משנה
בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" – אם שינה מהברכה שתיקנו חכמים לברך על פירות האילן ובירך עליהם "בורא פרי האדמה" במקום "בורא פרי העץ", - יצא – ידי חובתו בברכה זו, על פירות האדמה (בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'ועל פירות הארץ'): "בורא פרי העץ" – אם שינה מהברכה שתיקנו חכמים לברך על פירות הארץ ובירך עליהם "בורא פרי העץ" במקום "בורא פרי האדמה", - לא יצא – ידי חובתו בברכה זו. ועל כולם – על כל אלה ששנינו בהלכה א, על פירות האילן ועל פירות הארץ ועל הירקות, אם אמר: "שהכל נהיה בדברו" – אם שינה מהברכה שתיקנו חכמים לברך עליהם ובירך עליהם "שהכל נהיה בדברו", - יצא – ידי חובתו.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "בירך על פירות האילן: בורא פרי האדמה - יצא".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביכורים א,ח.
מציעים זיהוי למקור התנאי עלום השם: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): דרבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) היא – של רבי יהודה היא (המשנה שאמרה שאם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא, היא כדעת רבי יהודה), ומציעים את תוכן שיטתו של החכם הנזכר: דרבי יודא (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) עביד – עושה את האילנות בקשים (צריך לומר: 'כקשים', וכן הוא בקטע בולוניה 2. - גבעולים יבשים של תבואה שנשארו בשדה לאחר הקציר) – רבי יהודה מחשיב את האילנות כמו קשים של תבואה, שכן שנינו במשנה ביכורים א,ו: "נקצץ (נכרת, נגדע) האילן (שממנו הוא מביא את פירות הביכורים, לאחר שניטלו ממנו הביכורים) - מביא ואינו קורא (פרשת מקרא ביכורים, שהרי זה כאילו אין לו קרקע, ואינו יכול לקרוא פרשה המדברת על הקרקע שיש לו); רבי יהודה אומר: מביא וקורא (שהרי יש לו קרקע)", וטעמו של רבי יהודה הוא, שכמו שהמביא ביכורים מגרגרי התבואה, אף שהיו מחוברים לקשים שנקצצו מן הקרקע - קורא, כיוון שגרגרי התבואה נחשבים כגדלים מן האדמה ולא מן הקשים, כך המביא ביכורים מפירות האילן, אף שהיו מחוברים לאילן שנקצץ מן הקרקע - קורא, כיוון שפירות האילן נחשבים כגדלים מן האדמה ולא מן האילן. ולכן לדעת רבי יהודה, אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא (ואף על פי שפירות האילן נחשבים כגדלים מן האדמה, יש לכתחילה לברך עליהם: "בורא פרי העץ", משום ששיטת רבי יהודה היא שיש לברך מיוחדת על כל מין ומין. אבל לפי החולקים על רבי יהודה, שסבורים שאם נקצץ האילן - מביא ואינו קורא, פירות האילן אינם נחשבים כגדלים מן האדמה אלא מן האילן. ולכן לדעתם, אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - לא יצא).
ומציעים הצעת זיהוי מונגדת: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): דברי הכל היא – המשנה נכונה לדעת הכל (כפי שמסבירים מיד), בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן, שלפיה המשנה נכונה רק לדעת רבי יהודה. פירות האילן בכלל (בגדר) פירות האדמה – שהרי האילן גדל מן האדמה, ונמצא שפירות האילן הגדלים מן האילן הרי הם גדלים גם מן האדמה, ולכן, אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא, ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה: 'פירות האילן'. - הגרסה 'פירות העץ' בטעות יסודה, ומקורה באשגרה ממקור אחר, אולי משנתנו הדנה בברכת "בורא פרי העץ". אי התאמת הסגנון מורה על כך, שהרי פתח ב'פירות האילן' וסיים ב'פירות העץ' ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 546, הערה 5)) – ולכן, אם בירך על פירות האדמה: "בורא פרי העץ" - לא יצא (ואף על פי שפירות האילן גדלים גם מן האדמה, סבורים החולקים על רבי יהודה שאם נקצץ האילן - מביא ואינו קורא, משום שאין פירות האילן גדלים גם מן האדמה אלא אם כן האילן גדל מן האדמה).
עד כאן המקבילה בירושלמי ביכורים.
כשמעמידים משנה או ברייתא כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסי להעמיד אותה כדברי הכל.
דברי רבי יוסי שפירות האילן בכלל פירות האדמה מיוסדים על הביטוי "פרי האדמה" שנאמר בפרשת הביכורים (דברים פרק כו) שבכללו פירות האילן.
בבבלי ברכות מ,א אמרו: "בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא". - מאן תנא דעיקר (חלקו התחתון של האילן המחובר לאדמה) - ארעא היא (נחשב כחלק מהאדמה, שמפני זה אפשר לברך על פירות האילן "בורא פרי האדמה")? - אמר רב נחמן בר יצחק: רבי יהודה היא, דתנן: נקצץ האילן - מביא ואינו קורא; רבי יהודה אומר: מביא וקורא (כי עיקרו של האילן - אדמה הוא, וגם כשנקצץ האילן הרי הוא כמחובר לאדמה).
לפי הבבלי, רבי יהודה סבור שפירות האילן נחשבים כגדלים מן האדמה משום ש"עיקר - ארעא היא". ולפי הירושלמי, רבי יהודה סבור כך משום שהוא עושה את האילנות כקשים.
בבבלי הובאה רק דיעה אחת שמעמידה את המשנה כרבי יהודה, ואילו בירושלמי הובאה גם דיעה אחרת שמעמידה את המשנה כדברי הכל.
• • •
במשנה שנינו: "ועל כולם, אם אמר: שהכל נהיה בדברו - יצא".
רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: חוץ מן היין ומן הפת – הדין של המשנה לא נאמר ביין ובפת, משום שהחכמים קבעו לכל אחד מהם ברכה המיוחדת רק לו לבדו, ולכן אם בירך עליהם את הברכה הכללית "שהכל נהיה בדברו" - לא יצא ידי חובתו.
ומציעים סיוע ממשנה: מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ברכות ו,א) אומרת כך (שאם בירך על היין ועל הפת: "שהכל נהיה בדברו" - לא יצא, ששנינו): חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: "בורא פרי הגפן". חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ" – המשנה לעיל הוציאה את היין מכלל פירות האילן ואת הפת מכלל פירות הארץ, ולכן דברי המשנה כאן "ועל כולם" המתייחסים לפירות האילן ולפירות הארץ המוזכרים במשנה לעיל אינם מתייחסים ליין ולפת.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: כל המשנה על המטבע (הנוסח. - בכתב יד רומי: 'המשנה ממטבע') שטבעו (בכתב יד רומי: 'שקבעו') חכמים – שבירך על מאכל ברכה בנוסח שלא תיקנו חכמים, - לא יצא ידי חובתו – לא יצא ידי חובת ברכה. רבי יוסי חולק על רבי מאיר להלן.
רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: כל שנשתנה מברייתו – כל מאכל שהשתנה ממצבו הטבעי, כגון שאפאו ובישלו וכיוצא בו, ולא שינה ברכתו – בירך עליו את הברכה שהיתה לו לפני שהשתנה, ולא בירך עליו ברכה מיוחדת, - לא יצא – ידי חובתו (בתוספתא נראה שדברי רבי יהודה מקדימים את הברייתא הבאה בעניין ברכת "בורא מיני מזונות" על גרגרי חיטה או אורז שטחנם ואפאם ובישלם, שהובאה בירושלמי לעיל ו,א).
רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: אפילו אמר: "ברוך שברא (בכתב יד רומי: 'אשר ברא את', ובקטע בולוניה 2: 'שברא את') החפץ הזה, מה נאה הוא זה" (בכתב יד רומי ובהלכות הירושלמי לרמב"ם אין מילה זו) – שבירך על מאכל ברכה בנוסח שלא תיקנו חכמים, - יצא – ידי חובתו. רבי מאיר חולק על רבי יוסי לעיל.
ופוסקים הלכה: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): הלכה כרבי מאיר – פסק ההלכה במחלוקת רבי יוסי ורבי מאיר בעניין שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכה הוא כרבי מאיר.
ומציעים היסק (ממעשה): מילתיה דרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמרה כן: – דברו של רב אומר כך (שהלכה כרבי מאיר): חד פרסוי (צריך לומר: 'פרסיי') אתא לגבי רב (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'שאל לרב', ובהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'אתא שאל לרב, אמר ליה'): – פרסי (יהודי מארץ פרס) אחד בא אצל רב (ושאל אותו): בגין דאנא אכל פיסתי ולא אנא (במסירה שלפנינו נגרד ונכתב על ידי מגיה שתי מילים אלו. והיה כתוב כנראה 'ולינא' (=ולית אנא), כלשון הירושלמי תמיד. ובהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'ולית אנא') חכים מברכא עליה (בכתב יד רומי אין מילה זו) – בשביל שאני אוכל את לחמי ואין אני יודע לברך עליה (לפני אכילת הלחם), ונא (במסירה שלפנינו הוגה על ידי מגיה 'ואנא') אמר: – ואני אומר (מברך על הלחם): "ברוך דברא הדין פסא" (בכתב יד רומי: 'פיטא', ובהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'פיטה', והוא כתיב עממי במקום 'פיתא') – "ברוך שברא את הלחם הזה", - נפיק אנא ידי חובתי? – יוצא אני ידי חובתי (בברכה זו)? אמר ליה: – אמר לו (רב): אין – כן (אתה יוצא ידי חובתך. מכאן שהלכה כרבי מאיר. - ואף על פי שלא הזכיר את שם ה' במפורש - יצא, כיוון שברור מתוך לשונו שהוא מתכוון לשמים, שהרי אין בורא פת אלא אחד ("תוספתא כפשוטה")).
בתוספתא ברכות ד,ד-ה שנו: רבי מאיר אומר: אפילו ראה את הפת ואמר: "ברוך אשר ברא את הפת הזו, כמה היא נאה" - זו ברכתה; ראה את התאנים ואמר: "ברוך שברא את התאנים הללו, כמה נאים הם" - זו ברכתם. - רבי יוסי אומר (וחולק על רבי מאיר): כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה - לא יצא.
רבי יהודה אומר: כל שנשתנה מברייתו ושינה ברכתו - יצא (הוא הדין שמברך לכתחילה כן, ולא אמר רבי יהודה "יצא" אלא אגב דברי רבי יוסי ששנה "לא יצא". ושיטת רבי יהודה היא הלכה בפני עצמה, ואינה עניין למחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, ורבי יהודה אינו מדבר בשינוי מטבע שטבעו חכמים).
בירושלמי העתיקו את הברייתא שבתוספתא בשינוי סדר והקדימו את דברי רבי יוסי ורבי יהודה לדברי רבי מאיר. בירושלמי אמרו שאפילו בדיעבד לא יצא לרבי יהודה אם לא שינה את ברכתו לשם המאכל לאחר שינויו ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות מ,ב אמרו: "ועל כולם, אם אמר: שהכל נהיה בדברו - יצא". - איתמר: רב הונא אמר: חוץ מן הפת; ורבי יוחנן אמר: אפילו פת. איכא דאמרי: רב הונא אמר: חוץ מן הפת ומן היין; ורבי יוחנן אמר: אפילו פת ויין.
נימא כתנאי: ראה פת ואמר: "כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה" - יצא. ראה תאינה ואמר: "כמה נאה תאינה זו, ברוך המקום שבראה" - יצא; דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו. נימא, רב הונא דאמר כרבי יוסי, ורבי יוחנן דאמר כרבי מאיר! - אמר לך רב הונא: אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר, עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם - אלא דקא מדכר שמה דפת, אבל הכא דלא קא מדכר שמה דפת - אפילו רבי מאיר מודה. ורבי יוחנן אמר לך: אנא דאמרי אפילו לרבי יוסי, עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם - אלא משום דקאמר ברכה דלא תקינו רבנן / דלא קאמר ברכה דתקינו רבנן, אבל הכא דקאמר ברכה דתקינו רבנן - אפילו רבי יוסי מודה.
בנימין רעיא (הרועה) כרך ריפתא (כדי לאכול), אמר (לפני שאכל): "בריך מריה דהאי פיתא / ריפתא". אמר רב: יצא. - והאמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה! - דאמר: "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא / ריפתא".
לפי הנוסח הראשון בדברי רב הונא בבבלי, פת דווקא, מפני שלברכת הפת מטבע משלה השונה לגמרי מכל שאר ברכות הפירות (חוץ מברכת הפת יש בכולן: "בורא פרי"). לעומת זה, לפי הנוסח השני בדברי רב הונא בבבלי, פת והוא הדין יין, משום שיש לכל אחד מהם ברכה המיוחדת רק לו לבדו.
בירושלמי נזכר המאמר של האמורא הבבלי רב הונא (בנוסח השני של דברי רב הונא בבבלי) ולא נזכר המאמר של האמורא הארץ ישראלי רבי יוחנן.
בבבלי לא הציעו סיוע לדברי רב הונא מן המשנה ברכות ו,א ("חוץ מן היין", "חוץ מן הפת") כמו בירושלמי. בירושלמי לא הציעו "כתנאי" כמו בבבלי, אף על פי שיש בירושלמי מעין ברייתת התנאים שבבבלי, מפני שבירושלמי יש רק דברי רב הונא ואין דברי רבי יוחנן.
המימרה של האמורא הארץ ישראלי רבי יעקב בר אחא בשם האמורא הבבלי שמואל שהלכה כרבי מאיר נמצאת רק בירושלמי.
המעשה בבנימין רעיא ורב בבבלי דומה למעשה בחד פרסיי ורב בירושלמי. המעשה היה בבבל, ושם ידעו את שמו. בלשון הברכה יש שינוי בין הבבלי והירושלמי: בבבלי: "מריה", ובירושלמי: "דברא". בבבלי, שלא כבירושלמי, לא אמרו במפורש שרב פסק כרבי מאיר.
בברכה שבמעשה זה שבירושלמי אין הזכרת השם או כינוי, שלא כבבבלי. גם בברכה שבדברי רבי מאיר לפי הנוסח שבירושלמי אין הזכרת השם או כינוי, שלא כבבבלי.
בארץ ישראל, כשהיו מביאים לפניהם מליח ופרוסת פת, היו מברכים "שהכל" על המליח שהוא העיקר ופוטרים את הפת שהיא הטפילה (תוספתא ברכות ד,יד; וראה ירושלמי להלן ו,ז), וכשהיו מביאים לפניהם אורז מבושל ויין, היו מברכים "שהכל" על האורז שהוא העיקר ופוטרים את היין שהוא הטפל (תוספתא ברכות ד,יג). בבבלי הסיקו, שאם בארץ ישראל הפת והיין נפטרים לפעמים לכתחילה בברכת "שהכל", מסתבר שאף בדיעבד אם בירך עליהם "שהכל" יצא ידי חובה. בבבלי ייחסו תפיסה זאת לרבי יוחנן, כדרכם של עורכי הבבלי בהתייחסם לחומר ארץ ישראלי עלום שם. בירושלמי לא היה מקום לדיעה המיוחסת בבבלי לרבי יוחנן בשל חשיבותם של הפת והיין בסעודה בארץ ישראל ("ברכות פרק שישי", עמודים 413-414).
יש להעיר, שהברכה על העיקר פוטרת את הטפל אף כשהיא ברכה שאם בירך אותה על הטפל לא יצא ידי חובה, ולכן אין להסיק מעניין עיקר וטפל לעניין כאן.
רבי יהודה אינו מדבר בשינוי מטבע שטבעו חכמים, ולפיכך לא העתיקו את דבריו בבבלי, מפני שאינם עניין כלל למחלוקת רב הונא ורבי יוחנן שם ("תוספתא כפשוטה").
אפשר שאף בירושלמי במקורו לא הביאו את דברי רבי יהודה, ובתקופה מאוחרת הם נכתבו על הגיליון, וכשהוכנסו לפנים הוכנסו שלא במקומם בין דברי רבי יוסי ובין דברי רבי מאיר.
לפי המשנה ברכות ו,א, אין לשנות את הברכה על פירות שנשתנו מברייתם פרט לפת וליין (כך אמרו בירושלמי לעיל הלכה א). נוסח דברי רבי יהודה בתוספתא תואם למשנה הזו. אך לפי נוסח דבריו בירושלמי, הוא חולק על המשנה הזו וסובר שלא רק שינוי חיטים לפת ושינוי ענבים ליין מחייב שינוי ברכה אלא שינוי כל דבר מחייב שינוי ברכה, ואין מברכים "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה" על דגנים, פירות וירקות שנשתנו מברייתם.
במסירת המעשה של בנימין רעיא בארץ ישראל הומר נוסח הברכה המקורי בבבלי "בריך מריה דהאי פיתא" ב"ברוך דברא הדין פסא" בהשפעת ברכתו של רבי מאיר בברייתא "ברוך שברא את החפץ הזה", שהרי בירושלמי נאמר במפורש שרב פסק כרבי מאיר, והמגמה להשוות את נוסחי הברכה של שניהם מובנת. יש להניח שבירושלמי לא הכירו את מימרת רב שברכה צריכה הזכרת השם (בירושלמי ברכות ט,א מובאת מימרת רב בגרסה אחרת שברכה צריכה מלכות. הברכה שבמעשה שבירושלמי אינה מתאימה למימרה זו) ("ברכות פרק שישי", עמוד 417).
ומספרים: רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם אבא בר בר חנה (בכתב יד רומי: 'אבה בר בר הונא'. ונראה שצריך לומר: 'אבא בר חנה'. - רבה בר חנה, אמורא בדור הראשון): בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ותרין תלמידוי – ושני תלמידיו, נתארחו אצל בעל הבית (בכתב יד רומי נוסף 'אחד') בהדין פונדיקא (מקור המילה ביוונית) דברכתא – בפונדק (אכסניה) הזה של ברכתא (שם מקום שאינו ידוע. אפשר שהוא שיבוש של 'נרבתא', עיר שזיהוי מקומה שנוי במחלוקת, ואולי היתה סמוכה לקיסריה). אפיק קומיהון פרגן ואחונייא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'פרגיין ואחוניין', וכן הוא ברשב"א) וקפלוטין (מקור המילה ביוונית ופירושה: ראש) – הוציא (הגיש בעל הבית) לפניהם (לפני בר קפרא ותלמידיו) פרגיות (עופות צעירים) ושזיפים וקפלוטים (זן של כרישים, שהם מין ירק הקרוב לשום ולבצל, שבו אכלו את הראשים (הבצלים) המוארכים כשהם כבושים או שלוקים במים). אמרי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'אמרין', וצריך לומר: 'אמרון'): – אמרו (התלמידים): נברך על קפלוטה – אם נברך על הקפלוט (שברכתו "בורא פרי האדמה"), - דו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'הוא', וכן הוא ברשב"א) פטר אחוניתא ולא פטר פרגיתא – הוא פוטר את השזיף (כי אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא) ולא פוטר את הפרגית. נברך על אחוניתא (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'פרגיתא', ותוקן על ידי מגיה 'אחונייתא' כמו שהוא בכתב יד רומי, וכן הוא ברשב"א) – אם נברך על השזיף (שברכתו "בורא פרי העץ"), - לא פטר לא דין ולא דין – לא פוטר לא את זה ולא את זה (כי אם בירך על פירות הארץ: "בורא פרי העץ" - לא יצא). קפץ חד ובירך על פרגיתא: – קפץ (עשה בחיפזון, הזדרז ביותר) אחד (מהתלמידים) ובירך על הפרגית: "שהכל נהיה בדברו" – והתכוון לפטור את השזיפים ואת הקפלוטים, כי אם בירך על כולם: "שהכל נהיה בדברו" - יצא. גחיך ליה חבריה – גיחך לו (צחק עליו) חבירו (על שקפץ ובירך). אמר ליה – אמר לו (לזה שגיחך) בר קפרא: לא לזה גורגרן (מי שלהוט אחרי אכילה גסה, רעבתן) אלא לך לוגלגן (מי שמרבה ללעוג) – איני כועס על זה שקפץ ובירך אלא עליך שלגלגת על חבירך (נראה שנשמט בירושלמי שכעס בר קפרא, כמו שאמרו בבבלי). זה עשה כגרגרנותו (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'בגרגרנותו') – זה קפץ ובירך בשל רעבתנותו, ולכן איני כועס עליו. אתה למה ליגלגתה (לעגת) – על חבירך? – ולכן אני כועס עליך (בקטע בולוניה 2: 'ואתה עשיתה בלגלגנותך'). ולזה – שקפץ ובירך, אמר – בר קפרא: חכם אין כאן; זקן אין כאן?! – אומנם אין הולכים כאן אחר החכם, אבל האם אין הולכים כאן אחר הזקן?! שלא היה לך לקפוץ ולברך, אלא היה לך לתת לי לברך תחילה, ולא משום שאני חכם אלא משום שאני זקן, שכן כאן, במסיבה (התכנסות של קבוצת אנשים להסב לסעודה), אף שאין להקפיד שהאדם הגדול בחוכמה מבין המסובים הוא יברך תחילה, אבל יש להקפיד שהאדם הגדול בזקנה מבין המסובים הוא יברך תחילה, ולכן אני כועס עליך על שקפצת ובירכת ולא נתת לי לברך תחילה (הפירוש למשפט זה הוא על פי הבבלי בבא בתרא קכ,א: "אמר רבי אמי: בישיבה הלך אחר חוכמה, במסיבה הלך אחר זקנה").
אמרו – חכמים הוסיפו על מעשה זה ואמרו: לא יצאה שנתן (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'שבתן') עד שמתו – מתו שני התלמידים בטרם נסתיימה השנה (שנענשו מן השמים משום כעסו של בר קפרא עליהם).
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הא אזלינן (צריך לומר: 'אזילין' (כמו בקטע בולוניה 2, וכן הוא ברשב"א) / 'אזלון') תרין (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'תרין עמה' - שני האנשים, וכן הוא ברשב"א) ולא שמעינן (צריך לומר: 'שמענן'. - הצורה 'שמעינן' היא צורה בבלית - בינוני עם כינוי, והעיקר בגלילית 'שמענן' - לשון עבר ("אוצר לשונות ירושלמיים")) מינה כלום! (לשון דומה אמר רבי יוסי גם בירושלמי נזיר ז,ב) – הרי הלכו (מתו) שניים ולא שמענו (למדנו) ממנה כלום! (שעדיין לא ברור כיצד צריך לנהוג במקרה זה)
ומציעים פתרון לבעיה: מיי כדין (צריך לומר: 'כדון')? – מה היא עכשיו (שלא נפתרה הבעיה בעניין הברכה לפני אכילת מאכלים שברכותיהם שונות)? - מסתברא – מסתבר (שההלכה בעניין זה היא כמו שמוצע להלן), מברך על הקפלוט – "בורא פרי האדמה", מפני שהכל (נהיה בדברו (שתי מילים אלו יתירות, ואינן בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2, וכן אינן ברשב"א)) טפילה (דבר שאינו עיקרי) לו (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'לירק', וכן הוא ברשב"א) – הקפלוט פוטר את השזיף ואת הפרגית, שהדין הוא שהאוכל שני מאכלים שאחד מהם הוא עיקר מזונו והשני טפל לו - מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בברכת העיקר (משנה להלן ו,ז), ובמקרה זה הקפלוט המזין והמשביע הוא עיקר המזון והשזיף והפרגית טפילים לו, ולכן מברך על הקפלוט ופוטר את השזיף ואת הפרגית.
בבבלי ברכות לט,א אמרו (בעניין הברכה על שלקות): נימא כתנאי / תא שמע, דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא. הביאו לפניהם כרוב ודורמסקין ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך. קפץ ובירך על הפרגיות תחילה. לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא ואמר (למלגלג): לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס. אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגת / למה מלגלג עליו? חזר ואמר (למברך): לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס. אם חוכמה אין כאן, זקנה אין כאן?! - תנא: שניהם (תלמידי בר קפרא) לא הוציאו שבתם / שנתם. - מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמברך (שהקדים את הפרגיות) סבר: שלקות - "שהכל נהיה בדברו" / שלקות אשתנו והכא "שהכל" והכא "שהכל" (פרגיות ושלקות ברכתם "שהכל"), הלכך חביב עדיף (יש לברך קודם על מאכל שחביב יותר); ומלגלג סבר: שלקות - "בורא פרי האדמה" / שלקות לא אשתנו והכא "שהכל" והכא "בורא פרי האדמה" (פרגיות ברכתם "שהכל" ושלקות ברכתם "בורא פרי האדמה"), הלכך פירא / חשוב עדיף / ובמקום "שהכל" "בורא פרי האדמה" עדיף! - לא, דכולי עלמא שלקות - "שהכל נהיה בדברו" / שלקות אשתנו, ובהאי סברא / ובהא קא מיפלגי, מר סבר: חביב עדיף, ומר סבר: כרוב עדיף, דזיין (שהוא מזין ומשביע).
הסיפור על בר קפרא ותלמידיו הארץ ישראלים הובא בירושלמי מפי אמוראים בבליים.
בבבלי הובא הסיפור על תלמידי בר קפרא בסוגיה שעוסקת בעניין הברכה על שלקות (ירקות שנתבשלו), ואילו בירושלמי הובא הסיפור בסוגייה העוסקת בעניין שינוי ממטבע הברכה שתיקנו חכמים על מאכלים.
בירושלמי סיפרו שהתלמידים דנו בשאלה על איזה מאכל לברך כדי לפטור בברכתו את שאר המאכלים (שאלת קביעת עיקר וטפל. התלמידים סברו לקבוע עיקר וטפל על פי כלליות הברכה של כל מין. ברם בירושלמי הסיקו שיש לקבוע עיקר וטפל על פי התכונות המזינות של כל מין). ואילו בבבלי הסבירו שהתלמידים נחלקו בשאלה על איזה מאכל לברך תחילה (שאלת קדימה בברכות. לפי הבבלי, כשיש לפניו כמה מינים, מברך על כל מין ומין. אבל לפי הירושלמי, מברך על מין אחד ופוטר את שאר המינים. לפי הבבלי, אין דין עיקר וטפל אלא כשמין אחד בא מחמת מין אחר. ראה ירושלמי להלן ו,ד).
בבבלי סיפרו שבר קפרא נתן רשות לאחד מהתלמידים לברך, ואילו בירושלמי לא אמרו כך. ואפשר שבבבלי הוא אשגרה מסיפור אחר בבבלי שם לז,א: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובים ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ רבי עקיבא ובירך ברכה אחת מעין שלוש" (סיפור זה מקורו בתוספתא ברכות ד,טו ושם אין "ונתן רשות..."). בשני המעשים מסופר על מסיבה שבה קפץ אחד ובירך וכעסו עליו, אלא ששם מדובר בברכה לאחר האכילה והכעס היה על מהות הברכה שבירך, וכאן מדובר בברכה לפני האכילה והכעס היה על שקפץ ובירך ולא נתן לזקן לברך (לפי פירושנו).
הלשון שבבבלי "אם חוכמה אין כאן, זקנה אין כאן?!" היא הלשון שבירושלמי "חכם אין כאן; זקן אין כאן?!". מהלשון שבבבלי יש ללמוד שחלקה הראשון של הלשון שבירושלמי הוא בניחותא וחלקה השני הוא בתמיהה.
בירושלמי אמרו שהמעשה היה בפונדקא דברכתא. יש בשם ברכתא (הברכה) רמז לנושא הסיפור שהוא ברכה על מאכלים.
לפי הבבלי, התוספות הנלוות לפרגיות היו כרוב ודורמסקין. ולפי הירושלמי, התוספות היו אחוניות וקפלוטים. בבבלי ברכות לח,ב אמרו, שנהגו לאכול כרוב שלוק ולא חי וכרישים חיים ולא שלוקים. מכיוון שבבבלי רצו להעמיד את המעשה בשלקות, לכן החליפו את הקפלוטים (כרישים) בכרוב שדרכו להיאכל שלוק.
בר קפרא הקדים לכעוס על המלגלג, משום שזה שלגלג על חבירו עשה מעשה חמור יותר מזה שקפץ ובירך, שכן המלגלג פגע בכבוד חברו והמברך פגע בכבוד רבו, ובר קפרא הקפיד יותר על הפגיעה בכבוד חבר מהפגיעה בכבוד עצמו.
הפירות הקרויים בימינו 'שזיפים' שמם בספרות חכמים 'דורמסקין', 'דורמסקניות', 'אחוניות'. משמעות השם 'דורמסקין' היא פרי שבא מהעיר דמשק / דרמשק.
יש מציע שאחוניות הם מין של ירק (ללא הגדרה מדויקת), ויש משער שאחוניות הם סוג של תמרים לחים.
מהירושלמי עולה בבירור שהברכה על האחוניות היא "בורא פרי העץ", ולכן אין היא פוטרת לא את הירק ולא את הבשר. מדוע לא העלו בבבלי את האפשרות לברך קודם "בורא פרי העץ" על הדורמסקין משום שברכה זו חשובה יותר מברכת "בורא פרי האדמה" ומברכת "שהכל"? נראה להציע, שלפי הבבלי, אף שהביאו להם את השזיפים בתחילת הסעודה עם הכרוב והפרגיות, היה ברור לכולם שימתינו באכילת השזיפים עד לסוף הסעודה, לקינוח סעודה, וצריך לברך עליהם לפניהם ולאחריהם, ולא התלבטו לפי הבבלי אלא האם להקדים את הכרוב לפרגיות או להיפך ("ברכות פרק שישי", עמוד 312).
• • •