משנה
רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) אומר: אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר (הנהגת העיר שנבחרה על ידי בני העיר. - בשני כתבי יד של המשנה מנוקד 'בחֲבַר עיר'). וחכמים אומרים: בחבר עיר ושלא בחבר עיר. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר (בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה נוסף 'משמו' - משם רבי אלעזר בן עזריה): כל מקום שיש שם (בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה אין מילה זו) חבר עיר - היחיד פטור מתפילת המוספין – אבל במקום שאין חבר עיר - אף היחיד חייב.
חבר עיר היא חברת אנשים שמינו עליהם בני העיר לצורכי העיר. הם היו נאספים לכל צורכי הציבור בבית הכנסת הגדול של העיר. חבר עיר נזכר בהלכות בקשר לתפילה בימי חג ומועד, ענייני צדקה, תנחומי אבלים וחלוקת פירות שביעית.
• • •
תלמוד
פוסקים הלכה: רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ר' חנינא'. - בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כרבי יודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה – פסק ההלכה הוא כדברי רבי יהודה משם רבי אלעזר בן עזריה, שכל מקום שיש חבר עיר - היחיד פטור מתפילת המוספים.
ומציעים סיוע ממקור אמוראי: מילתיה דשמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמרה כן – דבריו של שמואל אומרים כך (שהלכה כרבי יהודה), דשמואל אמר: אנא מן יומיי לא צלית דמוספא – אני מימיי לא התפללתי של המוסף (תפילת המוספים, מפני שבכל מקום שמתפללים תפילת המוספים בחבר עיר - היחיד פטור מתפילת המוספים), אלא חד זמן דמית בריה דריש גלותא ולא צלו ציבורא וצליית – אלא פעם אחת שמת בנו של ראש הגולה ולא התפללו הציבור והתפללתי (שבמקום שאין מתפללים תפילת המוספים בחבר עיר - היחיד חייב בתפילת המוספים. הרי ששמואל נהג כדעת רבי יהודה, שאילו לדעת רבי אלעזר בן עזריה היחיד פטור מתפילת המוספים אפילו במקום שאין מתפללים בחבר עיר, ולדעת החכמים היחיד חייב בתפילת המוספים אפילו במקום שמתפללים בחבר עיר).
כסגנון שאמר שמואל נמצא בירושלמי סנהדרין ה,ג: אמר רבי יסא: כגון אנא, דמן יומוי לא צלית מוספא, מִן דלא ידע אימת ירחא (מימיי לא התפללתי מוסף, מפני שלא ידע מתי ראש חודש).
ומציעים דברי אמוראים (המעמידים את המשנה במקרה מסוים): מיליהון דרבנין פליגן – דבריהם של החכמים (שלשלת האמוראים המוסרים את המימרה שלהלן) חלוקים (על שמואל), דמר – שאמר רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי שמעון חסידא – החסיד (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני): ברועים ובקייצים (אורים תאנים או מייבשים תאנים) הא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'היא') מתניתא – היא המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן. דברי רבי יהודה במשנתנו, שיחיד פטור מתפילת המוספים במקום שיש חבר עיר, מתייחסים למקרה של רועים ושל קייצים הנמצאים מחוץ לעיר, שכיוון שהם טרודים במלאכתם מחוץ לעיר ואינם יכולים לבוא לעיר ולהתפלל, הם פטורים מתפילת המוספים). ומציעים דיוק: לא אמר (בכתב יד רומי וברש"ס: 'לא אמרו') – רבי יהודה, [אלא (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא ברש"ס)] ברועים ובקייצים – הדין שאמר רבי יהודה במשנתנו חל רק במקרה של רועים ושל קייצים, הא – אבל שאר (בכתב יד רומי: 'בשאר') כל אדם - חייבין – בתפילת המוספים לרבי יהודה, ואפילו במקום שיש חבר עיר (שלא כשמואל שלא התפלל מימיו תפילת המוספים במקום שמתפללים בחבר עיר, שהוא נהג כדעת רבי יהודה, והרי ששמואל סבור שרבי יהודה פוטר כל אדם מתפילת המוספים במקום שיש חבר עיר).
נראה ששתי גרסאות הורכבו כאן לאחת, שיש שגרסו: "ברועים ובקייצים היא מתניתא, הא שאר כל אדם - חייבין", ויש שגרסו: "לא אמר אלא ברועים ובקייצים, הא שאר כל אדם - חייבין" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
נראה שבירושלמי כאן באה מימרה החולקת על המימרה שלעיל ואומרת שאין הלכה כרבי יהודה, ועליה אמרו: "מילתיה דרבי יוחנן אמרה כן", אלא שהמימרה הזו נשמטה. ההכרח לומר כך הוא מפני ש"מילתיה דרבי יוחנן אמרה כן" אין להם קשר עם "מיליהון דרבנין פליגן", שכן "מילתיה דרבי יוחנן" אומרים שהלכה כדעת החכמים במשנה החולקים על רבי יהודה, ואילו "מיליהון דרבנין" מפרשים את דעת רבי יהודה.
ומציעים סיוע ממקור אמוראי: מילתיה דרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמרה כן – דבריו של רבי יוחנן אומרים כך (שאין הלכה כרבי יהודה), דמר רבי יוחנן (מילה זו הושלמה במסירה שלפנינו על ידי מגיה): אני ראיתי את רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) עומד ומתפלל – תפילת שחרית, בשֹׁקִי (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף ו': 'בשוקי', וכן הוא בכתב יד רומי כאן וגם להלן. אבל הנכון כמו שכתב הסופר במסירה שלפנינו (וכן כתב ב"מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 303)) – בשדות שלחין (שדות שבעליהן משקים אותן), של ציפורין (העיר ציפורי, בגליל התחתון) ומהלך ארבע אמות ומתפלל של המוסף – תפילת המוספים. ותמה רבי יוחנן על רבי ינאי: ואין חבר עיר בציפורין?! – והרי יש חבר עיר בציפורי (שוודאי הוא שחבר עיר קיים בכל עיר גדולה), ומדוע התפלל רבי ינאי תפילת המוספים? אלא ודאי שרבי ינאי נהג שלא כדעת רבי יהודה, שכן לדעת רבי יהודה אדם פטור מתפילת המוספים במקום שיש חבר עיר (עד כאן דבריו של רבי יוחנן).
ומציעים סדרה של היסקים (מדבריו של רבי יוחנן): את שמע מינה תלת: – אתה שומע (לומד) ממנה (מדבריו של רבי יוחנן) שלוש (שלושה היסקים). ומפרטים את ההיסקים: את שמע [מינה – אתה שומע (לומד) ממנה (מדבריו של רבי יוחנן, שרבי ינאי התפלל תפילת המוספים בשוקי של ציפורי, ותמה עליו רבי יוחנן: ואין חבר עיר בציפורי?!), ששֹׁקִי (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי)] של ציפורין (ב)[כ]ציפורין – מי שנמצא בשוקי של ציפורי מחוץ לעיר דינו לעניין תפילת המוספים כמי שנמצא בציפורי בתוך העיר. שאם לא כן, לא היה לרבי יוחנן לתמוה על רבי ינאי. את שמע מינה – אתה שומע (לומד) ממנה (מדבריו של רבי יוחנן, שרבי ינאי התפלל תפילת המוספים במקום שיש חבר עיר), חלוקין על רבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה – החכמים חולקים על רבי יהודה, שלדעת החכמים היחיד חייב בתפילת המוספים אפילו במקום שיש חבר עיר, וההלכה כדעת החכמים ולא כדעת רבי יהודה, מפני שההלכה כרבים. את שמע מינה – אתה שומע (לומד) ממנה (מדבריו של רבי יוחנן, שרבי ינאי הילך ארבע אמות בין תפילה לתפילה), שאדם מתפלל ומהלך ארבע אמות ומתפלל של המוסף (בכתב יד רומי אין שתי מילים אלו) – מי שמתפלל שתי תפילות זו אחר זו (כגון שהתפלל תפילת שחרית וצריך להתפלל תפילת מוסף, וכן כגון שהתפלל ולא כיוון את ליבו בתפילה או שטעה בה וצריך לחזור ולהתפלל), צריך להלך ארבע אמות בין סופה של תפילה אחת לתחילתה של תפילה שנייה, כדי שתתיישב דעתו עליו.
"שֹׁקִי של ציפורין" נזכר גם בתוספתא כלאים א,ד ובירושלמי כלאים א,ד וכתובות יג,א (ראה "ירושלמי כפשוטו", מבוא, עמוד כ).
בבבלי ברכות ל,א-ב אמרו: אמר רב הונא בר חיננא אמר רב חייא בר רב: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה. אמר ליה רב חייא בר אבין: שפיר קאמרת, דאמר שמואל: מימי לא מצלינא צלותא דמוספין ביחיד בנהרדעא (שיש בה חבר עיר), לבר מההוא יומא דאתא פולמוסא (גייס) לנהרדעא ואטרידו רבנן ולא צלו (בחבר עיר), וצלי לי ביחיד, והוואי יחיד שלא בחבר עיר.
יתיב רבי חנינא קרא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) קמיה דרבי ינאי, ויתיב וקאמר: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה. אמר ליה: פוק קרא קראיך לברא! דאין הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה.
אמר רבי יוחנן: אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי (ומן הסתם התפלל שחרית וחזר והתפלל מוסף. הרי שיחיד מתפלל מוסף אפילו במקום שיש חבר עיר, שהלכה חכמים). אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה (וחזר והתפלל כדי להתפלל תפילה שנייה בכוונה)? אמר ליה: חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה! (שוודאי התבונן רבי יוחנן יפה כשהעיד דבר זה)
יש חילוף בין שני התלמודים במנהגו של שמואל. לפי הירושלמי, מעולם לא התפלל תפילת המוספים אלא באותו היום שמת בנו של ראש הגולה. ולפי הבבלי, באותו היום שבא פולמוס לנהרדעא התפלל תפילת המוספים ביחיד, אבל בשאר הימים התפלל בחבר עיר.
אפשר שרבי חנינא קרא שאמר בבבלי שהלכה כרבי יהודה שמע מרבי חנינא בר חמא שאמר כך בירושלמי.
בבבלי אמר רבי ינאי בפירוש שאין הלכה כרבי יהודה, וכמו שהסיקו בירושלמי ממעשהו של רבי ינאי שסיפר רבי יוחנן.
לפי הירושלמי, העיד רבי יוחנן על רבי ינאי בפירוש שהתפלל שחרית וחזר והתפלל מוסף. ואילו לפי הבבלי, הוא העיד עליו שהתפלל וחזר והתפלל.
בבבלי ראש השנה לה,א אמרו: כי אתא רבין אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי שמעון חסידא: לא פטר רבן גמליאל (מתפילה את היחיד, כשלא שמע את תפילת שליח הציבור, כי שליח ציבור מוציא אותו ידי חובתו) אלא עם שבשדות. מאי טעמא? - משום דאניסי במלאכה, אבל בעיר - לא.
מאמרו של רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון חסידא, שהמשנה מדברת ברועים ובקייצים ובעם שבשדות, מוסב לפי הבבלי על דברי רבן גמליאל במשנה ראש השנה ד,ט שהיחיד פטור מתפילה במקום שיש שליח ציבור, ואילו לפי הירושלמי המאמר מוסב על דברי רבי יהודה במשנה ברכות ד,ז שהיחיד פטור מתפילת המוספים במקום שיש חבר עיר.
לעיל אמרו, שאדם מתפלל תפילה אחת ומהלך ארבע אמות ומתפלל תפילה שנייה.
ומרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי אבא (אמורא בדור השלישי): ולא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות – לא דבר זה בלבד, שיהלך ארבע אמות מהמקום שהתפלל תפילה אחת ושם יתפלל תפילה שנייה, אלא אפילו שהא (שהה) כדי הילוך ארבע אמות – גם אם התעכב במקום שהתפלל תפילה אחת במשך שיעור זמן המספיק ללכת ארבע אמות - מתפלל תפילה שנייה במקום שהתפלל תפילה אחת, שהקלו עליו שלא יהלך ארבע אמות.
מימרה זו נאמרה על ידי אמורא אחר בירושלמי לעיל ג,ה בעניין שיעור הזמן שישהה המתפלל אחרי שהטיל מים.
• • •
בארץ ישראל הקדומה אמרו נוסח אחד של תפילה בכל תפילות העמידה של שבתות וחגים, ולא היו נוסחים שונים לתפילות העמידה של ערבית ושחרית ומנחה מזה ולתפילות העמידה של המוסף מזה. בירושלמי כאן נחלקים רב ושמואל האם צריך לתת ייחוד לתפילות העמידה של המוסף.
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: צריך לחדש בה – בתפילת המוספים של שבתות וחגים, דבר – כדי לעשות היכר בין תפילת המוספים ובין שאר התפילות. ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: אין (בכתב יד רומי ובקטע ברודי אין מילה זו) צריך לחדש בה דבר – מפני שעיקרה של תפילת המוספים שתיקנו חכמים הוא תפילה נוספת על שלוש התפילות שבכל יום, ואדם יוצא ידי חובתו בעצם התפילה הנוספת שהוא מתפלל אף בלא לחדש בה דבר.
ומציעים שאלה: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בעא') קומי – שאל לפני רבי יוסי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'ר' יסא'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מהו לחדש בה דבר? (הסופר במסירה שלפנינו דילג בשל הדמיון מ"לחדש בה דבר" לעיל עד "לחדש בה דבר" כאן, והושלם על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – מה פירושו הענייני של הביטוי "לחדש בה דבר"?
ומשיבים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא לרבי זעירא): אפילו אמר – המתפלל תפילת המוספים של שבתות וחגים בברכת קדושת היום את המשפט: "ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף" (בכתב יד רומי: 'חובתינו בתמיד[י] יום ובקרבן מוסף') - יצא – ידי חובתו, ושוב אין צריך לעשות היכר אחר.
הנוסח "ונעשה לפניך..." מסיים באופן קבוע את נוסחי הברכה האמצעית בעמידות המוסף של בני ארץ ישראל. אין הוא בא בנוסחי העמידה הבבליים ("תפילה ומנהגי תפילה ארץ ישראליים בתקופת הגניזה", עמוד 21, הערה 10).
אף על פי שכל עמידות החגים היו זהות בארץ ישראל, בכל זאת היה בין עמידת המוסף לשאר העמידות הבדל קטן (כמו שעולה מכתבי היד של הגניזה). הוא נגע לשלוש נקודות בנוסח התפילה. האחת - שבמוסף, בפתיחת הברכה, בסוף פסקת "ותתן לנו", הוחלף הטור "לשמחה וליום טוב ולמקרא קודש" בטור "להקריב בו קרבן מוסף"; השנייה - שהמקראות ששולבו בעמידות הערבית והשחרית והמנחה הוחלפו במוסף בפסוקי הקורבנות; והשלישית - שבסוף גוף הברכה צורף במוסף משפט אחד קצר: "ונעשה לפניך את חובתנו (כך בלשון יחיד ברוב המקורות שהגיעו לידנו), תמידי יום וקרבן מוסף" (שם, עמודים 94-95).
נוסחי עמידות כל תפילות השבת - ערבית, שחרית, מוסף ומנחה - היו זהות לחלוטין, להוציא תוספת קטנה של משפט אחד בעמידת המוסף המובא בתלמוד: "ונעשה לפניך את חובתנו, תמידי (בכל המקורות הרבים שהנוסח מופיע בהם בגניזה: "תמידי". ובכתב יד אחד של תפילת שבת: "בתמידי" (כבכתב יד רומי)) יום וקרבן מוסף" ("לנוסחה הקדום של ברכת היום בעמידות השבת", "בר אילן" כו-כז, עמודים 252-253).
הפסקה השנייה בברכת קדושת היום בחגים לפי שיטתם של בני ארץ ישראל:
ותתן לנו י'י אלהינו באהבה מועדים לשמחה, את יום מקרא קודש הזה, את יום ... הזה
(לערבית ולשחרית ולמנחה:) לשמחה וליום טוב ולמקרא קודש
(למוסף:) להקריב בו קרבן מוסף (בחגים שחלו להיות בשבת: להקריב בו קרבנות שני מוספים)
הפסקה השביעית בברכת קדושת היום בחגים לפי שיטתם של בני ארץ ישראל:
והשיאנו י'י אלהינו את ברכת מועדיך לשלום...
כי בישראל עמך בחרת ואותנו קידשת
(לערבית ולשחרית ולמנחה:) ויום מקרא קודש הזה, יום ... הזה, באהבה ובשמחה הנחלתנו
(למוסף:) ונעשה לפניך את חובתנו תמידי יום וקרבן מוסף (בחגים שחלו להיות בשבת: ונעשה לפניך את חובתנו תמידי יום וקרבנות שני מוספים)
ברוך אתה י'י מקדש ישראל ו...
רבי שילא (חכם בבלי בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין – מי שהתפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא את הציבור עומדים ומתפללים את התפילה שהתפלל כבר, - מתפלל (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ונתפלל', ותוקן על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע ברודי) עמהן – רשאי לחזור ולהתפלל עם הציבור, ואינו צריך לחדש דבר בתפילתו.
ומספרים (מעשה שהיה בבבל): רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) ורב נחמן בר יעקב (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) הוון יתבין (בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'יתיבין') – היו יושבים (ישובים בבית הכנסת). מן דמצלון (צריך לומר: 'דצלון'. ובכתב יד רומי: 'ד(ע)[צ]לון') אתת צלותא (בקטע ברודי אין שתי מילים אלו) – משהתפללו (לאחר שהתפללו רבי זעורא ורב נחמן בר יעקב ביחידות) באה תפילה (תפילת הציבור), קם – עמד רב נחמן בר יעקב מצליא – להתפלל (עם הציבור את התפילה שהתפלל כבר).
אמר ליה – אמר לו (לרב נחמן בר יעקב) רבי זעורא: ולא כבר צלונן (צריך לומר: 'צלינן')?! – וכי לא כבר התפללנו?! (ומדוע אתה חוזר ומתפלל?)
אמר ליה: – אמר לו (רב נחמן בר יעקב לרבי זעורא): מצלי אנא וחזר ומצלי – אני מתפלל וחוזר ומתפלל, דמר – שאומר רבי שילא בשם רב: נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין - מתפלל עמהן.
בבבלי ברכות כא,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללים, אם יכול לחדש דבר בתפילתו - יתפלל, ואם לאו - לא יתפלל.
מוחלפת שיטתו של רב! מוחלפת שיטתו של שמואל! רב שאמר בירושלמי שבתפילת מוסף צריך לחדש בה דבר, אמר בירושלמי שמי שהתפלל כבר יחזור ויתפלל תפילה נוספת ואינו צריך לחדש בה דבר. ואילו שמואל שאמר בירושלמי שבתפילת מוסף אין צריך לחדש בה דבר, אמר בבבלי שמי שהתפלל כבר יחזור ויתפלל תפילה נוספת רק אם יכול לחדש בה דבר.
ואפשר ליישב את שיטתו של רב, שהוא סבור שכיוון שמי שהתפלל כבר חוזר ומתפלל את התפילה הנוספת עם הציבור, אין לך חידוש גדול מזה, ולכן אין צריך לחדש בה דבר. וכן אפשר ליישב את שיטתו של שמואל, שהוא סבור שעיקרה של תפילת המוספים שתיקנו חכמים הוא תפילה נוספת על שלוש התפילות שבכל יום, ואדם יוצא ידי חובתו בעצם התפילה הנוספת שהוא מתפלל אף בלא לחדש בה דבר.
בבבלי ברכות ז,ב-ח,א אמרו: אמר לו רבי יצחק לרב נחמן: משום מה אין אדוני בא לבית הכנסת להתפלל? - אמר לו: איני יכול (משום חולשה). - אמר לו: יאספו לאדוני עשרה ויתפלל (בביתו). - אמר לו: קשה לי הדבר. - אמר לו: ויאמר אדוני לשליח הציבור, שבזמן שמתפלל הציבור יבוא ויודיע לאדוני (שיתפלל באותה שעה שהציבור מתפלל בה). - אמר לו: מה כל זה? - אמר לו: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהילים סט)? - אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים (ולכן ראוי להשתדל להתפלל עם הציבור).
רב נחמן נהג דרך קבע להתפלל ביחידות בביתו, מבלי לכוון את שעת תפילתו לשעת התפילה בבית הכנסת. בירושלמי כאן מסופר שרב נחמן התפלל בביתו לפני שהציבור התפלל, אף כשהתכוון להיות נוכח בבית הכנסת אחר כך בשעה שהציבור מתפללים, והתנהגות זו היא שעוררה את תגובתו של רבי יצחק ("ברכות פרק ראשון", עמודים 301-302).
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שאמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): נתפלל של השחרית ובא – לבית הכנסת, ומצאן – את הציבור, מתפללין של המוסף - מתפלל עמהן – תפילת המוספים, ואף אם יודע הוא שאין הוא מתחיל וגומר את תפילתו לפני שיתחיל שליח הציבור את תפילתו כדי לענות אחריו "אמן" - מתפלל עימהם, מפני שהחשיבות של תפילה עם הציבור גדולה מהחשיבות של עניית "אמן". לא נתפלל של השחרית ובא ומצאן מתפללין של המוסף, אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר (בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'שהוא יכול להתחיל ולגמור') – את תפילת השחרית, עד שלא יתחיל שליח ציבור – לפני שיתחיל שליח הציבור את תפילת המוספים, כדי לענות אחריו – אחרי שליח הציבור, "אמן" – על ברכותיו, שכשהוא מתפלל אינו רשאי להפסיק ולענות אחריו "אמן", - יתפלל – רשאי הוא להתפלל תפילת השחרית עם הציבור המתפללים תפילת המוספים, ולא מפני החשיבות של תפילה עם הציבור, שכן אין זו תפילה עם הציבור, כיוון שהוא מתפלל שחרית והציבור מתפללים מוסף, אלא כדי שלא יהיה נראה כפורש מן הציבור, ואם לאו – אם יודע הוא שהוא אינו מתחיל וגומר את תפילת השחרית לפני שיתחיל שליח הציבור את תפילת המוספים, - אל יתפלל – אינו רשאי להתפלל תפילת השחרית עם הציבור, כדי שלא יפסיד עניית "אמן" (על פי "פירושים וחידושים בירושלמי". - אם לא התפלל את תפילת השחרית, אינו מתפלל עימהם תפילת המוספים, לפי שאין להקדים תפילת המוספים לתפילת השחרית).
המימרה הבאה נשמטה מהירושלמי כאן בשל הדמיון למימרה הקודמת. הקטע הבא "באיזה אמן אמרו?..." מוסב על המימרה שנשמטה ולא על המימרה הקודמת.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,ב וסנהדרין ב,ב.
[אמר רבי שמואל בר אבדומא: זה שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין, אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו "אמן" - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל.]
ושואלים: באי זה "אמן" אמרו – את ההלכה הזו? – שבוודאי אין הכוונה שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על כל הברכות שבתפילה של שליח הציבור, אלא הכוונה שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על ברכה מסוימת מהברכות שבתפילה של שליח הציבור, שמשום חשיבותה של אותה ברכה אין להפסיד עניית "אמן" עליה.
ומשיבים (בהבאת מחלוקת): תרין אמוראין (צריך לומר: 'אמורין') – שני אמוראים (נחלקו בדבר זה). חד אמר: – (חכם) אחד אומר: ב"אמן" של "האל הקדוש" – ברכת קדושת השם, הברכה השלישית של התפילה והאחרונה שבשלוש הברכות הראשונות. תוכנה של הברכה הוא קדושתו של ה', ובכך חשיבותה של הברכה, וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: ב"אמן" של "שומע תפילה" – הברכה האחרונה שבברכות האמצעיות. תוכנה של הברכה הוא בקשה על קבלת התפילה, ובכך חשיבותה של הברכה.
ומציעים: אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ולא פליגון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'ולא פליגין') – ולא חלוקים (שני האמוראים אינם חולקים זה על זה, כמוסבר להלן). מאן דמר: – מי שאומר: ב"אמן" של "האל הקדוש" - בשבת – יש להעמיד את דבריו בשבת, שאין אומרים בה את הברכה של "שומע תפילה", שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה של "האל הקדוש", ומאן דמר: – ומי שאומר: ב"אמן" של "שומע תפילה" – בחול – יש להעמיד את דבריו ביום חול, שאומרים בו גם את הברכה של "שומע תפילה", שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה של "שומע תפילה", ואין עליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה של "האל הקדוש".
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות וסנהדרין.
לא נתפלל של השחרית ובא ומצאן מתפללין של המוסף, אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו "אמן" - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. באי זה "אמן" אמרו? - תרין אמוראין. חד אמר: ב"אמן" של "האל הקדוש", וחרנה אמר: ב"אמן" של "שומע תפילה"... - כבר תמהו הראשונים איך שייך "אמן" של "שומע תפילה" במוסף, ורצו להוכיח מזה שהתפללו שמונה עשרה ברכות במוסף של ראש חודש או חול המועד. ואולי יכולים לבאר את זה, שלפני הסופר היה רק עד "ואם לאו אל יתפלל", והיה לפניו רמז שצריך להעתיק את השאר מפרק ג הלכה ב, והיה צריך להתחיל: "אמר רבי שמואל בר אבדומא: זה שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין... באי זה אמן אמרו?...", וטעה הסופר ודילג על ההתחלה והתחיל להעתיק מן המאמר: "באי זה אמן אמרו?..." ("על הירושלמי", עמודים 17-18).
הסופרים השמיטו כאן את דברי רבי שמואל בר אבדומא המובאים למעלה ג,ב, על ידי דילוג, משום שסוף דבריו שווה לסוף דברי רבי אחא רבי יונה בשם רבי זעורא; או שהסופרים קיצרו את הדברים האלה, משום שלא ראו להכפיל מה שכבר נאמר למעלה. מסדר הירושלמי סידר את דברי רבי שמואל בר אבדומא אחרי דברי רבי אחא רבי יונה בשם רבי זעורא, משום שעניינם - חשיבות עניית "אמן" שהיא שקולה כתפילת הציבור - שווה, וגם לשונם שווה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בעניין מי שלא נתפלל של השחרית ובא ומצאם מתפללים של המוסף, שאם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו "אמן" - יתפלל, הכוונה ל"אמן" של "האל הקדוש", שבתפילת מוסף אין בה "אמן" של "שומע תפילה".
מסדר הירושלמי הביא כאן את מאמרו של רבי שמואל בר אבדומא להשמיענו שנחלקו אמוראים במי שלא התפלל ומצא ציבור מתפללים, האם מתפלל עימהם ואף אם יודע שיתאחר בתפילתו ויפסיד "אמן", שלרבי שמואל בר אבדומא אין מתפלל אם אין יכול לגמור כדי לענות "אמן", אבל לרבי אחא רבי יונה בשם רבי זעורא לעולם מתפלל עם הציבור ואף שמפסיד "אמן" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה ראש השנה ד,ט) שנינו: רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) אומר: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן – ידי חובת תפילה, בין בקי ובין שאינו בקי להתפלל בעצמו. אבל לדעתם של החכמים החלוקים על רבן גמליאל, אין שליח הציבור מוציא ידי חובת תפילה אלא את היחיד שאינו בקי להתפלל בעצמו.
מחלוקתם של רבן גמליאל וחכמים אינה מיוחדת לתפילות ראש השנה, אלא היא מחלוקת עקרונית לגבי תפילת שליח הציבור. רבן גמליאל סובר, שבכל מקום שיש שליח ציבור שיאמר את התפילה לפני הציבור, אין היחידים צריכים להתפלל לעצמם כלל, ואף אם הם יודעים להתפלל. חכמים סוברים, שתפילת שליח הציבור נועדה רק למי שאינם יודעים להתפלל בעצמם.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ראש השנה ד,י.
ופוסקים הלכה: רבי הונא רובא דציפורין (רבי הונא הגדול, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא – פסק ההלכה הוא כדברי רבן גמליאל באלה התקיעות (בתפילת המוסף של ראש השנה, שיש בה הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות, ההלכה היא כרבן גמליאל, ששליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם).
ומספרים (מעשה שהיה בבבל): רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) ורב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) הוון יתבין (בכתב יד רומי: 'הוון יתיבין', וב"שרידי הירושלמי" במקבילה ובקטע ברודי: 'הוון יהיבין') תמן באילין תקיעתא (במסירה שלפנינו וב"שרידי הירושלמי" במקבילה: 'בתקיעתא' בלא 'אילין') – היו יושבים / נתונים (נמצאים בבית הכנסת) שם (בבבל) באלה התקיעות (בתפילת המוסף של ראש השנה (הגרסה 'יהיבין' נוחה יותר, שאין אדם יושב בתפילה, וגם לפי הגרסה 'יתיבין' אין משמעו ממש ("פירושים וחידושים בירושלמי"))). מן דצלון אתת צלותא (בקטע ברודי אין שתי מילים אלו) – משהתפללו (לאחר שהתפללו רבי זעורא ורב חסדא את תפילת המוסף של ראש השנה ביחידות) באה תפילה (תפילת הציבור), קם – עמד, רב חסדא מצליא – להתפלל (עם הציבור את תפילת המוסף שהתפלל כבר, ששליח הציבור אמר את התפילה לפני הציבור והוציא את הרבים ידי חובתם).
אמר ליה – אמר לו (לרב חסדא) רבי זעורא: ולא כבר צלינן?! – וכי לא כבר התפללנו? (ומדוע אתה חוזר ומתפלל עם הציבור?)
אמר ליה: – אמר לו (רב חסדא לרבי זעורא): מצלי אנא וחזר ומצלי – אני מתפלל וחוזר ומתפלל, מפני דנחתין (צריך לומר כמו במסירה שלפנינו וב"שרידי הירושלמי" במקבילה ובקטע ברודי: 'דנחתון') מערבאי (בכתב יד רומי: 'מערביה', ובמסירה שלפנינו וב"שרידי הירושלמי" במקבילה ובקטע ברודי: 'מערבייא/ה') לתמן (במסירה שלפנינו וב"שרידי הירושלמי" במקבילה אין מילה זו) – שירדו בני המערב (בני ארץ ישראל, חכמים מארץ ישראל) לשם (לבבל. - 'לתמן' הוא מלשון מסדר הירושלמי, ולא מלשון רב חסדא, שהרי רבי זעורא ורב חסדא היו בבבל, והיה לו לרב חסדא לומר 'להכא'. וגרסת רמב"ן במקבילה: 'מן תמן' - מארץ ישראל, וכן הגיה רא"מ לונץ. ובכתב יד רומי: 'מן', והמילה 'תמן' חסרה), ואמרין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'ואמרון'. ובמסירה שלפנינו במקבילה נוסף 'תמן') – ואמרו בשם רבי יוחנן: הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא – באלה התקיעות (בתפילת המוסף של ראש השנה ההלכה היא כרבן גמליאל, ששליח הציבור אומר את התפילה לפני הציבור ומוציא את הרבים ידי חובתם, ואין היחידים צריכים להתפלל לעצמם כלל, ואף אם הם יודעים להתפלל), ואנא דלא כוונית – ואני שלא כיוונתי (את ליבי לצאת ידי חובה כשהתפללתי ביחידות, לא יצאתי ידי חובתי, ולכן אני חוזר ומתפלל עם הציבור את תפילת המוסף), הא אילו כוונית הוינא נפיק ידי חובתי – אבל אילו כיוונתי (את ליבי לצאת ידי חובה כשהתפללתי ביחידות), הייתי יוצא ידי חובתי (בתפילה שהתפללתי, ולא הייתי חוזר ומתפלל עם הציבור).
אמר רבי זעורא – לרב חסדא: ויאות – ויפה (נכון אמרת שבתפילת המוסף של ראש השנה ההלכה היא כרבן גמליאל, ששליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם, כמנומק בהמשך. - המונח 'ויאות' משמש כאן בניחותא ("אוצר לשונות ירושלמיים")). כל תנאי תני (צריך לומר כמו בקטע ברודי ובמקבילה: 'כל תנייא תניי לה'. ובכתב יד רומי: 'כל תניי תניי לה') בשם רבן גמליאל – כל התנאים (חכמים השונים משניות) שונים אותה (את ההלכה הזאת ששליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם) בשם רבן גמליאל (כמו שהוא במשנתנו, שהיא משנת רבי), ורבי הושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) תני לה בשם חכמים – ורבי הושעיה שונה (במשנתו (בברייתא שלו)) אותה (את ההלכה הזאת) בשם חכמים (שנה אותה סתם בשיטת החכמים, שהחליף רבי הושעיה את דברי רבן גמליאל בדברי חכמים, כדי שתהיה ההלכה כרבן גמליאל, ומכאן שכך ההלכה).
סדר הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות שבתפילת המוסף של ראש השנה נקרא "תקיעתא", לפי שתוקעים על סדר הברכות (אחרי כל אחת מהברכות של מלכיות זכרונות ושופרות).
לפי הראשונים, שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם רק בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות, אבל אינו מוציא ידי חובה בשאר הברכות של תפילת המוסף. לכן היו נוהגים בראש השנה שבמקום שיש שליח ציבור היה כל יחיד ויחיד מתפלל תפילת מוסף של שבע ברכות (שלוש ראשונות, קדושת היום ושלוש אחרונות) ושליח הציבור היה מתפלל תפילת מוסף של תשע ברכות ומוציא את הרבים ידי חובתם בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות. מצאנו שנהגו כך בבבל בתקופת הגאונים.
לפי הראשונים שפירשו את המעשה בירושלמי כאן, רב חסדא התפלל תחילה תפילת מוסף של שבע ברכות, ורצה לצאת ידי חובת ברכות של מלכיות זכרונות ושופרות של ראש השנה בתפילת המוסף שהתפלל שליח ציבור, וכיוון שלא כיוון את ליבו לצאת ידי חובה כשהתפלל שליח ציבור, לא יצא ידי חובתו, ולכן חזר והתפלל תפילת מוסף של תשע ברכות, מפני שיש לומר את הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות בסדר הברכות של תפילת המוסף.
פירושי הראשונים שנאמרו יסודם בהנחה, שלפי מנהגם בימי התלמוד, היחידים לא התפללו במוסף של ראש השנה תשע ברכות אלא שבע, שבברכות של ראש השנה שליח הציבור מוציא את הרבים וכרבן גמליאל. והרבה תשובות לגאונים שבהן הם מעידים על מנהג זה שנהגו בו בימיהם, וקרוב לשער שכבר נהגו כן בימי התלמוד. גם בארץ ישראל נהגו כן, שכן נמצאו בין קטעי הגניזה נוסחי תפילת מוסף לראש השנה שאין בהם מלכיות זכרונות ושופרות, וכפי הנראה הן תפילה ליחיד.
ומכל מקום, לפי פשוטם של דברים, לא נמצא כאן אפילו רמז קל למנהג שנהגו בו בימי הגאונים, ונראה יותר, שבימי האמוראים לא התפללו בבבל הציבור תפילת המוסף של ראש השנה כלל, אלא ששליח הציבור היה מוציא את הרבים בכל תשע הברכות של תפילת המוסף בראש השנה. וכך היה המעשה המסופר כאן על רבי זעורא ורב חסדא ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מתשובות הגאונים למדנו, שבבבל נהגו הציבור להתפלל שבע ברכות בתפילת מוסף של ראש השנה, אבל היו מקומות שנהגו שגם הציבור התפלל תשע ברכות. יש מניחים שהיה חילוק מנהג בין ארץ ישראל לבבל במספר הברכות שהיה הציבור מתפלל במוסף של ראש השנה, שבבבל נהגו הציבור להתפלל רק שבע ברכות, ובארץ ישראל נהגו הציבור להתפלל תשע ברכות. ראוי להעיר, שאם המנהג בארץ ישראל היה שהציבור התפלל תשע ברכות, הרי זה מתנגד לפסקו של רבי יוחנן המובא בירושלמי כאן שההלכה היא כרבן גמליאל ששליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם. לכן יש להניח שרק בתקופת הגאונים השתנה המנהג והחל הציבור להתפלל תשע.
רבי אושעיא הגדול, "אבי המשנה" (ירושלמי בכמה מקומות), שיקע במשניות (ברייתות) שלו לא רק פירושים והוספות למשנת רבי, אלא שמשנתו שונה ומוחלפת בכמה מקומות ממשנת רבי. במחלוקת רבן גמליאל וחכמים במשנה, דעתו של רבי אושעיא כדעת רבן גמליאל, ועל כן שנה דברי רבן גמליאל בשם חכמים או סתם ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 40-42).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי אדא דקיסרין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר קיסריה, על חוף ים התיכון) אמר בשם רבי יוחנן: והוא שיהיה שם מראש התפילה – היחיד יוצא ידי חובת תפילת מוסף של ראש השנה בתפילה של שליח הציבור, רק אם הוא ישנו שם (בבית הכנסת) מתחילת התפילה של שליח הציבור, שהוא צריך לשמוע משליח הציבור את כל תפילת המוסף ולכוון את ליבו לצאת. אבל אם לא היה שם מתחילת התפילה של שליח הציבור, אף על פי ששמע משליח הציבור את הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות שהן עיקרה של תפילת מוסף של ראש השנה, לא יצא ידי חובה, מפני שכל הברכות של תפילת המוסף של ראש השנה הן סדר אחד.
ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי תנחום בר ירמיה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): ומתניתא אמרה כן: – והמשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ראש השנה ד,ה) אומרת כך (מסייעת לדבריו של רבי יוחנן, ששנינו במשנה): סדר ברכות: אומר אבות וגבורות וקדושת השם... – משנה זו דנה בסדר הברכות המיוחדות של תפילת המוסף של ראש השנה, המלכיות הזכרונות והשופרות, שאומר שליח הציבור, והמשנה אינה מזכירה רק את הברכות האלה, אלא מונה על הסדר גם את שאר הברכות של תפילת המוסף של ראש השנה, שלוש הברכות הראשונות - אבות וגבורות וקדושת השם, ושלוש הברכות האחרונות - עבודה והודיה וברכת כוהנים. ובזה באה המשנה ללמדנו, שכל הברכות של תפילת המוסף של ראש השנה הן סדר אחד.
הראיה שהביאו מהמשנה אינה אלא סמך לדבר, שכך היא דרכם לדרוש כל מילה וכל אות שבמשנה, ודרשו שהמילים "סדר ברכות" מלמדות אותנו, שהיחיד צריך לשומען על הסדר האמור במשנה, שאין לומר שהוצרכה המשנה להשמיענו ששליח הציבור צריך לומר את הברכות כסדרן, שהרי הכל יודעים שיש סדר לברכות שבתפילה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי ראש השנה.
עיקר מקומה של סוגיה זו בראש השנה ששם נשנתה במשנה מחלוקת רבן גמליאל וחכמים, ונעתקה הסוגיה מראש השנה לברכות בשל שני טעמים: הטעם הראשון הוא, היחס הקרוב שבין דעת רבי אלעזר בן עזריה בברכות שאין היחיד מתפלל תפילת המוספים ובין דעת רבן גמליאל ששליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם בתפילת מוסף של ראש השנה. והטעם השני להעתקת סוגיה זו הוא, שבסוגיה הקודמת בברכות מסופר מעשה על רבי זעורא ורב נחמן שקרוב בתוכן ובלשון למעשה על רבי זעורא ורב חסדא שבסוגיה של ראש השנה, ומדרך הירושלמי לסדר דברים הקרובים זה לזה בצורתם ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •