משנה
משנה זו באה ללמדנו, שתפילת שמונה עשרה צריכה כוונת הלב. וכן באה המשנה ללמדנו, שאין להפסיק בתפילת שמונה עשרה אלא מפני סכנת נפשות בלבד.
אין עומדין להתפלל – תפילת שמונה עשרה, אלא מתוך (במצב של) כובד ראש (רצינות, ריכוז המחשבה, יישוב הדעת) – כדי שישמע ה' את התפילה.
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת (יחידת זמן ולא שעה ממש) – ובאותה שעה היו מפנים את ליבם מעסקיהם, ומתפללין, כדי שיכונו את לבם למקום (כינוי לאלוהים).
אפילו המלך שואל בשלומו – פונה אליו בברכה או בשאלה למצבו, - לא ישיבנו – לא יחזיר לו שלום בשעת התפילה, ואפילו נחש כרוך (מקופל ומפותל) על עקיבו - לא יפסיק – את תפילתו, אלא יגמור אותה ויסלק את הנחש הכרוך על עקיבו.
החסידים הם חבורה של אישים שייחסו להם חסידות מיוחדת ומעשי ניסים, ריפוי חולים, הורדת גשמים וכדומה. היו להם נוהגים הלכתיים מחמירים בכמה תחומים. תופעת החסידים היתה בשיאה בתקופת התנאים, ואילו בתקופת האמוראים הידיעות עליהם מתמעטות. חכמים לא ראו בדרכם של חסידים דרך לציבור, אך שימרו הדים מדרכם מתוך הערצה, וקראו ליחידים לאמץ התנהגות חסידית זו ("משנת ארץ ישראל", ברכות, עמוד 194 ואילך).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אין עומדין להתפלל" כול'.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבא (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'בר ווא', ובקטע ברודי נוסף 'בר בא'. ואולי צריך לומר: 'בשם רבי חייא בר בא', או שצריך לומר: 'רב ירמיה (בר אבא) בשם רב'): הבא מן הדרך - אסור להתפלל (חמש מילים אלו הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי) – מפני שהבא מדרך רחוקה אין דעתו מיושבת עליו מחמת טורח הדרך.
ומסבירים: ומה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בנבואת נחמה לישראל): "לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" (ישעיהו נא,כא) – הענייה והשיכורה (כינויים לירושלים), ולא מחמת יין אלא מפני ייסוריה, שמעי את בשורת הנחמה! ויש ללמוד מן הכתוב שדימה מעונה לשיכור, שכשם ששיכור אסור להתפלל (ירושלמי לעיל ד,א), כך מעונה אסור להתפלל, והבא מדרך רחוקה הוא מעונה מחמת טורח הדרך.
רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר בשם רבי אלעזר (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'אליעזר'. - תנא בדור הרביעי) בנו של רבי יוסי הגלילי (תנא בדור השלישי): המיצר (נתון בצרה, מצטער) - אסור להתפלל – מפני שהוא טרוד בצרתו ואין דעתו מיושבת עליו מחמת הצער.
ומציעים: לא מסתברא אלא (בכתב יד רומי: 'דלא') מן הדין קריין (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי ובהלכות הירושלמי לרמב"ם וברש"ס: 'קרייה'): – לא מסתבר אלא מן הפסוק הזה (אפשר ללמוד את ההלכה שהמיצר אסור להתפלל מאותו הפסוק שהובא לפני כן כמקור להלכה שהבא מן הדרך אסור להתפלל): "לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" – הכתוב דימה מעונה לשיכור, וכשם ששיכור אסור להתפלל, כך המיצר שהוא מעונה אסור להתפלל (הביטוי 'לא מסתברא דלא מן הדין קרייה' יחידאי בירושלמי).
בבבלי עירובין סה,א אמרו: אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל מי שאין דעתו מיושבת עליו - אל יתפלל, שנאמר: "בצר אל יורה" (מי שהוא מיצר - אל יורה הלכה, שאין דעתו מיושבת עליו מפני הצער. ומטעם זה אל יתפלל. - כתוב זה אינו במקרא ואינו בספר בן סירא, אך יש עדות מאוחרת לכתוב זה בספר האבוד "אחייה השילוני" שנזכר בדברי הימים ב ט,כט, וכך נאמר שם: "ויאמר שלמה אל כל העם: שפטו איש את אחיו בצדק, איש מכם בצר אל יורה").
אמר רבי אלעזר: הבא מן הדרך - אל יתפלל שלושה ימים, שנאמר: "ואקבצם אל הנהר הבא אל אהווא ונחנה שם ימים שלושה... ואקרא שם צום על הנהר אהווא להתענות לפני אלוהינו לבקש ממנו דרך ישרה" (עזרא ח) (משמע שלפני שנחו שלושה ימים לא יכלו להתפלל). - אבוה דשמואל, כי הווה אתי מאורחא לא הוה מצלי תלתא יומי (שנח מטורח הדרך).
במדרש שמואל ב,י נאמר (לפי כתבי יד): רבי ירמיה בר אבא אמר: הבא מן הדרך אסור להתפלל. ומה טעם? "לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין" (ישעיהו נא,כא). - רבי זריקא ורבי יוחנן ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרין: המיצר אסור להורות. ולא מסתברא אלא מן הדא: "לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין".
בירושלמי קיימות שתי גרסאות: א. נוסח הירושלמי שלפנינו: "המיצר אסור להתפלל"; ב. נוסח הירושלמי על פי עדות הראשונים: "המיצר אסור להורות", וכן הוא במדרש שמואל המצטט את הירושלמי. ייתכן שלפסוק בספר בן סירא שהובא בבבלי היו שני נוסחים: א. "בצר אל יודה", וממנו הגרסה הראשונה, והוא מתאים לפסוק המצוטט על ידי רב בבבלי (יודה = יתפלל), אף על פי שלא מצאנו נוסח זה בכתבי היד של הבבלי; ב. "בצר אל יורה", וממנו הגרסה השנייה (על פי "חז"ל וחילופי נוסח במקרא", "ספר יצחק אריה זליגמן", עמודים 409-411).
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): לא יעמוד אדם ויתפלל, לא מתוך (במצב של) שיחה (דיבור איש עם רעהו) ולא מתוך שחוק (מעשה מבדח) ולא מתוך קלות ראש (חוסר רצינות) ולא מתוך דברים בטילין (עניינים שאין בהם ממש), אלא מתוך דבר של התורה – במצב של לימוד תורה (אחרי לימוד תורה). וכן אל (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'לא') יפטר (ייפרד) אדם (מתוך) [מ]חבירו (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 1 וקטע ברודי), לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילים, אלא מתוך דבר של התורה, שכן מצינו (מצאנו) בנביאים הראשונים – הנביאים שחיו וניבאו בימי בית ראשון (ראה זכריה ז,ז), שהיו חותמין (מסיימים) את דבריהן – בספריהם שבמקרא שנכתבו על ידם, בדברי שבח (תהילה) ובדברי נחמות (עידוד, ניחומים. - בכתב יד רומי: 'בדברי שבח ונחמות', ובקטע בולוניה 1: 'דברי שבח ותנחומין'. - ראה להלן הצעה לתיקון נוסח ולפירוש של מאמר זה).
בתוספתא ברכות ג,כא שנו: אין עומדים להתפלל לא מתוך סיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חוכמה (חוכמת התורה, הלכה). וכן לא ייפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חוכמה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו / שחותמים דבריהם בדברי שבח ותנחומים.
בבבלי ברכות לא,א אמרו: תנו רבנן: אין עומדים להתפלל לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה / דבר שמחה / שמחה של תורה / שמחה של הלכה. וכן אל ייפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה / דבר שמחה / שמחה של הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים / וניחומים.
תני מרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו (מתוך דבר ההלכה שיאמר לחבירו, חבירו יזכור אותו).
נראה שבירושלמי יש לגרוס: "לא ייפטר אדם מחבירו... אלא מתוך דבר של שמחה" (רש"ס גרס: 'מתוך שמחה'), וכן בבבלי יש לגרוס: "אין עומדים להתפלל... אלא מתוך דבר הלכה. וכן לא ייפטר אדם מחבירו... אלא מתוך דבר שמחה", וכן בתוספתא יש לגרוס: "לא ייפטר אדם מחבירו... אלא מתוך דברים של שמחה". כמו כן, נראה שיש לגרוס: "שהיו חותמין / שסיימו דבריהם בדברי שמחה ונחמות" במקום "בדברי שבח ונחמות" (חילוף מי"ם בבי"ת). לפי זה מובן המשך הדברים בכל המקורות: "שכן מצינו בנביאים הראשונים...", שכשם שהנביאים בסיום דבריהם נפרדו מישראל מתוך דברי שמחה, כך ייפרד אדם מחבירו מתוך דבר שמחה. הלשון "שמחה ונחמות" או "שמחה ותנחומים" מיוסדת על לשון הכתוב: "וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא,יב. וראה להלן ספרי דברים פסקה שמב) (נראה לשער, שהלשון "שבח ונחמות" נוצרה בשל השפעת הלשון "התשבחות והנחמות" שבתפילת ה'קדיש'. אלא שבתפילת ה'קדיש' אין פירושה של המילה "נחמות": תנחומים, אלא פירושה: נעימות, והמילה המקורית היא: נַעֲמוֹת, שנהגתה: נַחֲמוֹת, בשל חילוף חי"ת ועי"ן).
נראה שהשיבוש "דבר הלכה" במקום "דבר שמחה" בעניין פטירת אדם מחבירו נוצר מתוך הבנה מוטעית, שאמרו "וכן לא ייפטר אדם מחבירו" משום שעמידה לתפילה ופטירת אדם מחבירו שוות גם בצד השלילה ("לא מתוך... ולא מתוך...") וגם בצד החיוב ("אלא מתוך..."), ובאמת לא אמרו "וכן" אלא משום שהן שוות בצד השלילה בלבד. כמו כן, אפשר שהשיבוש נוצר מתוך העתקה של דברי הברייתא האמוראית שבבבלי: "אל ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו".
• • •
לעיל אמרו, שהנביאים חתמו את דבריהם בדברי נחמות.
אמר רבי אלעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות (עונשים, פורענויות) – ירמיהו הנביא לא חתם את ספרו בדברי נחמות, שהרי הוא חתם את ספרו בפרשת חורבן המקדש וירושלים והגלות (ירמיהו פרק נב).
אמר לו (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'ליה') רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – לרבי אלעזר: עוד (גם) הוא בדברי נחמות חתם – כיוון שירמיהו הנביא לא חתם את ספרו בפרשת חורבן המקדש וירושלים והגלות, אלא חתם אותו בנבואות על חורבן בבל, כמבואר להלן, ואמר: "וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ..." (ירמיהו נא,סד) – ירמיהו ציווה את שריה בן נריה שישליך את ספר הנבואה על מפלת בבל לתוך מימיו של נהר פרת בבבל ויאמר תפילה על מפלת בבל, שכמו הספר הזה תרד בבל ולא תעלה עוד בגלל הרעה שה' יביא עליה (זה הפסוק החותם את הנבואות על חורבן בבל). לפי (משום) שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש (בכתב יד רומי: 'ומתנבא בחורבן בית המקדש', ובקטע בולוניה 1: 'ומתנבא בחרבן הבית') – בסוף ספרו חזר ירמיהו הנביא ודיבר על חורבן בית המקדש (ירמיהו פרק נב), יכול (קיצור של הצירוף: "יכול אתה לומר") בחורבן בית המקדש (בקטע בולוניה 1: 'בחרבן הבית') חתם! – אולי יעלה על דעתך שירמיהו חתם את ספרו בפרשת חורבן המקדש וירושלים והגלות, שהרי פרשה זו כתובה אחרי הנבואות על חורבן בבל! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (בסופו של הפסוק שלעיל): "עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ" (ירמיהו נא,סד) - במפולת (מפלה, תבוסה) של מחריביו חתם – הנבואות על חורבן בבל, שהן מדברי ירמיהו, הן חתימת ספרו, לא חתם בדברי תוכחות – פרשת חורבן המקדש וירושלים והגלות אינה חתימת ספרו של ירמיהו, שפרשה זו אינה מדברי ירמיהו ואינה מגופו של ספרו אלא נספחת עליו. וכיוון שתוכחות לבבל הן נחמות לישראל, נמצא שכשחתם ירמיהו בדברי תוכחות לבבל שהחריבה את בית המקדש, חתם בדברי נחמות לישראל.
ומציעים קושיה: והכתיב ('והא כתיב'): – והרי כתוב (בסוף ספרו של ישעיהו הנביא, בנבואת פורענות לרשעים וישועה לצדיקים): "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי, כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר" (ישעיהו סו,כד) – (כל הבריות שיבואו להשתחוות לה' בבית המקדש) יצאו מן המקדש ויסתכלו בפגרי הרשעים המושלכים בקרבת ירושלים, שתולעים אוכלות אותם ואש שורפת אותם והם מעוררים בכל אדם גועל נפש! – הרי שישעיהו הנביא לא חתם את ספרו בדבר טוב, ויש בכך משום סתירה לכלל האמור שהנביאים חתמו את דבריהם בדברי נחמות!
ומתרצים: בגוים היא עסיקינן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הוא עוסק'. ובקטע ברודי: 'הוא עסיק', ובקטע בולוניה 1: 'הוא עסק', וברש"ס: 'הוא עסוק') – הפסוק הזה מדבר בגויים הרשעים, ועונש הגויים הרשעים נחשב להבטחה טובה לישראל, ונמצא שחתם ישעיהו בדברי נחמות לישראל.
ומציעים קושיה: והכתיב: – והרי כתוב (בסוף ספר הקינות שכתב ירמיהו הנביא): "כִּי מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (איכה ה,כב)! – הרי שירמיהו לא חתם את הספר הזה בדבר טוב, ויש בכך משום סתירה לכלל האמור!
ומתרצים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה,כא) – סייע בידינו לשוב אליך ונשוב אליך בתשובה, תחת "כִּי מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" – מפני שמאסת וקצפת עלינו הרבה מאוד בגלל חטאינו. - הפסוק האחרון אינו עניין בפני עצמו, אלא הוא ההמשך של הפסוק הקודם והוא בא לתת לו טעם, ונמצא שחתם ירמיהו בדברי נחמות ("תחת" משמעו כאן: בגלל, הואיל. הירושלמי הוסיף את המילה "תחת" כדי ליצור את הלשון "תחת כי" המשמשת במקרא לנתינת טעם. בשני מקומות במקרא יש "תחת כי", ובכמה מקומות יש "תחת אשר". במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסח הכתוב הוא: "כי מאוס...", אבל בקטע ברודי נוסח הכתוב הוא: "כי אִם מאוס", כמו שהוא במסורה. "כי אם" ואחריו מקור ופועל - תנאי הוא; "כי" ואחריו מקור ופועל - סיבה או טעם הוא. במקרא אין "תחת כי" ואחריו מקור ופועל אלא פועל בלבד, ולא הוסיף הירושלמי את המילה "תחת" אלא כדי להדגיש ש"כי מאוס מאסתנו..." הוא טעם ל"השיבנו").
הכוונה לא להכפלת הפסוק "השיבנו", אלא להקשר התחבירי בין הפסוק האחרון ב"איכה" לפסוק "השיבנו" שלפניו, שכן הפסוק האחרון מציין את ההכרח והטעם ל"השיבנו" ("קרית ספר" מג, עמוד 71).
בפסיקתא דרב כהנא יג,יד נאמר: רבי לעזר ורבי יוחנן. רבי לעזר אמר: כל הנביאים פתחו בדברי תוכחות וחתמו בדברי נחמות, חוץ מירמיהו, שחתם בדברי תוכחות, שאמר: "ככה תשקע בבל ולא תקום" (ירמיהו נא,סד). - אמר רבי יוחנן: עוד הוא בדברי נחמות חתם, לפי שהיה חוזר ומתנבא על חורבן בית המקדש, יכול בחורבן בית המקדש חתם! תלמוד לומר: עד הנה דברי ירמיהו" (שם), במפלת מחריבו חתם. - וישעיה לא חתם בדברי תוכחות, והכתיב: "והיו דראון לכל בשר" (ישעיהו סו,כד)! - בגויים הוא עסוק. - והכתיב: "כי אם מאוס מאסתנו (איכה ה,כב)! - "השיבנו" (איכה ה,כא) תחת "כי אם מאוס מאסתנו".
ובמדרש תהילים ד,יב נאמר: רבי אל(י)עזר א(ו)מר: כל הנביאים פתחו בתוכחות וחתמו בנחמות, חוץ מירמיה שחתם בתוכחות, הדא הוא דכתיב: "ככה תשקע בבל ולא תקום" (ירמיהו נא,סד). - אמר ליה רבי יוחנן: אף הוא חתם בדברי נחמות, לפי שהיה ירמיה חוז(ה)[ר] ומתנבא בחורבן הבית, יכול בחורבן הבית חתם! תלמוד לומר: "עד הנה דברי ירמיהו" (שם), במפולת של מחריבי(ם)[ו] חתם. - וישעיה לא חתם בדברי תוכחה, והא כתיב: "והיו דראון לכל בשר" (ישעיהו סו,כד)! - בגויים הוא עוסק. - והא כתיב: "כי אם מאוס מאסתנו" (איכה ה,כב)! - "השיבנו" תחת "כי אם מאוס מאסתנו".
דברי רבי אלעזר ורבי יוחנן בירושלמי נראים כמתייחסים ישירות לברייתא מן התוספתא (בעניין תפילה שהובאה לעיל). ברם, דברי רבי אלעזר ורבי יוחנן כמו גם הקביעה על אופי נבואת שאר הנביאים (המופיעה בתוספתא) מופיעים גם בפסיקתא דרב כהנא יג,יד בצד דיונים אחרים על אופיה של נבואת ירמיהו לעומת נבואת שאר הנביאים. דברי רבי אלעזר ורבי יוחנן משתלבים היטב בהקשר זה, וייתכן כי זה הקשרם הראשוני ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 250-251).
נראה שיש לתקן את נוסח המדרשים הללו ולהעביר את הפסוק "ככה תשקע בבל ולא תקום" מדברי רבי אלעזר אל דברי רבי יוחנן כמו שהוא בירושלמי.
בספרי דברים פסקה שמב נאמר: לפי שאמר משה לישראל דברים קשים תחילה... חזר ואמר להם דברי ניחומים: "וזאת הברכה אשר בירך משה", וממנו למדו כל הנביאים, שהיו אומרים לישראל דברים קשים תחילה וחוזרים ואומרים להם דברי ניחומים... וכן ירמיה אמר להם: "והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה" (ירמיהו ז,לד) וחזר ואמר להם דברי ניחומים: "אז תשמח בתולה במחול... וניחמתים ושימחתים מיגונם" (ירמיהו לא,יב). יכול משאומרים להם דברי ניחומים חוזרים ואומרים להם דברי תוכחות! תלמוד לומר: "ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום מן הרעה אשר אני מביא עליה, עד הנה דברי ירמיהו" (ירמיהו נא,סד). הוי, משאומרים להם דברי ניחומים אין אומרים להם דברי תוכחות.
גם בספרי נאמר כמו בירושלמי שמפלת בבל היא סוף נבואתו של ירמיהו, שכן הוא אומר "עד הנה דברי ירמיהו", ופורענות של רשעים היא דברי ניחומים.
"השיבינו" תחת "כי מאוס מאסתנו"
ראבי"ה וכמה ממפרשי הירושלמי פירשו את תשובת הירושלמי, שיש לכפול את הפסוק "השיבנו" אחרי הפסוק "כי מאוס מאסתנו" כדי לחתום בנחמה. ייתכן שלפי פירוש זה עלינו להניח, שהנביא חזר ואמר את הפסוק פעם שנייה, אלא שהוא לא כתבו בספרו. לפי פירוש זה נראה שיש בידי הירושלמי מסורת, שהפסוק "השיבנו" נאמר פעם שנייה, למרות שבכתוב אין בידינו עדות על כך ("מנהג הקריאה המתיחס לסימן יתק"ק", "מחקרים במקרא ובחינוך", עמוד 173).
ברם, ניתן לפרש את דברי הירושלמי באופן אחר. לפי רבנו יונה בפירושו למסכת ברכות, פירוש תשובת הירושלמי הוא, "השיבנו" הואיל ("תחת" משמעו כאן: בגלל, הואיל) "וכי מאוס מאסתנו?!" (שאלה מליצית), הרי רק "קצפת עלינו". דברים אלו נמצאים במדרש איכה רבה. לפי פירוש זה אין הירושלמי מזכיר שיש לומר שנית את הפסוק "השיבנו" (שם, עמוד 175).
באיכה רבה ה,כב נאמר: "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד" - אמר רבי שמעון בן לקיש: אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה לאיתרציא (כלומר, אילו היה הקב"ה מואס בנו, לא היתה לנו תקווה. ברם, הואיל והוא רק קצף עלינו, יש לנו תקווה, כי כל הכועס סופו להתרצות).
לפי פירושם של מהר"ם די-לונזאנו ושל רבי אלעזר אזקרי בפירושו לירושלמי (פירוש מבעל ספר "חרדים"), כוונת הירושלמי היא, שהפסוק "כי אם מאוס מאסתנו" הוא הנימוק לבקשת "השיבנו", היינו, הואיל והקב"ה מאס בעמו, והרי סבלנו די והותר, מעתה עליו להשיבנו אליו. גם לפי פירוש זה אין צורך לחזור ולומר שנית "השיבנו", שהרי שני הפסוקים עניין אחד הם (שם, עמוד 176).
נראה שתיבת "תחת" כאן פירושה "במקום", ופירוש תשובת הירושלמי הוא, "השיבנו" במקום "כי אם מאוס מאסתנו" ("זהב הארץ", חלק א, עמוד מה).
• • •
בברייתא לעיל שנו, שלא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר של התורה.
לעיל הצענו לגרוס בברייתא שהובאה בירושלמי: "לא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר של שמחה". אם נכונה הצעתנו, יש לומר שדברי הירושלמי כאן מתייחסים לברייתא נוספת שהובאה בירושלמי ששנו בה כמו בברייתא האמוראית שבבבלי: "לא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר של התורה". אפשר שבתחילה הובאו שתי הברייתות בירושלמי כמו שהובאו בבבלי, אלא שאחר כך נתמזגו שתיהן יחד בשל הדמיון וכך נוצר השיבוש בברייתא שלעיל.
אף אליהו לא נפטר (נפרד) מאלישע – כשעלה אליהו אל השמים, אלא מתוך דבר של התורה – במצב של לימוד תורה (אחרי לימוד תורה), - שנאמר (בעליית אליהו): "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מלכים ב ב,יא) – אליהו ואלישע דיברו דברים, והנה מרכבה דמוית אש רתומה לסוסים דמויי אש הפרידו בין שניהם, ואליהו עלה על המרכבה ונישא ברוח סערה אל השמים. - להלן מובאות כמה דרשות על הדברים שדיברו בהם אליהו ואלישע לפני שנפרדו, ולפי כולן דיברו בדברי תורה.
נראה שמשפט זה הוא המשך הברייתא ששנו בה, שלא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר של התורה.
ושואלים: במה היו עוסקין (בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'עסוקין', וכן להלן)? – באילו דברים דיברו אליהו ואלישע? -
ומביאים דרשה אחת: רבי אחווא בירבי זעירא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, בנו של רבי זירא) אמר: בקרית "שמע" היו עוסקין (בכתב יד רומי: 'עסוקים', וכן להלן) – אליהו ואלישע קראו את קריאת "שמע", ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש: היך מה דאת אמר (בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'כמה דתמר'. ובקטע בולוניה 1: 'הכמדתמר'): – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בפרשת "שמע"): "וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו,ז) – אתם חייבים לדבר תמיד במצוות ה'. מכתוב זה למדו חכמים מצוות קריאת "שמע". ויש לדרוש את המילה הדומה "וְדַבֵּר" שאליהו ואלישע דיברו בקריאת "שמע".
ומביאים דרשה שנייה: רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: בבריאת עולם (בקטע בולוניה 1: 'בבריתו שלעולם') היו עוסקין – אליהו ואלישע למדו את מעשה בראשית (מעשה הבריאה של שבעת ימי בראשית, כמסופר בבראשית א,א - ב,ג), ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש: היכמה דאת אמר (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו בטעות על ידי מגיה. בכתב יד רומי: 'כמה דתמר', וכן להלן. ובקטע ברודי: 'כמה דאת אמר'. ובקטע בולוניה 1: 'הכמה דתמר', וכן להלן): – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "בִּדְבַר י'י שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהילים לג,ו) – ה' עשה את השמים ואת הכוכבים בדיבור היוצא מפיו. ויש לדרוש את המילה הדומה "וְדַבֵּר" שאליהו ואלישע דיברו בבריאת עולם.
ומביאים דרשה שלישית: רבי יודן בריה דרבי אייבו (כן הוא בכתב יד רומי ובקטע ברודי. שם זה מופיע רק כאן ובירושלמי לעיל ב,ג. במדרשי אגדה רבי יודן מוסר מאמרים בשם רבי אייבו. רבי יודן - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. רבי אייבו - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: בנחמות (בקטע בולוניה 1: 'בנחמת') ירושלם היו עוסקין – אליהו ואלישע דיברו בנבואות הנחמה של ירושלים, ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש: כמה דאת אמר (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו בטעות על ידי מגיה): – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בנחמות ישעיהו): "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם" (ישעיהו מ,ב) – אִמרו לירושלים דברי נחמה המשמחים את הלב ומבטלים את הצער. ויש לדרוש את המילה הדומה "וְדַבֵּר" שאליהו ואלישע דיברו בנחמות ירושלים.
ומביאים דרשה רביעית: ורבנין אמרין: (לביטוי זה שימוש מיוחד באגדה, שהוא חותם מחלוקת קודמת בין חכמים יחידים בהבאת דעת רוב החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים")): – והחכמים אומרים: במרכבה היו עוסקין – אליהו ואלישע למדו את מעשה המרכבה (כינוי לרזי הבריאה ולחוכמת הנסתר והאלוהות. יחזקאל הנביא (פרקים א ו-י) מתאר את התגלות ה' בדמות מרכבה הנעה על ידי חיות ואופנים ועליה כיסא ומעליו ה'), ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש: היך מה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בעליית אליהו): "וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ" וגו' (מלכים ב ב,יא) – בכתוב האמור באליהו ואלישע נזכר "רכב אש" סמוך למילה "וְדַבֵּר", ויש בזה רמז שאליהו ואלישע דיברו במרכבה.
דוגמה לדבר שלא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר תורה הביאו בבבלי ברכות לא,א משני אמוראים, ובירושלמי כאן הביאו דוגמה לדבר זה משני נביאים.
בבבלי תענית י,ב וסוטה מט,א אמרו: אמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה - ראויים לישרף, שנאמר: "ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם" (מלכים ב ב) - טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור - ראויים לישרף.
• • •
רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) אמר: לא יעמוד אדם ויתפלל אלא (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי אין מילה זו) מתוך דין של ההלכה (הסמיכות 'דין של ההלכה' אין לה שום מובן. ונראה שצריך לומר: 'לא יעמוד אדם ויתפלל מתוך דין אלא מתוך הלכה', כעין מה שאמרו בבבלי) – אין לעמוד ולהתפלל מתוך עיסוק בעיון בדברי תורה (אחד מהמשמעים של "דין" בלשון חכמים הוא: מחקר, עיון וסברה ("פירושים וחידושים בירושלמי")), משום שהעוסק בעיון בדברי תורה דעתו טרודה בעיון בהם אף כשהוא מפסיק מלעסוק בהם ואין דעתו מיושבת בתפילתו, ואין לעמוד ולהתפלל אלא מתוך אמירת הלכה קצובה (הלכה פסוקה, הלכה קבועה ומוסכמת), משום שהלכה פסוקה אינה צריכה עיון ואין הדעת טרודה בה (רב ירמיה בא לסייג או לפרש את דברי הברייתא לעיל האומרת שלא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דבר של התורה).
רב ירמיה (בכתב יד רומי: 'רבא', ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'ר' יודה') אמר – את ההלכה הפסוקה הבאה לפני תפילתו: העוסק (בקטע בולוניה 1: 'העסוק') בצורכי ציבור (עסקי הכלל) כעוסק (בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'כעסוק') בדברי (במסירה שלפנינו נכתב על ידי הסופר נוסח אחר: 'בתלמוד' (במקום 'בדברי'), ונמחק על ידי מגיה) תורה (בדברי תורה בכלל) – וכשם שלא יעמוד אדם ויתפלל מתוך עיסוק בדברי תורה, כך לא יעמוד ויתפלל מתוך עיסוק בצורכי ציבור, משום שהעוסק בצורכי ציבור דעתו טרודה בעיון בהם אף כשהוא מפסיק מלעסוק בהם, ואין דעתו מיושבת בתפילתו (בקטע ברודי נוסף כאן 'וקיים מצלי' כמו להלן).
ומביאים דוגמאות של הלכות פסוקות שאמרו חכמים לפני תפילתם או שראוי לאדם לאומרן לפני תפילתו:
ומספרים: רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני / רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר – את ההלכה הפסוקה הבאה לפני תפילתו: הרואה טיפה כעין החרדל (בקטע בולוניה 1: 'כחרדל'. - כגרגיר של צמח החרדל, והוא משל לשיעור קטן ביותר) - יושבת ומשמרת (משגיחה. - בכתב יד רומי, בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי רק: 'משמרת') עליו שבעה (בכתב יד רומי: 'שבעת ימים') נקיים – אישה הרואה דם כל שהוא - חייבת לספור שבעה ימים טהורים, כאילו היה זה דם זיבה (וזה אינו מן התורה, אלא חומרה הוא שהחמירו בנות ישראל על עצמן). וקאים ומצלי (בכתב יד רומי: 'ועומד ומתפלל') – ו(היה רב חונה) עומד ומתפלל (מתוך הלכה פסוקה זו בעניין נידה).
זעור בר חיננא (זעירי, אמורא בדור השני) אמר: המקיז דם (מוציא דם מתוך עורק על ידי שריטה באזמל לשם רפואה) בקדשים – בבהמה שהוקדשה לקורבן, מעל – המשתמש בדם ההקזה דינו כנהנה מרכוש המקדש האסור לזרים, ואם עשה זאת בשוגג - חייב להביא קורבן על מעילתו, - עוד הוא (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 1 וברש"ס: 'עוד היא'. ובכתב יד רומי: 'אף היא') מהלכות קצובות – גם הלכה זו בעניין מעילה היא מההלכות הפסוקות שמתוכן עומדים ומתפללים.
ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי): אחד עשר יום שבין נידה לנידה - הלכה למשה מסיני (הלכה קדומה מאוד או מנהג עתיק שנמסרו לפי הקבלה למשה רבנו מפי ה') – אישה הרואה דם בתחילה הרי היא נידה שבעת ימים. לאחר שבעת ימי הנידה מתחילים אחד עשר ימים הראויים לזיבה, שאם היא רואה בהם דם הרי זה דם זיבה. לאחר אחד עשר ימי הזיבה מתחילים ימים הראויים לנידה, שאם היא רואה בהם דם הרי זה דם נידה, ונמשכים ימים אלו עד שהיא רואה דם, ומשעת ראיית הדם הרי היא שוב נידה שבעת ימים, ואחריהם מתחילים שוב אחד עשר ימי הזיבה, וחוזר חלילה (וזה הוא מן התורה, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים, כאמור לעיל). - גם הלכה זו בעניין נידה היא מההלכות הפסוקות שמתוכן עומדים ומתפללים.
ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): מרבה (מוסיף) אדם דגן (שם כללי לתבואות השדה, כגון: חיטה, שעורה ועוד) בתבן (קש של תבואות) ומערים עליו (נוהג בעורמה כלפיו) לפוטרו מן המעשרות – מותר לו לערב גרגרי תבואה בקש, כדי להתיר לו לאכול מהם בלא להפריש מהם תרומה ומעשרות, שההלכה היא שתבואה שנגמרה מלאכתה לתרומה ולמעשרות, שהובאה לגורן ונידושה והועמדה בכרי (ערימה של גרגרי תבואה) - אסור לאכול ממנה עד שיפריש ממנה תרומה ומעשרות, אולם אם עירבו בה קש - מותר לאכול ממנה בלא הפרשת תרומה ומעשרות, מפני שהיא כתבואה שלא נגמרה מלאכתה לתרומה ולמעשרות. - גם הלכה זו בעניין מעשרות היא מההלכות הפסוקות שמתוכן עומדים ומתפללים.
ומספרים: אבדן (אבא יודן, מתורגמנו של רבי יהודה הנשיא) שאל – (היה) שואל לרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): כמה מעלות (דרגות) בקודש? – כמה דרגות טומאה יש בקודשים? והוא (בכתב יד רומי, בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי אין מילה זו, וכן בסמוך) אמר ליה: – (היה) אומר לו (רבי): ארבע – בקודש הראשון והשני והשלישי לטומאה טמאים ומטמאים, והרביעי לטומאה פסול, שקודש שנגע בשלישי לטומאה - נעשה רביעי לטומאה ופסול לאכילה. אבדן היה שואל עוד את רבי: וכמה מעלות בתרומה? – כמה דרגות טומאה יש בתרומה? והוא אמר ליה: – (היה) אומר לו (רבי): שלש – בתרומה הראשון והשני לטומאה טמאים ומטמאים, והשלישי לטומאה פסול, שתרומה שנגעה בשני לטומאה - נעשית שלישי לטומאה ופסולה לאכילה, אבל אינה מטמאה תרומה לעשותה רביעי לטומאה. וקאים ומצלי – ו(היה אבדן) עומד ומתפלל (מתוך הלכה פסוקה זו).
בבבלי ברכות לא,א אמרו: תנו רבנן: אין עומדים להתפלל מתוך דין, אלא מתוך דבר הלכה. - מאי מתוך דבר הלכה? - מתוך דבר הלכה פסוקה. - היכי דמי הלכה פסוקה? - אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים. - רבא אמר: כי הא דרבי הושעיא, דאמר רבי הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה (אל החצר) במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר (כדי לפטור מן המעשר את התבואה שהוא מאכיל לבהמתו). ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא / זעירי: המקיז דם בבהמת קודשים - אסור בהנאה, ומועלים בו. - רבנן עבדי כמתניתין (התפללו מתוך כובד ראש), רב אשי עביד כברייתא (התפלל מתוך הלכה פסוקה).
דברי רב ירמיה בירושלמי "לא יעמוד אדם ויתפלל..." הם דברי הברייתא בבבלי.
שלוש הדוגמאות של הלכות פסוקות שמובאות בבבלי מובאות גם בירושלמי. ההלכה הפסוקה השנייה שבבבלי הובאה בבבלי ובירושלמי בשם רבי הושעיא, אלא שהיא הובאה בתלמודים בשני נוסחים שונים, שלפי הבבלי לא התיר רבי הושעיא הערמה אלא להאכיל לבהמה, אבל לפי הירושלמי הערמה גם פוטרת מן המעשרות אדם האוכל, וכן שלפי הירושלמי גם דגן שנעשה כרי ונמרח (הוחלק ויושר) מותר על ידי הערמה, ואילו לפי הבבלי לא הותרה הערמה רק בתבואה שלא נמרחה. ההלכה הפסוקה השלישית שבבבלי הובאה בבבלי ובירושלמי בשם זעירי שהוא זעור בר חיננא. בירושלמי מובאות דוגמאות נוספות של הלכות פסוקות שאינן בבבלי.
אין כל ההלכות הללו הלכות פסוקות לדעת הכל, אלא כל אחד הביא הלכה שהיא לדעתו הלכה פסוקה, וזה שהביא הלכה אחרת בתור הלכה פסוקה אפשר שהוא חולק על ההלכה הפסוקה שהביא חבירו ("עיונים ומחקרים" א, עמוד 72).
רב חונה אמר: הרואה טיפה כעין החרדל
נראה שלא לרב הונא ראש ישיבת סורא ורבו של רבי זירא כיוונו כאן, אלא לרבי הונא תלמידו של רבי ירמיה, התלמיד המובהק של רבי זירא, שהלכה קצובה זו נתייחסה לו (לרבי זירא) בבבלי בשלושה מקומות. לדברי רבי זירא בבבלי, עיקרה של הלכה זו אינו אלא מנהג ש"בנות ישראל החמירו על עצמן", וממה שמסופר בבבלי מגילה כח,ב על ריש לקיש מוכח שמנהג זה הוא מנהגן של בנות ישראל שבבבל, ונקבע מנהג זה בארץ ישראל הלכה על ידי השפעת הבבליים כרבי זירא ותלמיד תלמידו רבי הונא ("פירושים וחידושים בירושלמי").
אחד עשר יום שבין נידה לנידה
בבבלי מנחות פט,א ונידה עב,ב ובספרא 'צו' פרשה ה אמרו: ...אחד עשר יום שבין נידה לנידה - הלכה למשה מסיני.
• • •
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לעולם אל יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך – אל תפסיק מלומר תמיד את הפסוק הזה: "י'י צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, סֶלָה" (תהילים מו,ח ו-יב) – ה' שומר אותנו, והוא לנו משגב (מבצר במקום גבוה).
רבי יוסי בירבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן וחברייא – והחברים (חכמים או תלמידים): אל תפסיק מלומר תמיד את הפסוק הזה: "י'י צְבָאוֹת, אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ" (תהילים פד,יג) – כמה טוב לאדם הבוטח בך!.
רבי חזקיה אמר בשם רבי אבהו: אל תפסיק מלומר תמיד את הבקשה הזו: "יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילינו משעות החצופות הקשות הרעות – מזמנים קשים ורעים, היוצאות המתרגשות (קורות פתאום ובממדים גדולים) לבוא לעולם" (בכתב יד רומי: '...שתצילנו מן השעות הקשות המתרגשות לבוא לעולם. ר' יוסה בשם ר' אבהו: יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, 'שתצילנו מן השעות הקשות החצופות המתרגשות לבוא לעולם'. ובקטע בולוניה 1: '...שתצילנו משעות הקשות המתרגשות לבוא לעולם. ר' יוסה בשם ר' אבהו: יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, 'שתצילנו משעות החצופות היוצאות לבא לעולם'. וכן הוא בקטע ברודי. - נראה שבמסירה שלפנינו הורכבו בטעות שתי הבקשות יחד).
• • •
במשנה שנינו: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש".
מה המקור בכתוב לדבר זה? -
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: "הִשְׁתַּחֲווּ לַי'י בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ" (תהילים כט,ב) – השתחוו לה' בהדר של קדושה; ויש לדרוש את הפסוק כאילו כתוב: - בחרדת קודש – השתחוו לה' מתוך יראת קודש, ש'הדרת' הוא כמו 'חרדת' בשיכול אותיות ובחילוף ה"א בחי"ת. מכאן למדים שיתפלל אדם מתוך כובד ראש (השתחוויה לה' היא תפילה).
רבי יוסי בן חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: "עִבְדוּ אֶת י'י בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהילים ב,יא) – עִבדו את ה' מתוך יראה, וכך תשמחו בזמן הפחד. מכאן למדים שיתפלל אדם מתוך כובד ראש (תפילה היא עבודת ה' בלב).
מה פירוש המילים "וגילו ברעדה"? - אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): לכשיבוא יום רעדה תגילו – (אם תעבדו את ה' מתוך יראה) תשמחו כשיבוא זמן פחד ולא תפחדו.
בבבלי ברכות ל,ב אמרו: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". - מנא הני מילי? -
אמר רבי אלעזר: דאמר קרא: "והיא מרת נפש" (שמואל א א). - ממאי? דילמא חנה שאני, דהוות מרירא לבא טובא!
אלא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מהכא: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך" (תהילים ה). - ממאי, דילמא דוד שאני, דהווה מצער נפשיה ברחמי טובא!
אלא אמר רבי יהושע בן לוי: מהכא: "השתחוו לה' בהדרת קודש" (תהילים כט), אל תקרי "בהדרת" אלא 'בחרדת'. - ממאי? דילמא לעולם אימא לך "הדרת" ממש, כי הא דרב יהודה הווה מציין (מקשט) נפשיה והדר מצלי!
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהילים ב).
מאי "וגילו ברעדה"? - אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה (ולא יגיע אדם לשמחה לא מרוסנת).
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן ט נאמר: ילמדנו רבנו, מהו שיעמוד אדם ויתפלל מתוך קלות ראש? - כך שנו רבותינו: אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, אמר דוד: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהילים ב,יא).
• • •
במשנה שנינו: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין".
אמר רבי יהושע בן לוי: זה שהוא (עומד ומתפלל) [נכנס לבית הכנסת (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא כנראה גם בקטע ברודי. ובקטע בולוניה 1 כבמסירה שלפנינו) – להתפלל,] צריך לישב (בכתב יד רומי נוסף 'בה') שתי ישיבות – צריך לשהות בבית הכנסת שתי שהיות, אחת עד שלא יתפלל – צריך לשהות פעם אחת לפני שיתפלל, כדי להתכונן לתפילה, ולא יתחיל להתפלל מיד כשהוא נכנס לבית הכנסת, ואחת משיתפלל – צריך לשהות פעם שנייה אחרי שיתפלל, ולא יצא מבית הכנסת מיד כשהוא גומר להתפלל, כדי שלא להיראות כבורח מן התפילה. מה המקור לדבר זה? - (צריך להוסיף: 'אחת', כמו בקטע בולוניה 1) עד שלא יתפלל – צריך לשהות פעם אחת לפני שיתפלל, שנאמר: - "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, עוֹד יְהַלְלוּךָ" (תהילים פד,ה) – כמה טוב ליושבים בבית המקדש דרך קבע! הם מהללים אותך תמיד בתפילותיהם; ויש למצוא רמז בכתוב, שיש לשבת לפני ה' בבית הכנסת ("יושבי ביתך") לפני ההילול לו בתפילה ("יהללוך"), ואחת משיתפלל – צריך לשהות פעם שנייה אחרי שיתפלל, שנאמר: - "אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ, יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ" (תהילים קמ,יד) – אכן הצדיקים עתידים להודות לך על ישועתך שהושעת אותם, והישרים עתידים לשבת לפניך בבית המקדש; ויש למצוא רמז בכתוב, שאחרי ההודאה לה' בתפילה ("יודו לשמך") יש לשבת לפניו בבית הכנסת ("ישבו את פניך").
ומביאים ברייתא: חסידים הראשונים היו שוהין (מתעכבים) שעה אחת (בכתב יד רומי ובקטע ברודי אין מילה זו), ומתפללין שעה, ושוהין שעה אחת (בכתב יד רומי אין מילה זו) לאחר תפילתן.
ושואלים: אימתי (בכתב יד רומי, בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי נוסף 'היו', וכן בסמוך) עוסקין (בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'עסוקין', וכן בסמוך) בתורה (בכתב יד רומי, בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'בתורתן')? אימתי עוסקין במלאכתן? – שהרי היו שוהים זמן רב בתפילה ולפניה ולאחריה כמה פעמים בכל יום (שלוש שעות בכל אחת משלוש התפילות)!
ומשיבים: אמר רבי יצחק בירבי אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): על ידי (מכיוון, מפני) שהיו חסידים, היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה ניתנת במלאכתן – והיו תורתם ומלאכתם מתברכות, אף על פי שהיו עוסקים בהן זמן מועט.
בבבלי ברכות לב,ב אמרו: "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים". - מנא הני מילי? - אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא: "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך" (תהילים פד).
ואמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת אחר תפילתו שנאמר: "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך" (תהילים קמ).
תניא נמי הכי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפילתו ושעה אחת אחר תפילתו. קודם תפילתו מניין? - דכתיב: "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך" (תהילים פד). אחר תפילתו מניין? - דכתיב: "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך" (תהילים קמ).
תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת אחר תפילתם. וכי מאחר ששוהים תשע שעות ביום בתפילה / וכי מאחר שתפילתם תשע שעות ביום (שלוש שעות בכל אחת משלוש התפילות), תורתם ומלאכתם היאך / אימתי נעשית? אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת.
בבבלי אמרו שהמתפלל צריך לשהות שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת אחריה. ובירושלמי לא נאמר אלא שהמתפלל צריך לישב (לשהות) קצת בבית הכנסת כשנכנס וכשיוצא. ואין בידינו דבר ברור, האם "שעה אחת" בדברי רבי יהושע בן לוי שבבבלי היא אשגרה מהמשנה ומהברייתא, או שהם פירשו ש"שעה אחת" פירושו זמן כל שהוא. ובוודאי שכן הוא משמעה של "שעה אחת" בהרבה מקומות, אלא שקשה לומר שבאותו העניין עצמו השתמשו בביטוי זה בשתי פנים, בדבריהם על החסידים משמעו שעה ממש ובדברי רבי יהושע בן לוי זמן כל שהוא.
בבבלי השאלה של סתם התלמוד (הירושלמי על הברייתא בעניין חסידים הראשונים) והתשובה (של האמורא) נכנסו לברייתא עצמה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מביאים כמה מאמרים על מעלת התפילה בבית הכנסת.
חונה (בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'ר' הונא'. - רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: (בכתב יד רומי נוסף 'כל') המתפלל אחורי בית הכנסת – ואינו נכנס לתוכו להתפלל, נקרא רשע – משום שנראה כמבזה את בית הכנסת, שנאמר (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טעם'): "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן" (תהילים יב,ט) – הרשעים מתהלכים סביב; ויש למצוא רמז בכתוב, שהנמצאים סביב בית הכנסת ואינם נכנסים לתוכו הם רשעים.
רב חונה (רב הונא) אמר: כל מי שאינו [נכנס (הושלם על פי כתב יד רומי וקטע ברודי)] בבית (בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'לבית') הכנסת בעולם הזה - אינו נכנס לבית הכנסת לעתיד לבוא (בכתב יד רומי: 'לעולם הבא'). ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר: "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן" (תהילים יב,ט) – ויש למצוא רמז בכתוב, שהרשעים יימצאו לעתיד לבוא סביב בית הכנסת ולא יזכו להיכנס לתוכו ("יתהלכון" לעתיד לבוא).
בבבלי ברכות ו,ב אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר: "סביב רשעים יתהלכון" (תהילים יב). - אמר אביי: לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל מהדר אפיה לבי כנישתא - לית לן בה.
בירושלמי לא סייגו את דברי רב הונא כמו אביי בבבלי.
בדברים רבה ז,א ובמדרש תהילים פד,ג נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: כל מי שהוא נכנס בבתי כניסיות ובבתי מדרשות בעולם הזה - זוכה ליכנס / זוכה ונכנס בבתי מדרשות ובבתי כניסיות לעתיד לבוא / לעולם הבא. מניין? שנאמר: "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך" (תהילים פד) ("יושבי ביתך" בעולם הזה, "עוד יהללוך" לעתיד לבוא).
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): (בכתב יד רומי נוסף 'כל') המתפלל בתוך ביתו כאילו (בכתב יד רומי אין מילה זו, ונוסף 'הוא') מקיפו – הוא מקיף את ביתו (שׂם מסביב לו), חומה (מחסה, גדר מגן) של ברזל – כלומר, שתפילתו מגנה על ביתו.
ומציעים סתירה (מדבריו של רבי יוחנן על עצמו): מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יוחנן (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן – שם (במקום אחר, לעיל ד,ד) אמר רבי אבא (אמורא בדור השלישי) אמר (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי) בשם רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: צריך לאדם (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'אדם') להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה – בבית הכנסת, וכה (=והכא. צריך להוסיף: 'הוא', כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי. ואולי 'וכה' הוא קיצור של 'וכא הוא' ('וכ' ה'')) אמר אכין?! – וכאן הוא (רבי יוחנן) אומר כך (שהמתפלל בתוך ביתו כאילו הוא מקיפו חומה של ברזל, הרי שטוב לו למי שמתפלל בביתו, ואין אדם צריך להתפלל בבית הכנסת)?!
ומיישבים את הסתירה (בהצעת הבחנה בין מקרים): כאן ביחיד – במקור אחד מדובר במקרה של יחיד, שאין ציבור שמתפללים בבית הכנסת בזמן או במקום שהיחיד מתפלל, והוא מה שאמר רבי יוחנן כאן, שהמתפלל בתוך ביתו כאילו הוא מקיפו חומה של ברזל, וכאן בציבור – במקור שני מדובר במקרה של רבים, שיש ציבור שמתפללים בבית הכנסת בזמן או במקום שהיחיד מתפלל, והוא מה שאמר רבי יוחנן לעיל שצריך אדם להתפלל בבית הכנסת.
במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק ח נאמר: ...למה הדבר דומה? למלך שבנה פלטרין גדולה והקיפה חומה של ברזל...
ובירושלמי בבא קמא ד,ט אמרו: אמר רבי לעזר: כל שמירה שאמרה תורה (בשומר שכר), אפילו הקיפו (השומר את השור שנמסר לו) חומה של ברזל - אין משערין אותו אלא בגופו (של שומר)...
הקפת חומה של ברזל היא לשמירה על מה שבתוכה. ואילו הפסקת חומה של ברזל או הפסקת מחיצה של ברזל היא להפרדה בין דבר לדבר (ראה בבלי ברכות לב,ב; בבלי עירובין מח,א; בבלי פסחים פה,ב וסוטה לח,ב; ירושלמי ברכות ה,ד וגיטין ה,ט; ירושלמי ביצה ה,ו).
רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי הושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): (בכתב יד רומי נוסף 'כל') המתפלל בבית הכנסת כאילו (בכתב יד רומי נוסף 'הוא') מקריב מנחה טהורה (בכתב יד רומי נוסף 'בכל יום'). ומסבירים: מה טעם (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טע'')? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בנבואת פורענות לרשעים וישועה לצדיקים): "כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית י'י" (ישעיהו סו,כ) – (הגויים יביאו את בני ישראל אל ירושלים) כדרך שבני ישראל מביאים את קורבן המנחה בכלים טהורים אל בית המקדש. ויש לדרוש את הפסוק כאילו כתוב: 'כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור, כך הוא בית ה'', וכיוון שלבית הכנסת קראו "בית ה'", הרי שמכאן שהמתפלל בבית הכנסת הוא כמו מי שמביא מנחה טהורה.
רבי אבהו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'ר' ירמיה', וכן הוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נאמר (בקריאה לתשובה): "דִּרְשׁוּ י'י בְּהִמָּצְאוֹ" (ישעיהו נה,ו) – פנו אל ה' ובקשו את עזרתו בעת שהוא מצוי כביכול על ידכם כדי להושיע אתכם; ויש לדרוש את המילה "בהמצאו" - במקום שהוא (ה') מצוי, - איכן (היכן) הוא מצוי (נמצא)? בבתי כניסיות ובבתי מדרשות – ומכאן שיש להתפלל אל ה' בבית הכנסת או בבית המדרש; "קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה,ו) – התפללו אליו וקראו את שמו בשעה שהוא קרוב אליכם ורוצה לגאול אתכם; ויש לדרוש את המילים "בהיותו קרוב" - במקום שהוא (ה') קרוב, - איכן הוא קרוב? [בבתי כניסיות ובבתי מדרשות (הושלם על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 1, וכן הוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם)].
אמר רבי יצחק בירבי אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ולא עוד אלא (לא זו בלבד שה' מצוי בבית הכנסת או בבית המדרש, אלא גם) שאלהיהן עומד על גבן (ממעל להם) – של המתפללים בבית הכנסת או בבית המדרש, כדי להגן ולשמור ולהשגיח עליהם. ומסבירים: מאי (צריך לומר: 'מה') טעמא (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טע'')? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט' כמו שהוא בכתב יד רומי)" (תהילים פב,א) – אלוהים עומד לעשות שפטים בשופטים שבארץ שאינם שופטים בצדק. ויש לדרוש את הכתוב הזה, שהשכינה שורה בקרבת המתפללים בבית הכנסת או בבית המדרש (חכמינו דרשו ש'עֵדָה' היא עשרה אנשים, וכיוון שהמתפללים בבית הכנסת או בבית המדרש אין הם פחות מעשרה, הם נקראים "עדת אל". - במקומות אחרים דרשו את הכתוב הזה, שהשכינה שורה במושב הדיינים וכן בקרבת העוסקים בתורה).
בבבלי ברכות ו,א אמרו: אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מניין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת? שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל" (תהילים פב).
תנו רבנן: מניין לעשרה שמתפללים ששכינה עימהם? שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל".
בבבלי מגילה כט,א אמרו: תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: חביבים ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עימהם... גלו לבבל - שכינה עימהם... - בבבל היכא (שרויה שכינה)? - אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא ד"שף ויתיב" בנהרדעא... - "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל יא) - אמר רבי שמואל בר רב יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
לפי הבבלי מגילה, השכינה המצויה בבית הכנסת היא השכינה העוזבת את המקדש וגולה עם ישראל לכל מקום שגלו ("מקום השכינה בתודעת המתפלל", "תרביץ" סה, עמוד 320, הערה 16).
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה יא נאמר: כל עשרה בני אדם שנכנסים לבית הכנסת - שכינה עימהם, שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א).
ובדברים רבה ז,ב נאמר: " לשקוד על דלתותיי... כי מוצאי מצא חיים" (משלי ח, לד-לה) (- אם אתה בא לבית הכנסת, אתה מוצא שם את כבודו של הקב"ה) - אמר הקב"ה: מי הוא זה שבא לבית הכנסת ולא מצא את כבודי שם? - אמר רבי איבו: ולא עוד אלא שאתה (עומד) [יושב] בבית הכנסת והקב"ה עומד עליך. מניין? שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א).
בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמוד קלג) נאמר: אמרו חכמים: "דרשו י'י בהמצאו" - איכן הוא מצאוי? בבתי כניסיות ובבתי מדרשות; "קראוהו בהיותו קרוב" - איכן הוא קרוב? בבתי כניסיות ובבתי מדרשות. ואומר: "אלהים נצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט".
רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) אמר: זה שנכנס (בקטע בולוניה 1: 'שהוא נכנס') לבית הכנסת צריך להיכנס לפנים משני (בכתב יד רומי: 'משתי', ובקטע בולוניה 1: 'מן שתי') דלתות – צריך להיכנס לחלק שהוא פנימי יותר משתי דלתות, הדלת האחת של האולם שלפני בית הכנסת, והדלת השנייה של בית הכנסת עצמו, מפני שצריך להתפלל בתוך בית הכנסת ולא באולם שלפניו. ומסבירים: מה טעם? (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טע'')? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בעניין מעלות החוכמה): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי, לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח,לד) – מאושר אדם ששומע לי (לחוכמה), התמידו להמתין ליד שערי ביתי ועמודי המשקוף בפתח ביתי (להמתין לפתיחת שער בית החוכמה, כדי למצוא שם את החוכמה), - "דַּלְתֹתַי" – בלשון רבים, דהיינו שתי דלתות, ולא 'דלתִּי' – בלשון יחיד, "מְזוּזֹת" – בלשון רבים, דהיינו שתי מזוזות, ולא 'מזוזַת' – בלשון יחיד, ולכן יש לדרוש שצריך להיכנס לפנים משתי דלתות ושתי מזוזות (בכתב יד רומי אין שש מילים אלו). אם עשה כן – שנכנס לבית הכנסת לפנים משתי דלתות, מה כתיב תמן? – מה כתוב שם (בכתוב שלעיל)? "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים" (משלי ח,לה) – המשיג אותי (את החוכמה) משיג חיים טובים. ויש לדרוש מן הכתוב הזה שהוא המשך הכתוב הקודם, שמי שנכנס לבית הכנסת לפנים משתי דלתות חי ימים ארוכים (ראה בבלי ברכות ח,א) ומקבל שם פני שכינה (ראה להלן דברים רבה).
בבבלי ברכות ח,א אמרו: אמר רב חסדא: לעולם ייכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת ואחר כך יתפלל, שנאמר: "לשמור מזוזות פתחיי" (משלי ח). - שני פתחים סלקא דעתך? - אלא אימא: שיעור שני פתחים.
בדברים רבה ז,ב נאמר: "לשקוד על דלתותיי יום יום" (משלי ח,לד) - אמר הקב"ה: אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת, אל תעמוד על פתח החיצון ותתפלל שם, אלא הווי מתכוין ליכנס דלת לפנים מדלת. 'לשקוד על דַּלְתִּי' אין כתוב כאן, אלא "על דלתותיי" - שתי דלתות.
[] ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעותיך, ולכל פסיעה ופסיעה נותן לך שכר.
...אם תעשה כן, דע שאתה מקבל פני שכינה. מה כתיב אחריו? "כי מוצאי מצא חיים" (משלי ח,לה). ...ולא דייך שאתה מקבל פני שכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יוצא משם טעון ברכות. מניין? שנאמר: "ויפק רצון מה'" (שם) (ה' יברכהו).
דברי המדרש בדברים רבה "ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעותיך..." נראים כמתייחסים לדרשת הכתוב "צעדיי תספור" שבסוף המימרה של רב חונא בירושלמי להלן, ואילו דברי המדרש "אם תעשה כן..." הם המשך דרשת הכתוב "לשקוד על דלתותיי". ולכן נראה שיש שיבוש בדברי המדרש בדברים רבה, ודברי המדרש "ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעותיך..." מקומם לאחר דרשת הכתוב "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'", ויש להשלים לפניהם את דברי רב חונא בירושלמי להלן.
בחלק מבתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל אנו מוצאים אולם מבוא צר או אכסדרה לפני אולם בית הכנסת. הנכנסים לבית הכנסת היו צריכים לעבור שתי דלתות, דלת אולם המבוא, שדרכה היו נכנסים מהחצר אל אולם המבוא, ודלת בית הכנסת, שדרכה היו נכנסים מאולם המבוא אל אולם בית הכנסת.
בבבלי התקשו בלשון המימרה של רב חסדא, אולי משום שבבבל לא היה להם אולם מבוא לפני אולם בית הכנסת.
בבבל פירשו את דברי רב חסדא שהכוונה היא להיכנס שיעור שני פתחים. נראה שהכוונה היא להתייחס לבית הכנסת כאילו האיזור הסמוך לדלת הוא אולם כניסה ולהיכנס כשיעור המרחק שהיה בין הכניסה הראשונה לשנייה אילו היו שני פתחים זה לפנים מזה ("ברכות פרק ראשון", עמוד 306).
רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: זה שהוא הולך (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'נכנס') לבית הכנסת צריך להקל את רגליו – למהר ולזרז את הליכתו. ומסבירים: מה טעם? (בכתב יד רומי: 'ומה טעמיה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טע'') – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בעניין מעללי אפרים ומשפטו): "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת י'י" (הושע ו,ג) – נלמד ונרדוף אחרי ה' כדי לדעת אותו. מכאן יש ללמוד שההולך לבית הכנסת צריך להזדרז בהליכתו, כדי להראות בעצמו שהוא ממהר ללכת אחרי ה'. וכשהוא יוצא צריך להלך קימעא (בקטע בולוניה 1: 'קימאה קימאה'. - לאט) – בנחת, בפסיעות קטנות, כדי שלא יהיה נראה כבורח מבית הכנסת. - ואם עשה כך - הוא מקבל שכר רב. ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (במענה איוב לצופר): "כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר" (איוב יד,טז) – תספור (אלוהים) את צעדיי להנחותני בדרך. מכאן יש ללמוד שהקב"ה מונה את פסיעותיו של אדם, ולכן היוצא מבית הכנסת ומהלך בפסיעות קטנות - הוא מקבל שכר רב, מפני שלכל פסיעה ופסיעה הקב"ה נותן לו שכר (ראה לעיל דברים רבה).
בבבלי ברכות ו,ב אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. - אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל - מצווה למרהט, שנאמר: "נרדפה לדעת את ה'" (הושע ו).
מימרת אביי, המסייגת את דברי רב הונא, היא חלק מהמימרה של רב הונא בירושלמי. בבבלי לא הובא מקור בכתוב בעניין היציאה מבית הכנסת.
בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמוד קלא) נאמר: וכשאדם מהלך לבית הכנסת צריך להקל את רגליו. מי' טע'? דכתיב: "נדעה נרדפה לדעת את י'י".
כיוון שהביאו לעיל כמה מאמרים על מעלת התפילה בבית הכנסת, מביאים מאמר על מעלת הלימוד בבית הכנסת, ולאחריו מביאים עוד שלושה מאמרים בעניין הלימוד. שלושה מאמרים מתוך הארבעה פותחים בלשון "ברית כרותה היא", וכולם מסיימים בלשון "לא במהרה הוא משכח".
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ברית כרותה (כינוי לדבר קבוע ועומד, חוק עולם, מנהגו של עולם) היא, (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'כל') היגע (עמל, טורח. - בכתב יד רומי: 'הלמד') תלמודו – לימוד תורתו, שחוזר על תלמודו הרבה, בבית הכנסת לא במהרה (בזמן הקרוב, בעוד זמן קצר) הוא משכח (שוכח) – את תלמודו, שהימצאות השכינה בבית הכנסת מסייעת לו שיזכור את תלמודו שלומד שם.
אמר רבי יוחנן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'ר' חנינה') ענתנייתא (בכתב יד רומי: '[ע]נתדרייה'. וצריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'ענתנייה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב עין תאנה בגליל): ברית כרותה היא, היגע תלמודו (בכתב יד רומי: 'כל הלמד היגע בתלמודו') בצינעה (בסתר) לא במהרה הוא משכח – שלא כדעת רבי יוחנן במאמר הקודם. ומסבירים: מה טעם (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמה')? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר: "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" (משלי יא,ב) – אם יבואו ענווים, תבוא עימם חוכמה. הרי שחוכמה תלויה בצינעה.
אמר רבי יוחנן: ברית כרותה היא, (בכתב יד רומי נוסף 'כל') הלמד אגדה מתוך הספר – ספר אגדה, לא במהרה הוא משכח – שכשהוא רואה את הדברים שהם כתובים בספר, הוא עשוי לזכור אותם.
אמר רבי תנחום (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'תנחומה'. - בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'כל') הסובר תלמודו – מסתכל ומתבונן בתלמודו (כאילו הוא כתוב בספר, שהרי בימיהם נלמדו דברי תורה בעל פה ולא נכתבו), לא במהרה הוא משכח – שכשהוא משווה את הדברים לנגד עיני רוחו כאילו הם כתובים, הוא עשוי לזכור אותם (לפירוש המילה "סובר" השווה ירושלמי לעיל א,ד: 'רבי זעירא סבר לקרובה'). ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (באזהרות ותוכחות של משה לישראל): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ" (דברים ד,ט) – היזהרו מאוד שלא לשכוח את מה שראיתם במעמד הר סיני. ויש לדרוש את הכתוב כעצה לזיכרון, שלא ישכח את הדברים שלמד אם ראה אותם שהם כתובים.
הלמד אגדה מתוך הספר
בבבלי ברכות כג,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה: כי הווה אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הווה בעי למיעל לבית הכיסא, כי הווה נקיט ספרא דאגדתא - הווה יהיב לן...
ובבבלי גיטין ס,א אמרו: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא בשבתא. - והא לא ניתן ליכתב! (שמעיקר הדין אין כותבים דברי תורה שבעל פה) - כיוון דלא אפשר (בלי כתיבה), "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט) (ומשום כך כותבים).
ובבבלי תמורה יד,ב אמרו: רבי יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט). אמרי: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה (מצוות התורה שלא לכותבה), ואל תשתכח תורה מישראל.
ובירושלמי שבת טז,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: אנא מן יומוי לא איסתכלית בספרא דאגדתא, אלא חד זמן אסתכלית...
ספרי אגדה היו כתובים מימי האמוראים הראשונים: רבי יהושע בן לוי, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. על רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש מסופר, שהיו מעיינים בספר אגדה. הרי שרבי יוחנן קיים מה שאמר: הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח.
הסובר תלמודו - "הדברים אשר ראו עיניך"
בשמות רבה מז,ג נאמר: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" (דברים ד) - מהו "את הדברים"? - אלו דברים שאתה רואה אותם שהם כתובים בכתב...
כל פרשני התלמוד שווים בפירושם לעצתו של רבי תנחום: מי שנותן את ליבו להבין ולדקדק היטב בסברות התלמוד לא ישכח אותו במהרה. אפשר שזו עצה טובה לזיכרון, אבל ספק האם לעצה זו נתכוון רבי תנחום עצמו, שכן הפסוק שהוא מביא כראיה לעצתו אינו שייך כלל לדקדוק בסברות.
יש להבין את הצירוף "סובר תלמודו" שלא כמו כל סבר שבתלמוד, אלא במשמעותו המקראית של הפועל, כמו "שֹׂבֵר בַּחוֹמָה" שבנחמיה ב,טו; כלומר, לא במשמעות של סברה ומחשבה, אלא במשמעות של צפייה והתבוננות.
לפי הצעה זו, הכתוב שהובא על ידי רבי תנחום כראיה מתאים היטב לנדון: הוא מלמד, שהדברים הנראים אינם נשכחים במהרה. רבי תנחום מציע ללומד עצה מובהקת: מלבד השינון בקול, עליו לשוות לנגד עיני רוחו את הדברים בצורה חזותית, וכך לא ישכח אותם.
השיטה החזותית הפשוטה ביותר היא לקרוא מן הספר ולרשום במראה הדמיון את צורת הדף והמילים שעליו. אבל, לצרתם של חכמי התלמוד, דרך זו כמעט לא היתה אפשרית בשבילם, כיוון שלא היו להם ספרים כתובים של תלמוד, כי כידוע הקפידו חכמים שלא לכתוב את התורה שבעל פה, אלא למדו ומסרו אותה על פה ממש. לאורה של מציאות זו יש להבין את מאמריהם של רבי יוחנן ורבי תנחום.
ממספר מקומות בתלמוד עולה, כי בזמנו של רבי יוחנן כבר היו ספרי אגדה כתובים. רבי יוחנן מצביע על היתרון הגדול לעניין הזיכרון שבלימוד מן הכתב: "הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח". לימוד של מילים נראות מאפשר ללומד לשנן אותן, מלבד השינון הקולי, גם בשינון חזותי. יש בידינו עדות על חכם שלמד ושינן אגדה בשיטה כזו. הירושלמי כלאיים ט,ג מספר על רבי חייא שהשגיר (הריץ) את עיניו (שינן בצורה חזותית) במרחץ בספר אגדת תהילים.
הלימוד מן הספר הוא פתרון טוב למקצוע האגדה. אבל מה יעשה הלומד תלמוד שאין לפניו ספר? על בעיה זו בא רבי תנחום לענות, והוא מציע ללומד לסבור את תלמודו, כלומר, לצפות בו, לשוות אותו בדמיון חזותי, להפוך את הקולות למראות בצורת כתב או בצורת תמונות, שיצייר בדמיונו לנגד עיניו.
הכתוב המובא לראיה מתאים מאוד לשיטתו של רבי תנחום. בכתוב זה משה מזהיר את ישראל שלא ישכחו את מה שקיבלו בהר סיני. באותו פרק עצמו הוא מדגיש, שבמעמד הר סיני הם רק שמעו ולא ראו. כיצד יכול הוא להזהירם בלשון "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"? וכי היאך אפשר לראות את הדברים (דיבורים)? נראה כי הדרשן מבין, שבדבריו של משה יש רמז לאופי המיוחד של מתן תורה בסיני: הדברים ניתנו לא רק בקול אלא גם במראה, בהמחשה חזותית של הקולות. רבי תנחום נתלה בדבריו של משה, שמהם עולה שדווקא המראה של הדיבורים הוא זה המונע את השכחה, ומציע ללומד לחזור באופן שכלי על התהליך של הפיכת קולות למראות ("עיונים לקסיקליים בעברית ובארמית", "אסופות ומבואות בלשון" ב, עמודים 144-147. ועיין עוד: "אומנות הזיכרון", "מחקרי תלמוד" ג, עמודים 557-563).
• • •
דנים בעניין הטבת חלום.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי תנחום בירבי חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זה שהוא רואה (בקטע בולוניה 1: 'ח[ו]לם') חלום קשה צריך לומר: "יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'י'י אלהינו ואלהי אבותינו'), שיהו כל חלומותיי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'שיהו כל החלומות') שחלמתי, בין בלילה הזה בין בשאר הלילות (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'בין בלילות אחרים', ובקטע בולוניה 1: 'בין בלילה אחרת'), בין שחלמתי אני (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'לי', ובקטע בולוניה 1 נוסף 'לעצמי') ובין שחלמו לי (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) אחרים, אם טובים הם - יתקיימו עליי לששון ולשמחה לברכה ולחיים (ארבע מילים אלו יתירות, ואינן ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1), ואם לדבר אחר (בכתב יד רומי נוסף 'הם') – אם רעים הם ("דבר אחר" הוא לשון נקייה), - כשם שהפכת את מי המרה למתיקה (למתיקות) ומי יריחו על ידי אלישע למתיקה (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1 אין שש מילים אלו) ואת קללת (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'בלעם') בן בעור לברכה, כן תהפוך את כל חלומות (בקטע בולוניה 1: 'חלומותי') הקשין (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'כך / כן תהפוך כל חלומותיי הרעים והקשים') ומה שחלמו לי אחרים (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין ארבע מילים אלו) לטובה ולברכה ולרפואה ולחיים ולשמחה ולששון ולשלום" (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1 אין 'ולשלום', ובכתב יד רומי אין גם 'ולרפואה'). וצריך לומר שלושה פסוקים שמוזכרת בהם הפיכה מטוב לרע על ידי ה': "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם, י'י אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ" (תהילים ל,יב-יג) – הפכת את מספדי שיהיה לי למחול, והיתרת את שקי שקשרתי במותניי כדרך האבילים וחגרת אותי באיזור של שמחה (מילאת ליבי שמחה). לפיכך כבודי (נפשי) יזמר לך תמיד ולא יפסיק, ותמיד אשיר לך שירי תודה (הפסוק "למען יזמרך" כאן הוא אשגרה). "וְלֹא אָבָה י'י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ י'י אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ י'י אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג,ו) – ה' לא ניאות לקבל את דבריו של בלעם והפך את הקללה שבפיו לברכה, שנתכוון בלעם לקלל את ישראל ולבסוף בירכם. "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו, וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא,יב) – בתולות יחוללו בשמחה, ובחורים וזקנים ירקדו כולם, ואהפוך את האבל לששון, ואנחם אותם עד שלא יהיה להם עוד יגון.
הקטע בעניין הטבת חלום שהובא בירושלמי כאן הוא גוף זר, שהטעם להבאתו אינו ברור.
בבבלי ברכות נה,ב אמרו: אמר רב הונא בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: הרואה חלום ונפשו עגומה - ילך ויטיבנו בפני שלושה. ליתי תלתא ולימא להו: חלמא טבא חזאי. ולימרו ליה הנך: טבא הוא, וטבא ליהווי, רחמנא לשווייה לטב. שבע זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהווי טבא, ויהווי טבא. ולימרו שלוש הפוכות ושלוש פדויות ושלוש שלומות. שלוש הפוכות - "הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה" (תהילים ל), "אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו, והפכתי אבלם לששון" וגו' (ירמיהו לא), "ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך" וגו' (דברים כג). שלוש פדויות - דכתיב: "פדה בשלום נפשי מקרב לי" וגו' (תהילים נה), "ופדויי ה' ישובון" וגו' (ישעיהו לה), "ויאמר העם אל שאול: היונתן ימות אשר עשה הישועה" וגו' (שמואל א יד). שלוש שלומות - דכתיב: "בורא ניב שפתיים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נז), "ורוח לבשה את עמשיי" וגו' (דברי הימים א יב), "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום" וגו' (שמואל א כה).
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בהדי הדדי, אמרי: כל חד וחד מינן לימא מלתא דלא שמיע ליה לחבריה. פתח חד מינייהו ואמר: האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא, ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו, ולימא הכי: ריבונו של עולם, אני שלך וחלומותיי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי חביריי ובין שחלמתי על אחרים, אם טובים הם - חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף, ואם צריכים רפואה - רפאם כמי מרה על ידי משה רבנו, וכמרים מצרעתה, וכחזקיה מחוליו, וכמי יריחו על ידי אלישע, וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה - כן הפוך כל חלומותיי עליי לטובה. ומסיים בהדי כהני, דעני ציבורא: "אמן" (אחר הדברים, הן ברכת הכוהנים והן בקשתו הפרטית).
לפי אמוראי ארץ ישראל בירושלמי, החולם מטיב לעצמו את חלומו. ולפי אמוראי ארץ ישראל בבבלי, אחרים מטיבים לחולם את חלומו.
בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמוד קלז) נאמר: ואם יראה בלילה חלום, יאמר נגד הכהנים כשהם מברכים בברכה השלישית: יהי רצון מלפניך, י'י אלהי ואלהי אבותי, שתהפוך כל החלומות הרעים שחלמתי וכל החלומות שחלמו אחרים עלי למענך, אלהי, לטובה לששון לשמחה. כשם שהפכת מי מרה על ידי משה וכמייה דירחו על ידי אלישע וקיללת בלעם לברכה, כן תהפוך כל החלומות הרעים שחלמתי ושחלמו אחרים עלי לברכה לרפואה ולשלום. ככתוב: "הפכתה מספדי למחול לי, פתחת שקי" וג'. "ולא אבה י'י אלהיך לשמוע אל בלעם" וג'. "אז תשמח בתולה במחול" וג'.
• • •
במשנה שנינו: "אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו".
מצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי אחא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'רבי בא'): הדא דאת אמר (במסירה שלפנינו כתב הסופר: 'הדא דא' אמ'', ונמחק 'אמ'' בטעות על ידי מגיה, והסדר בדפוס ונציה פתר בטעות 'הדא דאמר'. וב"שרידי הירושלמי": 'הדא דאת אמר', ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'הדה דתמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו), - במלכי ישראל – במקרה שמלך ממלכי ישראל שואל בשלומו בשעת התפילה, שיבין משום מה אותו אדם אינו משיב לו שלום, אבל במלכי אומות העולם – במקרה שמלך ממלכי אומות העולם שואל בשלומו בשעת התפילה, - משיב שאילת שלום – מפסיק את תפילתו ומשיב לו שלום, שאם לא יפסיק, יש חשש שמא יהרגנו המלך, שלא יבין משום מה אותו אדם אינו משיב לו שלום.
בבבלי ברכות לב,ב אמרו: "אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו". - אמר רב יוסף: לא שנו אלא במלכי ישראל, אבל במלכי אומות העולם - פוסק.
בשמות רבה ט,ג נאמר: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין" - תנן: העומד להתפלל, אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקיבו - לא יפסיק. - מה ראו חכמים להקיש (להשוות, לדמות, מעצם סמיכות העניין) כריכת נחש למלכות? (מדוע בחרו חכמים מכל הסכנות את סכנתה של כריכת נחש דווקא כדימוי לסכנתה של מלכות?) - אמר רבי שמעון / יהודה בן פזי: דכתיב: "קולה כנחש ילך" (ירמיהו מו) (ירמיהו מדבר שם על מלכות מצרים. מן ההמשך ברור כי הדרשן מכוון למלכות רומי), מה הנחש מלחש והורג (לפני שהוא נושך הריהו נושף, והרי זה כאילו מלחש), אף המלכות מלחשת והורגת את האדם (והוא הולך ומסביר): הוא נתון בבית האסורים - מלחשת עליו והורגתו (כשהמלכות מבקשת להיפטר מאדם לא רצוי לה ואין בידה סיבה משפטית להמיתו, היא נותנת אותו בבית האסורים, ושם היא מסלקת אותו ומפרסמת אחר כך: פתאום איבד אותו האיש את עצמו לדעת, או שחלה לפתע ומת).
אין כוונת מדרש זה, שאפילו במלך שהורג ובנחש שהורג לא יפסיק את תפילתו, אלא כוונתו שמלך ונחש שווים שהם עלולים להרוג את האדם, אבל ההפסקה בתפילה תלויה האם יש חשש שהמלך והנחש יהרגוהו אם לא יפסיק, כמו שאמרו בירושלמי כאן בעניין מלך ולהלן בעניין נחש.
כיוון שדיברו באיסור להשיב שלום אפילו למלך בשעת התפילה, מדברים באיסור להשיב שלום אפילו למלך בשעת כתיבת השם.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): היה כותב את השם (כינוי לאלוהים) – בספר תורה, אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו – לא יחזיר לו שלום בשעת כתיבת השם, מפני שאסור להפסיק באמצע כתיבת השם, שצריך לכותבו בבת אחת. היה כותב (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'שנים או', כנראה על פי מסכת סופרים. וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'שנים') שלשה שמות – זה אחר זה, כגון: "אֵל אֱלֹהִים י'י" (יהושע כב,כב; תהילים נ,א) – ששלושה שמות רצופים בפסוק (המילים "כגון..." אינן בברייתא המקבילה שבתוספתא ובמסכת סופרים, והן תוספת פירוש של הירושלמי, או שהן הערה שנכתבה על הגיליון של הירושלמי ואחר כך הוכנסה בגוף הירושלמי), - הרי זה גומר את אחד מהן ומשיב שאילת שלום – שמותר להפסיק בין כתיבת שם אחד לכתיבת השם הבא, אף על פי שהם רצופים.
בתוספתא ברכות ג,כב שנו: הכותב את השם, אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו. היה כותב חמישה שישה שמות (כגון שהניח תחילה רווחים במקום השמות, והשלים כתיבתם אחר כך, או כגון שהשמות רצופים בפסוק), כיוון שגמר אחד מהם, משיב שאילת שלום.
נראה שצריך לומר בתוספתא: "שלושה שישה שמות", כלומר, שלושה או שישה, והיינו או הפסוק "אֵל אֱלֹהִים י'י" בתהילים נ,א שהוא שלושה שמות, או הפסוק "אֵל אֱלֹהִים י'י, אֵל אֱלֹהִים י'י" ביהושע כב,כב שהוא שישה שמות ("דקדוקי סופרים לתלמוד הירושלמי", מסכת ברכות, עמוד כח).
יש כמה פסוקים במקרא שבהם שלושה שמות רצופים.
ובמסכת סופרים ה,ז ובמסכת ספר תורה ה,ז נאמר: הכותב את השם, אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו. היה כותב שניים או שלושה שמות כאחת - הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב.
כיוון שדיברו במלך מאומות העולם ששואל בשלומו של אדם מישראל בשעת התפילה, מספרים על אמורא שלא קם מפני מושל מאומות העולם בשעת הלימוד בתורה.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) הוה יתיב קרי קומי כנישתא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'קרי בכנשתה') דבבל (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'דבבלייה'. ובקטע בולוניה 1: 'דבבלאי') בציפורין (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1: 'דציפורין') – היה יושב וקורא (לומד מקרא) לפני (בית) הכנסת של הבבליים (בני בבל שעלו לארץ ישראל) של ציפורי (עיר בגליל התחתון). עבר ארכונא (מילה שמקורה ביוונית. ב"שרידי הירושלמי": 'שילטונה ארכונה', והוא כפל גרסה. ובכתב יד רומי: 'שולטנה', ובקטע בולוניה 1: 'שלטנה') ולא קם (ב"שרידי הירושלמי": 'קאים') ליה מקומוי (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מן קומוי') – עבר (לפני בית הכנסת) הארכון (השליט, המושל) ולא עמד לו (רבי יוחנן) מפניו (מפני הארכון). אתון בעיין מימחוניה – באו (חיילי הארכון) רוצים להכותו (את רבי יוחנן על שזלזל בארכון). אמר לון: – אמר להם (הארכון): ארפוניה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'ארפון ליה') – הרפו (עזבו) אותו (את רבי יוחנן). בנימוסא (בכתב יד רומי: 'בנימוסיה', ובקטע בולוניה 1: 'דבנימוסיה'. - מילה שמקורה ביוונית, ומשמעה: מנהג, חוק) דברייה הוא עסיק – בחוק של בוראו (כינוי לאלוהים יוצר העולם) הוא עסוק (הוא לומד את התורה, ולכן לא עמד לו מפניי. - התורה נקראה נימוס על ידי הגויים).
כיוון שסיפרו על אמורא שלא קם מפני מושל מאומות העולם, מספרים על שני מושלים מאומות העולם שקמו מפני אמוראים.
רבי חנינא (בר חמא) ורבי יהושע בן לוי (אמוראים ארץ ישראלים בדור הראשון) עלון קומי אנטיפותא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'אנטיפוטה'. מקור המילה ביוונית) דקיסרין – נכנסו לפני האנטיפוט (פרוקונסול, בעל משרה שלטונית) של קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) (כדי להשתדל לפניו). חמתון וקם (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'ליה') מן קומיהון – ראה (האנטיפוט) אותם (את שני האמוראים) ועמד לו מפניהם. אמרו ('אמרון') ליה: – אמרו (משרתיו) לו (לאנטיפוט): ומן קומוי (צריך לומר: 'קומי', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) אילין יהודאי את קאים (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'לך')?! (בתמיהה) – ומפני אלה היהודים אתה עומד לך?! אמר לון: – אמר להם: (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'חייכון' - חייכם (נוסח שבועה)) אפיהון דמלאכין חמית – פניהם של מלאכים ראיתי (פניהם של האמוראים דומות לפניהם של מלאכים, ולכן עמדתי לי מפניהם, כדי לחלוק להם כבוד).
רבי יונה ורבי יוסי (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) עלון קומי ארסקינס באנטוכיא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'דאנטוכיה') – נכנסו לפני אורסיקינוס (שהיה שר צבא רומי) באנטוכיה (אנטיוכיה, עיר חשובה ומפורסמת בצפונה של סוריה). חמתין (צריך לומר: 'חמתון', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) וקם (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'ליה') מן קומיהון – ראה (אורסיקינוס) אותם (את שני האמוראים) ועמד לו מפניהם. אמרין ('אמרון') ליה: – אמרו (חייליו) לו (לאורסיקינוס): ומן קומוי (צריך לומר: 'קומי', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1) אילין יהודאי את קאים לך?! (בתמיהה) – ומפני אלה היהודים אתה עומד לך?! אמר לון: – אמר להם: אפיהון דהני (לשון בבלי, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'דאילין') אנא חזי (לשון בבלי, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'חמי') בקרבא ונצח – פניהם של אלה (האמוראים) אני רואה בקרב (במלחמה) ונוצח (מנצח. ולכן עמדתי לי מפניהם, כדי לחלוק להם כבוד. ב"שרידי הירושלמי": 'חייכון, כד אנה נפק לקרבה, דמותהון אנא חמי ונצח' - חייכם, כשאני יוצא לקרב, דמותם אני רואה ונוצח).
בבבלי יומא סט,א אמרו: ...כיוון שראה אלכסנדרוס מוקדון לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו (מלוויו): מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה?! אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפניי בבית מלחמתי (כשאני נלחם אני רואה מעין דמות זו הולכת לפניי כסימן של ניצחון).
ובויקרא רבה יג,ה; בפסיקתא דרב כהנא ד,ט; בפסיקתא רבתי פסקה יד ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'חוקת' סימן כז נאמר: אלכסנדרוס מוקדון, כשהיה רואה את שמעון הצדיק, היה עומד על רגליו. אמרו לו בני פלטין (ארמון) שלו: יהודי אין אתה יכול לראות. מפני יהודי אתה עומד?! אמר להם: בשעה שאני יוצא למלחמה / כשאני יורד לקרב, כדמותו אני רואה ונוצח.
מה שסיפרו בירושלמי כאן על ארסיקינוס ורבי יונה ורבי יוסי, סיפרו בבבלי ובמדרשי אגדה על אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק.
אורסיקינוס היה מצביא רומי שנשלח על ידי גאלוס (שהיה קיסר רומי שישב באנטיוכיה ושלט במזרח האימפריה הרומית בקשיחות ובאכזריות) לדכא את מרד יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומי בשנת 351-2 למניינם. בספרות חכמים אין זכר למרידה, אלא רק לדיכוי ולפעולות עונשין של הצבא הרומי.
אין לדעת מה היו מעשיהם של רבי יונה ורבי יוסי באנטיוכיה ומתי ביקרו שם, אולם הדעת נותנת שבאו להשתדל אצל אורסיקינוס בעניין כלשהו הקשור במרד, אולי למען יהודים מתומכי המרד שהסתתרו ולא באו על עונשם ("ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי", עמוד 206).
כיוון שסיפרו על אמורא שלא קם מפני מושל מאומות העולם, מספרים על אמורא שלא חלק כבוד למלך מאומות העולם.
רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) על קומוי (צריך לומר: 'קומי', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) מלכותא – נכנס לפני המלכות (המלך, השליט). כי נפיק (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מינפק'. במסירה שלפנינו הצורה הארץ ישראלית המקורית 'מי' הפכה לצורה הבבלית 'כי'. המעתיקים הפכוה בהשפעת הבבלי) הפך קדל – כשהיה יוצא (מלפני המלכות) הפך עורף (החזיר את אחוריו כלפי המלכות, ולא הלך אחורנית כשפניו כלפי המלכות כדי לחלוק כבוד למלכות). אתון בעיון (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 1: 'בעיין'. ב"שרידי הירושלמי": 'בעין', ובכתב יד רומי: 'בעיי') מיקטלוניה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מיקטליניה') – באו (משרתיו) רוצים להרוג אותו (את רבי אבון על שזלזל במלכות), וחמון תרין זיקוקין דנור נפקין מקדליה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מן קדליה') ושבקוה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 אין מילה זו) – וראו שני ניצוצות של אש יוצאים מעורפו והניחוהו, לקיים מה שנאמר: – המעשה שנעשה הוא בדיוק לפי הכתוב במקרא (בברכות של ברית ערבות מואב): "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם י'י נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח,י) – כשתשמור מצוות ה', יכירו וידעו כל אומות העולם שאתם של ה' והוא משגיח עליכם, ויפחדו מלהרע לכם. וכן במעשה המסופר כאן ראו משרתיו של המלך ניצוצות של אש שיצאו מעורפו של רבי אבון ופחדו מלהרע לו.
ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם י'י נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח,י) - "כל" (בכתב יד רומי אין מילה זו) אפילו רוחות (כינוי לשדים), אפילו שידים – המילה "כל" באה לרבות (להוסיף), שגם השדים, שדרכם להזיק לבני אדם, יפחדו מלהרע לך.
כיוון שדיברו בתשובה לשאילת שלום בשעת התפילה, מספרים על תשובתם של שני אמוראים לאדם ששאל בשלומם.
רבי יניי ורבי יונתן (אמוראים ארץ ישראלים בדור הראשון) הוו (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'הוון') מטיילין באסרטין (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'באסוטין', והוגה על ידי מגיה 'באסרטין' כמו שהוא בכתב יד רומי. ואילו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1: 'באסטדין' - באיצטדיון) – היו מטיילים (מהלכים) בדרך. חמתון חד ושאל בהון (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 אין שתי מילים אלו) – ראה אותם אחד ושאל בהם (שאל בשלומם, כדי לחלוק להם כבוד). אמר להון: – אמר להם: שלמכון (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'שלם לכון'. ובכתב יד רומי: 'שלם עליכון') רבייא! – שלום לכם, רבנים! ('רבייא' הוא לשון רבים מן 'רב') אמרין ('אמרון'): – אמרו (האמוראים לאותו אחד): אפילו תואר חבירות (תואר כבוד של חכמים. - במסירה שלפנינו כתב הסופר 'הבריות', והוגה על ידי מגיה 'חברות'. וכן הוא ב"שרידי הירושלמי": 'חבירות', ובכתב יד רומי בטעות: 'חבורות') אין עלינו – אי אפשר לכנות אותנו אפילו בתואר "חבר" (תואר כבוד של חכם), ובוודאי שלא בתואר "רבי" שכינית אותנו בשאילת השלום ששאלת.
לרעה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין מילה זו, ויש למחוק אותה. - ב"פירושים וחידושים לירושלמי" כתב, שצריך לתקן: 'לדעה', והוא סימן: לקיש יודן לעזר, החכמים שהיו הוגים בתורה הרבה (כמסופר להלן). - והדברים מתמיהים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד עד, הערה 171). - ואולי מילה זו היא פירוש למילים "לדבר אחר" לעיל בעניין הרואה חלום, שנכתב על הגיליון ונכנס לפנים שלא במקומו, שהתלמוד נכתב בטורים מקבילים, ומילה זו שנכתבה בין שני טורים היתה שייכת לטור אחד ויוחסה בטעות כשייכת לטור הבא).
כיוון שסיפרו לעיל על אמורא שלא קם מפני מושל מאומות העולם בשעת העיסוק בתורה, מספרים על אמוראים שהיו עסוקים ושקועים בלימוד התורה עד שלא ידעו מה שאירע להם.
ריש לקיש (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1: 'רבי שמעון בן לקיש'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני), מנהגו (צריך לומר: 'מן הגי'='מיהגי'. וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'מיהגי' ("מחקרים בעברית ובארמית", עמוד רא). ובקטע בולוניה 1: 'מהגי') באוריתא סגין – בהיותו הוגה (כשהיה חושב, לומד) בתורה מאוד, הוה נפיק ליה לבר מתחומא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מן תחומא') דשבתא (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1: 'דשובתה') והוא לא ידע – היה יוצא לו לחוץ מהתחום של השבת והוא לא ידע (לא הרגיש שיצא בשבת מן התחום, בשל שקידתו בלימוד והתמסרותו לו. - תחום שבת הוא שטח ברוחב של אלפיים אמה מחוץ למקום יישוב שמותר ללכת בו ביום השבת), לקיים מה שנאמר: – המעשה שנעשה הוא בדיוק לפי הכתוב במקרא (בשבח הנאמנות לאשת הנעורים): "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה,יט) – תהיה עסוק ושקוע באהבתה של אשתך עד כדי תעות הלב והחושים. וכן במעשה המסופר כאן היה ריש לקיש עסוק ושקוע בלימוד התורה עד שתעה ולא ידע שיצא לו חוץ לתחום.
רבי יודן בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), מנהגיה (צריך לומר: 'מן הגי'='מיהגי'. וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'מיהגי', ובקטע בולוניה 1: 'מהגי') באוריתא סגין – בהיותו הוגה (כשהיה חושב, לומד) בתורה מאוד, הוות גולתיה שרעה מיניה [והוא לא ידע – היתה גלימתו (הבגד העליון) נופלת ממנו והוא לא ידע (לא הרגיש שגלימתו נפלה, בשל שקידתו בלימוד והתמסרותו לו. - גולתא היא גלימה ארוכה של צמר שלבשו גברים), לקיים מה שנאמר: "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" – וכן במעשה המסופר כאן היה רבי יודן בירבי ישמעאל עסוק ושקוע בלימוד התורה עד שלא ידע שגלימתו נפלה.
רבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי), מיהגי באוריתא סגין – כשהיה הוגה (חושב, לומד) בתורה מאוד, הוות גולתיה שרעה מיניה (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי" וכתב יד רומי וקטע בולוניה 1. ובמסירה שלפנינו נשמט בשל הדומות מ"הוות גולתיה שרעה מיניה" לעיל עד "הוות גולתיה שרעה מיניה" כאן)] (בקטע בולוניה 1 נוסף 'ולא ידע') וחכינה (מילה שמקורה ביוונית. בכתב יד רומי: 'והות חכינה') מזדהרא לה – היתה גלימתו נשמטת ממנו והיתה נחש שומרת אותה ('חכינה' הוא שם ממין נקבה). אמרין ('אמרון') ליה תלמידוי: – אמרו לו תלמידיו: רבי, הא גולתך שריעה (בקטע בולוניה 1 נוסף 'מינך') – הנה גלימתך שמוטה (ממך). אמר לון: – אמר להם: ולית ההיא רשיעתא זהירא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מזדהרה') לה?! (בתמיהה) – ואין הרשעה ההיא (הנחש) שומרת אותה (את גלימתי)?!
הסיפור על רבי אלעזר בירבי שמעון הובא אגב הסיפור הקודם לו על רבי יודן בירבי ישמעאל בשל הדימיון ביניהם.
בבבלי עירובין מג,ב אמרו: נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום (משכה אותו ההלכה שהיה הוגה בה, עד שלא שם לב שיצא חוץ לתחום).
ובבבלי עירובין נד,ב אמרו: "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה) - כגון רבי אלעזר בן פדת. דתניא: אמרו עליו, על רבי אלעזר בן פדת, שהיה יושב בשוק התחתון של ציפורי ועוסק בתורה, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. תניא: אמר רבי יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם אחד ליטלו (לקחת סדין זה לעצמו) ומצא נחש שרף כרוך עליו (ששמר אותו).
בירושלמי: רבי אלעזר בירבי שמעון, ובבבלי: רבי אלעזר בן פדת. ואפשר שצריך לומר בבבלי כמו בירושלמי (וכן כתב ב"מבוא לנוסח המשנה", עמוד 168).
• • •
במשנה שנינו: "אפילו נחש כרוך על עקיבו - לא יפסיק".
מציעים דיוק מהמשנה: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוסי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'רב יוסף'. - גדול אמוראי בבל בדור השלישי): לא שנו אלא נחש – הדין במשנה מתייחס רק למקרה של נחש המוזכר במפורש, אבל עקרב - מפסיק – הדין במקרה של עקרב הוא, שהוא מפסיק את תפילתו ומסלק את העקרב הכרוך על עקיבו. ומסבירים: למה? – מדוע במקרה של עקרב הוא מפסיק את תפילתו? - דמחייא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'דהיא מחייה', ובקטע בולוניה 1: 'די מחייה') וחזרה ומחייא – שהיא מכה וחוזרת ומכה (העקרב עוקץ שוב ושוב, ואם לא יפסיק את תפילתו ויסלק אותו, יש חשש שמא יהרגנו).
ומציעים דיוק נוסף מהמשנה: רבי אילא אמר (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו): לא אמרו אלא כרוך – הדין במשנה מתייחס רק למקרה של נחש כרוך על עקיבו המוזכר במפורש, אבל אם היה מרתיע (מרטיט, מזעזע) – הנחש את גופו, ובא כנגדו (מולו) - הרי זה מסתיר (ב"שרידי הירושלמי": 'מסריר', ובכתב יד רומי: 'מסדיר'. ונראה שצריך לומר: 'מסטיר', כמו בקטע בולוניה 1 וכמו שגרסו תלמידי רבנו יונה ורש"ס, ופירושו: מצדד ('סטר' בארמית = 'צד' בעברית), והוא כמו 'מעביר' בברייתא להלן) מלפניו – הדין במקרה של נחש שהיה מרתיע ובא כנגדו הוא, שהוא עוקר ממקומו ועובר מלפני הנחש לצד אחר, לפי שבמקרה זה הנחש מתכוון להזיקו, ואם לא יעבור מלפניו, יש חשש שמא יהרגנו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו – כשהוא עובר מלפני הנחש, אלא ימשיך אותה.
בירושלמי כאן מתחלפים המונחים "לא שנו אלא" ו"לא אמרו אלא" זה בזה על ידי גיוון המינוח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 302 ועמוד 340).
בבבלי ברכות לג,א אמרו: אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב יוסף / רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.
המימרה שאמר רב יוסף בבבלי (לפי חלק מכתבי היד) היא המימרה שאמר משמו רבי הונא בירושלמי. רבי הונא נולד בבבל והיה שם תלמידו של רב יוסף, ועלה לארץ ישראל.
בירושלמי דייקו מהמשנה שני דיוקים, ואילו בבבלי לא דייקו אלא את הדיוק הראשון.
בכמה מקומות במדרשי אגדה באה הלשון "ראה נחש מרתיע ובא" - במצב של רטיטה, ויש גורסים: "מרתיח" - במצב של רתיחה, קצף.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): היה עומד ומתפלל באסרטיא (בדרך. בכתב יד רומי: 'באיסטרטיה' (מקור המילה ביוונית)) או בפלטיא (רחוב, רחבה (מקור המילה ביוונית)) - הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון (עגלה (מקור המילה ביוונית)) – הוא עוקר ממקומו ועובר לצד אחר של הדרך או של הרחוב, מפני החמור או הקרון הבאים כנגדו, כדי שלא יינזק מהם, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו – כשהוא עובר מפניהם.
בתוספתא ברכות ג,כ שנו: היה עומד ומתפלל בסרטיה ובפלטיה - הרי זה עובר פני חמור (כלומר, עובר מפני החמור), פני חמר, פני קדר (צריך לומר: קרר - מנהיג קרון), ואין מפסיק.
ומביאים את המשך הברייתא: אמרין (צריך לומר: 'אמרו', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי וברש"ס) עליו, על רבי חנינא בן דוסא (תנא בדור הראשון), שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר (לטאה מנומרת וארסית / נחש ארסי) והכישו (נשך אותו) ולא הפסיק את תפילתו, והלכו ומצאו את אותו חברבר מת מוטל (מושלך) על פי חורו – החור שהוא מצוי בו. אמרו: אִי (אוי (מילת קריאה לצער)) לו לאדם שנשכו חברבר – כי אותו אדם מת, ואִי (אוי) לו לחברבר שנשך את רבי חנינא בן דוסא – כי אותו חברבר מת.
ומפסיקים את הברייתא ושואלים: מה עיסקיה דהדין חברבר(י)א? – מה עיסקו (טיבו) של החברבר הזה?
ומשיבים: כד הוות (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 1: 'כד הוא'. ובכתב יד רומי: 'כדו' = 'כד הוא') נכית לבר נשא – כשהוא (החברבר) נושך בן אדם, אִין בר נשא קדים למיא – אם בן האדם קודם (בא לפני החברבר) למים, - חברברא מיית – החברבר מת, ואִין חברברא קדים למיא – ואם החברבר קודם (בא לפני בן האדם) למים, - בר נשא מיית – בן האדם מת.
ומביאים את סוף הברייתא: אמרו לו – לרבי חנינא בן דוסא, תלמידיו: רבי, לא הרגשת? – האם לא חשת בנשיכת החברבר בשעה שהתפללת? אמר להן: יבוא עלי – ביטוי של שבועה שפירושו: יבוא עליי דבר רע, ממה (בקטע בולוניה 1: 'מתוך') שהיה לבי מתכוין (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מכוון') בתפילה (בכתב יד רומי: 'בתפילתי'), אם הרגשתי – כלומר, נשבע אני שלא הרגשתי בנשיכת החברבר, מפני שהייתי שקוע בכוונת התפילה, ויבוא עליי כל רע אם הרגשתי.
אמר רבי יצחק בר אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ברא לו – לרבי חנינא בן דוסא, הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו – ונגעו רגליו במים, וכיוון שהוא קדם למים, החברבר מת, ואלמלא נס זה שנעשה לו, היה הוא מת, לקיים מה שנאמר: – המעשה שנעשה הוא בדיוק לפי הכתוב במקרא: "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה, וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם" (תהילים קמה,יט) – ה' ממלא את בקשת השומעים בקולו ושומרים מצוותיו, והוא מקבל את תפילתם הנאמרת בזעקה ומושיע אותם מצרתם. וכן במעשה המסופר כאן עשה ה' את רצונו של רבי חנינא בן דוסא ושמע את תפילתו והצילו, שלא מת מנשיכת החברבר.
בתוספתא ברכות ג,כ שנו: אמרו עליו, על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל ונשכו ערווד (לטאה ארסית / נחש ארסי) ולא הפסיק. הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו. אמרו: אילו (צירוף של 'אִי לו' - אוי לו) לאדם שנשכו ערווד, אילו לערווד שנשכו לבן דוסא.
ובבבלי ברכות לג,א אמרו: תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה בו עַרְוָד (לטאה ארסית / נחש ארסי) והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראו לו את חורו. הניח / נתן עקבו על פי חורו. יצא אותו עַרְוָד ונשכו ומת. נטלו על כתיפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: בניי, ראו שאין עַרְוָד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו עַרְוָד, אוי לו לעַרְוָד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'וארא' סימן ד ובמדרש ילמדנו (מאן) עמוד צח נאמר: ילמדנו רבנו, אדם מישראל שהיה עומד ומתפלל, ובא הנחש ונכרך על עקיבו, מהו שיפסיק? - כך שנו: אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. מעשה ברבי חנינה בן דוסא שהיה עומד ומתפלל, ובא חוורוור ונשכו, וברחו התלמידים. אחר שעה באו ומצאו אותו חוורוור מת מושלך על פי חורו. אמרו: אי לו לאדם שנשכו חוורוור, ואי לחוורוור שנשך את רבי חנינה בן דוסא.
בתוספתא ובבבלי: ערווד, עַרְוָד. ובירושלמי ובמדרשים: חברבר, חוורוור.
הסיפור בירושלמי ובמדרשים מתאים בעיקרו לתוספתא, אבל בבבלי מסורת אחרת.
ערווד נזכר רק בתוספתא ובבבלי. חברבר נזכר בירושלמי. אפשר שמדובר בחילוף בין כינוי ארץ ישראלי לכינוי בבלי. השימוש הארץ ישראלי בכינוי חברבר מתאים להימצאות מילה זו בארמית ארץ ישראלית בלבד ולא בארמית בבלית ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 33. וראה "ערכי" ב, עמוד 66).
בברייתא שבתוספתא ובירושלמי בלבד מסופר שרבי חנינא בן דוסא ננשך על ידי הערווד כשעמד והתפלל. הברייתא מובאת בשני התלמודים ובתוספתא בהקשר למשנה האומרת: "אפילו נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק". בהקשר זה בוודאי שיש יתרון לסיפור אם הוא עוסק בנשיכת חיה מסוכנת בזמן תפילה. לכן אילו עמדה בפני מסדר הסוגיה בבבלי ברייתא שבה סופר שרבי חנינא בן דוסא ננשך כשהתפלל, סביר שהוא לא היה משמיט תיאור זה. לכן סביר שתיאור זה נוסף על ידי מוסרי התוספתא והירושלמי ששיבצו את הסיפור בהקשר שבו הוא נמצא (שם, עמוד 136).
• • •