משנה
בירך על היין שלפני המזון – שהוא שותה לפני הסעודה, - פטר – מברכה, את היין שלאחר המזון – שהוא שותה לאחר הסעודה, לפני ברכת המזון, ואינו צריך לברך עליו (והוא הדין שפטר את היין שבתוך המזון). בירך על הפרפרת (מאכל לתיבול הפת, תוספת למאכל העיקרי) שלפני המזון – שהוא אוכל לפני הסעודה לשם גירוי התיאבון, - פטר את הפרפרת שלאחר המזון – שהוא אוכל לאחר הסעודה לשם קינוח סעודה, ואינו צריך לברך עליה.
בירך על הפת – ברכת "המוציא", - פטר – מברכה, את הפרפרת (בשני כתבי יד של המשנה ובשני קטעי גניזה של המשנה: 'הפרפריות' / 'הפרפראות', וכן להלן) – שהוא אוכל בתוך הסעודה, מפני שהפרפרת טפילה לפת, וברכת הפת פוטרת אותה מברכה (אבל לא פטר את היין שבתוך המזון, שאין ברכת הפת פוטרת את היין מברכה בשל חשיבותו של היין). בירך על הפרפרת – לפני שבירך על הפת, - לא פטר את הפת – מברכת "המוציא", מפני שאין הטפל פוטר את העיקר מברכה.
בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: אף לא מעשה קדירה (כך הוא בכתב יד אחד של המשנה ובשני קטעי גניזה של המשנה. ובכתב יד אחר של המשנה ובקטע גניזה אחר של המשנה: 'אפילו מעשה קדירה') – בתלמוד מבואר על איזה מקרה מוסבים דברי בית שמאי (מעשה קדירה הוא דגן גרוס או אורז המבושלים בקדירה).
הסעודה בתקופת המשנה והתלמוד החלה ביין, לאחר מכן הובאו פרפראות, ולאחר מכן הסבו לסעודה עצמה.
לפי הסבר התלמודים (ירושלמי נדרים ו,ב; בבלי ברכות לז,א), מעשה קדירה הוא מאכל של דייסה מגריסי דגנים שבושלו במים רותחים. לאחר הבישול המאכל תובל בשמן ובחומץ או הומתק בדבש וביין. מעשה הקדירה היה התבשיל העיקרי של הסעודה.
• • •
תלמוד
מציעים דיוק מהמשנה: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): לא תנינן אלא: – לא שנינו (במשנה) אלא: "בירך על היין שלפני המזון - פטר את היין שלאחר המזון" – הדין במשנה מתייחס רק למקרה הזה המוזכר במפורש. אבל אם בירך על היין שבתוך המזון – שהוא שותה בתוך הסעודה, ולא שתה לפני הסעודה, - לא פטר את היין שלאחר המזון – שהוא שותה לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון (שדינו כפת, שאין ברכת הפת פוטרת דברים הבאים לאחר המזון).
ומציעים קביעה הלכתית המיוחסת לחכמי בבל עלומי שם: תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים: (לא זו בלבד שאם בירך על היין שבתוך המזון - לא פטר את היין שלאחר המזון, אלא) אפילו בירך על היין שלפני המזון - לא פטר את היין שלאחר המזון.
ומציעים קושיה מהמשנה: והא תנינן: – והרי שנינו: בירך על היין שלפני המזון - פטר את היין שלאחר המזון!
ומתרצים (בהבאת מחלוקת אמוראים המציעים פרשנות מצמצמת למשנה): רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) ורבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים. [חד אמר: (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2) – (חכם) אחד אומר:] כהדין (צריך לומר: 'בהדין', וכן הוא ברש"ס) דשתי קונדיטון (מילה שמקורה ביוונית ובלטינית) – ב(אדם) הזה ששותה קונדיטון (יין מרוקח ומתובל. המשנה מדברת במקרה שאדם שותה יין זה לפני המזון, שבמקרה זה דעתו לשתות יין זה גם לאחר המזון, שיין זה חריף ואין שותים ממנו הרבה בפעם אחת, ולכן הברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון), וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: כהדין (צריך לומר: 'בהדין', וכן הוא ברש"ס) דשתי חמר בתר בילני (מילה שמקורה ביוונית) – ב(אדם) הזה ששותה יין אחרי מרחץ (המשנה מדברת במקרה שאדם שותה יין לפני המזון לאחר שיצא מבית המרחץ, שבמקרה זה דעתו לשתות יין גם לאחר המזון, שנהגו לאחר היציאה מן המרחץ לשתות הרבה יין, ולכן הברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון. אבל בשאר המקרים שאדם שותה יין לפני המזון, אין דעתו לשתות יין גם לאחר המזון, ולכן הברכה על היין שלפני המזון אינה פוטרת את היין שלאחר המזון).
קשה שרבי יהושע בן לוי התייחס לסתירה בין המשנה להלכה הבבלית המובאת בלשון "תמן אמרין". נראה שהפרשנויות למשנתנו שבירושלמי, המיוחסות לרב הונא ולרבי יהושע בן לוי, לא נאמרו במקור כדי לתרץ את הסתירה בין המשנה להלכה הבבלית ("ברכות פרק שישי", עמוד 509).
בדרך כלל נראה ש"תמן" בביטוי "תמן אמרין" מציין בבל, אך אפשר "שתמן" בביטוי זה מציין מקום אחר בארץ ישראל, כגון הדרום, או מקומות אחרים מחוץ לבבל. ייתכן ש"תמן" כאן מציין גם בבל וגם הדרום בארץ ישראל, ולכן רב הונא הבבלי ורבי יהושע בן לוי הדרומי הם שהתייחסו לסתירה בין המשנה להלכה המשותפת לבבל ולדרום.
בבבלי ברכות מב,ב אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו (שיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון) אלא בשבתות ובימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין (פותח את הסעודה ביין, והשותה יין לפני המזון דעתו לשתות יין לאחר המזון, וכשבירך לפני המזון, על דעת כן בירך), אבל בשאר ימות השנה (שאין דעתו לשתות יין לאחר המזון) - מברך (לפני המזון) וחוזר ומברך (לאחר המזון) / מברך על כל כוס וכוס / בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון.
איתמר נמי: אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא בשבתות ובימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת דם, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה - מברך וחוזר ומברך / מברך על כל כוס וכוס / בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון.
רבה בר מרי איקלע לבי רבא בחול, חזייה דבריך והדר בריך / בריך על כל כוס וכוס / חזייה דבריך על היין שלפני המזון ועל היין שלאחר המזון, אמר ליה: יישר (יפה עשית), וכן אמר רבי יהושע בן לוי.
איבעיא להו: בירך על היין שבתוך המזון / בא להם יין בתוך המזון, מהו שיפטור את היין שלאחר המזון? אם תימצי לומר: בירך על היין שלפני המזון - פטר את היין שלאחר המזון / מי אמרינן: התם הוא, משום דזה (שלפני המזון) לשתות (להנאת השתייה עצמה) וזה (שלאחר המזון) לשתות, אבל הכא דזה (שבתוך המזון) לשרות (לסיוע באכילה) וזה לשתות - לא; או דילמא לא שנא? - רב אמר: פוטר, ורב כהנא אמר: אינו פוטר. רב נחמן אמר: פוטר, ורב ששת אמר: אינו פוטר. רב הונא ורב יהודה וכל / וכולהו תלמידי דרב אמרי: אינו פוטר.
בירושלמי נחלקו רב הונא ורבי יהושע בן לוי באיזה מקרה הברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון לפי ההלכה הבבלית, ולא ידעו בירושלמי מי אמר כך ומי אמר כך. ברם, לפי הבבלי, רבי יהושע בן לוי הוא שאמר שהברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון במקרה שאדם שותה יין לאחר המרחץ. ואם כן, רב הונא הוא שאמר שהברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון במקרה שאדם שותה קונדיטון.
בבבלי לא התייחסו למקרה שאדם שותה קונדיטון, ואפשר שהטעם לכך הוא, שבבבל לא הכירו יין זה (קונדיטון אינו נזכר בבבלי כלל. אפשר שהוא אנומלין שנזכר במשנה שבת כ,ב ובברייתות בבבלי). בירושלמי לא התייחסו למקרה של הקזת דם, ואפשר שהטעם לכך הוא, שבארץ ישראל לא נהגו להקיז דם לאדם, מה שאין כן בבבל (הקזת דם לאדם נזכרת הרבה בבבלי. ובירושלמי אינה נזכרת אלא פעמיים: במקור תנאי ובסיפור על אמורא שעלה מבבל).
בעניין סעודה לאחר הקזת דם אמרו רב ושמואל בבבלי שבת קכט,א: "כל המקל (ואינו מקפיד לאכול) בסעודת הקזת דם - מקילים לו מזונותיו מן השמים, ואומרים: הוא על חייו לא חס, ואני אחוס עליו?!". ובעניין שתיית יין לאחר רחיצה בבית המרחץ אמרו בבבלי שבת קמ,א שהוא כדי להתקרר.
בבבלי העמידו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי את המשנה במקרה של שבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין, ואילו בירושלמי לא התייחסו למקרה זה (הביטוי קביעת סעודה מופיע בבבלי ולא בירושלמי). אפשר שהטעם לכך הוא, שבבבל שלא היה היין מצוי, רק בשבתות ובימים טובים נקבעה הסעודה על היין (הסעודה החלה ביין), אבל בארץ ישראל שהיה היין מצוי, בכל ימות השנה נקבעה הסעודה על היין.
בבבלי נחלקו אמוראים בבליים האם הברכה על היין שבתוך המזון פוטרת את היין שלאחר המזון, ותלמידי רב אמרו שאינה פוטרת. ובירושלמי אמר רב חסדא שהיה מתלמידי רב שאינה פוטרת.
• • •
דנים האם פת הבאה כיסנין הנאכלת לאחר המזון טעונה ברכה לפני אכילתה ולאחריה?
רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) שאמר בשם רבי חייא רובא – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): פת הבאה כיסנין – לחם המוגש עם מינים הנאכלים בקינוח סעודה (כיסנין (אולי מן: כסס) - שם כולל לקליות, פירות וזרעונים שאכלו בקינוח סעודה), לאחר המזון – אחרי הסעודה, קודם ברכת המזון, - טעונה ברכה לפניה ולאחריה – צריך לברך ברכת הלחם על פת זו לפני אכילתה, שאין פת הבאה בתוך המזון פוטרת פת הבאה לאחר המזון, מפני שפת זו אינה נחשבת חלק מהסעודה, וכן צריך לברך על המינים הנאכלים בקינוח סעודה לפני אכילתם. כמו כן צריך לברך על המינים הנאכלים בקינוח סעודה לאחר אכילתם, אבל אין צריך לברך ברכת המזון על פת זו לאחר אכילתה, שברכת המזון שלאחר הסעודה עולה אף לפת זו, שהרי אין היגיון וטעם לברך ברכת המזון פעמיים ברצף, פעם כסיום קינוח הסעודה ופעם כסיום הסעודה העיקרית. הביטוי "פת הבאה כיסנין" משמעו: פת וכיסנים שהפת באה עימם).
אמר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) פליג – חלוק (על רבי חייא וסבור, שפת הבאה כיסנין לאחר המזון - אינה טעונה ברכה לפניה ולאחריה).
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לרבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): במה הוא פליג? – במה הוא (רבי יוחנן) חלוק (על רבי חייא)? בשאכל מאותו (המזון) [המין (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2, וכן הוא להלן)] באמצע המזון? – האם רבי יוחנן חלוק על רבי חייא רק במקרה שאכל בתוך הסעודה מיני מאכלים מאותם המינים הנאכלים בקינוח סעודה? והטעם הוא, שבמקרה זה מה שהוא אוכל ממנו לאחר הסעודה הוא המשך מה שאכל ממנו בתוך הסעודה.
אמר ליה: – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): אפילו לא אכל מאותו המין באמצע (שתי המילים האלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא להלן) המזון – רבי יוחנן חלוק על רבי חייא גם במקרה שלא אכל בתוך הסעודה מיני מאכלים מאותם המינים הנאכלים בקינוח סעודה. והטעם הוא, שקינוח הסעודה נחשב כחלק מהסעודה, ולכן הפת הבאה כיסנין אינה טעונה ברכה לפניה ולאחריה בכל מקרה.
ומציעים מסורת (כדי לאשר את הקביעה שנאמרה לפני כן): אתא – בא רבי חגי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ואמר בשם רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): אפילו לא אכל מאותו המין באמצע המזון – כמו שאמר רבי חזקיה.
ומספרים: (אמר (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2)) רבי חנינא (בכתב יד רומי: 'ר' אינינא') בר סיסיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) הוון אילין דנשייא משלחין ליה ניקלווסין (מילה שמקורה ביוונית ובלטינית) – היו אלה של (בית) הנשיא שולחים לו תמרי ניקולאוס (זן תמרים, שפירותיו ארוכים מאוד, והיה המשובח ביותר ביהודה. הקיסר אוגוסטוס קרא לזן הזה בשמו של ניקולאוס מדמשק, שנשלח על ידי הורדוס אל אוגוסטוס ברומא עם תמרים אלה), והוה שבק לון בתר מזוניה – והיה מניח אותם אחר מזונו (אחרי סעודתו, ואוכל אותם קודם ברכת המזון), ומברך עליהן תחילה וסוף – משום שסבר שמינים הבאים בקינוח סעודה - אין ברכת הפת שבתוך הסעודה פוטרת אותם מברכה לפני אכילתם, ואין ברכת המזון שלאחר הסעודה פוטרת אותם מברכה לאחר אכילתם (ולכך היה מניח אותם אחר מזונו, כדי לברך עליהם).
ומספרים עוד: רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אכל תמרין עם פיסתיה – אכל תמרים עם לחמו (בתוך סעודתו, ולא הניח אותם אחר מזונו). אמר ליה – אמר לו רב חייא בר אשי (אמורא בבלי בדור השני): פליג את על רבך?! (בתמיהה) – וכי חלוק אתה על רבך (האמורא רב, שאמרת בשמו לעיל, שמינים הבאים בקינוח סעודה - טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם)?! (וכי סבור אתה שאינם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם?! וכיוון שבין אם יניח אותם אחר מזונו ובין אם לאו - לא יברך עליהם, אכל אותם בתוך המזון) שובקין בתר מזונך – הנח אותם (את התמרים) אחר מזונך, ואת מברך עליהון – ואתה מברך עליהם תחילה וסוף. אמר ליה: – אמר לו (רב הונא לרב חייא בר אשי): אינין אנין (צריך לומר: 'אינון', כמו בקטע בולוניה 2) עיקר נגיסתי – אלו (התמרים) הם עיקר סעודתי (זו, שאיני אוכל בסעודתי זו דבר אחר עם הלחם, ולכן איני מניח את התמרים אחר מזוני. אבל אילו לא היו עיקר סעודתי זו, הייתי מניח אותם אחר מזוני ומברך עליהם תחילה וסוף).
ומספרים עוד: רבי יונה ורבי יוסי (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) סלקון למישתיתיה ('למשתותיה') דרבי חנינא ענתנייה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב עין תאנה בגליל) – עלו (הלכו) לסעודת חתונתו של רבי חנינא. אפיק קומיהון – הוציא לפניהם פת הבאה כיסנין לאחר (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ואחר', והוגה על ידי מגיה 'לאחר' כמו שהוא בכתב יד רומי) המזון – אחרי הסעודה, קודם ברכת המזון. אמרין (צריך לומר: 'אמרון'): – אמרו (רבי יונה ורבי יוסי): נישבוק אולפנה וניתי לן למתניתה – נעזוב את התלמוד (את השמועה האמוראית של רבי יוחנן שאמר רבי אמי לעיל, שפת הבאה כיסנין לאחר המזון - אינה טעונה ברכה לפניה ולאחריה) ונבוא לנו למשנה (למקור התנאי), דתני: – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): רבי מנא (תנא בדור החמישי) אמר משום רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) שאמר משום רבי יוסי הגלילי (תנא בדור השלישי): פת הבאה כיסנין לאחר המזון - טעונה ברכה לפניה ולאחריה. אמרי (צריך לומר: 'אמרון', וכן הוא בקטע בולוניה 2. ובכתב יד רומי וברש"ס: 'אמרין'): – אמרו (חזרו בהם רבי יונה ורבי יוסי ואמרו): מכיון דהן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'דהוא') יחידיי ורבנין פליגין עלוי – מכיוון שהוא (רבי יוסי הגלילי) יחידי והחכמים חלוקים עליו, נעביד כרבנין – נעשה כחכמים (הסבורים, שפת הבאה כיסנין לאחר המזון - אינה טעונה ברכה לפניה ולאחריה).
בתוספתא ברכות ה,יב שנו: רבי מונא אומר משם רבי יהודה: פת הבאה בכיסנים לאחר המזון (לאחר הסעודה ולפני ברכת המזון) - טעונה ברכה לפניה ולאחריה.
בבבלי ברכות מא,ב אמרו: איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה - אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם (מפני שברכת המזון פוטרת אף אותם). וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנים בלבד (הבאה לאחר הסעודה קודם ברכת המזון).
ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל (שהוא אוכל אחריה בתוך הסעודה), ויין פוטר כל מיני משקים (שהוא שותה אחריו, ואין צריך לברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם).
אמר רב פפא: הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה (כגון דגים ובשר וירקות ומעשה קדירה) - אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם (שהם נחשבים טפילים ללחם, וברכת הלחם וברכת המזון פוטרות אותם), ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה (כגון פירות) - טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם (כדעת רב הונא ורב נחמן, ובניגוד לדעת רב ששת שטעונים ברכה לאחריהם, ובניגוד לדעת רבי חייא שאין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם). דברים הבאים לאחר הסעודה (קודם ברכת המזון) - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.
רבי חייא בבבלי דיבר בדברים הבאים בתוך הסעודה, בין מחמת הסעודה ובין שלא מחמת הסעודה, שאינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ואילו רבי חייא בירושלמי דיבר בדברים הבאים לאחר הסעודה (פת הבאה בכיסנים), שהם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. דעת רבי חייא בירושלמי היא היא דעת אמוראי בבל כפי שהיא מסוכמת על ידי רב פפא שיש לברך על דברים הבאים לאחר הסעודה לפניהם ולאחריהם.
לפי רבי יוחנן בירושלמי, דברים הבאים לאחר הסעודה - אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ולפי רב ששת בבבלי, דברים הבאים לאחר הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
בבבלי ובתוספתא: פת הבאה בכיסנין (עם כיסנים). ובירושלמי: פת הבאה כיסנין. והיא היא.
ובבבלי ברכות מב,א אמרו: רב יהודה הוה קא עסיק ליה לבריה (לסייע בהכנות לחתונתו) בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכיסנים (לאחר הסעודה קודם ברכת המזון). כי אתא שמעינהו דקא אמרי / שמע דהוו מברכי "המוציא לחם מן הארץ". אמר להו: מאי "ציצי" דקא שמענא? דילמא "המוציא לחם מן הארץ" קא מברכיתו? - אמרי ליה: אין, דתניא: רבי מונא אומר משום רבי יהודה: פת הבאה בכיסנים - מברך עליה "המוציא לחם מן הארץ", ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. - אמר להו: אין הלכה איתמר.
בשני התלמודים סיפרו על אמוראים שאכלו פת הבאה כיסנין בסעודת חתונה וסברו לפסוק כרבי מנא בשם רבי יהודה שיש לברך עליה, ובשני הסיפורים אמרו אמוראים שאין ההלכה כך.
בבבלי חולין קיא,ב אמרו: רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי, חד בהאי גיסא דמברא דסורא, וחד בהאי גיסא דמברא דסורא, למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח, למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא בריך (על אכילת התאנים והענבים לפניה ולאחריה). מר אמר ליה לחבריה: יתמא! (כלומר, אין לך רב!) עבד רבך הכי? ומר אמר ליה לחבריה: יתמא! עבד רבך הכי? מר אמר ליה לחבריה: אנא כשמואל סבירא לי (שמתיר אכילת דגים אלה בכותח), ומר אמר ליה לחבריה: אנא כרבי חייא סבירא לי, דתני רבי חייא: פת (שבירך עליה תחילה) פוטרת כל מיני מאכל (שבאותה סעודה מלברך עליהם), ויין פוטר כל מיני משקים.
בשני התלמודים סיפרו, שרב הונא אכל פירות משבעת המינים עם פת בתוך סעודתו ולא בירך עליהם, ורב חייא בר אשי תמה עליו שלא עשה כדעת רבו. לפי דברי רב הונא בבבלי, הוא סבור שכל דבר הבא בתוך הסעודה אינו מברך עליו, אף אם אינו עיקר סעודתו זו. ואילו לפי דברי רב הונא בירושלמי, הוא סבור שדבר הבא בתוך הסעודה אינו מברך עליו, רק אם הוא עיקר סעודתו זו.
• • •
במשנה שנינו: "בירך על הפת - פטר את הפרפרת. בירך על הפרפרת - לא פטר את הפת. בית שמי אומרים: אף לא מעשה קדירה".
אמר (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'רבי') מרינוס בירבי יהושע (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'הושעיה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני, בנו של רבי הושעיה רובה): אהן אכל (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'דאכיל') גריזמי וסלית (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'וסלת') – זה שאוכל תערובת של פירות וירקות וסולת (תבשיל של סולת), אף על גב דהוא מברך על גריזמתה בסופה (נראה שהמילה 'בסופה' היא אשגרה מלשונות דומים בפרקנו, שהרי כאן מדובר בברכה לפני האכילה ולא לאחריה. אף בר"מ המאירי שהביא מימרה זו אין המילה 'בסופה') – אף על פי שהוא מברך על התערובת של פירות וירקות (לפני אכילתה), לא פטר סולתא – לא פטר את הסולת (והוא צריך לברך עליה לפני אכילתה, משום שהתבשיל של סולת נחשב עיקר לעומת התערובת של פירות וירקות. - מדובר כאן במקרה שאינו אוכל פת).
ומציעים תמיהה (על רבי מרינוס): מה?! (בתמיהה) כבית שמי, דבית שמי אומרים (בכתב יד רומי: 'אמרין'): אף לא מעשה קדירה?! – האם הדין שאמר רבי מרינוס מתאים לשיטת בית שמאי שמובאת במשנה, שהם אומרים שאם בירך על הפרפרת - לא פטר אף מעשה קדירה?! וכי עזב רבי זעורא את שיטת החולקים על בית שמאי וסבר כבית שמאי?! והרי אין ההלכה כבית שמאי! (במקרה זה התערובת של פירות וירקות נחשבת פרפרת והסולת היא מעשה קדירה)
ודוחים: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): דברי הכל היא – הדין שאמר רבי מרינוס נכון לדעת הכל (כפי שמסבירים מיד), בניגוד לאפשרות שהוצעה במסגרת התמיהה, שלפיה הדין שאמר רבי מרינוס נכון רק לדעת בית שמאי. בירך על הפת - פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה – מפני שהם טפילים לפת; כדברי בית הלל – הדין הסתמי שנאמר במשנה נכון לדעת בית הלל. בית שמי אומרים: בירך על הפת - לא פטר את מעשה קדירה – שלדעתם אין מעשה קדירה נחשב טפל לפת (מלשון זו משמע שלדעתם פטר את הפרפרת, מפני שהפרפרת טפילה לפת, ולפי זה אין לגרוס בדברי בית שמאי במשנה את המילה "אף"). הרי שדברי בית שמאי שנשנו בסוף המשנה מוסבים על הדין הזה ולא על הדין הבא. אבל אם בירך על הפרפרת תחילה – לפני שבירך על הפת, - כל עמא מודוי ('מודיי') – כל העם (כל החכמים, בית שמאי ובית הלל) מודים (מסכימים ואינם חלוקים), דלא (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'שלא') פטר את הפת ולא את מעשה קדירה – מפני שאין הטפל פוטר את העיקר מברכה. הרי שלדעת הכל אין התערובת של פירות וירקות שנחשבת פרפרת פוטרת את הסולת שהיא מעשה קדירה.
בבבלי ברכות מב,ב אמרו: איבעיא להו: בית שמאי ארישא פליגי, או דילמא אסיפא פליגי? ארישא פליגי, דקאמר תנא קמא: "בירך על הפת - פטר את הפרפראות", וכל שכן מעשה קדירה דמין פת הוא, ואתו בית שמאי למימר: לא מיבעיא פרפראות - דלא פטרה / דלא פטר להו פת, אלא אפילו מעשה קדירה - נמי לא פטרה; או דילמא אסיפא פליגי, דקתני / דקאמר תנא קמא: "בירך על הפרפראות - לא פטר את הפת", פת הוא דלא פטר, אבל / הא מעשה קדירה - פטר, ואתו בית שמאי למימר: אפילו מעשה קדירה נמי לא פטר. מאי? - תיקו.
בבבלי הסתפקו על מה חלוקים בית שמאי. אם בית שמאי חלוקים על הרישא, יש לפרש את המשנה: בירך על הפת - לדעת תנא קמא פטר את הפרפראות ואת מעשה קדירה, ולדעת בית שמאי לא פטר את הפרפראות ולא את מעשה קדירה; בירך על הפרפראות - לדעת הכל לא פטר את הפת ולא את מעשה קדירה. ואם בית שמאי חלוקים על הסיפא, יש לפרש את המשנה: בירך על הפת - לדעת הכל פטר את הפרפראות ואת מעשה קדירה; בירך על הפרפראות - לדעת תנא קמא לא פטר את הפת אבל פטר את מעשה קדירה, ולדעת בית שמאי לא פטר את הפת ולא את מעשה קדירה.
בירושלמי קבעו שבית שמאי חלוקים על הרישא, ויש לפרש את המשנה: בירך על הפת - לדעת בית הלל פטר את הפרפראות ואת מעשה קדירה, ולדעת בית שמאי לא פטר את מעשה קדירה (אבל פטר את הפרפראות, שלא כמו שאמרו בבבלי); בירך על הפרפראות - לדעת הכל לא פטר את הפת ולא את מעשה קדירה.
לפי הירושלמי, נוסח המשנה המתוקן צריך להיות כך:
בירך על הפת - פטר את הפרפרת [ואת מעשה קדירה. בית שמי אומרים: לא מעשה קדירה]. בירך על הפרפרת - לא פטר את הפת ואף לא מעשה קדירה.
נוסח המשנה שלפנינו נוצר כך: המילים "בית שמי אומרים" הועברו בטעות מהרישא לסיפא בשל דמיון סופות והוכנסו לפני המילים "אף לא מעשה קדירה", והמילים היתירות שברישא נמחקו.
• • •
מציעים שאלה: רבי אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי פפי בעי – שואל (מסתפק): אהן דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא – זה שאכל סולת (תבשיל של סולת) ובדעתו לאכול פת (לאחר אכילת הסולת), מהו מברכה על סולתא בסופה? – מהו לברך על הסולת בסופה? (מה הדין במקרה זה? האם צריך לברך לאחר אכילת הסולת, שכיוון שעדיין לא הגיע לאכילת הפת, אין ברכת המזון שמברך על הפת פוטרת את הסולת מברכה בסופה, או שמא אינו צריך לברך לאחר אכילת הסולת, שכיוון שבדעתו לאכול פת, ברכת המזון שמברך על הפת פוטרת את הסולת מברכה בסופה?)
ומשיבים: רבנין דקיסרין (עיר על חוף ים התיכון) פשטין לה: – חכמי קיסריה פושטים אותה (את הבעיה של רבי אבא בריה דרבי פפי): צריך לברך בסוף – צריך לברך לאחר אכילת הסולת.
בהלכה הקודמת סיפרו על "אילין דבית רבי ינאי" שהיו "נסבין זיתא ומברכין לפניו ולאחריו" וסיפרו עוד על "רבנין" שהיו "סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה", ובשני המקרים היה בדעתם לאכול פת אחריהם. נראה ששאלת רבי אבא בריה דרבי פפי ותשובת "רבנין דקיסרין" מקומן בהלכה הקודמת, שם עוסקים בדין ברכה לאחר אכילת דברים הבאים לפני הסעודה כשבדעתו לאכול פת אחריהם, ובטעות באו השאלה והתשובה כאן.
בירושלמי ברכות ו,א אמרו: רבי ירמיה בעי: הדין דאכל סולת [ובדעתיה מיכול פיתה (המוסגר מופיע בכתב יד רומי וברשב"א)], מהו למיברכה בסופה? - אמר רבי יוסי: והכן לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי?! (ראה מה שכתבנו שם)
לדעת הר"ש ליברמן ("תלמודה של קיסרין", עמוד 25), הסוגיות לעיל ו,א וכאן מוחלפות ונובעות ממקורות שונים. נראה שקביעה זו מושתתת על ההנחה שיש לגרוס 'ובדעתיה מיכול פיתה' בסוגיה הראשונה, ולפי זה יש שני חילופים בין הסוגיות: א. הבעיות מיוחסות לחכמים שונים, והעיקר: ב. שתי הסוגיות חלוקות להלכה, לפי הסוגיה לעיל הבעיה לא נפשטה, ואילו בסוגיה כאן פשטו שחייב לברך.
ברם, נראה שהדברים אינם חתוכים: א. הגרסה 'ובדעתיה מיכול פיתה' בסוגיה לעיל איננה בטוחה. בעלי התוספות אינם גורסים תיבות אלו בסוגיה לעיל. ודוק עוד, שמתוכן דברי רשב"א משמע קצת שגם הוא לא גרס תיבות אלו בסוגיה לעיל. ואם כן, אפשר שגרסת כתב יד רומי ורשב"א בסוגיה לעיל אינה אלא אשגרה בטעות מהסוגיה כאן. ב. מצד ההקשר נראה, שגרסתנו בסוגיה לעיל, בלי 'ובדעתיה מיכול פיתה', עדיפה. הלכה א דנה בברכות מיני הדגן השונים, וטבעי שהמשך הסוגיה ידון בברכת הסולת. רק בהלכה ה, שם עוסק התלמוד בדין 'פת פוטרת פרפרת', יש מקום לשאול האם ברכת הפת תפטור את הסולת. עם זאת, פשוט שאין בהקשר בלבד כדי להכריע בעניין הגרסה. על כל פנים, בהעדר ביטחון באשר לגרסה, אי אפשר להוכיח שסוגיות אלו מוחלפות הן.
הערה: ראה מה שכתבנו בסוגיה לעיל, ולפי זה סוגיות אלו מוחלפות הן.
הערה: נראה שהסוגיה כאן מקומה בהלכה ד, שם עוסק התלמוד בדין ברכה לאחר אכילת דברים הבאים לפני הסעודה כשבדעתו לאכול פת אחריהם.
כמובן, אפשר לטעון, שגם אם גרסתנו בסוגיה לעיל נכונה, עדיין קיימת מחלוקת בין הסוגיות. לפי גרסתנו נראה שפירוש השאלה הוא: האם חייבים לברך אחרי אכילת סולת. אולם הבנה כזו עומדת בסתירה לדברי רבי אבא בריה דרבי פפי בסוגיה כאן, שמדבריו משמע שסולת טעונה ברכה לאחריה, והשאלה היחידה היא, האם ברכת הפת פוטרת את הסולת אם לאו. אלא שהדברים עדיין אינם חתוכים: הרבה ראשונים גורסים בסוגיה לעיל 'מהו מברך' (=כיצד הוא מברך, באיזה נוסח הוא מברך), ומכאן שמעולם לא פטרו את האוכל סולת מברכה אחרונה ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 62-64).
• • •