משנה
האומר: "על קן צפור יגיעו (בכתב יד אחד של המשנה כאן: 'הגיעו') רחמיך" – אמירה זו רומזת למצוות "שילוח הקן" (דברים כב,ו-ז), שיש בה ביטוי לרחמיו של הקב"ה, שכן יש חובה לשלח את הציפור כשהאדם רוצה לקחת את האפרוחים, ועניינה של אמירה זו מבואר בתלמוד, ו"על טוב ייזכר שמך" – האומר: "על הטוב שתעשה לי / לנו ייזכר שמך", שהוא מתפלל שיעשה ה' טובה, ואם יעשה ה' טובה ייזכר שמו של ה' על הטובה שיעשה, ומשמע מדבריו שאם לא יעשה ה' טובה לא ייזכר שמו של ה', "מודים, מודים" – האומר ברכה על הכוס וברכה על הפת לפני הסעודה בנוסח "מודים אנחנו לך... על...", במקום מטבע הברכות "ברוך אתה..." (הנוצרים הראשונים, בסעודה לזכר ישו הנוצרי, היו אומרים ברכה על הכוס וברכה על הפת בנוסח "מודים אנחנו לך אבינו על...", והיו מזכירים בברכות אלו את ישו הנוצרי. - בבבלי מבואר, שהאומר "מודים, מודים" נראה כמודה לשתי רשויות (שתי אלוהויות). בבבלי ביארו כך, כי בבבל לא היו נוצרים, אבל בדת הפרסית שהיתה בבבל יש שתי רשויות, האל הטוב והאל הרע), - משתקין (גורמים לשתוק, פוקדים לא לדבר) אותו – את האומר אחת מהאמירות האלו.
העובר לפני התיבה (ארון שיש בו ספר תורה) – שליח ציבור היוצא ממקומו בבית הכנסת ועובר לפני התיבה לומר תפילת שמונה עשרה, וטעה – בתפילתו, - יעבור אחר תחתיו – צריך להחליפו באחר שיעבור לפני התיבה במקומו, ולא יהא – האחר, סרבן (ממאן בתוקף למלא רצון אחרים. - בשני כתבי יד של המשנה: 'סורבן', שהוא שֵם במשקל של בעלי מלאכה) באותה שעה – לא יסרב לעבור לפני התיבה, אלא יסכים מיד, מפני טורח הציבור שממתינים עד שיסיים את התפילה. ומאיין (בשני כתבי יד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'ומניין') הוא מתחיל? – מאיזה מקום בתפילה השני מתחיל? מתחילת הברכה שטעה זה – הראשון, ואפילו לא טעה אלא בסוף הברכה.
ההלכה הראשונה במשנה כאן מופיעה גם במשנה מגילה ד,ט. המשנה שם מונה ארבעה ביטויים של נוסחאות תפילה ('יברכוך טובים'; 'על קן ציפור יגיעו רחמיך'; 'על טוב ייזכר שמך'; 'מודים, מודים') שאין לסובלם מפני שהם "דרך המינות", והעובר לפני התיבה ואומרם "משתקין אותו". המשנה שם מונה גם שני ביטויים של תרגום דברי התורה שהמתרגם בהם את דברי התורה בקריאה בציבור "משתקין אותו".
• • •
תלמוד
במשנה כאן ומגילה ד,ט שנינו: "האומר: על קן צפור יגיעו רחמיך... - משתקין אותו".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,י.
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: רבי (יצחק) [פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - תוקן על פי "שרידי הירושלמי" וכתב יד רומי וקטע בולוניה 1 והמקבילה, וכן מוכח מלהלן שאמרו "מסייע לרבי פינחס")] אמר בשם רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כקורא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'בקורא') תיגר (מערער, בא בטענות) על מדותיו (דרכי התנהגותו) של הקב"ה – המשנה מדברת במקרה של מי שהוא מתלונן על דרכיו של הקב"ה ואומר לו כך: - "על קן ציפור הגיעו רחמיך, ועל אותו האיש – כלומר, עליי (האומר עצמו), לא הגיעו רחמיך" – "מדוע אתה מרחם על קן ציפור, ואינך מרחם עליי?". האומר כך משתקים אותו, כיוון שהוא דובר שקר (כך נאמר להלן מפי רבי שמואל בר רב יצחק), שהרי הקב"ה מרחם על כל הבריות.
ומציעים פרשנות מצמצמת אחרת למשנה: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי סימון: בנותן קיצבה (שיעור מסוים) למדותיו של הקב"ה – המשנה מדברת במקרה של מי שהוא קובע מידה קצובה לדרכיו של הקב"ה ואומר לו כך: - "עד קן ציפור הגיעו רחמיך – ועד אותו האיש (כלומר, עד אליי (האומר עצמו)) לא הגיעו רחמיך". האומר כך משתקים אותו, כיוון שהוא דובר שקר (כך נאמר להלן מפי רבי שמואל בר רב יצחק), שהרי אין קצבה לרחמיו של הקב"ה.
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שם של המשנה: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה (במשנה): על – על קן ציפור הגיעו רחמיך (כמו שהוא בנוסח המשנה שלפנינו), ואית תניי תני: – ויש תנא (ש)שונה (במשנה): עד – עד קן ציפור הגיעו רחמיך.
ומציעים סיוע מבעלי הדיעות האלה לדיעות רבי פינחס ורבי יוסי: מאן דמר: – מי שאומר (התנא ששונה): על - מסייע לרבי פינחס – מסייע לדברי רבי פינחס, שאמר בשם רבי סימון, שהמשנה מדברת במקרה של מי שהוא אומר: על קן ציפור הגיעו רחמיך, ומן דמר: – ומי שאומר (התנא ששונה): עד - מסייע לרבי יוסי – מסייע לדברי רבי יוסי, שאמר בשם רבי סימון, שהמשנה מדברת במקרה של מי שהוא אומר: עד קן ציפור הגיעו רחמיך.
במשנה: "יגיעו רחמיך" בזמן עתיד. בדברי האמוראים בירושלמי: "הגיעו רחמיך" בזמן עבר.
נראה שבכתב יד קאופמן של המשנה היה כתוב במשנה כאן 'הגיעו', ונגרדה ה' ונכתבה י' במקומה (אבל במשנה מגילה כתוב 'יגיעו'). הרי שיש לומר שנוסח המשנה לפי הירושלמי: 'הגיעו'. אפשר שהלשונות במשנה ברכות ומגילה 'יברכוך טובים' ו'על טוב ייזכר שמך' שהן בזמן עתיד גרמו לשיבוש הנוסח במשנה 'יגיעו' במקום 'הגיעו'.
ייתכן ש"אותו האיש" אינו אלא משיחם של הנוצרים. שליח הציבור מתריס כלפי שמים שעל ציפור ה' מרחם, אך לא על אותו האיש שנצלב. חכמינו מתנגדים לנוסח זה משום שיש בו אזכור של המנהיג הנוצרי והזדהות עמו. חולשתו של פירוש זה היא בכך שהתיאור "אותו האיש" מופיע עשרות פעמים בספרות חכמים (תנאית ואמוראית), וכמעט בכל המקורות הכוונה לנושא המעשה או לאיש עלום-שם אחר ("משנת ארץ ישראל", ברכות, עמודים 208-209).
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא עבדין טבות (צריך לומר: 'טבאות', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי) – לא עושים היטב (כראוי). - נראה שנשמט כאן משפט דומה למשפט להלן: 'ואילין דמתרגמין (ואלה שמתרגמים)... - לא עבדין טבאות', ומתוך ההקשר לאמור לעיל ברור שהמשפט שנשמט היה התרגום לכתוב בדברים כב,ו-ז בעניין מצוות "שילוח הקן", ולפי התרגום טעמה של המצווה הוא שנהיה רחמנים כמו שה' רחמן, כטעמה של המצווה להלן לפי התרגום, ועל כך אמר רבי יוסי בירבי בון שהמתרגמים כך אינם עושים כראוי, מפני שעושין (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'שהן עושין') (ל)מדותיו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'גזירותיו' (מצוותיו, חוקיו). נראה שהמילה 'מדותיו' שבמסירה שלפנינו כאן ולהלן היא אשגרה מלעיל או שהיא בהשפעת הבבלי ברכות ומגילה) של הקב"ה רחמים – הם הופכים את המצוות שציווה הקב"ה את ישראל למעשים שיש לעשות משום רחמים על כל הבריות, שהם מנמקים את מצוות "שילוח הקן" במידת הרחמים שהאדם חייב לנהוג בה (דברי רבי יוסי בירבי בון אינם טעם לדברי המשנה בעניין האומר "על קן ציפור הגיעו רחמיך", שאם כן, היה לו לומר "שהוא עושה גזירותיו של הקב"ה רחמים" בלשון יחיד, ולא "שהן עושין" בלשון רבים; וכמו כן, הביטוי "לא עבדין טבאות", שאף הוא בלשון רבים, נראה יתר, ולא עוד אלא שביטוי זה אינו בא בתחילת משפט אלא הוא בא בסופו של משפט שתחילתו "אילין", כמו להלן, וכמו בירושלמי חלה א,א: "אמר רבי סימון: אילין נשייא דאמרן: 'לא נעל בנינן לכנישתא. אין חמי ליה מילף - ילף הוא' - לא עבדין טבאות". - אומנם בתרגומים שבידינו לא נמצא שטעמה של מצוות "שילוח הקן" הוא שנהיה רחמנים כמו שה' רחמן, ברם במדרשים המובאים להלן מצאנו כך).
ואילין דמתרגמין: – ואלה שמתרגמים (לארמית את הכתוב בויקרא כב,כח: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"): "עמי בני ישראל (ביטוי פנייה לעם השומעים את התרגום, שהושם על ידי המתרגמים בפי ה'. מסתבר שהמתרגמים השתמשו בפנייה הזאת לציבור השומעים כשרצו לעורר אותם על עניין חשוב מאוד. הפנייה הזאת נמצאת בפסוקים רבים בתרגומים ארץ ישראלים של התורה), כמא דאנא רחמן בשמיא – כמו שאני (ה') רחמן בשמים, כך (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'כן') תהוון רחמנין בארעא – כך תהיו רחמנים בארץ (המשפט הזה הוא תוספת לפני תרגום הפסוק). תורתא או רחילה יתה וית ברה לא תיכסון ('תִכְּסוּן') תרויהון (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'תריהון') ביומא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'ביום') חד" – הפרה או הרחלה (כבשה), אותה ואת בנה לא תשחטו שניהם ביום אחד (המשפט הזה הוא תרגום הפסוק. האיסור הזה אינו נוהג בזכרים, אף שהוא מנוסח בלשון זכר, ולכן המתרגמים תרגמו אותו בלשון נקבה. - תרגום זה לפסוק עם התוספת שלפניו נמצאים בתרגום המיוחס ליונתן. ייחוסו של תרגום זה ליונתן הוא טעות, כי יונתן בן עוזיאל תרגם נביאים בלבד), - לא עבדין טבאות – לא עושים היטב (המתרגמים כך אינם עושים כראוי), מפני שהן עושין מדותיו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'גזירותיו') של הקב"ה רחמים – הם הופכים את המצוות שציווה הקב"ה את ישראל למעשים שיש לעשות משום רחמים על כל הבריות, שהם תולים את טעמה של מצוות "אותו ואת בנו" בחינוך למידת הרחמים שהאדם חייב לנהוג בה.
האומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" נותן למצוות "שילוח הקן" את הטעם של רחמים, כמו אלה המתרגמים שעליהם אמר רבי יוסי בירבי בון: "לא עבדין טבאות", ולכן הובאו כאן דברי רבי יוסי בירבי בון.
בבבלי ברכות לג,ב ומגילה כה,א אמרו: "על קן ציפור יגיעו רחמיך". - מאי טעמא? - אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל), רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל (מעורר) קנאה במעשה בראשית (בתוך מעשה בראשית, שאומר על זה הגיעו רחמיו ועל זה לא הגיעו, ועל ידי זה מעורר קנאה ביניהם), וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות.
שני אמוראי ארץ ישראל הנזכרים בבבלי, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, הם שניים מהאמוראים הנזכרים בירושלמי, רבי יוסי בירבי בון ורבי יוסי. לפי הבבלי, שני האמוראים באו לתת טעם מדוע משתקים את האומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך". ואילו לפי הירושלמי, רבי יוסי בא לפרש את דברי האומר כך, ורבי יוסי בירבי בון בא לשלול את דברי המתרגמים הנותנים טעם של רחמים למצוות "שילוח הקן" (לפי הגהתנו ופירושנו). לפי הירושלמי, הטעם שמשתקים את האומר כך נאמר להלן מפי רבי שמואל בר רב יצחק.
הטעם הנזכר בבבלי "מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית" אינו נזכר בירושלמי, וגם הטעם "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים" אינו נזכר בירושלמי אלא נראה כהרכבה של המילים "מידותיו של הקב"ה" שבדברי רבי פינחס ורבי יוסי בשם רבי סימון עם המילים "שהן עושין גזירותיו של הקב"ה רחמים" שבדברי רבי יוסי בירבי בון. ברם נראה שיש להגיה בבבלי: 'מפני שעושה מצוותיו של הקב"ה רחמים' (מצותיו > מדותיו). לפי הגהה זו בבבלי, טעם זה מתאים לדברי רבי יוסי בירבי בון בירושלמי, ו"מצוותיו" בבבלי הן הן "גזירותיו" בירושלמי (המילים "ואינן אלא גזירות" בבבלי הן תוספת מאוחרת על פי לשון דומה המצויה במקומות אחרים: "אלא גזירת המלך הוא", "אלא גזירתו של הקב"ה הוא"). ואם כן, מי שאמר את הטעם הזה בבבלי הוא רבי יוסי בר אבין. ומזה יוצא שמי שאמר את הטעם האחר בבבלי הוא רבי יוסי בר זבידא. ומעתה אפשר לשער שהביטוי "נותן קצבה" שבדברי רבי יוסי בירושלמי הפך לביטוי "מטיל קנאה" בבבלי (קצבה > קנאה). הביטוי "מטיל קנאה" מופיע בעיקר בבבלי.
לפי הבבלי, המזכיר בתפילתו קן ציפור בדרך תחנונים (שאומר: 'כרחמיך על קן ציפור, כך יגיעו רחמיך עליי' - "יגיעו" בזמן עתיד), משתקים אותו, מפני שעושה מצוותיו של הקב"ה רחמים, שכן בבבלי אמרו טעם זה בעניין תפילה. אבל לפי הירושלמי, לא במקרה הזה שנינו שמשתקים אותו, שלא אמרו בירושלמי טעם זה אלא בעניין תרגום המקרא אבל לא בעניין תפילה.
בבבלי ברכות לג,ב ומגילה כה,א אמרו: ההוא דנחית (ירד להתפלל) קמיה דרבה / דרבא, אמר: "אתה חסת על קן ציפור, חוס ורחם עלינו! אתה חסת על אותו ואת בנו, חוס ורחם עלינו!". אמר רבה / רבא: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה / שבחיה דמריה! - אמר ליה אביי: והא "משתקין אותו" תנן! - ורבה / ורבא נמי - לחדודי לאביי הוא דבעא.
אותו שליח ציבור הזכיר בתפילתו קן ציפור (וכן "אותו ואת בנו") בדרך תחנונים, ולא קרא תיגר על מידותיו של הקב"ה ולא נתן קצבה למידותיו של הקב"ה, ולכן שיבחו רבה, ואילו אביי שהקשה לו מן המשנה לא דקדק לחלק בדבר.
בימי רבה ידעו בבבל את פירושה הנכון של המשנה כפי שפירשו אותה בארץ ישראל. אבל לאחר ימי רבה, כשהגיעו לבבל דברי אמוראי ארץ ישראל המאוחרים ונשתבשו, טעו בבבל בפירושה הנכון של המשנה וסברו שאף המזכיר בתפילתו קן ציפור בדרך תחנונים משתקים אותו, ולכן אמרו בבבלי: "ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא".
הדיבור "ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא" נאמר על ידי מי שהוא שחי אחרי רבה ואביי, ובא ליישב את התמיהה איך לא חש רבה בקושייתו החותכת של אביי, ומתרץ שחש בה ולא אמר מה שאמר אלא כדי לנסות את אביי.
ייתכן שרבה ענה לאביי שהוא אינו מפרש את המשנה כ"תרי אמוראי במערבא", ואם מתפלל בלשון "כשם שהגיעו רחמיך על קן ציפור, כן יגיעו רחמיך עלינו", אין משתקים אותו, ולכן שיבח רבה את "ההוא דנחית קמיה" שלא אמר בלשון המשנה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים תקה-תקו).
בבראשית רבה עו,ו נאמר: "פן יבוא והיכני אם על בנים" - 'ואתה אמרת: "לא תיקח האם על הבנים" (דברים כב,ו)'. דבר אחר: "פן יבוא והיכני אם על בנים" - 'ואתה אמרת: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח)'.
יעקב הזכיר בתפילתו קן ציפור (וכן "אותו ואת בנו") בדרך תחנונים, ולא קרא תיגר על מידותיו של הקב"ה ולא נתן קצבה למידותיו של הקב"ה.
שהן עושין גזירותיו של הקב"ה רחמים
בדברים רבה ו,א נאמר: ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמיו עליו להמתין לו עד שיהא בו כוח. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מניין? שנאמר: "ומיום השמיני והלאה יירצה" וגו' (ויקרא כב,כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח). וכשם שנתמלא הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות. מניין? שנאמר: "כי ייקרא קן ציפור לפניך" (דברים כב,ו).
ובויקרא רבה כז,יא; בפסיקתא דרב כהנא ט,יא; במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'אמור' סימן יח ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'אמור' סימן יג נאמר: רבי ברכיה בשם רבי לוי: כתוב: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי" (משלי יב,י). "יודע צדיק נפש בהמתו" - זה הקב"ה, שכתב בתורתו / שאמר: "לא תיקח האם על הבנים" (דברים כב,ו)... דבר אחר: "יודע צדיק נפש בהמתו" - זה הקב"ה, שכתב בתורתו / שאמר: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח)...
המדרשים האלה קושרים יחד את שתי המצוות "שילוח הקן" ו"אותו ואת בנו" ונותנים להן אותו הטעם של רחמים, כמו אלה המתרגמים שבירושלמי כאן (לפי הגהתנו ופירושנו) שנותנים לשתי המצוות האלו את הטעם הזה.
אילין דמתרגמין... לא עבדין טבאות
במשנה מגילה ד,ט שנינו: האומר (המתרגם): "ומזרעך לא תיתן להעביר למולך" (ויקרא יח,כא) - ומזרעך לא תיתן לאעברא בארמיותא (כלומר, לא תבוא על גויה) - משתקים אותו בנזיפה (שעוקר את הכתוב ממשמעו).
ובבראשית רבה ע,טז נאמר: "ועיני לאה רכות" - האמורא (המתרגם ומפרש את הדרשה לציבור) של רבי יוחנן תרגם לפניו: עיניא דלאה הוו רכיכין (חלשות). אמר לו: עיניא דאימך הוו רכיכין! (רבי יוחנן כעס על שלא תרגם יפה)
התרגום לפסוק בויקרא יח,כא, שהמשנה במגילה מתנגדת לו, נמצא בתרגום המיוחס ליונתן.
• • •
במשנה כאן ומגילה ד,ט שנינו: "האומר: מודים מודים - משתקין אותו".
כאן המשך המקבילה בירושלמי מגילה.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'על שם') "כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר" (תהילים סג,יב) – כל דוברי שקר ייסתם פיהם. ומכאן שהאומר "על קן ציפור הגיעו רחמיך" משתקים אותו, שכן הוא דובר שקר. לפי המימרה הראשונה לעיל הוא דובר שקר, שהרי הקב"ה מרחם על כל הבריות. ולפי המימרה השנייה לעיל הוא דובר שקר, שהרי אין קצבה לרחמיו של הקב"ה).
המימרה הזו היא המשכו של הקטע הקודם הדן בעניין האומר "על קן ציפור הגיעו רחמיך", ועיקרה של הפסקה מן המשנה שצוינה לפני המימרה הזו הוא המילים "משתקין אותו", ואילו המילים "מודים מודים" יתירות. המימרה הזו אינה מוסבת על האומר "מודים מודים", שכן אין מובן מדוע האומר כך הוא דובר שקר.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הדא דא' אמ'', ונמחק 'אמ'' על ידי מגיה ששיבש את הביטוי, והסדר בדפוס ונציה פתר בטעות 'הדא דאמר'. ב"שרידי הירושלמי": 'הדה דא' א'', ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'הדה דתמר', ובמקבילה: 'הדא דאת אמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהאומר "על טוב ייזכר שמך" משתקים אותו), - בציבור – במקרה שהמתפלל אומר כך בתפילה בציבור (שליח ציבור העובר לפני התיבה), אבל ביחיד – במקרה שהמתפלל אומר כך בתפילה ביחיד, - תחנונים הן – ומותר ליחיד לומר תחנונים בלשון זו כשהוא מתפלל לה' שיעשה לו טובה (האמירה "על קן ציפור הגיעו רחמיך" בלשון עבר אינה תפילה בדרך תחנונים, והאמירה "מודים, מודים" אינה תחנונים אלא הודאה, ולכן המשפט הזה בירושלמי אינו מוסב עליהן).
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
לפי פירושנו, כל אחד מהמשפטים האמורים כאן מוסב על אחת מהאמירות שנאמר עליהן "משתקין אותו". המימרה של רבי שמואל בר רב יצחק מוסבת על האמירה הראשונה "על קן ציפור הגיעו רחמיך". "הדא דאת אמר..." מוסב על האמירה השנייה "על טוב ייזכר שמך". במקבילה במגילה נוסף משפט המוסב על האמירה השלישית "מודים מודים".
• • •
במשנה שנינו: "העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו".
רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר בשם רבי חנניה בן גמליאל (תנא בדור הרביעי): יחיד המתפלל וטעה בשלש ברכות הראשונות – של תפילת שמונה עשרה, - חוזר בתחילה (ב"שרידי הירושלמי": 'כתחילה', ובכתב יד רומי: 'לכתחילה', וכן להלן) – חוזר מההתחלה של התפילה (הברכה הראשונה משלוש הברכות הראשונות של התפילה), כי שלוש הברכות הראשונות הן יחידה אחת, שהן שבחו של ה'.
אדא בר בר חנה (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'אבא בר רב חונא'. - רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) אמר בשם גניבה (חכם בבלי בדור הראשון והשני לאמוראים) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): יחיד המתפלל וטעה בשלש ברכות האחרונות – של תפילת שמונה עשרה, - חוזר לעבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה), כי שלוש הברכות האחרונות הן יחידה אחת, שהן שבחו של ה'.
רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב: יחיד המתפלל וטעה בשלש ברכות הראשונות - חוזר בתחילה, (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'טעה') בשלש ברכות האחרונות - חוזר לעבודה. טעה ואינו יודע (ב"שרידי הירושלמי": 'ואין ידוע') איכן (היכן) טעה - חוזר למקום הברור (הידוע ללא כל ספק) לו – למקום שברור לו שהיה בו קודם שטעה (הוא הדין גם בקריאת "שמע" כמו שאמרו בירושלמי לעיל ב,ג).
בבבלי ברכות לד,א אמרו: אמר רב הונא: טעה בשלוש ראשונות - חוזר לראש, באמצעיות - חוזר ל"אתה חונן", באחרונות - חוזר לעבודה; ורב אסי אמר: אמצעיות אין להן סדר (ואם טעה באחת מהן - הוא יכול להשלימה במקום שנזכר). - מתיב רב ששת: העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו. מהיכן הוא מתחיל? - מתחילת ברכה שטעה זה. תיובתא דרב הונא (שאמר שאף בברכות האמצעיות חוזר לתחילתן)! - אמר לך רב הונא: אמצעיות - כולהי חדא ברכתא אינון (וחזרה מתחילת ברכה משמעה מתחילת הברכה הראשונה).
דברי רב הונא "טעה בשלוש ראשונות" ו"טעה בשלוש אחרונות" ישנם בשני התלמודים. דברי רב הונא "טעה באמצעיות" ישנם רק בבבלי, ודבריו "טעה ואינו יודע היכן טעה" ישנם רק בירושלמי.
דינו של העובר לפני התיבה וטעה כדינו של יחיד המתפלל וטעה, שכן בבבלי הקשו מזה לזה. ונראה, שהעובר לפני התיבה וטעה - חוזר, רק אם לא סיים את התפילה, אבל אם סיים את התפילה - אינו חוזר, משום טורח הציבור, כמו שפירשנו להלן.
מה ששנינו במשנה, שהעובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו, הוא אם אינו יודע לחזור למקום בתפילה שהוא צריך לחזור, אבל אם הוא יודע לחזור למקום בתפילה שהוא צריך לחזור - לא יעבור אחר תחתיו (הראשונים).
ומספרים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) ורבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי, בנו של רבי סימון) יתבין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הוון יתבין'. וב"שרידי הירושלמי": 'הוון יהיבין', ובקטע בולוניה 1: 'הוון יתיבין') בחד כנישתא את(י)[ר] (המילה 'אתי' נשתבשה מן 'אתר'. הגרסה המקורית היתה 'בחד אתר', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי, ואילו המילה 'כנישתא' (צורה מיודעת, וצריך לומר כמו בקטע בולוניה 1: 'כנישה') המוכרת יותר נוספה כביאור ("הערות אפיגראפיות לירושלמי", "בר אילן" יח-יט, עמודים 218-219)) – היו יושבים / היו נתונים (נמצאים) ב(בית) כנסת אחד / במקום אחד. עבר חד קומי תיבותא ואשגר חד (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'חדה') ברכה – עבר אחד לפני התיבה (היה שליח ציבור ואמר תפילת שמונה עשרה) והשגיר (דילג בשל השגרת (שטף וריצה) לשון) ברכה אחת בתפילה (וסיים את התפילה). אתון ושיילון (ב"שרידי הירושלמי": 'שאלון', ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'ושאלון') – באו (רבי אחא ורבי יודה בן פזי) ושאלו לרבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – האם הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר את הברכה שהשגיר. אמר לון – אמר להם רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שליח (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'שלוח') ציבור שהשגיר (השמיט, דילג) שתים שלש ברכות – בתפילת שמונה עשרה, וסיים את התפילה, - אין מחזירין אותו – אין מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לומר את הברכות שהשגיר, משום טורח הציבור (אבל אם לא סיים את התפילה - מחזירים אותו. - הלשון "מחזירין אותו" / "אין מחזירין אותו" נאמרה בתוספתא ובתלמודים של מסכתנו בקשר למי שטעה בתפילה או בברכת המזון, ופירוש לשון זו הוא שמורים לו / שאין מורים לו לחזור ולהתפלל או לברך).
ומציעים ברייתא (המכריעה בנוגע לפסיקה שעלתה אגב דין ודברים בין חכמים): אשכח תני(י) ופליג (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'אשכח תני'): – נמצא (תנא ש)שונה וחולק (על מה שאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי): לכל – הברכות שבתפילת שמונה עשרה, אין מחזירין אותו – את שלוח הציבור שהשגיר כמה מהברכות, חוץ ממי שלא אמר "מחיה המתים" ו"מכניע זדים" ו"בונה ירושלם" – שאם השגיר שלוח הציבור אחת משלוש הברכות האלו, ברכת גבורות (שחתימתה: "מחיה המתים"), ברכת הזדים והמינים (שחתימתה: "מכניע זדים") וברכת בניין ירושלים (שחתימתה: "בונה ירושלים") - מחזירים אותו, היינו שמורים לו לחזור ולהתפלל, אני אומר: מין הוא (גרסה זו במסירה שלפנינו היא בהשפעת הבבלי שאמר: "טעה בברכת המינים - מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא", שכן 'אני אומר' זה מובנו: אני חושש, אני תולה, ולפי זה יש לפרש 'מחזירין אותו' - מורים לו לחזור למקומו ומעבירים אחר לפני התיבה במקומו, וכן פירשו כמה מהראשונים על פי הבבלי, ברם אין זה פירושה של לשון זו במקומות אחרים. - צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'אינו אומר - מין הוא', ובכתב יד רומי: 'אם [אינו] אומר - מין ה[וא]') – אם אינו אומר אחת משלוש הברכות האלו, יחשדו בו שהוא מין, ולכן שלוח ציבור שהשגיר אותן - מחזירים אותו כדי לומר אותן, שלא יחשדו בו שהוא מין (ברייתא זו היא שלא כמו שאמרו לעיל שאין מחזירים אותו, ומשמע אפילו השגיר שלוח הציבור אחת משלוש הברכות האלו. אף לפי הגרסה 'אשכח תני', בלי 'ופליג', ברייתא זו חולקת על מה שאמרו לעיל. - "מינים" הוא כינוי לכופרים וגם לנוצרים הראשונים. המינים כפרו בתחיית המתים ובבניין ירושלים לעתיד לבוא. ברכת המינים היא קללה שהיתה מכוונת כלפי המינים. ולכן, מי שאינו אומר את שלוש הברכות האלו, יחשדו בו שהוא מין).
ומספרים: שמואל הקטן (תנא בדור השני) עבר קומי תיבותא ואשגר – עבר לפני התיבה והשגיר (השמיט, דילג) "מכניע זידים" – ברכת הזדים והמינים. בסופה שרי משקיף עליהון – בסוף (כשסיים את התפילה) התחיל משקיף (מביט, מסתכל) עליהם (על הציבור, האם יורו לו לחזור ולהתפלל כדי לומר את ברכת המינים שהשגיר). אמרין (צריך לומר: 'אמרון') ליה: – אמרו לו (לשמואל הקטן): לא שיערו (דימו, חשבו) חכמים (כ)[ב]ך (תוקן על פי "שרידי הירושלמי") – החכמים, שאמרו ששלוח ציבור שלא אמר ברכת המינים - מחזירים אותו, לא התכוונו אליך, כיוון שאין לחשוד בך שאתה מין.
בבבלי ברכות כח,ב-כט,א אמרו: תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש כאן אדם שיודע לתקן ברכה למינים? ירד / עמד שמואל הקטן ותיקנה. לשנה אחרת (כשירד לפני התיבה) שכחה (את הברכה שתיקן), והשקיף (בהשאלה: עיין, דן) בה יותר משתיים ושלוש שעות / שתיים ושלוש שעות, ולא העלוהו (מלפני התיבה). - אמאי לא העלוהו? והאמר רב יהודה אמר רב: טעה (שליח ציבור) בכל הברכות כולן - אין מעלים אותו; טעה בברכת המינים - מעלים אותו, חיישינן שמא מין הוא (ואינו רוצה לקלל את עצמו)! - שאני שמואל הקטן, דאיהו תיקנה (ואין לחשוש).
הירושלמי שינה את לשון הברייתא על שמואל הקטן המובאת בבבלי ללשון ארמית.
לפי הבבלי, שמואל הקטן שכח את ברכת המינים, השקיף בברכה ולא העלו אותו מלפני התיבה. ואילו לפי הירושלמי, הוא השגיר את ברכת המינים, השקיף על הציבור ולא החזירו אותו.
לפי רב בבבלי, שליח ציבור שטעה - אין מעלים אותו. ואילו לפי הברייתא בירושלמי, שליח ציבור שטעה - אין מחזירים אותו. "מחזירים" ו"מעלים" אינם דבר אחד.
בבבלי נזכרה רק ברכת המינים, ובירושלמי נזכרו מלבדה עוד שתי ברכות.
בארץ ישראל אמרו: 'עובר לפני התיבה', ואילו בבבל: 'ירד לפני התיבה'. גם הפעלים הארמיים מתחלפים בין התלמודים. בבבל אמרו: 'נחת קמיה ד...', ובארץ ישראל: 'עבר קומי תיבותא'. קשה לקבוע בבירור שהבחנה זו בין 'ירד' בבבל ל'עבר' בארץ ישראל תלויה רק במבנה בית הכנסת, שהרי אין בידינו עדות ארכיאולוגית מסייעת למבנה בית הכנסת בבבל ("מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמודים 26-27).
כיוון שדיברו על טעות בתפילה, מדברים על ספק טעות בתפילה.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמעון בר אבא (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): ספק הזכיר של ראש חודש, ספק לא הזכיר – אם המתפלל תפילת שמונה עשרה בראש חודש מסופק האם אמר הזכרה מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא") בעבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה) או שלא אמר, - מחזירין אותו – מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לומר את ההזכרה של ראש חודש (דינו כמי שטעה ולא הזכיר של ראש חודש. דין זה הוא בשחרית ובמנחה, אבל בערבית - אין מחזירים אותו. בירושלמי ברכות ז,ד מובאת מימרה דומה של שמעון בר בא בשם רבי יוחנן בעניין ההזכרה של חול המועד בברכת המזון, ושם אמרו שאין מחזירים אותו).
ושואלים: לאיכן הוא חוזר? – להיכן בתפילה הוא חוזר, כשהוא מסופק האם הזכיר של ראש חודש, והוא צריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר של ראש חודש?
ומשיבים: שמעון בר ווא אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אם עקר את רגליו (הלך ממקומו) – לאחר שסיים את תפילתו, - חוזר לכתחילה (ב"שרידי הירושלמי": 'כתחילה') – חוזר לראש התפילה, ואם לאו – אם לא עקר את רגליו, - חוזר לעבודה – ואינו חוזר לראש התפילה.
אמר רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי. - בכתב יד רומי: 'ר' יודן'): הסיע דעת (היסח הדעת, העתקת המחשבה) – אם סיים את תפילתו והסיח את דעתו מהתפילה, ועדיין לא עקר את רגליו, - כמי שעקר את רגליו – דינו כמו מי שעקר את רגליו, שחוזר לראש התפילה.
ומציעים מקרה שדינו מסופק: ואילין (ב"שרידי הירושלמי": 'ובאלין') תחנוניא צריכה (ב"שרידי הירושלמי": 'צריכן', כי המונח 'צריכה' מוסב על נושא בלשון רבים. ונראה שהוא שיבוש תחת 'צריכה') – ואלה התחנונים - (הדבר) נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון, הדבר מסופק. - במקרה שסיים תפילתו ואמר תחנונים לאחר התפילה, שכן היו רגילים לומר תחנונים לאחר התפילה, ועדיין לא עקר את רגליו, הדין מסופק האם הוא כמי שעקר את רגליו או שלא, שהרי במקרה זה לא הסיח את דעתו מהתפילה).
בתוספתא ברכות ג,י שנו: כל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום (כך קראו בארץ ישראל להזכרה מעין המאורע ביום שיש בו מוסף) בעבודה; רבי ליעזר אומר: בהודייה. אם לא אמר - מחזירים אותו (לא הזכירו כאן ערבית, שהרי בערבית של ראש חודש אין מחזירים אותו). ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע.
בבבלי ברכות כט,ב אמרו: אמר רבי תנחום אמר רבי אסי: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה - חוזר לעבודה, נזכר בהודאה - חוזר לעבודה, ב"שים שלום" - חוזר לעבודה, סיים (את תפילתו) - חוזר לראש (התפילה).
אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא: הא דאמרת: סיים - חוזר לראש, לא אמרן אלא שעקר רגליו (מן המקום שבו עמד בתפילתו), אבל לא עקר רגליו - חוזר לעבודה. - אמרו ליה: מנא לך הא? - אמר להו: מאבא מרי שמיע לי, ואבא מרי מרב.
אמר רב נחמן בר יצחק: הא דאמרת: עקר רגליו חוזר לראש - לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו - חוזר לעבודה (אף אם עקר רגליו). - איכא דאמרי: אמר רב נחמן בר יצחק: הא דאמרת: לא עקר רגליו חוזר לעבודה - לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אבל אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו - חוזר לראש (אף אם לא עקר רגליו, שנחשב כאילו גמר את התפילה).
ובבבלי ברכות ל,ב אמרו: אמר רב ענן אמר רב: טעה ולא הזכיר של ראש חודש ערבית - אין מחזירים אותו, לפי שאין בית דין מקדשים את החודש אלא ביום.
התוספתא והבבלי מדברים במי שטעה ולא הזכיר של ראש חודש. והירושלמי מדבר במי שהוא מסופק האם הזכיר של ראש חודש, שדינו כמי שטעה ולא הזכיר.
• • •
כיוון שהמשנה דיברה בעניין המקום בתפילה שממנו מתחיל העובר לפני התיבה במקומו של מי שעבר וטעה, מדברים בעניין המקום בתורה שממנו מתחיל הקורא בתורה במקומו של מי שקרא והשתתק.
רבי אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בריה ד- – בנו של רבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (בר אבא) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): היה – העולה לתורה, קורא בתורה – בספר התורה, ונשתתק (נתקף במחלת השיתוק בלשונו) – וצריך להחליפו באחר שיקרא בתורה במקומו, - זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון – השני העולה לתורה במקומו צריך להתחיל לקרוא בתורה מתחילת הקריאה שקרא הראשון, ולא יתחיל מהמקום שהפסיק הראשון. ויש להוכיח קביעה זו בדרך השלילה: אם אומר את (אתה. בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'אין תימר' (אפשר שצורה זו מקורית יותר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 48, הערה 148)) - אם תאמר, וב"שרידי הירושלמי": 'ואן תאמר'): זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שפסק הראשון - נמצא שהראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן – הפסוקים שקרא הראשון עד מקום שהפסיק, לפני קריאתם נאמרה ברכת התורה על ידי הראשון, ולאחר קריאתם לא נאמרה ברכת התורה על ידי הראשון כיוון שנשתתק, והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן – הפסוקים שקרא השני ממקום שהפסיק הראשון, לאחר קריאתם נאמרה ברכת התורה על ידי השני, ולפני קריאתם לא נאמרה ברכת התורה על ידי השני, שכיוון שהשני עומד במקומו של הראשון, אין השני מברך לפני קריאתו, שכבר בירך הראשון ברכה זו, וכתיב: – וכתוב (בשבח התורה): "תּוֹרַת י'י תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהילים יט,ח) – התורה היא דבר שלם בלי פגם והיא מחיה את הנפש; ויש לדרוש את הכתוב: - שתהא – התורה, כולה תמימה – כלומר, שיהיו כל הקריאות בתורה שוות, ומכאן שיש לברך לפני כל קריאה ולאחרי כל קריאה. לכן אי אפשר לומר שיתחיל השני ממקום שפסק הראשון, שאם כן, הראשונים הם קריאה אחת והאחרונים הם קריאה שנייה, ואין שתי הקריאות תמימות, כיוון שאין ברכה לפני כל קריאה ולאחרי כל קריאה; אלא יתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון, ונמצא שכל הפסוקים נתברכו לפניהם ולאחריהם, שכיוון שהתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון, כל הפסוקים הם קריאה אחת, והיא תמימה, שהראשון בירך לפני הקריאה והשני בירך לאחרי הקריאה (ראשונים נחלקו, כשמתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון, האם השני מברך לפני הקריאה או שלא).
מימרה זו מובאת בירושלמי מגילה ד,ה, ושם מקורה.
במשנה מגילה ד,א שנינו: "הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה". לפי דין המשנה, הקורא הראשון מברך לפני קריאתו והקורא האחרון מברך אחרי קריאתו. מנהג בבל היה שכל אחד מהקוראים מברך לפני קריאתו ואחרי קריאתו (בבלי מגילה כא,ב). ניתן לבאר את ההבדל בין דין המשנה למנהג בבל, שבמשנה נתפסת קריאת התורה כיחידה אחת, ולכן הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה, ואילו בבבל נחשבה קריאת כל קורא כיחידה בפני עצמה, ולכן בירך כל קורא וקורא לפניה ולאחריה.
הבדל זה הוא הבדל שבין מנהג ארץ ישראל למנהג בבל. בירושלמי ברכות ז,ג מסופר: "רבי זעירא עמד לקרוא כוהן במקום לוי ובירך לפניה ולאחריה, ורצו להשתיקו. אמר להם רב חייא בר אשי: הרפוהו, שכך הם (הבבליים) נוהגים אצלם" (המעשה קרה בזמן שרבי זירא ביקר בסורא ובסביבתה. במחוז זה נהגו בעניין ברכות התורה כמנהג ארץ ישראל, ומה שאומר רב חייא בר אשי להרפות ממנו "שכן הם נוהגים אצלם" הכוונה שכך נוהגים במרכז בבל, מקום שרבי זירא בא משם ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 324)). בבבלי מגילה כב,א מסופר, שרב, בזמן בואו לבבל, עלה לקרוא בתורה ראשון ובירך לפניה ולא לאחריה, שרב נהג בבבל כמנהג ארץ ישראל אף כשהיה שונה ממנהג המקום.
ממספר מקורות בירושלמי עולה לכאורה שגם בארץ ישראל נהגו במקומות מסוימים לברך לפני קריאת כל קורא ואחריה. ראה ירושלמי ברכות ה,ג: "היה קורא בתורה ונשתתק - זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. אם אומר את: ממקום שפסק - הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן, והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן" (לפי מנהג ארץ ישראל שהאמצעיים אינם מברכים, גם אם לא נשתתק, הוא אינו מברך לאחריה והבא לאחריו אינו מברך לפניה). וראה גם ירושלמי מגילה ג,ח: "אין מפסיקין בקללות. - אמר רבי לוי: אמר הקב"ה: אינו בדין שיהו בניי מתקללים ואני מתברך". מנימוקו של רבי לוי נראה שכל קורא מברך לפני הקריאה ולאחריה ("'פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה?'", "תרביץ" עד, עמודים 186-189 והערה 69).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,א.
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): לא יהו (יהיו) שנים קורין בתורה ואחד מתרגם – אסור שיקראו שניים יחד את הקריאה בתורה, אף שרק אחד (אחר) מתרגם את הקריאה שהם קוראים, אלא אחד קורא בתורה ואחד (אחר) מתרגם.
ומסבירים: אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מפני הברכה – מפני שהשניים יצטרכו לברך ברכת התורה לפני קריאתם ולאחריה, ואסור שיברכו שניים על אותה קריאה.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על רבי זעורא): והתני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא – אסור שיתרגמו שניים יחד את הקריאה בתורה, אף שרק אחד (אחר) קורא את הקריאה שהם מתרגמים, אלא אחד קורא בתורה ואחד (אחר) מתרגם! ויש להציע תמיהה (על ההנחה של רבי זעורא): אית לך מימר: – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר): מפני הברכה?! (בתמיהה) – והרי אין המתרגם מברך ברכה! ואם כן, מדוע לא יהיו שניים מתרגמים? ולכן יש לשלול את ההנחה של רבי זעורא.
וחוזרים מן ההסבר שנאמר קודם לכן ומסבירים הסבר אחר: אלא משום שאין שני קולות נכנסין לתוך אוזן אחת – לא יהיו שניים קוראים בתורה, לא מפני הברכה, אלא משום שאין אדם יכול לשמוע שני קולות יחד. ומשום כך גם לא יהיו שניים מתרגמים.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): שנים קורין בתורה ואין שנים מפטירין (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'קורין') בנביא – מותר שיקראו שניים יחד את הקריאה בתורה, אבל אסור שיקראו שניים יחד את ההפטרה בנביא. הברייתא הזו חולקת על הברייתא הקודמת שאומרת שלא יהיו שניים קוראים בתורה.
אמר רבי עולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי): קָרוֹיוֹת (קוראים) בתורה – בספר התורה, ואין קרויות בנביא – בספרי הנביאים. יש לפרש את הברייתא הזו, שבקריאת התורה כמה אנשים קוראים את הקריאה בזה אחר זה ("שניים" שנקטה הברייתא הוא לאו דווקא), שמחלקים את הקריאה לכמה אנשים, אבל בהפטרה בנביא רק אחד קורא את ההפטרה, שאין מחלקים את ההפטרה לכמה אנשים. הרי שהברייתא הזו אינה חולקת על הברייתא הקודמת.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
בתוספתא מגילה ג,כ שנו: אחד קורא בתורה ואחד מתרגם. לא יהא אחד קורא ושניים מתרגמים, ולא שניים קורים ואחד מתרגם, ולא שניים קורים ושניים מתרגמים. אחד קורא בנביא ואחד מתרגם, אחד קורא ושניים מתרגמים, אבל לא שניים קורים ואחד מתרגם, ולא שניים קורים ושניים מתרגמים.
ובבבלי מגילה כא,ב אמרו: תנו רבנן: בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא יהא אחד קורא ושניים מתרגמים (ששני קולות אינם נשמעים). ובנביא אחד קורא ושניים מתרגמים (שאין לדקדק כל כך בתרגום זה, שאין בו הלכה למעשה), ובלבד שלא יהו שניים קורים ושניים מתרגמים.
קריאת התורה לוותה בתרגום דברי התורה. ליד הקורא בתורה עמד אדם נוסף, וכל פסוק שנקרא מתוך הספר, חזר עליו המתרגם בעל פה. בארץ ישראל ובמקומות שדיברו בהם ארמית תרגמו לארמית, ובמקומות אחרים תרגמו ליוונית או לשפה מדוברת אחרת. הנוהג לקרוא בתורה עם תרגום אינו רק מפני שדברי המקרא בעברית לא היו מובנים לנמצאים בבית הכנסת, אלא הוא אף מפני שבאמצעות התרגום ניתן פירוש לדברי התורה לפי תפיסתה של המסורת שבעל פה ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 155).
• • •
במשנה שנינו: "יעבור אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה".
אמר רבי יהושע דרומיא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)): שלשה דברים רובן (כמות גדולה) ומיעוטן (מעט, כמות קטנה ומצומצמת) רע (לא טוב, גרוע) ובינוניתן (בינוניוּת, חוסר קיצוניוּת) יפה (טוב, מעולה) (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'ואלו הם'): השאור (בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו) והמלח והסירוב (מיאון, אי היענות לבקשת מישהו). - כשמבקשים מאדם לעשות דבר, כיצד ראוי לאדם לנהוג? - כתחילה – בפעם ראשונה שמבקשים ממנו, מסרב – לעשות את רצון מבקשו, שנייה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'בשנייה') – בפעם שנייה שמבקשים ממנו, מעמעם (מהסס, מפקפק) – האם לעשות את רצון מבקשו, ובשלישית – בפעם שלישית שמבקשים ממנו, רץ ובא – לעשות את רצון מבקשו. כך הסירוב הוא במידה בינונית, שהיא הדרך הראויה.
בבבלי ברכות לד,א אמרו: תנו רבנן: העובר לפני התיבה - צריך לסרב (כשמציעים לו לעבור לפני התיבה), ואם אינו מסרב - דומה לתבשיל שאין בו מלח (כלומר, שהתנהגותו חסרת טעם), ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח (שהוסיפו בו מלח יותר מדי). הא כיצד הוא עושה (כשמבקשים ממנו לעבור לפני התיבה)? - פעם ראשונה מסרב, שנייה מהבהב (מהסס, מפקפק), שלישית - פושט (מיישר) את רגליו ויורד.
תנו רבנן: שלושה רובם קשה ומיעוטם יפה, ואלו הם: שאור (בעיסה), ומלח (בתבשיל), וסרבנות.
בבבלי הברייתא הראשונה מדמה סירוב למלח על פי הברייתא השנייה.
בבבלי: רובם קשה ומיעוטם יפה. ובירושלמי: רובם ומיעוטם רע ובינוניתם יפה.
כשם שאין ראוי לסרב יותר מדי לבקשה לעבור לפני התיבה, כך אין ראוי להפציר יותר מדי בבקשה לעבור לפני התיבה.
ומספרים: רבי חונא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'רבי אלעזר', וכמו שהוא בהמשך הסיפור. - בן פדת, אמורא בדור השני) הוה יתיב בחד כנישתא אתר (המילה 'אתר' נמחקה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, והיא נוסח חלופי למילה 'כנישתא' כמו לעיל. ובכתב יד רומי: 'הוה יהיב בהדה (צריך לומר: בחדה) כנישה', בלי 'אתר'. - הנוסח המקורי שממנו העתיק הסופר במסירה שלפנינו גרס 'בחד אתר', ואילו החילוף 'כנישתא' (צורה מיודעת, וצריך לומר: 'כנישה'), שהוא הביאור, נמצא בנוסח של כתב יד רומי ("הערות אפיגראפיות לירושלמי", "בר אילן" יח-יט, עמוד 219)) – היה יושב ב(בית) כנסת אחד / במקום אחד. עאל חזנא ואטרח על חד דייעול – נכנס החזן (לבית הכנסת. - חזן הוא משגיח בבית כנסת (מקור המילה באכדית, אולי מן השורש חזה)) והטריח (הפציר מאוד) על אחד שייכנס (לעבור לפני התיבה), ולא קביל ע(י)לוי (בכתב יד רומי: 'ולא על') – ולא קיבל עליו (לא הסכים להיכנס). בסופא אתא לגבי רבי אלעזר – בסוף בא (אותו אחד) אצל רבי אלעזר (שהיה יושב שם, כדי להתנצל בפניו על שלא נכנס לעבור לפני התיבה). אמר ליה: – אמר לו (אותו אחד לרבי אלעזר): לא יכעוס מרי עלי – לא יכעס אדוני עליי (על שלא נכנסתי לעבור לפני התיבה). בגין דלא הוינא מיתער – בשביל (בגלל) שלא הייתי ער (לגמרי. - ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"פירושים וחידושים לירושלמי" הגיהו 'דלא הוינא מעתד' - שלא הייתי מוכן, וכן הוא בקטע בולוניה 1), לא עלית – לא נכנסתי. אמר ליה: – אמר לו (רבי אלעזר לאותו אחד): עלך (בכתב יד רומי: 'עליך', והוא הכתיב המקורי של הירושלמי) לא כעסית (בקטע בולוניה 1: 'לא עליך כעסת') אלא על הדין דאטרח – עליך לא כעסתי, אלא על הזה (החזן) שהטריח (עליך שתיכנס, שאין ראוי להטריח יותר מדי לעבור לפני התיבה).
• • •
כיוון שדיברו בעניין המקום בתורה שממנו מתחיל הקורא בתורה במקומו של מי שקרא והשתתק, מדברים בעניין המקום ב"קדושה" שממנו מתחיל העובר לפני התיבה במקומו של מי שעבר והשתתק.
מספרים: בטיטיי (שם אדם) אישתתק באופנייה – השתתק (נתקף במחלת השיתוק בלשונו) ב"אופנים" (במילים המעבירות מן הפסוק הראשון של "קדושת העמידה" ("קדוש קדוש קדוש...") אל הפסוק השני ("ברוך כבוד ה' ממקומו"). בחלק זה של ה"קדושה" מזכירים את האופנים, שהוא כינוי למין של מלאכים). אתון ושיילון (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'ושאלון') – באו ושאלו לרבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – מהיכן יתחיל מי שעובר לפני התיבה תחתיו. אמר לון – אמר להם רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): זה שעובר (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'זה שהוא עובר') תחתיו יתחיל ממקום שפסק – הראשון, ולא יתחיל השני מתחילת ברכת קדושת השם, הברכה השלישית בתפילת שמונה עשרה, שבתוכה משולבים פסוקי ה"קדושה". אמרין ('אמרון') ליה: – אמרו לו (לרבי אבון): והא תנינן: – והרי שנינו (במשנה): העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו. ומניין הוא מתחיל? מתחיל הברכה (צריך לומר כמו שהוא במשנה: 'מתחילת ברכה', וכן הוא בקטע בולוניה 1) שטעה זה! – והרי דינו של העובר לפני התיבה והשתתק כמו העובר לפני התיבה וטעה, ולכן יתחיל השני מתחילת ברכת קדושת השם! אמר לון: – אמר להם (רבי אבון): מכיון דעניתון קדושתא – מכיוון שעניתם את ה"קדושה" (הפסוק הראשון של ה"קדושה". - שליח הציבור קורא תחילה כל פסוק מפסוקי ה"קדושה" לבדו והציבור חוזר ועונה כל פסוק מפסוקים אלה לעומתו), כמי שהוא תחילת ברכה – דינו של הקטע "אופנים" כמו תחילת ברכה, ולכן יתחיל השני ב"אופנים" (כשם שמענה הציבור ("אמן") לברכות של התפילה שאומר שליח הציבור מפסיק בין הברכות, כך מענה הקהל (הפסוקים) לקטעים של ה"קדושה" שאומר שליח הציבור מפסיק בין הקטעים).
ה"קדושה" האמורה בירושלמי כאן אינה "קדושת היוצר" (פסוקי ה"קדושה" המשולבים בברכת "יוצר", הברכה הראשונה שלפני קריאת "שמע"), כי בימי קדם מעולם לא ירד שליח ציבור לפני התיבה לקריאת שמע וברכותיה, ועל כן אי אפשר שהשתתקותו של מישהו בהקשר הזה עוררה בעיה הלכתית. לא כן העמידה שנאמרה ברבים ומפי שליח ציבור, ולכן ה"קדושה" האמורה בירושלמי כאן היא "קדושת העמידה" (פסוקי ה"קדושה" המשולבים בברכת קדושת השם, הברכה השלישית בתפילת שמונה עשרה) ("קדושת העמידה", "תרביץ" סז, עמודים 317-318).
• • •