריח מגיע לכולם, ולכן אחד מברך לכולם, כדי להוציא אותם ידי חובתם בשעת הנאתם, יין - אחד הוא טועם (בקטע בולוניה 2: 'שטועם') – הואיל וכשהם יושבים בחדר ההמתנה אין כולם טועמים מן היין בבת אחת, אלא כל אחד ואחד טועם ממנו בפני עצמו, לכן כל אחד ואחד מברך לעצמו כשהוא נהנה ממנו.
רבנו חננאל הבין, ובעקבותיו גם פרשנים אחרים, שהתלמוד הירושלמי משווה את המוגמר ליין שהובא באמצע הסעודה ומכאן שאף המוגמר הובא באמצע הסעודה. פירוש זה גורר אחריו שינוי בתפיסת הנושא של הכינוי "הוא" (-"והוא אומר על המוגמר"). רבנו חננאל פירש שהמברך על המזון בתחילת הסעודה הוא המברך על המוגמר שהובא באמצע הסעודה, אף על פי שרגילים היו להביא את המוגמר רק בסוף הסעודה ("פסח דורות", עמוד 147).
לפי הפירוש של רבנו חננאל, "הוא" אינו מוסב על ההלכה הקודמת שבמשנה: "בא להם יין לאחר המזון - אחד מברך לכולם", אלא הוא מוסב על ההלכה הראשונה שבמשנה: "הסיבו - אחד מברך לכולם", והקושי שבזה גלוי לעין.
מהו זמן הברכה על המוגמר? -
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני): מוגמר - כיון שהעלה עשן – כשהקטורת הנשרפת באש העלתה עשן, אף על פי שעדיין לא הריח המברך את ריח הקטורת, צריך לברך – ברכת הבשמים על הריח, מפני שיש לברך על הריח לפני שנהנים ממנו, וכשעלה העשן, הריח עומד להגיע אל המברך וייהנה ממנו (ברכות הריח הן כברכות האכילה שמברכים לפני שנהנים, ואין הן כברכות הראייה שמברכים לאחר שנהנים).
בבבלי ברכות מג,א אמרו: אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה: מאימתי מברכים על הריח (של מוגמר)? - משתעלה תימרתו / תימורתו (עמוד עשן מן הקטורת ששמים על הגחלים). - אמר ליה רבי זירא לרבה בר ירמיה: והא לא ארח! (עדיין לא הריח המברך) - אמר ליה: ולטעמיך, "המוציא לחם מן הארץ" - מי אכל? / הא לא אכל! אלא דבעי למיכל / דעתיה למיכל, הכא נמי דבעי לאורוחי / דעתיה לאורוחי.
בבבלי: רבי זירא בשם רבה בר ירמיה (אמורא בבלי בדור השני והשלישי). ובירושלמי: רבי זירא בשם רב ירמיה.
כיוון שנזכר מוגמר, דנים בעניין הברכה על הרחת שמן ערב.
רבי (צריך לומר: 'רב') ירמיה בעא מיבדוק לרבי זעורא – רצה לבדוק (לנסות, לבחון) את רבי זעורא, אמר ליה: – אמר לו (רב ירמיה לרבי זעורא): כיצד הוא אומר (בקטע בולוניה 2: 'מברך') על שמן ערב (שמן זית המפוטם בבשמים) – על הריח הטוב שנותן שמן זה? אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורא לרב ירמיה): – הוא מברך בנוסח זה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר נתן ריח טוב בשמן ערב" – משום שהריח בא מן השמן מאחר שפיטמו אותו בבשמים. אמר ליה: – אמר לו (רב ירמיה לרבי זעורא): – הוא אינו מברך בנוסח שהצעת אלא הוא מברך בנוסח זה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים" – משום שהריח שבא מן השמן מקורו בעצי בשמים שבהם פיטמו אותו.
בבבלי ברכות מג,א אמרו, ששמן אפרסמון (שמן שהומס בו שרף נוזלי המופק מקליפת שיח האפרסמון, או שמן זית המפוטם בתמצית בושם שמופקת מענפי שיח האפרסמון) מברכים על הרחתו לפי רבי יוחנן: "בורא שמן ערב".
אפשר שגם בירושלמי כאן מדובר בשמן אפרסמון. השיחה בין רב ירמיה ורבי זעורא היתה בבבל.
מביאים מחלוקת אמוראים נוספת בעניין הברכה על הרחת עשבי בשמים או על הרחת שמן המפוטם בעשבי בשמים.
יצחק בר אבא בר (בכתב יד רומי אין מילה זו) מחסיה ורב חננאל (אמוראים בבליים בדור השני) הוון יתבין (בקטע בולוניה 2: 'יתיבין') – היו יושבים. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: הוא מברך בנוסח זה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שנתן (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'אשר נתן', בלי 'ברוך', וכן להלן) ריח טוב בעצי בשמים"; וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: הוא מברך בנוסח זה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שנתן ריח טוב בעשב הארץ".
מתיב מן דמר – משיב (מקשה) מי שאומר: "בעשב הארץ" למן דמר – את מי שאומר: "בעצי בשמים": וכי עצים הן?! (בתמיהה) – הרי עשבי בשמים אינם מין עצים, ואין לברך על הרחתם בנוסח שמברכים על עצי בשמים!
אמר ליה: – אמר לו (בתשובה על קושייתו): והכתיב: – והרי כתוב (בשליחת המרגלים ליריחו בכניסת ישראל לארץ): "וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ" (יהושע ב,ו) – רחב החביאה את המרגלים בעצי הפשתים, והם גבעולי צמח הפשתה! וכי עצים הן?! (בתמיהה) – הרי פשתים הם מין עשבים ולא מין עצים! אלא שגם עשבים נקראים עצים, ומכאן שיש לברך על הרחתם של עשבי בשמים בנוסח שמברכים על עצי בשמים (המילים 'אמר ליה... וכי עצים הן' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות, ונוספו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2).
סלקון לבית רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמעון – עלו (הלכו שני החכמים) לבית של רב (הכוונה לבית מדרשו של רב בסורא) ושמעו את בר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'רב') חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אומר בשם רב: הוא מברך על הרחתם של עשבי בשמים בנוסח זה: "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים".
בבבלי ברכות מג,ב אמרו: אמר רב חננאל אמר רב: הני חילפי דימא (עשבי בושם הגדלים ליד הים) מברכין עילווייהו: "בורא עצי בשמים". אמר מר זוטרא: מאי קראה (שקוראים עץ לדבר שיש בו רק גבעולים)? - "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב) (הרי שאף גבעולי הפשתה נקראים עץ).
בבבלי: "בורא עצי בשמים". ובירושלמי: "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים".
לפי הבבלי, רב חננאל הוא שאמר שיש לברך על עשבי בשמים כמו שמברכים על עצי בשמים. וממילא יצחק בר אבא מחסיה שחלוק על רב חננאל בירושלמי כאן הוא שאמר שאין לברך כך.
גניבא (חכם בבלי בדור הראשון והשני לאמוראים) אמר: שמן לזוהמה (לכלוך) – שמן ריחני שעשוי לסוך בו את הידיים כדי להעביר בו זוהמה שעל ידיו, - אינו צריך לברך – על הרחתו כשסך בו, מפני שהשמן הזה אינו עשוי להריח בו אלא להעביר בו זוהמה.
אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - אולי צריך לומר: 'רב יהודה' (מגדולי אמוראי בבל בדור השני), כי המימרה הזו מוסבת על המימרה הקודמת של חכם בבלי): ואפילו קָווּי (אסוף, מכונס) לתוך ידו – אף אם השמן לזוהמה מכונס בתוך כף ידו - אינו צריך לברך על הרחתו.
רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב הונא שאמר בשם רב: המרבץ (מזה, מפזר) אלינתית (בכתב יד רומי: 'אילנתין'. - שמן המפוטם בפרחי ענבי בר (מקור המילה ביוונית. ראה מה שכתבנו בעניין זה בירושלמי לעיל א,א)) בתוך ביתו – כדי להעביר ריח רע, - אינו צריך לברך – על הרחתו, מפני שהשמן הזה אינו עשוי להריח בו.
בבבלי ברכות נג,א אמרו: אמר רב הונא: בשמים של בית הכסא ושמן העשוי לעבר (להעביר) בו את הזוהמא - אין מברכין עליהם. - מאי טעמא? - כל מידי דלאו לריחא עביד לא מברכינן עליו.
אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): על כולן – על הרחת כל עצי בשמים ועשבי בשמים, הוא אומר: "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים", בר מן אהן מוסכין דיימר (בכתב יד רומי: 'דו אמר'): – חוץ מן המושק הזה (חומר בעל ריח חריף, שמפריש סוג אייל זכר על ידי בלוטות מיוחדות (מקור המילה ביוונית)) שהוא אומר: "אשר נתן ריח טוב במיני בשמים" – מפני שאינו מן הצומח אלא מן החי.
בבבלי ברכות מג,א אמרו: אמר רבי אחא / חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות כולם מברכים עליהם: "בורא עצי בשמים", חוץ ממושק שמברכים עליו: "בורא מיני בשמים", הואיל ומין חיה הוא.
רב חסדא בשם רב / זעירי בבבלי: "בורא עצי בשמים"; "בורא מיני בשמים". ורב חסדא עצמו בירושלמי: "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים"; אשר נתן ריח טוב במיני בשמים".
בסוגיה שלפנינו בירושלמי בעניין ברכות הריח הובאו מימרות בשם אמוראים בבליים בלבד (אולי חוץ ממימרה אחת של רבי יודן שהיא מוסבת על המימרה שלפניה). המימרות שהובאו בשני התלמודים בעניין זה שוות, וההבדל בין שני התלמודים הוא בנוסח ברכות הריח, אם כי יש הקבלה בנוסח הברכות שבשני התלמודים. אפשר שבירושלמי החליפו את הנוסח הבבלי של הברכות שאמרו האמוראים הבבליים בנוסח הארץ ישראלי.
• • •