משנה
היה רכוב (יושב ברכיבה) על החמור – והגיע זמן תפילת שמונה עשרה, - ירד – הוא חייב לרדת מהחמור כדי להתפלל, שכן המתפלל חייב לכוון את ליבו בתפילה, אם אינו יכול לירד – מהחמור, כגון שאין לו מי שיאחז את חמורו כשהוא מתפלל, והוא חושש שמא יברח החמור, - יחזיר את פניו – הוא רשאי לשבת במקומו על החמור ולהתפלל, ויפנה את פניו מכיוון הרכיבה לכל כיוון שהוא, כדי לכוון את ליבו בתפילה, ואם אינו יכול להחזיר את פניו – אם אינו יכול לירד מהחמור, וגם אינו יכול להחזיר את פניו מכיוון הרכיבה, - יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים (החלק הפנימי והקדוש ביותר בבית המקדש) – ידמה את עצמו במחשבתו כאילו הוא עומד כנגד מקום קודשי הקודשים, כדי שיוכל לכוון את ליבו בתפילה.
על משנה זו הובאה בתלמודים הברייתא הדנה בחובת המתפלל לכוון את פניו או את ליבו לכיוון הקודש, ומשום כך כנראה הבינו הכל כי אף "יחזיר את פניו" במשנה עניינו: יכוון את פניו לכיוון הקודש, על פי ההלכה השנויה בברייתא. הקושי בולט כאן, כי אם אכן נתכוונה המשנה לצידוד הפנים לכיוון הקודש, כיצד נסתם "יחזיר את פניו" בלא לומר את הכיוון שאליו יחזיר את פניו, כיוון הקודש? מן המשנה כפשוטה עולה שדווקא במקום שאין כיוון הפנים אפשרי, ואין לו אלא לכוון את ליבו, רק אז קודש הקודשים הוא המושא, כי את הלב אפשר לכוון לקודש הקודשים מכל מקום.
דומה שהמשנה תתבאר אם נשיב לב לנושא הדיון מראשו. המשנה פותחת וקובעת שהרוכב על החמור והגיע זמן תפילה, יש לו לירד מן החמור לצורך תפילתו. לא נאמר כאן דבר על הכיוון שאליו יש להתפלל, שהרי אין הנידון אלא הצורך שיפסיק אדם ממעשיו וייחד עצמו לתפילה.
הלשון "החזרת פנים" בלא שצוין כיוון החזרת הפנים עולה אף במקומות נוספים בספרות חכמים, ובכל ההיקרויות עניינה איננו הכיוון שאליו יפנה את פניו, שאז העיקר חסר, אלא הכיוון שממנו יסב את פניו.
מעתה ברורה קביעת משנתנו שאם אינו יכול לירד מן החמור, וצריך הוא להתפלל תוך כדי רכיבה, יחזיר את פניו מן הכיוון שהיו מופנות אליו, היינו מכיוון הרכיבה, לכל כיוון שהוא, כי אף שאין בידו לירד מן החמור, עדיין חובתו לבדל עצמו מעיסוקיו ולהתייחד לתפילה. עניין החזרת הפנים עוסק באותו נושא שבו דנה הירידה מן החמור, לא בכיוון הפנים אל הקודש, אלא בבידול המתפלל מעיסוקיו לצורך ייחודו לתפילה. ונמצאנו למדים כי כיוון פניו של המתפלל אל מקום הקודש אינו עולה במשנתנו כל עיקר.
הואיל ופירשו הכל "יחזיר פניו" ברישא על כיוון הפנים למקדש, אף כיוון הלב שבסיפא נתפרש כך. אך עתה, משנתברר כי ההלכה הכללית של כיוון המתפלל למקום הקודש אינה עולה כלל במשנה, לפי שחזרת הפנים ברישא אינה עניין כלל לכיוון אל הקודש, הרי כיוון הלב שכאן ודאי ממשיך לעסוק בעניין הבבות הקודמות הדנות בצורך להתבדל מן הרכיבה שבה הוא עסוק כדי לייחד עצמו לתפילה. על כך אומרת המשנה שאם אין בידו לירד מן החמור, ואף לא להחזיר פניו מכיוון הרכיבה, יבדל עצמו מן הסובב אותו באמצעות המחשבה בלבד: ישים עצמו כעומד כנגד בית קודש הקודשים, ובכך יתנתק מסביבתו ויוכל לכוון ליבו בתפילה ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמודים 7-11).
"בית קודשי הקודשים" עניינו מקום קודשי הקודשים (שם, עמוד 16, הערה 45).
• • •
משנה
היה יושב בספינה (אונייה, כלי שיט גדול בנהר או בים (מקור המילה באכדית)) (בדפוסים של המשנה נוסף כאן 'או בקרון', ואינו בכתבי היד של המשנה. נראה שהוספה זו באה בעקבות הברייתא בתוספתא ברכות ג,יט המובאת בבבלי ברכות ל,א: 'היה משכים לישב בקרון או בספינה') או באסדא (רפסודה, קורות עצים הקשורות יחד להשיטן על פני הנהר (מקור המילה בסורית או ביוונית)) – והגיע זמן תפילת שמונה עשרה, שבישיבה בספינה אין החזרת הפנים מכיוון השיט לכל כיוון מועילה כדי שיוכל לכוון את ליבו בתפילה, שהרי כך היא הדרך לישב בספינה אף שלא בכיוון השיט, שלא כברכיבה על החמור, - יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים – ידמה את עצמו במחשבתו כמי שהוא עומד כנגד בית קודשי הקודשים, כדי שיוכל לכוון את ליבו בתפילה.
בדין הרכוב על החמור לא דנה המשנה כל עיקר בכיוון הפנים אל הקודש, אלא בדרך שיש בידי הרוכב להינתק מרכיבתו לצורך הריכוז בתפילה. מסתבר שבכך עוסק אף דינו הסמוך של היושב בספינה ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 12).
• • •
תלמוד
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): היה רכוב על החמור – והגיע זמן תפילת שמונה עשרה, אם יש לו מי לאחוז (להחזיק) בחמורו – כשהוא יורד מן החמור למטה ומתפלל, שכן המתפלל אינו רשאי לאחוז בחמורו, מפני שאינו יכול לכוון את ליבו בתפילה, - יורד ומתפלל למטן (למטה) – אין הוא רשאי להתפלל כשהוא רכוב על החמור, אלא הוא צריך לרדת מן החמור למטה כדי להתפלל, שכן המתפלל חייב לכוון את ליבו בתפילה, ואם לאו – אם אין לו מי שיאחז בחמורו, ואינו יכול לירד מהחמור, - מתפלל במקומו – הוא רשאי להתפלל כשהוא רכוב על החמור. רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: בין כך ובין כך (בכל אופן, אם כך ואם כך) – גם אם יש לו מי שיאחז בחמורו, - מתפלל במקומו (הסופר במסירה שלפנינו דילג בשל הדמיון מ"במקומו" לעיל עד "במקומו" כאן, והושלם על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – על החמור, שכן (מפני ש-) לבו מיושב (הוא שליו ורגוע) – כשהוא רכוב על החמור הוא יכול לכוון את ליבו בתפילה, אבל כשהוא יורד ממנו אינו יכול לכוון את ליבו בתפילה, מפני שהוא חושש שמא יברח החמור או ייגנב, ומטעם זה מתפלל על החמור.
ופוסקים הלכה: רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כרבי – פסק ההלכה במחלוקת התנאים בעניין הרכוב על החמור הוא כרבי, שהוא מתפלל במקומו, שלא כמשנתנו.
תנא קמא סבר שלכתחילה על הרכוב לירד, ולעניין זה נסתמה משנתנו כמותו, ואילו רבי התיר אף לכתחילה להתפלל על גבי החמור. דומה שלא אימצו את תוספתו של בעל המשנה שאם לא יכול לירד יחזיר פניו או יכוון ליבו לקודש הקודשים ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 9 והערה 21).
משנתנו אינה כרבי. רבי היה עורך המשנה, אך לעיתים הוא חולק עליה.
בתוספתא ברכות ג,יח שנו: היה רוכב על החמור, אם יש לו מי שיאחז החמור - ירד למטה ויתפלל, ואם לאו - מתפלל במקומו. רבי אומר: בין כך ובין כך - מתפלל / יתפלל במקומו, ובלבד שיהא ליבו מכוין.
בבבלי ברכות ל,א אמרו: תנו רבנן: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו - ירד למטה ויתפלל, ואם לאו - ישב במקומו ויתפלל. רבי אומר: בין כך ובין כך - ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. - אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי.
לפי הירושלמי והבבלי, לדעת רבי לעולם הוא מתפלל על החמור, מפני שדעתו מיושבת. לעומת זאת, לפי התוספתא, לדעת רבי הוא מתפלל על החמור, רק אם דעתו מיושבת.
במדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'חיי שרה' סימן א נאמר: ילמדנו רבנו, היה רוכב על חמור והגיע עונת תפילה, כיצד יעשה? - כך שנו רבותינו (משנה ברכות ד,ה): היה רכוב על החמור - ירד; ואם אינו יכול לירד, שאין דעתו מיושבת עליו מפני המעות שהן על גבי חמורו, או שהוא מתיירא מן הגויים ומן הלסטיס - יהא מתפלל כשהוא רוכב.
משנתנו מובאת במדרש בצירוף פירוש. במשנה נאמר "ואם אינו יכול לירד", אך לא נתפרש מה טעם אין בידו לירד. בתוספתא נתבאר שאין לו מי שיאחז את החמור, והמדרש מציע הסבר דומה בלשון אחר. המשנה התירה להתפלל על גבי החמור דווקא כשמחזיר את פניו, או לפחות מכוון ליבו לקודש הקודשים, אבל המדרש סָתם ופסק "יהא מתפלל כשהוא רוכב" בלא סייג ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 9, הערה 21).
ומציעים ברייתא בבלית: אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): תניי (בכתב יד רומי: 'תני') תמן: – שונים (ברייתא) שם (בבבל. - המונח מיוחד לברייתות בבליות שנמסרו על ידי חכמי בבל שעלו לארץ ישראל, כמו רבי יעקב בר אחא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1438, הערה 609)): לכל הרוחות (הצדדים) אין מחזירין, חוץ מרוח מזרחית – המתפללים ומפנים את פניהם לאיזה צד שהוא, אם הפנו את פניהם לצד שאינו מזרח - אין חייבים להחזיר את פניהם מהצד הזה, אבל אם הפנו את פניהם לצד מזרח - הם חייבים להחזיר את פניהם מהצד הזה, מפני שנראה כמחקה את דרכם של עובדי עבודה זרה שהיו משתחווים לצד מזרח, כאמור להלן, וחיקוי דרכי עבודה זרה עבירה חמורה היא (המילה 'אין' אינה בנוסח רש"ס, וכן הגיהו בעל "חרדים", הגר"א ורז"פ. - ייתכן שאין 'אין מחזירין' אלא 'הן מחזירין', אלא שהמילה 'הן' נראית מיותרת ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רמד, הערה 78)).
ומסבירים: אמר רבי יוסי בר אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): בתחילה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'כתחילה') – כמו שהיה בתחילה, כקדם, כבראשונה, שנאמר (במסע הנבואי של יחזקאל לירושלים): "אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל י'י וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח,טז) – בחצר בית ה' הפנימית (בין האולם למזבח) עבדו אנשים עבודה זרה, כשאחוריהם פונים להיכל ופניהם נמצאים בכיוון מזרח, והם משתחווים לשמש במזרח. הרי שדרכם של עובדי עבודה זרה היתה שהיו משתחווים לצד מזרח, ולכן המתפללים ומפנים את פניהם לצד מזרח - מחזירים את פניהם מהצד הזה.
ר"ל גינצבורג אימץ את פירושו של בעל "שדה יהושע" ללשון "מחזירין" האמור כאן: לא מדובר בהחזרת הפנים, אלא בהחזרת התפילה, להצריכו להתפלל בשנית. וכך הוא שיעור הדברים: לכל הרוחות שהתפלל אליהן, אף שלא היו ברוח המקדש, אין מחזירים אותו להתפלל שנית, אלא אם כן התפלל לכיוון מזרח. אלא שפירוש זה אינו יכול להתיישב מצד הלשון: לפי שאר כל היקרויותיו של לשון "מחזירין", המשמע שהציע בו בעל "שדה יהושע" מצריך מושא ("מחזירין אותו"), ובלא מושא אין דרך לפרשו כחזרת התפילה אלא כחזרת הפנים.
רא"ף פירש שחזרה זו מתפרשת כחזרת הפנים, וכך הוא שיעור הברייתא: לכל הרוחות שפני המתפלל מכוונות אליהן, אין מחזירים מהן את הפנים, ויש לו להתפלל לכיוונן, חוץ מרוח מזרחית, שאם פני המתפלל מכוונות אליה, יש לו להחזיר פניו ממנה. פירוש זה מתקבל יפה לפי הבירור דלעיל, שגם במשנתנו החזרת הפנים אינה אל הקודש, כי אם מן כיוון הרכיבה, וברייתא בבלית זו מוסבת על משנתנו ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 25).
בבבלי בבא בתרא כה,א אמרו: אמר ליה רב ששת (אמורא בבלי בדור השני והשלישי) לשמעיה (לשמשו): לכל רוחתא אוקמן (לכל הצדדים העמד אותי להתפלל, שלפי שהיה עיוור היה נזקק לשמש שיעמיד אותו) לבר ממזרח (אל תעמיד אותי לצד מזרח), משום דמורו בה מינאי (שהמינים פונים בתפילתם למזרח, ולכן רצה להימנע מלעשות כמותם).
סיפור זה בבבלי הובא על המשנה שם: "לכל רוח (צד של העיר) הוא עושה (בורסקי, מקום עיבוד עורות), חוץ ממערבה". רב ששת הבבלי עשה כפי ששנו בברייתא הבבלית המובאת בירושלמי כאן, וכיוון שלפי הברייתא המתפלל לכל הרוחות אין מחזיר את פניו חוץ מהמתפלל לרוח מזרחית, לכן אמר רב ששת לשמשו שיעמיד אותו להתפלל לכל הרוחות חוץ מרוח מזרחית. טעמו של רב ששת שלא רצה לפנות כלפי מזרח הוא מעין הטעם שאמרו בירושלמי כאן, שיש להימנע מלפנות כלפי מזרח משום שכך מצאנו שהיו עובדי עבודה זרה עושים בזמן יחזקאל.
כנסיות ומקדשים אליליים פנו כמעט תמיד מזרחה, אבל בתי כנסת בתפוצות פנו לכיוון ארץ ישראל, ואלו שבארץ ישראל פנו לכיוון ירושלים.
במשנה סוכה ה,ד שנינו (בתיאור שמחת בית השואבה בחג הסוכות): קרא הגבר... היו תוקעים והולכים, עד שמגיעים לשער היוצא למזרח. הגיעו לשער היוצא למזרח והפכו פניהם למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוויתם קדמה לשמש, ואנו ליה עינינו.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): סומא (עיוור) ומי שאינו יכול לכוין (בכתב יד רומי: 'ומי שאינו מכוין') את הרוחות (לקבוע את כיוונן של רוחות השמים) – שאינו יודע לאיזה רוח להחזיר את פניו שיהיו בכיוון המקדש, - הרי אלו מתפללין כלפי (לעומת, מול, לנגד) למעלן (למעלה) – מתפללים כשהם מכוונים את ליבם כנגד ה' השוכן בשמים, כיוון שאינם יודעים את כיוון המקדש, שנאמר (בתפילת שלמה בחנוכת המקדש): "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ... וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה'" (מלכים א ח,מד) – ישראל היוצאים למלחמה יתפללו אל ה'. ויש לדרוש את הכתוב, שיש להתפלל כלפי ה'.
מי שיכול לפנות לכיוון מקום הקודש, יכוון לשם אף את ליבו. אבל מי שאינו יודע את הכיוון, ואפשר שעומד בניגוד לכיוון הנכון, לא יסתור את מעשיו בכוונת ליבו, ויכוון לשמים ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 11, הערה 24).
ומביאים ברייתא נוספת: העומדים ומתפללין (הסופר במסירה שלפנינו דילג בשל הדמיון מ"מתפללין" לעיל עד "ומתפללין" כאן, והושלם על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) בחוצה לארץ - הופכין (מַפְנים) את פניהן כלפי ארץ ישראל. ומה טעם? (בכתב יד רומי במקום שתי מילים אלו: 'שנאמר') – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בתפילת שלמה בחנוכת המקדש): "כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ... וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה, וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם... וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם" (מלכים א ח,מח) – ישראל השבויים בחוץ לארץ יתפללו אל ה' בכיוון ארץ ישראל.
העומדין ומתפללין בארץ ישראל - הופכין את פניהן כלפי ירושלם. ומה טעם? (בכתב יד רומי במקום שתי מילים אלו: 'שנאמר') – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בתפילת שלמה בחנוכת המקדש): "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבָיו... וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ" (דברי הימים ב ו,לד) – ישראל היוצאים למלחמה (בארץ ישראל) יתפללו אל ה' בכיוון העיר ירושלים.
העומדים ומתפללין בירושלם - הופכין פניהן כלפי הר הבית (כינוי להר שעליו נבנה בית המקדש), שנאמר (בתפילת שלמה בחנוכת המקדש): "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ... וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ" (מלכים א ח,מד) – ישראל היוצאים למלחמה יתפללו אל ה' בכיוון העיר ירושלים ובית המקדש. - כתוב זה מדבר במתפללים בארץ ישראל ולא במתפללים בירושלים. ולכן נראה שיש לגרוס כאן: 'שנאמר: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה... וּבָאוּ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה"' (דברי הימים ב ו,לב) - הנוכרי הגר בארץ רחוקה יבוא לירושלים ויתפלל בכיוון בית המקדש. נוכרי אינו יכול להתפלל בתוך בית המקדש, מפני שאסור לו להיכנס מהחיל ולפנים, ולכן הוא מתפלל בירושלים אל הבית. כתוב זה מובא בתוספתא ובבבלי על המתפללים בירושלים.
העומדין ומתפללין בהר הבית - הופכין פניהן כלפי בית קדשי הקדשים. ומה טעם? (בכתב יד רומי במקום שתי מילים אלו: 'שנאמר') – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בתפילת שלמה בחנוכת המקדש): "וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ" (מלכים א ח,ל) – ה' ישמע במקום ישיבתו בשמים את תפילת שלמה ואת תפילת ישראל שיתפללו במקום הזה (בבית המקדש) בכיוון המקום המקודש (שבבית המקדש. - בכתב יד רומי: '"וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ"' (מלכים א ח,לה)).
נמצאו העומדין – בתפילה, בצפון - פניהן לדרום, העומדין לדרום (בכתב יד רומי: 'בדרום') - פניהם לצפון, העומדים במזרח - פניהן למערב, למערב (בכתב יד רומי: 'העומדים במערב') - פניהן למזרח. נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד – כל ישראל, בכל מקום שהם מתפללים, הם מפנים את פניהם לבית קודשי הקודשים, שהמקדש הוא מקום נוכחות השכינה ואליו פונים בתפילה.
כשאמרו שהעומד בחוצה לארץ פניו לארץ ישראל והעומד בארץ ישראל פניו לירושלים, לא כיוונו לומר אלא שפניו לבית קודשי הקודשים שהוא בארץ ישראל ובירושלים, אבל כיוון שאי אפשר לכוון ממרחק רב את הרוח של שטח קטן כבית קודשי הקודשים, דיברו בלשון בני אדם ואמרו, שהעומד בחוצה לארץ פניו לארץ ישראל והעומד בארץ ישראל פניו לירושלים והעומד בירושלים פניוו למקדש, ורק במקדש אפשר לו שיהיו פניו לבית קודשי הקודשים ממש ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בתוספתא ברכות ג,יד-טז שנו: סומה ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות - מכוונים את ליבם כנגד אביהם שבשמים ומתפללים, שנאמר: "והתפללו אל ה'" וגו' (מלכים א ח,מד).
העומדים בחוצה לארץ - מכוונים את ליבם כנגד ארץ ישראל, שנאמר: "והתפללו דרך ארצם" (דברי הימים ב ו,לח).
העומדים בארץ ישראל - מכוונים את ליבם כנגד ירושלם ומתפללים, שנאמר: "והתפללו אל העיר הזאת" (קיצור הכתוב בדברי הימים ב ו,לד)
העומדים בירושלם - מכוונין את ליבם כנגד בית המקדש, שנאמר: "והתפללו אל הבית הזה" (דברי הימים ב ו,לב).
העומדים במקדש - מכוונים את ליבם כנגד בית קודשי הקודשים ומתפללים, שנאמר: "יתפללו אל המקום הזה" (מלכים א ח,ל).
נמצאו עומדים בצפון - פניהם לדרום, בדרום - פניהם לצפון, במזרח - פניהם למערב, במערב - פניהם למזרח (זהו סיכום המסדר, והוא מדבר בלשון עצמו: "פניהם" במקום "ליבם"). נמצאו כל ישראל מתפללים למקום אחד.
בבבלי ברכות ל,א אמרו: תנו רבנן: סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות - יכוין את ליבו כנגד אביו שבשמים, שנאמר: "והתפללו אל ה'" (מלכים א ח,מד).
היה עומד בחוצה לארץ - יכוין את ליבו / יכוין כנגד ארץ ישראל, שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים א ח,מח).
היה עומד בארץ ישראל - יכוין את ליבו / יכוין כנגד ירושלים, שנאמר: "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת" (מלכים א ח,מד).
היה עומד בירושלים - יכוין את ליבו / יכוין כנגד בית המקדש, שנאמר: "והתפללו אל הבית הזה" (דברי הימים ב ו,לב).
היה עומד בבית המקדש - יכוין את ליבו / יכוין כנגד בית קודשי הקודשים, שנאמר: "והתפללו אל המקום הזה" (מלכים א ח,לה).
נמצא: עומד במזרח - הופך / מחזיר את פניו למערב, במערב - הופך / מחזיר את פניו למזרח, בדרום - הופך / מחזיר את פניו לצפון, בצפון - הופך / מחזיר את פניו לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד / נמצאו כל ישראל מתפללים למקום אחד / נמצאו כולם פונים למקום אחד.
בירושלמי הביטוי בברייתא הוא: "כלפי למעלן", ובבבלי ובתוספתא: "כנגד אביהם / אביו שבשמים", ושני הביטויים אחד הם.
בירושלמי הלשון בברייתא היא: "הופכין את פניהם", אולם בבבלי: "יכוין את ליבו", ובתוספתא: "מכוונים את ליבם". ואין מחלוקת בין המקורות הללו, שכן המתפללים צריכים לכוון גם את פניהם וגם את ליבם בכיוון המקדש.
בירושלמי הלשון בברייתא היא: "הר הבית", ובבבלי ובתוספתא: "בית המקדש", ואין חילוק בין הלשונות הללו. "בית המקדש" שכאן עניינו מקום המקדש.
הכתוב "והתפללו אל ה'" וגו' (מלכים א ח,מד) מטעים דווקא את הכיוון לעיר ולבית, ואינו עניין למי שאינו יכול לכוון את הרוחות, שאינו מכוון לעיר ולבית, אלא דווקא לאביו שבשמים. ויש לומר שהכוונה לתפילת יונה במעי הדגה: "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה" (יונה ב,ב), שהרי זו תפילתו של מי שאינו יכול לכוון את הרוחות ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 15, הערה 41).
הסדר של ברייתת התוספתא והירושלמי קשה: הדין היסודי, שיש למתפלל לכוון אל הקודש לפי מקום הימצאו, הוא האמור בחלקה השני של הברייתא, ורק על גבי זה יש מקום להוסיף כי הסומא ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות, שאין בידם לקיים את הדין היסודי, יכוונו ליבם לאביהם שבשמים. אבל הברייתא הקדימה את החריג לכלל שממנו יצא.
נראים הדברים שברייתת התוספתא והירושלמי מורכבת משני רבדים: ברייתא ראשונית קבעה רק את עצם ההלכה של כיוון התפילה למקום הקודש, ובהמשך ניתוסף על גבי זה דינו של הסומא. אך הואיל והברייתא הראשונית מסתיימת באורח חגיגי במשפט "נמצאו כל ישראל מתפללים למקום אחד", לא היה מקום להוסיף את דין הסומא ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות, שהרי אלה אינם מתפללים לאותו "מקום אחד" אלא מכוונים ליבם לשמים, ונמצא, אדרבה, שאין "כל ישראל מתפללים למקום אחד". לפיכך העמיד העורך הלכה זו בראש הברייתא, אף על פי שלפי הגיונה אין היא בנויה אלא על הדין הראשוני שבהמשך. הספרי אכן הביא דווקא את הברייתא הראשונית, ולא הכיר או לא כלל את הרובד השני (שם, עמודים 16-17).
בספרי דברים פסקה כט נאמר: מיכן אמרו (על כך אמרו; שנו את הדין בקשר לכתובנו הדן בתפילת משה ובכיווני עמידתו ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 14, הערה 40)): העומדים בחוצה לארץ - הופכים פניהם כנגד ארץ ישראל ומתפללים, שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים א ח,מח). העומדים בארץ ישראל - הופכים פניהם כנגד ירושלם ומתפללים, שנאמר: "והתפללו אליך דרך העיר" (דברי הימים ב ו,לד). העומדים בירושלם - הופכים פניהם כנגד בית המקדש ומתפללים, שנאמר: "והתפללו אל הבית הזה" (דברי הימים ב ו,לב). העומדים בבית המקדש - מכוונים את ליבם כנגד בית קודשי הקודשים ומתפללים, שנאמר: "והתפללו אל המקום הזה" (דברי הימים ב ו,כו). - נמצאו עומדים בצפון - הופכים פניהם לדרום, בדרום - פניהם לצפון, במזרח - פניהם למערב, במערב - פניהם למזרח. נמצאו כל ישראל מתפללים למקום אחד.
בתוספתא ובירושלמי ובספרי שהם מקורות ארץ ישראלים מתחילה הברייתא "העומדים בצפון", שלפי הנראה נתחברה ברייתא זו בגליל לצפון ירושלים, אבל בבבלי מתחילה הברייתא "העומדים במזרח", שבבל למזרח ארץ ישראל ("ספרי דברים", עמוד 47).
בדינו של העומד בבית המקדש הספרי נוקט לשון "מכוונים את ליבם" (ולא לשון "הופכים פניהם" כבשאר הדינים). דומה שנוסח הספרי נובע מאשגרת המשנה: כיווני ארץ ישראל, ירושלים והמקדש לא נזכרו במשנה, ולכן נותר בהם הלשון המקורי "הופכים פניהם", אבל באשר לבית קודשי הקודשים נזכר במשנה לשון "כיוון הלב", והוא שחדר בידי הלומדים לספרי, בניגוד למסורתו המקורית ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 17, הערה 51).
יש הבדל בולט בין המקבילות: בספרי ובירושלמי נקוט הלשון "הופכים פניהם", ואילו בתוספתא "מכוונים את ליבם". לשון ראשון עניינו כיוון הפנים, ואילו לשון אחרון בשאר כל היקרויותיו עניינו כוונת הלב והמחשבה. בבבלי מובאת הברייתא בלשונה שבתוספתא.
דומה שאין לראות בנוסח התוספתא מטבע ראשוני של ההלכה, אלא יש להבינו כניסוח מחודש של הלכה קיימת. עיצובה הראשוני של הברייתא נקבע ודאי בלשונה שבספרי ובירושלמי: "הופכים פניהם". הלכה זו נקבעה על פי המנהג המתועד במקורות הקדומים, שהמתפלל מסב פניו אל המקום הנבחר. ברם תנא דתוספתא סבר שאין די בכיוון הפנים אל הקודש, ויש לו למתפלל לכוון אף את ליבו ולשום במחשבתו שהוא עומד כביכול לפני הקודש. אך תפיסה זו לא מצאה לה ביטוי אלא על גבי הברייתא הקיימת, ולכן הוחלף לשון "הופכים פניהם" בלשון "מכוונים את ליבם".
נראה כי לפני בעל התוספתא עמדו שני מקורות נבדלים והוא שילב ביניהם: מצד אחד ברייתת הספרי המלמדת על כיוון פני המתפלל אל הקודש, ומצד אחר משנתנו הקובעת את כיוון הלב אל קודש הקודשים (כשאינו יכול להחזיר פניו). כבר נתברר שאין המשנה עוסקת כלל בדינו של הספרי, אך בעל התוספתא ראה את הראשונה באספקלריה של האחרון, ולכן סידר את דין הספרי על משנתנו. מתוך כך נתפרשה לו משנתנו כפירושה המקובל, כאילו עניינה בהלכה של כיוון פני המתפלל או ליבו אל הקודש, ועל כיוון הפנים שבספרי ניתוסף עתה כיוון הלב שבמשנה. חידוש זה שיקע בעל התוספתא בלשון הברייתא שהעמיד על משנתנו, שתבניתה היסודית נותרה כבספרי (שם, עמודים 17-20).
מנהג קדום מאוד הוא להתפלל לכיוון ירושלים, מנהג המתועד בספר דניאל, בספרות החיצונית של ימי בית שני ובמקור נוצרי-יהודי מן השנים הסמוכות לחורבן. סגנונו של מקור זה קרוב להפליא לברייתת הספרי (שם, עמוד 26).
הנוהג להפנות את הפנים לבית המקדש שבירושלים בזמן התפילה יסודו מראשית ימי המקדש, כמופיע בתפילת שלמה ובתיאור תפילת דניאל. אולם בבבלי בבא בתרא כה,א-ב מובאות דיעות שניתן להתפלל אף לכיוונים אחרים מאחר ששכינה בכל מקום, ויש שראו בה שלילה של כיוון תפילה קבוע כלשהו. עמדה זו היא תגובה נגד הנוהג הנוצרי להתפלל לכיוון ירושלים. ייתכן שנוסח הירושלמי המורה על הפיכת פנים משקף את הנוהג הקדום להפנות את הפנים לירושלים. לעומת זאת, נוסח הברייתא שבתוספתא ובבבלי המורה על כוונת הלב משקף את העמדה המאוחרת שאין להפנות את הפנים לירושלים אלא להסתפק בכוונת הלב ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 85).
בפסיקתא רבתי פסקה לג ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וישלח' סימן כא נאמר: ילמדנו רבנו, המתפלל להיכן הוא צריך לכוין את לבו? - כך שנו רבותינו: המתפלל צריך שיכוין את לבו כנגד בית קודשי הקודשים (משנה ברכות ד,ה). המתפלל בחוץ לארץ - יכוין ליבו לארץ ישראל. המתפלל בארץ ישראל - יכוין ליבו לירושלים. המתפלל בירושלים - יכוין ליבו לבית המקדש. המתפלל בבית המקדש - יכוין ליבו לבית קודשי הקודשים.
נראה שפרשנות המשנה כשיטת התוספתא נמשכה אף במקורות אמוראיים ארץ ישראליים. עורך מדרש "ילמדנו" האמוראי שלשל את משנתנו בברייתת התוספתא והטיל שינוי מכריע במקורו: אין מדובר במצב הייחודי שנדון במשנה (ברכוב או בשט), אלא בכל מתפלל הדברים אמורים. דבר זה עלה לבעל המדרש מתוך שצירף למשנה את הברייתא: כדרך שהברייתא עסוקה בכל מתפלל, ואינה עניין דווקא למי שמצוי בנסיעה, כך תתפרש המשנה ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמודים 20-21).
בשיר השירים רבה ד [ד] ט נאמר: "תלפיות" - תל שמתפללים בו כל פיות. מכאן אמרו: העומדים בחוצה לארץ ומתפללים הופכים פניהם לארץ ישראל, שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים א ח,מח). העומדים בארץ ישראל הופכים פניהם כנגד ירושלם ומתפללים, שנאמר: "והתפללו אליך דרך העיר הזאת" (דברי הימים ב ו,לד). העומדים ומתפללים בירושלם הופכים פניהם כנגד המקדש, שנאמר: "והתפלל אל הבית הזה" (מלכים א ח,מב). העומדים בהר הבית הופכים פניהם כנגד קודשי הקודשים ומתפללים, שנאמר: "והתפללו אל המקום הזה" (מלכים א ח,לה). - נמצאו העומדים בצפון פניהם לדרום, והעומדים בדרום פניהם לצפון, והעומדים במזרח פניהם למערב, והעומדים במערב פניהם למזרח; נמצאו כל ישראל מתפללים אל מקום אחד.
בברייתא לעיל שנו: נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד.
מציעים פסוק (המשמש מקור לקביעה זו): הדא היא דכתיב: (בכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו) – זאת (שכל ישראל מתפללים אל מקום אחד) היא (הדבר) שכתוב (בדברי נחמה לישראל): "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו,ז) – כל העמים יקראו את בית המקדש 'בית תפילה' ויבואו להתפלל בו. ויש לדרוש את הכתוב, שכל ישראל יהיו פונים בתפילה אל בית המקדש (המאמר הזה אינו מגוף הברייתא אלא הוספה היא שהוסיף מסדר הירושלמי, ולכן אינו בתוספתא ובבבלי ("פירושים וחידושים בירושלמי"). - בכמה מקומות במדרשים דרשו ש"עמים" שנאמר בכמה מקראות הם ישראל).
ומציעים פסוק נוסף (המשמש מקור לקביעה זו): אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): זה (שכל ישראל מתפללים אל מקום אחד) הוא שנאמר (בבניין בית המקדש): "וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי" (מלכים א ו,יז) – ארבעים אמות היה אורך הבית, והוא ההיכל שבפנים (חלקו הפנימי של בית המקדש, שבין האולם ובין הדביר (קודש הקודשים)), - לפנים (בכתב יד רומי אין מילה זו, ואפשר שאין לגרוס אותה) – דורש "לפני" כמו לפָנים, היכל שכל הפנים פונין (בכתב יד רומי: 'פונות') לו – כל העומדים בתפילה מפנים את פניהם להיכל (היכל כאן הוא כל המקדש).
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בביניינו – המקור של הדין שהמתפלל צריך להפנות את הפנים למקום המקדש בזמן שהמקדש קיים - ברור (שהכתובים שהובאו לעיל מדברים בזמן שהמקדש קיים); בחורבנו מניין (בכתב יד רומי אין מילה זו)? – מה המקור של הדין שהמתפלל צריך להפנות את הפנים למקום המקדש גם בזמן שהמקדש חרב? (שהרי המקורות התנאיים שלעיל בעניין החזרת הפנים בתפילה בכיוון המקדש מדברים גם בזמן שהמקדש חרב)
ומשיבים: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): נאמר (בשבחה של הרעיה): "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים ד,ד) – לא נתברר פירוש המילה "תלפיות" (פירוש על פי הערבית: בנוי נדבכים נדבכים של אבנים); ויש לדרוש את הכתוב על בית המקדש: - (יש להוסיף כאן כך: 'תל שהכל פונין לו / תל שכל הפיות פונין לו' - הכל מפנים את פניהם בתפילה בכיוון המקדש החרב (תל הוא בית המקדש בחורבנו). מכאן שהמתפלל צריך להפנות את הפנים למקום המקדש גם בזמן שהמקדש חרב. - ויש לדרוש עוד את הכתוב:) תל (גבעה שעמדה עליה עיר וחרבה) שכל הפיות מתפללין (בכתב יד רומי: 'מתפללות') עליו – הכל מתפללים על המקדש החרב שה' יבנה אותו (המילה "תלפיות" נדרשת כשתי מילים: 'תל' ו'פיות'), בברכה – בברכת המזון, בקרית "שמע" ובתפילה. בברכה – בברכת בניין ירושלים שבברכת המזון אומרים בחתימת הברכה: - "בונה ירושלם", בתפילה – בברכת בניין ירושלים שבתפילת שמונה עשרה אומרים בחתימת הברכה: - "אלהי דוד ובונה ירושלם", בקרית "שמע" – בברכה השנייה שאחרי קריאת "שמע" של הערב אומרים בחתימת הברכה: - "פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם" (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'פורס סוכת שלום על עמו ישראל, מנחם ציון ובונה ירושלים'. וכן הוא נוסח התפילה של בני ארץ ישראל בקטעי הגניזה: 'פורס סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל, מנחם ציון ובונה ירושלים'. - בכתב יד רומי 'בקרית שמע...' ואחר כך 'בתפילה...', כסדר שנאמר בתחילה) – הרי שבברכת המזון ובקריאת "שמע" ובתפילה מתפללים על בניין ירושלים, שהוא המקדש (הכינוי 'ירושלים' (במקורותינו ובמקורות נוכריים מתקופת המשנה והתלמוד ולאחריה) אינו מתייחס לכלל המרחב העירוני של ירושלים אלא להר הבית ולסביבתו הקרובה).
חתימת הברכה השנייה משלוש ברכות החתנים בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "משמח עמו ובונה ירושלים".
לפי גרסת הספרים שלנו אין כאן תשובה על השאלה: "עד כדון - בביניינו; בחורבנו מניין?", שהשאלה היא, מניין שמתפללים כנגד בית המקדש גם לאחר החורבן? והתשובה היא שלא כעניין, שמשיב שמ"תלפיות" אנו למדים שמתפללים על בית המקדש בברכת המזון ובקריאת "שמע" ובתפילה. ואולם הרי"ד גורס: "'בנוי לתלפיות' - תל שהכל פונים לו, תל שכל הפיות מתפללים עליו", ובספרים שלנו יש כאן דילוג סופרים, שדילגו על מה שבין "תל" הראשון ל"תל" השני ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי ברכות ל,א אמרו: אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: מאי קראה? "כמגדל דויד צווארך בנוי לתלפיות" (שיר השירים ד) - תל שהכל פונים בו (אליו) / לו.
בשיר השירים רבה ד [ד] ט נאמר: ומניין שכל ישראל מתפללים אל מקום אחד? - רבי יהושע בן לוי אמר: "הוא ההיכל לפני" (מלכים א ו,יז) - הוא ההיכל שכל הפנים מכוונות אותו (דורש "לפני" כמו לפנים). - עד כדון בבניינו; בחורבנו מניין? - אמר רבי אבין: "בנוי לתלפיות" - הוא ההיכל (שתי מילים אלו הן אשגרה מלעיל, וצריך לומר: תל) שכל הפיות מתפללות בו: בקריאת "שמע" הוא אומר "בונה ירושלים", בתפילה הוא אומר "בונה ירושלים", בברכת המזון הוא אומר "בונה ירושלים", הוי שכל הפיות מתפללים עליו לפני הקב"ה, ועתיד הוא לבנותו ולהשרות שכינתו בו.
ובפסיקתא רבתי פסקה לג ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וישלח' סימן כא נאמר: אמר רבי אבין הלוי: "כמגדל דויד צווארך בנוי לתלפיות" (שיר השירים ד,ד) - מהו "לתלפיות"? תל שכל הפיות פונים בו.
גם במדרש שיר השירים רבה דילגו הסופרים, וצריך לומר: "תל שכל הפיות פונים בו, תל שכל הפיות מתפללים עליו".
"פורס סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל, מנחם ציון ובונה ירושלים"
בספרי זוטא ו,כו נאמר: אין הקב"ה עתיד לנחם את ירושלם אלא בשלום.
ובדברים רבה פרשת 'שופטים' נאמר: חביב הוא השלום שאין הקב"ה מנחם את ירושלם אלא בשלום.
ממימרות אלו מתבאר יפה לשון החתימה של הברכה השנייה שאחרי קריאת "שמע" בערב שיש בה שלום ויש בה נחמה ויש בה ירושלים.
הברכה השנייה שאחרי קריאת "שמע" של הערב היא הברכה החותמת את שבע הברכות של קריאת "שמע" שאומרים בכל יום, שלוש בבוקר וארבע בערב. לכן הברכה השנייה שאחרי קריאת "שמע" בערב חותמת בשלום, כמו שאמרו בירושלמי לעיל ב,ג שכל הברכות חותמיהן בשלום, והיא גם חותמת בבניין ירושלים, כמו שברכת בניין ירושלים שבתפילה היא הברכה האחרונה מהברכות האמצעיות שבתפילה שהן בקשות צרכים (ברכת "שומע תפילה" שבתפילה היא ברכה כללית על שמיעת בקשות הצרכים שלפניה), וכמו שברכת בניין ירושלים שבברכת המזון היא הברכה האחרונה משלוש הברכות של ברכת המזון.
כתוב אחד אומר (בתיאור העונש הצפוי לישראל על חטאיהם): "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי" (הושע ה,טו) – ה' ילך למקומו לשמים (יסלק שכינתו מישראל), וכתוב אחר (בכתב יד רומי: 'אחד') אומר (במראה השני של שלמה): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א ט,ג) – ה' אמר לשלמה, שעיניו וליבו יהיו בבית המקדש (השגחת ה' ומחשבתו יהיו על המתפללים שם) כל הימים, ואף בחורבנו. הרי שהשכינה היא בבית המקדש, ולא תסתלק משם לעולם. הא כיצד? – איך יתיישבו שני הכתובים הללו? פניו למעלה (בכתב יד רומי: 'למעלן') ועיניו וליבו למטה (בכתב יד רומי: 'למטן') – השכינה תהיה גם למעלה בשמים וגם למטה בבית המקדש, ולא תסתלק כולה מבית המקדש.
בשיר השירים רבה ד [ד] ט נאמר: כתוב אחד אומר: "והיו עיניי וליבי שם כל הימים" (מלכים א ט,ג), וכתוב אחד אומר: "אלך אשובה אל מקומי" (הושע ה,טו) - כיצד יתקיימו שני הכתובים הללו? אלא פניו למעלה וליבו למטה.
• • •
במשנה שנינו: "ואם לאו - יכוין את לבו כנגד בית קודש (בכתב יד רומי: 'קדשי') הקדשים" (במשנה: "ואם אינו יכול להחזיר את פניו - יכוין את לבו...". לשון הפסקה מקצר את המשנה).
שואלים: לאי זה בית קודש (בכתב יד רומי: 'קדשי') הקדשים? – של מטה או של מעלה? שהרי יש בית קודשי הקודשים בארץ ויש בית קודשי הקודשים בשמים.
ומשיבים (בהבאת מחלוקת): רבי חיא רבא (בכתב יד רומי: 'ר' חייה רובה'. - רבי חייא הגדול, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: כנגד (בכתב יד רומי נוסף 'בית') קדשי הקדשים (הסופר במסירה שלפנינו דילג בשל הדמיון מ'לאי זה' עד כאן, והושלם על ידי מגיה) שלמעלן – המתפלל צריך לכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים שבשמים.
ורבי שמעון בן חלפתא (תנא בדור החמישי) אמר: כנגד בית קודש (בכתב יד רומי: 'קדשי') הקדשים שלמטן – המתפלל צריך לכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים שבארץ.
ומציעים: אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ולא פליגין – ולא חלוקים (רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא אינם חולקים זה על זה, כמוסבר להלן). בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון (מופנה) כנגד בית קדשי הקדשים שלמעלן – והמכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים שבארץ מכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים שבשמים. מה המקור לדבר זה? - שנאמר (בשירת הים): "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו,יז) – בארץ ישראל אתה ה' תעשה מקום לשבת בו ותבנה מקדש; ויש לדרוש את הכתוב: - מכוון לשבתך, מכוון כנגד שבתך (במסירה שלפנינו נמחק 'מכוון לשבתך' על ידי מגיה. ואינו בכתב יד רומי. - במסירה שלפנינו כפל גרסה, ומגיה מחק חלק מכפל הגרסה. אפשר שהמגיה מחק מתוך השתעבדות עיוורת לעד נוסח אחר שבו הופיע רק אחד הנוסחים שנצטרפו בכפל הגרסה (אולי כתב יד רומי), ולא מפני שהבחין בקיומו של כפל גרסה וביקש לתקנו ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 188, הערה 7)) – יש לדרוש "מכון" כמו 'מכוון', שבית המקדש למטה בארץ מכוון כנגד בית המקדש למעלה בשמים (גם בחנוכת המקדש נאמר על ידי שלמה: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים (מקום קבוע שתשב בו לעולם)" (מלכים א ח,יג)).
העובדה שהירושלמי מעמיד את מחלוקת רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא (על כיוון הלב בתפילה) על משנתנו יש בה כדי ללמד שמסורת הירושלמי הולכת בעקבות התוספתא: משנתנו מתפרשת כאילו דנה בכיוון ליבו של כל מתפלל, שלא כבמקורה, ולכך יש בה מצע למחלוקת האמורה. אך קשה לידע האם מחלוקתם המקורית של רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא נוצרה כפירוש למשנה או כדיון עצמאי ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 22).
בבבלי יבמות קה,ב אמרו: רבי חייא ורבי שמעון בר רבי הוו יתבי. פתח חד ואמר: המתפלל צריך שייתן עיניו למטה, שנאמר: "והיו עיניי וליבי שם כל הימים" (מלכים א ט). פתח אידך ואמר: המתפלל צריך שייתן עיניו / ליבו למעלה, שנאמר: "נישא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים" (איכה ג). אדהכי אתא רבי ישמעאל ברבי יוסי לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בתפילה. אמר להו: כך אמר אבא: המתפלל צריך שייתן עיניו למטה וליבו למעלה, כדי שיתקיימו / לקיים שני מקראות הללו.
רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא חלוקים בירושלמי ביעד כוונת הלב של המתפלל. רבי חייא ורבי שמעון בר רבי חלוקים בבבלי בדבר כיוון העיניים. הדעת נותנת שרבי חייא הוא בעל הדיעה "עיניו למעלה", במקביל לדעתו בדבר כוונת הלב "כנגד בית קודש הקודשים שלמעלן", ואילו רבי שמעון בר רבי הוא בעל הדיעה "עיניו למטה", התואמת את פשט המשנה שיעד התפילה הוא בית המקדש ("מקום השכינה בתודעת המתפלל", "תרביץ" סה, עמוד 319).
בירושלמי ובבבלי הובאה דיעה שלישית, המייצגת עמדה ממצעת בין התפיסות המנוגדות. רבי פינחס הציע את הפתרון "בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדשי הקדשים שלמעלן", ורבי ישמעאל ברבי יוסי הציע שילוב מעשי, שהמתפלל ייתן עיניו למטה וליבו למעלה (שם, עמודים 327-328).
בבבלי מקבילה לסוגיית הירושלמי, אך לא סוף דבר שרבי שמעון בן חלפתא נתחלף בבן זמנו רבי שמעון בנו של רבי, אלא שהמחלוקת אינה מוסבת כלל על משנתנו: רבי חייא ובן מחלוקתו הם שדנים מעצמם בשאלת כיוון התפילה. משנתנו לא הובאה כלל לדיון, לא בידי צמד החולקים, אף לא בידי רבי ישמעאל ברבי יוסי שהכריע ביניהם, והוא הדין לבעל הסוגיה.
נראה שבבבלי אין מסורת התוספתא ופירושה למשנה מקובלים, שלא כפי שעלה ממקורות ארץ ישראל, ואילו המשנה כשלעצמה התפרשה כפשוטה בדרך שונה: אין היא דנה כל עיקר בהלכה הכללית על כיוון פניו וליבו של המתפלל ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 23).
בשיר השירים רבה ד [ד] ט נאמר: תניא: יכוין אדם ליבו כנגד בית קודשי הקודשים. - רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא. רבי חייא רבה אמר: כנגד קודש הקודשים של מעלה, ורבי שמעון בן חלפתא אמר: כנגד קודש הקודשים של מטה. אמר רבי פינחס: מקיים אני דברי שניכם (לשון זה מתפרש לא כאמירה ממשית לנוכח החכמים החולקים, אלא כביטוי ספרותי, שהרי רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא קדמו לרבי פינחס יתר על שלושה דורות ("כיוון התפילה אל הקודש", "תרביץ" פ, עמוד 21, הערה 67). - ונראה שצריך לומר: 'שניהם'): כנגד קודש הקודשים של מעלה שמכוון כנגד קודש הקודשים של מטה, הדא היא דכתיב: "מכון לשבתך פעלת ה'" (שמות טו,יז) - מכוון נגד שבתך, זה בית המקדש של מעלה.
הר המוריה – ההר שנבנה עליו בית המקדש (בדברי הימים ב ג,א נאמר: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה". וזה אחד ההרים בארץ המוריה (בראשית כב,ב)) - רבי חייא רובא ורבי יניי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – שני החכמים נחלקו בדרשת שם זה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: שמשם הוריה (הוראה, הלכה) יוצאה לעולם – משם יוצאות הוראות לכל ישראל, ששם הוא מקום הסנהדרין הגדולה, שהיתה יושבת בלשכת הגזית שבהר הבית (דרש 'מוריה' מלשון הוריה), וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: שמשם יראה (פחד, אימה) יוצאה לעולם – משם יוצא מוראו של ה' על כל הבריות (דרש 'מוריה' מלשון מורא).
ארון – שנשמרו בו שני לוחות הברית במקדש, - רבי חייא רובא ורבי ינאי – שני החכמים נחלקו בדרשת שם זה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: שמשם אורה (אור) יוצאה לעולם – שהתורה מונחת בארון, והתורה קרויה אורה, וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: שמשם ארירה (קללה) יוצאה לעולם – שהמבזה את הארון נענש בעונש מיתה (כמו שמצאנו בכמה מקומות במקרא: שמואל א ו,יט - העונש של אנשי בית שמש; שמואל ב ו,ז - מותו של עוזה).
דביר (במסירה שלפנינו נכתב בטעות 'דברי'. מילה זו נשמטה בכתב יד רומי) – קודש הקודשים, החלק הפנימי והקדוש ביותר בבית המקדש (מלכים א פרק ו), - רבי חייא (בכתב יד רומי: 'ר' חייה רובה') ורבי ינאי – שני החכמים נחלקו בדרשת שם זה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: שמשם דֶּבֶר (מחלה מידבקת קשה) יוצא לעולם – שהמחלל את קדושת המקדש דינו מיתה, וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: שמשם דיברות יוצאין (בכתב יד רומי: 'יוצאות') לעולם – שלוחות הברית שחרותות עליהן עשר הדיברות מונחות בארון שנתון בדביר (לפי הגרסה בבראשית רבה: 'שמשם דיבר יוצא לעולם' - משם יוצא דיבורו של הקב"ה אל הנביאים, כמו שהיה במשכן שבמדבר (במדבר ז,פט)).
במקבילות שבמדרשים יש כמה דרשות על השם "מוריה" (ראה להלן, ולהלן הובאו רק הדרשות שנאמרו בירושלמי), ואחת מהן היא דרשה של רבי שמעון בן יוחי שאמר שהמקום הזה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה. אפשר שדרשה זו הובאה בירושלמי כאן לאחר שאמרו בירושלמי לעיל שבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, אלא שנשמטה דרשה זו מן הירושלמי מחמת דילוג הסופרים בשל הדמיון. וכיוון שהובאה דרשה זו על "מוריה", הובאו בירושלמי כאן גם הדרשות של רבי חייא ורבי ינאי על "מוריה" ועל "ארון" ועל "דביר", כמו שהוא במדרשים (וכן כתב ב"פירושים וחידושים בירושלמי").
כל אלה הדרשות נדרשו בשתי דרכים, שיש שדרש מוריה וארון ודביר לברכה (הוריה, אורה, דיברות) ויש שדרשם לקללה (יראה, ארירה, דבר), שלכל אחד מהדרשנים שיטה אחת בכל שלוש הדרשות. ובזה מצינו טעם למה נשנו שלוש דרשות אלה בין בירושלמי ובין במדרשים זו אצל זו.
הסדר בדרשה השלישית דֶּבֶר ואחר כך דיברות, בעוד שבשאר הדרשות פתחו בברכה, מפני שמנהגם היה שלא לחתום בדבר רע, וכיוון שהדרשה דֶּבֶר היא סוף הסוגיה הפכו את הסדר וסיימו בדבר טוב. ובבראשית רבה הדרשות על דביר הן כסדר שאר הדרשות שפותחות בברכה ומסיימות בקללה, ששם כל אלה הדברים באמצע פסקה הם ולא בסופה, ואין טעם להפוך את הסדר ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי תענית טז,א אמרו: מאי הר המוריה? - פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הר שיצא ממנו הוראה לישראל, וחד אמר: הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם.
בבבלי דרשו שהברכה לישראל והקללה לאומות העולם.
בבראשית רבה נה,ז נאמר: "ולך לך אל ארץ המורייה" - רבי חייא רבה ורבי ינאי. חד אמר: למקום שהורייה יוצאה לעולם, וחרנה אמר: למקום שיראה יוצאה לעולם. דכוותה: ארון - רבי חייא רבה ורבי ינאי. חד אמר: למקום שאורה יוצאה לעולם, וחרנה אמר: למקום שהמורא יוצא לעולם. דכוותה: דביר - רבי חייא ורבי ינאי. חד אמר: למקום שהדיבר (דיבורו של הקב"ה) יוצא לעולם, וחרנה אמר: למקום שהדֶּבֶר יוצא לעולם.
ובשיר השירים רבה ד [ד] ט נאמר: הר המורייה - רבי חייא רבה ורבי ינאי. חד אמר: שממנו יוצא מרה לעולם (לאלה שאינם עושים רצונו של מקום), וחרנא אמר: שממנו יוצא מורא (מורא שמים) לעולם. ארון - רבי חייא רבה ורבי ינאי. חד אמר: שמשם יוצא אורה לעולם, וחד אמר: שמשם יצא ארירה לאומות העולם (שלא קיבלו את התורה). דביר - רבי חייא רבה ורבי ינאי. חד אמר: שממנו יוצא דֶּבֶר לאומות העולם, וחד אמר: שמשם יוצא דיברות לעולם.
ובפסיקתא רבתי פסקה מ נאמר: "ולך לך אל ארץ המורייה" (בראשית כב) - מהו "ארץ המורייה"? - רבי ינאי אומר: מקום שהמורא יוצא לעולם הימנו - "נורא אלהים ממקדשיך" (תהילים סח,לו), ורבי חייא הגדול אומר: ארץ שהוראה יוצאת משם, שנאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב,ג).
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן מה נאמר: "ולך לך אל ארץ המורייה" - רבי ינאי ורבי חייא חולקים. רבי ינאי אומר: מה הוא "מורייה"? מקום שהמורא יוצא לעולם, שנאמר: "נורא אלוהים ממקדשיך" (תהילים סח,לו). רבי חייא אומר: ממקום שהוראה יוצאה לעולם, שנאמר: "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב,ג).
ארון - שמשם אורה יוצאה
בירושלמי יומא ה,ג אמרו: תני: עד שלא ניטל הארון היה (כוהן גדול ביום הכיפורים) נכנס ויוצא לאורו של ארון.
ובויקרא רבה לא,ז ובפסיקתא דרב כהנא כא,ה נאמר: אמר רבי חנינה: חלונות היו לבית המקדש ומהם היתה אורה יוצאה לעולם.
• • •
תלמוד
מציינים: היא אסדא – שנזכרה במשנתנו: 'היה יושב בספינה או באסדא', ובמשנה זבים ג,א: 'הזב והטהור שישבו בספינה או באסדא', היא אסכריא (בכתב יד רומי: 'היא אכסדיה', וצריך לומר: 'היא אסכדיא' (מקור המילה ביוונית) - רפסודה, ובמסירה שלפנינו נתחלף ד' ב-ר') – שנזכרה במשנה נגעים יב,א ובספרא 'מצורע' פרשה ה: 'בית הבנוי בספינה או באסכדיה', ובתוספתא אהלות יח,ה: 'הנכנס לארץ העמים... בספינה ובאסכדיה' (אסכריא / אסקריא - קורת רוחב המחוברת אל התורן העיקרי ועליה נמתח המפרש (מקור המילה ביוונית). אסכריא לא היא אסדא ואסכדיא), היא רפסודות (רפסודה - קורות עצים הקשורות יחד להשיטן על פני המים) – שנזכרו במקרא, שנאמר (בתשובת חירם על בקשת שלמה לעצים לבניין המקדש): - "וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ" (דברי הימים ב ב,טו) – נביא לך את העצים קשורים יחד, כדי להשיטם במים אל ים (נמל) יפו (בכתוב המקביל במלכים א ה,כג: "וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם". והיא רפסודה, היא דוברה) – שלושתן (אסדא, אסכדיא ורפסודה) זהות.
• • •