משנה
רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: העושה תפילתו קבע – שמתפלל בנוסח קבוע, - אין תפילתו תחנונים – אין לאדם להתפלל בנוסח קבוע, שאם כן, נמצא מתפלל בשגרה ואין תפילתו תחנונים, והרי עיקרה של תפילה תחנונים הם ("קבע" כאן משמעו: נוסח קבוע של תפילה). - רבי אליעזר חולק על חבריו רבן גמליאל ורבי יהושע הנזכרים במשנה הקודמת, שהם עומדים בשיטה אחת שאדם מתפלל תפילה במטבע קבוע, אלא שנחלקו בטיבו של מטבע זה, שמונה עשרה ברכות או מעין שמונה עשרה, אבל לדעת רבי אליעזר אין להתפלל במטבע קבוע ("פירושים וחידושים בירושלמי"). דברי רבי אליעזר סודרו לאחר דברי רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי עקיבא במשנה הקודמת, מפני שרק על פי סדר זה מתבארים דברי רבי אליעזר (ראה "תוספתא כפשוטה", זרעים, עמודים 31-32).
• • •
משנה
רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: המהלך במקום סכנה – והגיעה שעת התפילה, ואינו יכול לומר אפילו מעין שמונה עשרה (שרבי יהושע מתיר לומר לכתחילה בכל מקום), מפני שאין דעתו פנויה לתפילה מחמת מצבו, - מתפלל תפילה קצרה מעין שמונה עשרה – מותר לו לקצר את תפילתו ולהתפלל תפילה של שבע ברכות מעין שמונה עשרה, שהברכה האמצעית שבה קצרה (במקום תפילה של שבע ברכות מעין שמונה עשרה, שהברכה האמצעית שבה ארוכה, או במקום תפילה של שמונה עשרה ברכות מעין שמונה עשרה), ואומר – את הברכה האמצעית בנוסח זה: הושיעה את עמך את ישראל (על פי ירמיהו לא,ו), בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהן לפניך, ברוך אתה י'י שומע תפילה ותחנונים – ואומר לפניה שלוש ברכות ראשונות ולאחריה שלוש ברכות אחרונות (ירושלמי להלן, ואפשר שאף הברכות הללו קצרות), ובזה יוצא ידי חובת תפילה (תפילה קצרה זו אינה תפילה מיוחדת הנאמרת על-ידי אדם הנכנס לסכנה וצועק לה' שיצילנו מן הסכנה, שהרי אין לשון תפילה זו מתאימה לצורך זה. גם נוסחי התפילה החלופיים המובאים בתוספתא ובתלמודים (ראה להלן) אין להם עסק עם הסכנה. גם מן ההקשר שהקטע מובא בו במשנה ברור שלא זאת כוונת הדברים).
רבי יהושע אמר שתי הלכות בעניין תפילת שמונה עשרה: במצב רגיל, שלא במקום סכנה, מתפלל מעין שמונה עשרה. במצב של סכנה מתפלל תפילה קצרה מעין שמונה עשרה.
כל כתבי היד וקטעי הגניזה של המשנה ואף מקצת כתבי היד של הבבלי גורסים: 'תפילה קצרה מעין שמונה עשרה'. רק מקצת כתבי היד של הבבלי ודפוסיו גורסים: 'תפילה קצרה' בלבד.
הגרסה בכתב היד הבכיר של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'הושע י'י', ובכתב היד הבכיר השני של המשנה ובקטע גניזה אחר של המשנה: 'הושיעה י'י''. הגרסה בשני כתבי היד הבכירים של המשנה ובקטעי גניזה של המשנה: 'כל' ולא 'בכל'.
בשני כתבי היד הבכירים של המשנה, בקטע גניזה של המשנה ובכתב יד אחד של הבבלי הגרסה 'הציבור' במקום 'העיבור'.
בכתבי היד ובקטעי הגניזה של המשנה ובשני כתבי יד של הבבלי אין המילה 'יהיו'. כתבי היד וקטעי הגניזה של המשנה וכתב יד אחד של הבבלי אינם גורסים 'לפניך' אלא 'מלפניך'. בכתב היד הבכיר של המשנה הגרסה: 'העבר צורכיהם מלפניך'.
בכתב היד הבכיר של המשנה ובקטע גניזה של המשנה אין המילה 'ותחנונים', ובכתב היד הבכיר השני של המשנה ובקטע גניזה אחר של המשנה יש המילה.
גרסתו של בכיר עדי הנוסח של המשנה: "כל פרשת הציבור העבר צורכיהם מלפניך". גרסה זו נראית המקורית. 'פרשת הציבור' הן כיתות הפורשים מן הציבור. רבי יהושע תימצת את העמידה כולה בשתי חוליות מקבילות: תשועת ישראל (המשפט 'הושע ה' את עמך...') המשמשת מעין אחת עשרה ממכלול שתים עשרה ברכות הבקשה שבעמידה השלמה, וברכת הפָּרוֹשים (המשפט 'כל פרשת הציבור...') מעין ברכת המינים. תמצות העמידה לפי תוכנה הוא שגרם להתבלטותה החריגה של ברכת המינים. אבל שאר הנוסחאות שהוצעו בידי התנאים למי שמהלך במקום סכנה (תוספתא ברכות ג,ז) אינן כוללות מעין ברכת המינים, שלשיטתם המהלך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה שאינה מתיימרת לכלול מעין שמונה עשרה, ואינה אלא בקשת ישועה ותו לא.
ברכת המינים ביסודה לא היתה בגדר קללה לאובדן הפורשים מדרכי הציבור, אלא היתה בקשה מיוחדת שצורכיהם של פורשים אלה לא ייענו ותפילתם לא תתקבל. אף בתפילה הקצרה יש בקשה להעברת צורכיהם של הפורשים מלפני ה', מעין ברכת המינים בשלבה הראשון ("בין 'פרשת העיבור' לברכת המינים", "מקומראן עד קהיר", עמודים פה-צו).
אפשר שהמילים "פרשת העיבור" הן שיבוש של המילים: [ה]פָּר[וֹ]שׁ[וֹ]ת [ו]העָבוֹר[וֹת] - פורשי / מפרשי ימים (מפליגים בים) ועוברי דרכים, שהיו הנוסח המקורי של המשנה. הפירוש למילה "העבור" - 'עוברי דרכים' מופיע בשמו של מר עוקבא בכתב יד אחד של הבבלי (ראה להלן). אם נכונים הדברים, הרי שנוסח התפילה הזה מעיד על עצמו שהוא נאמר על ידי פורשי ימים ועוברי דרכים הנמצאים במקום סכנה.
הצורות 'פרוש' ו'עבור' נפוצות בארמית והן שמות במשקל בעלי מקצוע. "פרוש" בארמית - ירושלמי שבת ב,ו: "...רבי כהן אחוי דרבי חייה בר בא הוה פרוש", וירושלמי שבת יא,ה ומועד קטן ב,ו: "...לרבי הושעיה בירבי שמיי דהוה פרוש". "עבור" בארמית - ירושלמי תעניות ד,ח: "ולמה הוא קרי לון כפר ביש?" (ולמה הוא קורא להם כפר ביש (כפר רע)?) "דלא הוון מקבלין לעבור[י]א" (מפני שלא היו מקבלים עוברי דרכים). ב"תוספתא כפשוטה" זרעים עמוד 54 ושם הערה 84 עמד על המובן הכפול של 'פרוש' - הפורש מן הציבור והפורש לים. אפשר שהמובן 'הפורש מן הציבור' גרם לשיבוש 'הציבור' במקום 'העבור'.
הברכה האמצעית בנוסח התפילה שמציע רבי יהושע יש בה בקשה כללית על ישועת ישראל ועל צורכיהם של המהלכים במקום סכנה, ולכן היא מעין הברכות האמצעיות שבתפילה שהן בקשות מפורטות על צורכיהם של ישראל.
הלשון "צורכיהם מלפניך", בלא תיבת 'יהיו' או פועל אחר, אינו משפט חסר, שכן מצאנו כיוצא בו במקרא: "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ" (דברי הימים א כט,יב) - העושר והכבוד ניתנים ממך.
יש בנוסח התפילה הקצרה כאן דמיון לברכה האחרונה בסדרת הברכות שהכוהן הגדול מברך על קריאת התורה ביום הכיפורים: "עמך ישראל צריכין ליוושע מלפניך" וחותם: "ברוך אתה י'י שומע תפילה" (תוספתא יומא ג,יח ומקבילות בתלמודים).
לפי פירוש זה, משנה זו מתקשרת יפה לשתי המשניות הבאות. משנה זו מלמדת את נוסח התפילה הקצרה של הפרושות והעבורות, ושתי המשניות הבאות מלמדות את כוונת הלב שלהם בתפילה: המשנה הראשונה מהשתיים מדברת על העבורות ("היה רוכב על החמור") והמשנה השנייה מהשתיים מדברת על הפרושות ("היה יושב בספינה").
• • •
תלמוד
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת – אין לאדם להתפלל תפילת שמונה עשרה כמי שהוא קורא באיגרת (בשטר. - זה מובנה של 'איגרת' בירושלמי ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 231, הערה 59)), בלי כוונת הלב, שאינו מתפלל אלא כדי לצאת ידי חובתו.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוסי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'ר' יסא'. - רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): צריך לחדש בה דבר (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 נוסף 'חדש') בכל יום – בכל תפילת שמונה עשרה שאדם מתפלל הוא צריך להוסיף בה דבר חדש, ואין לומר רק את הנוסח הקבוע ("בכל יום" שלא בדיוק הוא, שצריך לחדש בכל תפילה, והוא אשגרה מהמאמרים שלהלן ("פירושים וחידושים בירושלמי")).
בימי האמוראים התפללו בנוסח קבוע, ולכן האמוראים הללו לא באו לפרש את דברי רבי אליעזר במשנה שהתנגד לתפילה בנוסח קבוע, אלא באו לומר מה ראוי לאדם המתפלל בנוסח קבוע לעשות כדי שתהיה תפילתו ראויה.
אחיתופל (הגילוני, יועץ דויד) היה מתפלל שלש תפילות חדשות בכל יום (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 בא משפט זה להלן אחרי מאמרו של רבי זעורא והפתרון שהוצע לו, וכך נכון הוא, שרבי זעורא מתייחס למה שאמר רבי יסא) – בכל יום היה מתפלל שלוש תפילות בנוסח חדש, שמעולם לא היה מתפלל בנוסח קבוע (דרשו את המילית "תופל" שבשמו של אחיתופל מלשון תפילה).
אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כל זמן דהוינא עביד כן – כל פעם שהייתי עושה כך (שהייתי מחדש בתפילה דבר, כמו שאמר רבי יסא), הוינא טעי – הייתי טועה, שהיה מתבלבל ולא היה יודע לחזור לתפילתו.
ומציעים מקור (כפיתרון לטעות של רבי זעורא): (ו)לית לך אלא כיי (בכתב יד רומי: '(ב)[כ]הדה') דמר – אין לך אלא כ(מימרה) ההיא שאומר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: ובלבד שלא יהא כקורא באגרת – אל תתפלל כמי שהוא קורא באיגרת, אבל אינך צריך לחדש בתפילה דבר, ואם תעשה כך, לא תטעה (בירושלמי לעיל ד,א השתמש רבי זעורא באותו סגנון כמו כאן וגם הציעו מקור כפיתרון באותו סגנון כמו כאן).
רבי אלעזר היה מתפלל תפילה חדשה בכל יום – באחת מהתפילות שהיה מתפלל בכל יום היה מחליף את הנוסח הקבוע של הברכות שבתפילה בנוסח חדש.
רבי אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום – באחת מהברכות שבתפילות שהיה מתפלל בכל יום היה מחליף את הנוסח הקבוע של הברכה בנוסח חדש.
בירושלמי כאן סיפרו על שלושה אישים שהתפללו בנוסח חדש בכל יום, וסידרו את מה שסיפרו בסדר פוחת והולך כסדר הדורות. בעוד שאחיתופל שהיה בימי המקרא היה מתפלל שלש תפילות חדשות בכל יום, רבי אלעזר שהיה בימי האמוראים היה מתפלל רק תפילה חדשה אחת בכל יום, ואילו רבי אבהו שהיה בדור שאחרי רבי אלעזר היה רק מברך ברכה חדשה בכל יום.
רבי אלעזר ורבי אבהו עצמם התפללו תפילה חדשה או ברכה חדשה בכל יום, אבל הם אמרו שאדם אינו צריך לחדש בתפילה דבר, ובלבד שלא יהא מתפלל כקורא באיגרת, מפני שלא כל אחד יכול לחדש בתפילה דבר ולא יטעה, ובוודאי שלא להתפלל תפילה חדשה או ברכה חדשה בכל יום.
בבבלי ברכות כט,ב אמרו: "רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע" וכו'. - מאי "קבע"?
אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי (מי שמתפלל ונראה כאדם שרוצה להיפטר ממשא כבד שעליו).
ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים (אלא ממלמל אותה).
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: כל שאינו יכול לחדש בה דבר (שאומר רק את הנוסח הקבוע). - אמר רבי זירא: אנא יכילנא לחדושי בה מילתא, ומסתפינא דלמא מטרידנא.
אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו: כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה (מי שאינו מתפלל עם דמדומי חמה מראה שתפילתו משא עליו, ולכן הוא ממהר להתפלל קודם הזמן המובחר כדי להשליך את המשא מעליו), דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצווה להתפלל עם דמדומי חמה.
בבבלי הביאו את דברי האמוראים הללו כפירוש לדברי רבי אליעזר במשנה, שכן הבבלי לא ראה את דברי רבי אליעזר כחולקים על דברי רבן גמליאל ורבי יהושע לעיל שאדם צריך להתפלל במטבע קבוע.
רבי יוסי ציידניא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב ציידן בחוף הכינרת) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לפני תפילתו – לפני שאדם מתחיל את תפילת שמונה עשרה, הוא אומר: "י'י, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהילים נא,יז) – לשון בקשה: גרום לי לפתוח את שפתיי ואת פי, שאוכל להלל אותך בהם. ובפתיחת התפילה משמעות הבקשה הזו: תן לי את היכולת לבטא בשפתיי את דברי התפילה. לאחר תפילתו – אחרי שאדם מסיים את תפילת שמונה עשרה, הוא אומר: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, י'י צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהילים יט,טו) – אני מבקש, שדבריי היוצאים מפי ומליבי יהיו רצויים לפני ה', שהוא מבטחי וגואלי בהיותי במצוקה ובשעבוד. פסוק זה נאמר בסוף שמונה עשר המזמורים שבראשו של ספר תהילים, שכנגדם תיקנו את שמונה עשרה הברכות שבתפילה (ירושלמי לעיל ד,ג), ולכן ראוי פסוק זה לאומרו בסוף תפילת שמונה עשרה.
רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - בכתב יד רומי: 'ר' יונה') אמר תרויהון (צריך לומר: 'תריהון'. ובכתב יד רומי: 'תרתיהון' - שתיהן (שני הדברים)) קומי צלותיה – אמר שניהם (שני הפסוקים האלה) לפני תפילתו.
רבי יוחנן, שאמר את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי..." לאחר תפילתו, הסב אותו לשעבר: אמרי פי שאמרתי. ורבי יודן, שאמר את הפסוק הזה לפני תפילתו, הסב אותו להבא: אמרי פי שאני עתיד לומר. כך אמרו בבבלי ברכות ט,ב: האי "יהיו לרצון אמרי פי" - משמע דאמרי ומשמע דבעינא למימר / משמע מעיקרא ומשמע לבסוף.
בבבלי ברכות ד,ב ו-ט,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: בתחילה (בתחילתה של כל תפילה) הוא אומר: "ה', שפתיי תפתח..." (תהילים נא), ולבסוף הוא אומר: "יהיו לרצון אמרי פי..." (תהילים יט).
אפשר שרבי יודן, שאמר את שני הפסוקים לפני התפילה, אמר את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי..." קודם, לאחר ברכת הגאולה, כסיום לחטיבת ברכות קריאת "שמע", וכאסמכתא לחתימת ברכה זו בנוסח ארץ ישראל: "ברוך אתה ה' צור ישראל וגואלו", ורק לאחר מכן פתח בתפילת העמידה בפסוק "ה', שפתיי תפתח...". רבי יוחנן התנגד לנוהג זה משום שדגל בסמיכת גאולה לתפילה ללא הפסק של פסוק לאחר חתימת ברכת הגאולה, ולכן העביר את "יהיו לרצון אמרי פי..." לסוף התפילה, כסיום לעמידה דווקא. יצוין שהפסוק "יהיו לרצון אמרי פי..." משמש בירושלמי ברכות א,א כהוכחה לסמיכת גאולה לתפילת שחרית ("ברכות פרק ראשון", עמוד 152).
• • •
מציעים מחלוקת: היה עומד (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'ומתפלל', או כמו בקטע בולוניה 2: 'בתפילה') ונזכר שהתפלל – התחיל להתפלל את תפילת העמידה ונזכר שכבר התפלל את התפילה שהתחיל, - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: חותך – רשאי להפסיק להתפלל מיד כשנזכר שהתפלל, ואפילו באמצע ברכה, ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: אינו (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 וברש"ס אין מילה זו) חותך – אינו רשאי להפסיק להתפלל, אלא חייב לגמור את התפילה, מפני שגנאי הוא להתחיל להתפלל לפני ה' ולהפסיק באמצע (לפי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2 ורש"ס אין מחלוקת בין רב ושמואל).
תופעה דומה של חילוף נוסח בכתבי היד בהצעת דברי רב ושמואל בירושלמי ברכות נמצאת גם להלן ד,ז ("צריך לחדש בה דבר"); ז,ד ("היה יושב ואוכל בשבת ושכח ולא הזכיר של שבת"); ט,א ("צריך לומר: 'אתה'").
בבבלי ברכות כא,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: היה עומד בתפילה ונזכר שהתפלל - פוסק (מפסיק), ואפילו באמצע ברכה.
יש מחלוקת בין שני התלמודים בדעתו של שמואל, שבבבלי אמרו שלשמואל "פוסק" (="חותך" שבירושלמי), ובירושלמי אמרו "אינו חותך" (לפי כתב יד רומי אין מחלוקת בין התלמודים). דעתו של רב בירושלמי ("חותך") לא נזכרה כלל בבבלי.
שמעון בר ווא (בר אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): וולואי (מילה להבעת תקווה או משאלה) שיתפלל אדם (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'הלווי מתפללין', וכן להלן) כל היום – שיתפלל ויחזור ויתפלל כל היום. למה? שאין תפילה מפסדת – תפילה אינה גורמת הפסד וחיסרון למי שמתפלל. ולכן, לדעת רבי יוחנן, אם היה עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל - רשאי לגמור את התפילה.
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוסי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'ר' יסא'. - רבי אסי, אמורא ארץ ישראל בדור השלישי): לית מילתיה דרבי יוחנן אמרה: – (וכי) אין דבריו של רבי יוחנן אומרים: ספק נתפלל, ספק לא נתפלל - אל (נראה שמילה זו יתירה, והיא אשגרה מהמימרה של רבי אבהו בשם רב יוחנן להלן. ובכתב יד רומי חסר כאן) יתפלל?! (בתמיהה) – וכי אין להסיק מדבריו של רבי יוחנן שיתפלל אדם כל היום, שאם אינו יודע האם התפלל או שמא לא התפלל - רשאי לחזור ולהתפלל?! (שהרי אם כשוודאי התפלל - חוזר ומתפלל, כל שכן כשספק התפלל - חוזר ומתפלל) ולא אגיבֵהּ – ולא השיבוֹ (רבי יסא לרבי זעירא על שאלתו, מפני שפשוט הוא שכך יש להסיק מדבריו של רבי יוחנן, וכמו שאמרו בירושלמי לעיל א,א).
ומציעים מסורת: אתא – בא רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ואמר בשם רבי יוחנן: ספק נתפלל, ספק לא נתפלל - אל יתפלל – המסורת שמסר רבי אבהו המיוחסת לרבי יוחנן דוחה את מה שהסיק רבי זעירא מדבריו של רבי יוחנן.
ומציעים מסורת שונה: רבי חנינא (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לא אמר כן – לא אומר כך (כמו שאמר שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן), אלא בעיין (בעון) קומי – שואלים (שאלו) לפני רבי יוחנן: ספק נתפלל, ספק לא נתפלל? – מה הדין במקרה זה? אמר לון: – אמר להם (רבי יוחנן): וולואי שמתפללין כל היום. למה? שאין תפילה מפסדת – ולכן ספק נתפלל ספק לא נתפלל - יתפלל. רבי חנינא מציע מסורת המיוחסת לרבי יוחנן השונה מהמסורת שמסר שמעון בר ווא והחולקת עליה מצד אופן אמירת הדברים, שלפי שמעון בר ווא אמר רבי יוחנן את דבריו שיתפלל אדם כל היום במימרה רגילה, ולפי רבי חנינא אמר רבי יוחנן את דבריו בתשובה לשאלה ששאלו לפניו. כמו כן, המסורת שמציע רבי חנינא המיוחסת לרבי יוחנן חולקת על המסורת שמסר רבי אבהו המיוחסת לרבי יוחנן.
בסוגיות רבות, נוסח המסורת המוצעת במונח "אתא" קרוב מאוד לנוסח הקביעה הקודמת, שאותה באה מסורת "אתא" לאשר או לדחות, וייתכן שיש בכך כדי להסביר את השיבושים שנוצרו לעיתים בקרבת המונח, כנראה בשל אשגרה. למשל, כאן, שהדברים אינם מובנים, שהרי מסקנתו של רבי זעירא נראית כהיפוכה של זו המתבקשת מדברי רבי יוחנן. נראה קרוב לוודאי שדברי רבי זעירא השתבשו בעקבות מסורת "אתא", ובדברי רבי זעירא צריך לומר: 'לית מילתיה דרבי יוחנן אמרה: ספק נתפלל, ספק לא נתפלל - יתפלל' ("'אתא ר' פלוני'", "מחקרי תלמוד" ג, עמודים 514-515 והערה 67).
בירושלמי ברכות א,א אמרו: רבי זעירא בשם רב ירמיה: ספק התפלל, ספק לא התפלל - אל יתפלל. - ודלא כרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למה? שאין תפילה מפסדת.
ובבבלי ברכות כא,א אמרו: רבי אלעזר אמר: ספק התפלל, ספק לא התפלל - אינו חוזר ומתפלל. ורבי יוחנן אמר: ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
בירושלמי כאן הביאו את דברי רבי יוחנן שיתפלל אדם כל היום לאחר שהציעו את מחלוקת רב ושמואל בעניין "היה עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל", ובבבלי הביאו את דברי שמואל לאחר שהביאו את דברי רבי יוחנן.
מציעים מחלוקת אמוראים: היה עומד ומתפלל בשבת ושכח של השבת (בכתב יד רומי: 'היה עומד ונתפלל של שבת'. ובהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'היה עומד ומתפלל בשבת ושכח'. ואפשר שהגרסה במסירה שלפנינו היא כפל גרסה של שתי הגרסאות הללו: 'בשבת ושכח / של שבת') והזכיר של החול – שהתחיל בטעות לומר ברכה מהברכות האמצעיות שבתפילה של יום חול במקום הברכה האמצעית ("קדושת היום") שבתפילה של השבת, - רבי חונא (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: איתפלגון – נחלקו רב נחמן בר יעקב (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי.- בכתב יד רומי: 'בר יצחק') ורב ששת (אמורא בבלי בדור השני והשלישי), חד אמר: – (חכם) אחד אומר: חותך את הברכה – רשאי להפסיק את הברכה של חול שהתחיל בה, ואומר את הברכה של השבת, וחרנה (בכתב יד רומי: 'וחד') אמר: – ו(החכם) האחר אומר: גומר את הברכה – אינו רשאי להפסיק את הברכה של חול שהתחיל בה, אלא חייב לגמור את כל הברכה, ואחר כך אומר את הברכה של השבת.
וקובעים: הכל מודים – האמוראים שנחלקו מסכימים, ב"חונן הדעת" שהוא גומרה – אם התחיל בטעות לומר את ברכת דעת, שחתימתה "חונן הדעת", שהיא מהתפילה של יום חול, אינו רשאי להפסיק אותה, אלא חייב לגמור אותה, ואחר כך אומר את הברכה של השבת, ולא נחלקו האמוראים אלא בשאר הברכות של חול.
ומציעים קשר בין הקביעה הזו לדברי תנא: ותא (צריך לומר: 'ותייא'. ובכתב יד רומי: 'ואתייה') כרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – ו(הקביעה שהכל מודים ב"חונן הדעת" שהוא גומרה) באה (הולכת) כרבי (כדעתו של רבי), דרבי אמר: תָּמֵיהַּ אני היאך בטלו "חונן הדעת" בשבת? – למה תיקנו חכמים תפילה של שבע ברכות בלבד לשבת וביטלו את ברכת דעת? והרי אדם צריך לבקש על הדעת גם בשבת! מפני שאם אין דיעה (שכל, הבנה), מניין תפילה? – הרי שאדם צריך לבקש בתחילת התפילה שהקב"ה יחונן אותו בדעת, כדי שיידע להתפלל. ולכן, אף על פי שאין לאדם לבקש את צרכיו בשבת בתפילה, מכל מקום הבקשה על הדעת היתה ראויה להיאמר בשבת בפתיחת הברכות האמצעיות שבתפילה. נמצא, שכשאדם מתחיל בטעות לומר בשבת את ברכת דעת, אין הוא אומר ברכה שאין ראוי לאומרה בשבת, ולכן גומרה.
בבבלי ברכות כא,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: היה עומד בתפילה ונזכר שהתפלל - פוסק (מפסיק), ואפילו באמצע ברכה. - איני? והאמר רב נחמן: כי הווינן בי רבה בר אבוה (אמורא בבלי בדור השני), בען מיניה, הני בני בי רב דטעו ומתחילי דחול בשבת, מהו שיגמרו? ואמר לן: גומרים כל אותה ברכה! - הכי השתא! התם - גברא בר חיובא הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו (להתפלל כל שמונה עשרה ברכות) משום כבוד שבת (וקבעו נוסח תפילה מקוצר), אבל הכא - הא צלי ליה.
בעניין "היה עומד ומתפלל בשבת והזכיר של חול" הביאו בבבלי רק דיעה אחת שגומר את הברכה. בבבלי לא חילקו בין ברכת "חונן הדעת" לשאר הברכות, ובכל הברכות גומר את הברכה. בשני התלמודים נזכר רב נחמן (רב נחמן סתם הוא בר יעקב) בקשר עם עניין זה. בירושלמי לא נתבררו שמות החולקים בעניין זה, אולם בבבלי אמרו בפירוש שרב נחמן הוא האומר "גומר", ומכאן שרב ששת אומר "חותך".
אמר רבי יצחק (בכתב יד רומי: 'ר' פנחס'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): גדולה (חשובה) היא הדיעה שהיא ממוצעת (נמצאת באמצע) בין שתי הזכרות – היא נזכרת בין שני שמות של ה', וזה מורה על מעלת הדיעה, שנאמר (בתפילת חנה. - בכתב יד רומי: 'ומה טעם'): "כִּי אֵל דֵּעוֹת י'י" (שמואל א ב,ג) – ה' יודע הכל. בפסוק זה כתובה המילה "דיעות" בין השם "אל" ובין השם "י'י".
ומציעים לימוד חלופי עלום שם: אית דבעי משמעינה מן הדא: – יש (מי) שרוצה לשמוע (ללמוד) אותה (שגדולה היא הדיעה, שהיא נזכרת בין שני שמות של ה') מזאת (מהפסוק הזה): "אָז תָּבִין יִרְאַת י'י וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" (משלי ב,ה) – בפסוק זה כתובה המילה "דעת" בין השם "י'י" ובין השם "אלוהים".
בבבלי ברכות לג,א אמרו: אמר רבי אמי: גדולה דיעה, שניתנה בתחילת ברכה של חול. ואמר רבי אמי: גדולה דיעה שניתנה בין שתי אותיות (שמות של ה'), שנאמר: "כי אל דיעות ה'" (שמואל א ב).
ובבבלי סנהדרין צב,א אמרו: אמר רבי אלעזר: גדולה דיעה, שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר: "כי אל דיעות ה'" (שמואל א ב).
ובמדרש שמואל ה,ט נאמר: "כי אל דיעות ה'" (שמואל א ב,ג) - אמר רבי: תמיה אני היאך ביטלו "חונן הדעת" בשבת? שאם אין באדם דעת, היאך הוא מתפלל? - אמר רבי פינחס: גדולה היא הדעה שהיא ממוצעת בין שתי אזכרות, "אז תבין יראת ה' ודעת אלוהים תמצא" (משלי ב,ה), ואומר: "כי אל דיעות ה'".
• • •
תלמוד
רבי שמעון בר אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כל הדרך (גרסת כמה ראשונים: 'הדרכים') בחזקת (במצב של) סכנה – ולכן כל המהלך בדרך - מתפלל תפילה קצרה מעין שמונה עשרה, כדין המהלך במקום סכנה.
ומספרים: רבי יניי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), כד הוה נפיק לאכסניא, הוה מפקד גו ביתיה – כאשר (בשעה ש-, כל אימת ש-) היה יוצא לארץ זרה (לחוץ לארץ (מקור המילה 'אכסניא' ביוונית)), היה מצווה לביתו (מסר צוואה לבני ביתו (על אופן חלוקת רכושו לאחר מותו), כי היה יוצא למקום סכנה).
ומספרים עוד: רבי מנא, כד הוה אזיל מסחי במרחץ שהיא ניסוקת (בכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו), הוה מפקד גו ביתיה – כאשר (בשעה ש-, כל אימת ש-) היה הולך לרחוץ במרחץ שמובערת בו אש, היה מצווה לביתו (כי היה הולך למקום סכנה, שבמרחץ שמובערת בו אש יש סכנה בשל האש ובשל מפולת. - בבתי המרחץ בתקופה הרומית היה חדר חם, שרצפתו היתה מוגבהת מעל עמודים, ובאמצעות תנור שנמצא במפלס נמוך מרצפת החדר החם היו מרתיחים מים בדודים, והיו מזרימים את אדי המים לחלל בין העמודים שהיה מתחת לרצפת החדר החם ולחללים בתוך הלבנים שהיו בקירות החדר, וכך חומם החדר החם הן מרצפתו והן מקירותיו. בחדר החם היו גם אמבטיות שמולאו במים חמים שחוממו מעל לתנורים. - בירושלמי ברכות ט,ד אמרו: "נכנס למרחץ מתפלל שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו אומר: יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי, שתצילני משריפת האש ומהיזק החמין (נזק הנגרם מחום המרחץ) ומן המפולת (קריסה של רצפת החדר החם לתוך החלל שמתחתיה), ואל יארע דבר בנפשי, ואם יארע תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי, ותצילני מזו ומכיוצא בו לעתיד לבוא. כשהוא יוצא אומר: מודה אני לפניך, י'י אלהיי, שהצלתני מן האור. - אמר רבי אבהו: הדא דאת אמרת - במרחץ שהיא ניסוקת, אבל במרחץ שאינה ניסוקת - אינו אומר אלא מהיזק חמין בלבד". - הסיפורים על רבי יניי ורבי מנא לא הובאו בהקשר לדברי המשנה שהמהלך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה. - נראה שהמילים 'במרחץ שהיא ניסוקת' נוספו על הגיליון על פי הירושלמי ברכות ט,ד ואחר כך נכנסו לפנים (וכן כתב רא"מ לונץ), שכן המשפט הזה יש בו ערבוב לשונות: ראשו וסופו ארמית ואמצעו עברית).
רבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בריה ד- – בנו של רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בר אבא שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כל החולי (החולִי (המחלה) / החולֶי (החולה). גרסת כמה ראשונים: 'החולים') בחזקת (ה)סכנה – כל החולים עלולים למות (מאמר זה הובא כאן בשל דמיונו למאמר לעיל).
בקוהלת רבה פרשה ג [ב] ב נאמר: אמר רבי לוי: בשלושה מקומות השטן מצוי לקטרג: השרוי בבית המרועע, והמהלך בדרך יחידי, והמפרש בים הגדול. - רבי שמעון בר אבא בשם רבי חנינא: כל הדרך בחזקת סכנה. - רבי ינאי, כד הוה נפיק לאיסטרטה (לדרך), הוה מפקד גו ביתיה. רבי מונא, כד הוה נחית למסחי במרחץ דהיא ניסוקת, הוה מפקד גו ביתיה. - רבי חלבו ורבי שמעון בר אבא בשם רבי יהושע בן לוי: כל החולים בחזקת סכנה.
ושם פרשה ד [ט] א נאמר: רבי מאיר, כד הווה חמי חד נפיק לאיסטרטא, הווה צווח ליה: זיל, שלם עלך מרי מיתה (לֵך, שלום עליך בעל מיתה).
מה פירוש נוסח התפילה הקצרה שמציע רבי יהושע במשנה? -
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אסא (בכתב יד רומי: 'ר' בא'): כל מה ששליח ציבור עובר לפני התיבה ותובע צרכי עמך לפניך – המתפלל תפילה קצרה מבקש מה' שייתן את כל הצרכים של עם ישראל ששליח הציבור הפורש מן הציבור ועובר לפני התיבה תובע מלפני ה' (נראה שיש לגרוס: 'העובר', 'תובע', 'מלפניך' (=מאיתך, ממך)). מכיוון שהמהלך במקום סכנה אינו יכול לומר את התפילה השלימה, הוא אומר תפילה קצרה המביעה את הסתמכותו על תפילתו השלימה של שליח הציבור (מימרה זו אינה נוסח חלופי לתפילתו של רבי יהושע אלא פירוש לה).
פירוש הירושלמי מכוון לגרסת בכיר עדי הנוסח של המשנה: "כל פרשת הציבור העבר צורכיהם מלפניך". אף אמוראי ארץ ישראל גרסו כנראה כך, ולשון "פרשת הציבור העבר" דרשו על שליח הציבור, הפורש הימנו בכך שעובר לפני התיבה, ושם הוא תובע צורכי עמך לפניך. אך לפי זה נמצאו חלקי המשפט מנותקים זה מזה, כי חסר קישור בין 'שליח ציבור העובר' לבין 'צורכיהם מלפניך', שהרי גם האמוראים לא גרסו לשון 'יהיו'. לכן הוצרכו להוסיף על המשנה לשון 'תובע', כדי שיהיה המשפט בנוי: כל מה שהפורש מן הציבור בעוברו לפני התיבה תובע צורכי עמך מלפניך ("בין 'פרשת העיבור' לברכת המינים", "מקומראן עד קהיר", עמוד צח).
ייתכן שבירושלמי קראו במשנה 'פרשת העָבוֹר' ופירשו: 'עָבוֹר' הוא שליח ציבור העובר לפני התיבה, ו'פרשת העבור' היא מה ששליח הציבור מפרש ושואל את צורכי העם מלפני ה'. הוסיפו את המילים 'עובר לפני התיבה' על השם הפשוט 'שליח ציבור' כדי לפרש את המילה הקשה שבמשנה ("עוד על 'פרשת העיבור'", "מקומראן עד קהיר", עמוד קו).
בבבלי ברכות כט,ב אמרו: מאי "פרשת העיבור"? - [בכתב יד אחד של הבבלי נוסף: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: פרשת עוברי דרכים. ו]אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עֶברה (כעס) כאישה עוברה (הרה), יהיו כל צורכיהם לפניך. איכא דאמרי: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה, יהיו כל צורכיהם לפניך.
לפי ביאורו של מר עוקבא, "פרשת העיבור" מכוון לעֶברה שה' מתמלא כשישראל עוברים על דברי תורה (החלוקה של דברי מר עוקבא לשני לשונות נפרדים אינה ברורה, שהרי ודאי לא נתמלא ה' עֶברה אלא משום שעברו על דברי תורה). ביאור זה מעורר תמיהה רבה וקשה: מדוע דווקא המהלך בדרך צריך להתייחס בתפילתו למצבים השליליים הללו? וכיצד משמש עניין העֶברה והעבירה כמעין העמידה? בדברי מר עוקבא אין כלל התייחסות ללשון 'פרשת', ולשון 'עבר' דרש במובן עֶברה ועבירה. אפשר שמר עוקבא גרס "פרשת הציבור העבר", ודרש את הביטוי על פרישת הציבור מדרך התורה בעוברו עבירות הממלאות את ה' עֶברה ("בין 'פרשת העיבור' לברכת המינים", "מקומראן עד קהיר", עמודים צח-קב).
רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. - בכתב יד רומי אין שתי מילים אלו) שאמר בשם מנחם דגלייא (תנא בדור החמישי, מיישוב בשפלת יהודה, סמוך לעקרון המקראית): זה שעובר (בכתב יד רומי: 'שהוא עובר') לפני התיבה – שליח הציבור התובע מה' את הצרכים של עם ישראל (כמו שאמרו לעיל), אין אומרים לו – כשעומדים בתפילה ומעבירים (מורידים) אותו לפני התיבה: "בוא והתפלל!", אלא אומרים לו: "בוא וקְרַב!" - ויש לדרוש את המילה "קרב" כך: עֲשֵׂה קרבינו! – עשה מלחמתנו! עשה צרכינו! – התפלל על צרכינו! עשה מלחמותינו! – הילחם בשבילנו! פייס בעדינו! – דַּבֵּר טובות עלינו!
"עשה מלחמותינו" נכנס לפנים מעל הגיליון, והוא פירוש על "עשה קרבינו", ש"קרבינו" הוא מן "קרב" במשמע מלחמה. ולפי זה, הדרשה שלפנינו דורשת "קְרַב" בשלוש פנים: מלחמה, תפילה (="צרכינו") ופיוס, כמו שדרשו בבראשית רבה מט,ח ו-צג,ו.
קרוב לוודאי, שמנהגם לומר לשליח ציבור: "קְרַב", הוא לשון קצרה במקום: קרב אל התיבה! ("פירושים וחידושים בירושלמי").
"קרוב" בארמית גלילית הוא שליח ציבור המתפלל. "קרוב" בארמית גלילית ושומרונית הוא לוחם. לכן דרשו כאן ששליח הציבור הוא לוחם.
בבראשית רבה מט,ח נאמר: "וייגש אברהם" וגו' - רבי יודה ורבי נחמיה ורבנין - רבי יודה אמר: הגשה למלחמה... רבי נחמיה אמר: הגשה לפיוס... רבנין אמרין: הגשה לתפילה... - רבי פינחס ורבי לוי ורבי יוחנן משום מנחם דגליא: זה שעובר לפני התיבה אין אומרים לו: "בוא ועשה (עבודתך, שליחותך)" (כמו שאומרים בכלל לאדם שמבקשים ממנו לעשות דבר מה), אלא: "בוא וקרב" - בוא ועשה מלחמתנו, בוא ועשה קְרָבָן (מלחמתם) של הציבור.
ומביאים ברייתא: אחרים אומרים: המהלך במקום סכנה - מתפלל תפילה קצרה בנוסח זה: צורכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה – הם במצב של צער, מרוב הדוחק והטרדה, ולכן אין להם יכולת הריכוז להביע את כל צורכיהם בבירור ובמפורט כראוי, אלא יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שתתן לכל ביריה (יצור) ובריה צרכיה ולכל גויה (גוף) וגויה די (בכתב יד רומי אין מילה זו) מחסורה – מה שהיא חסרה, כל צרכיה, "ברוך י'י כי שמעת קול תחנוניי" (תהילים כח,ו. - בכתב יד רומי אין פסוק זה. נראה שפסוק זה במסירה שלפנינו הוא אשגרה בטעות מחתימת הברכה האמצעית של מעין שמונה עשרה שבירושלמי לעיל ד,ג), ברוך אתה י'י שומע תפילה.
ופוסקים הלכה: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) אמר: הלכה כאחרים – פסק ההלכה הוא כדברי אחרים, שהמהלך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה בנוסח שמציעים אחרים.
בתוספתא ברכות ג,ז שנו: היה מהלך במקום סכנה וליסטין - מתפלל תפילה קצרה. - אי זו היא תפילה קצרה? רבי ליעזר אומר: עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליריאיך, והטוב בעיניך עשה, ברוך שומע תפילה. - רבי יוסה אומר: שמע לתפילת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם, ברוך שומע תפילה. - רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שמע קול צעקת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם, ברוך שומע תפילה. - אחרים אומרים: צורכי עמך מרובים ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו, שתיתן לכל אחד ואחד צרכיו ולכל גוויה וגוויה די מחסורה, ברוך שומע תפילה.
בבבלי ברכות כט,ב אמרו: תנו רבנן: המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפילה קצרה. ואיזה היא תפילה קצרה? רבי אליעזר אומר: עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה' שומע תפילה. רבי יוסי אומר: שמע שוועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם, ברוך אתה ה' שומע תפילה. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שמע צעקת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם, ברוך אתה ה' שומע תפילה. אחרים אומרים: צורכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו, שתיתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גוויה וגוויה די מחסורה, ברוך אתה ה' שומע תפילה. - אמר רב הונא: הלכה כאחרים.
בברייתא שבתוספתא ובבבלי מובאות דיעות נוספות בדבר ניסוחה של התפילה הקצרה שמתפללים במקום סכנה. רבי אליעזר, שמתנגד שאדם יתפלל בנוסח קבוע, מציע נוסח של תפילה שאינו קשור לעניינים הנידונים בלשון הקבועה של התפילה. רבי יוסה ורבי אלעזר ברבי צדוק מציעים נוסחים שהם מעין ברכת תפילה (הברכה האחרונה מהברכות האמצעיות, שחתימתה "שומע תפילה") ואינם מעין כלל הברכות האמצעיות. ואילו אחרים מציעים נוסח שהוא מעין כלל הברכות האמצעיות, בדומה לרבי יהושע. בשני התלמודים פסקו הלכה כאחרים.
אף שאין דעת רבי אליעזר נוחה מיחיד שמתפלל בנוסח קבוע, לא נמנע מלתקן תפילה קבועה למי שמהלך במקום סכנה, שאדם המוצא את עצמו במצב כזה אין דעתו שלימה עליו לסדר תפילתו, ומוטב לו שיתפלל בנוסח קבוע משלא יתפלל כלל או משיתפלל בסגנון מגומגם.
התפילות הקצרות שנתייחסו לאלה החכמים לא נתחברו מהם, אלא כל אחד ואחד השתמש באחת מהתפילות הקצרות שהיו שגורות בימיהם. וכשנשווה תפילה קצרה של רבי יוסי לזו של רבי אלעזר בר צדוק, נראה שאין ביניהן אלא חילוף מילה אחת, והרי הדבר ברור ששניהם היתה לפניהם תפילה זו אלא שגרסוה בשינויים קטנים. ואפילו תפילתו של רבי אליעזר שסגנונה שונה הרבה משאר התפילות הקצרות, נראה שלא הוא חיברה, ששני החלקים הראשונים שלה ('עשה... ותן...') כבר השתמשו בהם הנוצרים הראשונים בתפילתם, ואין ספק שהם יסדו תפילתם על תפילה קצרה שהיתה נהוגה בישראל בימיהם, ואולי כבר הרבה דורות קודם לדור רבי אליעזר ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי ברכות ג,א אמרו: תניא: אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך... ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפלה קצרה.
רב חסדא אמר: [ואומר (הושלם על פי כתב יד רומי)] שלש ברכות הראשונות ושלש ברכות האחרונות – המתפלל תפילה קצרה צריך לומר לפניה שלוש ברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה ולאחריה שלוש ברכות האחרונות של תפילת שמונה עשרה (אפשר שהוא מקצר את הברכות הראשונות ואת הברכות האחרונות, שהרי אנו עוסקים בתפילה קצרה שאומר מי שמהלך במקום סכנה).
בבבלי ברכות ל,א אמרו: מאי איכא בין "הביננו" לתפילה קצרה? - "הביננו" - בעי לצלויי שלוש קמייתא ושלוש בתרייתא, וכי מטי לביתיה / ליישוב לא בעי למהדר לצלויי; תפילה קצרה - לא בעי לצלויי לא שלוש קמייתא ולא שלוש בתרייתא, וכי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי.
סתם הבבלי חלוק על רב חסדא הבבלי שהובא בירושלמי, ואפשר שסתם הבבלי הזה מאוחר הוא. בבבלי לא תפסו את התפילה הקצרה כתפילת שמונה עשרה מקוצרת אלא כתפילה חלופית במקום תפילת שמונה עשרה, מה שאין כן בירושלמי. אפשר שמשום כך מקצת כתבי היד של הבבלי ודפוסיו גורסים במשנה: 'תפילה קצרה' בלבד, בלא תוספת המילים 'מעין שמונה עשרה'.
בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמוד קלה) נאמר: ואם יהיה במקום שהוא מתיירא מליסטין או מכל דבר, יתפלל תפילה קצרה - שלוש ברכות הראשונות ומעין שמונה עשרה, ויסיים בשלוש ברכות האחרונות.
• • •
מציעים נוסחים חלופיים עלומי שם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: מתפלל ואחר כך תובע צרכיו – אדם שרוצה לבקש בתפילה על צרכיו הפרטיים, צריך להתפלל תפילה משל עצמו ואומר בתפילתו דברי שבח לה' לפני שהוא מבקש על צרכיו, ואית תניי תני: – ויש תנא (ש)שונה: תובע צרכיו ואחר כך מתפלל – אומר בתפילתו דברי שבח לה' אחרי שהוא מבקש על צרכיו. לדעת שני התנאים האלה, אין אדם רשאי לבקש על צרכיו הפרטיים בתפילת שמונה עשרה, שהתפילה הזו היא בקשות על צורכיהם של ישראל ולא צורכי היחיד.
ומציעים מקורות לדיעות האלה: מאן דמר: – מי שאומר: מתפלל ואחר כך תובע צרכיו - שנאמר: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" ואחר כך "וְלִפְנֵי י'י יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהילים קב,א) – המזמור הוא תפילה של אדם המתפלל ושופך שיח (מתלונן וזועק) לפני ה'. ומסדר הדברים בכתובת במזמור זה יש ללמוד שאדם צריך לומר בתפילתו דברי שבח לה' ('יעטוף', ואין עטיפה אלא תפילה (מדרש תהילים קב,א)) לפני שהוא מבקש על צרכיו ('ישפוך שיחו'), ומאן דמר: – ומי שאומר: תובע צרכיו ואחר כך מתפלל - שנאמר (בתפילת שלמה בחנוכת המקדש): "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה" ואחר כך "וְאֶל הַתְּפִלָּה" (מלכים א ח,כח) – שלמה התפלל לה' שיקבל את הזעקה של בקשתו ואת תפילתו. "הרינה" היא בקשת הצרכים שבתפילה, ו"התפילה" הם דברי השבח לה' שבתפילה, ומסדר הדברים יש ללמוד שאדם צריך לומר בתפילתו דברי שבח לה' אחרי שהוא מבקש על צרכיו.
ומציעים פסיקה הלכתית: דברי חכמים – ההלכה בעניין הנידון לפני כן היא כמימרה האמוראית להלן, רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): יחיד תובע (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'שומע', ומגיה תיקן 'תובע') צרכיו ב"שומע תפילה" – אדם רשאי לבקש על צרכיו הפרטיים בתפילת שמונה עשרה בברכת תפילה שחתימתה "שומע תפילה", ואינו צריך להתפלל תפילה משל עצמו כדי לבקש על צרכיו.
בתוספתא ברכות ג,ו שנו: יכול, יהא שואל צרכיו ומסתלק (שיהא יוצא בתפילה שאינה כוללת שבח)! - פירש בשלמה, שנאמר: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" וגו', "רינה" - זו רינה, שנאמר: "רננו צדיקים בה', לישרים נאווה תהילה" (רינה היא תהילה (קילוסים והלל)), "תפילה" - זו בקשה (על צרכיו של אדם).
ובבבלי ברכות לא,א אמרו: יכול, ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל! - כבר מפורש על ידי שלמה, שנאמר: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א ח), "רינה" - זו תפילה (נראה על פי התוספתא שצריך לומר: תהילה), "תפילה" - זו בקשה.
ובבבלי עבודה זרה ז,ב-ח,א אמרו: תניא: נחום המדי אומר: שואל אדם צרכיו (דברים הנצרכים לו שאינם נכללים בבקשות הקבועות שבסדר תפילת שמונה עשרה) ב"שומע תפילה"...
תניא: רבי אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל, שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהילים קב) (קודם הבעת צער ומצוקה, ואחר כך שפיכת שיחה), ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד). רבי יהושע אומר: מתפלל אדם ואחר כך ישאל צרכיו, שנאמר: "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד" (תהילים קמב) (קודם שפיכת שיחה, ואחר כך הזכרת הצרה).
ורבי אליעזר נמי הכתיב: "אשפוך לפניו שיחי"! - הכי קאמר: אימתי "אשפוך לפניו שיחי"? בזמן ש"צרתי לפניו אגיד" (קודם לכן). - ורבי יהושע נמי הכתיב: "תפילה לעני כי יעטוף"! - הכי קאמר: אימתי "תפילה לעני כי יעטוף "? בזמן ש"לפני ה' ישפוך שיחו".
מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, במאי קמיפלגי? - כדדריש רבי שמלאי, דדריש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, מנלן? ממשה, דכתיב: "ה' אלוהים, אתה החילות להראות את עבדך" וגו' (אלו דברי שבחו של מקום), וכתיב בתריה: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (דברים ג) (אלו דברי תחינה ובקשה); רבי יהושע סבר: ילפינן ממשה (קודם תפילה שיש בה שבחו של מקום, ואחר כך בקשה), ורבי אליעזר סבר: לא ילפינן ממשה, שאני משה דרב גובריה (שגדול כוחו, והוא היה יכול לשבח תחילה כראוי).
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא שואל אדם צרכיו ב"שומע תפילה". - אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו ב"שומע תפילה", אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה - אומר (בכל ברכה מהברכות האמצעיות יכול להוסיף ולבקש על ענייניו הפרטיים מעין עניינה של אותה ברכה). - אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו ב"שומע תפילה", אם יש לו חולה בתוך ביתו - אומר בברכת חולים (בקשה מיוחדת לחולה זה), ואם צריך לפרנסה - אומר בברכת השנים. - אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו ב"שומע תפילה", אם בא לומר (דברי תפילה ותחנונים) אחר תפילתו אפילו כסדר וידוי של יום הכיפורים - אומר.
בירושלמי הובאה מחלוקת התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע שבבבלי בלא ציון שמות הנחלקים (בלשון "אית תניי תני").
בירושלמי נאמרו טעמי התנאים מ"סתמא דגמרא" ("מאן דמר..."), ובבבלי עבודה זרה כבר מצאו הטעמים את מקומם בברייתא עצמה. וכבר מצינו בהרבה מקומות בבבלי ובירושלמי ששוני הברייתות הכניסו את פירושי האמוראים על משנתם של התנאים לתוך הברייתות, עד שלפעמים קשה להבדיל בין הפנים לפירוש, וכאן לולא דברי הירושלמי היינו חושבים שבעניין זה רבי אליעזר ורבי יהושע עצמם נתנו טעמים לדבריהם, אולם באמת האמוראים אמרו את הטעמים בברייתא שבבבלי. ולבסוף באו לידי מסקנה שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע האם אנו למדים סדר הדברים בתפילה ממשה או לא, ומוכח מזה שהם לא נתנו את הטעמים האלה לדבריהם. ונראה שמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע היא ביחיד ששואל צרכיו, ולא דנו בסדר התפילה הקבועה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
במדרש תהילים קב,ב נאמר: "תפילה לעני כי יעטוף" - רבי מאיר ורבי יוסי - חד מנהון אמר: תובע צרכיו ואחר כך מתפלל, שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו"; וחרנה אמר: מתפלל ואחר כך תובע צרכיו, שנאמר: "אשפוך לפניו שיחי" ואחר כך "צרתי לפניו אגיד" (תהילים קמב,ג), ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד,סג). - אמר רבי זעירא בשם רב הונא: הכל מודים שהוא תובע צרכיו ב"שומע תפילה".
ובדברים רבה ב,א נאמר: יכול, יהא תובע צרכיו ויוצא לו! - כבר פירש שלמה: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א ח), רינה - זו קילוסו של הקב"ה, ותפילה - צרכיו של אדם.
רבי אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה – בבית הכנסת. ומסבירים: ומה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בדברי ה' לבני ישראל לאחר עשרת הדיברות): "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ,כא) – בכל המקומות שאגרום שייזכר שמי, כלומר, שאתן רשות להזכיר שם את שמי, אבוא אל המזכיר את שמי ואברך אותו; ויש לפרש שהלשון "אזכיר את שמי" מכוונת לתפילות, - 'אשר תזכיר את שמי' אין כתוב כאן – שאילו היה כתוב כך, היתה כוונת הדברים: בכל המקומות שתתפלל לפניי, אלא "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר את שמי" – בכל המקומות שה' ירשה להתפלל לפניו, והכוונה לבתי כנסיות (בירושלמי להלן ה,א אמרו, שצריך אדם להתפלל בבית הכנסת רק כשיש ציבור שמתפללים בבית הכנסת, אבל כשאין ציבור שמתפללים בבית הכנסת והוא מתפלל ביחיד - טוב לו למי שמתפלל בביתו).
אמר רבי תנחום בר חנינא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בר חייה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): צריך אדם לייחד (לקבוע, להועיד) לו מקום בבית הכנסת להתפלל (בכתב יד רומי נוסף 'שם') – צריך שיהיה מקומו בבית הכנסת קבוע, ולא יתפלל פעם במקום אחד ופעם במקום אחר, שכשמתפלל במקום קבוע כוונתו מצויה ביותר. ומסבירים: ומה טעם (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה')? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (במרד אבשלום): "וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים" (שמואל ב טו,לב) – דוד בא עד ראש הר הזיתים שהיה רגיל להשתחוות שם לה' (שהיה שם מזבח או במה), - 'אשר השתחוה שם לאלהים' אין כתוב כאן – שאילו היה כתוב כך, היה פירוש הדבר, שהשתחווה שם פעם אחת, אלא "אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים" – פירוש הדבר, שהיה משתחווה שם תמיד, שדוד הקפיד להשתחוות במקום הקבוע לו להשתחוויה (בלשון המקרא משתמשים בצורה 'יקטול', המשמשת בעברית החדשה כזמן עתיד, כדי לציין פעולה שבהרגל, פעולה מתמשכת, או פעולה החוזרת ונשנית. הניגוד שבין צורת 'קטל' לצורת 'יקטול' אינו מסמן ניגוד של זמן אלא ניגוד בין פעולה חד פעמית לבין פעולה חוזרת ונשנית או פעולה של הרגל).
בבבלי ברכות ו,ב אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו - אלהי אברהם בעזרו (לפי שנוהג כדרך אברהם אבינו)... - ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? - דכתיב: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם" (בראשית יט), ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: "ויעמוד פינחס ויפלל" (תהילים קו).
ושם ז,ב אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפילתו - אויביו נופלים תחתיו...
בבבלי נאמרו הבטחות טובות למדקדק להתפלל במקום קבוע, אבל בירושלמי נאמר ציווי למתפלל שיתפלל במקום קבוע.
מלשון הירושלמי "לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל" נראה שמשמעות קביעת מקום בבבלי היא קביעת מקום בבית הכנסת.
רבי יסא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ר' יוסה'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי חלבו (אמורא בדור השלישי); רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) רבי חלבו (שתי מילים אלו יתירות ("מבוא לפירוש ירושלמי נזיקין", "נטועים" ה, עמוד 114, הערה 43), ונראה שהוא אשגרה בטעות, שכן בכל מקום מצאנו 'רבי ברכיה רבי חלבו') מטי בה (במסירה שלפנינו 'מטיבה' במילה אחת) – מגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה, ואמר אותה) בשם רבי אבדומא דמן חיפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, מהעיירה חיפה, על חוף הים התיכון) – המימרה שנמסרה על ידי רבי יוסה בשם רבי חלבו נמסרה על ידי רבי ברכיה בשם רבי אבדימא דמן חיפא שהוא אמורא קדום יותר: צריך אדם להסב (להפנות) פניו לכותל (לקיר) להתפלל (בכתב יד רומי: 'ולהתפלל') – כדי שלא יהיה לפניו דבר שיבטל את כוונתו בתפילה. ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (במחלת חזקיהו): "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'" (ישעיהו לח,ב) – חזקיהו הפנה את פניו אל הקיר והתפלל אל ה' שיירפא מחוליו ולא ימות.
בבבלי ברכות ה,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מניין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל (כדי שיוכל לכוון בתפילה)? - שנאמר: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" (ישעיהו לח).
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין י,ב.
כיוון שהביאו את הכתוב בחזקיהו כמקור להלכה שלעיל, מביאים דרשות שנדרשו על הכתוב הזה.
באי זה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לאיזה') קיר נשא עיניו (שם ליבו, חשב) – חזקיהו כשהתפלל? – כיוון ששם העצם "קיר" שבכתוב שלעיל מופיע עם ה' היידוע, יש לדרוש את הכתוב, שחזקיהו הזכיר בתפילתו קיר מסוים כדי לבקש שיחיה ולא ימות, ומהו אותו הקיר שהזכיר חזקיהו בתפילתו?
ומביאים דרשה אחת: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: בקירה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לקירה') של רחב נשא עיניו – חזקיהו כשהתפלל, - שנאמר (בשליחת המרגלים ליריחו): "כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה" (יהושע ב,טו) – קיר ביתה של רחב היה סמוך לחומת העיר, באופן שהחומה שימשה קיר לבית. אמר – חזקיהו, לפניו – לפני ה': רבונו של העולם (אדון העולם ובוראו (קריאת פנייה אל אלוהים)). - במקבילה: 'רבון כל העולמים'), רחב הזונה (בכתב יד רומי ובמקבילה אין מילה זו) שתי נפשות הצילה לך (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי) – הם שני האנשים המרגלים ששלח יהושע, שרחב הסתירה אותם בביתה ולא מסרה אותם לידי שלוחי מלך יריחו, ראה כמה נפשות הצלת לה (בכתב יד רומי אין מילה זו) – הרבה נפשות ניצלו בזכותה של רחב, כאמור להלן. - הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (בכיבוש יריחו): "וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ, וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ" (יהושע ו,כג) – שני האנשים המרגלים הגיעו לביתה של רחב והוציאו משם אותה ואת כל קרוביה (כדי להצילם ממוות). תני – שונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): אפילו היתה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'היו'. ובמקבילה: 'היה') במשפחתה מאתים אנשים והלכו ודבקו (התחברו, התקשרו. - בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ונדבקו') במאתים משפחות, כולהם (כולם) – כל מאתים המשפחות, ניצולו (במקבילה: 'היו ניצלין') בזכותה – של רחב (כך יש ללמוד מהלשון "ואת כל משפחותיה הוציאו", שלא כתוב 'משפחתה' שמשמעו משפחה אחת, אלא כתוב "משפחותיה" שמשמעו משפחות רבות), מפני שגדולה זכות הצלת נפשות ואפילו מועטים (מן "הדא היא דכתיב" עד כאן הוא מאמר מוסגר, שהוסיף מסדר התלמוד על דברי רבי יהושע בן לוי "כמה נפשות הצלת לה", וברות רבה (ראה להלן) מובא המאמר הנוסף כאן סתם, ומוכח שלא רבי יהושע בן לוי אמרו ("פירושים וחידושים בירושלמי")). - אבותיי שקירבו לך (בכתב יד רומי אין מילה זו) כל הגרים האלו – דויד המלך קירב את הגבעונים שהתגיירו בימי יהושע, ובאותה שעה בימי דויד התגיירו מאה וחמישים אלף מאומות העולם (ראה מדרש שמואל כח,ה-ו וירושלמי סנהדרין ו,ז וקידושין ד,א, וראה דברי הימים ב ב,טז; ויש במדרשים שבימי שלמה התגיירו אותם מאה וחמישים אלף), ובכך כאילו ברא אותם (כל מי שמקרב את הגר כאילו בראו (בראשית רבה לט,יד ו-פד,ד)), על אחת כמה וכמה (בוודאי ובוודאי. - במקבילה נוסף 'שתתן לי את נפשי' - תשאיר אותי בחיים) – שאנצל בזכותם של אבותיי!
ומביאים דרשה שנייה: רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: בקירות (בכתב יד רומי: 'לקירות') בית המקדש נשא עיניו – חזקיהו כשהתפלל, - שנאמר (בסיור של יחזקאל בהר הבית): "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם" (יחזקאל מג,ח) – פתחי בתיהם של מלכי יהודה היו סמוכים לפתחי בית המקדש, ורק קיר היה בין ביתם ובין בית המקדש (כתוב זה נאמר בדברי ה' לנביא, שבעתיד לא יטמאו ישראל את בית המקדש בעבודת אלילים, שלא כמו שהיה בעבר שטימאו מלכי יהודה הרשעים את בית המקדש בעבודת האלילים שעשו בבתיהם שהיו סמוכים לבית המקדש). אמר חזקיהו לפני ה': בני אדם גדולים היו – אבותיי, והם מלכי יהודה הצדיקים, ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה (בכל זמן, תמיד. - בכתב יד רומי אין שתי מילים אלו) – מפני שהיו עסוקים בצורכי ישראל, והיו מתפללין בתוך בתיהם, והקב"ה מעלה עליהם (חשב להם, זקף לזכותם) כאילו מתפללין (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'נתפללו') בבית המקדש – והיה מקבל את תפילותיהם, כיוון שבתיהם היו סמוכים לבית המקדש, ורק קיר היה בין ביתם ובין בית המקדש. אבותיי שעשו לך את כל השבח הזה (בכתב יד רומי אין מילים אלו, והנוסח הוא: 'ואני לא עשיתי כן', וכך צריך לומר) – אני לא הייתי מתפלל בתוך ביתי, אף על פי שביתי היה סמוך לבית המקדש, אלא הייתי עולה ומתפלל בבית המקדש בכל שעה, על אחת כמה וכמה (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'שתתן לי את נפשי') – שאנצל בזכות עצמי!
סוף הדרשה קשה לעמוד עליו, שהרי "בני אדם גדולים" הם הם אבותיו של חזקיהו, מלכי יהודה הצדיקים, ואם כן, מה זה שאמר בתפילתו: "אבותיי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה!", כאילו הוא בא להגדיל צדקת אבותיו מצדקת אלה בני אדם גדולים. ונראה שהמאמר "אבותיי..." אשגרה הוא מהמאמרים שלפניו ושלאחריו, וצריך לומר כמו שהוא בקוהלת רבה (ושם נתייחס לרבנן): "ואני אין קיר, כשאני מתפלל, ביני ובין המקדש (כך נוסח הדפוס, ואינו בכתבי היד). על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!". ורמזו כאן על דרכו של חזקיהו להתפלל בבית המקדש ולא בביתו, כמו שנאמר במלכים ב יט,א וכן שם יט,יד-טו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
במקורות חיצוניים מימי חורבן בית שני ואילך ישנה מסורת אגדה על ביתו של חזקיהו בהר הבית סמוך למקדש, ויש סמך למסורת זו בדרשה שבירושלמי כאן.
ומביאים דרשה שלישית: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: בקירה (בכתב יד רומי: 'לקירה') של השונמית נשא עיניו – חזקיהו כשהתפלל, - שנאמר (במעשה אלישע הנביא והאישה השונמית): "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד,י) – השונמית אמרה לבעלה, שיבנו חדר קטן בקומה העליונה, וישימו לאלישע שם את הרהיטים הנחוצים ביותר לצורכי האדם. אמר – חזקיהו, לפניו – לפני ה': רבונו של העולם (במקבילה: 'רבון כל העולמים'), השונמית קיר אחת (במקבילה: 'אחד') עשתה לאלישע והחיית את בנה – כשמת בנה של השונמית, התפלל אלישע אל ה' והחיה אותו בזכות מעשיה של השונמית. אבותיי שעשו לך את (בכתב יד רומי אין שתי מילים אלו) כל השבח הזה – שלמה המלך שבנה לכבודך את בית המקדש, וציפה את קירות האבן של הבית מבפנים בקורות ארזים מצופים זהב משובץ באבנים יקרות וחרוטים בצורות שונות (מלכים א פרק ו ודברי הימים ב פרק ג), על אחת כמה וכמה תתן לי נפשי (בכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו. ובמקבילה: 'שתתן לי את נפשי') – שאנצל בזכותם של אבותיי! (בכתב יד רומי ובמקבילה בא מאמרו של רבי שמואל בר נחמן לפני מאמרו של רבי חיננא בר פפא).
ומביאים דרשה רביעית: ורבנין אמרין (לביטוי זה שימוש מיוחד באגדה, שהוא חותם מחלוקת קודמת בין חכמים יחידים בהבאת דעת רוב החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים")): – והחכמים אומרים: בקירות (בכתב יד רומי: 'לקירות') ליבו נשא עיניו – חזקיהו כשהתפלל, - שנאמר (בנבואה על בוא האויב להחריב את יהודה): "מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה, קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי, לֹא אַחֲרִישׁ" (ירמיהו ד,יט) – בקרבי אני חש כאב, בדופנות ליבי מתנועע ליבי, אינני יכול לשתוק (אלה דברי הנביא. קירות הלב - כינוי פיוטי לחלל הלב ומה שבו). אמר – חזקיהו, לפניו – לפני ה': רבונו של העולם (במקבילה: 'רבון העולמים'), חיזרתי (סבבתי) על רמ'ח (מאתים וארבעים ושמונה) איברים שנתת בי – בדקתי את כל האיברים שבגופי, ואפילו את ליבי, ולא מצאתי שהכעסתיך (גרמתי לך לכעס) באחת (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'באחד') מהן. על אחת כמה וכמה תינתן (בכתב יד רומי: 'שתתן') לי נפשי – שאנצל בזכות עצמי! (כאן הלשון "על אחת כמה וכמה..." יתירה, והיא אשגרה מהדרשות האחרות, כי בדרשה הזו אין קול וחומר)
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.
בבבלי ברכות י,ב אמרו: ..."ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" (ישעיהו לח) - מאי "קיר"? - אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות ליבו (התפלל אל ה' מקירות ליבו), שנאמר: "מעיי מעיי אוחילה, קירות ליבי" וגו' (ירמיהו ד). - רבי לוי אמר: על עסקי הקיר; אמר לפניו: ריבונו של העולם, ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה - החיית את בנה, אבי אבא (שלמה המלך) שחיפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב - על אחת כמה וכמה (ראוי הוא שיחיו למענו את בן בנו)!
הדרשה שבבבלי: "אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות ליבו" פירושה שחזקיהו התפלל בכוונה, ואין זו הדרשה שבירושלמי ("ורבנן אמרי") ובקוהלת רבה (ראה להלן, ושם נתייחסה לרבי הונא) ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בקוהלת רבה ה [ו] נאמר: ..."ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיהו לח) - לאי זה קיר נשא פניו? - רבי יהושע בן לוי אמר: בקיר של רחב נתן / נשא עיניו, הדא היא דכתיב: "כי ביתה בקיר החומה" (יהושע ב). אמר לפניו: ריבונו של העולם, רחב שתי נפשות היצילה לך וכמה נפשות היצלת לה. - הדא היא דכתיב: "ויבואו הנערים המרגלים ויוציאו את רחב ואת אביה ואת אמה ואת אחיה ואת כל משפחותיה הוציאו" (יהושע ו). תני רבי שמעון בן יוחאי: אפילו היו במשפחתה מאתיים אנשים והלכו ונדבקו במאתיים משפחות, כולם ניצולו בזכותה - 'ואת כל משפחתה הוציאו' אין כתוב כאן, אלא "ואת כל משפחותיה הוציאו". - אבותיי שכינסו לך כל הגרים הללו, על אחת כמה וכמה!
רבי שמואל בר נחמן אמר: בקירה של השונמית נשא / נתן עיניו, דכתיב: "נעשה נא עליית קיר קטנה" (מלכים ב ד). אמר לפניו: ריבונו של העולם, שונמית זו קיר אחד עשתה לאלישע והחיית את בנה. אבותיי שעשו לך כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה!
רבי הונא בשם רבי יוסי אמר: בקירות ליבו נשא / נתן עיניו, שנאמר: "מעיי מעיי אוחילה, קירות ליבי הומה לי ליבי" (ירמיה ד). אמר לפניו: ריבונו של העולם, חזרתי על רמ"ח איברים שיצרת בי ולא מצאתי שהכעסתיך באחד מהם. על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!
ורבנן אמרין: בקירות בית המקדש נשא עיניו, דכתיב: "בתיתם סיפם את סיפי ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם" (יחזקאל מג). אמר לפניו: ריבונו של העולם, אבותיי בני אדם גדולים היו, ולא היו יכולים להתפלל בכל שעה בבית המקדש, אלא היו עומדים בתוך בתיהם ומתפללים, והקיר בינם ובין בית המקדש. על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!
ברות רבה ב,א נאמר: ...מה תלמוד לומר: "ואת כל משפחותיה הוציאו" (יהושע ו,כג)? - תני רבי שמעון בן יוחי: שאפילו היו במשפחתה מאתיים אנשים והלכו ונדבקו במאתים משפחות, כולם ניצולו בשבילה.
על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!
הלשון המקורית בסוף תפילתו של חזקיהו בכל ארבע הדרשות על "קיר" היא: "על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!", אלא שהסופרים כאן ובקוהלת רבה קיצרו והשמיטו פעם אחת או שתיים את המילים "שתינתן לי נפשי". "שתינתן" (ולא "שתיתן") הוא העיקר, שכן הוא לשון הכתוב באסתר ז,ג: "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
במשנה מכות ג,טו שנינו: אמר רבי חנניה בן גמליאל: מה אם העובר עבירה אחת - נפשו ניטלת עליה (נוטלים נפשו ממנו על ידי עונש כרת), העושה מצווה אחת - על אחת כמה שתינתן לו נפשו! (שמידה טובה מרובה ממידת פורענות)
ובספרא ויקרא דיבורא דחובה פרשה יב נאמר: רבי אומר: הרי הוא אומר: "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס..." (דברים יט,ה) - קבע הכתוב נפש למי שבאת על ידו ספק נפש בלא יודע (שלא נתכוון לשום עבירה, אלא שהיה צריך להיזהר מאוד, וכינה אותו הכתוב "מכה נפש" (במדבר לה,יא)). אמור מעתה: המגבה את הצדקות והמפרנס את העניים והגומל את החסדים על אחת כמה תינתן לו נפשו.
מקור הלשון "על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!" הוא במשנה מכות ובספרא ויקרא.
• • •