משנה
משנה זו באה ללמד, אילו ברכות תיקנו חכמים על אכילת פירות וירקות.
כיצד מברכין על הפירות – על פירות האילן ועל פירות הארץ לפני אכילתם?
על פירות האילן הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא פרי העץ", חוץ מן היין – הנעשה מענבים, שעל היין הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן" – היין, אף על פי שהוא יוצא מן הענבים והוא בכלל פרי, קבעו לו חכמים ברכה בפני עצמו בשל חשיבותו.
ועל פירות הארץ – הפירות של צמחים שגדלים בשדה או בגינה, כגון: קטניות, קישואים, אבטיחים וכדומה, הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה", חוץ מן הפת – חתיכת לחם, שעל הפת הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ" – הלחם קבעו לו חכמים ברכה בפני עצמו בשל חשיבותו.
ועל הירקות – השורשים או הגבעולים או העלים של צמחים שגדלים בשדה או בגינה, כגון: כרוב, צנון, חסה, בצל, תרד וכדומה, הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה" – שהירקות הם בכלל פירות הארץ. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא מיני דשאים" – שלדעת רבי יהודה צריך לברך על כל מין ומין ברכה מיוחדת, שיהא היכר למין בלשון הברכה.
הצירופים "פרי העץ" ו"פרי האדמה" בלשון הברכות הם מקראיים. שני צירופים אלו הולידו צירוף שלישי "פרי הגפן", שאינו מופיע במקרא, והוא מעורב מפסוקים שונים.
לשון הברכה על הפת "המוציא לחם מן הארץ" נובעת מלשון המקרא בתהילים קד,יד: "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". בעוד שבפסוק האדם מתואר כמי שמוציא את הלחם מן הארץ, בברכה הקב"ה מתואר כמי שמוציא את הלחם מן הארץ.
נוסח הברכה "בורא מיני דשאים" רומז למעשה בריאת העולם: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ" (בראשית א,יא).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "כיצד מברכין על הפירות?" כול'.
מה המקור בכתוב שמברכים על הפירות לפני אכילתם (ושמברכים לפני המזון)?
מביאים מדרש: כתיב (במסירה שלפנינו המילה כתובה בדרך כלל בקיצור: 'כת'', והסדר בדפוס ונציה פשט אותה 'כתיב'. אבל הלשון הרווח ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי הוא 'כתוב'): – כתוב: "לַי'י הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהילים כד,א) – כל העולם וכל אשר בו הם של ה' ומצויים ברשותו, ולפיכך: - הנהנה כלום (משהו) מן העולם - מעל (נהנה מן הקודשים), עד שיתירו לו (נראה שצריך להוסיף כמו בתוספתא: 'כל', וכן גרסו "ילקוט שמעוני" ורשב"א) המצות – נראה שיש לנו בירושלמי הרכבה של שני מאמרים שהובאו כאן: א. הנהנה כלום מן העולם בלא ברכה - מעל – הרי זה כאילו נהנה מן ההקדש, שהעולם הוא רכושו של ה', ואסור לאדם ליהנות משל ה' בלי פדיון, אבל אם בירך לפני שנהנה, הברכה מוציאה את הדבר שבירך עליו מידי מעילה ומתירה לו ליהנות ממנו. ב. הנהנה כלום מן העולם - מעל, עד שיתירו לו כל המצוות – עד שיקיים את כל המצוות שיש בדבר שהוא רוצה ליהנות ממנו, שקיום המצוות התלויות בדבר מתיר לו ליהנות ממנו (המצוות שיש בפירות שמתירות ליהנות מהם הן תרומה ומעשרות ועוד. ברכה לפני אכילת הפירות אינה בכלל המצוות הללו. - ההרכבה של שני המאמרים הללו ישנה גם בתוספתא, ונגרמה בשל דילוג מחמת הדמיון. המאמר השני הובא כאן אגב המאמר הראשון).
בתוספתא ברכות ד,א שנו: לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה". הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל, עד שיתירו לו כל המצוות.
לכאורה נראה שיש לנו בתוספתא הרכבה של שני מקורות: א. הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל. ב. הנהנה מן העולם הזה - מעל, עד שיתירו לו כל המצוות ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות לה,א אמרו: תנו רבנן: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה (מקודם), וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל.
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקודשי שמים, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד).
ובמדרש תהילים טז,א נאמר: "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה" (תהילים כד,א) - מכאן אמרו חכמים: כל הנהנה בעולם הזה בלא ברכה - מעל, עד שיתירו לו המצוות.
בבבלי לא הובא עניין היתר המצוות. בדברי שמואל ביאור ל"מעל" שבברייתא. שמואל החליף את הלשון "מעל" שבברייתא בביטוי "כאילו נהנה מקודשי שמים", מפני שהנאה מחולין ללא ברכה אינה מעילה ממש.
עד שיתירו לו כל המצוות
בספרא 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצווה למקום. פירות יש בהם מצוות הרבה: תרומה ומעשרות, חלה וביכורים, הלקט והשכחה והפיאה...
ובירושלמי חלה א,ט אמרו: עשר מצוות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה: משום 'לא תחרוש', 'בל תזרע', 'בל תחסום', לקט, שכחה ופיאה, תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני וחלה.
ומביאים מדרש אחר: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתיב: – כתוב (באיסור כלאי הכרם): "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה, הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (דברים כב,ט) – אם תזרע מיני תבואה בכרם, היבול ('המלאה') - הן מה שיצמח מן הזרע והן פירות הכרם - יהיה קודש שאסור באכילה ובהנאה, - העולם כולו (בכתב יד רומי אין מילה זו) ומלואו – כל מה שבו, עשוי כרי (ערימה של גרגרי תבואה. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כרי', ומגיה מחק 'י' והוסיף 'כ' בראש המילה ו-'ם' בסופה: 'ככרם'. ובכתב יד רומי וב"ילקוט שמעוני": 'כדי') – הכתוב "תקדש המלאה הזרע" נדרש כך: העולם ומלואו עשוי כמין כרי של זרעי תבואה שהוקדש להקדש (המילה "המלאה" נדרשת 'מלואו'. צורתו של העולם עשויה כמין כרי, שהוא כדמות חצי כדור), ומהו פדיונו? ברכה – פדיונו של העולם ומלואו מידי הקדש הוא על ידי ברכה.
דרשת רבי אבהו דומה לדרשה לעיל על הכתוב "לה' הארץ ומלואה", שהנהנה מן העולם הרי זה כאילו נהנה מן ההקדש, ואסור לאדם ליהנות בלי פדיון. הן לפי הדרשה לעיל והן לפי דרשת רבי אבהו הפדיון הוא הברכה. הביטוי "העולם ומלואו" בדרשת רבי אבהו מיוסד על לשון הכתוב "הארץ ומלואה" שנדרש לעיל.
מגיה במסירה שלפנינו תיקן 'כרי' ל'כרם' משום הדרשה להלן מן הכתוב "קודש הילולים" האמור בכרם רבעי שטעון פדיון בברכה, ולא חש שהכתוב שדרש רבי אבהו מדבר בכלאי הכרם שאין לו פדיון ושרבי אבהו לא השווה לכרם אלא לכרי. אפשר שמה שהטעה את המגיה במסירה שלפנינו הוא המילה "הכרם" בכתוב שבדרשת רבי אבהו, אלא שהמילים "אשר תזרע ותבואת הכרם" הם ציטוט יתר ואינן ב"ילקוט שמעוני".
במדרש תהילים טז,א נאמר: אמר רבי אבהו: כתיב: "פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב,ט) - העולם הזה עשוי ככרם (צריך לומר: כרי), ומה פדיונו? ברכה.
העולם עשוי כרי
בירושלמי עבודה זרה ג,א אמרו: העולם עשוי ככדור.
ובבראשית רבה סג,יד אמרו: העולם עשוי כגלגל.
כרי הוא בצורת חצי כדור. אפשר שהדימוי של העולם לכרי נובע מכך שבימי קדם דימו שחצי כדור הארץ טבוע במימי אוקיינוס והחצי האחר מגולה לאוויר (ועליו אמרו שהוא עשוי כרי). בערבית פירוש המילה כרי הוא כדור.
ומביאים מדרש אחר: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי אבון (נראה שצריך לומר: 'רבי אבהו'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתוב: "אָמַרְתְּ לַי'י, אֲדֹנָי אָתָּה, טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" (תהילים טז,ב) – המשורר פונה אל נפשו ואומר לה: אַתְּ רגילה לומר אל ה': אתה הינך אדוני היחידי, כל הטובה שיש לי אינה אלא ממך; ויש לדרוש את הכתוב: - אם אכלת ובירכת - כביכול כאילו (בכתב יד רומי רק: 'כביכול', וכן הוא ברשב"א. - הביטוי 'כביכול כאילו' הוא כפל גרסה ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 200)) משלך אכלת – ה' אומר לאדם: אם בירכת לפני שאכלת, שאמרת לה' "ברוך אתה ה'..." (-"אָמַרְתְּ לַי'י, אֲדֹנָי אָתָּה"), אין עליך חובת מעילה על טובתי שאכלת (-'טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ'), שכיוון שבירכת, כאילו משלך אכלת ("בַּל" פירושו: לא. דרשה זו דומה לשתי הדרשות לעיל בעניין ברכה לפני האכילה).
דבר אחר (פירוש אחר): "טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" - אם אכלת ובירכת - מבלה (אולי צריך לומר: 'מבליע') אני טובתי (בכתב יד רומי נוסף 'עליך ו-') בגופך – אני (ה') גורם שטובתי שאכלת תיבלע בכל איברי גופך, שלא יהיה בה כל פסולת (דורש "בַּל" משורש בלע).
דבר אחר: "טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" - אם אכלת ובירכת - יכללו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'יובלו') כל הטובות ויבואו עליך – יובאו כל הטובות שלי (של ה') ויגיעו עליך (דורש "בַּל" משורש יבל).
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מהו "בַּל עָלֶיךָ"? – מה פירוש מילים אלו? אם אכלת ובירכת - שאיני מביא טובה על העולם (בכתב יד רומי: 'טובה לעולם') מבלעדיך – בלי רשותך, בלי הסכמתך. לפי דרשה זו "בל עליך" פירושו: מבלעדיך, ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר כשמינה פרעה את יוסף לשליט על כל ארץ מצרים): "וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא,מד) – לא ייעשה דבר בכל ארץ מצרים בלי רשותך.
במדרש תהילים טז,א נאמר: רבי שמעון בן לקיש אמר מהאי קרא: "אמרת לה' אדוני אתה" - אם אכלת ובירכת - כאילו משלך אכלת. "טובתי בל עליך" - שאין עליך חובת מעילה על טובתי שאכלת. - דבר אחר: "בל עליך" - יובלו כל הטובות עליך. - דבר אחר: "בל עליך" - מבלה אני כל הטובות עליך בגופך, וגופך אינו בלה.
אמר רבי אחא: מאי "בל עליך"? כשאני מביא טובה בעולם, איני מביאה בל עליך, כמה דאת אמר: "ובלעדיך לא ירים איש את ידו" (בראשית מא,מד).
ומביאים מדרש אחר: תני – שונה (ברייתא) רבי חייא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): כתוב (במצוות נטע רבעי): "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה'" (ויקרא יט,כד) – בשנה הרביעית לנטיעת האילן יהיו כל פירותיו קדושים לשם הילול לה', להלל את ה' ולהודות לו על היבול הראשון. לפי מסורת חכמינו, מביאים את פירות השנה הרביעית למקום המקדש ושם אוכלים אותם בקדושה ואומרים עליהם דברי הילול לה' (פירות השנה הרביעית קרויים בלשון חכמים 'נטע רבעי'), - מלמד – דבר זה מורה, שהוא טעון (צריך, חייב) ברכה לפניו ולאחריו – "הילולים" בלשון רבים הם שניים, הילול לפני אכילתו של פרי האילן בשנתו הרביעית והילול לאחר אכילתו, והילול לה' הוא ברכה, שיש לברך ברכה לפני האכילה וברכה לאחר האכילה. מיכן (מכאן) – מדבר זה, היה רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: לא יטעום אדם כלום עד (בכתב יד רומי: 'עד שעה') שיברך – לפני אכילתו, כמו שנטע רבעי טעון ברכה לפני אכילתו (כשם שאסור לאכול את פירות השנה הרביעית שהם קודש לה' ללא ברכה לפני אכילתם, כך אסור לטעום כל דבר ללא ברכה, משום שהארץ ומלואה הם כהקדש והברכה מתירה בהנאה כפדיון הקדש).
בספרא 'קדושים' פרשה ג נאמר: "הילולים" - מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. מיכן היה רבי עקיבא אומר: לא יטעום אדם כלום קודם שיברך.
ובבבלי ברכות לה,א אמרו: תנו רבנן: "קודש הילולים לה'" (ויקרא יט) - מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.
במצוות נטע רבעי כתוב: "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה', וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ" (ויקרא יט,כד-כה). אפשר שרבי עקיבא דרש את הכתוב הזה כאילו המילים "ובשנה החמישית" מחוברות למילים "קודש הילולים לה'", שגם בשנה החמישית ואילך, שהפירות מותרים באכילה בכל מקום, הם קודש לה' ואסור לאכול אותם ללא ברכה לפני אכילתם, ורק לאחר הברכה "תאכלו את פריו" ("ברכות פרק שישי", עמוד 26). דרשת הכתוב הזה מעין זו מצויה בבבלי ראש השנה י,א.
כשם שכל המאכלים טעונים ברכה לפני אכילתם, כך כל המצוות טעונות ברכה לפני עשייתן.
מספרים: רבי חגיי ורבי ירמיה (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי והרביעי) סלקון (לבי חנוותא) [למי חטאתה (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן מצא רש"ס בספר מדויק. השיבוש חטתא/חנותא הוא טעות של פירוד אותיות - ט>נו)] – עלו (באו) למי החטאת (למקום שבו נשמרו מי אפר הפרה האדומה ששימשו לטיהור טמאי מת). קפץ – מיהר, הזדרז (בכתב יד רומי נוסף 'נסב' - לקח (ממי החטאת)) רבי חגיי ובירך עליהון – עליהם (על מי החטאת לפני שהיזה מהם). אמר ליה – אמר לו רבי ירמיה: יאות עבדת – יפה עשית (שבירכת עליהם), שכל המצות טעונות ברכה – לפני עשייתן (או בשעת עשייתן. ראה ירושלמי להלן ט,ג).
ושואלים: ומניין שכל המצות טעונות ברכה – לפני עשייתן?
ומשיבים: רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): כתוב (בעלייתו של משה להר סיני): "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה" (שמות כד,יב) – ה' אמר למשה שיעלה להר וישהה בו, משום שהוא מבקש לתת לו לוחות עשויים מאבן שעליהם כתובות הוראות ומצוות, והכוונה לעשרת הדיברות, - הקיש (השווה, דימה) תורה למצוה (צריך לומר: 'הקיש מצוה לתורה', וכן הוא בכתב יד רומי, וכן גרסו כמה ראשונים) – הכתוב שהזכיר תורה ומצווה השווה אותם זה לזה. מה תורה טעונה ברכה – כשם שהקורא בתורה צריך לברך לפני קריאתה (ראה ירושלמי להלן ז,א), אף מצוה טעונה ברכה – כך גם העושה מצווה צריך לברך לפני עשייתה.
בתוספתא ברכות ו,ט שנו: העושה כל המצוות - מברך עליהן / צריך לברך (לפני עשייתן).
ושם ו,א שנו: מניין (שמברך) אף על התורה ועל המצוות (כשם שמברך על המזון)? - תלמוד לומר: "אשר נתן לך" (דברים ח,י), ואומר: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה" (שמות כד,יב).
בתוספתא הלימוד הוא מברכת המזון לתורה ולמצוות יחדיו, ובירושלמי הלימוד הוא מתורה למצוות.
בספר "הרוקח" (המשך הלכות ברכות, סימן שסו) כתב: ירושלמי בפרק "כיצד מברכין" גבי קידוש ואפר חטאת ולהזות: כל המצוות טעונות ברכה.
"הרוקח" כיוון לירושלמי ברכות ו,א: "רבי חגיי ורבי ירמיה סלקון ל...". מאמר "הרוקח" מאשר את גרסת כתב יד רומי "סלקון למי חטאתה", ויש לנו מקור ירושלמי שהיו לפני האמוראים מי חטאת ("על הירושלמי", עמוד 46).
ומספרים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) נסב זייתא – לקח זית, ובירך לפניו ולאחריו – ברכה לפני אכילתו של הזית וברכה לאחר אכילתו. והוה – והיה רבי חייא בר ווא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, יליד בבל שעלה לארץ ישראל) מסתכל ביה – מסתכל בו (ברבי יוחנן בתימהון בשעה שבירך). אמר ליה – אמר לו רבי יוחנן: בבליא – בבלי!, למה את מסתכל בי? – למה אתה מסתכל בי? לית לך: – אין לך (כלום אינך סובר): כל שהוא ממין שבעה – אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובהם זית, טעון ברכה לפניו – "בורא פרי העץ", ולאחריו – שלוש ברכות (ברכת המזון) לדעת רבן גמליאל, וברכה אחת לדעת החכמים החולקים על רבן גמליאל (בברייתא המובאת להלן)?! (בתמיהה)
ומציעים הסבר (לתמיהה שהביע רבי חייא בר ווא): אית ליה – יש לו (הוא סובר שכל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו), ומה צריכה ליה? – ומה (הדבר ש)נצרך לו? (מה הוא הדבר שרבי חייא בר ווא מסופק בו?) מפני שגלעינתו ממעטתו – הגרעין שבתוך הזית שאינו נאכל גורע את הזית, ויש להסתפק האם האוכל זית בלא גרעינו טעון ברכה לפניו ולאחריו או שלא, שאפשר שאינו טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא אם אכל כשיעור זית שלם עם גרעינו, שהוא השיעור הקטן ביותר של אכילה לעניין חיוב ברכת המזון לאחר אכילה (משנה ברכות ז,ב), והוא הדין לכל ברכה לפני אכילה ולאחריה. ולכן הסתכל רבי חייא בר ווא ברבי יוחנן בתימהון בשעה שבירך על הזית לפניו ולאחריו.
ומקשים: ולית ליה לרבי יוחנן (בכתב יד רומי: 'ולית רבי יוחנן י(ו)דע') – ואין לו לרבי יוחנן (כלום אין רבי יוחנן סובר) שגלעינתו ממעטתו?! (בתמיהה) – הרי ודאי גם הוא סובר כך! ויש לשאול: מה עבד ליה רבי יוחנן? – מה עושה אותה רבי יוחנן? (כיצד הוא מתמודד עם הסברה הזו?)
ומשיבים: משום בירייה (דבר שלם כבריאתו) – רבי יוחנן בירך על הזית לפני אכילתו ולאחריה משום שהוא ברייה, ודבר שהוא ברייה טעון ברכה לפניו ולאחריו, אף שאין בו כשיעור זית שלם עם גרעינו, מפני שהוא חשוב. אבל דבר שאינו ברייה אלא הוא חלק מברייה אינו טעון ברכה לפניו ולאחריו, אלא אם יש בו כשיעור זית שלם עם גרעינו.
ומציעים היסק: מילתיה דרבי יוחנן אמרה: – דברו של רבי יוחנן אומר (יש להסיק ממעשהו של רבי יוחנן): שכן (בכתב יד רומי אין מילה זו) אפילו אכל פרידה (גרגר, פרי קטן בודד) אחת של ענב (פרי הגפן) או פרידה אחת של רימון – גרגר רימון שהפרידו מקליפת הפרי ומחיצותיו, שהוא טעון (בכתב יד רומי: 'שהיא טעונה') ברכה לפניה ולאחריה – משום ברייה, אף שאין בה כשיעור זית שלם עם גרעינו.
בבבלי ברכות לח,ב-לט,א אמרו: אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחילה וסוף (לפניו ולאחריו).
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: היכי מברך רבי יוחנן על זית מליח? כיון דשקליה לגרעיניה בצר ליה שיעוריה! סופיה אמאי מברך? - אמר ליה: מי סברת זית קטן אכל רבי יוחנן, זית גדול אכל, דכי שקליה לגרעיניה איתיה לשיעוריה / פש ליה שיעוריה, דתנן (משנה כלים יז,ח): כזית שאמרו - לא קטן ולא גדול אלא בינוני.
בבבלי אמרו, שרבי יוחנן בירך על הזית משום שאכל זית גדול, ואילו שיעור כזית הוא זית בינוני. ובירושלמי אמרו, שרבי יוחנן בירך על הזית משום ברייה.
נראה שרבי חייא בר אבא, שראה את רבי יוחנן אוכל את הזית, ראה שהזית בינוני בלי גרעינו, ולכן תהה על כך שרבי יוחנן בירך עליו. משום כך הירושלמי מסביר את מעשה רבי יוחנן על פי שיטתו בעניין ברייה. אך רבי ירמיה ורבי זירא, שלא ראו את המעשה וכנראה גם לא הכירו את ההלכה של רבי יוחנן בעניין ברייה, העמידו את המעשה בזית גדול דווקא ("ברכות פרק שישי", עמוד 305).
מלשון המעשה ברבי יוחנן הן בבבלי והן בירושלמי שרבי יוחנן בירך על הזית "תחילה וסוף" או "לפניו ולאחריו" משתמע, שגם בברכה שלפני אכילת הזית היה חידוש, שאם לא כן, היו מציינים רק את העובדה שבירך לאחריו. אף רבי ירמיה בקושייתו לרבי זירא בבבלי תהה על עצם העובדה שרבי יוחנן בירך על הזית, ולא הזכיר ברכה שלאחריו דווקא. אף מדברי רבי יוחנן בירושלמי: "אפילו אכל פרידה אחת... שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה" משתמע, שגם בברכה שלפני אכילת ברייה קטנה יש חידוש, וברגיל אין מברכים ברכה לפני אכילת פחות מכזית. הרי שהיה פשוט לאמוראים שדין ברכה לפני האכילה כדין ברכה לאחריה, ואין מברכים על אכילה של פחות מכזית לא לפניה ולא לאחריה ("ברכות פרק שישי", עמוד 306).
יש להעיר, שכמה כתבי יד של הבבלי גרסו בקושיית רבי ירמיה בסופה: "סופיה אמאי מברך?", אך נראה שהוא תוספת פירוש.
אפשר שהתהייה של רבי חייא בר אבא ושל רבי ירמיה על רבי יוחנן אינה על עצם הברכה שבירך על הזית לפניו ולאחריו אלא היא על סוג הברכה שבירך, שלדעתם היה לו לברך לפניו "שהכל" ולאחריו "בורא נפשות רבות" (ראה בבלי ברכות לח,ב המובא להלן בעניין ברכה על ירק שלוק, שדנו מה בירך רבי יוחנן על הזית לפניו ולאחריו).
יש להדגיש, שכאן הנידון הוא ברכה על אכילת דבר שאין בו כזית כשלעצמו, ואילו במקומות אחרים (בשני התלמודים, ראה להלן בהלכה זו) הנידון הוא ברכת הלחם לפני הסעודה על פרוסה שאין בה כזית או ברכת הלחם על פרוסה ועל פירורים בתוך תבשיל שאין בהם כזית, ואין הנידונים הללו דומים.
בבליא
הכינוי "בבלי" רגיל בפיו של רבי יוחנן בצורתו הארמית "בבליא". כך הוא כינה את רבי אלעזר, את רבי חייא בר ווא (כאן), את רבי שמעון בר ווא, את רבי איסה ואת רבי זכיי ("מסורות ארץ-ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמוד 34, הערה 191).
• • •
במשנה שנינו: "על פירות האילן הוא אומר: בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן".
ובמשנה ברכות ז,ה שנינו: אין מברכים על היין ("בורא פרי הגפן") עד שייתן לתוכו מים; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מברכים ("בורא פרי הגפן" גם על יין שאינו מזוג במים).
מביאים ברייתא: יין, בזמן שהוא כמות שהוא (באותו מצב שהיה בו, בלא שינוי) – שאינו מזוג במים, - אומרים עליו: "בורא פרי העץ" – ולא "בורא פרי הגפן", מפני שיין שאינו מזוג במים אינו נחשב יין הראוי לברכת "הגפן", אלא הוא מיץ פירות בלבד, וצריך לברך עליו כעל ענבים, ואין נוטלין ממנו לידים – אין רוחצים ממנו את הידיים לצורכי טהרה, מפני שמיץ פירות אינו נחשב משקה, ולכן אינו כשר לנטילת ידיים, בזמן שהוא מזוג (מעורב) – במים, - אומרים עליו: "בורא פרי הגפן", ונוטלין ממנו לידים – מפני שיין מזוג אינו מיץ פירות, אלא הוא נחשב משקה, ולכן הוא כשר לנטילת ידיים; דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני). וחכמים אומרים: בין חי (ייו נקי שלא נמזגו בו מים) בין מזוג – גם אם הוא חי וגם אם הוא מזוג, - אומרים עליו: "בורא פרי הגפן" – מפני שאף יין שאינו מזוג במים נחשב יין הראוי לברכת "הגפן", ונוטלין ממנו לידים – מפני שהוא נחשב משקה, ולכן הוא כשר לנטילת ידיים.
אמר רבי אבא (אמורא בדור השלישי): אין בו – בנטילת ידים ביין, משום אובדן (קלקול, הפסד) אוכלין – מפני שמותר להשתמש באוכלים לא רק לאכילה אלא גם לשאר צרכים, ואין אסור לאבד אוכלים אלא בדרך השחתה וקלקול.
משנתנו בעניין ברכת "הגפן" שאינה מבחינה בין יין מזוג ליין חי היא כחכמים, אבל לרבי אליעזר משנתנו עוסקת ביין מזוג.
בתוספתא ברכות ד,ג שנו: יין חי - מברכים עליו: "בורא פרי העץ", ונוטלים הימנו לידיים (שמי פירות בכלל מים). ואם נתן לתוכו מים - מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", ואין נוטלים ממנו לידיים (שאין יין בכלל מים); דברי רבי ליעזר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך / אחד חי ואחד מזוג - מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", ואין נוטלים ממנו לידיים (מפני הפסד אוכלים).
בבבלי ברכות נ,ב אמרו: תנו רבנן: יין, עד שלא נתן לתוכו מים - אין מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", אלא: "בורא פרי העץ", ונוטלים ממנו לידיים, משנתן לתוכו מים - מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", ואין נוטלים ממנו לידיים; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך - מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", ואין נוטלים הימנו לידיים.
כמאן אזלא הא דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכיו בפת (מותר להשתמש בה לא רק לאכילה אלא גם לשאר צרכים), כמאן? - כרבי אליעזר (המתיר ליטול ידיים ביין חי).
בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן יט נאמר: אנשי מזרח (בני בבל) אין מברכים על היין אלא מזוג, ובני ארץ ישראל מברכים עליו כשהוא חי.
לפי הברייתא שבתוספתא ובבבלי, רבי אליעזר סובר שניתן ליטול ידיים ביין חי, אך אין ליטול ביין מזוג, וחכמים סוברים שאין ליטול ביין בין חי בין מזוג. ואילו לפי הברייתא שבירושלמי, רבי אליעזר סובר שאין ליטול ביין חי, אך ניתן ליטול ביין מזוג, וחכמים סוברים שניתן ליטול ביין בין חי בין מזוג.
בברייתא לא מפורש מה מטרת הנטילה המוזכרת, האם לניקיון או לצורכי טהרה. כמו כן לא מבואר מדוע יש להימנע מנטילה במקרים מסוימים, האם בגלל שסוג מסוים של יין אינו כשר לנטילה או משום החשש להפסד אוכלים (כך משמע בירושלמי ומפורש בבבלי).
ממקורות רבים בספרות חכמים עולה שבארץ ישראל היו נוהגים לשתות יין חי והוא נחשב לסתם יין, ואילו בבבל הורגלו לשתות יין מזוג, ושתיית יין חי היתה דבר מוזר בעיניהם. יש שהציעו לתלות הבדל זה בכך שבארץ ישראל היין היה מצוי בשפע, ואילו בבבל לא כך היה, ומחמת יוקרו הורגלו לשתות יין מזוג. הסבר זה עולה בקנה אחד עם ההבדל שבין נוסח הברייתא בתוספתא ובבבלי לנוסח הברייתא בירושלמי: שפע היין בארץ ישראל איפשר להתיר שימוש נרחב ביין לנטילת ידיים, לעומת זאת מיעוט היין בבבל גרם צמצום היתר זה. לכן, מלבד האפשרות להסביר את חילוף הנוסח על פי שיקולים הלכתיים או כנובע מהחלפת חלקי המשפט בירושלמי מחמת שיבוש, ניתן גם לשער שאולי נוסח התוספתא משקף מציאות בבלית שממנה משתלשלת הלכה בבלית ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 86-88).
רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שמן זית - אומרים עליו: "בורא פרי העץ" – אין לשמן ברכה בפני עצמו, ויש לברך עליו כעל זיתים.
ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי חייא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'חננא') בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) קומי – לפני רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ומתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) אומרת כך (ששמן זית - אומרים עליו: "בורא פרי העץ", ששנינו): חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: "בורא פרי הגפן" – היין יש לו ברכה בפני עצמו, ואין לברך עליו כעל ענבים. ויש להציע דיוק מהמשנה (כדי לבסס את הסיוע): ויין לאו (בכתב יד רומי: 'לא') שחוק (כתוש) הוא?! (בתמיהה) – הרי היין השתנה מן הפרי שממנו נעשה, שהיין נעשה על ידי שכתשו את הענבים! לא מר (בכתב יד רומי: 'אמר') – לא אמר (התנא במשנה) אלא חוץ מן היין – רק ליין יש ברכה בפני עצמו, כיוון שהשתנה מן הפרי שממנו נעשה, הא – אבל שאר כל הדברים אף על פי ששחוקין – אפילו השתנו מן הפירות שמהם נעשו, כגון השמן שנעשה על ידי שכתשו את הזיתים, - בעינן (כמות שהם, בלא שינוי) הן – הם נחשבים כמו הפירות שמהם נעשו, ומברכים עליהם "בורא פרי העץ", ואין להם ברכה בפני עצמם. מכאן סיוע לקביעה לעיל, ששמן זית - אומרים עליו: "בורא פרי העץ".
בבבלי ברכות לה,ב אמרו: "חוץ מן היין" וכו'. - אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית - מברכים עליו: "בורא פרי העץ" (כמו על הזית).
בבבלי שם אמרו, שיין יש לו ברכה בפני עצמו משום שהוא משביע, אבל שמן אין לו ברכה בפני עצמו משום שאינו משביע.
• • •
במשנה שנינו: "ועל פירות הארץ הוא אומר: בורא פרי האדמה. ועל הירקות הוא אומר: בורא פרי האדמה".
דנים בעניין ברכה על ירק שלוק.
שליקה נעשית בכמות גדולה של מים רותחים, וזמן השליקה הוא קצר יחסית. בישול נעשה בכמות מועטה יחסית של מים, וזמן הבישול עשוי להיות ממושך ("על שולחן האוכל הארץ ישראלי בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד", עמודים 39-41).
נראה שבדרך כלל השורש של"ק והשורש בש"ל נרדפים. כששני השורשים הללו נזכרים יחד, השורש של"ק משמעו בישול יתר או חליטה ברותחים (יציקת מים רותחים על הדבר או שרייתו במים רותחים).
רבי אבא אמר (אמורא בדור השלישי): רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) תרויהון (צריך לומר: 'תריהון') אמרין: – שניהם אומרים: ירק שלוק (מבושל) - אומרים עליו – מברכים לפני אכילתו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו" – ואין לברך עליו "בורא פרי האדמה" כעל ירק שאינו מבושל, מפני שהוא נחשב שנשתנה מכמות שהיה, שהבישול יש בו עיבוד ושינוי טעם של הירקות.
רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם שמואל: ראשי לפתות (פקעות של ירק ממשפחת המצליבים המשמשות למאכל) ששלקן – שבישל אותם, אם בעיינן (כמות שהם, בלא שינוי) הן – אם הם בשלמותם, שלא נשתנו בצורתם לאחר הבישול, - אומרים עליהן – מברכים לפני אכילתם: "בורא פרי האדמה", שחקן – כתש אותם לאחר הבישול, - אומר עליהן – מברך לפני אכילתם: "שהכל נהיה בדברו" – מפני שנשתנו בצורתם ואינם ניכרים כלל. רבי אבא ורבי זעורא חלוקים בדעת שמואל, שלפי רבי אבא דעת שמואל היא שירק שלוק ברכתו "שהכל" אפילו בעינו, ולפי רבי זעורא דעת שמואל היא שירק שלוק ברכתו "שהכל" אם אינו בעינו.
ומציעים קושיה ממשנה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ומתניתא אמרה (צריך לומר: 'לא אמרה' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) לא אומרת כך (ששנינו): (אפשר שכאן המונח מתפרש בתמיהה: 'מתניתא אמרה כן?!' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי")) חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ" – הלחם יש לו ברכה בפני עצמו, ואין לברך עליו כעל פירות הארץ. ויש להציע דיוק מהמשנה (כדי לבסס את הקושיה): ופת לאו (בכתב יד רומי: 'לא') שחוקה (כתושה) היא?! (בתמיהה) – הרי הלחם השתנה מן הפרי שממנו נעשה, שהלחם נעשה על ידי שכתשו את גרגרי התבואה! לא מר (בכתב יד רומי: 'אמר') – לא אמר (התנא במשנה) אלא חוץ מן הפת – רק ללחם יש ברכה בפני עצמו, כיוון שהשתנה מן הפרי שממנו נעשה, הא – אבל שאר כל הדברים אף על פי ששחוקין – אפילו השתנו מן הפירות שמהם נעשו, כגון ראשי לפתות ששלקם ושחקם, - בעינן הן – הם נחשבים כמו הפירות שמהם נעשו, ומברכים עליהם: "בורא פרי האדמה". מכאן שירק שלוק ברכתו "בורא פרי האדמה", בניגוד לרבי אבא בשם רב ושמואל, וכן ראשי לפתות ששלקם ברכתם "בורא פרי האדמה" אפילו שחקם, בניגוד לרבי זעורא בשם שמואל. - אין מתרצים קושיה זו.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ב,ה.
רבי חייא בר ווא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ר' חייה', והוא רבי חייא בר ווא. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): זית כבוש (מותקן בתוך ציר כלשהו לשם שימור לזמן רב) - אומרים עליו – מברכים לפני אכילתו: "בורא פרי העץ" – מפני שאינו נחשב שנשתנה מכמות שהיה.
רבי בנימין בר יפת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: ירק שלוק - אומרים עליו – מברכים לפני אכילתו: "שהכל נהיה בדברו" – מפני שהוא נחשב שנשתנה מכמות שהיה, כמו שאמר לעיל רבי אבא בשם רב ושמואל.
רבי חייא בר ווא ורבי בנימין בר יפת חלוקים בשמועה שקיבלו מרבי יוחנן רבם בשניים: בנושא השמועה (זית כבוש או ירק שלוק) ובדין (לעניין הברכה). ומחלוקת עקרונית יש ביניהם לעניין הברכה כפי שסבורים רבי שמואל בר רב יצחק ורבי זעורא להלן, שלפי רבי חייא בר ווא, דעת רבי יוחנן היא שפרי כבוש או שלוק אינו נחשב שנשתנה מכמות שהיה, ואילו לפי רבי בנימין בר יפת, דעת רבי יוחנן היא שפרי כבוש או שלוק נחשב שנשתנה מכמות שהיה.
הירושלמי מניח שלפי רבי יוחנן פרי כבוש ופרי שלוק דינם שווה, משום שרבי יוחנן עצמו קבע ש"כבוש כרותח" (ירושלמי תרומות י,ח).
ומציעים סיוע ממקור תנאי לדברי אמורא: אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): מתניתא מסייעא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה פסחים ב,ו) מסייעת לרבי בנימין ברבי יפת: אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין – אין יוצאים ידי חובת אכילת מרור בלילה הראשון של חג הפסח בירקות ממיני המרור אם הם כבושים או שלוקים או מבושלים. ויש לדייק מהמשנה (כדי לבסס את הסיוע): אם בעיינן הן - אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח! – אילו היו ירקות שלוקים נחשבים שלא נשתנו מכמות שהיו - היו יוצאים בהם ידי חובת אכילת מרור בפסח! אלא, מכיוון שאין יוצאים בהם ידי חובה, הרי הם נחשבים שנשתנו מכמות שהיו. מכאן סיוע לרבי בנימין בר יפת, שירק שלוק - אין אומרים עליו: "בורא פרי האדמה", אלא: "שהכל נהיה בדברו".
אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מאן ידע (ב"שרידי הירושלמי" כאן ובמקבילה: 'חכם' - יודע) משמע מן רבי יוחנן יאות? – מי יודע לשמוע מרבי יוחנן יפה (נכון)? (מי מדייק יותר בשמועות שקיבל מרבי יוחנן?) רבי (הסופר במסירה שלפנינו הוסיף בטעות ל' בראש המילה) חייא בר ווא א(מ')[ו] (תוקן על פי "שרידי הירושלמי" והמקבילה) רבי בנימין בר יפת? לא רבי חייא בר ווא?! (בתמיהה) – הרי ודאי שרבי חייא בר ווא מדייק יותר בשמועות שקיבל מרבי יוחנן! ולכן השמועה שמסר רבי חייא בר ווא בשם רבי יוחנן מהימנה יותר מהשמועה שמסר רבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן, על אף הסיוע לרבי בנימין בר יפת מהמקור התנאי שהציע רבי שמואל בר רב יצחק. ועוד מן הדא: – ועוד מזאת (יש להביא ראיה נוספת ממעשה הלכתי לשמועה שמסר רבי חייא בר ווא בשם רבי יוחנן): מן מה דאנן חמיין רבנין רברביא (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה אין מילה זו) עלון (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'עלין') לאִבַּרְיָיתָא – ממה שאנחנו רואים את החכמים הגדולים נכנסים להבראות (עריכת סעודות של קידוש החודש), ונסבין תורמוסין ומברכין עליהון: – ולוקחים תורמוסים (אחד מהסוגים של משפחת הקטניות, שזרעיו נאכלים) ומברכים עליהם: "בורא פרי האדמה". ותורמוסין לאו (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'לא') שלוקין הן?! (בתמיהה) – הרי התורמוסים שלוקים הם, שכן אין אוכלים אותם חיים מחמת מרירותם אלא שלוקים! מכאן שעל ירקות שלוקים מברכים: "בורא פרי האדמה", כמו שאמר רבי חייא בר ווא.
ודוחים (את הצעת הסיוע לרבי בנימין בר יפת ואת הראיה לרבי חייא בר ווא בהצעת הבחנה בין העניינים השונים שהושוו): אין תימר (נראה שצריך לומר במקום מילים אלו: 'או נימר' - או נֹאמַר (לעיתים נדירות 'או נימר' מתפרש כמו 'נימר' בלי 'או' לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי"), והמשפט שהוא מציע אינו משפט ברירה. עם זאת, יש לשים לב ש"או נימר" כאן מציע דחייה, שדומה קצת מעצם טיבה למשפט ברירה, כמקובל בביטוי "נימר" ("הערות וביאורים בירושלמי", "סידרא" י, עמוד 80 (על הירושלמי במקום אחר))): שנייא היא – שונה היא (שונה הוא הדבר), שאמרה התורה – במצוות הפסח: "עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב,ח) – חייבים לאכול את בשר קורבן הפסח עם מרורים (שם כללי למספר צמחים מרים). לאחר ששלק את הירקות ממיני המרור פסק מלהתקיים טעמם המר, ולכן אין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מרור בפסח. אבל לעניין ברכה, אין ירקות שלוקים נחשבים שנשתנו מכמות שהיו, ומברכים עליהם: "בורא פרי האדמה". הרי שאין מהמשנה פסחים סיוע לרבי בנימין בר יפת, שירק שלוק - אין אומרים עליו: "בורא פרי האדמה", שלא כמו שאמר רבי שמואל בר רב יצחק; תורמוסין כיון (ברש"ס ובכמה דפוסים: 'וכיון') ששלקן - בטלה מרתן (מרירותם, טעמם המר) – תורמוסים אינם ראויים לאכילה חיים מחמת מרירותם, ולאחר ששלק אותם פסק מלהתקיים טעמם המר והם ראויים לאכילה, ולכן מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה". אבל ירקות שהם ראויים לאכילה חיים, כשהם שלוקים הם נחשבים שנשתנו מכמות שהיו, ולכן אין מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה", אלא: "שהכל נהיה בדברו". הרי שאין מהמעשה בתורמוסים ראיה לרבי חייא בר ווא, שירק שלוק - אומרים עליו: "בורא פרי האדמה", שלא כמו שאמר רבי זעורא (על פי רז"פ ורא"מ לונץ. - שתי הדחיות האמורות כאן סותרות זו את זו).
ומתרצים את הסתירה בין שתי המימרות האמוראיות: אמר רבי יוסי בירבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא פליגין – ולא חלוקים (שתי המימרות הסותרות לכאורה שאמרו רבי חייא בר ווא ורבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן אינן חולקות זו על זו, בניגוד למה שהיו סבורים רבי שמואל בר רב יצחק ורבי זעורא, כיוון שיש הבחנה עקרונית בין המקרים). זית, על ידי שדרכו ליאכל חי – מפני שזית עשוי להיאכל חי (לא כבוש ולא שלוק. זיתים נאכלים חיים לאחר שפוצעים אותם כדי להוציא מהם את המרירות), אף על פי שכבוש (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'אפילו כבוש') - בעינו הוא – אף כשהוא כבוש אינו נחשב שנשתנה מכמות שהיה, שהכבישה אינה משנה אותו אלא רק משפיעה על טעמו, ולכן מברכים עליו: "בורא פרי העץ" (הזיתים בספרות חכמים: זיתי מאכל נאכלו בעיקר כבושים במלח. אכלו אותם שלוקים או מלוחים. יש שהטבילום בחומץ או שפצעום ואכלום). אבל ירק – אם דרכו להיאכל חי, כיון ששלקו - נשתנה – כשהוא שלוק הוא נחשב שנשתנה מכמות שהיה, שהשליקה משנה אותו, ולכן אין מברכים עליו: "בורא פרי האדמה", אלא: "שהכל נהיה בדברו" (אבל אם אין דרכו להיאכל חי, כגון תורמוסים, כשהוא שלוק מברכים עליו: "בורא פרי האדמה". - רשב"א ומפרשי הירושלמי הגיהו: 'זית על ידי שאין דרכו ליאכל חי...', אם משום שסברו בטעות שזיתים לא נאכלו חיים (בתקופת התלמוד היו פוצעים את הזיתים ואוכלים אותם חיים), ואם בהשפעת דברי רב חסדא בבבלי המובא להלן ובהנחה שכבוש ושלוק דינם שווה. אלא שלגרסה זו אין מובן המשך המשפט, והיה צריך לומר רק: 'כבוש בעינו הוא', בלי 'אפילו').
לפי רבי יוסי בירבי אבון, רבי חייא בר ווא לא דיבר אלא בזית כבוש ורבי בנימין בר יפת לא דיבר אלא בירק שלוק.
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
בבבלי ברכות לח,ב אמרו: "ועל הירקות הוא אומר" וכו'. - קתני ירקות דומיא דפת. מה פת שנשתנית על ידי האור (אפייה באש), אף ירקות שנשתנו על ידי האור (ולא רק ירקות חיים). - אמר רבנאי משמיה דאביי: זאת אומרת: שלקות (ירקות שנתבשלו) - מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה".
דרש (דרשה ברבים) רב חסדא משום רבנו, ומנו? - רב: שלקות - מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה"; ורבותינו היורדים מארץ ישראל, ומאן נינהו? - עולא משמיה דרבי יוחנן, אמרו: שלקות - מברכים עליהם: "שהכל נהיה בדברו"; ואני (רב חסדא) אומר: כל (ירק) שתחילתו (בעודנו חי מברכים עליו:) "שהכל נהיה בדברו" (שאין רגילים לאוכלו חי), שלקו (שזו דרך אכילתו הרגילה) / סופו - "בורא פרי האדמה" (כי נעשה טוב יותר על ידי השליקה), וכל שתחילתו "בורא פרי האדמה" (שהוא ראוי כבר לאכילה), שלקו / סופו - "שהכל נהיה בדברו" (כי שליקתו פוגמת בטיבו).
דרש רב נחמן משום רבנו, ומנו? - שמואל: שלקות - מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה"; וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומאן נינהו? - עולא משמיה דרבי יוחנן, אמרו: שלקות - מברכים עליהם: "שהכל נהיה בדברו"...
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שלקות - מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה". רבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: שלקות - מברכים עליהם: "שהכל נהיה בדברו". - אמר רב נחמן בר יצחק: קבעה עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת (שהרי עולא מסר בבבל את דברי רבי יוחנן כגרסת רבי בנימין בר יפת).
תהי בה / מתקיף לה רבי זירא: וכי מה עניין רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא?! (כיצד היה אפשר להשוות בין רבי בנימין בר יפת לבין רבי חייא בר אבא?) רבי חייא בר אבא דייק וגמר שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא דייק; ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דרבי יוחנן, ורבי בנימין בר יפת לא מהדר; ועוד, בר מן דין ובר מן דין (מלבד נימוקים אלה של ההבדל בין שני האמוראים, אפשר להביא ראיה גם ממנהגו של רבי יוחנן), דההוא תורמוסא דשלקי ליה שבע זמנין בקידרא ואכלי ליה בקינוח סעודה, אתו ושאלו לרבי יוחנן, ואמר להו: מברכין עילויה: "בורא פרי האדמה"; ועוד, אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח (מלוח הריהו כמבושל) ובירך עליו תחילה וסוף (לפניו ולאחריו). אי אמרת בשלמא במילתיה קאי / שלקות במילתייהו קיימי (ואין השליקה פוגמת בטיבם) - בתחילה מברך עליו (על הזית) / תחילתו: "בורא פרי העץ", ולבסוף מברך עליו / וסופו ברכה אחת מעין שלוש / "על העץ ועל פרי העץ", אלא אי אמרת לאו במילתיה קאי / שלקות אשתנו - בשלמא בתחילה מברך עליו / תחילתו: "שהכל נהיה בדברו", אלא לבסוף / סופו מאי מברך? (שלפי כמה דיעות, דבר שמברכים עליו בתחילה "שהכל" - אין אחריו ברכה אחרונה) - דילמא: "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא".
מתיב רב שמואל בר יצחק: אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. ואי סלקא דעתך במילתיה קאי / ואי אמרת שלקות לא אשתנו - שלוקים אמאי לא? (משום מה לא יהיו כשרים למרור?) - שאני התם, משום דבעינן טעם מרור וליכא (שטעם המרירות נעלם לאחר הבישול, ולכן אין להוכיח מכאן שבישול פוגם את הירקות).
ובבבלי פסחים לט,ב אמרו: ...אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור - יוצאים בו, כל שאין בו טעם מרור - אין יוצאים בו.
בבבלי למדו ממה שהשווה התנא של המשנה ירקות לפת, שהמשנה מדברת אף בירקות שלוקים, ומכאן שברכתם "בורא פרי האדמה". ואילו בירושלמי למדו ממה שהוציא התנא של המשנה פת מכלל ירקות, שירקות שלוקים ברכתם "בורא פרי האדמה" אפילו שחקם.
לפי רב חסדא בבבלי, רב אמר שירקות שלוקים ברכתם "בורא פרי האדמה". ולפי רבי אבא בירושלמי, רב אמר שירקות שלוקים ברכתם "שהכל".
לפי רב נחמן בבבלי, שמואל אמר שירקות שלוקים ברכתם "בורא פרי האדמה". ולפי רבי אבא בירושלמי, שמואל אמר שירקות שלוקים ברכתם "שהכל". ולפי רבי זעורא בירושלמי, שמואל אמר שראשי לפתות ששלקם, אם בעינם הם ברכתם "בורא פרי האדמה", ואם שחקם ברכתם "שהכל".
בבבלי אמרו, שעולא אמר בשם רבי יוחנן שירקות שלוקים ברכתם "שהכל".
לפי הבבלי, אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שירקות שלוקים ברכתם "בורא פרי האדמה". ולפי הירושלמי, אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שזית כבוש ברכתו "בורא פרי העץ". בירושלמי הניחו שכבוש ושלוק דינם שווה, והנחה זו גרמה שבבבלי הסבו את מימרת רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן לעניין ירק שלוק.
לפי שני התלמודים, אמר רבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן שירקות שלוקים ברכתם "שהכל".
שתי ראיותיו של רבי זעורא בירושלמי לנכונות השמועה שמסר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן ישנן אף בבבלי.
בבבלי אמרו, שרבי יוחנן הורה לברך על תורמוס שלוק "בורא פרי האדמה". ובירושלמי אמרו, שהחכמים בירכו על תורמוסים שלוקים "בורא פרי האדמה".
המעשה ברבי חייא בר אבא שראה את רבי יוחנן שאכל זית מופיע בירושלמי לעיל. מדברי רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא במעשה הזה שנאמרו בירושלמי: "לית לך: כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו?!", משתמע שרבי יוחנן בירך על הזית "בורא פרי העץ", שהיא הברכה על מין שבעה. אפשר שדברי רבי יוחנן אלו לא נמסרו בבבל, ולכן הוכיחו בבבלי שרבי יוחנן בירך על הזית "בורא פרי העץ" מן העובדה שהוא בירך עליו גם לאחריו.
הקושיה של רבי שמואל בר רב יצחק בבבלי על רבי חייא בר אבא מהמשנה בפסחים היא הסיוע שלו בירושלמי לרבי בנימין בר יפת. התירוץ של הקושיה בבבלי היא הדחייה של הסיוע בירושלמי.
החילוק לפי רבי יוסי בירבי בון בירושלמי בין ירק שלוק שדרכו להיאכל חי ובין ירק שלוק שאין דרכו ליאכל חי הוא כדברי רב חסדא בבבלי.
רבי חייא בר אבא, בבלי שעלה לארץ ישראל, מוסר בשם רבי יוחנן שהברכה על שלקות היא "בורא פרי האדמה". רבי בנימין בר יפת, כנראה יליד ארץ ישראל, מוסר כמו עולא בשם רבי יוחנן שהברכה היא "שהכל נהיה בדברו". רבי זירא מתאמץ להמעיט את מהימנותו של רבי בנימין בר יפת. יוצא שלפי התלמידים הבבליים של רבי יוחנן, רבי יוחנן מלמד כשמואל בבבל.
נראה שכל אחד מתלמידיו של רבי יוחנן למד, לא ממה ששמע הלכה מפורשת מפיו, אלא ממעשה שראה אצל רבו, וכל אחד פירש את המעשה לפי שיטתו הוא. על העובדות אין מחלוקת: על זית כבוש (מליח לפי הבבלי) בירך רבי יוחנן "בורא פרי העץ". על תורמוסים (שצריכים לשלוק אותם לפני אכילתם) בירכו "בורא פרי האדמה". מזה לומדים הבבליים שרבי יוחנן סובר שהברכה על שלקות בכלל היא הברכה הרגילה ולא "שהכל". אולם האם אפשר להביא ראיה מזית כבוש ומתורמוסים על שלקות בכלל? האם יש סתירה למה שמלמד רבי יוחנן לפי רבי בנימין בר יפת ששלקות מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו"? בוודאי לא! וכמו שמחלק רבי יוסי בירבי בון בירושלמי. שיטת ארץ ישראל היא ששינוי בפרי גורם לשינוי בברכה.
גם רב עומד בשיטת רבי יוחנן, לפי מה שמפרש רב חסדא בבבלי את דבריו שאינו חולק על רבי יוחנן. רב חסדא מסביר שהחילוק הוא בין ירק שדרכו לאוכלו חי לבין ירק שדרכו לאוכלו מבושל. רב האומר שבשלקות הברכה היא "בורא פרי האדמה" מדבר, לפי רב חסדא, בדבר שדרכו לאוכלו מבושל, כגון תורמוסים. ורבי יוחנן מדבר בדבר שדרכו לאוכלו חי ולא מבושל. כפי שרבי יוחנן אינו סותר את עצמו, לפי מה שמסביר רבי יוסי בירבי בון, כך אין רב עומד בניגוד לרבי יוחנן, לפי מה שמסביר רב חסדא ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמודים 330-332).
בירושלמי: רבי חייא בר ווא בשם רבי יוחנן: זית כבוש - אומרים עליו: "בורא פרי העץ". בבבלי: אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחילה וסוף. מה שבירך לא מובא בבבלי, והבבלי משתדל להגיע לטיב הברכה מתוך דיוק. הבבלי החליף סיפור אחד של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן בסיפור אחר, שהוא קרוב בצורתו החיצונית לסיפור הירושלמי כאן, אבל למעשה דן הוא בשאלה אחרת לגמרי.
סיפור אחר זה מובא בירושלמי לעיל בקשר לברכה אחרונה על דבר שלם שהוא פחות מכזית (ברייה): "רבי יוחנן נסב זייתא ובירך לפניו ולאחריו והוה רבי חייא בר ווא מסתכל ביה". במעשה זה לא הוזכר איזו ברכה בירך על הזית (שהוא מליח בוודאי, כמו שמדגיש הבבלי, אף על פי שהוא מובן מאליו, ואין לירושלמי שום עניין מיוחד להזכירו), אבל ברור שהיתה "בורא פרי העץ". כך הביא הבבלי סיפור אחר זה לצורכו הוא בתוך הסוגיה של שלקות.
אבל במקום אחר (לח,ב-לט,א) דן הבבלי בשאלה זו, איך בירך רבי יוחנן ברכה אחרונה על דבר שהוא פחות מכזית, מכיוון שהבבלי אינו מכיר כלל במושג של ברייה. בבבלי מתרץ רבי זירא את רבי יוחנן לפי שיטת הבבלי. הוא אינו מכיר כלל את הצורך לברך ברכה אחרונה על ברייה פחות מכזית, ומפרש את מעשה רבי יוחנן שבירך בסוף, מכוח העובדה שבכל זאת היה כאן שיעור של כזית ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמודים 333-334).
אברייתא
בירושלמי ברכות ו,ד אמרו: אמר רבי זעירא: ויאות. מן מאן דאנן חמיין רבנן סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה...
"אברייתא" שבמאמרו של רבי זעורא כאן מקביל ל"ריש ירחא" שבמאמרו של רבי זעורא להלן.
בבבלי סנהדרין ע,ב אמרו: תנו רבנן: אין עולים לעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם, ואין עולים לה אלא בפת דגן וקטנית, ואין עולים לה אלא לאור עיבורו (בלילה שלפני יום העיבור שהוא יום שלושים ואחד)...
הקטנית שעולים בה לעיבור החודש לפי הברייתא שבבבלי היא התורמוסים שהיו לוקחים לאברייתא כמסופר בירושלמי כאן.
נהגו לעשות סעודות חגיגיות בכל ראש חודש, כדי לפרסם את ראש החודש. הסעודות נערכו בבתי הכנסת ובבתי המדרש בליל יום שלושים ואחד לחודש היוצא. נכנסו לסעודה מבעוד יום, והמשיכו את הסעודה בלילה. בסיום הסעודה, אחרי ברכת המזון, בירכו על היין, ובירכו ברכה מיוחדת מעין קידוש הנקראת 'קידוש ירחים'.
בירושלמי פסחים א,א אמרו: רבי ירמיה בעי: בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה (של חמץ לפני הפסח)? - מה צריכה ליה? שכן מכניסים לשם (חמץ) באִבָּרִיוֹת ובראשי חודשים (הבראות (סעודות) שבראשי חודשים ("תוספתא כפשוטה", מועד, עמודים 1185-1186). יש לפרש את הוי"ו של 'ובראשי חודשים' כוי"ו של פירוש: באבריות, היינו בראשי חודשים ("ערכי" א, עמוד 88)).
אברייתא (בארמית) = אבריות (בעברית).
'סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם.
סעודת ראש חודש נקראת עיבור החודש, משום שאכלו אותה בראש חודש ביום העיבור ("תוספתא כפשוטה", שם).
• • •
במשנה שנינו: "על הפת הוא אומר: המוציא לחם מן הארץ".
מציעים מחלוקת תנאים: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: איתפלגון רבי נחמן (צריך לומר כאן ובהמשך כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'רבי נחמיה'. - תנא בדור הרביעי) ורבנין – נחלקו רבי נחמיה והחכמים (בנוסח המדויק של הברכה על הפת). רבי נחמן אמר: "המוציא לחם מן הארץ" – הלשון "המוציא" היא לשעבר - שהיה מוציא, שהברכה על הלחם היא על העבר, שבעבר הוציא ה' לחם מן הארץ, שכן כשנברא העולם היתה הארץ מוציאה לחמים גמורים, וכשחטא אדם הראשון נתקללה הארץ ולא הוציאה אלא חיטים, שכתוב: "בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג,יט), ואילו לפני הקללה היה אוכל לחם ללא כל טורח, ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: "מוציא לחם מן הארץ" – הלשון "מוציא" היא להבא - יכול להוציא, שהברכה על הלחם היא על העתיד, שבעתיד יוציא ה' לחם מן הארץ, שכן לעתיד לבוא יהיה הלחם עצמו יוצא מן הארץ.
ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: אתייא אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא (צריך לומר: 'אתיין', 'כאינין', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי. - 'אינון' הוא לשון רבים, ו'אינין' הוא לשון רבות, וכאן בלשון רבות אנו עוסקים) – באות (הולכות) המחלוקות (חילוקי הדיעות) האלה כמחלוקות האלה. לֶפֶת (ירק ממשפחת המצליבים בעל פקעת המשמשת למאכל) - רבי חיננא בר יצחק ורבי שמואל בר אימי (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי) – נחלקו שני החכמים (במשמעות השם "לפת", ושניהם סוברים שהשם "לפת" מורכב מהמילים "לא פת"), חד אמר: – (חכם) אחד אומר: לפת - 'לא פת' היתה?! – ההתייחסות לעבר: וכי לפת זו לא היתה לחם בבריאת העולם?! אלא שכשחטא אדם הראשון נתקללה הארץ ונעשתה הלפת ירק, וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: לפת - 'לא פת' היא עתידה להיות?! – ההתייחסות לעתיד: וכי לפת זו לא תהיה לחם לעתיד לבוא?! שעתידה הלפת להיעשות לחם, שנאמר: - "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים" (תהילים עב,טז) – יהיה שפע של תבואה בארץ ואף בראשי ההרים; ויש לדרוש את הכתוב כמתאר את מה שיהיה לעתיד לבוא, שהארץ תוציא כיכרות לחם (דרשו כך משום ש'פיסה' בארמית - לחם). הרי שנחלקו רבי נחמיה והחכמים בנוסח ברכת הלחם כמו שנחלקו רבי חיננא בר יצחק ורבי שמואל בר אימי בדרש השם "לפת".
משנתנו בעניין נוסח ברכת הלחם כרבי נחמיה, וכך הברכה מצוטטת במקומות שונים.
מטבע הברכה של הפת מייחס לה' את הוצאת הלחם מן הארץ, אך היות והארץ אינה מוציאה לחם אלא חיטים שהאדם עושה מהן לחם, לכן אמרו רבי נחמיה והחכמים שמטבע הברכה מרמז לזמנים שבהם הארץ הוציאה בעבר או תוציא בעתיד לחם מן הארץ.
דרש השם "לפת" - 'לא פת' הוא משום שפקעת הלפת דומה בצורתה לכיכר לחם.
בעולם העתיק היתה הלפת ידועה בסגולותיה הבריאותיות ושימשה רבות למאכל אדם. משום כך השוו בירושלמי כאן בין לפת ובין פת.
ומספרים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בריך קומי רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): "המוציא לחם מן הארץ", וקלסיה – וקילס (שיבח, הילל) אותו (רבי זעורא את רבי ירמיה).
ומציעים תמיהה (על רבי זעורא שקילס את רבי ירמיה): מה?! (בתמיהה) כרבי נחמיה?! – האם דעת רבי זעורא מתאימה לשיטת רבי נחמיה?! וכי עזב רבי זעורא את שיטת החכמים וסבר כרבי נחמיה?! והרי יחיד ורבים - הלכה כרבים!
ומתרצים: שלא לערב ראשי אותיות – רבי זעורא סבר שיש לומר "המוציא" בתוספת ה"א ולא "מוציא", כדי שלא להבליע אחת מהאותיות מ"ם במילים הסמוכות 'העולם' - 'מוציא' ולחבר את שתי המילים למילה אחת, ומשום כך קילס רבי זעורא את רבי ירמיה שאמר "המוציא", ולא משום שסבר כרבי נחמיה.
ומציעים קושיה: מעתה (אם כן) – אם הדברים שלפני כן נכונים, יש להקשות: "המן הארץ" – היה צריך לומר בנוסח הברכה על הפת "המוציא לחם המן הארץ", שלא לערב ראשי אותות (זו צורה ארץ ישראלית) – כדי שלא להבליע אחת מהאותיות מ"ם במילים הסמוכות 'לחם' - 'מן' ולחבר את שתי המילים למילה אחת! – והרי אין מי שמציע להוסיף ה"א בכדי שלא לערב את ראשי האותיות במילים האלו! לכן יש לפרוך את הטעם שהובא לפני כן שבשלו קילס רבי זעורא את רבי ירמיה. - אין מתרצים קושיה זו.
הראשונים נחלקו האם ההסבר "שלא לערב ראשי אותיות" נדחה בשל קושיה זו שהירושלמי אינו מתרץ או שמא ניתן לקיים את ההסבר.
אפשר היה לתרץ קושיה זו, שיש להוסיף ה"א מחשש לעירוב ראשי אותיות רק במקום שתוספת ה"א מתאימה מצד הלשון, כגון "המוציא", אבל במקום שתוספת ה"א אינה מתאימה מצד הלשון, כגון "המן הארץ", שה"א כזו משמשת לתמיהה, אין להוסיף ה"א מחשש לעירוב ראשי אותיות.
ומציעים נפקות (בין רבי נחמיה לחכמים): על דעתיה דרבי נחמן – על (לפי) דעתו של רבי נחמיה, "הבורא פרי הגפן" – כמו שיש לברך על הלחם "המוציא", כך יש לברך על היין "הבורא" (והוא הדין שאר ברכות הפירות), ועל דעתהון דרבנין – על (לפי) דעתם של החכמים, "בורא פרי הגפן" – כמו שיש לברך על הלחם "מוציא", כך יש לברך על היין "בורא" (והוא הדין שאר ברכות הפירות. - גם לפי רבי נחמיה וגם לפי חכמים יש להשוות את מטבע ברכות הפירות למטבע ברכת הלחם, ואף על פי שהטעם של מטבע ברכת הלחם לפי רבי נחמיה וחכמים אינו שייך בברכות הפירות).
בבבלי ברכות לח,א-ב אמרו: תנו רבנן: על הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ". רבי נחמיה אומר: "מוציא לחם מן הארץ".
אמר רבא: ב"מוציא" כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע (לשון עבר)... כי פליגי - ב"המוציא", רבנן סברי: "המוציא" נמי - דאפיק משמע... ורבי נחמיה סבר: "המוציא" - דמפיק משמע (לשון הווה, ואין ראוי להשתמש במילה זו כברכה על העבר)...
משתבחי ליה רבנן לרבי זירא ברב זביד אבוה דרבי שמואל / שמעון בר רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות. אמר להם (רבי זירא לחכמים): כשיבוא לידכם הביאוהו לידי. זימנא חדא איקלע קמייהו / לגבייהו, אתיוה ניהליה, כי אתא אפיקו / קריבו ליה ריפתא, אמר ליה: ליבצע מר, פתח ואמר "מוציא לחם מן הארץ". אמר (רבי זירא): זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא ובקי בברכות? בשלמא אי אמר "המוציא" ואמר לן טעמא - קמשמע לן כרבנן; אלא דאמר "מוציא" מאי קמשמע לן? (שהכל מודים שיוצא ידי חובה כשאומר "מוציא") - ואיהו (רב זביד) דעבד - לאפוקי נפשיה מפלוגתא (והעדיף לברך בלשון הראויה לדעת הכל).
בבבלי מוחלפות שיטותיהם של רבי נחמיה והחכמים, כדי שתהיה משנתנו כחכמים.
לדעת רבא בבבלי, יסוד מחלוקת התנאים הוא לשוני - האם הצורה של בינוני מיודע היא לשון עבר או לשון הווה. מחלוקת זו מושתתת על פרשנות שונה לפסוקים המשתמשים בלשון בינוני מיודע - האם הם בלשון עבר או בלשון הווה. מדברי רבא עולה שמוסכם על כל התנאים שראוי לברך את ברכת הפת בלשון עבר. אבל מהירושלמי נראה שיסוד המחלוקת הוא האם לברך בלשון עבר או בלשון עתיד.
בבבלי סיפרו שרבי זירא התרעם על מי שבירך "מוציא", ובירושלמי סיפרו שרבי זירא שיבח את מי שבירך "המוציא".
אפשר שבארץ ישראל החליפו סיפור בבלי על רבי זירא לפני עלותו לארץ ישראל, שבו ביקר רבי זירא תלמיד בבלי לא מוכר, בסיפור ארץ ישראלי, שבו שיבח רבי זירא את תלמידו המובהק בארץ ישראל, הבבלי רבי ירמיה ("ברכות פרק שישי", עמוד 275).
בבראשית רבה טו,ז נאמר: אמר רבי יעקב בר אחא: איתפלגון רבי נחמיה ורבנין. רבי נחמיה אמר: "המוציא לחם מן הארץ" - שכבר הוציא, ורבנין אמרין: "מוציא" - שעתיד להוציא - "יהי פיסת בר בארץ בראש הרים" וגו' (תהילים עב,טז).
לפת - תרין אמורין, רבי חננא בר יצחק ורבי שמואל בר אמי, חד אמר: לפת - לא פת היית?! וחרנה אמר: לא פת היא עתידה להיות?!
רבי ירמיה בריך קמיה רבי זירא "המוציא לחם מן הארץ" וקלסיה. - כרבי נחמיה?! אתמהא! - אלא שלא לערב את האותיות. - מעתה, "המן הארץ", שלא לערב את האותיות!
הלשון 'מה?! כרבי נחמיה?!' בירושלמי מתחלף ב-'כרבי נחמיה?! אתמהא!' בבראשית רבה.
ובמדרש תהילים קד,יא נאמר: רבי יעקב בר אחא אמר: רבי נחמיה ורבנין, רבי נחמיה אמר: "המוציא לחם מן הארץ" - שהוציא, ורבנין אמרין: "מוציא" - שהוא עתיד להוציא, שנאמר: "יהי פיסת בר בארץ" (תהילים עב,טז).
"יהי פיסת בר בארץ"
בבבלי שבת ל,ב וכתובות קיא,ב ובמדרש תהילים עב,ו נאמר: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (כיכרות לחם), שנאמר: "יהי פיסת בר בארץ" (תהילים עב).
ובספרי דברים פסקה שטו נאמר: "יהי פיסת בר בארץ" (תהילים עב) - שיהיו חיטים מוציאים גלוסקאות כמלוא פיסה (כף) זו של יד.
ומציעים בעיה: רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): אהן דנסב תורמוסא ומברך עילוי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'עלוי', וכן להלן) ונפל (ב"שרידי הירושלמי": 'והוא נפל') מיניה – זה שלוקח תורמוס (זרע של תורמוס, אחד מהסוגים של משפחת הקטניות, שזרעיו נאכלים) ומברך עליו (כדי לאוכלו) והוא (התורמוס) נופל ממנו (לאחר שבירך עליו ולא אכל אותו), מהו מברכה עילוי זמן תניינות? – מהו לברך עליו פעם שנייה? (מה הדין במקרה זה? האם, כשהוא לוקח זרע אחר של תורמוס במקום זה שנפל ממנו, הוא צריך לחזור ולברך עליו, כיוון שהזרע האחר לא היה לפניו בשעה שבירך על הזרע שנפל ממנו, או שלא?)
ומקשים: ומה בינו לבין אמת המים (תעלה להעברת מים ממקום למקום)? – מה ההבדל שבין המקרה הזה ובין המקרה של זה שרוצה לשתות מים מאמת המים, שהוא מברך ואחר כך שותה? והרי הוא שותה מהמים שלא היו לפניו כשבירך עליהם, שהמים שהיו לפניו כשבירך עליהם כבר עברו! ולכן גם במקרה של זה שלוקח מאכל ומברך עליו והוא נופל ממנו והוא לוקח במקומו מאכל אחר מאותו המין, אינו צריך לחזור ולברך עליו, ולא היה לרבי זעורא להסתפק במקרה זה!
ומתרצים (בהצעת הבחנה בין שני המקרים): אמרין: – אומרים: (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין המונח 'אמרין'. - כאן 'אמרין' מתפקד כמונח עזר, שכן בא אחריו מונח אחר ('תמן... ברם הכא...') המציע את השלב הבא והמבהיר את טיבו ותפקידו, שלמעשה מייתר את 'אמרין' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי")) תמן – שם (במקרה של זה שרוצה לשתות מים מאמת המים), - לכך כיוין דעתו (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'לכך נתכוון', וכן להלן) מתחילה – כשהוא מברך הוא מכוון דעתו על המים שיהיו לפניו כשישתה ולא על המים שלפניו, שהרי ידע מתחילה שיעברו המים שלפניו לאחר שיברך עליהם ולא ישתה מהם, ברם הכא – אבל כאן (במקרה של זה שלוקח מאכל ומברך עליו והוא נופל ממנו), - לא לכך כיון דעתו מתחילה – כשהוא מברך אינו מכוון דעתו על המאכל האחר שייקח במקום המאכל שייפול ממנו אלא על המאכל שהוא לוקח, שהרי לא ידע מתחילה שייפול ממנו המאכל לאחר שיברך עליו ולא יאכל אותו. ולכן אין שני המקרים דומים.
ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי חייא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס (בוצע, חותך) – את הפת שהוא מברך עליה. ואינו מברך לאחר שהוא פורס את הפת, שאם יפרוס את הפת ואחר כך יברך, יש לחשוש שמא לאחר שיברך על הפרוסה תיפול ממנו ולא יהא אפשר לאוכלה, ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת שיפרוס מן הפת, כיוון שלא בירך על כל הפת אלא על הפרוסה שנפלה, ונמצא שהברכה שבירך בראשונה נאמרה לבטלה. אבל המברך בשעה שהוא פורס את הפת, אם לאחר שיברך על הפרוסה תיפול ממנו ולא יהא אפשר לאוכלה, לא יצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת שיפרוס מן הפת, כיוון שבירך על כל הפת.
ומציעים היסק: אמר רבי חייא בר ווא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהדין בברייתא): אהן דנסב עיגולא ומברך עילוי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'עלוי', וכן להלן) והכא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'והוא') לא אתי בידיה – זה שלוקח את העיגול (כיכר הלחם) ומברך עליו, והוא (כיכר הלחם) לא בא בידו (כגון שנפל ממנו לאחר שבירך עליו ואי אפשר לאוכלו), - צריך מברכה עילוי זמן תניינות – צריך לברך עליו פעם שנייה (כשיבוא כיכר לחם אחר בידו, הוא צריך לחזור ולברך עליו, כיוון שהכיכר האחר לא היה בידו בשעה שבירך על הכיכר שנפל ממנו).
אמר רבי תנחום בר יודן (אמורא ארץ ישראלי, שקשה לקבוע את זמנו): צריך לומר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – זה שלוקח כיכר לחם ומברך עליו והוא לא בא בידו, צריך לומר: "ברוך שם...", שלא להזכיר שם שמים לבטלה (לשווא, לחינם) – שכיוון שהוא צריך לחזור ולברך עליו, כשיבוא כיכר לחם אחר בידו, נמצא שהברכה שבירך בראשונה נאמרה לבטלה, ולכן צריך לומר לאחר הברכה הראשונה: "ברוך שם..." (מכאן המקור לדין שהמזכיר שם שמים לבטלה צריך לומר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שהוא שבח לה').
מפרשי הירושלמי מפרשים, שאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" היא לשם תיקון ברכה ראשונה שהיתה לבטלה. אפשר לפרש פירוש אחר בירושלמי, שאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לא באה לתקן את הברכה הראשונה שכבר נאמרה לבטלה ואי אפשר לתקנה, אלא תיקנו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לאחר ברכה שנייה שהיא בגדר ספק, שהרי רבי זעורא בעי האם צריך לברך תניינות.
ואפשר להסביר את התקנה של אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שזה כאילו הוא מתנה למפרע, אם הוא חייב בברכה הרי הוא מברך את הברכה כתקנה ואמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינה אלא הוספה, ואם אינו מחויב בברכה אומרה על סמך הגמר של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ולדעת רבי תנחום בר יודן מותר לברך ברכה מסופקת בצורה זו ("עיונים ומחקרים" ב, עמודים 14-15).
יש להעיר על פירוש זה, שמן ההיסק שהציע רבי חייא בר ווא נפשט ספקו של רבי זעורא, וברכה שנייה אינה בגדר ספק.
בבבלי ברכות לט,א-ב אמרו: אמר רב חייא בר אשי אמר רב: פת צנומה (מיובשת) בקערה (בתוך תבשיל) - מברכים עליה: "המוציא". ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת (יש לברך את ברכת "המוציא" עם חתיכתה של הפרוסה מכיכר הלחם, והפת הצנומה היא כבר פרוסה ועומדת). - ...אלא אמר רבא: צריך שתכלה ברכה על הפת (בעודה שלימה) / מברך ואחר כך בוצע.
בבבלי אמרו שרבי חייא חולק על הדיעה שמברכים "המוציא" על פת צנומה שהיא פרוסה. מזה משתמע, שבבבלי הבינו שדעת רבי חייא היא שאין לברך ברכת הלחם לאחר שהוא פורס את הפת משום שאין לברך ברכת הלחם על כיכר לחם פרוס אלא על כיכר לחם שלם. רבא הגיה את דברי רבי חייא כדי להבהיר שלדיעה זו מברכים לפני הבציעה ולא תוך כדי הבציעה.
אבל מדברי רבי חייא בר אבא בירושלמי עולה, שבירושלמי הבינו שדעת רבי חייא היא שאין לברך ברכת הלחם לאחר שהוא פורס את הפת שמא לאחר שיברך על הפרוסה תיפול ממנו ולא יהא אפשר לאוכלה ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת שיפרוס מן הפת. לפי הירושלמי להלן, לכל הדיעות מברכים ברכת הלחם גם על פת פרוסה.
ושואלים: עד כמה יפרוס – מן הפת בשעה שהוא מברך עליה ברכת הלחם?
ומשיבים (בהבאת מחלוקת אמוראים): רבי חננא (ב"שרידי הירושלמי": 'רבי חנניה', ובכתב יד רומי: 'רבי חנינה'. - רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ורבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: עד כזית (כגודל זית) – הוא צריך לפרוס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה פרוסה שמידתה המועטה ביותר היא כזית, וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: עד פחות מכזית – הוא רשאי לפרוס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה פרוסה שמידתה המועטה ביותר היא אפילו פחות מכזית. - לדעת שני האמוראים מברכים ברכת הלחם גם על פרוסה פחות מכזית, ולא נחלקו אלא בעניין מידת הפרוסה שהוא פורס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה.
ומציעים מקורות לדיעות החולקות: מאן דמר: – מי שאומר: (צריך להוסיף כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'עד') כזית - יש להציע מקור מסייע ממשנה: כיי דתנינן תמן (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'דתנינן תמן'): – ששנינו שם (משנה מנחות ו,ד): וכולן פתיתין כזית (הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: 'פתיתין כזיתין'. וב"שרידי הירושלמי": 'פתיתתן כזיתין', וכך הנוסח בכתב יד אחר של המשנה. ובכתב יד רומי נמחק ונכתב על ידי מגיה בטעות 'שעורן בזיתים') – כל המנחות הטעונות פתיתה (ריסוק לפירורים קטנים) לאחר אפייתן, צריך לפורר אותן לפירורים שמידתם המועטה ביותר היא כזית. הרי שמידתה המועטה ביותר של פרוסה מן הפת היא כזית. ומכאן שהוא צריך לפרוס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה פרוסה שמידתה המועטה ביותר היא כזית. מאן דמר: – (ו)מי שאומר: עד פחות מכזית - יש להציע מקור תנאי מסייע: תני (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'דתני') – ששונה (ברייתא) רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): אפילו מחזירה לסולתה – הוא רשאי לפורר את המנחות אפילו לפירורים שמידתם כמו חלקיקים של סולת, כפי שהיו המנחות מתחילתן, שהן נעשות מסולת (גריסים זעירים, שהם החלקיקים הקשים יותר של גרגרי החיטה, הנשארים אחרי ניפוי הקמח. גרגרי הסולת גדולים משל הקמח). הרי שאין מידה מועטה ביותר של פרוסה מן הפת. ומכאן שהוא רשאי לפרוס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה פרוסה שמידתה המועטה ביותר היא אפילו פחות מכזית.
במשנה מנחות ו,ד שנינו: כל המנחות הנעשות בכלי (מנחת מחבת ומנחת מרחשת) טעונות פתיתה (והוא הדין כל המנחות האפויות, פרט לשתי הלחם ולחם הפנים שאין טעונים פתיתה)... וכולן פתיתים / פתיתתן כזיתים (אין לפותת את המנחות הטעונות פתיתה אלא לפתיתים כזיתים ולא לפחות מכזיתים).
בבבלי ברכות לז,ב ומנחות עה,ב אמרו: אמר רב יוסף: האי חביצא (סוג של דייסה העשויה מלחם מפורר), אי אית ביה פירורים דהוו כזית - כתחילה מברך עליו: "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף מברך עליו שלוש ברכות. אי לית ביה פירורים דהוו כזית - כתחילה מברך עליו: "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלוש.
ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא (תוספתא ברכות ה,כב): היה (כוהן) עומד ומקריב מנחות בירושלים... נטלן לאוכלן - אומר "המוציא לחם מן הארץ"; ותני עלה / ותנן: וכולן פותתן (מפוררן לפירורים) / פתיתתן כזיתים (ומכאן שמאכל שיש בו פירורי לחם שגודלם כזית יש לברך עליו "המוציא").
אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר: מפרכן (מפוררן לפירורים קטנים) עד שמחזירן / שיחזרו לסולתן (כמו שהיו מתחילה) - הכי נמי דלא מברך / דלא בעי ברוכי "המוציא לחם מן הארץ"?!...
רב ששת אמר: אף על גב דלית ביה פירורים דהוו כזית - מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ".
רב יוסף בבבלי מניח שפתיתת המנחות לפתיתים כזיתים קשורה לכך שיש לברך ברכת הלחם בשעת אכילת המנחות, ומזה הוא למד שיש לברך ברכת הלחם על פרוסה עד כזית. אך שני טעמים נוספים נאמרו להלכה שפותתים את המנחות לפתיתים כזיתים. לפי ספרא דיבורא דנדבה פרשה י, הפתיתה לפתיתים ולא לפירורים היא גזירת הכתוב "פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים" (ויקרא ב,ו). ונראה שחכמינו שקבעו שיעורים הבחינו בין פתיתים שהם בכזית ובין פירורים שהם פחות מכזית. ולפי דברי רבי שמעון בתוספתא מנחות ח,ט, פותתים את המנחות לפתיתים כזיתים כדי שיהא שולט בהן לקומצן (להקל על הקמיצה. הכוונה היא לפתיתים של כזית לכל היותר, שפתיתים גדולים אינם נקמצים היטב. ולא כפי שפירש רב יוסף, כזית לכל הפחות. ונראה שרב יוסף לא הכיר את התוספתא, ופירש את המשנה פתיתים שגודלם המועט ביותר הוא כזית).
דומה שרב יוסף לא הכיר את הטעמים האלה לפתיתת המנחות לפתיתים כזיתים, והוא התבסס על המילה "פת" שבכתוב ("פִּתִּים" - ריבוי של 'פת') שהיא פרוסת לחם, וכיוון שלפי המשנה מנחות ו,ד פרוסה זו צריכה להיות כזית, הרי שפרוסה שהיא פחות מכזית אינה בגדר פת, ואם לפי המשנה ברכות ו,א מברכים ברכת הלחם על הפת, הרי שיש לברך ברכת הלחם על פרוסה עד כזית.
דעת התנא רבי ישמעאל החולק על סתם המשנה מנחות ו,ד אינה מוכרת לנו ממקום אחר פרט למובאה בדברי אביי בסוגיה בבבלי ומקבילתה בירושלמי ("ברכות פרק שישי", עמודים 202-204).
מחלוקת האמוראים בירושלמי אינה אלא בשאלה כיצד ראוי לכתחילה לפרוס את הלחם לשיטת רבי חייא שמברכים בשעת הפריסה. האמורא שהתבסס על המשנה במנחות ו,ד סבר שראוי לכתחילה לפרוס פרוסה עד כזית, ואילו חבירו סבר שאין להקפיד על כך, שכן רבי ישמעאל סבר שניתן לפורר את המנחה עד שמחזירה לסולתה. ברם, לכל הדיעות אפשר לברך ברכת הלחם גם על פרוסה פחות מכזית. הירושלמי להלן מקשה מברייתא שלפיה "כל שאין אומרים אחריו שלוש ברכות - אין אומרים לפניו: 'המוציא לחם מן הארץ'", ותמה על האפשרות שלא יברכו ברכת הלחם לפני אכילת לחם פחות מכזית. ונראה שתמיהה זו אינה רק על מי שאומר "עד פחות מכזית", שכן פשוט הוא לירושלמי שברכת הלחם נאמרת על פרוסת לחם כל שהיא.
נראה שרבי חנניה ורבי מנא הכירו את דברי רב יוסף בעניין עיקר הברכה ואת דברי אביי שהביא את דעת התנא רבי ישמעאל שאינה מוכרת לנו ממקום אחר, ושאבו מהם השראה למחלוקתם ונימוקיהם לגבי פריסת הלחם לכתחילה. רב יוסף ואביי הבבליים קדמו לרבי חנניה ורבי מנא הארץ ישראלים בכמה דורות ("ברכות פרק שישי", עמוד 210).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ב,ו.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): כל שאומרים אחריו שלש ברכות – שמברכים לאחר אכילתו ברכת המזון, - אומרים לפניו: "המוציא לחם מן הארץ" – מברכים לפני אכילתו ברכת הלחם, וכל שאין (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף 'אומרים') אחריו שלש ברכות - אין אומרים לפניו: "המוציא לחם מן הארץ" (המילים 'וכל שאין...' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות, ונוספו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי).
ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הקביעה של הברייתא): התיבון: – השיבו (הקשו): הרי פחות מכזית, הרי אין אומרים אחריו (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'עליו' ותיקן אותו ל'אחריו', ומגיה מחק את הכל ותיקן ל'לאחריו') שלש ברכות! – הרי במקרה של אכילת לחם פחות מכזית ההלכה היא שאין מברכים לאחר אכילתו ברכת המזון! מעתה (אם כן) – אם דברי הברייתא נכונים, יש להקשות: לא יאמרו לפניו: "המוציא לחם מן הארץ"! – לא יברכו ברכת הלחם לפני אכילת לחם פחות מכזית! והרי ההלכה היא שמברכים ברכת הלחם אף לפני אכילת לחם פחות מכזית! ולכן יש לפרוך את הקביעה של הברייתא!
ומתרצים את הקושיה (בהצעת מקרה שבו מדובר בברייתא): רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: לשאר המינין נצרכה – לשאר מיני מאכל, חוץ מלחם, כגון תבשיל שעשוי מחמשת מיני דגן, או לשאר מיני דגן, חוץ מחמשת מיני דגן, כגון אורז ודוחן שעשו מהם לחם, נצרכה הברייתא לומר (ללמד דין זה), שכל שאין אומרים אחריו שלוש ברכות - אין אומרים לפניו: "המוציא", שהברייתא באה לחלק בין לחם מחמשת מיני דגן, שאומרים לפניו ברכת הלחם ואומרים אחריו ברכת המזון, ובין שאר מיני מאכל ושאר מיני דגן, שאין אומרים לפניהם ברכת הלחם אלא "בורא מיני מזונות" ואין אומרים אחריהם ברכת המזון אלא ברכה אחת. אבל לחם מחמשת מיני דגן פחות מכזית - אומרים לפניו ברכת הלחם ואין אומרים אחריו לא ברכה אחת ולא ברכת המזון (כמו שאמרו בירושלמי סוכה ב,ו).
עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.
בתוספתא ברכות ד,ז שנו: זה הכלל: כל שתחילתו "המוציא לחם מן הארץ" - מברך אחריו שלוש ברכות.
הברייתא שבתוספתא שנתה את הכלל באופן הפוך מזה ששנתה הברייתא שבירושלמי. כמו כן, הברייתא שבתוספתא שנתה רק את הצד הראשון משני הצדדים של הכלל ששנתה הברייתא שבירושלמי.
• • •
מביאים כמה הלכות דרך ארץ בעניין סעודה. הלכות אלו עוסקות במברך על הלחם ובמסובים.
רבי אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): מסובין (משתתפים בסעודה) אסורין לטעום כלום – לאכול משהו מן הלחם, עד שיטעום המברך – על הלחם תחילה.
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: שותין – המסובים מותרים לשתות יין, אף על פי שלא שתה – המברך על היין, שאינם צריכים להמתין עד שישתה המברך תחילה.
ותמהים: מה?! [ו]פליג?! (המונח שובש במסירה שלפנינו על ידי הסופר, ותוקן כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי) – הוא חלוק?! (האם רבי יהושע בן לוי חולק על רב?)
ומתרצים (בהצעת הבחנה בין מקרים שונים): מה דמר – מה שאומר רב - כשהיו (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'בשהיו') כולם זקוקין לככר (לחם שלם) אחד – במקרה שאין לכל אחד מהמסובים כיכר לחם והם צריכים לאכול מכיכר הלחם שהמברך מברך עליו, הם צריכים להמתין עד שיאכל המברך תחילה, מה דמר – מה שאומר (במסירה שלפנינו נשמט בטעות הדומות מ"מה דמר" לעיל עד "מה דמר" כאן ונוסף על ידי מגיה) רבי יהושע (צריך להוסיף כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'בן לוי') - בשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו – במקרה שיש לכל אחד מהמסובים כוס יין ואינם צריכים לשתות מהכוס שהמברך מברך עליו, אינם צריכים להמתין עד שישתה המברך תחילה (והוא הדין במקרה שיש לכל אחד מהמסובים כיכר לחם ואינם צריכים לאכול מכיכר הלחם שהמברך מברך עליו, אינם צריכים להמתין עד שיאכל המברך תחילה, שאכילה ושתייה שוות בדין זה. ובמקרה שאין לכל אחד מהמסובים כוס יין והם צריכים לשתות מכוס היין שהמברך מברך עליו, הם צריכים להמתין עד שישתה המברך תחילה. הרי שאין מחלוקת בין רב ורבי יהושע בן לוי. - המנהג היה שהמסובים היו אוכלים מכיכר אחד והיו שותים כל אחד ואחד מכוסו שבידו, ובהתאם לכך נקטו רב ורבי יהושע בן לוי את דבריהם).
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): המברך – על הלחם, פושט ידו – מושיט את ידו לקחת מן הקערה שכל המסובים אוכלים ממנה, תחילה – לפני שאר המסובים. אלא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין מילה זו) אם רצה – המברך, לחלוק לו (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין מילה זו) כבוד (לתת כבוד, לכבד) לרבו או למי שגדול ממנו בתורה – שיפשוט את ידו תחילה, - הרשות בידו – להקדים אותו לפניו.
ומספרים: רב, כד הוה קצי – כאשר (בשעה ש-, כל אימת ש-) היה קוצה (חותך חלק מהלחם שהיה מברך עליו, והמסובים היו צריכים לאכול ממנו), הוה טעים בשמאליה ומפליג בימינה – היה טועם (אוכל משהו מהלחם) בשמאלו (בידו השמאלית) ומחלק (למסובים מהלחם) בימינו (בידו הימנית, שהיה מחלק תוך כדי שהיה אוכל, בשביל שלא ימתינו המסובים יותר מדי, שאם היה אוכל תחילה ואחר כך מחלק, היו המסובים נאלצים להמתין עד שיחלק, ואם היה מחלק תחילה ואחר כך אוכל, היו המסובים צריכים להמתין עד שיאכל, כי המסובים אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך).
בתוספתא ברכות ה,ז שנו: שניים ממתינים זה לזה בקערה (בשעת אכילה מקערה אחת, משום דרך ארץ), שלושה אין ממתינים. המברך פושט ראשון (את ידו לאכול). רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו - הרשות בידו.
בבבלי ברכות מז,א אמרו: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אין המסובים רשאים לוכל / לטעום כלום עד שיטעום הבוצע.
תנו רבנן: שניים ממתינים זה לזה בקערה, שלושה אין ממתינים. הבוצע הוא פושט ידיו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו / שגדול הימנו בחוכמה - הרשות בידו.
מביאים שלוש מימרות של רב הונא בענייני ברכות. חלקה הראשון של המימרה הראשונה עוסק במברך על הלחם ובמסובים. שתי המימרות האחרות מובאות אגב המימרה הראשונה.
רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: אהן דמר: – זה שאומר (מי שפורס את הלחם ומברך עליו, ותוך כדי הברכה הוא אומר למי שמסב עימו): "סב בריך!, סב בריך!" – "בָּרֵךְ (על הלחם, ואל תצא ידי חובתך בברכה שאני מברך)! ברך!" ('סב' משמש כאן כפועל עזר להדגשה) - אין בו משום הפסק ברכה – דיבור זה אינו הפסק באמצע הברכה, והמברך אינו צריך לחזור ולברך את הברכה מתחילתה, אף על פי שאין צורך בדיבור זה, שכן חבירו יוצא ידי חובתו בברכה של המברך בכל אופן ואינו צריך לברך בעצמו, אבל זה שאומר (מי שפורס את הלחם ומברך עליו, ותוך כדי הברכה הוא אומר למשרתו): "הב אחוונא לתורייא!" – "תן ענפי ערבה לשוורים (למאכל)!", - יש בו משום הפסק ברכה – דיבור זה הוא הפסק באמצע הברכה, והמברך צריך לחזור ולברך את הברכה מתחילתה, אף על פי שיש צורך בדיבור זה, שכן אסור לאדם לאכול לפני שהוא נותן מאכל לבהמתו.
לפי פירושנו, אפשר שאם המברך על הלחם הפסיק בדיבורים אלה שהם מעניין הברכה והאכילה בין ברכתו על הלחם ובין אכילתו מהלחם - אינו צריך לחזור ולברך.
בבבלי ברכות מ,א אמרו: אמר רב: "טול בָּרֵךְ / בריך! טול ברך / בריך!" - אינו צריך לברך (שנית), "הביאו / הבא מלח! הביאו / הבא לפתן!" - צריך לברך.
ורב הונא / ורבי יוחנן אמר: אפילו "הביאו / הבא מלח! הביאו / הבא לפתן!" - אינו צריך לברך, "גביל לתורי! (בלול את האוכל עבור השוורים) גביל לתורי!" - צריך לברך.
ורב ששת אמר: אפילו "גביל לתורי!" - אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיטעום כלום / שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת" (דברים יא) (ולכן הכנת האוכל לשוורים היא חלק מההכנה לאכילה).
מימרת רב הונא בירושלמי היא צירוף של החלק הראשון החיובי במימרת רב בבבלי ושל החלק השני השלילי במימרת רב הונא / רבי יוחנן בבבלי. ממבנה הסוגיה בבבלי נראה שבעל המימרה השנייה מסכים עם רב בעניין "סב בריך!", ואם בעל המימרה השנייה הוא רב הונא, הרי שדעת רב הונא בירושלמי היא היא דעתו בבבלי.
בבבלי: "טול ברך! טול ברך!", ובירושלמי: "סב בריך! סב בריך!". בבבלי: "גביל לתורי!", ובירושלמי: "הב אחוונא לתורייא!".
בבבלי: "אינו צריך לברך" / "צריך לברך", ובירושלמי: "אין בו משום הפסק ברכה" / "יש בו משום הפסק ברכה".
פרשני הירושלמי פירשו את המימרה של רב הונא בירושלמי כמו שפירשו הראשונים את המימרות המקבילות בבבלי, שמדובר בהפסק שהמברך מפסיק בדיבור בין ברכתו על הלחם ובין אכילתו מהלחם. ברם, הביטוי "הפסק ברכה" שבירושלמי אין מובנו כך.
רב הונא אמר: הדא שתיתא (ב"שרידי הירושלמי": 'שייתיתא'. וצריך לומר: 'שחתיתא'. 'שתיתא' היא מילה ארמית בבלית) – ה'שחתי' (תערובת של קמח קליות במים) הזאת, והדא מורתא שחיקתא – וה'מורה' (שרף מור, המופק מעץ הבושם מור) השחוקה (כתושה) הזאת, - אומרים עליו (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'עליהן'): "שהכל נהיה בדברו" – משום שהן משמשות כתרופה ולא כמאכל ('מורתא שחיקתא' משמשת כתרופה חיצונית ופנימית, ומכאן שגם 'שתיתא' כאן משמשת כתרופה, ולכן ברכתה "שהכל", כמו שאמרו בבבלי).
בבבלי ברכות לח,א אמרו: שתיתא (תערובת של קמח קליות במים או בחומץ ("ברכות פרק שישי", עמודים 258-259)) - רב אמר: "שהכל נהיה בדברו", ושמואל אמר: "בורא מיני מזונות". - אמר רב חסדא: ולא פליגי, הא בעבה (שהיתה הבלילה סמיכה), הא ברכה (שהיתה הבלילה דלילה); עבה - לאכילה קא עבדי לה / עבה דלאכילה עבידא - "בורא מיני מזונות", רכה - לרפואה קא עבדי לה / רכה דלרפואה עבידא - "שהכל נהיה בדברו".
רב הונא אמר: הרי שנתן – אוכלים או משקים, לתוך פיו ושכח ולא בירך – ועודם בתוך פיו, אם היו משקין - פולטן – הוא צריך להוציא את המשקה מפיו ואחר כך יברך וישתה, כיוון שאי אפשר לברך כשהמשקה בפיו ואפילו הוא מסולק לצד אחד בפיו, ואם היו אוכלין – מסלקן (מעביר אותם. בכתב יד רומי: 'מסנקן' - מסלק ודוחה אותם) לצדדין – הוא רשאי להעביר את האוכל לצד אחד בפיו ואחר כך יברך ויאכל מה שסילק לצדדים, כיוון שאפשר לברך כשהאוכל מסולק לצד אחד בפיו.
רבי יצחק בר מרי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) (צריך להוסיף כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'אמר') קומוי (צריך לומר: 'קומי') – אמר לפני רבי יוסי בירבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ואפילו אוכלין - פולטן – הוא צריך להוציא את האוכל מפיו ואחר כך יברך ויאכל, ולא יסלקו לצדדים, שמשקים ואוכלים שווים לעניין זה, דכתיב: – שכתוב: "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ, כָּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ" (תהילים עא,ח) – תמיד אדבר דברי תהילה ושבח לך (לה'); ויש לדרוש את הכתוב, שיכיל פיו בכל קיבולו את דברי התהילה לה', שיהיה פיו ריק מאוכל וממשקה כשהוא מברך לה', ולכן הוא צריך להוציא את האוכל מפיו ואחר כך יברך.
בבבלי ברכות נ,ב-נא,א אמרו: אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלים לתוך פיו בלא ברכה - מסלקם לצד אחד ומברך.
תני חדא: בולעם; ותניא אידך: פולטם; ותניא אידך: מסלקם! - לא קשיא: הא דתניא בולעם - במשקים, והא דתניא פולטם - במידי דלא מאיס (שאם יוציא אותו מפיו, יוכל להכניסו שוב), והא דתניא מסלקם - במידי דמאיס.
במידי דלא מאיס נמי, נסלקיה לצד אחד ונבריך! (ומשום מה צריך הוא לפולטם?) - תרגמא רב יצחק קסקסאה / קטוספאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משום רבי יוסי בר זבידא / משמיה דרבי יוחנן / קמיה דרבי יוסי בר חנינא; משום שנאמר: "יימלא פי תהילתך" (תהילים עא).
במשקים נחלקו הבבלי (בולעם) ורב הונא בירושלמי (פולטם). בבבלי חילקו באוכלים בין דבר המאוס (מסלקם) ובין דבר שאינו מאוס (פולטם), ובירושלמי נחלקו אמוראים באוכלים (מסלקם או פולטם).
בבבלי: רב יצחק קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן (לפי חלק מכתבי היד). ובירושלמי: רבי יצחק בר מרי קומי רבי יוסי בירבי אבון בשם רבי יוחנן.
• • •
דנים בברכות מיני הדגן השונים.
מביאים ברייתא: הכוסס (מכרסם, לועס) את החטים – גרגרי החיטה, ללא בישול (מכיוון שהגרגרים קשים, אין הדרך לאכול אותם אלא לכרסם אותם), - אומר עליהן: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא מיני זרעונין" – שהיא ברכה מיוחדת שמברכים לפני אכילת זרעים (הזרעים של צמחים שגדלים בשדה או בגינה, כגון: קטניות. ראה תוספתא ברכות ד,ד). אפיין ובישלן – אפה לחם מהחיטים לאחר שטחנן, ואחר כך פרס את הלחם לפרוסות ובישלן, בזמן שהפרוסות קיימות – עוד לאחר הבישול, שלא נימוחו בבישולן, - אומרים עליהן – מברך לפני אכילתן: "המוציא לחם מן הארץ" – כמו שמברכים על לחם, ומברך לאחריו (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'עליהן', ובקטע מגניזת אוסטריה: 'אחריהם') שלש ברכות – ברכת המזון; אם אין הפרוסות קיימות – עוד לאחר הבישול, שאבדה צורתן, - אומר עליהן – מברך לפני אכילתן: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא מיני מזונות", ומברך אחריו (ב"שרידי הירושלמי": 'עליהן', ובכתב יד רומי: 'אחריהם', ובקטע מגניזת אוסטריה: 'לאחריהם') ברכה אחת מעין שלש (המילים "מעין שלש" הן תוספת על פי הבבלי או על פי המימרה להלן של רבי יעקב בר אידי בשם רבי חנינא, שכן ברכה אחת בימי התנאים לא היתה ברכה אחת מעין שלוש המיוחסת לאמוראים, כמו שכתבנו להלן) – כשיטת חכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת להלן וסבורים שאין מברכים שלוש ברכות אלא לאחר אכילת לחם כשהוא בעינו. אבל לשיטת רבן גמליאל, אף אם אין הפרוסות קיימות - מברכים שלוש ברכות.
ושואלים: עד (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) כמה יהו פרוסות? – מה מידתן המועטה ביותר של הפרוסות שהוא מברך עליהן ברכת הלחם בזמן שהן קיימות לאחר הבישול?
ומשיבים: רבי יוסי בירבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם כהנא בר מלכיה (אמורא בבלי בדור השני או השלישי) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): עד כזיתים (כן הוא גם בקטע מגניזת אוסטריה. ובכתב יד רומי: 'עד כביצה') – מידתן המועטה ביותר של הפרוסות היא כזית, שאין לברך ברכת הלחם על פרוסות שמידתן פחות מכזית.
בתוספתא ברכות ד,ו שנו: הכוסס את החיטים - מברך עליהן: "בורא מיני זרעים". אפאן, בישלן, אם הפרוסות קיימות - מברך עליהן: "המוציא לחם מן הארץ", ומברך אחריהן שלוש ברכות (ברכת המזון); אין הפרוסות קיימות - מברך עליהן: "בורא מיני מזונות", ומברך אחריהן ברכה אחת.
בבבלי ברכות לז,א אמרו: תניא: הכוסס את החיטה - מברך עליה: "בורא פרי האדמה". טחנה, אפאה ובישלה, בזמן שהפרוסות קיימות - כתחילה מברך עליה: "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף מברך עליה שלוש ברכות; אין הפרוסות קיימות - כתחילה מברך עליה: "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלוש.
אמר מר: הכוסס את החיטה - מברך עליה: "בורא פרי האדמה". - והתניא: "בורא מיני זרעים"! - אמר רב הונא / רב כהנא: לא קשיא: הא רבי יהודה (שקובע ברכה מיוחדת לכל סוג, ולשיטתו יש להבחין גם בין פרי האדמה לבין זרעים), הא רבנן; דתנן: על הירקות הוא אומר: "בורא פרי האדמה"; רבי יהודה אומר: "בורא מיני דשאים".
לפי הברייתא שבבבלי, הכוסס את החיטה - מברך עליה: "בורא פרי האדמה". ואילו לפי הברייתא שבמקורות הארץ ישראלים (התוספתא והירושלמי), מברך עליה: "בורא מיני זרעים / זרעונים".
בארץ ישראל נהגו על פי שיטת רבי יהודה ("תוספתא כפשוטה"), שמברכים ברכות מיוחדות על מינים שונים. מטבע ברכות אלו הוא: "בורא מיני X". כשם שרבי יהודה במשנה ברכות ו,א מחייב ברכה מיוחדת על הירקות במטבע זה, כך הוא מחייב ברכות מיוחדות על הזרעים ועל מינים שונים במטבע זה.
ומביאים את המשך הברייתא: הכוסס את האורז – גרגרי האורז, ללא בישול, - אומר עליו – מברך לפני אכילתו: "בורא מיני זרעונים" – שהיא ברכה מיוחדת שמברכים לפני אכילת זרעים. אפייו ובישלו – אפה לחם מהאורז לאחר שטחנו, ואחר כך פרס את הלחם לפרוסות ובישלן, אף על פי שהפרוסות קיימות – עוד לאחר הבישול, שלא נימוחו בבישולן, - אומרים עליו – מברך לפני אכילתו: "בורא מיני מזונות" – שלחם שעשוי מאורז אין מברכים לפניו ברכת הלחם אלא "בורא מיני מזונות", ואינו צריך אחריו לברך (כן הוא גם בקטע מגניזת אוסטריה. ובכתב יד רומי: 'ואינו צריך לברך אחריו') – כשיטת חכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת להלן: כל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן (כגון פת אורז או תבשיל אורז) - רבן גמליאל אומר: מברך לפניו ולאחריו, וחכמים אומרים: מברך לפניו ואינו מברך לאחריו.
ומביאים דיעות אחרות בעניין הברכה על האורז לפני אכילתו.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר: "בורא פרי האדמה" – רבי ירמיה בירך על האורז כך, כי היה בבלי ונהג בשיטת בני בבל, שהכוסס את האורז - מברך עליו: "בורא פרי האדמה" ("תוספתא כפשוטה").
בר מרינה בריך קומי – בירך (על האורז) לפני רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) וקומי – ולפני רבי חייא בר ווא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): "שהכל נהיה בדברו".
רבי שמעון חסידא – החסיד (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני) אומר (בקטע מגניזת אוסטריה: 'אמ''): "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא מיני מעדנים" (מאכלים ערבים) – ברכה זו מנוסחת במטבע הברכות המיוחדות על מינים שונים.
ומציעים הסבר למקורות הסותרים: אמר רבי יוסי בירבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא פליגין – ולא חלוקים (ארבעת המקורות הסותרים אינם חולקים זה על זה, כיוון שיש להעמיד אותם במקרים שונים). מאן דמר: – מי (הברייתא לעיל) שאומר: "בורא מיני מזונות" - בההיא (צריך לומר כמו בהמשך הדברים: 'בההוא', וכן הוא בכתב יד רומי) דעביד בול (מקור המילה ביוונית. 'בול' ביוונית פירושו: רגב אדמה, ובהשאלה: כל גוש שהוא) – באותו (אורז) שעשוי בול (במקרה שהאורז עשוי גוש, שגרגרי האורז התקשו לגוש כשנתבשלו. פרוסות של פת אורז שבושלו, שבהן הברייתא לעיל מדברת, עשויות גוש. גם לחם שעשוי מאורז עשוי גוש), מאן דמר: – (ו)מי (רבי ירמיה) שאומר: "בורא פרי האדמה" - בההוא דבריר – באותו (אורז) שברור (במקרה שגרגרי האורז שנתבשלו נשארו שלמים ונפרדים), מאן דמר: – (ו)מי (בר מרינה) שאומר: "שהכל נהיה בדברו" - בההוא דשליק – באותו (אורז) ששלוק (במקרה שהאורז נתבשל הרבה והפך לדייסה ואין הגרגרים ניכרים, שאיבדו את צורתם), ומאן דמר: – ומי (רבי שמעון חסידא) שאומר: "בורא מיני מעדנים" - בההוא דטריף – באותו (אורז) שטרוף (במקרה שהאורז מעורב בפירות, שהוא מעדן ממותק).
בתוספתא ברכות ד,ז שנו: הכוסס את האורז - מברך עליו: "בורא פרי האדמה" (הוא תיקון על פי הבבלי ומתאים להלכות הבבלי. אבל הנכון הוא בכתב יד אחר של התוספתא: 'בורא מיני זרעים'. וגרסה זו מתאימה לכל ההלכות שבתוספתא כאן ולשיטת בני ארץ ישראל). אפאן, בישלן, אף על פי שהפרוסות קיימות - מברך עליהן: "בורא מיני מזונות", ואין מברך אחריהן כלום.
בבבלי ברכות לז,א-ב אמרו: תניא: הכוסס את האורז - מברך עליו: "בורא פרי האדמה". טחנו, לשו, אפאו ובישלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - כתחילה מברך עליו: "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלוש.
והתניא: ולבסוף ולא כלום! - ...תני / אימא גבי אורז: ולבסוף ולא כלום.
בבבלי שינו את נוסח הברכה בברייתות בעניין הכוסס את החיטים ואת האורז: "בורא פרי האדמה" במקום "בורא מיני זרעים". לפי הבבלי, המקורות התנאיים שבהם מוזכרות ברכות מיוחדות למינים שונים הם לשיטת רבי יהודה, ואילו חכמים חולקים עליו.
הברייתות הללו בעניין החיטים והאורז הן המקור התנאי היחיד שבו נזכרת הברכה "בורא מיני מזונות". הברייתות הללו קובעות שיש לברך ברכה זו במקרה של אכילת דגן מעובד ללא צורת לחם ("אין הפרוסות קיימות") ובמקרה של אכילת אורז מעובד בכל צורה שהיא ("אף על פי שהפרוסות קיימות"). הסיבה לכך היא שהמילה "מזונות" משמשת בלשון חכמים לתיאור מאכלים משביעים.
הברכה "בורא מיני מעדנים" שמוזכרת בירושלמי כאן מופיעה בטפסים של הגדה של פסח בנוסח ארץ ישראל שנמצאו בגניזה הקהירית. ברכה זו היא אחת מכמה ברכות על הפרפראות שנאכלו לפני עיקר הסעודה בליל פסח.
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בתחילה – הדין לפני אכילת אורז ידוע, שלפני אכילתו הוא אומר: "בורא מיני מעדנים". בסוף? – מה הדין לאחר אכילת אורז? לאחר אכילתו מה הוא אומר?
ומשיבים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי שמעון חסידא – החסיד (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני): לאחר אכילת אורז הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר ברא מיני מעדנים לעדן (לפנק, לענג) בהן נפש (נשמה) כל חי. ברוך אתה י'י על הארץ ועל מעדניה".
הברכה לאחר אכילת אורז תואמת לברכה לפני אכילת אורז: "בורא מיני מעדנים". שתי הברכות הן דברי רבי שמעון חסידא. לפי מה שאמר רבי יוסי בירבי אבון לעיל, ברכה זו היא לאחר אכילת אורז טרוף. אך נראה שלפי רבי שמעון חסידא מברכים ברכה זו לאחר אכילת אורז מעובד בכל צורה שהיא. גם ברכה זו נמצאת בהגדה של פסח מן הגניזה הקהירית.
הלשון "נפש כל חי" מקורה באיוב יב,י: "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ".
• • •
דנים בברכות על בשר או ביצה, כיוון שהן דומות לברכות על אורז.
מספרים: רבי אבא בר יעקב (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יצחק רובה – הגדול (רבי יצחק בר אבדימי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי), כשהיה אוכל בשר או ביצה – שהם מאכלים הבאים מן החי, היה אומר – מברך לאחר אכילתם: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר ברא נפשות (יצורים חיים) רבות (בכתב יד רומי נוסף 'וטהורות' - מותרות באכילה) להחיות (לשמח, לגרום הנאה) בהן נפש כל חי. ברוך אתה י'י חי העולמים".
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בסוף – הדין לאחר אכילת בשר או ביצה ידוע, שלאחר אכילתם הוא אומר ברכה זו שאמר רבי. בתחילה? – מה הדין לפני אכילת בשר או ביצה? לפני אכילתם מה הוא אומר?
ומשיבים: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): לפני אכילת בשר או ביצה הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא מיני נפשות" – ברכה זו מנוסחת במטבע הברכות המיוחדות על מינים שונים.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על רבי חגיי): התיב – השיב (הקשה) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ברכות ו,ג) חלוקה (על רבי חגיי): על החומץ (יין שהחמיץ) ועל הגוביי (מיני חגב או ארבה) ועל הנובלות (פירות שנשרו מן העץ קודם בישולם) הוא אומר – מברך לפני אכילתם: "שהכל נהיה בדברו"! ויש לדייק: והדין גוביי – והגוביי הזה, לא מין נפש הוא?! (בתמיהה) – והרי מין נפש הוא כמו בשר או ביצה, שהגוביי הוא מאכל הבא מן החי, ואין ברכתו כמו שאמר רבי חגיי! - אין מתרצים קושיה זו. ואינו נראה שהמשנה נעלמה מעיני רבי חגיי, אלא שדבריו תואמים למנהג ארץ ישראל שנהג בימיו.
בבבלי ברכות מד,ב אמרו: אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו (רבי): על הביעא (ביצה) ועל הקופ(ר)[ד]א (בשר) - כתחילה מברך: "שהכל נהיה בדברו", ולבסוף מברך: "בורא נפשות רבות...".
בבבלי מסר רבי יצחק בר אבדימי מה אמר רבי לברך על ביצה ועל בשר בתחילה ובסוף, ובירושלמי הוא סיפר מה נהג רבי לברך על ביצה ועל בשר בסוף. מהירושלמי יוצא, שבמימרת רבי יצחק בר אבדימי היתה רק הברכה בסוף, ובהעברתה לבבל נתוסף בה בהתאם למשנה "שהכל נהיה בדברו" כברכה בתחילה, ומכאן צורת המימרה שלפנינו בבבלי.
הבבלי לשיטתו שאין לברך ברכות מיוחדות על מינים שונים, ולכן אמרו בבבלי שלפני אכילת בשר או ביצה מברך "שהכל", שלא כמו בירושלמי.
הברכה לפני אכילת בשר או ביצה לפי רבי חגיי תואמת לברכה אחרי אכילתם שאמר רבי.
מציטוט הברכה אחרי אכילת בשר או ביצה בבבלי בקיצור, אין לדעת האם הכוונה לברכה בנוסח הברכה שבירושלמי או שמא הכוונה לברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן... להחיות בהם נפש כל חי. ברוך אתה ה' חי העולמים". שתי הברכות האלו ארוכות עם חתימה. אך הברכה הראשונה אינה שייכת אלא בבשר ובביצה שהם מן החי, ומשמעות המילה "נפשות" בברכה זו היא היצורים הנאכלים, והברכה השנייה שייכת בכל דבר שאין גידולו מן הארץ, ומשמעות המילה "נפשות" בברכה זו היא בני האדם או היצורים האוכלים.
בהגדה של פסח מן הגניזה הקהירית נמצאות ברכה ראשונה בנוסח: "...בורא מיני נפשות" וברכה אחרונה בנוסח: "...אשר ברא נפשות טהורות להחיות בהם נפש כל חי. ברוך אתה ה' חי העולמים". בירכו ברכות מיוחדות אלו בעת אכילת מזון מן החי.
• • •
מציעים קשר בין כמה דיעות: אתיא דרבי שמעון חסידא כרבי – באה (הולכת שיטתו) של רבי שמעון חסידא (שאומר שמברכים ברכה מיוחדת לאחר אכילת אורז) כרבי (כשיטתו של רבי יהודה הנשיא, שהיה מברך ברכה מיוחדת לאחר אכילת בשר או ביצה), ודברי שניהן – שיטת רבי ורבי שמעון חסידא גם יחד, שמברכים לאחר אכילת אורז או בשר או ביצה היא כרבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) – כשיטתו של רבן גמליאל המצריכה בדברים אלה ברכה לאחריהם, ומביאים מקור לדיעה של רבן גמליאל: דתני: – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): זה הכלל שהיה רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר משום רבן גמליאל (המילים 'דתני...' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות ונוספו על ידי מגיה): כל שהוא ממין שבעה – משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ואינו ממין דגן – אינו מחמשת מיני דגן, כלומר, שהוא ממיני הפירות של שבעת המינים (גפן, תאנה, רימון, זית, תמר), או שהוא ממין דגן ולא אפאו (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'עשאו') פת – אלא אפאו מאפה אחר או עשאו תבשיל, - רבן גמליאל אומר: מברך לאחריו שלש ברכות – ברכת המזון; וחכמים (הסופר במסירה שלפנינו כתב בטעות 'וחסדא' ותוקן על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) אומרים: ברכה אחת – ואינו מברך שלוש ברכות (אבל כל שהוא ממין דגן ואפאו פת - מברך לאחריו שלוש ברכות). וכל שאינו (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 נוסף 'לא') ממין שבעה ולא ממין דגן – כגון אורז (פת או תבשיל) או בשר או ביצה, - רבן גמליאל אומר: מברך לפניו ולאחריו – מברך לפני האכילה ולאחריה; וחכמים אומרים: לפניה ולא לאחריה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'מברך לפניו ואינו מברך לאחריו') – מברך לפני האכילה, אבל אינו מברך לאחריה כלל.
בתוספתא ברכות ד,טו שנו: זה הכלל: כל שהוא ממין שבעה וממין דגן / או מין דגן (או שהוא ממין דגן ולא עשאו פת) - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת.
רבי יהודה אומר משמו / משום רבן גמליאל: כל שהוא ממין שבעה ולא ממין דגן, או דגן ולא עשאו פת - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת. וכל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו ברכה אחת / מברך אחת, וחכמים אומרים: ולא כלום / אין מברך כלום.
לא הוסיף רבי יהודה על דברי תנא קמא אלא את דין הסיפא: "כל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן", אבל ברישא חזר רבי יהודה על דברי תנא קמא ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות לז,א-ב אמרו: תניא: זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים - רבן גמליאל אומר: שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלוש.
רבי יהודה אומר משמו: כל שהוא משבעת המינים ולא ממין דגן, או ממין דגן ולא עשאו / אפאו פת - רבן גמליאל אומר: שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלוש. וכל שאינו לא משבעת המינים ולא ממין דגן, כגון פת אורז ופת דוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלוש, וחכמים אומרים: ולא כלום.
הברייתא שבתוספתא ובבבלי מתייחסת רק לברכות שלאחר המזון. לעומת זאת, הברייתא שבירושלמי מוסיפה ואומרת שהן רבן גמליאל והן חכמים סוברים שיש לברך לפני אכילת דבר שאינו משבעת המינים ואינו ממיני דגן. ברייתא זו מובאת בתוספתא ובבבלי לאחר ברייתא המביאה מחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים לגבי הברכה שיש לברך לאחר אכילת מאכל שהוא משבעת המינים או ממיני דגן. לכן בהקשר שבו הברייתא מובאת בשני החיבורים יש להתייחס רק לברכה שלאחר המזון. הסוגיה בירושלמי שבה מובאת הברייתא דנה בברכות על מאכלים שונים ומתייחסת גם לברכה שלפני האכילה וגם לברכה שלאחריה. ההתייחסות בברייתא שבירושלמי גם לברכה שלפני אכילת מאכלים שאינם משבעת המינים ואינם ממיני דגן תואמת למגמה זו ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 90-92).
מאכלים רבים מן החי ומן הצומח כלולים בקבוצה המוגדרת "כל שאינו לא משבעת המינים ולא ממין דגן". בבבלי בלבד מובאת דוגמה למאכל השייך לקבוצה זו: פת אורז ודוחן. לדעת רבן גמליאל, לאחר אכילת מאכלים מקבוצה זו יש לברך ברכה אחת. בברייתא שבתוספתא ושבירושלמי לא פורט מה היא אותה ברכה, כיוון שהיא מתייחסת לכל קבוצת המאכלים, ביניהם מינים שברכתם אינה מעין שלוש. אולם בברייתא שבבבלי פורט שהברכה האחת היא מעין שלוש, כיוון שהיא מתייחסת לפת אורז ודוחן שברכתם היא מעין שלוש.
סביר שהברייתא המקורית לא כללה את הדוגמה וגם לא את פירוט הברכה המובאים בבבלי, אלא התייחסה לכל המאכלים השייכים לקבוצה המוזכרת בכותרת. מסדר הסוגיה בבבלי, העוסקת בשאלה האם ברכת אורז ודוחן היא כברכת חמשת מיני דגן, התעניין דווקא בפת אורז ודוחן, ולכן הוסיף את המשפט המצמצם את הברייתא רק למאכלים אלה, וזה איפשר פירוט של נוסח הברכה על מאכלים אלה (שם, עמודים 133-134).
(בכתב יד רומי נוסף: 'דברי חכמ'' (=חכמים) - ההלכה בעניין הנידון לפני כן היא כמימרה האמוראית להלן. ואינו במסירה שלפנינו ובקטע בולוניה 2) רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כל – תבשיל או מאפה, שהוא כעין סולת – תבשיל מגרגרים גרוסים (מעשה קדירה) שהוא כעין תבשיל שמכינים מסולת (גריסים זעירים, שהם החלקיקים הקשים יותר של גרגרי החיטה, הנשארים אחרי ניפוי הקמח), וכעין חליטה – או מאפה שהוא כעין מאפה הנקרא חליטה (מאפה מעיסה שהוכנה על ידי נתינת קמח לתוך מים רותחים קודם לאפייה. ראה משנה חלה א,ו), ומחמשת המינין – והוא עשוי מחמשת מיני דגן, - אומר עליו – מברך לפני אכילתו: "בורא מיני מזונות", ומברך לאחריה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'לאחריו') ברכה אחת מעין שלש (ברכה אחת בימי האמוראים האלה היתה ברכה אחת מעין שלוש, כמו שהוא בבבלי המובא להלן) – כדעת החכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת לעיל.
ושואלים: וכל – תבשיל או מאפה, שהוא כעין סולת וכעין – או כעין חליטה ואינו מחמשת המינין (במסירה שלפנינו נוספו כאן חמש מילים כמו לעיל ונמחקו על ידי מגיה) – ואינו עשוי מחמשת מיני דגן, כגון שהוא עשוי מאורז, מה מברך לפני אכילתו?
ומספרים: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שלח (צריך לומר: 'שלחי' ("אוצר לשונות ירושלמיים"), וכן הוא בקטע בולוניה 2) רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) גב (בכתב יד רומי: 'גבי') אילין דבית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ואמרון לי, לית (צריך לומר: 'ולית', וכן הוא בקטע בולוניה 2 וברש"ס) אנא (בכתב יד רומי: 'ול[י]נה' (=ולית אנה)) ידע מה אמרון לי – שלח אותי רבי זעורא (רבי יונה היה תלמידו של רבי זעורא) אצל (החכמים) האלה של בית רבי ינאי ואמרו לי (תשובה לשאלה בעניין הברכה על תבשיל או מאפה מאורז), ואיני יודע (כלומר, שכחתי) מה אמרו לי. רש"ס גרס: 'שלח... ואמרון ליה... מה אמרון ליה' - שלח רבי זעורא אצל האלה של בית רבי ינאי ואמרו לו, ואיני יודע מה אמרו לו (גרסה זו מחוורת יותר).
ומציעים פתרון לבעיה שהועלתה: מיי (היו"ד השנייה נגרדה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) כדון? – מה היא עכשיו (שלא נפתרה הבעיה בעניין הברכה על תבשיל או מאפה מאורז)? - אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מסתברא – מסתבר (ההלכה בעניין הברכה על תבשיל או מאפה מאורז המוצעת להלן היא הנכונה), "שהכל נהיה בדברו" – כמו שאמרו לעיל בעניין אורז שלוק (לעיל נזכרו ברכות על אורז ושם מדברים בגרגרי אורז שלמים שנתבשלו, וכאן מדברים בתבשיל או במאפה מגרגרי אורז גרוסים או טחונים).
בבבלי ברכות לו,ב אמרו שעל דייסה (דגן גרוס מבושל) מברכים: "בורא מיני מזונות".
ושם אמרו: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שהוא מחמשת המינים - מברכים עליו: "בורא מיני מזונות".
ושם לז,א אמרו: גבי מעשה קדירה (דגן גרוס המבושל בקדירה) תניא: בתחילה מברך עליו: "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלוש.
ושם מד,א אמרו: אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא: כל שהוא מחמשת המינים - בתחילה מברך עליו: "בורא מיני מזונות", ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש.
בבבלי אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי חנינא: כל שהוא מחמשת המינים. ובירושלמי אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי חנינא: כל שהוא כעין סולת וכעין חליטה ומחמשת המינים.
• • •
רבי ירמיה בעי: הדין דאכל סולת [ובדעתיה מיכול פיתה (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי, וכן היא הגרסה ברשב"א)], מהו למיברכה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'מברכה עליה', וכן הוא ברשב"א) בסופה? - אמר רבי יוסי: והכין?! לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי?! - לית צורכה דאילא...
הקטע הזה כפי שהוא במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי קשה, ונראה להציע תיקון לקטע הזה:
רבי ירמיה בעי: הדין דאכל סולת, מהו מברכה עלה בסופה? - אמר רבי יוסי: והכין?! לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי?! - לית צורכה דאילא, הדין דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא, מהו מברכה עלה בסופה?
הפירוש לקטע הזה על פי הצעת התיקון הזו:
מציעים שאלה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מסתפק): הדין דאכל סולת – זה שאכל סולת (תבשיל של סולת), מהו מברכה (נראה שצריך לומר: 'מה מברך') עלה בסופה? – מה מברך (האוכל סולת) עליה בסוף? (האם לאחר אכילת הסולת הוא מברך ברכה אחת כדעת החכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת לעיל, או שמא הוא מברך שלוש ברכות (ברכת המזון) כדעת רבן גמליאל? - גם הראשונים פירשו את השאלה הזו שרבי ירמיה הסתפק בברכה האחרונה. אבל בברכה הראשונה אין להסתפק, שלדעת הכל לפני אכילת הסולת הוא מברך: "בורא מיני מזונות")
ודוחים את השאלה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והכין?! (בתמיהה) – וכך?! לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי?! (בתמיהה) – (וכי) לא אכל רבי ירמיה סולת מימיו (כיוון שלא ידע מה הוא מברך עליה בסוף והסתפק בדבר זה)?! (הרי ודאי שאכל סולת! ולכן על כורחך יש לומר שידע רבי ירמיה מה הוא מברך עליה בסוף ולא הסתפק בדבר זה. - הראשונים קראו את דברי רבי יוסי בניחותא ולא בתמיהה)
ומציעים שאלה שונה (במקום השאלה הקודמת שנדחתה): לית צורכה דאילא (=דלא / דילא. בכתב יד רומי אין מילה זו) – אין צורך (בלימוד ועיון) אלא (כלומר, אין הספק אלא), הדין דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא – זה שאכל סולת (תבשיל של סולת) ובדעתו לאכול פת (לאחר אכילת הסולת), מהו מברכה עלה בסופה? – מהו לברך עליה בסוף? (מה הדין במקרה זה? האם הוא צריך לברך לאחר אכילת הסולת, שכיוון שעדיין לא הגיע לאכילת הפת, אין ברכת המזון שמברך על הפת פוטרת את הסולת מברכה בסוף, או שמא אינו צריך לברך לאחר אכילת הסולת, שכיוון שבדעתו לאכול פת, ברכת המזון שמברך על הפת פוטרת את הסולת מברכה בסוף? - השאלה הזו לא נפשטה. בירושלמי להלן הלכה ד נחלקו אמוראים בשאלה הזו)
בירושלמי ברכות ו,ה אמרו: רבי אבא בריה דרבי פפי בעי: אהן דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא, מהו מברכה על סולתא בסופה? - רבנן דקיסרין פשטין לה: צריך לברך בסוף.
בירושלמי להלן ו,ה מצויה סוגיה מוחלפת, והיא מישיבת קיסרין ("תלמודה של קיסרין", עמודים 24-25).
גם במסירה שלפנינו וגם בכתב יד רומי נשמטה השאלה השנייה, כנראה בשל הדמיון בין השאלה הראשונה ובין השאלה השנייה. בכתב יד רומי הועתקו המילים "ובדעתיה מיכול פיתא" מהשאלה השנייה לשאלה הראשונה או שהועתקו מהירושלמי להלן ו,ה לכאן.
יש מפרשים, שהשאלה המוצעת במקום השאלה הקודמת שנדחתה היא השאלה שלהלן: "למה הוא חותם בה בארץ?". פירוש זה קשה, כי בלשון שאלת רבי ירמיה "מהו מברכה עלה בסופה?" מפורש ששאלתו איננה בנוגע לחתימת הברכה. לכן נראה יותר פירוש המפרשים, שב"למה הוא חותם בה בארץ?" מתחיל עניין אחר, ואין הוא המשך הבירור של שאלת רבי ירמיה.
לפי פירושנו, השאלה המוצעת במקום השאלה הקודמת שנדחתה קרובה אליה בלשונה ובעניינה, ואינה שונה ממנה אלא בשתיים: בתוספת המילים "ובדעתיה מיכול פיתא", ובמילים "מהו מברכה" במקום "מה מברך" (לפי תיקון הנוסח שהצענו בשאלה הראשונה).
• • •
לפי החכמים מברכים ברכה אחת לאחר אכילת מאכלים משבעת המינים ומחמשת מיני דגן שאינם פת, ולפי רבן גמליאל מברכים ברכה אחת לאחר אכילת מאכלים שאינם משבעת המינים ומחמשת מיני דגן, כגון אורז ובשר וביצה. הירושלמי לעיל מעמיד את רבי שמעון חסידא, שבירך לאחר האורז "אשר ברא מיני מעדנים..." וחתם "על הארץ ועל מעדניה", כרבן גמליאל. מכאן שגם ברכה אחת שבפי החכמים לאחר אכילת מאכלים משבעת המינים ומחמשת מיני דגן שאינם פת היתה דומה לברכה שבירך רבי שמעון חסידא וחתמה בהזכרת הארץ.
שואלים: למה הוא חותם בה בארץ? – למה ברכה אחת לאחר האכילה חותמת בהזכרת הארץ ("על הארץ ועל...")? והרי אין מזכירים בגוף הברכה הזו את הארץ!
ומשיבים: נעשית כברכת פועלים – ברכה אחת דומה לברכת המזון של פועלים, דתני: – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): הפועלים שהיו עושין מלאכה עם (בקטע בולוניה 2: 'אצל') בעל הבית - הרי אלו מברכין – לאחר שאכלו סעודתם, ברכה ראשונה – של ברכת המזון כרגיל (ברכה ראשונה היא ברכת הזימון או ברכת "הזן". ראה ירושלמי להלן ז,א), וכוללין של ירושלם בשל הארץ – הברכה השנייה של ברכת המזון (ברכת הארץ) צריכה לכלול בתוכנה גם בקשה על בניין ירושלים, ואין אומרים אותה ברכה שלישית בפני עצמה כרגיל, וחותמין – את הברכה השנייה, בשל הארץ – כרגיל ("על הארץ ועל המזון"), אף על פי שכוללים של ירושלים בברכה זו. וגם אין אומרים ברכה רביעית של ברכת המזון, מפני שהקלו על הפועלים ששעתם דחוקה לקצר את ברכת המזון כדי שלא ייבטלו ממלאכתם שהם עושים בשכרם; אבל אם היו עושין עמו בסעודן (זו צורה ארץ ישראלית במקום 'בסעודה'. בכתב יד רומי: 'בסעדן') – שהיו הפועלים עושים מלאכה אצל בעל הבית רק בשכר הסעודה שהוא נותן להם, או שהיה בעל הבית – המוסר את המלאכה לפועלים, אוכל עמהן – ומברך עימם ברכת המזון, - הרי אלו מברכין ארבע – ברכות של ברכת המזון כרגיל, שכשהפועלים עובדים רק בשכר סעודתם לא חששו שלא ייבטלו ממלאכתם, וכשהם מברכים עם בעל הבית הם נגררים אחריו ובבעל הבית לא חששו שלא ייבטל ממלאכה (ברייתא זו מובאת בירושלמי לעיל ב,ד). וכמו שברכת המזון של פועלים לאחר האכילה חותמת בשל הארץ, כך ברכה אחת לאחר האכילה חותמת בשל הארץ, שקבעו חכמינו נוסח דומה לחתימה של הברכות שלאחר האכילה שעיקרן ברכה אחת.
בהגדה של פסח מן הגניזה הקהירית נמצאת ברכה אחרונה בנוסח: "...אשר ברא הרים ובקעות ונטע בהם עץ כל פרי. ברוך אתה ה' על הארץ ועל פרי העץ". בירכו ברכה מיוחדת זו לאחר אכילת פירות. ברכה זו אינה ידועה לנו ממקור אחר.
דבית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) עבדין לה כמטבע (נוסח) ברכה – (החכמים) של בית רבי ינאי עושים אותה (קובעים את הברכה האחת לאחר האכילה) כמטבע ברכה (כמטבע של שלוש הברכות של ברכת המזון, שהיו אומרים את הברכה האחת מעין הנוסח של שלוש הברכות של ברכת המזון, שהיו כוללים בברכה הזו את עיקר תוכנן של שלוש הברכות. - דבית רבי ינאי עשו את הברכה האחת לברכה מעין שלוש. "מטבע ברכה" משמעו המטבע של ברכת המזון, שברכת המזון נקראת ברכה סתם, כמו שמצאנו בירושלמי לעיל ד,ה: "תל שכל הפיות מתפללין עליו, בברכה...", וכן בירושלמי להלן ז,א: "אין למידין אזוב מברכה").
בבבלי ברכות מד,א מכנים אמוראי ארץ ישראל את הברכה האחת שבמשנה להלן הלכה ח "ברכה אחת מעין שלוש" וקובעים שיש לברך אותה לאחר אכילת פירות משבעת המינים ומאכלים העשויים מחמשת מיני דגן שאינם פת. בבבלי שם דנים אמוראי ארץ ישראל ובבל בנוסח "ברכה אחת מעין שלוש" וחתימתה ("על הארץ ועל..."). לפי פירושנו בירושלמי כאן, דבית רבי ינאי עשו את הברכה האחת לברכה מעין שלוש.
ושואלים: מהו להזכיר בה מעין המאורע? – האם צריך להזכיר בברכה האחת מעין שלוש בימים מיוחדים (שבת, יום טוב וראש חודש) את עניינם של אותם ימים, כמו שמזכירים בברכת המזון?
ומספרים: אמר רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) הוה (בכתב יד רומי: 'היה') מזכיר בה מעין המאורע.
אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): הואיל וחש לה – הואיל וחשש לה, רבי זעירא – שהזכיר בה מעין המאורע, צריכין אנו (צריך לומר: 'אנן') מיחוש (בכתב יד רומי נוסף 'לה') – צריכים אנו לחשוש לה (להזכיר בה מעין המאורע).
• • •
דנים בעניין קדימה בברכה על הלחם.
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'המחובר', ומגיה תיקן) – כשיש לפני המברך שני כיכרות לחם מחמשת המינים של דגן, צריך לברך ברכת הלחם על הכיכר המובחר מביניהם, כמפורט להלן.
קלוסקין (כיכר לחם עגולה מסולת (מקור המילה ביוונית)) – כיכר לחם שלם שנאפה בידי נחתום (העוסק בהכנת הפת ובאפייתה ובמכירתה), ושלימה של בעל הבית – כיכר לחם שלם שנאפה בבית, ושניהם של חיטים, - אומר על הקלוסקין – צריך לברך ברכת הלחם על הקלוסקין, מפני שהוא מובחר מכיכר הלחם של בעל הבית, שהקלוסקין צורתו עגולה ואחידה ועשוי מקמח מנופה ונקי ביותר, מה שאין כן כיכר הלחם של בעל הבית.
פרוסה (חתיכה שנפרסה מכיכר לחם) של קלוסקין ושלימה של בעל הבית - אומר על השלימה של בעל הבית – צריך לברך ברכת הלחם על כיכר הלחם של בעל הבית, אף שאינו עשוי מקמח נקי, מפני שהוא מובחר מפרוסה של קלוסקין, כיוון שהתכונה של שלימות עדיפה על התכונה של נקיות.
פת חיטין ופת שעורין - אומר על של החיטין – צריך לברך ברכת הלחם על הפת של החיטים, מפני שהיא מובחרת מהפת של השעורים, שחיטים מעולות משעורים (לחם שעורים נחשב בימי חכמינו כמאכל בהמות).
פרוסה של חטים ושלימה של שעורים - אומר על הפרוסה של החטים – צריך לברך ברכת הלחם על הפת הפרוסה של החיטים, אף שאינה שלימה, מפני שהיא מובחרת מהפת השלימה של השעורים, כיוון שהתכונה של מובחרוּת עדיפה על התכונה של שלימות.
פת שעורין ופת כוסמין (אחד מחמשת מיני הדגן) - אומר על של השעורין – צריך לברך ברכת הלחם על הפת של השעורים. והלא של הכוסמין יפה ממנה? – הרי הפת של הכוסמים טובה יותר מהפת של השעורים (פת כוסמים טעמה דומה לפת חיטים)! ומדוע מברך על הפת של השעורים? אלא שזו – הפת של השעורים, ממין שבעה – משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובהם חיטה ושעורה, וזו – הפת של הכוסמים, אין ממין שבעה – ומשום כך הפת של השעורים מובחרת מהפת של הכוסמים, שמין שבעה קודם לברכה.
ומציעים זיהוי למקור התנאי עלום השם: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): דרבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) היא – של רבי יהודה היא (הברייתא שאמרה שפת של שעורים ופת של כוסמים - מברך על של השעורים, מפני שהיא מין שבעה, היא כדעת רבי יהודה), ומביאים מקור התומך בזיהוי המוצע: דרבי יודה אמר: – שרבי יהודה אומר: אם יש ביניהן ממין שבעה – מי שהיו לפניו כמה מיני מאכלים, והוא רוצה לאכול מכולם, ויש ביניהם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, - עליו הוא מברך – מפני שמין שבעה קודם לברכה (משנה ברכות ו,ד). - אבל לפי החכמים החלוקים על רבי יהודה, מברך על איזו פת מהן שירצה.
כיכרות הנחתומים נבדלו מהכיכרות הביתיים בכמה תכונות: כיכרות הנחתומים היו בעלי צורה שווה ובעלי משקל קבוע, הם נאפו מקמח שניפויו היה מדוקדק (הניפוי של הקמח קבע את איכותו של הלחם), והם הותפחו בהצלחה בעזרת שאור (הכנת השאור דרשה מומחיות).
בתוספתא ברכות ד,טו שנו: מברכים על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד? שלימה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית - מברך על שלימה של גלוסקין. פרוסה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית - מברך על שלימה של בעל הבית. פת חיטים ופת שעורים - מברך על של חיטים. פרוסה של חיטים ושלימה של שעורים - מברך על פרוסה של חיטים. פת שעורים ופת כוסמים - מברך על של שעורים. והלא כוסמים יפים מן השעורים? אלא שהשעורים ממין שבעה וכוסמים אינם ממין שבעה.
הנוסח בכתב יד אחר של התוספתא: "שלימה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית - מברך על שלימה של בעל הבית". יש לנו כאן שריד של נוסח אחר. וכן העתיק רמב"ן מן הירושלמי: "שלימה של קלוסקין ושלימה של בעל הבית - אומר על השלימה של בעל הבית. פרוסה של בעל הבית ושלימה של קלוסקין - אומר על השלימה של קלוסקין" (בירושלמי שלפנינו הגרסה להיפך). לפי נוסח זה יש להעדיף את הכיכר של בעל הבית על הקלוסקין, משום שהכיכר של בעל הבית גדולה יותר מהקלוסקין, כמו שכתב ראבי"ה ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות לט,ב אמרו: איתמר: הביאו לפניהם פתיתים (פרוסות לחם) ושלימים (כיכרות לחם שלימים) - רב הונא אמר: מברך (רשאי לברך) על הפתיתים ופוטר את השלימים, ורבי יוחנן אמר: מברך על השלימים, דבעינן מצווה מן המובחר. אבל פרוסה / פתיתים של חיטים ושלימה / ושלימים של שעורים - דברי הכל מברך על הפרוסה / הפתיתים של חיטים ופוטר את השלימה / השלימים של שעורים.
דעת רבי יוחנן, שיש לברך על השלמים משום שהם מובחרים יותר מהפתיתים, מתאימה לנאמר בתוספתא ובירושלמי. אבל רב הונא חולק ומעדיף את הפתיתים, ונחלקו הראשונים בהסבר דעתו.
נראה שרב הונא ועורכי הבבלי לא הכירו את הברייתא שבתוספתא ובירושלמי. בבבלי סברו שהדיעה הארץ ישראלית המשתקפת בה ששלימה מובחרת היא דיעה אמוראית שייחסו אותה לרבי יוחנן.
יש הבדל בין הברייתא ובין הבבלי בניסוח הדברים. בתוספתא ובירושלמי: "מברך על... / אומר על...", ובבבלי: " מברך על... ופוטר את...". הלשון שבבבלי שייך רק כשאין ברכותיהם שוות ומברכים על העיקר כדי לפטור את הטפל.
נראה שהברייתא שבתוספתא ובירושלמי מדברת במקרה שברכותיהם שוות: הן על הפרוסה הן על השלימה מברכים "המוציא", בהתאם להלכה הארץ ישראלית שמברכים "המוציא" אף על פת פרוסה, אלא שלכתחילה יש לברך על פת שלימה.
בבבלי הניחו שהברכה על השלימה (השלימים) היא "המוציא" והברכה על הפרוסה (הפתיתים) היא "בורא מיני מזונות". רב הונא סובר שהוא מברך "בורא מיני מזונות" על הפרוסה אם רוצה בכך, ופוטר את השלימה מלברך עליה "המוציא" אם יבצענה אחר כך. רבי יוחנן חולק על רב הונא וסובר שהשלימה נחשבת עיקר לגבי הפרוסה, כי מצווה מן המובחר לברך על השלימה, ולכן יש לברך "המוציא" על השלימה, והוא פוטר את הפרוסה אם יאכל ממנה, ואם בירך "בורא מיני מזונות" על הפרוסה לא פטר את השלימה, ויש לחזור ולברך עליה "המוציא" כשיפרסנה.
לפי הבבלי, במקרה של שלימה של שעורים ופרוסה של חיטים, אף רבי יוחנן מודה שיש לברך "בורא מיני מזונות" על הפרוסה והוא פוטר בברכה זו את השלימה של שעורים, כי פרוסה של חיטים היא העיקר ("ברכות פרק שישי", עמודים 340-343).
פת טמיאה – שלא נזהרו לעשות אותה בטהרה, ופת טהורה – שנזהרו לעשות אותה בטהרה, - רבי חייא בר ווא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: אומר על הטהורה – צריך לברך ברכת הלחם על הפת הטהורה, מפני שהיא מובחרת מפת טמאה, שטהור עדיף מטמא.
פת נקייה (לחם טוב ומשובח) טמיאה ופת קיבר (לחם העשוי מקמח גס ומלא סובין (קליפות של גרגרים) (מקור המילה 'קיבר' ביוונית ובלטינית)) טהורה - רבי חייא בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): על אי זה מהן שירצה – לאכול תחילה, יברך – מפני שבפת זו יש מעלה אחת שאין בזו ובפת זו יש מעלה אחרת שאין בזו (בכתב יד רומי: 'מברך על איזה שירצה', ובקטע בולוניה 2: 'אומר על אי זה מהם שירצה').
פת קיבר עשויה מסובין של שעורים, היא גרועה בטעמה, קשה לבני מעיים, והיא מאכל עבדים ("פת קיבר", "תרביץ" לו, עמודים 200-201).
• • •
דנים בברכה על אכילת קור (חלק מגזע הדקל).
קורא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'קודם', ומגיה תיקן. ובכתב יד רומי: 'קור'. - מקור המילה באכדית) – הקור (חומר רך מאוד וראוי למאכל, הנמצא בגזעו של עץ התמר סמוך לקודקודו. הקור מורכב מניצני העלים שמהם בוקעים הלולבים), - רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): אומר עליו – לפני אכילתו: "בורא פרי העץ" – שלדעתו מברכים ברכה זו לפני אכילת חלק מעץ, בין מפריו ובין מגזעו.
תנא (בכתב יד רומי וברש"ס: 'תני') – שונה (ברייתא) רבי חלפתא בן שאול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אומר עליו: "שהכל נהיה בדברו" – שהקור הוא גזע עץ, וגזעי עצים אינם נחשבים מאכל אדם, ולכן אין לברך עליו את ברכות הפירות, וברכתו היא "שהכל".
תני – שונה (ברייתא) רבי יהושע (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'ר' הושעיה'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון. - ואולי צריך לומר: 'אמר רבי הושעיה' ("תוספתא כפשוטה", זרעים, עמוד 634)): אומר עליו: "בורא מיני דשאים" – שמברכים ברכה זו לפני אכילת דבר שגידולו מן הארץ אך אינו פרי, ולכן זו הברכה הראויה על הקור, שכן אינו פרי.
ומציעים מקור תנאי חולק: מתניתא דרבי אושעיא פליגא עילוי (צריך לומר: 'עלוי'): – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא) של רבי אושעיא חלוקה עליו (על רבי אושעיא עצמו): ואלו הן מיני דשאים: הקינרס (צמח תרבותי קוצני בעל תפרחת גדולה, שעלי המעטפת והמצעית של התפרחת נאכלים מבושלים) והחלימה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'והחלמה'. - חלמית, צמח בר שעליו נאכלו) והדמוע (?) והאטד (שיח בר קוצני, שענפיו הרכים נאכלים כבושים במלח או בחומץ) – על כל המינים הללו מברך: "בורא מיני דשאים" (ולא "בורא פרי האדמה"). וכיוון שקור אינו דומה לקינרס וחביריו, משמע שאינו דשא, ואין לברך עליו "בורא מיני דשאים", שלא כמו שאמר רבי אושעיא עצמו לעיל (ברייתא זו מובאת בירושלמי כלאים ה,ח, ואמרו שם שברייתא זו נאמרה לעניין ברכה).
בבבלי ברכות לו,א ועירובין כח,ב אמרו: קורא - רב יהודה אמר: "בורא פרי האדמה" - אוכלא הוא. ושמואל אמר: "שהכל נהיה בדברו" - הואיל וסופו להקשות / הואיל וסופו להקשות לאו אוכלא הוא.
לדעת רב יהודה, יש לברך "בורא פרי האדמה" על כל דבר הצומח מן האדמה ולא רק על פרי ממש.
בבבלי אמר שמואל שיש לברך על הקור "שהכל", ובירושלמי אמרו בשם שמואל שיש לברך עליו "בורא פרי העץ".
האמוראים שאמרו שאין לברך על הקור "בורא פרי העץ" סבורים שיש לברך ברכה זו רק על פרי העץ ולא על העץ עצמו.
אכלו את הקור בצורות שונות: חי, שלוק או מטוגן (בבלי עירובין כח,ב). אפשר שארבע הברכות השונות על הקור שאמרו האמוראים בשני התלמודים תלויות בצורת אכילתו, כמו שאמרו בירושלמי לעיל לגבי האורז.
• • •