משנה
משנה זו באה ללמד על הוספות לתפילת שמונה עשרה שהזמן גורם אותן.
מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים (הברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה) – בימות הגשמים מזכירים בברכה זו את גבורת ה' בהורדת גשמים, שאומרים שה' הוא מוריד הגשם, ושואלין גשמים בברכת השנים (הברכה התשיעית שבתפילת שמונה עשרה) – בימות הגשמים מבקשים בברכה זו על ירידת גשמים, והבדלה ב"חונן הדעת" (הברכה הרביעית שבתפילת שמונה עשרה, שחתימתה: "חונן הדעת") – בתפילת ערבית שבמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב אומרים בברכה זו תפילת הבדלה, שאומרים שה' מבדיל בין קודש לחול. רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה (בכתב יד אחד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'לעצמה', ובכתב יד שני של המשנה: 'בעצמה', במקום 'בפני עצמה') – אין אומרים את ההבדלה ב"חונן הדעת", אלא אומרים אותה ברכה בפני עצמה אחרי שלוש הברכות הראשונות, ואחר כך אומרים את הברכות האמצעיות. רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: בהודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה) – אומרים את ההבדלה בברכה זו.
התנא קמא הסתמי הוא כנראה רבן גמליאל הסובר שתפילת ערבית היא חובה, ולכן תמיד יתפלל אותה אדם בצורה הקבועה של שמונה עשרה ברכות ואף במוצאי שבת. נראה שרבי עקיבא סובר שאף שתפילת ערבית רשות יש להתפלל אותה במוצאי שבת כדי להבדיל בתפילה ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 335, הערות 26 ו-27).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות א,א.
מדוע קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים? -
מביאים טעם אחד: כשם שתחיית המתים (שיבת כל מתי ישראל לחיים באחרית הימים) מביאה חיים לָעולם (לאנושות, לכלל בני האדם) – שהמתים שבים לחיים, כך ירידת גשמים מביאה חיים לָעולם – שחיותו של העולם תלויה במים, ועוד, שעל ידי הגשמים גדלה התבואה, שממנה העולם חי וניזון. ולכן קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים.
ומביאים טעם שני (בהצעת מקור): רבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שמע לה מן הדא: – שומע (לומד) אותה (את הקביעה) מזאת (מהפסוק הזה, בעניין קריאת הנביא אל העם לתשובה אל ה'): "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו, וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת י'י, כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ, וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ, כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ" (הושע ו,ב-ג) – ה' יקימנו לתחייה לאחר יומיים שלושה ונעמוד לפניו חיים; נתאמץ לדעת את ה' ונרדוף אחרי דעת ה' עד שנשיג אותה, ישועת ה' תבוא כשחר היוצא בבירור ותטיב לנו כגשם המרווה את הארץ. יש במקרא הזה רמז לתחיית המתים ויש בו דימוי לירידת הגשמים. ולכן קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים.
חיים לעולם
חכמינו דרשו בכמה מקומות: "מה מים חיים לעולם, כך דברי תורה חיים לעולם"; "מה אש חיים לעולם, כך דברי תורה חיים לעולם"; "מה שמן חיים לעולם, כך דברי תורה חיים לעולם". ולכן יש לפרש "חיים לעולם", שחיותו של העולם תלויה בהם.
ועוד דרשו חכמינו: "מה הדרבן הזה (המכוון את הפרה החורשת לתלמיה) מביא חיים לעולם, אף דברי תורה מביאים חיים לעולם". ולכן יש לפרש עוד "חיים לעולם", שמזונו של העולם בא על ידם.
ירידת גשמים שקולה כתחיית המתים
בבבלי ברכות לג,א אמרו: "מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים". - מאי טעמא? - אמר רב יוסף: מתוך ששקולה (ירידת גשמים) כתחיית המתים, לפיכך קבעוה (את הזכרת הגשמים) בתחיית המתים.
ובבראשית רבה יג,ו נאמר: רבי חייא בר אבא אמר: שקולה (ירידת גשמים) כנגד תחיית המתים. רבי אבא בריה דרבי חייא אמר: אף חכמים קבעוה (את הזכרת הגשמים) בתחיית המתים.
ובדברים רבה ז,ו נאמר: גדולה ירידת גשמים שהיא שקולה כתחיית המתים, שנאמר: "ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ" (הושע ו,ג). מה כתיב קמיה (מה כתוב לפניו)? "יחיינו מיומים" (הושע ו,ב). לפיכך קבעוה (את הזכרת הגשמים) בתחיית המתים, שהיא שקולה כנגדה.
ירידת הגשמים היא כעין תחיית המתים, מפני שכל הצמחים היבשים הנראים כגוועים בימות החמה חוזרים וניעורים לחיים על ידי הגשמים, וכל הזרעים הקבורים באדמה יוצאים וצומחים על ידי הגשמים. הרי שהגשמים מחיים את כל הבריאה, כמו תחיית המתים.
רמז לתחיית המתים
בספרי דברים פסקה שכט נאמר: רמז לתחיית המתים: "יחיינו מיומים" (הושע ו,ב).
גבורות גשמים
בבבלי תענית ב,א אמרו: מאי גבורות גשמים? - אמר רבי יוחנן: מפני שיורדים בגבורה.
לפי רבי יוחנן, תיקנו חכמים להזכיר גבורות גשמים בברכה שנייה של תפילה, משום שתיקנו להזכיר בברכה שנייה את גבורותיו של הקב"ה, וירידת גשמים היא מגבורותיו של הקב"ה.
ומביאים מדרש: כתיב: – כתוב (במעשי אליהו הנביא): "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב: חַי י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים א יז,א) – אליהו נשבע לאחאב מלך ישראל, שלא יהיה במשך מספר שנים טל ומטר, בשל פשעי אחאב וחטאי ישראל, עד שיאמר שירד טל ומטר. רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי יסה (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבנין – נחלקו רבי יסה והחכמים. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: (במסירה שלפנינו נשמט כאן בשל טעות הדומות, והושלם על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה) בין על הטל (ו)בין על המטר נשמע (ציית) לו – ה' קיבל את דברי אליהו גם על הטל וגם על הגשם, ששניהם נעצרו מלרדת. וחרנא אמר: – ו(החכם) האחר אומר: על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו – ה' קיבל את דברי אליהו על הגשם, אבל לא קיבל את דבריו על הטל, שהגשם נעצר, אבל הטל לא נעצר, מהטעמים האמורים להלן.
המונח "חד אמר... וחרנא אמר..." נאמר בלשון יחיד, למרות שצד אחד במחלוקת הם רבנין, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח).
"חי י'י אלהי ישראל"
בירושלמי נדרים יא,א אמרו: רבי יוחנן אמר: בין לנדרים בין לשבועות הזקן (החכם) מתיר, ורבי שמעון בן לקיש אמר: לנדרים הזקן מתיר ולשבועות אין הזקן מתיר. ואתייא דרבי שמעון בן לקיש כהדא דאיסי (רבי אסי). חד בר נש אתא מישרי נדרא קומי (אדם אחד בא להתיר את הנדר לפני) רבי יוסי (צריך לומר: ייסא / אסי). מתעטף (צריך לומר: מן דעטף) ויתיב ליה (משהתעטף וישב לו רבי אסי, כי אין נשאלים נדרים אלא עטופים ויושבים), אמר ליה: מה אשתבעת? - אמר ליה: איפופי ישראל, לא עללה לביתי (נדרתי באלוהי ישראל, שלא תיכנס אשתי לביתי). - אמר ליה: איפופי ישראל, לא עללה לבייתך (נדרת באלוהי ישראל, ולכן לא תיכנס אשתך לביתך, שהנודר בלשון זו, הרי זו שבועה, ואין נזקקים להתיר שבועות).
ובבבלי נדרים כב,ב אמרו: אמר רבי אסי: אין נזקקים (להתיר) לאלוהי ישראל (למי שנדר באלוהי ישראל, לפי שהוא נדר חמור, שהוציא מפיו שם ה')... - ההוא דאתא לקמיה דרבי אסי (שיתיר לו את נדרו), אמר ליה: במאי (באיזו לשון) נדרת? - אמר ליה: באלוהי ישראל. - אמר ליה: אי נדרת במוהי שהיא כינוי בעלמא (מוהי היא כינוי לשבועה, כמו ששנינו במשנה נדרים א,ב) לא מזדקיקנא לך (להתיר לך את הנדר, שחל עליו איסור שבועה, ורבי אסי סבור, שלכתחילה אין נזקקים לשבועה), באלוהי ישראל מזדקיקנא לך?! (בתמיהה (כך גרס ר"ן)).
לפי רבי אסי, הנשבע באלוהי ישראל - שבועה חמורה היא. ייתכן שרבי אסי הוא שאמר, בין על הטל בין על המטר נשמע לו, שהרי אליהו נשבע באלוהי ישראל, וכיוון ששבועה חמורה היא, נשמע לו ה' על שניהם, ולא הותרה שבועתו של אליהו לאחר מכן אלא משום שהיו צריכים לטל ולמטר.
ומציעים מקור לדיעה השנייה: מאן דמר: – מי שאומר: על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו - מן הדא: – מזאת (מהפסוק הזה. בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מן הדין קרייא' - מן הפסוק הזה): "וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר: לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (מלכים א יח,א) – בשנה השלישית של עצירת הגשמים, אליהו נצטווה על ידי ה' להראות את עצמו לפני אחאב, ואחר כך ייתן ה' מטר על האדמה. ה' לא הזכיר את הטל, אלא את הגשם בלבד, הרי שהטל לא נעצר.
בבבלי תענית ג,א אמרו: טל מניין לנו שאינו נעצר? - דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז), וכתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (מלכים א יח). ואילו טל לא אמר לו. מה הטעם? - משום שאינו נעצר.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'תולדות' סימן יט נאמר: את מוצא, אפילו צדיק שבצדיקים אינו שולט בטל, אלא הקב"ה בעצמו. רצונך לידע, בשעה שעמד אליהו ונשבע ואמר: "חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר" (מלכים א יז,א), ולא שמע לו הקב"ה, אלא היה הטל יורד. מניין? - שכן הוא אומר לאליהו: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר" (מלכים א יח,א), 'ואתנה טל ומטר' לא נאמר, אלא "ואתנה מטר", מכאן שהיה הטל יורד כל אותם הימים, להודיעך שאין אדם שולט בטל אלא הקב"ה.
ושואלים על הדיעה הראשונה: ומן דמר: – ומי שאומר: בין על הטל בין על המטר נשמע לו - איכן (היכן) הותר נדרו של הטל? – היכן התיר ה' את שבועתו של אליהו על הטל? שהרי נשבע אליהו שלא ירד טל, וה' קיבל את דבריו על הטל, והיה ה' צריך לומר שירד טל ובכך להתיר את שבועתו של אליהו על הטל, כשם שאמר ה' שירד גשם ובכך התיר את שבועתו של אליהו על הגשם, שכן שבועה אינה בטלה אלא על ידי התרה (קבלת היתר מהחכם, שהוא ה' בעניין שבועתו של אליהו. - נדר משמש כאן בהוראת שבועה, כמו שהוא בכמה מקומות).
מי שאמר, שעל הטל לא נשמע לו, לא חלה שבועתו של אליהו על הטל כלל, מכיוון שהטל אינו נעצר לעולם, מהטעמים האמורים להלן, ולכן לא היה צריך להתיר את שבועתו.
במקומות שבהם נזכר נדר באלוהי ישראל, אף על פי שהלשון "באלוהי ישראל" אינו לשון נדר אלא לשון שבועה, קוראים לשבועה נדר, כמו כאן (ראה ר"ן בבבלי נדרים ח,א).
ומשיבים (בהצעת קביעה שחכם אחר חולק עליה בהמשך): אמר רבי תנחומא אדרעיה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר אדרעי בעבר הירדן המזרחי, או מהיישוב אדרעי בגליל העליון (יהושע יט,לז)): סברין מימר: – סוברים (חכמים מחזיקים בדעה) לומר: נדר שהותר מכללו הותר כולו – הנודר נדר הכולל כמה דברים, אם הותר הנדר לגבי קצת מהדברים, הרי הותר בכך הנדר כולו, ושוב אינו תופס גם לגבי הדברים האחרים. ואף בעניין שבועתו של אליהו, שנשבע שבועה על הטל ועל הגשם כאחד, כיוון שהותרה שבועתו לגבי הגשם, הותרה גם לגבי הטל, ולכן לא היה צריך ה' להתיר את שבועתו של אליהו על הטל.
במשנה נדרים ט,ו שנינו: ...עד שבא רבי עקיבה ולימד, שהנדר שהותר מכללו (כך הנוסח בכתבי יד ובקטע גניזה של המשנה), הותר כולו.
ובתוספתא נדרים ה,א שנו: ...עד שבא רבי עקיבא ולימד, שהנדר שהותר מכללו (כך הנוסח בכתב יד אחד ובקטע גניזה של התוספתא) / מקצתו (כך הנוסח בכתב יד שני של התוספתא), הותר כולו.
בירושלמי נדרים: נדר שהותר מכללו הותר כולו. ובבבלי נדרים: נדר שהותר מקצתו הותר כולו (בנוסח המשנה בכתבי היד של הבבלי יש כך ויש כך).
ומשיבים עוד (בהצעת דיעה חלופית עלומת שם): אית דבעי מימר: – יש (מי) שרוצה לומר: בבנה של הצרפית – שבועתו של אליהו על הטל הותרה במעשה בבנה של האישה האלמנה בצרפת, שליד צידון, שכלכלה את אליהו, והוא החיה את בנה, שנאמר: - "וַיִּקְרָא אֶל י'י וַיֹּאמַר: י'י אֱלֹהָי, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?!" (מלכים א יז,כ) – אליהו התפלל אל ה' ואמר: אפילו על האלמנה, שאני גר עימה בביתה, הבאת רעה עליה והֵמַתָּ את בנה?! - אמר רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) – בדרך משל: למה הדבר דומה? - לאחד שגנב נרתיקו (מילה שמקורה ביוונית ומשמעה: קופסה, סל) של הרופא. עם כשהוא – בעוד שהגנב, יוצא – מבית הרופא, נפצע בנו – של הגנב. חזר – הגנב, אצלו – אצל הרופא, ואמר לו – הגנב לרופא: "אדוני הרופא, רפא את בני!". אמר לו – הרופא לגנב: "לך והחזר את הנרתיק שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך". כך – באופן כזה הוא הנמשל, אמר לו הק' (הקב"ה) לאליהו – כשהתפלל אל ה' שיחייה את בנה המת של האלמנה: "לך והתר נדרו של הטל – השבועה שנשבעת שלא יהיה טל, מפני שאין המתים חיין אלא בטללים – אין המתים עתידים לחיות אלא על ידי טל, ואף בנה המת של האלמנה אינו חי אלא בטל, ואני מחיה את בנה של הצרפית" – ומכיוון שבנה המת של האלמנה קם לתחייה, הרי שקודם לכן הותרה שבועתו של אליהו על הטל. ולכן, כשלאחר המעשה בבנה של האלמנה אמר ה' לאליהו "ואתנה מטר", לא הזכיר את הטל, כיוון שכבר הותרה שבועתו של אליהו על הטל.
אף על פי שהותרה שבועתו של אליהו על הטל, לא הותרה על הגשם, עד שאמר לו ה': "ואתנה מטר", ואין אומרים כאן: נדר שהותר מקצתו, הותר כולו, שכיוון שעיקר שבועתו של אליהו היה הגשם, והטל היה טפל לו, לכן, אם הותר הטפל - לא נפל העיקר. ואפשר, שמי שרוצה לומר, שהותרה שבועתו של אליהו על הטל בבנה של צרפית, בא להשיב אפילו לפי מי שאמר, שנדר שהותר מקצתו, לא הותר כולו.
אני מחיה את בנה של הצרפית
במלכים א יז,כ-כב נאמר: "ויקרא אל ה' ויאמר: ה' אלוהיי, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עימה הרעות להמית את בנה?! ויתמודד על הילד שלוש פעמים, ויקרא אל ה' ויאמר: ה' אלוהיי, תשוב נא נפש הילד הזה על קרבו. וישמע ה' בקול אליהו, ותשוב נפש הילד על קרבו ויחי". הרי שקרא אליהו אל ה' שתי פעמים, ולא הזכיר הכתוב מה השיבו ה' בראשונה אלא מה השיבו בשנייה. לפי האמור בירושלמי כאן, השיבו ה' בראשונה, שיתיר את שבועתו על הטל. ולאחר שהתיר שבועתו, קרא אליהו בשנייה אל ה', וביקש שיחייה את בנה של הצרפית, וה' שמע בקולו והחיה את הבן, כאמור בכתוב.
בבבלי סנהדרין קיג,א אמרו: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז). ביקש (אליהו) רחמים (לפני ה'), ונתנו לו מפתח של מטר (שלא ירד מטר אלא לפי דברו)... וכתוב: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל, כי לא היה גשם בארץ" (מלכים א יז). כיוון שראה הקב"ה שיש צער בעולם (ואין אליהו משגיח בדבר), מיד: "ויהי דבר ה' אליו לאמור: קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם, הנה ציוויתי שם אישה אלמנה לכלכלך", וכתוב: "ויהי אחר הדברים האלה, חלה בן האישה בעלת הבית ויהי חוליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה" (מלכים א יז). ביקש רחמים לתת לו מפתח של תחיית המתים. אמרו לו: שלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח: של חיה (יולדת), ושל גשמים, ושל תחיית המתים. יאמרו (אם ניתן לך מפתח של תחיית המתים): שניים ביד תלמיד ואחד ביד הרב! הבא את זה (מפתח של מטר) וקח את זה (מפתח של תחיית המתים). מיד: "ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית לאמור: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (מלכים א יח).
לפי הירושלמי, הקב"ה החיה את בן האלמנה בטל. ואילו לפי הבבלי, אליהו החיה את בן האלמנה לאחר שנמסר לו מפתח של תחיית המתים.
אף מדרשי האגדה חלוקים בדבר. יש מדרשים שנאמר בהם, שאליהו החיה את בנה של הצרפית. ויש מדרשים שנאמר בהם, שהקב"ה החיה את בנה של הצרפית על ידו של אליהו.
הקב"ה אמר לאליהו, שאין המתים עתידים לחיות אלא על ידי טל.
שואלים: ומניין שאין המתים חיין אלא בטללים?
ומשיבים: שנאמר (בתפילה לה'): "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיהו כו,יט) – יהי רצון שיחיו מתי עמך, ה', ויקומו פגרי מתי עמי ישראל לתחייה, ויקיצו שוכני עפר וירננו, כי טלך, ה', יחייה את עמך, כשם שהטל מחייה את הצמחים, ויהי רצון שהארץ תוציא מתוכה את המתים הקבורים בה. הרי שהמתים יתעוררו לתחייה על ידי הטל שבו יחייה ה' אותם.
(בקטע בולוניה 1 ובמקבילה נוסף כאן 'מהו "וארץ רפאים תפיל"? -') אמר רבי תנחום אדרעייא: וארעא תפקידיה תפלט – והארץ את פקדונותיה (המופקדים בה) תפליט (הארץ תוציא את המתים הטמונים בתוכה. יש לקרוא כך: 'וארץ - רפאים תפיל', כי המילה 'וארץ' מוטעמת בטעם מפסיק, והמילה 'רפאים' מוטעמת בטעם מחבר למילה 'תפיל').
מכיוון שאין המתים חיים אלא בטללים, לכן קבעו חכמים להזכיר טל בברכת תחיית המתים.
בבבלי סנהדרין צ,ב אמרו: שאלו מינים את רבן גמליאל: מניין שהקב"ה מחייה מתים? אמר להם: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. ...מן הנביאים - דכתיב: "יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל" (ישעיהו כו).
מה הטעם של מי שאמר, שעל הטל לא נשמע לו ה' לאליהו? -
מביאים טעם אחד: רבי יעקב דכפר חנן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהיישוב כפר חנניה שעל גבול הגליל התחתון והעליון) אמר בשם ריש לקיש (בקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'רבי שמעון בן לקיש'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כך אמר לו הקב"ה לאליהו: בשעה שעשה אברהם זקינן – של ישראל, את רצוני (נהג כחפצי, מילא את הוראותיי), נשבעתי לו שאיני זז (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'מזיז' - מסלק, מסיר. ובמסירה מהגניזה במקבילה: 'מונע') טל מבניו – מישראל, לעולם – ובגלל שבועה זו שנשבע ה' לאברהם, לא נשמע ה' לאליהו על הטל שייעצר לישראל, שאין ה' יכול לחזור בו משבועה זו. ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בדברי ה' למלך): "לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ" (תהילים קי,ג) – לך יהיה תמיד הטל שהיה לך בילדותך (למלך יהיה תמיד הכוח שהיה לו בשנות נעוריו), וכתיב בתריה: – וכתוב אחריו: "נִשְׁבַּע י'י וְלֹא יִנָּחֵם" (תהילים קי,ד) – ה' נשבע ולא יחזור בו משבועתו. חכמינו דרשו את המזמור הזה על אברהם אבינו, ונשבע ה' לאברהם, שבשלו ובזכותו יהיה תמיד הטל לילדיו (לבניו) (לפי פשוטו של מקרא, השבועה מוסבת על האמור אחריה באותו פסוק שלא הובא כאן. אבל לפי הדרשה כאן, השבועה מוסבת אף על הטל האמור לפניה בפסוק הקודם. - בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: '"נשבע י'י ולא ינחם", וכתיב תמן: "לך טל ילדותיך"').
בבראשית רבה לט,יב נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" - הגשמים והטללים (שירידתם ברכה בה לכל משפחות האדמה) בזכותך (בזכות אברהם).
ומביאים טעם שני: אמר רבי יודה בן פזי: כך אמר לו הקב"ה לאליהו: בדייתיקי (שטר צוואה של שכיב מרע (חולה), ובו הוא כותב כיצד לחלק את נכסיו לאחר מותו. מקור המילה 'דייתיקי' ביוונית) נתתיו לאברהם (כך הוא גם בכתב יד רומי. אבל בקטע בולוניה 1: 'לאביהן'. ובמקבילה הסופר כתב 'לאביהם', ומגיה הגיה 'לאברהם'. הנוסח 'לאברהם' תמוה, שהרי הפסוק "וייתן לך" נאמר ליעקב ולא לאברהם. כנראה ש'אברהם' הותאם למאמר הקודם שדיבר באברהם ("מהדורת הירושלמי של המילון ההיסטורי", "מדעי היהדות" 41, עמוד 202). - גם הגרסה במסירה מהגניזה במקבילה: 'בדיתיקי נתתיו לאביהם מתנה'. נראה שהמילה 'מתנה' היא פירוש של 'דייתיקי') – נתתי את הטל ליעקב, אביהם של ישראל, במתנה הכתובה בשטר, במתנה נתתיו לו (בכתב יד רומי ובמקבילה אין שלוש מילים אלו. ונראה שמילים אלו הן פירוש למילים 'בדייתיקי...' שנכתב על הגיליון ונכנס לפנים) - שנאמר (בברכת יצחק ליעקב): "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם" (בראשית כז,כח) – ה' ייתן לך טל מן השמים. ובגלל שהטל הוא מתנה ליעקב, לא נשמע ה' לאליהו על הטל שייעצר לישראל, כיוון שכבר זכה יעקב במתנה זו ואין ה' יכול לחזור בו.
בבראשית רבה עה,ח נאמר: כל הברכות שבירך יצחק את יעקב, כנגדן בירכו הקב"ה מלמעלה. יצחק בירכו: "וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח), והקב"ה בירכו בטל: "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה'" (מיכה ה,ו)...
לעיל הובא מאמר של רבי יודה בן פזי בקשר לדיעה שעל הטל נשמע לו ה' לאליהו, וכאן הובא מאמר שלו בקשר לדיעה שעל הטל לא נשמע לו ה' לאליהו.
ומביאים טעם שלישי: אמר רבי שמואל בר נחמני (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים רעים (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'עבירה מעשים', ומגיה הוסיף 'ו' ו-'רעים'. ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'עבירות מעשים רעים', ובקטע בולוניה 1: 'עבירות ומעשים רעים'. וצריך לומר: 'עכירת מעשים' ("שוב על כת"י ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמוד 110) = אחירת מעשים, וכן בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) מז,ז: 'אחירות מעשים', ו'אחירות' הוא לשון זנות ("ממעייני חז"ל", "קונטרסים לענייני הלשון העברית" א, עמוד 48); או שצריך לומר: 'עֲכִירוּת מעשים', וכן הוא בבראשית רבה נו,י בכתב יד אחד ובקטע גניזה) – כשישראל מגיעים למצב של השחתה וקלקול של מעשים, הגשמים (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'והגשמים') נעצרין – שירידת הגשמים תלויה במעשיהם של ישראל, הן מביאין להן זקן (חכם) אחד, כגון רבי יוסי הגלילי (תנא בדור השלישי. - המילים "כגון..." אינן במקבילה שבמדרשי אגדה, ואולי הן הערה שנכתבה על הגיליון של הירושלמי ואחר כך הוכנסה בגוף הירושלמי), והוא מפגיע (מבקש הרבה) בעדם – הזקן מתפלל אל ה' שירדו גשמים, והגשמים יורדין – בזכותו של הזקן. אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה (יצור) – בזכותו של אדם, ואף אם ישראל חוטאים, אין הטל נעצר. ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בנבואת נחמה לעתיד לבוא): "כְּטַל מֵאֵת י'י כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב, אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם" (מיכה ה,ו) – (בני ישראל הנשארים יהיו לברכה לכל העמים) כמו טל ורביבים שירידתם אינה תלויה באדם אלא בה'. וכיוון שאין הטל נעצר בשל חטאי ישראל, לא נשמע ה' לאליהו על הטל שייעצר לישראל. אבל הגשם נעצר בשל חטאי ישראל, ולכן נשמע ה' לאליהו על הגשם שייעצר לישראל ('רביבים' - טיפות טל. לפי המימרה כאן בעניין ההבדל בין גשם לטל, יש לומר ש'רביבים' הוא טל ולא גשם. הביטוי "כרביבים עלי עשב" נמצא גם בדברים לב,ב, ושם 'רביבים' שבחלקו השני של הכתוב בא בהקבלה ל'טל' שבחלקו הראשון של הכתוב. אבל אפשר שסופו של הכתוב "אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם" האמור בלשון יחיד מוסב על הטל בלבד, ואם כן, 'רביבים' - טיפות גשם).
העבירות שבגללם הגשמים נעצרים נמנו בירושלמי תעניות ג,ג ובבבלי תענית ז,ב ו-ח,ב ובעוד מקומות.
בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים רעים
בבראשית רבה מד,ה ובשיר השירים רבה א [יד] ג נאמר: אמר לו הקב"ה (לאברהם): ...בשעה שיהיו בניך באים לידי עבירות ומעשים רעים, אני רואה צדיק אחד בהם שהוא יכול לומר למידת הדין: 'דיי!', ואני נוטלו ומכפרו עליהם / וממשכנו בעדם (שמיתתו של הצדיק מכפרת על ישראל).
ובבראשית רבה מז,ז נאמר: אמר הקב"ה: בשעה שיהו בניי באים לידי עבירות ומעשים רעים / לידי אחירות מעשים, אני נזכר להם אותו הריח (של העורלות של ילידי ביתו של אברהם שנימולו) ומתמלא עליהם רחמים.
ובבראשית רבה נו,י; בויקרא רבה כט,ט ובפסיקתא דרב כהנא כג,ט נאמר: אמר אברהם לפני הקב"ה: ...בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי צרה / לידי עבירות ומעשים רעים, תהא נזכר להם אותה העקידה (של יצחק אביהם) ותתמלא עליהם רחמים / ותכפר להם.
במדרשים האלה צריך לומר 'עכירות / אחירות מעשים' במקום 'עבירות ומעשים רעים'.
כגון רבי יוסי הגלילי
בויקרא רבה לד,יד (וכן בבראשית רבה לג,ג) סיפרו: בימיו של רבי תנחומא נצטרכו ישראל למטר. באו אליו ואמרו לו: רבי, גזור תענית שירד מטר. גזר תענית פעם ראשונה ושנייה ולא ירדו גשמים. בשלישית נכנס ודרש, אמר להם: כל העם יחלקו צדקה. עמד איש אחד ולקח ממה שהיה לו בביתו ויצא לחלק בשוק. פגעה בו גרושתו, אמרה לו: זכה בי (תן לי צדקה), שמן היום שיצאה אותה אישה מביתך לא ראתה טובה. כיוון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, על שום "ומבשרך לא תתעלם"... באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו לשמים ואמר: ומה זה, שהוא בשר ודם ואכזרי, ואין מזונותיה עליו, כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו, שאנו בניך בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך, על אחת כמה וכמה. באותה שעה ירדו גשמים ונתרווח העולם.
ובויקרא רבה שם (וכן בירושלמי כתובות יא,ג ובבראשית רבה יז,ג) סיפרו, שרבי יוסי הגלילי היתה לו אישה רעה (שהיתה בת אחותו) וגירשה, והלכה ונישאה, ורבי יוסי הגלילי זן ופרנס אותה ואת בעלה כל ימי חייהם, על שום שכתוב: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח,ז) - זו גרושתו.
בשל מעשהו זה, שריחם על גרושתו, היה רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות, וירדו גשמים בזכותו, כמו שירדו גשמים בימיו של רבי תנחומא בזכותו של אותו איש שנתן צדקה לגרושתו. בכך התקיים ברבי יוסי הגלילי המשכו של הכתוב: "אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הינני" (ישעיהו נח,ט).
בבבלי יבמות סב,ב וסנהדרין עו,ב אמרו: תנו רבנן: האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו (קרובי משפחתו), והנושא את בת אחותו, והמלווה סלע (כסף) לעני בשעת דוחקו (כשהוא זקוק לכסף) - עליו הכתוב אומר: "אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הינני" (ישעיהו נח) (ובתחילת הכתוב נאמר: "הלא פרוס לרעב לחמך... כי תראה ערום וכיסיתו" - המלווה סלע לעני בשעת דוחקו, "ומבשרך לא תתעלם" - האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו).
לפי זה, היה רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות, משום שנשא את בת אחותו.
בכמה מקומות נמנה רבי יוסי הגלילי עם ארבעה זקנים. לכן הוא מכונה כאן 'זקן אחד'.
והוא מפגיע בעדם
בירושלמי ברכות ד,א (ועוד) נאמר: אין פגיעה אלא תפילה, כמה דתמר: "יפגעו נא בה' צבאות" (ירמיהו כז,יח), ואומר: "ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז,טז).
ובבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי אמי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל גזל, שנאמר: "על כפיים כיסה אור" (איוב לו) - בעוון כפיים כיסה אור, ואין כפיים אלא גזל, שנאמר: "ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג), ואין אור אלא מטר, שנאמר: "יפיץ ענן אורו" (איוב לז). מאי תקנתם? - ירבו בתפילה, שנאמר: "ויצו עליה במפגיע" (איוב לו), ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז).
הרי שמצאנו לשון פגיעה לגבי תפילה על עצירת גשמים.
הטל יורד בזכות ישראל
בבראשית רבה סו,ב ובשיר השירים רבה ז,א נאמר: רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: אומה (ישראל) שכל טובה שהיא באה לעולם אינה באה אלא בזכותה. הגשמים אינם יורדים אלא בזכותה, "לך" ("יפתח ה' לך... לתת מטר ארצך" (דברים כח,יב)) - בזכותך. הטללים אינם יורדים אלא בזכותה, "לך" ("וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח)) - בזכותך (מדייק מה שכתוב בכל אלה "לך", והלא לא לישראל בלבד יורדים הטל והגשמים, אלא "לך" - בזכותך).
ובדברים רבה ז,ז נאמר: "יפתח ה' לך" - רבנין אמרי: אמר הקב"ה לישראל: בניי, כל הטובות שבאות לעולם - בזכותכם הן באות. כיצד? - הטל אינו יורד אלא בזכותכם. מניין? - שנאמר: "וייתן לך האלוהים מטל השמים". המטר אינו יורד אלא בזכותכם. מניין? - שנאמר: "יפתח ה' לך...".
לפי האמוראים במדרשים האלה, אף הטל יורד בזכות ישראל, שלא כדברי רבי שמואל בר נחמני כאן.
הטל נעצר
בבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי אמי: אם ראית דור שהשמים קהים עליו כברזל מלהוריד טל ומטר - בשביל מעשיהם שהם מקולקלים.
ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון ביטול תרומות ומעשרות השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר.
ובעוד מקומות נמנו עבירות שבגללם השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר. לפי המאמרים האלה, אם ישראל חוטאים, אף הטל נעצר, שלא כדברי רבי שמואל בר נחמני כאן.
בבבלי תענית ג,ב אמרו: וכי מאחר שאינו נעצר (הטל), מפני מה נשבע (אליהו שלא יהיה טל)? - כך אמר (אליהו): אפילו טל של ברכה גם כן לא יבוא.
לפי הבבלי, טל של ברכה נעצר, אבל טל שאינו של ברכה אינו נעצר. הרי שאפשר לומר, שרבי שמואל בר נחמני כאן דיבר בטל שאינו של ברכה, ואילו המדרשים והמאמרים שהובאו דיברו בטל של ברכה.
• • •
בימות הגשמים מזכירים גשם ("מוריד הגשם"), ובימות החמה מזכירים טל ("מוריד הטל").
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): היה עומד בגשם – אם היה נמצא בימים שמזכירים גשם (בימות הגשמים), והזכיר של הטל – שאמר בתפילה "מוריד הטל" במקום "מוריד הגשם", - אין מחזירין אותו – אין מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", בטל – אם היה נמצא בימים שמזכירים טל (בימות החמה), והזכיר של הגשם – שאמר בתפילה "מוריד הגשם" במקום "מוריד הטל", - מחזירין אותו – מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל".
רבי חנינא אמר, שאם היה עומד בטל והזכיר של הגשם - מחזירין אותו.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על המימרה של רבי חנינא): והתני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר – אינו חייב לומר בתפילה "מוריד הטל" ו"משיב הרוח" (כל ימות השנה), ואם רצה להזכיר - מזכיר – הוא רשאי לומר בתפילה "מוריד הטל" ו"משיב הרוח"! – הרי שאינו חייב לומר "מוריד הטל", שלא כרבי חנינא שאמר, שאם לא אמר בימות החמה "מוריד הטל", הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל"!
ומתרצים: לא דמי לההוא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ההוא') דמיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל – לא דומֶה אותו שמבזה לאותו שאינו מתפלל ואינו מבזה (מי שהזכיר בתפילה בימות החמה גשם, ביזה את ה', משום שאמר שה' מוריד גשם, בעוד שבימות החמה ה' אינו מוריד גשם (בארץ ישראל), ולכן הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", ובכך יתקן מה שקלקל. אבל מי שלא הזכיר בתפילה בימות החמה לא טל ולא גשם, לא ביזה את ה', משום שלא אמר שה' מוריד גשם, ולכן אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", כי אינו חייב לומר בתפילה "מוריד הטל").
רבי חנינא אמר, שאם היה עומד בגשם והזכיר של הטל - אין מחזירין אותו.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על המימרה של רבי חנינא): והתני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): אם – בימות הגשמים, לא שאל – את הגשמים, בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירין אותו – מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר גשם! – הרי שהוא חייב לומר "מוריד הגשם" בימות הגשמים, שלא כרבי חנינא שאמר, שאם לא אמר בימות הגשמים "מוריד הגשם", אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם"!
ומתרצים: בההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר – באותו שלא הזכיר לא טל ולא מטר (הברייתא מדברת במקרה של אדם שלא הזכיר בתפילה בימות הגשמים לא טל ולא גשם, ולכן הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", כי בימות הגשמים הוא חייב לומר בתפילה "מוריד הגשם". אבל מי שהזכיר בתפילה בימות הגשמים טל, אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", שלא ביזה את ה', אלא שיבחו, משום שגם בימות הגשמים ה' מוריד טל).
בבבלי תענית ג,א אמרו: תנא: בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר. מאי טעמא? - אמר רבי חנינא: לפי שאינם נעצרים (ותמיד הם מצויים, ולכן אין סיבה להזכירם).
ושם ג,ב אמרו: אמר רבי חנינא: בימות החמה, אמר "משיב הרוח" - אין מחזירים אותו (שהרי הרוח נושבת גם בימות החמה), אמר "מוריד הגשם" - מחזירים אותו (שהרי הגשם אינו יורד בימות החמה). בימות הגשמים, לא אמר "משיב הרוח" - אין מחזירים אותו (שהרי הרוח מצויה תמיד), לא אמר "מוריד הגשם" - מחזירים אותו.
דברי רבי חנינא בירושלמי ובבבלי אחד הם, אלא שבבבל היו מזכירים רוח וגשם בימות הגשמים, וטל לא היו מזכירים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ולכן בבבלי שינו את דברי רבי חנינא, ואמרו: 'בימות החמה, אמר "משיב הרוח" או אמר "מוריד הגשם"; בימות הגשמים, לא אמר "משיב הרוח" או לא אמר "מוריד הגשם"'. כמו כן, הבבלי נקט ימות החמה וימות הגשמים, ואילו בירושלמי כאן קוראים לימות החמה "טל" ולימות הגשמים "גשם", משום שבארץ ישראל היו מזכירים בימות החמה טל ובימות הגשמים גשם.
במקרא יש למילה 'טל' הוראה נוספת: גשם ומטר (ראה חגי א,י וזכריה ח,יב). אפשר שעל סמך זה אמרו, שאם אמר בימות הגשמים "מוריד הטל", אינו צריך לחזור.
רבי זעורא אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): אם – בימות הגשמים, לא שאל – את הגשמים, בברכת השנים - אומרה – את שאלת הגשמים, ב"שומע תפילה" (הברכה האחרונה מהברכות האמצעיות שבתפילת שמונה עשרה).
ומציעים מסקנה העולה מתוך השוואה: ודכוותה – וכמותה (וכיוצא בה), אם – בימות הגשמים, לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - אומרה – את הזכרת הגשמים, ב"שומע תפילה". ומסבירים את ההשוואה: מה אם שאלה שהיא מדוחק – שאלת גשמים היא תביעת צרכיו של אדם מה', והיא נאמרת מתוך הכרח, שאדם צריך לפרנסה, - אומרה ב"שומע תפילה" – אם לא שאל בברכת השנים, ואינו צריך לחזור ולהתפלל, אזכרה שהיא מריוח – הזכרת גשמים היא הזכרת שבחו של ה' בלבד, ונאמרת שלא מתוך הכרח, - האם לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שאומרה ב"שומע תפילה", אם לא הזכיר בתחיית המתים, ואינו צריך לחזור ולהתפלל.
בירושלמי להלן אמר רבי זעורא בשם רב חונה: יחיד שואל צרכיו ב"שומע תפילה". רבי זעורא שאמר בשם רב חונה, שאם לא שאל בברכת השנים - אומרה ב"שומע תפילה", הולך לשיטתו, שאדם שואל צרכיו מה' ב"שומע תפילה".
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על המימרה של רב חונה): והתני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): אם – בימות הגשמים, לא שאל – את הגשמים, בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'באבות', ומגיה מחק והגיה 'בתחיית המתים' כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה) - מחזירין אותו – מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר גשם! – הרי שהוא אינו יכול לשאול ולהזכיר גשם ב"שומע תפילה", שלא כרב חונה שאמר, שהוא יכול לשאול ולהזכיר גשם ב"שומע תפילה"!
ומתרצים: אמר רבי אבדימי (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'אבא מרי'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי ד- – אחיו של רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): בשלא אמר ב"שומע תפילה" – הברייתא מדברת במקרה שלא הזכיר או שלא שאל ב"שומע תפילה", כגון ששכח לומר ב"שומע תפילה" או שלא ידע שהוא יכול לומר ב"שומע תפילה", ולכן הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר ולשאול, אבל אם הזכיר ושאל ב"שומע תפילה", אינו צריך לחזור ולהתפלל.
בתוספתא ברכות ג,ט שנו: לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ולא שאל את הגשמים בברכת השנים - מחזירים אותו.
בבבלי ברכות כט,א אמרו: אמר רבי תנחום אמר רבי אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירים אותו, שאלה בברכת השנים - אין מחזירים אותו, מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפילה". - מיתיבי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים - מחזירים אותו! - לא קשיא: הא (שמחזירים אותו) - ביחיד, הא (שאין מחזירים אותו) - בציבור (יחיד המתפלל עם הציבור). - בציבור מאי טעמא? מפני ששומעה משליח ציבור (והוא מוציאו ידי חובה). אי הכי, האי 'מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"' - 'מפני ששומעה משליח ציבור' מיבעי ליה! - אלא, אידי ואידי ביחיד, ולא קשיא: הא (שאין מחזירים אותו) - דאדכר מקמי / קודם "שומע תפילה" (שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"), הא - דאדכר לבתר / לאחר "שומע תפילה".
הרי שנחלקו אמוראים (והתלמודים), כשלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, האם אומרה ב"שומע תפילה".
ושואלים: איכן (היכן. בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'לאיכן') הוא חוזר? – להיכן בתפילה הוא חוזר, כשלא הזכיר גשם או כשלא שאל גשם ב"שומע תפילה", והוא צריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר ולשאול?
ומשיבים (בהצעת סיוע המבוסס על השוואה למימרה שנאמרה לעניין אחר): כדמר (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 1: 'כיי (=כההיא) דמר') – כמו (המימרה) ההיא שאומר (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ייבה כיי דמר' - יהא (הדין) בה כמו (המימרה) ההיא שאומר) רבי (בכתב יד רומי אין מילה זו) שמעון בר ווא (אמורא בדור השלישי. - אמורא זה לא נסמך, ונזכר בירושלמי בלי תואר רבנות) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בראש חודש – כשלא אמר הזכרה מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא") בעבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה), אם עקר את רגליו (הלך ממקומו) – לאחר שסיים את תפילתו, - חוזר לכתחילה – חוזר לראש התפילה, ואם לאו – אם לא עקר את רגליו, - חוזר לעבודה – ואינו חוזר לראש התפילה (מימרה זו נאמרה להלן ה,ד). אוף הכא – גם כאן (הדין הבא לפני כן חל גם במקרה להלן), אם עקר את רגליו - חוזר לכתחילה, ואם לאו - חוזר (לעבודה) (ב)[ל]"שומע תפילה" (תוקן כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה. המילה 'לעבודה' היא אשגרה מהמשפט הקודם) – ואינו חוזר לראש התפילה או לברכת השנים, ואף על פי ש"שומע תפילה" אינה הברכה שנקבעה להזכרה ולשאלה של גשם, חוזר ל"שומע תפילה", מכיוון שאם לא הזכיר בתחיית המתים או שלא שאל בברכת השנים - אומר ב"שומע תפילה".
בתוספתא ברכות ג,י שנו: כל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה. אם לא אמר - מחזירים אותו.
בבבלי ברכות כט,ב אמרו: אמר רבי תנחום אמר רבי אסי: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה - חוזר לעבודה, נזכר בהודאה - חוזר לעבודה, ב"שים שלום" - חוזר לעבודה, סיים (את תפילתו) - חוזר לראש (התפילה). - אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא: הא דאמרת: סיים - חוזר לראש, לא אמרן אלא שעקר רגליו (מן המקום שבו עמד בתפילתו), אבל לא עקר רגליו - חוזר לעבודה.
ומספרים: בני נָוֶה (במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי נכתבו בטעות שתי המילים כמילה אחת. ובמסירה שלפנינו במקבילה נכתבו שתי המילים מופרדות וסומן בטעות קו לחיבור שתי המילים למילה אחת. ובקטע בולוניה 1: 'בני נווי') צרכון מיעבד תענית בתר פסחא – אנשי נווה (עיר בארץ הבשן) צרכו לעשות תענית (על הגשמים) אחר הפסח (כיוון שהיו צריכים גשם גם בתקופה זו). אתון שיילון (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'ושאלון') לרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – באו ושאלו את רבי. אמר לון רבי: – אמר להם רבי (לבני נווה): לכו ועשו – תענית, ובלבד שלא תשנו מטביעה (נוסח) של התפילה – רבי התיר להם לעשות תענית, ובתנאי שלא ישאלו גשמים בברכת השנים, שכן מן הפסח ואילך אין שואלים את הגשמים, ואם ישאלו בברכת השנים, ישנו ממטבע התפילה שקבעו חכמים בימות החמה.
ושואלים: איכן (היכן) הוא אומרה? – היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה.
ומציעים דיעה (שמקשים עליה בהמשך): רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר: – סובר (מחזיק בדיעה) לומר: אומרה ב"שומע תפילה" – שמכיוון ש"שומע תפילה" אינה הברכה שקבעו חכמים לשאלת הגשמים, אין הוא משנה ממטבע התפילה.
ומציעים קושיה (כדי לפרוך את הדיעה של רבי ירמיה): אמר ליה – אמר לו רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ולא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי זעירא בשם רב חונה: אם – בימות הגשמים, לא שאל – את הגשמים, בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - (מחזירין אותו (כך גם בכתב יד רומי)) [אומרה (תוקן על פי קטע בולוניה 1 והמקבילה, וכן הוא לעיל)] ב"שומע תפילה". ומר לון רבי: – ואמר להם רבי (לבני נווה): לכו ועשו – תענית, ובלבד שלא תשנו מטביעה של התפילה?! (בתמיהה) – מכיוון שאם לא אמר את שאלת הגשמים בברכת השנים הוא אומר אותה ב"שומע תפילה", לכן, אם יאמר את שאלת הגשמים ב"שומע תפילה" כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כפי שסובר רבי ירמיה לומר, הרי הוא משנה ממטבע התפילה שקבעו חכמים, והרי אמר רבי, שבכגון זה אין לשנות ממטבע התפילה!
ומציעים בעיה: על דעתיה דרבי יוסי (ארבע מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה) – על (לפי) דעתו של רבי יוסי (שאין לומר את שאלת הגשמים אף ב"שומע תפילה"), איכן הוא אומרה? – היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה.
ומשיבים: בשש שהוא מוסיף – הוא אומר את שאלת הגשמים באחת משש הברכות שהוא מוסיף בתפילת שמונה עשרה, שבתעניות שגוזרים על הציבור שליח הציבור אומר לפניהם עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש ברכות (משנה תעניות ב,ב), וכששואל את הגשמים בברכות שהוא מוסיף, אינו משנה ממטבע התפילה שקבעו חכמים בימות החמה.
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, ציבור שיש לו שש – הדין הנזכר לפני כן פשוט במקרה של ציבור, ששליח הציבור מוסיף שש ברכות בתפילתו שאומר לפניהם. אבל יחיד שאין לו שש (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'מניין' כמו שהוא בכתב יד רומי. אבל אינו במקבילה, וגם אינו לשון הירושלמי)? – מה הדין במקרה של יחיד, שיחיד אינו מוסיף שש ברכות בתפילתו? היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים, לדעתו של רבי יוסי? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה.
ומשיבים (בהצעת תמיהה על השאלה): אמר רבי חנינא (רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): ולא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי זעורא בשם רב חונה: יחיד שואל (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'תובע') צרכיו ב"שומע תפילה" – יחיד שואל מה' את צרכיו הפרטיים ב"שומע תפילה", ואין הוא נקרא משנה ממטבע התפילה?! (בתמיהה) ואלו צרכיו הן – הגשמים הם צרכיו של היחיד. ולכן, כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, יחיד שואל את הגשמים ב"שומע תפילה", ואין הוא נקרא משנה ממטבע התפילה, משום שגם הגשמים הם צרכיו של היחיד. אבל ציבור אינו שואל צרכיו ב"שומע תפילה", ולכן אין ציבור שואל את הגשמים ב"שומע תפילה", משום שאין לשנות ממטבע התפילה.
עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.
בני נוה
נוטים לקשור את ראשית היישוב היהודי בנווה לקבוצת יהודים בבליים שהתיישבו בבשן לפי בקשת הורדוס. יש סבורים שהם קראו לעיר על שם נינווה, העיר הידועה בבבל, כשם שקראו ליישובים נוספים שייסדו בשמות ערים בבבל מקום מוצאם. גם בתקופה מאוחרת יותר, בימי התלמוד, עדיין נזכרים שני השמות, נינוה ו-נווה, ביחס למקום ("נווה בירת הבשן", "על אתר" ד-ה, עמודים 83-84).
בירושלמי (שביעית ו,א; סנהדרין ג,ו) נקרא המקום 'נוה'. ובבבלי (שבת ל,א; יומא עח,ב; תענית יד,ב; כתובות כב,א) נקרא המקום 'נוי' ו-'נינוה'. בירושלמי לא נקרא המקום 'נינוה', ולכן הגרסה הנכונה בירושלמי כאן ובתעניות היא 'בְּנֵי נָוֶה' (שתי מילים) ולא 'בְּנִינְוֵה' (מילה אחת).
בירושלמי שביעית ו,א אמרו, שאנטונינוס נתן באריסות לרבי יהודה הנשיא שטחים דשנים בגולן ובבשן. ובירושלמי מעשר שני ד,א אמרו: רבי הוה ליה פירין הכא ופירין בבותניין (רבי היו לו פירות כאן (בטבריה) ופירות בבשן).
נווה היתה בירת הבשן, שנקרא 'בתניה'. אנשי נווה היו סמוכים לקרקעות שהיו ברשותו של רבי באזור הבשן. אפשר שמשום כך היו להם קשרים עם רבי, ולכן באו ושאלו את רבי.
במשנה תעניות א,ז שנינו: היחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן.
הרי שמתענים על הגשמים אף אחרי פסח, וזהו ששאלו בני נווה את רבי.
בבבלי תענית יד,ב אמרו: שלחו ליה בני נינוה לרבי: כגון אנן, דצריכינן למטרא אפילו בתקופת תמוז, כיחידים דמינן וב"שומע תפילה", או כציבור דמינן ובברכת השנים? - שלח להו: כיחידים דמיתו וב"שומע תפילה". מיתיבי: אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה - הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן! - מתניתא קא רמית עליה דרבי?! רבי תנא הוא ופליג. - מאי הווי עלה? - רב נחמן אמר: בברכת השנים, ורב ששת אמר: ב"שומע תפילה".
בירושלמי: 'בני נוה', ובבבלי: 'בני נינוה'. והיא נווה, היא נינווה (ראה לעיל).
לפי הירושלמי, בני נווה היו צריכים גשם אחרי הפסח. ואילו לפי הבבלי, בני נווה היו צריכים גשם בתקופת תמוז.
לפי הירושלמי, בני נווה שאלו את רבי בעניין תענית גשמים. ואילו לפי הבבלי, בני נווה שאלו את רבי בעניין שאלת גשמים.
לפי הירושלמי, הצורך של בני נווה לגשם אחרי פסח היה פעם אחת בלבד, שלא ירדו להם גשמים באותה שנה. ואילו לפי הבבלי, הצורך של בני נווה לגשם בתקופת תמוז היה כל שנה, שהיו יורדים להם גשמים בתקופה זו כל שנה.
לפי הירושלמי, רבי לא השיב לבני נווה היכן לומר את שאלת הגשמים. ואילו לפי הבבלי, רבי השיב להם לומר את שאלת הגשמים ב"שומע תפילה", וכדברי רבי ירמיה בירושלמי.
הנוסח בבבלי תמוה, שלא ייתכן שבני נווה יתפללו על גשמים בקיץ כל שנה, שכן בארץ ישראל אין לעולם גשמים בקיץ. מכל מקום, יש ללמוד מהבבלי בעניין שאלת גשמים במקום שיורדים גשמים בקיץ. ופסקו בבבלי הלכה כרבי, שבמקום כזה שואלים את הגשמים ב"שומע תפילה".
נינווה שבבבל היתה בירת ממלכת אשור בימי המקרא, סמוך לנהר חידקל, וחרבה כליל לפני חורבן בית ראשון. אולם לאחר כמה מאות שנים נתיישבה שוב. אף על פי כן, לא ייתכן שאנשי נינווה שבבבל באו ושאלו את רבי, כי רבי היה בארץ ישראל. כמו כן, בנינווה לא היו צריכים גשם, כי ישבה על מים, כמו שנאמר: "ונינווה כברכת מים" (נחום ב,ט), ולכן לא ייתכן שבנינווה שבבבל היו צריכים לעשות תענית על הגשמים.
תלמיד רמב"ן (בבלי תענית טז,ב) גרס בירושלמי כאן 'בני ברבריא'. מכיון שזהו המעשה של בני נווה האמור בבבלי, יש לגרוס כך גם בבבלי. ביוחסי בני יפת נמנה 'תוגרמה' (בראשית י,ג; דברי הימים א א,ו). יש מחכמינו שזיהו את תוגרמה עם גרמניא (בראשית רבה לז,א). גם התרגום הארמי ליחזקאל (כז,יד; לח,ו) תרגם: 'תוגרמה' - 'גרממיא' (גרמניא). התרגום הארץ ישראלי על התורה והתרגום הארמי לדברי הימים תרגמו: 'תוגרמה' - 'ברבריא', וכוונתם לשבטי הגרמנים הפראים שהרומאים כינום ברברים. הרי ש'בני ברבריא' הם בני גרמניא, שבמקומם יורדים גשמים גם בקיץ, והם ששאלו את רבי, לפי הבבלי, בענין שאלת גשמים בקיץ. ברם אפשר ש'בני ברבריא' הוא שיבוש של 'בני נינוה' - נ>ב, י>ר, נ>ב, ו>ר.
לפי רבי יוסי בירושלמי, שליח הציבור אומר את שאלת הגשמים בשש הברכות שהוא מוסיף בתפילה. הברכה הנוספת השישית (האחרונה) היא תפילה על עצירת גשמים (ר"מ המאירי בבבלי תענית טז,ב). לכן נראה ששליח הציבור אומר את שאלת הגשמים בברכה זו.
• • •
במשנה שנינו: "ואבדלה בחונן הדעת".
מציעים קושיה ותירוץ: שמעון בר ווא (אמורא בדור השלישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דבר שהוא נוהג ובא, חכמים חולקין (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'חלוקים') עליו?! – איך ייתכן שהחכמים במשנה חלוקים בדבר שהוא רגיל וחוזר? שכן הבדלה הכל רגילים לעשות אותה לעיתים קרובות (במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב)! אמר לו (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'אמר ליה') – רבי יוחנן (בתירוץ לקושיה): על ידי שעיקרה בכוס שכחוה בתפילה – מכיוון שהיסוד של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר על כוס יין ולא בתפילת שמונה עשרה, ולא קבעו לומר את ההבדלה בתפילה אלא רק במקרה שאין לו כוס יין, לכן שכחו במשך הזמן באיזו ברכה שבתפילה אומרים את ההבדלה, ומשום כך החכמים במשנה חלוקים בדבר.
ומציעים היסק מהמקור שמובא לפני כן: מילתיה אמרה – דברו אומר (מדבריו של רבי יוחנן יש להסיק), שעיקרה בכוס – עיקרה של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר על כוס יין. ולכן, אם אמר את ההבדלה בתפילת שמונה עשרה, הוא צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם על כוס יין אם יש לו, אבל אם אמר את ההבדלה על כוס יין, אינו צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם בתפילת שמונה עשרה.
ומביאים דיעה חולקת: רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יצחק רובא – הגדול (רבי יצחק בר אבדימי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אמרה בכוס (צריך לומר: 'בתפילה') – אם אמר את ההבדלה בתפילת שמונה עשרה, אומרה בתפילה (צריך לומר: 'בכוס') – הוא צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם על כוס יין, בשביל לזַכּוֹת (לגרום שיזכו) את התינוקות (ילדים קטנים) – כדי שישמעו את ההבדלה, לפי שאינם יודעים להתפלל בעצמם ולומר את ההבדלה בתפילה.
ומציעים היסק מהמקור שמובא לפני כן: מילתיה אמרה – דברו אומר (מדבריו של רבי יצחק רובא יש להסיק), שעיקרה בתפילה – עיקרה של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר בתפילה.
ומביאים דיעה נוספת: רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): אמרה בכוס – אם אמר את ההבדלה על כוס יין, אומרה בתפילה – הוא צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם בתפילת שמונה עשרה. אמרה בתפילה – אם אמר את ההבדלה בתפילת שמונה עשרה, אומרה בכוס – הוא צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם על כוס יין.
ומציעים היסק מהמקור שמובא לפני כן: מילתיה אמרה – דברו אומר (מדבריו של שמואל יש להסיק), שעיקרה כאן וכאן – עיקרה של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר גם בתפילה וגם על כוס יין.
בבבלי ברכות לג,א אמרו: "רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית" כו'. - אמר ליה רב שמן בר אבא לרבי יוחנן: מכדי אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות וקדושות והבדלות, נחזי עזרא היכי תקין / נחזי היכי תקון (נראה היכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה את ההבדלה). - אמר ליה: כתחילה קבעוה בתפילה, העשירו - קבעוה על הכוס, חזרו והענו - קבעוה בתפילה, והם אמרו: המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס (אם יכול הוא. - הקטע מ"והם אמרו" ואילך אינו שייך לתירוץ, ואין זה מן הנמנע שאינו מרבי יוחנן עצמו אלא הוספה של העורך של הבבלי שהעביר לכאן מה שנמסר בהמשך הסוגיה בשם רבי יוחנן ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 338)).
איבעיא להו: המבדיל על הכוס, מהו שיבדיל בתפילה? - אמר רב נחמן בר יצחק: קול וחומר. מה תפילה, דעיקר תקנתא הוא (עיקר התקנה הוא להבדיל בתפילה), אמרו / אמרת: המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס; כוס, שהוא טפל / דלאו עיקר תקנתא הוא, לא כל שכן?!
עיקרה של הקושיה שהקשה שמעון בר ווא (רב שמן בר אבא) לרבי יוחנן ועיקרו של התירוץ שאמר לו שווים בשני התלמודים. לפי שני התלמודים, לרבי יוחנן המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס. אלא שלפי הבבלי, לרבי יוחנן עיקר התקנה של ההבדלה הוא בתפילה, ואילו לפי הירושלמי, לרבי יוחנן עיקר התקנה של ההבדלה הוא בכוס.
דעת רב נחמן בר יצחק בבבלי כדעת שמואל בירושלמי, שאומר את ההבדלה כאן וכאן. אלא שלפי רב נחמן בר יצחק עיקרה בתפילה, ולפי שמואל עיקרה כאן וכאן.
בבבלי, שלא כבירושלמי, אין דעות חולקות על הדעה שעיקרה בתפילה.
לפי הבבלי הקשה שמעון בר ווא איך אפשר שנחלקו בתקנה שתיקנוה אנשי כנסת הגדולה. ובירושלמי לא מצינו שייחסו קידוש והבדלה וברכות לאנשי כנסת הגדולה, ובאמת קשה לומר כן שכל הברכות הן מיסודם ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי פסחים נד,א אמרו: אמר רבי יצחק בר אבדימי: אף על פי שרבי מפזרן (היה אומר את הברכות על האש ועל הבשמים מיד כשנזדמנו לו), חוזר וסודרן על הכוס (של הבדלה), כדי להוציא בניו ובני ביתו.
דברי רבי יצחק רובה (רבי יצחק בר אבדימי) בירושלמי "אמרה בתפילה, אומרה בכוס, בשביל לזכות את התינוקות" הם מה שסיפר על רבי בבבלי.
• • •
במשנה שנינו: "רבי אליעזר אומר: בהודייה".
מה פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים במשנה בעניין הבדלה בתפילה? -
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): מטין – את ההלכה, (ב)[כ]רבי (תוקן כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) אליעזר ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מיד – נוטים לפסוק את ההלכה כדעת רבי אליעזר, שאומרים הבדלה בברכת הודאה שבתפילת שמונה עשרה, רק במוצאי שבת שחל בו יום טוב, שאומרים בו הבדלה להבדיל בין קדושת שבת החמורה לקדושת יום טוב הקלה, שמכיוון שאי אפשר לומר הבדלה ב"חונן הדעת" שכן אין ברכה זו כלולה בתפילת יום טוב, בעל כורחנו יש לפסוק כרבי אליעזר ("מטין כרבי פלוני" משמעו שפוסקים הלכה כדעה מסוימת לאדם שבא לשאול על כך, אך אין מפרסמים את הדבר ברבים).
המילה "מיד" שישנה גם בקטע בולוניה 1 אין לה שום מובן, והיא מיותרת, ואינה ברש"ס. ובכתב יד רומי: 'מייר'. ונראה שהיה כתוב על הגיליון 'מור'' = מורין, והוא נוסח חלופי במקום "מטין", ונשתבשה המילה המקוצרת (מור' > מייר > מיד) ונכנסה לתוך גוף הנוסח בסוף המאמר. וראה בבבלי המובא להלן שאף שם יש חילופי נוסח אלה. ב"פירושים וחידושים לירושלמי" כתב שהיה כתוב על הגיליון 'מוד'' = מודין. אלא שהמשך לשון המאמר מתאים למילה "מורין" ("מורין כרבי אליעזר ב..."), אך אינו מתאים למילה "מודין", שיש לתקן את הלשון ולומר "מודין חכמים לרבי אליעזר ב...").
ואפשר שהיה כתוב על הגיליון 'מוד'' = מודים, והוא פירוש למילה "בהודייה" שבדברי רבי אליעזר בפסקה מהמשנה שהובאה בירושלמי כאן, ואחר כך הוכנס בטעות על ידי המעתיקים לתוך נוסח הירושלמי שלא במקומו. תופעה דומה ביחס למילים אלו "הודייה" ו"מודים" מצויה בירושלמי ברכות א,ד: 'תנא רבי חלפתא בן שאול: הכל שוחחין עם שליח ציבור בהודאה. רבי זעירא אמר: ובלבד ב"מודים"' (ראה מה שכתבנו שם).
רבי יצחק רובה – הגדול (רבי יצחק בר אבדימי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר בשם רבי: הלכה כרבי אליעזר ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת (בכתב יד רומי נוסף 'מיד'. מילה זו נשתרבבה לכאן מלעיל בשל המילים הדומות) – פוסקים את ההלכה כדעת רבי אליעזר רק במוצאי שבת שחל בו יום טוב ("הלכה כרבי פלוני" משמעו שמפרסמים ברבים שהלכה כדיעה מסוימת).
רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי חנינא בן גמליאל (תנא בדור הרביעי): הלכה כרבי אליעזר לעולם – פוסקים את ההלכה כדעת רבי אליעזר בכל מוצאי שבת, ולא רק במוצאי שבת שחל בו יום טוב.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): הלכה כרבי אליעזר לעולם.
אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): לאו בגין דאתון (צריך לומר: 'דאתין', וכן הוא בכתב יד רומי. והוא צורת עבר לנסתרות) תרתיי שמועין (צריך לומר: 'תרתין שמוען', וכן הוא בכתב יד רומי) – לא בשביל שבאו שתי שמועות (מסורות משם שני חכמים שונים, מסורת אחת בשם רבי חנינא בן גמליאל ומסורת שנייה בשם רבי אלעזר), אלא בגין ד- – אלא בשביל ש- רבי יצחק בר נחמן ורבי אלעזר תרויהון (צריך לומר: 'תריהון') – שניהם אומרים בשם רבי חנינא בן גמליאל: הלכה כרבי אליעזר לעולם – שאף רבי אלעזר אמר כך בשם רבי חנינא בן גמליאל, וכיוון ששתי המסורות הן בשם אותו חכם שהוא תנא, יש לסמוך עליהן.
בבבלי נידה ח,א-ב אמרו: ...ותו ליכא?! והאיכא / והתנן / והאיכא הא דתנן: רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר: בהודאה. ואמר רבי אלעזר: הלכה כרבי אליעזר! (הרי שלשיטת רבי אלעזר יש עוד מקום שנחלק רבי אליעזר עם חכמים והלכה כמותו!) - אמר רבי אבהו: (מה שפסק רבי אלעזר בדין זה כרבי אליעזר הוא) משום דאמר (רבי אליעזר) משמיה דרבי חנינא בן גמליאל (ולא בשם עצמו), דתניא: רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי חנינא בן גמליאל אומר: בהודאה. - והא קשיש מיניה טובא (רבי אליעזר מרבי חנינא בן גמליאל)! (ואין לומר שדברי רבי אליעזר הם משם רבי חנינא בן גמליאל!) - אלא משום דקאי רבי חנינא בן גמליאל בשיטתיה (של רבי אליעזר).
בירושלמי אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר שהלכה כרבי אליעזר, ובבבלי הסביר רבי אבהו מה שפסק רבי אלעזר כרבי אליעזר. לפי הירושלמי, רבי חנינא בן גמליאל אמר שהלכה כרבי אליעזר, ולפי הבבלי, רבי חנינא בן גמליאל אמר כרבי אליעזר.
ומציעים פסיקה הלכתית (החולקת על הדיעות שלפניה שהציעו פסיקה): (ואבדלה בחונן הדעת (המילים המוסגרות כאן ובסמוך אינן בכתב יד רומי, והן נוספו במסירה שלפנינו בטעות כפסקה מהמשנה בשל הבנה מוטעית של הביטוי 'דברי חכמים' כמציע ציטוט מהמשנה של דברי חכמים (תנא קמא). - בירושלמי כאן נכנסה מן הגיליון פסקה מיותרת, אלא שפסקה זו נחלקה לשניים ונכנסה בשני מקומות, חציה לפני 'דברי חכמים' וחציה אחריו ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 319))) דברי חכמים – ההלכה בעניין הנידון לפני כן היא כמימרה האמוראית להלן, (רבי עקיבה אומר: אומרה ברכה רביעית בעצמה) רבי יעקב בר אחא אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): אומרה ברכה רביעית (אפשר שהלשון הזה הוא אשגרה מדברי רבי עקיבא, וצריך לומר: 'אומרה בברכה רביעית') – במוצאי שבת שחל בו יום טוב אומרים את ההבדלה בתוך ברכת קדושת היום של יום טוב, שהיא הברכה הרביעית של התפילה.
בבבלי ברכות לג,ב אמרו: "רבי אליעזר אומר: בהודאה". - רבי זירא הווה רכיב חמרא. הווה שקיל ואזיל רבי חייא בר אבין בתריה. אמר ליה: ודאי דאמריתו משמיה דרבי יוחנן: הלכה כרבי אליעזר ביום טוב שחל להיות אחר השבת?
(כל הדיון מן "הלכה מכלל דפליגי" עד "הכא נמי שב תקון תמני לא תקון" אינו שייך כלל לשיחה בין רבי זירא לרבי חייא בר אבין אלא למשא ומתן של סוגית התלמוד, כדרך הבבלי בהרבה מקומות שמפסיק בתוך הסיפור עצמו ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 334, הערה 22*))
הלכה - מכלל דפליגי (מכאן שחבריו חלוקים עליו)! (והיכן מצאנו שהם חולקים?)
ולא פליגי? והא פליגי רבנן (שלדעתם ההבדלה נאמרת ב"חונן הדעת")!
אימר דפליגי רבנן בשאר ימות השנה (שאפשר להבדיל ב"חונן הדעת"), ביום טוב שחל להיות אחר השבת מי פליגי?
והא פליג רבי עקיבא (האומר שהבדלה היא ברכה רביעית לעצמה)!
אטו כל השנה כולה כרבי עקיבא עבדינן, דהשתא (ביום טוב שחל במוצאי שבת) נעביד כוותיה? דכל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן כוותיה? דתמני סרי (ברכות) תקון, תשסרי לא תקון, הכא נמי שב תקון, תמני לא תקון! (ולכן אין אנו מתחשבים כלל בדעתו החולקת של רבי עקיבא)
אמר ליה (רבי זירא לרבי חייא בר אבין): לאו הלכה אתמר אלא מטים אתמר.
אתמר: רבי יצחק בר אבדימי משום רבנו (רבי) אמר: הלכה (כרבי אליעזר, שיש מחלוקת בדבר), ואמרי לה: מטים (את ההלכה לשיטת רבי אליעזר). רבי יוחנן אמר: נראים (דברי רבי אליעזר) / מורים / מודים (חכמים לרבי אליעזר, שאין מחלוקת בדבר).
אתמר: רבי אסי אמר: מודים / הלכה. רבי חייא בר אבא אמר: מטים / מורים / נראים / מודים. רבי יוסי בר חנינא אמר: נראים / מטים (שלושה אמוראים אלו, תלמידי רבי יוחנן, חולקים בדברי רבי יוחנן רבם מה אמר). - אמר רבי זירא: נקוט דרבי חייא בר אבא בידך, דדייק וגמר שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה (לפי מה שאמר רבי זירא לרבי חייא בר אבין, יש לגרוס בדברי רבי חייא בר אבא "מטים").
שני התלמודים עוסקים בפסיקת ההלכה כרבי אליעזר ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת. בירושלמי אמוראים חולקים האם מטים או הלכה, ובבבלי רבו הדיעות וגם הגרסאות.
בירושלמי: רבי יצחק רובה (רבי יצחק בר אבדימי) בשם רבי: הלכה. רבי יוחנן בשם רבי: מטים.
ובבבלי: רבי יצחק בר אבדימי בשם רבי: הלכה או מטים. רבי יוחנן: נראים / מורים / מודים.
לפי רבי זירא בבבלי, רבי יוחנן אמר מטים, כמו שאמר רבי יוחנן בשם רבי בירושלמי.
הבבלי מביא כמה מסורות של אמוראים בשם רבי יוחנן, שאינן בירושלמי.
בבבלי ברכות לג,ב אמרו: אמר רב יוסף: אנא לא האי ידענא ולא האי ידענא, אלא מדרב ושמואל ידענא דתקינו לן מרגניתא (מרגלית) בבבל: "ותודיענו... ותיתן לנו...".
גם בבבלי וגם בירושלמי (לפי פירושנו) פסקו הלכה כשמואל, שבמוצאי שבת שחל בו יום טוב אומרים את ההבדלה בתוך ברכת קדושת היום של יום טוב.
בני ארץ ישראל היו נוהגים להבדיל בתפילת הערבית של ימים טובים שחלו להיות אחרי השבת בברכת ההודאה כדעת רבי אליעזר במשנה ושלא כדברי הבבלי ותקנתם של רב ושמואל. מנהג ארץ ישראלי זה נראה שקבוע היה ונפוץ בתקופת ראשוני הפייטנים הארץ ישראלים, וקרוב לשער שהיה מנהגם הפשוט של בני ארץ ישראל באותה תקופה, אלא שנעקר או ניטשטש לימים משום השפעת תקנתם של רב ושמואל. שלוש שבעתות של שני פייטנים, המיועדות לערביות של חגים שחלו להיות אחר השבת, מביאות קטעי פיוט מיוחדים כנגד פסקת ההבדלה, ושלושתן בברכת ההודאה. מתברר לפי הפיוטים הללו שהנוהג לומר הבדלה בלילי חג שנזדמנו במוצאי שבתות בברכת ההודאה, לא זו בלבד שנפוץ היה בימי הפייטנים מחברי השבעתות ובמקומותיהם, אלא שאף התמיד בקהילות ארץ ישראל למן תקופת המחברים הקדומה מאוד עד לתקופתם המאוחרת מאוד של המעתיקים שכתבי ידם נתגלגלו לגניזה שבקהיר ("שבעתות הבדלה ארץ ישראליות", "תרביץ" לו, עמודים 342-343).
אפשר שהמונח "דברי חכמים" בירושלמי כאן (פסיקה לומר את ההבדלה בברכה הרביעית אף ביום טוב שחל להיות אחרי השבת, שלא כמו פסיקה שלפני כן כרבי אליעזר) הוכנס לנוסח הירושלמי בתקופה מאוחרת כשבמנהגות ארץ ישראל קיבלו את המנהג הבבלי לומר את ההבדלה ביום טוב שחל להיות אחרי השבת בברכה הרביעית.
כיצד אומרים את ההבדלה בברכת "חונן הדעת"? -
מביאים דיעה אחת: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אומר מטבע (נוסח) ברכה ואחר כך מבדיל – אומר תחילה את נוסח ברכת "חונן הדעת" (בלא חתימתה) ואחר כך את נוסח ההבדלה (ולבסוף חותם את הברכה).
ומציעים קשר (בין הדיעה הזו לדברי תנא): ותייא ('ואתיא') כרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – ו(הדיעה שאומר מטבע ברכה ואחר כך מבדיל) באה (הולכת) כרבי (כדעתו של רבי), ומביאים מקור (לדברי רבי): דרבי אמר: תמיהני (תמה אני) היאך ביטלו "חונן הדעת" בשבת? – למה תיקנו חכמים תפילה של שבע ברכות בלבד לשבת וביטלו את ברכת דעת? והרי אדם צריך לבקש על הדעת גם בשבת! מפני שאם אין דיעה (שכל, הבנה), תפילה מניין? (שאלה מליצית) – הרי שאדם צריך לבקש בתחילת התפילה שהקב"ה יחונן אותו בדעת, כדי שיידע להתפלל. ולכן הבקשה על הדעת היתה ראויה להיאמר בשבת בפתיחת הברכות האמצעיות שבתפילה. וכה ('וכא') – וכאן, אם אין דיעה, הבדלה מניין? (שאלה מליצית) – הרי שאדם צריך לבקש בתחילת התפילה שהקב"ה יחונן אותו בדעת, כדי שיידע להבדיל ולהבחין בין דבר לדבר. ולכן הבקשה על הדעת ראויה להיאמר לפני נוסח ההבדלה שבו מזכירים כמה הבדלות בין דבר לדבר, כמו שאמר רבי יודן.
ומביאים דיעה חולקת: אמר רבי יצחק בר אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מבדיל ואחר כך אומר מטבע ברכה – אומר תחילה את נוסח ההבדלה ואחר כך את נוסח ברכת "חונן הדעת" (ולבסוף חותם את הברכה. טעמה של הדיעה הזו הוא כמו שאמרו להלן, שאסור לו לבקש את צרכיו בתפילה בשבת, ובכלל זה גם בקשה על הדעת, וקודם שיבדיל עדיין שבת היא לו).
בבבלי ברכות לג,א אמרו: "הבדלה בחונן הדעת". - מאי טעמא? - אמר רב יוסף: מתוך שהיא חול / חוכמה, קבעוה בברכת חול / חוכמה; ורבנן אמרי: מתוך שהיא חוכמה / חול, קבעוה בברכת חוכמה / חול.
אפשר לומר, שהטעם בבבלי "מתוך שהיא חוכמה, קבעוה בברכת חוכמה" הוא כדעת רבי יודן בירושלמי, והטעם בבבלי "מתוך שהיא חול, קבעוה בברכת חול" הוא כדעת רבי יצחק בר אלעזר בירושלמי.
וכמה הבדלות (המיוחסות למעשי הקב"ה) מזכירים בנוסח ההבדלה (בין בתפילה ובין על הכוס)? -
רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): ובלבד שלא יפחות (יגרע, ימעיט) משלש אבדלות – אינו רשאי להזכיר בנוסח ההבדלה פחות משלוש הבדלות.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אמרו – חכמים: הפוחת לא יפחות משלש אבדלות – המקצר בנוסח ההבדלה אינו רשאי להזכיר פחות משלוש הבדלות, והמוסיף לא יוסיף יותר משבע(ה) אבדלות – המאריך בנוסח ההבדלה אינו רשאי להזכיר יותר משבע הבדלות.
לוי (בן סיסי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: ובלבד מאבדלות האמורות בתורה – אינו רשאי להזכיר בנוסח ההבדלה אלא הבדלות הנזכרות בתורה במפורש בלשון הבדלה (היסוד להלכה שהמוסיף לא יוסיף על שבע הוא כנראה שאין יותר משבע הבדלות בתורה).
נחום בירבי סימאי (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) נפק ומר בשם אבוי – יצא ואמר בשם אביו (רבי סימאי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): ואפילו אבדלה אחת – הוא רשאי להזכיר בנוסח ההבדלה אפילו הבדלה אחת בלבד, שלא כמו שאמרו האמוראים לעיל.
(ו)אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - בכתב יד רומי: 'אמ' ר' יצחק'): (ו)צריך לחתום (לסיים) בהבדלה – הוא צריך לחתום את ברכת ההבדלה (כשהוא אומר אותה על הכוס) בהזכרת הבדלה, שהוא אומר בחתימת הברכה: "ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול".
ומציעים קושיה: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בעי – שואל (מקשה): מעתה (אם כן) – אם הדברים שלפני כן נכונים, שהוא רשאי להזכיר בנוסח ברכת ההבדלה אפילו הבדלה אחת בלבד, ושהוא צריך לחתום את ברכת ההבדלה בהזכרת הבדלה, אפילו פתח ב"מבדיל בין קודש לחול" (ו)חוזר וחותם ב"מבדיל בין קודש לחול"! – האם גם כשפתח את ברכת ההבדלה במילים "המבדיל בין קודש לחול" ולא הזכיר בגוף הברכה הבדלות נוספות, הוא חותם את הברכה במילים "המבדיל בין קודש לחול"? והרי נמצא שהוא חוזר ואומר בחתימת הברכה מה שאמר בגוף הברכה, וגוף הברכה והחתימה שווים לגמרי! וכיוון שכך, מדוע הוא צריך לחתום את הברכה במקרה זה?
ומתרצים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא מברכות שפותחין בהן ב"ברוך" וחותמין בהן ב"ברוך" הן (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'היא')?! (בתמיהה) – ברכת ההבדלה היא מהברכות שתיקנו בהן נוסח ברכה ארוך, וברכות ארוכות פותחות ב"ברוך", כמו כל הברכות, וגם חותמות ב"ברוך", בגלל שיש בהן אריכות דברים, ולכן הוא צריך לחתום את ברכת ההבדלה בהזכרת הבדלה אף אם קיצר את נוסח הברכה ולא אמר אלא הבדלה אחת.
בתוספתא ברכות ה,ל שנו: הרגיל אומר הבדלות הרבה, ושאינו רגיל אומר או אחת או שתים.
בבבלי פסחים קג,א-קה,א אמרו: רב יעקב בר אבא איקלע לבי רבא... כי מטא לאבדולי... פתח (רבא) ואמר (בנוסח ההבדלה): "המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחשך, ובין ישראל לגויים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה". אמר ליה (רב יעקב בר אבא): למה ליה למר / למה לך כולי האי? והאמר רב יהודה אמר רב: "המבדיל בין קודש לחול" - זו היא הבדלתו של רבי יהודה הנשיא. - אמר ליה: אנא כי הא סבירא לי, דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיה: הפוחת - לא יפחות משלוש, והמוסיף - לא יוסיף על שבע. - אמר ליה: והא מר לא תלת אמר ולא שבע אמר (שהרי אמר ארבע)! - אמר ליה: איברא, "בין יום השביעי לששת ימי המעשה" - מעין חתימה היא (ואינו נמנה במניין ההבדלות), דאמר רב תחליפא בר אבימי / רב יהודה אמר שמואל: המבדיל צריך שיאמר מעין חתימתה סמוך לחתימתה / כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן.
גופא, אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיה: הפוחת - לא יפחות משלוש, והמוסיף - לא יוסיף על שבע. - מיתיבי: הרגיל אומרה הרבה, ושאינו רגיל אומרה אחת! (משמע שאפשר לומר גם פחות משלוש ויותר על שבע) - תנאי היא, דאמר רבי יוחנן: בנם של קדושים אומרה אחת (ואינו כברייתא האומרת שאינו רגיל אומר אחת, כי בנם של קדושים רגיל היה), ונהגו העם לומר שלוש (הרי שהיה מקור תנאי שאמר הפוחת לא יפחות משלוש, וכמותו נהגו העם). - ומאן ניהו בנן של קדושים? - רבי מנחם בר סימאי.
אמר רבי יהושע בן לוי: המבדיל צריך שיאמר מעין הבדלות שבתורה / האמורות בתורה. - מיתיבי: סדר הבדלות כיצד? "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לגויים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין טמא לטהור, בין הים לחרבה / ליבשה, בין מים העליונים למים התחתונים, בין כוהנים ללוויים וישראל", וחותם ב"סדרי / סדר / סודר בראשית". אחרים אומרים: ב"יוצר בראשית". רבי יוסי ברבי יהודה אומר: "מקדש ישראל". - ואם איתא / והא "בין הים לחרבה / ליבשה" לא כתיבא! - סמי (מחק) מכאן "בין הים לחרבה". - אי הכי, "בין יום השביעי לששת ימי המעשה" נמי מעין חתימה היא, ובצרי להו / וחסרי להו דליכא שבע! - אמרי: בין כוהנים ללוויים וישראל תרי מילי נינהו. בין לוויים וישראל - דכתיב: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי" (דברים י). בין כוהנים ללוויים - דכתיב: "בני עמרם אהרן ומשה, וייבדל אהרן להקדישו קודש קודשים" (דברי הימים א כג).
מחתם במאי / מאי / היכי חתים? - רב אמר: "מקדש ישראל", ושמואל אמר: "המבדיל בין קודש לחול". לייט עלה אביי, ואיתימא רב יוסף, אהא דרב (שאין לומר כן). - תנא משמיה דרבי יהושע בן חנניה: כל החותם "מקדש ישראל והמבדיל בין קודש לחול" - מאריכים לו ימיו ושנותיו.
עולא איקלע לפומבדיתא... "ברוך המבדיל בין קודש לחול" אמר, ותו לא... - מיתיבי: כל הברכות כולן פותח בהן ב"ברוך" וחותם בהן ב"ברוך", חוץ מברכת המצוות (ברכה שמברך לפני עשיית מצוות)... קשיא לעולא (שפתח ב"ברוך" ולא חתם)! - אמר לך עולא: הא נמי כברכת המצוות דמיא (ואינה צריכה חתימה). ברכת המצוות מאי טעמא (אין חותם בה) - משום דהודאה היא, הא נמי - הודאה היא.
המאמר "הפוחת - לא יפחות משלוש, והמוסיף - לא יוסיף על שבע" הוא בבבלי מרבי אלעזר בשם רבי הושעיה ובירושלמי מרבי יוחנן. בירושלמי אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה "ובלבד שלא יפחות משלוש" בלבד. בבבלי אמר רבי יוחנן שרבי מנחם (נחום) בר סימאי אמר הבדלה אחת. ובירושלמי אמרו שנחום בר סימאי אמר בשם אביו שאומר אפילו הבדלה אחת. בבבלי אמרו, שגם רבי יהודה הנשיא אמר הבדלה אחת.
המאמר "המבדיל צריך שיאמר הבדלות האמורות בתורה" הוא בבבלי מרבי יהושע בן לוי ובירושלמי מלוי. בבבלי פירשו את ההבדלות.
בבבלי אמרו, שהמבדיל צריך שיאמר מעין החתימה סמוך לחתימה.
בבבלי רבו הדיעות בחתימת ההבדלה, ואילו בירושלמי לא נזכרה אלא החתימה "המבדיל בין קודש לחול".
בבבלי אמרו, שעולא סבור שברכת הבדלה אינה צריכה חתימה, ומשמע אפילו אמר הרבה הבדלות. ובירושלמי אמר רבי יוסי בירבי בון (לפי פירושנו), שברכת הבדלה צריכה חתימה, אפילו אמר הבדלה אחת.
בנוסח ההבדלה של בני בבל אנו מוצאים שלוש הבדלות: בין קודש לחול, בין אור לחושך, ובין ישראל לגויים. בנוסח ההבדלה של בני ארץ ישראל אנו מוצאים עוד ארבע הבדלות: בין טמא לטהור, בין ים ליבשה, בין מים עליונים למים תחתונים, ובין יום השבת לששת ימי המעשה.
ומציעים היסק: רבי אלעזר בן אנטיגנס (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) אמר בשם רבי אלעזר בירבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): זאת אומרת (מונח זה מציע היסק העולה מן האמור לפניו. אלא שכאן אין לפני המונח מקור שעליו מוסב המונח ושממנו אפשר להסיק את המסקנה שמציע המונח. אפשר שנשמט המקור שהיה לפני המונח), שאסור לעשות מלאכה – במוצאי שבת, עד (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'עד שעה', וכן בסמוך) שיבדיל.
ומציעים מסקנה העולה מתוך השוואה: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר: אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל (משפט זה ישנו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1, אך אינו בכתב יד רומי), ודכותה: – וכמותה (וכיוצא בה): אסור לו לאדם (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 אין שתי מילים אלו) לתבוע (לדרוש, לבקש בתוקף) צרכיו – במוצאי שבת, עד שיבדיל – אסור לו לבקש את צרכיו בתפילה עד שעה שיבדיל.
בירושלמי שבת טו,ג אמרו: תני: אסור לתבוע צרכיו בשבת.
בבבלי שבת קנ,ב אמרו: "אבל מחשיך הוא לשמור (שוהה סמוך למוצאי שבת על קצה תחום השבת כדי לשמור פירות שמחוץ לתחום)". - ואף על גב דלא אבדיל?! והאמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר רבי ינאי: אסור לו לאדם שיעשה חפציו / חפצו (של חול) קודם שיבדיל! ...דאבדיל בתפילה ...דאבדיל על הכוס...
אמר ליה רבי אבא לרב אשי: במערבא (בארץ ישראל) אמרין הכי: "המבדיל בין קודש לחול", ועבדין צורכין / צורכייהו (ועושים צורכיהם, ואין צורך בהבדלה על הכוס כדי להתיר לעשות מלאכה. - מימרה זו הובאה כאן כדי ליתן תירוץ לקושיה שהקשו מקודם: "ואף על גב דלא אבדיל?!").
בויקרא רבה לד,טז נאמר: "עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי" (ישעיהו נח,יג) - מיכן שאסור לאדם לצאת בכרמו בשבת ולידע מהו צריך (איזו עבודה יהא צריך לעשות לאחר השבת). "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (שם) - מיכן שאסור לאדם לתבוע חפציו בשבת (אסור לאדם בשבת לבקש מאת הקב"ה את צרכיו).
מאמרו של רבי אלעזר בן אנטיגנוס בשם רבי אלעזר בר רבי ינאי מובא בשני התלמודים, אלא שהלשון בירושלמי: "אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל", ואילו הלשון בבבלי: "אסור לעשות חפציו עד שיבדיל" (הכוונה לאיסור שלמדו מהכתוב "עשות חפציך").
בבבלי אמר רבי אבא לרב אשי: "במערבא אמרין הכי...", ואינו בירושלמי.
רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אלעזר בר אנטיגנס שאמר בשם בר' בשם (שתי מילים אלו יתירות ואינן בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) רבי ינאי (שם זה משובש, וצריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'רבי אלעזר בירבי ינאי') שאמר בשם רבי יודה בירבי (אמורא בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול): אם לא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל אפילו בחמישי בשבת – הוא רשאי לומר את ההבדלה באחד מהימים שאחרי השבת, ואפילו ביום חמישי (אבל לא ביום שישי, מפני שהוא ערב השבת הבאה, וכבר עבר זמנה של ההבדלה שהיה במוצאי השבת שעברה).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שמבדיל אפילו בחמישי בשבת) - ב"מבדיל בין קודש לחול" – הדין הזה חל בברכת "המבדיל בין קודש לחול", שרק ברכה זו הוא רשאי לאומרה באחד מהימים שאחרי השבת, אבל "בורא מאורי האש" - אומרה מיד – הברכה "בורא מאורי האש", שהיא אחת מהברכות של סדר ההבדלה, הוא חייב לאומרה מיד משתחשך במוצאי שבת, ואם לא אמר אותה משתחשך - אינו רשאי לאומרה כל הלילה או באחד מהימים שאחרי השבת, מפני שהברכה על האש נתקנה משום שבמעשה בראשית נבראה האש מיד משחשכה במוצאי שבת, ואין לברך על האש אלא בזמן שבו נבראה (בירושלמי להלן ח,ה ובמדרשי אגדה אמרו: כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת (במעשה בראשית), התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון. זימן לו הקב"ה שני רעפים, והקישם זה לזה ויצאה מהם האור ובירך עליה "בורא מאורי האש").
בתוספתא ברכות ה,לא שנו: מאימתי מברך עליו (על הנר)? משתחשך. לא בירך משתחשך - מברך כל הלילה. לא בירך כל הלילה - אין מברך מעתה.
מהירושלמי כאן משמע קצת שלא היתה לפניהם ברייתא זאת ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי פסחים קו,א אמרו: אמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת (השבוע) כולה. - ועד כמה? - אמר רבי זירא: עד רביעי בשבת (שמאז והלאה כבר אינו נחשב לשבוע זה). כי הא דיתיב רבי זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה: רבי אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב וקאמר: לעניין גיטין, חד בשבתא, תרי ותלתא - בתר שבתא, ארבעא, חמשא ומעלי שבתא - קמי שבתא (וכן הוא לעניין הבדלה).
אמר רבי יעקב / אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן אמר רבי אושעיה: אבל לא על האור (אינו מברך על האור כשמבדיל בתוך ימות השבוע, שאין זה זמנו, שתיקנו ברכה זו רק במוצאי שבת, זמן בריאת האש). וכן תני שילא מרי: אבל לא על האור (כנראה שזו ברייתא בבלית).
בבבלי אמרו בניו של רבי חייא שמבדיל והולך כל השבת כולה, ורבי זירא פירש עד רביעי בשבת. ובירושלמי אמר רבי זירא בשם בנו של רבי חייא שמבדיל אפילו בחמישי בשבת.
רבי זעורא אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני); רבי אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם אבא בר ירמיה (רבה בר ירמיה, אמורא בבלי בדור השני והשלישי): אפילו יום טוב שחל להיות באמצע השבת (השבוע) אומר – בנוסח ההבדלה במוצאי שבת כשחל יום טוב באמצע השבוע שלאחר שבת: "בין יום השביעי לששת ימי המעשה (ימות החול בשבוע שאדם עובד בהם)" – שהיא אחת מההבדלות שבנוסח ההבדלה.
אמר רבי זעורא לרב יהודה: וכי (צריך להוסיף: 'יש', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1) ששת ימי המעשה לפניו – לפני המבדיל?! (בתמיהה) – מדוע הוא מזכיר הבדלה זו במוצאי שבת כשחל יום טוב באמצע השבוע שלאחר שבת? והרי אין ראוי להזכיר הבדלה זו אלא כשיש ששת ימי המעשה לפניו בשעה שהוא מבדיל, ולא כשחל יום טוב באמצע השבוע שלאחר שבת כשאין לפניו ששת ימי המעשה אלא חמישה ימי מעשה, שכן יום טוב אינו יום מעשה שהוא אסור במלאכה! - אמר ליה: – אמר לו (רב יהודה לרבי זעורא): וכי יש טומאה וטהרה לפניו?! (בתמיהה) – אחת מההבדלות שבנוסח ההבדלה היא הבדלה בין טמא לטהור, וכשם שהוא מזכיר הבדלה זו אף על פי שאין טמא וטהור לפניו בשעה שהוא מבדיל, כך הוא מזכיר הבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה אף על פי שאין ששת ימי המעשה לפניו. והטעם הוא שתיקנו חכמים לומר בנוסח ההבדלה את ההבדלות האמורות בתורה.
בבבלי חולין כו,ב אמרו: אמר רבי זירא: יום טוב שחל להיות באמצע שבת (השבוע), אומר (בהבדלה במוצאי יום טוב): "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לגויים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". - מאי טעמא? - סדר הבדלות (שתיקנו חכמים) הוא מונה (ולא רק את ההבדלה המיוחדת לאותו יום).
בבבלי דיבר רבי זירא בהבדלה במוצאי יום טוב שחל באמצע השבוע, שכן כך היא משמעות העניין שם. ואילו בירושלמי דיבר רבי זירא בהבדלה במוצאי שבת כשחל יום טוב באמצע השבוע שלאחר שבת, ולא דיבר בהבדלה במוצאי יום טוב שחל באמצע השבוע, שאם כן, היה לרבי זירא לומר: 'וכי יש יום השביעי וששת ימי המעשה לפניו?!', שהרי הוא עומד באמצע השבוע ולא במוצאי שבת, ואין לפניו גם יום השביעי.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאמר בשם רב חייא בר אשי (אמורא בבלי בדור השני): צריך לומר – במוצאי שבת, לאחר ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן הדעת": "הָחֵל (התחל) עלינו את הימים ששת ימי המעשה (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1 אין שלוש מילים אלו. ובכתב יד רומי: 'החל עלינו ששת ימי המעשה הימים') הבאים לקראתינו לשלום" (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'בשלום') – מכיוון שמזכירים בהבדלה את ששת ימי המעשה, יש לומר בקשה עליהם.
רבי אבא (אמורא בדור השלישי) מוסיף – על מה שאמרו במימרה הקודמת: צריך לומר עוד: "והשמיענו (הודע לנו) בהן – בימים הבאים, ששון ושמחה".
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה: צריך לומר עוד לאחר ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן הדעת": "הביננו (עֲשֵׂה שנדע) ולמדינו" – כך יש לומר בסוף הברכה, כיוון שיש לומר מעין חתימת הברכה סמוך לחתימת הברכה.
רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה: העונין "אמן" – אחר ברכות ההבדלה שהם שומעים מפי המבדיל על הכוס במוצאי שבת, שהוא מברך ומוציא את השומעים ידי חובתם, צריכין ליתן עיניהם (להסתכל, להביט) בכוס ועיניהן בנר – בשעת ברכת "בורא מאורי האש" כדי שייהנו מאור הנר, כמו שהמבדיל צריך ליתן עיניו בכוס ובנר בשעת ברכה זו (שכן שנינו במשנה ברכות ח,ו: אין מברכין על הנר (ברכת "בורא מאורי האש") עד שייאותו לאורו (שייהנו מאורו). ואמרו בירושלמי שם: אמר רבי יוחנן: כדי שתהא עינו רואה מה בכוס).
רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה: ארבעת מינין שבלולב ניטלין דרך (אופן) גידוליהן (צמיחתם) – הנוטל ארבעת המינים, אתרוג ולולב והדסים וערבות, בחג הסוכות, צריך להחזיק אותם כשהקצה התחתון פונה למטה והקצה העליון פונה למעלה (בראבי"ה נוסף 'הדס של הבדלה ניטל כדרך גדילתו').
שלוש המימרות (של רבי חזקיה בשם רבי ירמיה) הובאו כאן מפני שכולן מיוחסות לאותו חכם, אף על פי שאין שום קשר ענייני ביניהן (תופעה זו מצויה בהרבה מקומות באגדות הירושלמי, ומצויה גם בסוגיות הלכתיות בירושלמי כמו כאן), או שמא לפנינו גוף זר, שטרם מצאנו לו הסבר ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי","תרביץ" סד, עמוד 257 והערה 113).
ברם על ידי הגרסה בראבי"ה מובן יותר הקשר בין המאמרים ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 165).
בבבלי סוכה מה,ב אמרו: אמר רבי חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן / אין אדם יוצא ידי חובתו / אין יוצאים בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: "עצי שיטים עומדים" (שמות כו) (עצי השיטים שבנו מהם את המשכן היו עומדים בו כדרך גדילתם, ולא העמידום באופן אחר).
גם בבבלי נסמכו שלושה מאמרים של רבי חזקיה בשם רבי ירמיה, אולם שם כל שלושה המאמרים הם משום רבי שמעון בן יוחי.
ברכת דעת
נוסח ארץ ישראל של הברכה לפי הגניזה הוא: "חננו דעה מאתך, ולמדנו בינה מתורתך. ברוך אתה ה' חונן דעת".
• • •