משנה
משנה זו באה ללמד דין קביעת עיקר וטפל לעניין ברכה באכילת מינים רבים.
היו לפניו מינין הרבה – של מאכלים, והוא רוצה לאכול מכולם, על איזה מין מהם הוא מברך לפני אכילתם? - רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם יש ביניהן ממין שבעה – אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, - עליו הוא מברך – מפני שמין שבעה נחשב עיקר לגבי שאר מיני המאכלים, והוא פוטר אותם מברכה; וחכמים אומרים: (בכתב יד אחד של המשנה ובשני קטעי גניזה של המשנה נוסף 'מברך') על אי זה מהן שירצה – לאכול תחילה, מפני שהמין החביב עליו נחשב עיקר לגבי שאר מיני המאכלים, והוא פוטר אותם מברכה.
בבבלי ברכות מא,א אמרו: תניא: היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית. רבי יהודה אומר: מברך על הזית, שהזית ממין שבעה. אם מחמת צנון בא הזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית.
המשנה להלן בהלכה ז (וכן התוספתא ברכות ד,יג-יד) דנה בברכה על אכילת שני מינים יחד כשהאחד בא מחמת האחר. ואילו המשנה כאן דנה בברכה על אכילת מינים רבים יחד כשאין האחד בא מחמת האחר. בשני המקרים הוא מברך על העיקר ופוטר את הטפל. כשמין אחד בא מחמת מין אחר, המין האחר הוא העיקר. כשאין מין אחד בא מחמת מין אחר, נחלקו התנאים (במשנה כאן ובברייתא שבבבלי) איזהו העיקר.
• • •
תלמוד
מצמצמים את תחולת מחלוקת התנאים במשנה: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: מה פליגין רבי יודה ורבנין – מה (ש)חלוקים רבי יהודה והחכמים, - כשהיה (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 2: 'בשהיה'. ובכתב יד רומי: 'בשיש') בדעתו לאכל פת – במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, והמינים האלה באים לפני הסעודה, ולכן הוא צריך לברך עליהם לפני אכילתם, כיוון שעדיין לא בירך על הפת שתפטור ברכתו אותם מברכה לפני אכילתם, אבל אינו צריך לברך עליהם לאחר אכילתם, כיוון ששלוש ברכות של ברכת המזון פוטרות אותם מברכה לאחר אכילתם. במקרה זה, רבי יהודה סבור שלעולם הוא מברך על מין שבעה, והחכמים סבורים, שכיוון שברכת המזון פוטרת אותם ואינו צריך לברך ברכה אחת על מין שבעה לאחר אכילתו, לכן לפני אכילתם הוא רשאי לברך על איזה מהם שירצה, אבל (צריך להוסיף: 'אם', וכן הוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2) אין בדעתו לאכל פת – במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, ולכן הוא צריך לברך עליהם גם לאחר אכילתם, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים, רבי יהודה והחכמים החלוקים עליו) מודים (מסכימים ואינם חלוקים), שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך – אף החכמים סבורים, שכיוון שהוא צריך לברך ברכה אחת על מין שבעה לאחר אכילתו, ושאר המינים פטורים מברכה לאחר אכילתם (לשיטת חכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת לעיל ו,א, שכל שאינו ממין שבעה אינו מברך לאחריו), לכן גם לפני אכילתם הוא צריך לברך על מין שבעה.
אמר רבי אבא (אמורא בדור השלישי): צריך לברך בסוף – היו לפניו מינים הרבה, הוא צריך לברך עליהם לאחר אכילתם.
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא דרבי בא פליגא על דרבי יהושע בן לוי – (המימרה) הזאת של רבי אבא חלוקה על (המימרה) של רבי יהושע בן לוי, דרבי יהושע בן לוי אמר (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה): מה פליגין רבי יודה ורבנין – מה (ש)חלוקים רבי יהודה והחכמים, - בשהיה (בכתב יד רומי: 'בשיש') בדעתו לאכל פת – במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, אבל אם אין בדעתו לאכל פת – במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים) מודים, שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך; ומר – ואמר רבי בא: (ו)צריך לברך בסוף – היו לפניו מינים הרבה, הוא צריך לברך עליהם לאחר אכילתם. מזה ראיה שרבי אבא חלוק על רבי יהושע בן לוי, שלדעת רבי יהושע בן לוי הוא צריך לברך על המינים שלפניו לאחר אכילתם רק במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילתם, אבל לדעת רבי אבא הוא צריך לברך על המינים שלפניו לאחר אכילתם אף במקרה שהמינים האלה באים לפני הסעודה ובדעתו לאכול פת לאחר אכילתם, שאם לא כן, מה בא רבי אבא לומר?. נמצא שלדעת רבי אבא אין שום מקום להבחין במחלוקת רבי יהודה והחכמים בין מקרה שבדעתו לאכול פת ובין מקרה שאין בדעתו לאכול פת, שהרי צריך לברך בסוף אף במקרה שבדעתו לאכול פת (לדעת רבי אבא, לפי החכמים הסבורים שהוא מברך על איזה מין שירצה, אם הוא מברך על מין שאינו ממין שבעה, אינו צריך לברך לאחר אכילת המינים, אף אם יש ביניהם ממין שבעה, לשיטת חכמים החלוקים על רבן גמליאל, מפני שהמין שהוא מברך עליו הוא עיקר ושאר המינים טפילים לו).
לא בירך – כשהיו לפניו מינים הרבה, ובירך על מין שבעה או על מין שהוא רוצה לאכול תחילה, המין שלא בירך עליו, - נעשה (הסופר במסירה שלפנינו הוסיף 'עיקר' כמו שהוא בקטע בולוניה 2, ונמחק על ידי מגיה, ואינו בכתב יד רומי) טפילה – נחשב למאכל שאינו העיקר, דתנינן תמן (צריך לומר: 'ותנינן', וכן הוא בקטע בולוניה 2 וברש"ס. והמילה 'תמן' אינה גם בכתב יד רומי): – ושנינו (משנה ברכות ו,ז): כל שהוא עיקר ועמו טפילה – האוכל שני מאכלים שאחד מהם הוא עיקר מזונו והשני טפל לו, - מברך על העיקר ופוטר את הטפילה – המאכל שהוא הטפל נפטר בברכת המאכל שהוא העיקר. ולכן, כשהיו לפניו מינים הרבה, המין שבירך עליו נחשב למאכל שהוא העיקר ופוטר את המין שלא בירך עליו שנחשב למאכל שהוא הטפל.
הדא גריזמתה (תערובת של פירות וירקות הנאכלים בקינוח סעודה (מקור המילה ביוונית)) – התערובת הזאת של פירות וירקות (שהיא טעונה ברכה לפני אכילתה), - רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מברך על תורמוסה – מברך על התורמוס (מכיוון שהלכה כדעת החכמים, שכשהיו לפניו מינים הרבה, מברך על מין שהוא רוצה לאכול תחילה, לכן הוא מברך על התורמוס שבתערובת הזאת שברכתו "בורא פרי האדמה", ופוטר בברכה זו גם את המינים שבתערובת הזאת שברכתם "בורא פרי העץ", כי אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא).
ומציעים מקור (להלכה האמורה לפני כן): אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): על שם (משום) שנאמר: "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא" (משלי כב,כב) – אסור לגזול את העני, שאתה גוזל אותו מאחר שאתה סובר שהוא חלש וקל לגזול ממנו. הפסוק הזה משמש מקור להלכה שבקינוח סעודה יש לברך דווקא על התורמוס, ואין לקפח אותו ולגזול את ברכתו ממנו מאחר שהוא דל, שהתורמוס נחשב לפחות מבוקש מכל המינים הנאכלים בקינוח סעודה, וגם צריך לשלוק אותו כמה פעמים כדי לתקנו לאכילה.
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'במדבר' סימן כז ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'במדבר' סימן כב נאמר: אמר רבי תנחומא בר אבא אמר רבי לוי: "אל תגזול דל כי דל הוא" (משלי כב) - זה התורמוס שהוא נכנס עם הפרפרת. לא יאמר אדם: יש לפניי אגוזים ותמרים, עליהם אני אומר הברכה תחילה, ומניח את התורמוס. אמר הקב"ה: "אל תגזול דל כי דל הוא".
בויקרא רבה ט,ח נאמר: אמר רבי סימון: הדא גרוזמיתא (פרפרת הנאכלת בקינוח סעודה) אינה באה אלא באחרונה. למה? שיש בה מינים הרבה (ביניהם אגוזים ותמרים וגם תורמוסים).
בבבלי ברכות לח,ב וביצה כה,ב אמרו: התורמוס הזה שולקים אותו שבע פעמים ואוכלים אותו בקינוח סעודה.
ומסייגים את תחולת הקביעה: עד כדון – עד עכשיו (דין זה במינים שהיו לפניו), בשיש בדעתו לאכל פת – במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, והמינים האלה באים לפני הסעודה. לא היה בדעתו (בכתב יד רומי: 'אבל אין בדעתו') לאכל פת – במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, - לא בדה (=בהדא) – לא בזאת (לא בדין זה, כלומר, אין הדין הזה חל. - משפט זה אינו מוסב על "הדא גריזמתה", כיוון שזאת באה בדרך כלל בקינוח סעודה, ואילו משפט זה מדבר במינים שלפניו, שיש בהם חילוק בין מקרה שהם באים לפני הסעודה ובדעתו לאכול פת לאחר אכילתם ובין מקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילתם. ונראה שנשמטה בירושלמי שלפנינו הקביעה שבאה לפני משפט זה ועליה מוסב משפט זה המסייג את תחולתה. ואפשר שמשפט זה הוא נוסח אחר לדברי רבי יהושע בן לוי לעיל, שנכתב תחילה על הגיליון ואחר כך נכנס לפנים כאן. אחרי כל זאת, אפשר שמשפט זה מוסב על "הדא גריזמתה", ומדובר כאן בזאת שבאה לפני הסעודה שלא כרגיל).
ומספרים: רבן גמליאל זוגה (חכם ארץ ישראלי בדור השלישי לאמוראים. - התואר 'רבן' מוטעה, ואין לגרוס אותו) סלק גב (בכתב יד רומי: 'גבי') אילין דבית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – עלה (בא) אצל (החכמים) האלה של בית רבי ינאי. חמתהון נסבין זיתא – ראה אותם (את החכמים) לוקחים זית (לפני הסעודה), ומברכין לפניו ולאחריו. אמר לון: – אמר להם (גמליאל זוגא לחכמים): ועבדין כן (כן הוא הנוסח הרווח בביטוי זה, וכן הוא בקטע בולוניה 2. ומגיה הגיה במסירה שלפנינו 'כדין' במקום 'כן', וכן הוא גם בכתב יד רומי, והוא שיבוש)?! (בתמיהה) – ועושים כך?! (והרי במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים הבאים לפני הסעודה, אינו צריך לברך עליהם לאחר אכילתם, כיוון שברכת המזון פוטרת אותם מברכה לאחר אכילתם! - כך היא דעת רבי יהושע בן לוי לעיל. אומנם, לדעת רבי אבא לעיל, במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים הבאים לפני הסעודה, הוא צריך לברך עליהם לאחר אכילתם קודם שיאכל פת, והחכמים האלה של בית רבי ינאי עשו כדעת רבי אבא. גם לדעת רבנן דקיסרין (ירושלמי להלן סוף הלכה ה), במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים הבאים לפני הסעודה, הוא צריך לברך עליהם לאחר אכילתם קודם שיאכל פת)
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שלח שאל לרבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – בירושלמי שלפנינו נשמטו השאלה ששאל רבי זעירא והתשובה שהשיב רבי שמואל בר נחמן. אפשר ששאל האם הדין כרבי יהושע בן לוי או כרבי אבא?.
רבי כהנא (רב כהנא השלישי, אמורא בבלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי): כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים, רבי יהודה והחכמים החלוקים עליו) מודים (מסכימים ואינם חלוקים), שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך – במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, ולכן הוא צריך לברך עליהם גם לאחר אכילתם, אף החכמים סבורים, שכיוון שהוא צריך לברך ברכה אחת על מין שבעה לאחר אכילתו, וברכה זו פוטרת את שאר המינים מברכה לאחר אכילתם, לכן גם לפני אכילתם הוא צריך לברך על מין שבעה. - כך היא דעת רבי יהושע בן לוי לעיל. אין מובן מה מקומה של מימרה זו כאן. ונראה שיש כאן שיבוש או השמטה.
ומציעים סיוע: אמר רבי זעירא: ויאות – ויפה (כמנומק בהמשך). מן מאן ('מאן' משמשת במקום 'מה'. בקטע בולוניה 2 וברש"ס: 'מה') דאנן חמיין רבנין סלקין (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'עלין', וכן הוא ברשב"א) לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין (בכתב יד רומי נוסף 'עליהם', וכן הוא ברשב"א, ובקטע בולוניה 2: 'עליהון') בסופה – מן מה שאנחנו רואים את החכמים עולים / נכנסים לראש חודש (סעודה של קידוש החודש) ואוכלים ענבים (לפני הסעודה) ולא מברכים עליהם בסוף (לאחר אכילתם). לא בשיש בדעתו (בקטע בולוניה 2: 'בדעתן', וברשב"א: 'בדעתם') לאכול פת?! (בתמיהה) – וכי לא מדובר במקרה שבדעתם של החכמים האלה לאכול פת לאחר אכילת הענבים?! שהרי החכמים האלה אין מברכים עליהם בסוף. מכאן יש להסיק, שהאוכל מינים לפני הסעודה, ובדעתו לאכול פת לאחר אכילתם, אינו צריך לברך עליהם לאחר אכילתם, כיוון שברכת המזון פוטרת אותם מברכה לאחר אכילתם. - נראה שרבי זעירא מציע סיוע לדברי גמליאל זוגא לעיל, או שרבי זעירא מציע סיוע לתשובה שהשיב רבי שמואל בר נחמן לשאלה שהוא עצמו שאל לעיל (אם כן, התשובה שהשיב היא שהדין כרבי יהושע בן לוי), ובאה מימרה זו של רבי זעירא בירושלמי שלפנינו שלא במקומה.
ראה מה שכתבנו לעיל הלכה א בעניין "אברייתא" (עריכת סעודות של קידוש החודש).
ושואלים: היו לפניו מינין (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 2: 'ממין') שבעה – אם היו לפניו מאכלים משבעת המינים בלבד, על אי זה מהן הוא מברך – לפני אכילתם ופוטר את שאר המינים?
ופושטים את הבעיה (בהצעת קביעה הלכתית המיוחסת לחכמי בבל עלומי-שם): תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים: כל הקודם למקרא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'במקרא') קודם לברכה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'בברכה') – כל מין הקודם במקום למין אחר (נמצא לפניו) בפסוק שנמנו בו שבעת המינים - קודם לו גם לעניין ברכה, שהמינים נמנו לפי חשיבותם, והחשוב קודם לברכה, וכל הסמוך ל"אֶרֶץ" קודם לכל – כל מין הקרוב למילה "ארץ" הראשונה או השנייה בפסוק שנמנו בו שבעת המינים - קודם לעניין ברכה לכל שאר המינים הרחוקים יותר ממנו מהמילה "ארץ" הראשונה או השנייה בפסוק זה. ומכאן שהסדר של שבעת המינים לעניין קדימה בברכה הוא: חיטים, זיתים, שעורים, תמרים, ענבים, תאנים ורימונים (בדברים ח,ח כתוב: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (תמר)").
בבבלי ברכות מא,א-ב אמרו: "היו לפניו מינים הרבה" וכו'. - אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהם שוות (כגון אתרוג וזית), דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהם שוות (כגון צנון וזית) - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה (ומברך על החשוב תחילה).
פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא. חד אמר: מחלוקת בשברכותיהם שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהם שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה; וחד אמר: בשאין ברכותיהם שוות נמי מחלוקת.
בשלמא למאן דאמר: בשברכותיהם שוות מחלוקת - שפיר, אלא למאן דאמר: בשאין ברכותיהם שוות נמי מחלוקת - במאי פליגי? (הרי בכל אופן יש לברך שתי ברכות!) - אמר רבי ירמיה: להקדים (המחלוקת היא איזו מהן להקדים).
אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה - הוא קודם לברכה: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח).
רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא, אייתו לקמייהו תמרי ורימוני, שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא. אמר ליה רב חסדא: לא סבר לה מר להא דרב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה - הוא קודם לברכה? (והרי הרימון מוזכר קודם לתמר!) - אמר ליה: זה (התמר) שני ל"ארץ", וזה (הרימון) חמישי ל"ארץ".
בבבלי נחלקו רבי אמי ורבי יצחק נפחא האם מחלוקת רבי יהודה וחכמים היא בשברכותיהם שוות או גם בשאין ברכותיהם שוות. ובירושלמי נחלקו רבי יהושע בן לוי ורבי אבא האם מחלוקת רבי יהודה וחכמים היא בשיש בדעתו לאכול פת או גם בשאין בדעתו לאכול פת.
בבבלי נחלקו רבי אמי ורבי יצחק נפחא ולא ידעו בבבלי מי אמר כך ומי אמר כך. ברם, מדברי רבי אמי בירושלמי בעניין "הדא גריזמתה" יש ללמוד שהוא זה שאמר שמחלוקת רבי יהודה וחכמים היא גם בשאין ברכותיהם שוות.
ההלכה הבבלית שבירושלמי ("תמן אמרין") מורכבת מדברי רב יוסף / רבי יצחק ומדברי רב המנונא בבבלי. חלקה השני של ההלכה הבבלית שבירושלמי ("כל הסמוך ל'ארץ' קודם לכל") הוא ניסוח כללי של דברי רב המנונא.
לפי פשוטם של המקורות התנאיים (משנתנו והברייתא בבבלי ברכות מא,א שהובאה לעיל), נחלקו רבי יהודה וחכמים בשאלת קביעת עיקר וטפל כשהיו לפניו מינים הרבה. לרבי יהודה נחשבים שבעת המינים עיקר לעומת מינים אחרים, והחכמים סבורים שכל אחד יכול לקבוע עיקר וטפל כרצונו.
גם הירושלמי מניח שהוא מברך ברכה אחת ופוטר את השאר. לפי ההלכה הארץ ישראלית, מברכים ברכה אחת לאחר שבעת המינים, אך אין מברכים כלום אחר שאר המינים. משום כך, רבי יהושע בן לוי סבור שלא נחלקו חכמים על רבי יהודה אלא במקרה של מינים הבאים לפני הסעודה, מפני שבמקרה זה ברכת המזון פוטרת אותם מברכה אחרונה. אך במקרה שאין בדעתו לאכול פת חכמים מודים לרבי יהודה שיש לברך על מין משבעת המינים כדי שיוכל לברך לאחריו ברכה אחרונה. לדעת רבי בא ברכת המזון אינה פוטרת את המינים הבאים לפני הסעודה מברכה אחרונה וממילא אין להבחין בין מי שבדעתו לאכול פת לבין מי שאין בדעתו לאכול פת.
אך הבבלי מניח שהן לרבי יהודה הן לחכמים הוא מברך ברכה על כל מין ומין אם אין ברכותיהם של המינים שוות. לעולא נחלקו רבי יהודה וחכמים כשברכותיהם שוות איזה מין יש לאכול תחילה. לרבי ירמיה, המסביר את דעתו של האמורא החולק על עולא, נחלקו רבי יהודה וחכמים גם כשאין ברכותיהם שוות איזה מין יש לברך עליו ולאכול תחילה.
הבבלי אינו מזכיר את משנתנו שלפי פשוטה נחלקו רבי יהודה וחכמים בדרך שבה קובעים עיקר וטפל בהיעדר פת או תלות ישירה של מאכל אחד במשנהו. ולא זו בלבד, אלא שהבבלי מציע דיעות ארץ ישראליות (עולא, רבי אמי, רבי יצחק נפחא ורבי ירמיה) בפירוש משנתנו ומפרש את כולן לשיטתו שכשאין ברכותיהם של המאכלים המוגשים יחד שוות הוא מברך על כל אחד ("ברכות פרק שישי", עמודים 462-464).
לשיטת הבבלי אין עיקר וטפל אלא במקרים שמאכל אחד בא מחמת האחר, כגון פת ולפתן הבא ללפת את הפת, או דג מלוח ופת כשהפת באה להפיג את טעם המלח. בשאר המקרים, אם ברכותיהם של המאכלים שוות, יש לברך על החשוב או על החביב, ואם אין ברכותיהם שוות, יש לברך על זה ולחזור ולברך על זה, אך יש להקדים את החשוב או את החביב ("ברכות פרק שישי", עמוד 310).
מן הלשון "קודם לברכה" שבבבלי משתמע שסדר המינים בפסוק קובע את סדר הברכות שיברך על כל מין ומין, כגון הקדמת ברכת "בורא פרי הגפן" על היין לברכת "בורא פרי העץ" על התאנים, וזאת בהתאם לשיטת הבבלי בפירוש משנתנו. אף מהלשון הזו המובאת בירושלמי משתמע כך. אך לשון ההצעה בירושלמי "היו לפניו מינין ממין שבעה, על אי זה מהן הוא מברך?" הוא בהתאם לגישת אמוראי ארץ ישראל, שאינו מברך אלא ברכה אחת על מינים הרבה שלפניו. הרי שמסורת בבלית התפרשה מחדש בארץ ישראל בהתאם לשיטה הארץ ישראלית בפירוש המשנה ("ברכות פרק שישי", עמוד 469).
בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן כ נאמר: אנשי מזרח, בשעה שיש לפניהם תורמוסים ופרי עץ, מברכים על פרי העץ ומניחים פרי האדמה (לסוף), ובני ארץ ישראל מברכים על התורמוסים, שהכל בכלל אדמה.
מנהג בני ארץ ישראל היה לברך על התורמוסים "בורא פרי האדמה" ולפטור על ידי זה גם את פרי העץ. לעומתם בני בבל פסקו שצריך לברך על כל מין ומין ולהקדים "בורא פרי העץ".
על פי דין המשנה, "בירך על פירות האילן: בורא פרי האדמה - יצא", ואף שזהו לשון דיעבד, נהגו כן בני ארץ ישראל אף לכתחילה. והיו מהדרים לברך דווקא על פרי האדמה. ואומנם במשנה אחרת יש בעניין זה מחלוקת רבי יהודה וחכמים: "היו לפניו מינים הרבה...". בני ארץ ישראל פסקו כחכמים שמברך על איזה מהם שירצה, ובחרו לברך על פרי האדמה הדל, על התורמוס, כדי שלא לקפח ברכתו. דבר זה מפורש בירושלמי ובמדרשים ארץ ישראלים: "אל תגזול דל כי דל הוא" - זה התורמוס שהוא נכנס עם הפרפרת... (ראה לעיל).
לעומת זה בבבל הקפידו לברך לפי סדר החשיבות, כדעתו של רבי יהודה, ודקדקו בזה מאוד. וכן מביא הירושלמי: "תמן אמרין...". הרי שידעו בארץ ישראל שהבבלים מדקדקים להקדים את החשוב ("החילוקים", עמודים 130-131).
• • •