משנה
משנה זו מלמדת, שיהיה אדם זהיר בתפילתו שלא יטעה.
המתפלל – תפילת שמונה עשרה, וטעה – בתפילתו, - סימן רע לו – סימן לו שתפילתו אינה מתקבלת; ואם שליח ציבור הוא – וטעה בתפילתו, - סימן רע לשולחיו – סימן לציבור שעשו אותו שליחם שתפילתם אינה מתקבלת, ששלוחו של האדם כמותו – השליח הוא כמשלח עצמו, ולכן הרי זה כאילו כל הציבור טעה.
אמרו עליו, על רבי חנינא בן דוסא (תנא בדור הראשון), שהיה מתפלל על החולים – היה רגיל לבקש עליהם רחמים שיחיו, ואומר – היה אומר מיד לאחר תפילתו על חולה: "זה חי" (בכמה כתבי יד של המשנה: 'חָיֶה' - עומד לחיות) ו"זה מת" – חולה זה שהתפללתי עליו יבריא ויחיה, או חולה זה ימות. אמרו לו – לרבי חנינא בן דוסא: מניין אתה יודע – להבחין בין חולה לחולה? אמר להן: אם שָׁגְרָה (שטפה, זרמה, נבעה. - בכתבי היד החשובים של המשנה (הענף הארץ ישראלי): 'שגרה' בצורת עבר. בכמה כתבי יד מן הענף הבבלי: 'שגורה' בצורת בינוני פעול) תפילתי בפי – אם תפילתי שהתפללתי על החולה נבעה וזרמה מפי בשטף ללא כל מכשול ועיכוב וטעות, - יודע אני שהוא מקובל – שהחולה יחיה, שתפילתי ששגרה בפי היא סימן בידי שהיא רצויה לפני ה' והוא מקבל אותה, ואם לאו – שלא שגרה תפילתי בפי, - יודע אני שהוא מטורף (דחוי) – שהחולה ימות, שתפילתי שלא שגרה בפי היא סימן בידי שהיא דחויה מלפני ה' ואינו מקבל אותה.
בתוספתא ברכות ג,ג שנו: רבי עקיבא אומר: אם שגורה / שגרה תפילתו בפיו - סימן יפה לו (למתפלל), ואם לאו - סימן רע לו.
רבי עקיבא ממזג את לשונו של רבי חנינא בן דוסא עם הכלל שבראש המשנה.
לאור הממצא הברור בנוסח המשנה יש לראות את הנוסח בתוספתא 'שגורה' כנוסח מתוקן, בהשפעת נוסח הענף הבבלי של המשנה.
בנוסח 'שגורה' משתקף הצירוף הלשוני 'דבר מסוים שגור בפיו של פלוני', שהוא מאוחר הרבה לזמנה של הספרות התלמודית. יותר מכך: צירוף זה, במשמעו המקובל, אינו מתאים כלל למשנתנו, שכן אין הוא מתאר את המבע שעליו נאמר שהוא 'שגור', אלא את האדם המביע אותו. אי אפשר לפרש כך את הצירוף במשנתנו, שכן רבי חנינא בן דוסא מתייחס לתפילה המסוימת שהתפלל זה עתה על החולה, ואין הוא מתאר במשפט זה את עצמו או את יכולתו להתפלל באופן מסוים. הנוסח 'שגרה' בזמן עבר דווקא הולם ביותר את סיפור המעשה שבמשנה, ואין ספק שהוא הנוסח הנכון במשנה ("'בורא ניב שפתים'", "תרביץ" סג, עמודים 186-187).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "המתפלל וטעה - סימן רע לו".
מצמצמים את תחולת הקביעה: רב אחא בר יעקב (אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) אמר: ובלבד באבות – רק במקרה שטעה בברכה הראשונה שבתפילת שמונה עשרה - סימן רע לו, משום שהברכה הזו היא תחילת התפילה ומשום מעלתה של הברכה הזו. אבל אם טעה בברכה אחרת שבתפילה - אינו סימן רע לו.
בבבלי ברכות לד,ב אמרו: אהייא? (על איזו ברכה נאמר במשנה שהטועה בתפילתו הרי זה סימן רע?) - אמר רב ספרא משום חד דבי רבי / דבי רבי ינאי: באבות.
בבבלי: 'חד דבי רבי' (רבן גמליאל בנו של רבי). אבל בירושלמי: 'רב אחא בר יעקב'. ואין ספק שצריך לומר: 'רבי יעקב בר אחא', הוא רבי יעקב בר אחא הזקן, תלמיד חבר לרבי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 45).
• • •
במשנה שנינו: "אמרו עליו, על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת".
מספרים: מעשה ברבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני), שחלה בנו, ושלח שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא בעירו (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'לעירו') – העיר ערב (יישוב בגליל התחתון) – לבקש על בנו רחמים. אמר לון (צריך לומר 'להן', וכן הוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1): המתינו לי עד שאעלה לעלייה (חדר בקומה עליונה בבניין). ועלה לעלייה – להתפלל עליו, וירד. אמר (בכתב יד רומי: 'ועלה לעלייה. ירד ואמר') להן: בטוח אני שנינוח (הונח לו, חזר לאיתנו) בנו של רבן גמליאל מחלייו (בכתב יד רומי: 'מחוליו'). וסיימו – סימנו וציינו (בכתב שני תלמידי החכמים את אותה שעה שבה אמר כך רבי חנינא בן דוסא). באותה שעה – שבה אמר רבי חנינא בן דוסא שהבריא בנו של רבן גמליאל, תבע (דרש, ביקש. - בקטע בולוניה 1: 'שאל') מזון – ביקש הבן לאכול, וזה סימן שהבריא.
בבבלי ברכות לד,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, ושיגר (שלח) שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיוון שראה אותם, עלה לעלייה וביקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: לכו, שחלצתו חמה (עזב אותו החום). אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה / שגרה תפילתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף. ישבו (השליחים) וכתבו וכיוונו אותה שעה (שבה נאמרו הדברים). וכשבאו אצל רבן גמליאל, אמר להם: העבודה! (שבועה בעבודת המקדש) לא בידיתם ולא חיסרתם ולא הותרתם (בזמן שבו קרה הדבר), באותה שעה חלצתו חמה ושאלני / ושאל (ביקש) מים לשתות.
אמר רבי שמואל בר נחמני (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'נחמן'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): אם כיוונתה את ליבך בתפילה - תהא מבושר שנשמעה תפילתך – תשמע בשורה טובה שנתקבלה תפילתך על ידי ה'. ומסבירים: ומה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (תהילים י,יז) – בקשה מה' שיחזק את ליבם (של הצדיקים המעונים בידי הרשעים) ויאזין לתפילתם. ויש לדרוש את הכתוב, שאם אתה (ה') תכוון (דורש 'תכין' - 'תכוון') את ליבם שיוכלו להתפלל בכוונת הלב, אז תקשיב אוזנך ותקבל תפילתם; או שיש לדרוש את הכתוב, שאם אתה (המתפלל) תכוון (דורש 'תכין' - 'תכוון') את ליבך בתפילה, אז תשמע באוזניך שנתקבלה תפילתך.
בתוספתא ברכות ג,ד שנו: המתפלל צריך שיכוון את ליבו. אבא שאול אומר: סימן לתפילה (שתתקבל): "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
ובבבלי ברכות לא,א אמרו: תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוון את ליבו. אבא שאול אומר: סימן לדבר: "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
ובדברים רבה (וילנא) ב,א נאמר: אבא שאול אומר: זה סימן לתפילה, אם כיוון אדם ליבו בתפילה - יהא מובטח שתפילתו נשמעת, שנאמר: "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
ובדברים רבה ח,א נאמר: כל מי שהוא מתפלל ומכוון את ליבו בתפילה - סימן טוב לו שתפילתו נתרצית / נתקבלה, שנאמר: "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
ובויקרא רבה טז,ט נאמר: רבי שמואל בר נחמן אמר: אם כיוון אדם ליבו בתפילה - מובטח לו שנשמעה תפילתו. מה טעם? "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
ובמדרש תהילים י,ז ו-קח,א נאמר: אמר רבי שמואל בר נחמן: אם כיוונת ליבך בתפילה - תהא מבושר שנשמעה תפילתך, שנאמר: "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
הסימן שקובע התנא אבא שאול בתפילה מקביל לזה של רבי שמואל בר נחמני.
המילה 'סימן' אצל אבא שאול משמשת בתפקיד כפול: גם במשמעות הרגילה, כמו בדברי המשנה ובדברי רבי עקיבא בתוספתא, וגם במשמעות של הצעת ראיה מן הכתוב, 'סימן לדבר'.
אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אם עשו שפתותיו של אדם תנובה (פרי, כלומר דיבור) – אם הניבו שפתיו של המתפלל מעצמן את התפילה, שביטאו שפתיו את התפילה כראוי ללא כל מכשול ועיכוב וטעות, - יהא מבושר שנשמעה תפילתו – ישמע בשורה טובה שנתקבלה תפילתו על ידי ה'. ומסבירים: ומה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם, שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר י'י, וּרְפָאתִיו" (ישעיהו נז,יט) – ה' שברא את פרי השפתיים, כלומר הדיבור, אמר שיביא שלום לעם ישראל, הן לרחוקים שבגלות והן לקרובים שבארץ, וירפא אותם. ויש לדרוש את הכתוב, שאם הדיבור והתפילה שברא ה' ושָׂם אותם בפי המתפלל נבעו וצמחו מאליהן משפתיו של המתפלל, הרי זה סימן שתפילתו מקובלת ורצויה לפני ה', והוא ישלח לו שלום ורפואה.
הסימן שקובע רבי יהושע בן לוי מקביל לזה של רבי חנינא בן דוסא במשנה: "אם שגרה תפילתי בפי - יודע אני שהוא מקובל" ורבי עקיבא בתוספתא: "אם שגרה תפילתו בפיו - סימן יפה לו".
בבבלי ברכות לד,ב אמרו: "אמרו עליו, על רבי חנינא" וכו'. - מנא הני מילי? (מה המקור שממנו למד רבי חנינא בן דוסא את הסימן שנתקבלה התפילה?) - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה', ורפאתיו" (ישעיהו נז).
ובויקרא רבה טז,ט נאמר: רבי יהושע בן לוי אמר: אם הניבו שפתיו של אדם בתפילה (אם שפתיו הביעו ניבם, היינו שביטאו כל מה שחשב בליבו בלא גמגום) - יהא מובטח שנשמעה תפילתו. מה טעם? "בורא ניב שפתיים..." (ישעיהו נז,יט).
ובמדרש תהילים י,ז נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: אם הניבו שפתיו של אדם בתפילה - יהא מבושר שנשמעה תפילתו, שנאמר: "בורא ניב שפתיים..." (ישעיהו נז,יט).
רבי שמואל בר נחמני ורבי יהושע בן לוי נותנים סימנים בתפילה לידע אם נשמעה אם לא. הדגש במאמר של רבי שמואל בר נחמני הוא על הפעילות הנפשית של המתפלל - הכוונה - המלווה את התפילה. הכתוב המובא "תכין ליבם תקשיב אוזנך" מלמד שההקשבה האלוהית היא להכנת הלב ולא לדיבור השפתיים. רבי שמואל בר נחמני נותן למתפלל לקבוע בעצמו האם תישמע תפילתו, שכן היא תלויה בכוונת הלב שלו. לכן דבריו מנוסחים כפנייה אל המתפלל: ''אם כיוונת את ליבך...'. לעומת זאת, רבי יהושע בן לוי מדגיש בלשונו הציורית את הצד ההפוך, הסביל. הציור הוא של פרי הגדל מאליו מן השפתיים, כלי ההפקה הסופי של הדיבור. לשונו של רבי יהושע בן לוי אינה מייחסת את הפרי לאדם המתפלל, אלא לשפתיו, המתוארות כאילו הן עושות פירות מעצמן. הוא מצביע על אותו העיקרון שקבע רבי חנינא בן דוסא (בבבלי מובאים דברי רבי יהושע בן לוי כפירוש ישיר על רבי חנינא בן דוסא). חשוב לציין, שגישתו של רבי שמואל בר נחמני היא הרווחת בספרות התלמוד והמדרש: סוגיות רבות בהלכה ובאגדה מדגישות את הכוונה כיסוד מרכזי בתפילה. לעומת זאת, לרבי יהושע בן לוי לא מצאתי חבר מחוץ להקשר שלנו ("'בורא ניב שפתים'", "תרביץ" סג, עמודים 191-193).
דבריו של רבי יהושע בן לוי מובאים בהקשר עם מאמרו של רבי חנינא בן דוסא, אבל המאמר גופו הוא מאמר כללי, ומסתבר ביותר שהוא מדבר על תפילת החובה הרגילה. הוא מחיל את עקרון התפילה הזורמת מאליה על התפילה הרגילה (שם, עמוד 210).
• • •