משנה
שליח הציבור מתפלל תפילה של שמונה עשרה ברכות בנוסח קבוע שתיקנו חכמים. שלושה התנאים במשנה זו ורבי אליעזר במשנה הבאה נחלקו בתפילת היחיד, האם היחיד מתפלל בנוסח קבוע או בנוסח שונה.
רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) אומר: בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה – אדם המתפלל בינו לבין עצמו חייב להתפלל בכל יום תפילה של שמונה עשרה ברכות בנוסח הקבוע שתיקנו חכמים, כמו שליח הציבור (מלבד שבתות וימים טובים שבהם אדם מתפלל שבע ברכות).
ורבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: מעין שמונה עשרה – אדם המתפלל בינו לבין עצמו רשאי להתפלל בכל יום תפילה מקוצרת מעין שמונה עשרה ברכות, ואינו חייב להתפלל תפילה של שמונה עשרה ברכות בנוסח הקבוע שתיקנו חכמים.
רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: אם שָׁגְרָה (שטפה, זרמה, נבעה. - בכתבי היד החשובים של המשנה (הענף הארץ ישראלי): 'שגרה' בצורת עבר, כמו במשפט המקביל במשנה להלן ה,ה. בכמה כתבי יד מן הענף הבבלי: 'שגורה' בצורת בינוני פעול, כמו במשנה להלן) תפילתו בפיו - מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו - מעין שמונה עשרה.
רבי עקיבא מכריע בין רבן גמליאל לרבי יהושע, ומציע אמת מידה שעל פיה יחליט כל אדם האם להאריך בתפילתו ולהתפלל שמונה עשרה ברכות או האם לקצר ולהתפלל רק מעין שמונה עשרה. דבריו של רבי עקיבא הוצעו בלשון ובתבנית זהים לאלה של דברי רבי חנינא בן דוסא במשנה להלן ה,ה. המשפט 'שגרה תפילתו בפיו' אצל רבי עקיבא אינו מתאר את תכונותיו של המתפלל - הרגליו, ידיעותיו, או יכולת הזיכרון שלו - אלא את האירוע של התפילה המסוימת שאותה התפלל זה עתה, בדיוק כמו בדברי רבי חנינא בן דוסא.
חשוב להדגיש את ההבדל המהותי הקיים בין שתי המשניות: רבי חנינא הוא אדם מיוחד, המתפלל תפילה מזדמנת על חולה מסוים, ואילו רבי עקיבא מדבר על התפילה הקבועה, שהיא חובה המוטלת על כל אדם.
על דברי רבי עקיבא במשנה אין תלמוד, לא בבבלי ולא בירושלמי. אין בידינו פרשנות ישירה של האמוראים לדברים ("'בורא ניב שפתים'", "תרביץ" סג, עמודים 207-209).
יש לפרש את דברי רבי עקיבא במתכונתם של דברי רבי חנינא בן דוסא, כלומר: אם התפילה שפעה וזרמה מפי המתפלל - יתפלל שמונה עשרה, ואם לאו - מעין שמונה עשרה. אין היחיד רשאי להתפלל את תפילת הקבע המלאה, אלא אם כן קיבל "אישור" לכך שתפילתו מקובלת. אבל מי שנרמז שתפילתו אינה רצויה אינו רשאי להתפלל אלא תפילה מקוצרת (שם, עמוד 211).
בתוספתא ברכות ג,ג שנו: רבי עקיבא אומר: אם שגורה / שגרה תפילתו בפיו - סימן יפה לו (למתפלל), ואם לאו - סימן רע לו.
לאור הממצא הברור בנוסח המשנה יש לראות את הנוסח בתוספתא 'שגורה' כנוסח מתוקן, בהשפעת נוסח הענף הבבלי של המשנה.
מצד התוכן, הדברים בברייתא זו הם מיזוג של לשונו של רבי חנינא בן דוסא במשנה להלן ה,ה עם הכלל שבראש המשנה להלן, אבל על פי מקומה מוסבת הברייתא על משנת רבי עקיבא. הברייתא מובאת בתוך גוש (הלכות ג-ו) שמקומו בין ההלכות הנוגעות לזמני התפילות (הלכות א-ג), המקבילות למשנה ד,א, לבין ההלכה על המהלך במקום סכנה (הלכה ז), המקבילה למשנה ד,ד ("'בורא ניב שפתים'", "תרביץ" סג, עמוד 209 והערות 120 ו-123).
ברור שאין כוונת דברי רבי עקיבא במשנה, שהתפילה שאדם מתפלל תלויה בשגרת פיו בתפילתו הקודמת שהתפלל, שהרי שגרת הפה בדיבור ובתפילה אינה תלויה בתכונותיו של המתפלל, אלא היא סימן הבא לו לאדם מאליו והיא עשויה להשתנות מתפילה לתפילה, כמו שמסופר על רבי חנינא בן דוסא במשנה להלן ה,ה.
נראה שכוונת דברי רבי עקיבא במשנה, שכל מי שהוא עומד בתפילה ומתחיל להתפלל תפילה של שמונה עשרה ברכות, אם שגרה בפיו תפילתו זו שהתחיל בה - הרי זה סימן שתפילתו זו מקובלת ורצויה לפני ה', ולכן ימשיך בתפילתו זו ויתפלל שאר התפילה של שמונה עשרה ברכות, ואם לאו - הרי זה סימן שתפילתו זו אינה מקובלת ורצויה לפני ה', ולכן לא ימשיך בתפילתו זו אלא יתפלל שאר התפילה בקיצור מעין שמונה עשרה ברכות. ההכרח לומר כך הוא, משום שלפני שהתחיל להתפלל - אינו יודע האם שגרה בפיו תפילתו שעוד לא התפלל אותה, ולאחר שסיים להתפלל ויודע הוא האם שגרה תפילתו בפיו - הרי כבר התפלל ומה שהיה היה. לכן יש לומר שהתחיל להתפלל ותוך כדי כך יודע הוא האם שגרה בפיו תפילתו זו, ומעתה תלוי המשך תפילתו בשגרת פיו בתחילת תפילתו.
• • •
תלמוד
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ב,ב.
במשנה שנינו: "רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה".
שואלים: ולמה שמונה עשרה? – מדוע תיקנו חכמים בתפילה שבכל יום שמונה עשרה ברכות? למה קבעו את המספר הזה של ברכות בתפילה?
ומשיבים (תשובה אחת): רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אומר (בכתב יד רומי אין חמש מילים אלו. ובמקבילה בתעניות: 'אמר רבי יהושע בן לוי'): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד (לעומת, בהקבלה אל) שמונה עשר(ה) מזמורות (מזמורים, כינוי לפרקי תהילים, על שום שרבים מהם יש בפתיחתם המילה 'מזמור') שכתוב (שכתובים) מראשו של תילים – מתחילתו של ספר תהילים, עד "יַעַנְךָ י'י בְּיוֹם צָרָה" (תהילים כ,ב) – עד המזמור שתחילתו פסוק זה, ולא עד בכלל. לאחר שאמר דויד את שמונה עשר המזמורים האלה, נאמר "יענך ה'", והיא ברכה שבירכו העם את דויד שיענה אותו ה' בתפילתו. הרי שתפילתו של דויד היתה שמונה עשר מזמורים, ולכן תיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות כנגד שמונה עשר המזמורים האלה. אם יאמר לך [אדם (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2 והמקבילה בתעניות ורש"ס)]: – אם ישאל אותך: תשע עשרה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'תשעה עשר') מזמורות הן – מתחילתו של ספר תהילים עד "יענך ה'", ולא שמונה עשר הן, אמור לו: – השב לו: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם" (תהילים ב,א) לית הוא מינון (בכתב יד רומי: 'מינהון') – אין הוא מהם (המזמור שתחילתו פסוק זה אינו נמנה עימהם במניין זה כמזמור לעצמו, שפרק א ("אשרי האיש") ופרק ב ("למה רגשו גויים") נחשבים מזמור אחד, כנראה משום שפרק ב אין לו כותרת).
ודורשים את הכתוב "יענך ה' ביום צרה": מיכן (מכאן) אמרו: – מן הכתוב "יענך ה' ביום צרה", שנאמר לאחר שמונה עשר המזמורים, יש ללמוד: המתפלל ולא נענה (לא השיבו לו בחיוב על בקשתו) - צריך תענית – מי שהתפלל ולא נענה מן השמים, צריך להתענות כדי שייענה, שהרי המזמור "יענך ה' ביום צרה" כתוב אחרי שמונה עשר המזמורים שהם כנגד התפילה, ואם לא נענה בתפילה - ייענה בתענית ("יענך ה' ביום צרה" - יענה אותך ה' בעת תענית. 'צרה' היא תענית).
ודורשים עוד את הכתוב "יענך ה' ביום צרה": אמר רבי מנא: רמז לתלמיד חכם (בקטע בולוניה 2 ובהלכות הירושלמי לרמב"ם ובמסירה מהגניזה: 'לתלמיד חכמים', וכן רגיל בכתבי היד. בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות ובכתב יד אשכנזי שם נוסף 'הוא') – הכתוב "יענך ה'" שנאמר אחרי שמונה עשר מזמורים, יש בו רמז לתלמיד של חכמים, שמי שהוא תלמיד של חכמים ויודע שתיקנו שמונה עשרה ברכות בתפילה כנגד שמונה עשר מזמורים יבין רמז זה, שאדם צריך לומר לרבו – אחרי תפילתו: תִּשָּׁמַע (תתקבל) תפילתך – לאחר שאמר הרב בתפילה שמונה עשרה ברכות, צריך תלמידו לברך אותו שייענה בתפילתו, כשם שלאחר שאמר דויד שמונה עשר מזמורים, בירכו אותו העם: "יענך ה'" - יענה אותך ה' בתפילתך.
שתי לשונות נתערבבו כאן, הלשון האחת: רמז לתלמיד חכם שצריך לומר לרבו, והלשון השנייה: רמז שאדם צריך לומר לחבירו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומשיבים עוד (תשובה שנייה): אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. - בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי', וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי בתעניות: 'רבי סימון אמר'): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשרה חליות (בכתבי היד של המשנה המילה מנוקדת: חֲלָיוֹת. - עצמות בצורת טבעת) שבשזרה (צורה עברית לשם הארמי 'שדרה' - מערכת חוליות נתונות זו על גבי זו לאורך הגב) – שתים עשרה חוליות החזה וחמש חוליות המותן, והחוליה הנוספת הן חוליות העצה ועצם העוקץ הנחשבות לחוליה אחת, מכאן יש ללמוד, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח (לכפוף) בכולן – צריך להתכופף (בברכות ששוחים בהן: בראשונה תחילה וסוף, וב"מודים" תחילה וסוף) בכל החוליות האלו, עד שיזדעזעו. - ומסבירים: מה טעם (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה')? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה י'י מִי כָמוֹךָ" (תהילים לה,י) – אומַר לפניך שירה בכל כוחי, עד שכל עצמותיי תזדעזענה.
לעיל הובא מאמרו של רבי יהושע בן לוי כמו ששנו אותו חכמי בית המדרש, וכאן הובא מאמרו כמו ששנה אותו תלמידו המובהק רבי סימון ("פירושים וחידושים בירושלמי").
עמוד השדרה מורכב מעשרים וארבע חוליות מהצוואר עד למותן ועוד כשמונה עד עשר חוליות נוספות שחלקן מאוחות בעצה ובעצם העוקץ. החוליות מחולקות לאזורים על פי הפירוט הבא: עמוד שדרה צווארי, המכיל שבע חוליות הנושאות את הראש; עמוד שדרה חזי, המכיל שתים עשרה חוליות שכל אחת מהן מחוברת לשתי צלעות, ימנית ושמאלית; ועמוד שדרה מותני, המורכב מחמש חוליות הנושאות את משקל כל המחצית העליונה של הגוף. בחלקו התחתון של עמוד השדרה נמצאים: העצה המורכבת מחמש חוליות מאוחות, ועצם העוקץ (עצם הזנב) המורכבת משלוש עד חמש חוליות (משתנה מאדם לאדם).
שמונה עשרה חוליות שנזכרו כאן הן שתים עשרה חוליות החזה וחמש חוליות המותן, והחוליה הנוספת הן חוליות העצה ועצם העוקץ הנחשבות לחוליה אחת, כיוון שהעצה ועצם העוקץ מחוברות ביניהן בלא הפסק סחוס וחוליותיהן מאוחות. שמונה עשרה חוליות נזכרות גם במשנה אהלות א,ח המונה את האיברים באדם, ושם נמנו גם שמונה בצוואר (שבע חוליות הצוואר ועימהן החוליה שבין הצוואר לגב), ומכאן שחוליות הצוואר אינן בכלל שמונה עשרה חוליות.
ומשיבים עוד (תשובה שלישית): אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'רבי לוי אמר'): כנגד שמונה עשרה הזכרות (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'אזכרות'. - שמות המפורשים של ה') שכתוב (שכתובות) ב"הָבוּ לַי'י בְּנֵי אֵלִים" (תהילים כט,א) – במזמור שתחילתו פסוק זה נזכר שם ה' (שם המיוחד) שמונה עשרה פעמים.
בכל ברכה שבתפילה יש אזכרה בחתימתה. נמצא שמניין האזכרות שבחתימת הברכות שבתפילה כמניין האזכרות שבמזמור זה.
המאמר הבא של רבי חונה מוסב על טעמו של רבי יהושע בן לוי (כנגד שמונה עשר מזמורים שכתובים מראשו של תהילים עד "יענך ה' ביום צרה") ולא על טעמו של רבי לוי.
אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אם יאמר לך אדם: – אם ישאל אותך: שבע עשרה מזמורים אינון (במקבילה בתעניות: 'הן', וב"שרידי הירושלמי" שם: 'אינין') – הם, ולא שמונה עשר הם (שבעה עשר מזמורים כתובים מראשו של תהילים עד "יענך ה' ביום צרה", שגם פרק ט ("למנצח על מות לבן מזמור לדוד") ופרק י ("למה ה' תעמוד ברחוק") נחשבים מזמור אחד אמור לו: – השב לו: של המינין (כינוי לכופרים וגם לנוצרים הראשונים) כבר קבעו (בכתב יד רומי נוסף 'אותה', ובמקבילה בתעניות: 'קבעוה') חכמים (בכתב יד רומי אין מילה זו) ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – אחרי שהחליטו חכמים על ברכת המינים שיש להוסיף אותה לברכות שבתפילה, שמונה עשרה ברכות הן בתפילה, אבל לפני כן לא היו בתפילה אלא שבע עשרה ברכות, כנגד שבעה עשר מזמורים שכתובים מראשו של תהילים עד "יענך ה' ביום צרה". הרי שטעמו של רבי יהושע בן לוי מתייחס למניין הברכות שתיקנו חכמים בתפילה במקורה, ולא נקט את המניין שמונה עשר אלא משום שכך הוא מניין הברכות המקובל.
ספר תהילים הוא אוסף של חיבורים פיוטיים. בלשון חכמינו כל החיבורים שבתהילים נקראים מזמורים. בספרים שלנו מספר המזמורים מאה וחמישים. במקורות חכמינו מצינו שיש מאה וארבעים ושבעה מזמורים בתהילים כנגד שנותיו של יעקב אבינו (ירושלמי שבת טז,א; מדרש תהילים כב,יט). ההבדל בשלושה מזמורים בין חכמינו ובין הספרים שלנו הוא משום שיש ששני מזמורים סמוכים בספרים שלנו נחשבים בספרים אחרים למזמור אחד.
שני המזמורים ט ו-י שבתהילים הם מעיקרם מזמור אחד שנתחלק לשניים. בלשונות שבמזמור י יש דמיונות רבים מאוד ללשונות שבמזמור ט. כמו כן, במזמור י נמשך סדר האל"ף בי"ת שנפסק במזמור ט. ועוד סיוע לכך, שאין מזמור י פותח בפסוק של כותרת, בעוד שרוב המזמורים שבספר הראשון שבתהילים פותחים בכותרות. ואומנם מצינו בדברי רש"י (בבלי מגילה יז,ב ד"ה 'בפרשה תשיעית אמרה') ותוספות (שם ד"ה 'ודוד') זכר לשיטה שחשבה את המזמורים ט ו-י למזמור אחד. וכן גם בתרגום היווני כתובים שני המזמורים האלה כמזמור אחד.
יש מפרשים את דברי רבי חונה: "אם יאמר לך אדם שבע עשרה הן" - שבע עשרה ברכות הן בתפילה, שמתחילה, לפני שתיקנו חכמים את ברכת המינים, היו בתפילה שבע עשרה ברכות, ואין הן כנגד אף אחד מהדברים שנאמרו בסוגיה כאן, "אמור לו: של המינין כבר קבעו חכמים ביבנה" - אחרי שתיקנו חכמים את ברכת המינים, שמונה עשרה ברכות הן, ומעתה הן כנגד אחד מהדברים שנאמרו בסוגיה כאן.
ויש להקשות על פירוש זה, ששאלת רבי חונה "אם יאמר לך אדם שבע עשרה הן" שלא במקומה היא, ששאלתו היא על כל הטעמים שנאמרו על מניין הברכות, ואם כן המקום הראוי לה הוא בראש הסוגיה בקשר למאמר הראשון שבמשנה "אדם מתפלל שמונה עשרה", או בסוף הסוגיה אחרי שהביאו את הטעמים למניין הברכות, וכמו שסידרו את הדברים בבבלי, שבראשונה נתנו טעמים למניין שמונה עשרה ברכות ואחר כך שאלו "הני תמני סרי, תשסרי הוויין!", ולמה קבעו את שאלת רבי חונה אחרי טעמו של רבי לוי ולפני שאלת רבי אלעזר בירבי יוסי על טעמו של רבי לוי? (וכבר הקשה כך ב"פירושים וחידושים בירושלמי").
לכן יש לפרש כפי שפירשנו, שדברי רבי חונה נאמרו בקשר לדרשת רבי יהושע בן לוי, והם מתייחסים למניין המזמורים שכתובים מראשו של תהילים עד "יענך ה' ביום צרה", ואין עניינם כלל אצל שאר הטעמים על מניין הברכות, אלא שמסדרי הירושלמי הביאו את דברי רבי חונה שלא במקומם אחרי דברי לוי, בעוד שמקומם הוא אחרי דברי רבי יהושע בן לוי. אפשר שמכיוון שרבי חונה מזכיר את ברכת המינים, הועברו דבריו ממקומם הנכון אל סמוך לפני הברייתא להלן המדברת אף היא בברכת המינים. הזהות של לשונו של רבי חונה "אם יאמר לך אדם שבע עשרה הם" ללשון זו שנאמרה ביחס לטעמים האחרים שנאמרו בסוגיה מוכיחה, שיש לפרש אותה שהיא מתייחסת למניין שכנגדו תיקנו את הברכות, כמו שמתפרשת לשון זו בכל הסוגיה כאן, ואין לפרש אותה שהיא מתייחסת למניין הברכות.
ומשיבים עוד (תשובה רביעית): רבי חנינא (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'רבי חנניה'. - רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה אברהם יצחק ויעקב – שלושת האבות נזכרים בשמותיהם ביחד בלי הפסק ביניהם בשמונה עשר פסוקים בתורה (לפי שלמדו את התפילות מהאבות, כמו שאמרו בירושלמי לעיל ד,א, לכן תיקנו שמונה עשרה ברכות בתפילה כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובים בתורה). אם יאמר לך אדם: תשע עשרה פעמים הן (בקטע בולוניה 2: 'אינון') – ולא שמונה עשרה הן (משום שיש למנות גם את הפסוק המובא להלן), אמור לו: "וְהִנֵּה י'י נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח,יג) לית הוא מינהון (במקבילה בתעניות: 'מינון', וב"שרידי הירושלמי" שם: 'מן המנין') – אין הוא מהם (אין פסוק זה נמנה עם הפסוקים שנמנים במניין זה, ואף על פי שיעקב ישנו במשמעות פסוק זה עם אברהם ויצחק, שה' אמר את הדברים ליעקב, בכל זאת אין יעקב נזכר בשמו בפסוק זה, ולכן שמונה עשר פסוקים הם. מטעם זה אין נמנים עימהם כמה פסוקים עוד בספר בראשית שהם מעין פסוק זה, שיעקב ישנו במשמעות אותם פסוקים עם אברהם ויצחק, אך אין יעקב נזכר בשמו באותם פסוקים. פסוק זה שהובא כאן הוא הראשון שבאותם פסוקים דומים). אם יאמר לך אדם: שבע עשרה פעמים הן (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'אינון') – ולא שמונה עשרה הן (משום שאין למנות את הפסוק המובא להלן), אמור לו: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (בראשית מח,טז) מינון (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם נוסף 'הוא') – מהם הוא (פסוק זה נמנה עם הפסוקים שנמנים במניין זה, ואף על פי שאין יעקב נזכר בשמו בפסוק זה, בכל זאת, כיוון שנאמר "שמי", הרי זה כאילו נזכר שמו של יעקב בפירוש, ולכן שמונה עשר פסוקים הם. ואלה הפסוקים: בראשית מח,טז; בראשית נ,כד; שמות ב,כד; שמות ג,ו; שמות ג,טו; שמות ג,טז; שמות ד,ה; שמות ו,ג; שמות ו,ח; שמות לג,א; במדבר לב,יא; דברים א,ח; דברים ו,י; דברים ט,ה; דברים ט,כז; דברים כט,יב; דברים ל,כ; דברים לד,ד. הפסוק בשמות לב,יג אינו נמנה עימהם, כי כתוב שם "ישראל" ואין כתוב שם "יעקב" כבכל שאר הפסוקים. והפסוק בויקרא כו,מב אינו נמנה עימהם, כי האבות אינם מנויים שם כסדר תולדותם אלא בסדר הפוך. ולכן אמרו בירושלמי בפירוש "אברהם יצחק ויעקב", להדגיש שאין במניין הזה אלא פסוקים שבהם נזכרו האבות בשמות האלה ובסדר הזה).
בכמה מן הפסוקים הללו נאמר: "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". זה המטבע שבתחילתה של ברכת אבות, הברכה הראשונה בתפילה. כמו בשמונה עשר הפסוקים הללו, כך גם בתפילה האבות מנויים כסדר תולדותם, ויעקב נקרא בשם זה ולא בשם "ישראל".
ומשיבים עוד (תשובה חמישית): רבי שמואל בר נחמני (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יוחנן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי שם: 'רבי יונתן'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשר(ה) ציוויין (ציוויים) – המילים: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'", או: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'", שכתוב (שכתובים) בפרשת משכן שני – בספר שמות מסופר פעמיים על המשכן: פעם ראשונה בציווי המשכן (שמות כה,א - ל,לח), ופעם שנייה בעשיית המשכן ובהקמתו (שמות לו,ח עד סוף הספר, וזו היא פרשת משכן שני).
אמר רבי חייא בר ווא (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'בר אדא'): ובלבד (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ובלחוד') מן "וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ" (שמות לח,כג) – הציוויים שכתובים מפסוק זה בלבד ואילך, עד סופיה דסיפרא – עד סופו של הספר (עד סופו של ספר 'שמות' מן המניין הם, אבל הציווי שכתוב בפסוק שלפניו: "אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות לח,כב), שהוא הציווי הראשון בפרשת משכן שני, אינו מן המניין, משום שלשונו שונה מעט משאר הציוויים שבפרשה זו ("את כל אשר" במקום "כאשר" או "ככל אשר"). ואלה הציוויים שמן המניין: שמות לט,א; לט,ה; לט,ז; לט,כא; לט,כו; לט,כט; לט,לא; לט,לב; לט,מב; לט,מג, מ,טז; מ,יט; מ,כא; מ,כג; מ,כה; מ,כז; מ,כט; מ,לב. ועולה מספרם שמונה עשר).
מכיוון שהתפילה היא במקום העבודה (עבודת הקורבנות), והתפילות תוקנו כנגד הקורבנות, לכן קבעו את מניין הברכות שבתפילה כמניין הציוויים שיש בעשייתו ובהקמתו של המשכן, שבו הקריבו קורבנות.
בבבלי ברכות כח,ב אמרו: הני שמונה עשרה (ברכות) כנגד מי? -
אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים" (תהילים כט).
רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת "שמע" (בשלוש פרשות של קריאת "שמע").
אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו / שיתפקפקו (יתפרקו, יזדעזעו) כל חוליות שבשדרה.
הני תמני סרי, תשסרי הוויין! - אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תיקנוה (ואינה ממניין הברכות). - כנגד מי תיקנוה? - אמר רבי לוי: לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני - כנגד "אל הכבוד הרעים" (תהילים כט); לרב יוסף - כנגד "אחד" שבקריאת "שמע"; לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי - כנגד חוליה קטנה שבשדרה (שבסוף השדרה).
בירושלמי נתנו חמישה טעמים למה קבעו שמונה עשרה ברכות בתפילת חול. ומאלה הטעמים לא נזכרו בבבלי אלא "כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה" ו"כנגד שמונה עשרה אזכרות שב'הבו לה' בני אלים'", אולם הוסיפו עוד טעם אחד: "כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת "שמע"". טעם זה נתייחס בבבלי לאמורא הבבלי רב יוסף, ואילו שאר הטעמים הם של חכמי ארץ ישראל.
בבבלי נתייחסו לרבי יהושע בן לוי שני מאמרים, מאמר בהגדה ומאמר בהלכה: שמונה עשרה ברכות כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, והמתפלל צריך שיכרע עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, אולם בירושלמי אין לנו אלא מאמר אחד ממנו. והרואה יראה שנוסח דבריו בירושלמי הוא המקורי, שהרי אין לנו שום קשר אחר בין החוליות שבשדרה לתפילה אלא זה, שאדם שוחה בהן בשעת תפילתו, ואם כן, המאמר השני של רבי יהושע בן לוי שבבבלי הוא ההנחה למאמרו הראשון, אלא שבבבלי הפרידו בין הדבקים כדי להבחין בין דברי הגדה לדברי הלכה. בבבלי אמרו: "צריך שיכרע", אבל בירושלמי אמרו: "צריך לשוח", בהסכם עם המנהג של בני ארץ ישראל שלא לכרוע ממש אלא לשוח מעט (ראה ירושלמי לעיל א,ד). הדרשה מ"כל עצמותיי" לא נזכרה כלל בבבלי.
הטעם "כנגד שמונה עשרה אזכרות שב'הבו לה' בני אלים'" הוא הטעם היחיד שנמצא במקור של תנאים, תוספתא (ראה לעיל), אלא שבשני התלמודים נתייחס לאחד מהאמוראים. ואין בידינו להכריע האם הגדה זו נכנסה בדורות המאוחרים לתוך התוספתא או שבאה לאמוראים מן התנאים.
בסוגיה שלפנינו, בין בדרשה "כנגד שמונה עשרה אזכרות שב'הבו...'", בין בדרשות (להלן) "כנגד שבע אזכרות שכתוב ב'מזמור שיר ליום השבת'" ו"כנגד תשע אזכרות שכתוב בפרשת חנה", אזכרה משמעה שם בן ארבע אותיות (שם המיוחד), שבכל פרשה משלוש פרשות אלו יש שמות מרובים ממה שאמרו, אם נמנה 'אל' ו'אלוהינו' כאזכרות. אבל "כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת "שמע"" שאמרו בבבלי הן אחת עשרה אזכרות של שם המיוחד ושבע של 'אלהים' ('אלוהיך', 'אלוהינו') שבשלוש פרשות של קריאת "שמע" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
יש לפרש את דברי הבבלי: "כנגד חוליה קטנה שבשדרה" - כנגד עצם העוקץ, שחוליות העצה ועצם העוקץ נחשבות לשתי חוליות, ועם שתים עשרה חוליות החזה וחמש חוליות המותן הן תשע עשרה חוליות.
כנגד שמונה עשר מזמורים
במדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ילמדנו, רבנו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום? - כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. - ולמה שמונה עשרה? - ...רבי שמעון (בן פזי (רבי סימון) / בר אבא) אמר: כנגד שמונה עשר מזמורים שמראש ספר תהילים עד "יענך ה' ביום צרה", [...]לומר: תיענה בתפילתך, לכך נאמר "יענך ה' ביום צרה" בסוף שמונה עשר מזמורים.
ובמדרש תהילים כ,ב נאמר: אמר רבי שמעון בר אבא: את מוצא שמונה עשר מזמורים מראש תילים עד מזמור זה, ו"אשרי" ו"למה רגשו" חד הוא (מילים אלו הן הוספה הקרובה בלשונה ללשון הבבלי), כנגד[ם] שמונה עשרה ברכות שאדם מתפלל בכל יום, והם אומרים לו: תתעני צלותך, [ל]כך אחר שמונה עשר מזמורים אמרו לו לדוד: "יענך ה' ביום צרה".
במדרשים לא הזכירו את הדרשה הראשונה שבירושלמי על "יענך ה' ביום צרה", שהמתפלל ולא נענה צריך תענית.
כנגד שמונה עשרה חוליות
במדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...רבי סימון אמר: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם מתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר: "כל עצמותיי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים לה,י).
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...אמר רבי סימון: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן, שנאמר: "כל עצמותיי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים לה,י).
כנגד שמונה עשרה אזכרות
במדרש תהילים כט,ב נאמר: כמה אזכרות יש בפרשה? - שמונה עשרה, לכך תתפללו שמונה עשרה ברכות.
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...רבי (יהושע בן) לוי אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים" (תהילים כט).
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...כנגד שמונה עשרה אזכרות שכתוב ב"הבו לה' בני אלים" (תהילים כט). - משיבים לרבי לוי: והא בבבל אומרים תשע עשרה! - אמר להם: אף הוא מן האזכרות, שנאמר: "אל הכבוד הרעים" (תהילים כט,ג).
במדרש תהילים שם סידרו את שמונה עשרה הברכות שבתפילה על הסדר כנגד שמונה עשרה האזכרות שבמזמור זה.
כנגד שמונה עשרה פעמים
בבראשית רבה סט,ד נאמר: "ויאמר אני י'י אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק" (בראשית כח,יג) - רבי חנינה בשם רבי פינחס: שמונה עשרה פעמים הוא מזכיר את האבות בתורה, וכנגד כן קבעו חכמים שמונה עשרה ברכות שבתפילה, ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, אמור לו: "והנה י'י ניצב עליו" לית הוא מינהון, ואם יאמר לך אדם: שבע עשרה הן, אמור לו: "וייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק" (בראשית מח,טז) מינהון.
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובים בתורה, הראשון: "ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ,כד), והאחרון: "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים לד,ד). ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, שהרי כתיב: "אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה" וגו' (בראשית כח,יג), אמור לו: אין זה מן המנין, שאין יעקב עימהם.
לפי הנאמר במדרש תנחומא שהראשון הוא הפסוק בבראשית נ,כד, גם הפסוק בבראשית מח,טז ("שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק") אינו מן המניין, שבפסוק זה לא נזכר שמו בפירוש, לא יעקב ולא ישראל, ולכן צריך לומר, שלפי מדרש תנחומא, הפסוק בשמות לב,יג שכתוב בו "ישראל" מן המניין הוא. אבל לפי הירושלמי ובראשית רבה, "שמי" הוא מן המניין, ואין "ישראל" מן המניין.
הגרסה בכתב יד אשכנזי במקבילה בתעניות: כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובים בתורה. ואם יאמר לך אדם: שבע עשרה אינ[ו]ן, אמור לו: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" (שמות לב,יג) מינ(יי)[ו]ן.
כנגד שמונה עשר ציוויים
בויקרא רבה א,ח נאמר: רבי שמואל בר נחמן אמר בשם רבי [יו]נתן: שמונה עשר ציוויים כתובים בפרשת משכן, וכנגדם קבעו חכמים שמונה עשרה ברכות שבתפילה. אמר רבי חייא בר אדא: לבד מ"ואיתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן" (שמות לח,כג) ועד סופא דסיפרא.
ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: דבר אחר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שיש בעשיית המשכן ב"אלה פקודי" - "כאשר ציווה ה'", "ככל אשר ציווה ה'" - שמונה עשרה פעמים, כנגדן תיקנו שמונה עשרה ברכות שמתפלל אדם בכל יום.
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...ורבי (יוחנן) [יונתן] אמר: כנגד שמונה עשר ציוויים שבמשכן, שהם בסוף ספר "ואלה שמות", והם: "כאשר ציווה ה' את משה" שמונה עשרה פעמים.
בתוספתא ברכות ג,יב שנו: בשבת וביום טוב וביום הכיפורים מתפלל שבע, ואומר קדושת היום באמצע.
שואלים: שבע ברכות של השבת מניין? – מהיכן למדו חכמים שבע ברכות שבתפילה של השבת?
ומשיבים (תשובה אחת): אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): שבע ברכות שבתפילה של השבת הן כנגד שבעה קולות שכתוב (שכתובים) ב"הָבוּ לַי'י בְּנֵי אֵלִים" (תהילים כט,א) – במזמור שתחילתו פסוק זה נזכר "קול ה'" שבע פעמים (ממזמור זה למדו לעיל גם שמונה עשרה ברכות שבתפילה של יום חול).
ומשיבים עוד (תשובה שנייה): אמר רבי יודן ענתוריא (במקבילה בתעניות: 'ענתונדריא', וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ענתדריה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני): שבע ברכות שבתפילה של השבת הן כנגד שבע(ה) אזכרות שכתוב (שכתובות) ב"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהילים צב,א) – במזמור שתחילתו פסוק זה נזכר שם ה' (שם המיוחד) שבע פעמים. בכתובת שבראשו נקבע מזמור זה לאומרו ביום השבת, והיו הלוויים אומרים מזמור זה על הדוכן בשעת הקרבת התמיד של יום השבת, ולכן תיקנו שבע ברכות שבתפילה של השבת כנגד שבע האזכרות שבמזמור זה.
התפילה של ראש השנה כללה שלוש ברכות אמצעיות במקום ברכה אחת בשאר המועדים (משנה ראש השנה ד,ה). מן העובדה שהתוספתא שהובאה לעיל אינה מזכירה תפילת שבע של ראש השנה משתמע, שבכל התפילות של ראש השנה היו תשע ברכות, וכן קבעו ראשונים על פי ירושלמי שהיה לפניהם.
בתוספתא ברכות ג,יג וראש השנה ב,יז שנו: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - בית שמיי אומרים: מתפלל עשר (אומר ברכת שבת לעצמה), ובית הלל אומרים: מתפלל תשע.
ובירושלמי שבועות א,ד אמרו: אמר רבי אחא בר פפא: ותני כן: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה (שחל להיות בשבת), בשחרית - בית שמיי אומרים: מתפלל שמונה, ובית הלל אומרים: שבע; במוסף - בית שמיי אומרים: עשר, ובית הלל אומרים: תשע.
נראה שהכוונה בברייתא בירושלמי שבועות לתוספתא, אלא שרבי אחא בר פפא שנה אותה לפי הנוהג בזמנו שתקעו במוסף ולא בשחרית. בזמן בית שמאי ובית הלל תקעו בשחרית ולא במוסף, והמחלוקת של בית שמאי ובית הלל היא בשחרית ("תוספתא כפשוטה").
הרי שלפי הירושלמי שלפנינו, רק בתפילה של ראש השנה שהיו תוקעים בה היו תשע ברכות.
שואלים: תשע ברכות של ראש השנה מניין? – מהיכן למדו חכמים תשע ברכות שבתפילה של ראש השנה?
ומשיבים: אמר רבי אבא קרטיגניא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי או הרביעי. מקומו אינו ידוע כשם מקום בארץ ישראל, ואולי היה מהעיר קרתגו שבאפריקה הצפונית): תשע ברכות שבתפילה של ראש השנה הן כנגד תשע אזכרות שכתוב (שכתובות) בפרשת חנה (שמואל א ב,א-י) – בפרשה זו, שהיא תפילתה של חנה שהתפללה כשהביאה את שמואל לבית ה' אחרי שגמלה אותו, נזכר שם ה' (שם המיוחד) תשע פעמים, וכתיב בסופה: – וכתוב בסופה (של הפרשה הזו): "י'י יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ" (שמואל א ב,י) – ה' שופט את כל העולם. וכיוון שראש השנה הוא יום הדין, שבו ה' שופט את כל העולם, לכן תיקנו בתפילה של ראש השנה תשע ברכות כנגד תשע האזכרות שאמרה חנה בתפילתה.
תפילת חנה בראש השנה
שתי תפילות התפללה חנה, האחת (בפרק א) תחינה ובקשה שייתן לה ה' בן, והשנייה (בפרק ב) הלל והודיה לה'. חנה התפללה כשעלתה עם אלקנה אישה לשילה ל"זבח הימים" (הזבח שהיה רגיל להקריב מדי שנה). אלקנה וכל ביתו היה רגיל לעלות לשילה לזבוח בכל שנה ביום הידוע והקבוע, כמו שנאמר בשמואל א א,ד: "ויהי היום ויזבח אלקנה". והנה הלשון "ויהי היום" אמורה גם באיוב א,ו, ושם פירשו התרגום ועוד מפרשים, שאותו היום היה ראש השנה. לפי זה, היום שבו היה רגיל אלקנה לעלות היה ראש השנה, ונמצא שחנה התפללה בראש השנה. לפי חכמינו, חנה גם נפקדה (ה' זכר אותה לטובה) בראש השנה. כיוון שאמרה חנה את תפילתה בראש השנה, לכן תיקנו תשע ברכות שבתפילה של ראש השנה כנגד תשע האזכרות שאמרה חנה בתפילתה (מעין זה נאמר במקורות המובאים להלן בענין תפילת התעניות, שהיא כנגד תפילת שלמה שאמר בתענית).
במשנה תעניות ב,ב שנינו: עמדו בתפילה (בתענית ציבור)... אומר לפניהם עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש.
שואלים: עשרים וארבע(ה) ברכות של התעניות מניין? – מהיכן למדו חכמים עשרים וארבע ברכות שבתפילה של תעניות הציבור (תעניות שגוזרים על הציבור כשבאה עליהם צרה)?
ומשיבים: רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) ורבי שמואל בר רב נחמן (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'בר נחמן'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) תרויהון (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'תריהון') אמרין: – שניהם אומרים: עשרים וארבע ברכות שבתפילה של תעניות הציבור הן כנגד עשרים וארבע(ה) פעמים שכתוב (שכתובות) בפרשה של שלמה (בקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'בפרשת שלמה'. - מלכים א ח,כב-נג) "רינה" ו"תפילה" ו"תחינה" – בפרשה זו, שהיא תפילתו של שלמה בחנוכת בית המקדש, נזכרות עשרים וארבע פעמים הלשונות "רינה" ו"תפילה" ו"תחינה" (הכוונה לשמות "רינה" ו"תפילה" ו"תחינה" שנזכרו ארבע עשרה פעמים וגם לפעלים מהשורשים פ,ל,ל ו-ח,נ,ן שנזכרו עשר פעמים, סך הכל עשרים וארבע פעמים). רינה ותחינה הן מהלשונות שנקראת תפילה. שלמה בתפילתו זו ביקש מה' שתישמע תפילתם של ישראל שיתפללו בתעניות על עצירת גשמים ועל כל צרה שלא תבוא (רעב, דבר, שידפון, ירקון, ארבה, חסיל ומצור אויבים). לכן תיקנו בתפילה של התעניות עשרים וארבע ברכות כנגד עשרים וארבע הלשונות של תפילה שאמר שלמה בתפילתו.
אלה עשרים וארבע הלשונות של תפילה שאמר שלמה:
"ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלהי, לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (שם פסוק כח).
"...לשמע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה" (שם פסוק כט).
"ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה..." (שם פסוק ל).
"בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה" (שם פסוק לג).
"בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך, והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון" (שם פסוק לה).
"כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה" (שם פסוק לח).
"...ובא והתפלל אל הבית הזה" (שם פסוק מב).
"כי יצא עמך למלחמה על איבו בדרך אשר תשלחם, והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בנתי לשמך" (שם פסוק מד).
"ושמעת השמים את תפלתם ואת תחנתם..." (שם פסוק מה).
"והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם, ושבו והתחננו אליך בארץ שביהם לאמר חטאנו והעוינו רשענו" (שם פסוק מז).
"ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ איביהם אשר שבו אתם, והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית בניתי לשמך" (שם פסוק מח).
"ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם ואת תחנתם..." (שם פסוק מט).
"להיות עיניך פתחות אל תחנת עבדך ואל תחנת עמך ישראל, לשמע אליהם בכל קראם אליך" (שם פסוק נב).
תפילת שלמה זו נאמרה גם בכתובים המקבילים בדברי הימים ב ו,יב-מב, אלא ששם נזכרות עשרים ושלוש לשונות של תפילה.
בבבלי ברכות כט,א אמרו: הני שבע דשבתא כנגד מי? - אמר רבי חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים.
הני תשע דראש השנה כנגד מי? - אמר רבי אבא דמן קרטיגנין: כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפילתה.
הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי? - אמר רבי חלבו: כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קודשי הקודשים. - אי הכי, כל יומא נמי נמרינהו! - אימת אמרינהו שלמה? ביומא דרחמי (ביום של בקשת רחמים), אנן נמי ביומא דרחמי אמרי להו.
בפסיקתא רבתי פסקה מ נאמר: ילמדנו רבנו, כמה ברכות צריך אדם להתפלל בראש השנה? - לימדונו רבותינו: תשע ברכות אדם צריך להתפלל בראש השנה. - רבי יצחק אומר: ומה טעם מתפללים תשע ולא שבע כשם שמתפללים בשבת? אלא תשע נגד תשע הזכרות שכתובים בפרשת חנה, ולמדו תפילת ראש השנה מפרשת חנה. - אמר רבי אבא בר כהנא: שכתוב בפרשת חנה: "ה' ידין אפסי ארץ" (שמואל א ב,י), ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם? בראש השנה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם, שהוא חפץ לזכות את בריותיו ולא לחייבם.
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ולמה מתפללים עשרים וארבע בתעניות? - כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קודשי הקודשים בתעניתו. ולמה מתפללים בראש השנה תשע ברכות? - אמר רבא בר חנינא (צריך לומר: רבא (=רבי אבא) קרטיגניא): כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה מן "ותתפלל חנה" ואילך.
• • •
בתוספתא תעניות א,ט שנו: אומר (שליח הציבור בתענית ציבור) לפניהם עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום, ושש היה מוסיף. היכן אומרן? - בין "גואל" ל"רופא חולים" (בין ברכת גאולה לברכת רפואה).
יחיד בתענית ציבור אינו מוסיף שש ברכות אלו.
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני): יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר (להשמיע) – בתפילת שמונה עשרה, מעין המאורע (דומה למה שקרה) – הזכרה של תענית הציבור.
ואיכן הוא אומרה? – באיזה מקום בתפילה הוא מזכיר מעין המאורע? - בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים" – הוא מזכיר מעין המאורע בברכה בפני עצמה שהוא אומר בין ברכת גאולה (שחתימתה "גואל ישראל") לברכת רפואה (שחתימתה "רופא חולים"), שיחיד קובע ברכה לעצמו.
ומהו (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'ומה הוא', וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ומהוא') אומר? – מה הוא חייב לומר בברכה זו? - ענינו י'י ענינו בעת ובעונה (בזמן) הזאת – של התענית, כי בצרה גדולה אנחנו – הצרה שעליה נקבעה התענית. אל תסתר פניך ממנו – על פי תהילים כז,ט; קב,ג ו-קמג,ז: "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי", ואל תתעלם מתחינתינו – על פי תהילים נה,ב: "וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי", כי אתה י'י (בכתב יד רומי אין מילה זו. ובמקבילה בתעניות נוסף 'אל חנון ורחום') עונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת מצוקה (במקבילה בתעניות: 'צוקה'). "וַיִּצְעֲקוּ אֶל י'י בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם" (תהילים קז,כח) – בשעה שהיו נתונים בצרה, צעקו אל ה', וה' הציל והושיע אותם מצרותיהם. ברוך אתה י'י עונה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי שם: 'העונה') בעת צרה – כיוון שהוא מזכיר מעין המאורע בברכה בפני עצמה, צריך לחתום בה (חתימה זו היא חתימת אחת משש הברכות ששליח הציבור מוסיף בתפילה של תענית הציבור (משנה תעניות ב,ד)).
ומביאים דיעה חולקת: רבי יניי בשם רבי (במקום שתי מילים אלו צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בר', ובמקבילה בתעניות: 'ביר'', וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי שם: 'בר''. הסופר במסירה שלפנינו סבר בטעות ש'בר' הוא קיצור של 'בשם ר'') ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם בית (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 2 וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי בתעניות: 'דבית'. בכתב יד רומי אין מילה זו) רבי יניי – בשם (החכמים) של בית (מדרשו של) רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אומרה ב"שומע תפילה" – כולל את ההזכרה מעין המאורע בברכת התפילה (שחתימתה "שומע תפילה"), ואינו אומר אותה ברכה בפני עצמה, שאין יחיד קובע ברכה לעצמו (לא אמרו כאן מהו נוסח ההזכרה שאומר אותה ב"שומע תפילה", האם היא אותה ההזכרה שנאמרה לפני כן בלא חתימת הברכה שבסופה, או שמא הזכרה אחרת היא. - במסירה שלפנינו במקבילה בתעניות דילג הסופר על מה שבין "בשם (דבית)" במימרה זו ל"בשם (רב)" במימרה הבאה, ומה שכתוב שם במימרה זו 'בשם רבי שמעון בן לקיש' הוא כפל גרסה למילים '(רבי ינאי) ב(י)ר(בי) ישמעאל' שנשתבשו ל-'(רבי ינאי) ב(שם) ר(בי) שמעון' כמו במסירה שלפנינו בברכות להלן ונוסף להן 'בן לקיש').
הרי שאמוראים חלוקים, היכן יחיד בתענית ציבור אומר את ההזכרה של התענית. טעמו של רב ירמיה, שכשם ששליח ציבור בתענית ציבור מוסיף ברכות בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", כך יחיד בתענית ציבור מוסיף ברכה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים". וטעמו של רבי ינאי בירבי ישמעאל, שיחיד מבקש צרכיו ב"שומע תפילה", וכיון שהצרות שמתענים עליהן צרכיו הן, לכן יחיד כולל את ההזכרה של התענית ב"שומע תפילה".
בבבלי שבת כד,א אמרו: תני רבי אושעיא: ...ימים שאין בהם קורבן מוסף, כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות, ערבית ושחרית ומנחה - מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע ב"שומע תפילה", ואם לא אמר - אין מחזירים אותו.
הברייתא שבבבלי, ששנו בה שבתענית ציבור אומר מעין המאורע ב"שומע תפילה", היא כרבי ינאי בירבי ישמעאל.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אפילו יחיד שגזר תענית על עצמו (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי שם: 'שגזר על עצמו תענית') - צריך להזכיר – בתפילת שמונה עשרה, מעין המאורע – הזכרה של תעניתו, אף על פי שאינה תענית ציבור.
ואיכן הוא אומרה? (המאמר הבא של רבי זעירא בשם רב הונא אינו תשובה לשאלה זו, ולכן נראה ששאלה זו היא אשגרה מלעיל, ששם באה שאלה זו לאחר המימרה הדומה "יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע")
נראה שהתשובה על השאלה "איכן הוא אומרה" כך היא: 'בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים". רבי יניי בר ישמעאל בשם דבית רבי יניי: אומרה ב"שומע תפילה"'. אלא משום שכבר נאמרה הפסקה הזאת למעלה בקשר עם ההלכה על יחיד בתענית ציבור, השמיטוה הסופרים, אלא שיש מקום לשער שחסר בספרים שלנו "כול'" אחרי "אומרה". ולפי זה, המאמר של רבי זעירא בשם רב הונא (להלן) הוא מאמר בפני עצמו. ולפי דברינו אלה, דעת הירושלמי היא, שיש מי שאומר שיחיד אומרה בין "גואל" ל"רופא" אפילו בתענית יחיד, ויש מי שאומר שאפילו בתענית ציבור אין אומרה אלא ב"שומע תפילה" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
"עד איכן" משמש בירושלמי גם במובן "עד מתי" ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 54). ולפי זה, פירוש "איכן" כאן - אימתי ("ואפילו על דר'... לית היא מקשייא", "ספר זיכרון להרב יצחק נסים" ב, עמוד נח, הערה 38). - פירוש השאלה: ואיכן הוא אומרה? - אימתי (באילו תפילות) הוא (יחיד שגזר על עצמו תענית) מזכיר מעין המאורע של התענית? (השאלה הזו שונה במשמעה מהשאלה הזהה לעיל). ולפי זה, המאמר של רבי זעירא בשם רב הונא להלן הוא תשובה לשאלה הזו.
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני): (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי שם נוסף 'אומרה') כלילו של השבת (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'כלילי שבת') וכיומו – יחיד שגזר על עצמו תענית מזכיר מעין המאורע של התענית בכל התפילות של יום התענית, הן בלילה בערבית, והן ביום בשחרית ובמנחה, כמו שבשבת מזכיר מעין המאורע של השבת בתפילות בליל השבת וביום השבת שאחריו, שכיוון שיום התענית מתחיל מהערב, מזכיר בערבית של יום זה, ואף שעוד לא התחיל להתענות, שיחיד שגזר על עצמו תענית מתחיל להתענות בעלות השחר (בתענית ציבור מתחילים להתענות משחשיכה, ולכן אין צריך לומר שיחיד בתענית ציבור אומרה כלילי שבת וכיומו. - הביטוי "כלילי שבת וכיומו" לקוח מהמשנה נידה ד,ד. "לילי" הוא צורת יחיד נסמך (ולא צורת רבים) והושפע מן הארמית).
בירושלמי נדרים ח,א אמרו: יחיד שגזר עליו תענית - אוכל ושותה משחשיכה (מותר לו לאכול ולשתות כל הלילה שלפני יום התענית), ואם אמר "בתענית ציבור" (שקיבל עליו תענית ציבור) - אוכל ושותה מבעוד יום (ומתחיל בתענית משחשיכה).
ובבבלי תענית יא,ב אמרו: אמר רבי זירא אמר רב הונא: יחיד שקיבל עליו תענית, אפילו אוכל ושותה כל הלילה (בליל התענית, אף על פי שעודנו אוכל ושותה לאחר תפילת ערבית) - מתפלל תפילת תענית (בתפילת שמונה עשרה). לן בתעניתו (בלילה שאחר התענית, אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפילת ערבית) - אין מתפלל תפילת תענית.
דברי רבי זירא בשם רב הונא בבבלי ובירושלמי אחד הם.
אמר רבי מני (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי שם: 'רבי מנא'. - השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אנא (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות ובכתב יד אשכנזי שם: 'ואנא') דלא בדקתה (במקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי שם: 'בדקיתה') – אני שלא בדקתי אותה (לא היתה ברורה לי המימרה שנאמרה בשם רב, שאפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע), אִין כהדא דרב ירמיה – אם כ(מימרה) הזאת של רב ירמיה (האם לדעת רב אומרה ברכה בפני עצמה, כדעת רב ירמיה בעניין יחיד בתענית ציבור), אִין (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ואין') כהדא דרבי ינאי בשם רבי שמעון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'יניי בר ישמעאל', ובמקבילה בתעניות: 'ינאי ביר' ישמעאל', וב"שרידי הירושלמי" שם: 'יניי בר' ישמעאל'. הסופר במסירה שלפנינו סבר בטעות ש'בר' הוא קיצור של 'בשם ר'', ו'שמעון' הוא שיבוש של 'ישמעאל') – ואם כ(מימרה) הזאת של רבי ינאי בן ישמעאל (או האם לדעת רב כוללה ב"שומע תפילה", כדעת רבי ינאי בן ישמעאל בעניין יחיד בתענית ציבור), סלקית לסררה (צריך לומר כמו במקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם וברש"ס: 'לסדרא') ושמעית – עליתי אל הסדר (סידרא הוא מוסד ציבורי, שהיו בו בית ספר שבו לימדו מקרא, בית כנסת שבו התפללו או שמעו דרשה, ובית מדרש שבו עסקו בתלמוד ("מסביב ל'סידרא'", "בר אילן" ל-לא, עמודים 359-365)) ושמעתי את רב חונה (נראה שצריך לומר: 'רבי חונה', ואולי אף לעיל צריך לומר כך במקום 'רבי יונה'. - רב הונא - גדול אמוראי בבל בדור השני; רבי הונא - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רב: אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית - צריך להזכיר מעין המאורע. התיב – השיב (הקשה על המימרה שנאמרה בשם רב) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה (על רב שאומר שיחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע): בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה – ברכות, במוצאי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ובמוצאי') שבת ובמוצאי יום הכיפורים – גם בתפילת ערבית של מוצאי שבת ושל מוצאי יום הכיפורים אדם מתפלל שמונה עשרה ברכות ואינו מוסיף על מניין זה, שכולל הבדלה בברכת דעת או בברכת הודאה, ואינו אומרה ברכה בפני עצמה, ובמוצאי תענית ציבור (המילה "ובמוצאי" שלפני "תענית" היא אשגרה מאותה מילה שלפני "שבת" ו"יום הכיפורים", שכן ערבית במוצאי תענית ציבור שווה לערבית בכל יום, וצריך לומר: 'ובתענית ציבור', וכן כתב ב"פירושים וחידושים בירושלמי") – גם בתפילות של תענית הציבור אדם מתפלל שמונה עשרה ברכות ואינו מוסיף על מניין זה, שכולל הזכרה מעין המאורע של התענית בברכת התפילה ("שומע תפילה"), ואינו אומרה ברכה בפני עצמה; ואם יחיד בתענית ציבור אינו מזכיר מעין המאורע ברכה בפני עצמה, כל שכן יחיד שגזר על עצמו תענית, שלא כמו שנאמר בשם רב, שאפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע ברכה בפני עצמה! ויש להסיק: מן מה דמר – ממה שאומר רבי יוסי: (ב"שרידי הירושלמי" בתעניות נוסף 'הא') מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא) חלוקה (על רב), הוה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 וב"שרידי הירושלמי" בתעניות וברש"ס: 'הוי', ובמקבילה בתעניות: 'הווי') כן (במקבילה בתעניות אין מילה זו) איתתבת – הוֹוֶה (כלומר, נמצא) כך הושבה (הוקשתה קושיה בבית המדרש), בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים" – אלה דברי רבי מנא, שפשט מהקושיה של רבי יוסי את הספק שהיה לו במימרה שנאמרה בשם רב, שלדעת רב אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע ברכה בפני עצמה בין ברכת גאולה לברכת רפואה.
רבי יוסי, שהקשה מהברייתא על רב, בוודאי היתה קבלה בידו ש"צריך להזכיר" פירושו: קובע ברכה לעצמו, שאם לא כן, מה קושיה יש כאן. ובוודאי מברייתא זו מוכח גם כן, שאין יחיד בתענית ציבור מזכיר מעין המאורע ברכה בפני עצמה ושלא כרב ירמיה, אולם רבי מנא לא ירד אלא לברר מה היא דעתו של רב בתענית יחיד, ומדברי רבי יוסי שאמר "מתניתא פליגא" הוכיח, שלרב גם בתענית יחיד אומרה בין "גואל" ל"רופא", וכל שכן בתענית ציבור, והברייתא חלוקה עליו בין בזה ובין בזה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי תענית יג,ב אמרו: אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש (נתן לו רשות לדרוש ברבים את הדברים שלהלן): יחיד שקיבל עליו תענית - מתפלל תפילת תענית. והיכן אומרה? - בין "גואל" ל"רופא" (מוסיף ברכה לתענית). - מתקיף לה רב יצחק: וכי יחיד קובע ברכה לעצמו? - אלא אמר רב יצחק: ב"שומע תפילה", וכן אמר רב ששת: ב"שומע תפילה".
ושם יד,א אמרו: מאי הוי עלה (בעניין תפילת תענית של יחיד)? - אמר רב שמואל בר ססרטאי, וכן אמר רב חייא בר אשי אמר רב: בין "גואל" ל"רופא". ורב אסי אמר משמיה דרבי ינאי בריה דרבי ישמעאל: ב"שומע תפילה".
לפי הירושלמי נחלקו אמוראים בין ביחיד בתענית ציבור ובין ביחיד שקיבל עליו (שגזר על עצמו) תענית האם הוא קובע ברכה לעצמו. אבל בבבלי נשנתה מחלוקת האמוראים ביחיד שקיבל עליו תענית, ולפי פשוטם של דברים כוונתם שלא נחלק אדם שבתענית ציבור יחיד כציבור, אלא שנחלקו ביחיד שקיבל עליו תענית האם הוא קובע ברכה לעצמו.
מה שאמרו בבבלי בפירוש בשם רב, שיחיד שקיבל עליו תענית אומרה בין "גואל" ל"רופא", הוא כדעתו של רב בירושלמי, כמו שיש להסיק מקושייתו של רבי יוסי על מה שאמרו בשם רב. גם דברי רבי ינאי בירבי ישמעאל בבבלי הם כדבריו בירושלמי.
לפי הבבלי, יחיד בתענית ציבור אומר תפילת תענית בין "גואל" ל"רופא" (שלא כדברי הברייתא בבבלי שבת כד,א שהובאה לעיל), ואין כאן משום אין יחיד קובע ברכה לעצמו, שכן תענית זו נגזרה על הציבור, ולא היחיד קיבלה עליו.
אמר (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות אין מילה זו) רבי אחא בר יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי חייא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'ר' הונא / חונה רובה', וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ר' חונה') דציפורין (רבי הונא הגדול, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון): יחיד בתשעה באב - צריך להזכיר – בתפילת שמונה עשרה, מעין המאורע – הזכרה של תשעה באב.
אומרים הזכרה זו בכל התפילות של תשעה באב, ככל הזכרה מעין המאורע. ואף שליח ציבור אומר הזכרה זו, שכשאמרו כאן: "יחיד בתשעה באב צריך להזכיר", נתכוונו לומר: אפילו יחיד, כמו שכשאמרו לעיל: "יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר", נתכוונו לומר: אפילו יחיד.
נראה שהשאלה האם בתשעה באב צריך להזכיר גם מעין המאורע של תענית הציבור (מלבד מעין המאורע של תשעה באב) תלויה בשאלה האם תשעה באב הוא אֵבֶל או תענית ציבור, כמו שדנו בירושלמי ראש השנה ג,ד האם בתשעה באב מתפלל עשרים וארבע ברכות כמו בתענית ציבור.
מהו (בכתב יד רומי: 'מהוא', ובמקבילה בתעניות: 'ומהו', וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ומהוא') אומר? – מה הוא חייב לומר בהזכרה זו? - רחם, י'י אלהינו, ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים (הקיימים), עלינו ועל עמך ישראל (במקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ועל ישראל עמך', וכן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה), ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה והחריבה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם אין מילה זו, וכן אינה בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה) וההרוסה והשוממה, הנתונה ביד זרים (בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה: 'זדים'), הרמוסה ביד (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'בכף', וכן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה) עריצים (אכזרים, רשעים), ויירשוה (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ויבלעוה', ובהלכות ארץ ישראל מן הגניזה: 'אשר בלעוה') לגיונות (לגיון היא היחידה הצבאית הגדולה ביותר בצבא הרומאי) ויחללוה עובדי פסילים (בקטע בולוניה 2: 'ויירשוה עובדי פסל'). ולישראל (כן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה. ובכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'כי לישראל') עמך נְתַתָּהּ – את העיר, נחלה (בקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות ובהלכות ארץ ישראל מן הגניזה: 'לנחלה'), ולזרע ישורון (כינוי מליצי לעם ישראל) ירושה הורשתה. כי באש הִיצַּתָּהּ (הבערת אותה, שרפת אותה. - בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'החרבתה', וכן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה) ובאש אתה עתיד לנחמה (כן הוא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה. מגיה במסירה שלפנינו הגיה כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'לבנותה'), כאמור (בקטע בולוניה 2 ובהלכות ארץ ישראל מן הגניזה: 'ככתוב'): – כמו שנאמר לעתיד לבוא כשיבנה ה' את ירושלים: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם י'י חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב,ט) – ה' יגן על יושביה של ירושלים מפני אויבים, וישכון בתוכה כדי להרים את כבודה.
בנוסח ההזכרה נזכר חורבן ירושלים, שהוא המאורע שאירע בתשעה באב.
בבבלי בבא קמא ס,ב אמרו: "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שמות כב) - אמר הקב"ה: אני היצתי אש בציון / בירושלם, שנאמר: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה" (איכה ד), ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב" (זכריה ב). "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שמות כב) - אמר הקב"ה: עליי לשלם את הבעירה שהבערתי.
ובויקרא רבה ז,ו ובמדרש תנחומא פרשת 'צו' סימן ב ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'צו' סימן ד נאמר: ישראל, על ידי שהם / על שעשו עצמם נבזים ושפלים בעולם הזה, אין מתנחמים אלא באש, הדא היא דכתיב: "ואני אהיה לה נאום י"י חומת אש סביב" (זכריה ב,ט).
ובאיכה רבה א,נז ובאיכה רבה (בובר) פרשה א [כב] ובפסיקתא דרב כהנא טז,יא נאמר: את מוצא, בכל דבר שחטאו ישראל, בו לקו ובו מתנחמים... חטאו באש, ולקו באש, ומתנחמים באש. חטאו באש - "הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש" (ירמיהו ז,יח), ולקו באש - "ממרום שלח אש בעצמותיי" (איכה א,יג), ומתנחמים באש - "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב" (זכריה ב,ט).
ובפסיקתא רבתי פסקה ל נאמר: אמר הקב"ה: עליי לנחם את ירושלים, שכך כתבתי: "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שמות כב,ה), אני היצתיה באש, שנאמר: "ממרום שלח אש" (איכה א,יג), אני מנחם אותה [באש], שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב" (זכריה ב,ט).
מהמדרשים האלה מוכח, שהנוסח הנכון הוא: "ובאש אתה עתיד לנחמה". הגרסה "לבנותה" היא על פי הבבלי. הגרסה "כי באש היצתה" היא על פי הבבלי ופסיקתא רבתי.
רבי אבדימא דציפורין (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון) בעא קומי – שאל לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): איכן אומרה? (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'ואיכן הוא אומרה') – באיזה מקום בתפילה הוא מזכיר מעין המאורע של תשעה באב?
אמר לו (רבי מנא לרבי אבדימא. - בקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'אמר ליה'): ואדיין אין (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם) את לזו?! – ועדיין אתה לזאת?! (עדיין אתה צריך לזאת?! עדיין אתה מסופק בזאת?! והרי התשובה לשאלתך פשוטה!) (יש להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'כן אמר רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)') כל דבר שהוא לבא (להבא, לעתיד) – שהוא אמירת בקשה על מה שיהיה לעתיד, כגון ההזכרה מעין המאורע של ראש חודש וחולו של מועד בערבית, בשחרית ובמנחה ("יעלה ויבוא"), - אומרה (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם: 'אומרו', וכן להלן) בעבודה – בברכת עבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה), שכן ברכה זו היא, לפי נוסח ארץ ישראל, בקשה שה' ישכון בציון ושנוכל לעובדו בירושלים, וכל דבר שהוא לשעבר (על העבר) – שהוא אמירת תודה על מה שהיה בעבר, כגון ההזכרה מעין המאורע של החנוכה ופורים ("על הניסים"), שהיא אמירת תודה לה' שעשה עימנו ניסים ונפלאות, - אומרה בהודאה – בברכת הודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה), שכן ברכה זו היא, לפי נוסח ארץ ישראל, הודאה לה' על טובותיו וחסדיו שגמל עימנו. ומתניתא אמרה (צריך להוסיף: 'כן', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם וברש"ס): – והמשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ברכות ט,ד) אומרת כך (המשנה מסייעת לדבריו של רב, ששנינו במשנה): ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא – אדם צריך להודות לה' על מה שעבר עליו, ולצעוק ולהתפלל על העתיד לבוא עליו. הרי שהודאה היא על העבר, וצעקה היא על העתיד. מדברי המשנה יש ללמוד, שכל דבר שהוא להבא, אומרו בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר, אומרו בהודאה (הסיוע מהמשנה מבוסס על דיוק שהוא רחוק מן הפשט וקרוב יותר לדרוש מאשר לדיוק רגיל ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 457-458)). - מדבריו של רב יש ללמוד, שכשם שהזכרה מעין המאורע של ראש חודש וחולו של מועד שהיא בקשה לעתיד (שאומרים בה: "יעלה... זכרון עמך... לפניך לטובה"), אומרה בברכת עבודה שהיא בקשה לעתיד, כך גם הזכרה מעין המאורע של תשעה באב שהיא בקשה לעתיד, אומרה בברכת עבודה. כך אמר רבי מנא לרבי אבדימא.
בתוספתא ברכות ג,י שנו: כל שאין בו מוסף, כגון חנוכה ופורים - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע. אם לא אמר - אין מחזירים אותו. וכל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה. רבי ליעזר אומר: בהודייה. אם לא אמר - מחזירים אותו.
הזכרת היום ביום שיש בו קורבן מוסף נקראת "קדושת היום". והזכרת היום ביום שאין בו קורבן מוסף נקראת "מעין המאורע". בסיפא לא נזכרה ערבית, מפני שמסיים: "אם לא אמר, מחזירים אותו", והרי בערבית של ראש חודש אין מחזירים אותו. וברישא לא נזכרה ערבית אגב סיפא ("תוספתא כפשוטה").
לפי רבי אליעזר, שביום שיש בו קורבן מוסף אומר את הזכרת היום בהודאה, אינו אומר בקשה אלא הודאה, ואומר את ברכת ההודאה בלשון כעין זו: "מודים אנחנו לך, אתה הוא ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, על כל הטובות והחסד והרחמים שגמלתנו ושעשית עימנו ועם אבותינו מלפנינו, ועל יום פלוני הזה שנתת לנו. ברוך אתה ה' הטוב לך להודות". ולפי דברינו אלה, מה שאמרו כאן: "כל דבר שהוא לבא - אומרו בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר - אומרו בהודאה", דברי הכל הוא, שגם לרבי אליעזר בקשה אומרה בעבודה, ולכן הזכרת תשעה באב לדברי הכל כוללה בברכה זו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ברכת עבודה
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רצה ה' אלוהינו ושכון בציון מהרה, יעבדוך עבדיך ובירושלים נשתחוה לך, (בראש חודש ובחולו של מועד: יעלה ויבוא...) ואתה ברחמים תחפוץ בנו ותרצנו. ברוך אתה ה' שאותך ביראה נעבוד".
ברכת הודאה
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "מודים אנחנו לך, אתה הוא ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, על כל הטובות והחסד והרחמים, שגמלתנו ושעשית עימנו ועם אבותינו מלפנינו. ברוך אתה ה' הטוב לך להודות".
ומתניתא אמרה כן
לסימן בעלמא הביאו את דברי המשנה הזו, ובעיקרם אין עניינם כלל אצל מה שנשאו ונתנו בו בסוגיה שלפנינו. ושם נאמר, שהנכנס לכרך מתפלל בכניסתו וביציאתו ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא, ופירושו שבכניסתו הוא מודה שנכנס בשלום וביציאתו הוא מתפלל שלא יארע לו שום רע בדרכו שהוא הולך ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ברכת בניין ירושלים
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיחך, בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה ה' אלוהי דוד ובונה ירושלים".
תחילתו של נוסח ההזכרה מעין המאורע של תשעה באב האמור בירושלמי כאן היא תחילתה של ברכת בניין ירושלים בנוסח ארץ ישראל. הרי שנוסח ההזכרה הזה מעיד על עצמו שאינו אלא נוסח מורחב של ברכת בניין ירושלים.
נראה לומר, שנוסח ההזכרה מעין המאורע של תשעה באב האמור בירושלמי כאן אינו מדברי רבי חונה רובה דציפורין, שקדם לרבי אבדימא ולרבי מנא, אלא הוא מדברי סתם התלמוד, ולא עוד אלא שנוסח ההזכרה הזה נקבע לאחר ימיהם של רבי אבדימא ורבי מנא. שאם לא נאמר כן, יקשה: מדוע שאל רבי אבדימא "היכן הוא אומרה?", וכן יקשה: איך השיב רבי מנא שאומרה בברכת עבודה, והרי נוסח ההזכרה הזה מעיד על עצמו שאינו אלא נוסח מורחב של ברכת בניין ירושלים. מכאן, שבימי האמוראים אמרו את ההזכרה מעין המאורע של תשעה באב בברכת העבודה, ואין לדעת מה היה נוסח ההזכרה שאמרו בימיהם, ובתקופה מאוחרת יותר הרחיבו בתשעה באב את נוסח ברכת בניין ירושלים, כנראה במקום ההזכרה בברכת עבודה, והנוסח המיוחד של ברכת בניין ירושלים לתשעה באב הוכנס לתוך הירושלמי כאן לאחר דברי רבי חונה רובה דציפורין.
בארץ ישראל נתחברו קרובות לתשעה באב לשמונה עשרה הברכות של תפילת שחרית והרחיבו את ברכת בניין ירושלים על ידי סוג מיוחד של פיוטים המכונה קינות. רבי אלעזר הקליר הוא כנראה זה שקבע סדר זה במאה השביעית למניינם. אפשר שהרחבת ברכת בניין ירושלים על ידי אמירת ההזכרה מעין המאורע ואמירת קינות היו באותה תקופה.
בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמודים קמ-קמא) מובא נוסח ההזכרה מעין המאורע של תשעה באב האמור בירושלמי כאן בחלקה האחרון של תפילה שאומר מי שזוכה ועולה לירושלים ונכנס אליה ורואה בחורבנו של המקדש. אפשר שנוסח ההזכרה האמור בירושלמי כאן מקורו בתפילה זו.
לאחר מרד בר כוכבא אסרו הרומאים על היהודים להיכנס לירושלים. איסור זה נשמר במשך מאות שנים. רק בתשעה באב מדי שנה הותר ליהודים להיכנס לירושלים, כדי להתאבל ולקונן על חורבן ירושלים והמקדש. אפשר, שמכיוון שנוסח ההזכרה האמור בירושלמי כאן היה חלק של תפילה שאמר מי שנכנס לירושלים בתשעה באב, לכן נקבע במשך הזמן הנוסח הזה להיות הזכרה מעין המאורע של תשעה באב.
נראה שיש להשלים בתחילתו של נוסח ההזכרה האמור בירושלמי כאן את המילים "ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיחך", שהן חלק מהנוסח הקבוע של ברכת בניין ירושלים. ואפשר שחסר בספרים שלנו "כול'" אחרי "ועל ציון משכן כבודך" ולפני "ועל העיר האבילה". אולם בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה אין המילים האלו.
נוסח ההזכרה מסתיים בפסוק, כפי שמצאנו בברכות רבות בנוסח ארץ ישראל שפסוק קודם לחתימת הברכה. בירושלמי כאן לא נזכרה חתימת הברכה שבאה לאחר הפסוק, אולי משום שהחתימה של ברכת בניין ירושלים אין בה כל שינוי בתשעה באב, ושמא נשמטה החתימה כי היו מי שסברו שאומר את נוסח ההזכרה הזה בברכת עבודה כדעת רבי מנא. אולם בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה ישנה חתימה בנוסח זה: "ברוך אתה [י'י] מנחם לב אבילי עמו ובונה ירושלים".
• • •
במשנה שנינו: "רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה" (מגיה במסירה שלפנינו מחק מילים אלו שהן פסקה מהמשנה, ואינן בכתב יד רומי, ואינן גם במקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם).
שואלים: אי זו היא שבע מעין שמונה עשרה? – מה טיבה של תפילה זו שיש בה שבע ברכות מעין שמונה עשרה ברכות? (המילה 'שבע' ישנה גם בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם. - בני ארץ ישראל שנו במשנה: "שבע מעין שמונה עשרה" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 89))
ומשיבים (בהבאת מחלוקת): רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: סוף כל ברכה וברכה – אומר את סופה (הסמוך לחתימה) של כל ברכה וברכה מהברכות של תפילת שמונה עשרה (או שאומר לשון שתוכנה מתאים לסופה של כל ברכה), וחותם כל ברכה כדרכה, שמקצר בגופן של הברכות, אבל אינו פוחת ממניינן. ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: ראש כל ברכה וברכה – אומר את תחילתה של כל ברכה וברכה מהברכות של תפילת שמונה עשרה (או שאומר לשון שתוכנה מתאים לתחילתה של כל ברכה), שכולל את כל הברכות בברכה אחת, וחותם חתימה אחת לכולן (לפי שמואל, אומר את תחילתה או את סופה של כל ברכה, כפי שעולה מנוסח תפילה זו שאמרו בירושלמי להלן לדעת שמואל, וכוונת שמואל שאמר "ראש כל ברכה וברכה" - אף ראש, ולא רק סוף כדעת רב).
לפי רב, אומר בתפילה זו שמונה עשרה ברכות מקוצרות, שמקצר גם בשלוש הברכות הראשונות ובשלוש הברכות האחרונות. אבל לפי שמואל, אומר בתפילה זו את שלוש הברכות הראשונות ואת שלוש הברכות האחרונות בשלמותן, וכולל רק את הברכות האמצעיות בברכה אחת, כפי שאמרו בירושלמי להלן לדעת שמואל. נמצא, שלפי רב, יש בתפילה זו שמונה עשרה ברכות מעין שמונה עשרה ברכות, ולפי שמואל, יש בתפילה זו שבע ברכות מעין שמונה עשרה ברכות, ונחלקו רב ושמואל בנוסח דברי רבי יהושע במשנה כאמור להלן. ובשאלה ששאלו בירושלמי "איזו היא שבע מעין שמונה עשרה?" נקטו את נוסח המשנה שהיה לפניהם.
מה שכתבו הראשונים שגם לרב אומר שלוש ראשונות ושלוש אחרונות כדרכן, לא ידעתי מניין להם זה, שבבבלי ברכות ל,א ולקמן בירושלמי לא נאמר זה אלא על דעת שמואל. ומה שמביאני להטיל ספק בדברי הראשונים היא העובדה שיש לנו מזמנם של הגאונים קיצורי תפילה, בין לפי נוסח ארץ ישראל בין לפי נוסח בבל, ובאלה הקיצורים נתקצרו כל הברכות מהראשונה עד לאחרונה. והדעת נוטה שאלה הקיצורים יסודם בדעתו של רב, שאומר שמונה עשרה מעין שמונה עשרה ומקצר כל הברכות אולם אין משמיט אפילו חותם אחד.
אף שאמרו שלשמואל אומר ראש כל ברכה וברכה, מכל מקום יש לנו בנוסח "הביננו" (בירושלמי להלן) מקבילות לברכות שלקוחות מאמצען של הברכות או מחותמותיהן. וברור שלא השתמש שמואל בלשון "ראש כל ברכה" אלא בניגוד לדעתו של רב האומר "סוף כל ברכה" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומציעים נוסחים חלופיים עלומי שם של המשנה: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה (בדברי רבי יהושע במשנה): שבע מעין שמונה עשרה – מתפלל בתפילה זו שבע ברכות שהן מעין שמונה עשרה הברכות שבתפילה השלמה, ואית תניי תני: – ויש תנא (ש)שונה (בדברי רבי יהושע במשנה): שמונה עשרה מעין שמונה עשרה – מתפלל בתפילה זו שמונה עשרה ברכות שהן מעין שמונה עשרה הברכות שבתפילה השלמה.
ומציעים סיוע מבעלי הדיעות האלה לדיעות רב ושמואל: מאן דמר: – מי שאומר (התנא ששונה): שבע מעין שמונה עשרה - מסייע לשמואל – מסייע לדברי שמואל, שלדעת שמואל, שכולל את כל הברכות האמצעיות בברכה אחת, מתפלל שבע ברכות מעין שמונה עשרה, ומאן דמר: – ומי שאומר (התנא ששונה): שמונה עשרה מעין שמונה עשרה - מסייע(א) לרב – מסייע לדברי רב, שלדעת רב, שאומר את כל הברכות אלא שמקצר בהן, מתפלל שמונה עשרה ברכות מעין שמונה עשרה.
רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שלח ל- – שלח את רבי נחום (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) גבי – אצל רבי יניי בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – לשאול אותו, אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורא לרבי יניי בירבי ישמעאל בשאלה ששלח לו על ידי רבי נחום): אי זו היא (מעין (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם)) שבע מעין שמונה עשרה דשמואל – של שמואל? – מה נוסחה של תפילה זו לדעת שמואל?
אמר ליה: – אמר לו (רבי יניי בירבי ישמעאל לרבי זעורא בתשובה ששלח לו על ידי רבי נחום): נוסח הברכה האמצעית הוא: הֲבִינֵינוּ (תן לנו בינה) – כנגד ברכת דיעה (דעת), רצה תשובתינו – כנגד ברכת תשובה, סלח לנו – כנגד ברכת סליחה, גואלינו (גָאֳלֵנוּ) – כנגד ברכת גאולה, רפא חֳלָיֵינוּ (מחלותינו. - כך גם ב"שרידי הירושלמי" בתעניות. ובכתב יד רומי: 'חולינו', ובמקבילה בתעניות: 'חוליינו') – כנגד ברכת רפואה, ברך שנותינו – כנגד ברכת השנים, - אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): אם היו גשמים - אומרים: (בטללי) [בגשמי (תוקן על פי כתב יד רומי והמקבילה בתעניות ו"שרידי הירושלמי" שם)] ברכה – בחורף אומרים: ברך שנותינו בגשמי ברכה, אם היו טללים - אומרים: בטללי ברכה – בקיץ אומרים: ברך שנותינו בטללי ברכה (בארץ ישראל שאלו על הטל בימות החמה), - כי מפוזרים אתה מקבץ (בקטע בולוניה 2: 'תקבץ') – כנגד ברכת קיבוץ גלויות, ותועים עליך לשפוט (ה' יהיה שופטם של ישראל שהם עתה תועים בגלות ("פירושים וחידושים בירושלמי")) – כנגד ברכת המשפט, ועל הרשעים תשית ידך (תשים ידך, תפעיל שלטונך (על פי איוב ט,לג). וב"שרידי הירושלמי" בתעניות: תשוב ידך - תניף או תטה ידך להכות (על פי תהילים פא,טו: "כמעט אויביהם אכניע, ועל צריהם אשיב ידי")) – כנגד ברכת המינים, וישמחו כל חוסי בך (תן שמחה לחוסים בך (לשון הכתוב בתהילים ה,יב)) – כנגד ברכת הצדיקים, בבניין עירך ובחידוש בית מקדשך (בקטע בולוניה 2: 'ובתיקון היכלך') – כנגד ברכת בניין ירושלים (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף על פי הבבלי: 'ובצמח דוד עבדך' - כנגד ברכת דויד. וזו התאמה לנוסח הבבלי, ואין לגרוס מילים אלו, ואינן בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם. - בנוסח ארץ ישראל כללו בקשה על מלכות בית דויד בברכת בניין ירושלים. אבל בתפילה מעין שמונה עשרה לא כללו את דויד (ראה להלן בנוסח שבהלכות ארץ ישראל מן הגניזה)), כי טרם נקרא אתה תענה – כנגד ברכת תפילה, כאמור: – כמו שנאמר: "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה – לפני שיקראו אל ה', הוא יענה לקריאתם ויעשה את בקשתם, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיהו סה,כד) – כשעדיין לא סיימו את דברי תפילתם אל ה', הוא ישמע את כל דבריהם. ואומר (הפסוק. - בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם אין מילה זו): "בָּרוּךְ י'י כִּי שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי" (תהילים כח,ו. - במסירה שלפנינו נכתבו המילים "ואומר ברוך י'י..." להלן אחרי המילים "ושלש אחרונות", אבל מקומן כאן, כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם) – אני מברך, מהלל ומשבח את ה' על אשר קיבל את תפילתי. ברוך אתה י'י שומע תפילה – זו חתימת הברכה האמצעית (עד כאן נוסח הברכה האמצעית). ואומר שלש ברכות הראשונות – לפני הברכה האמצעית אומר את שלוש הברכות הראשונות: אבות, גבורות וקדושה, ושלש (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה בתעניות וב"שרידי הירושלמי" שם נוסף 'ברכות') האחרונות – אחרי הברכה האמצעית אומר את שלוש הברכות האחרונות: עבודה, הודאה ושלום. אלו הן שבע ברכות מעין שמונה עשרה לדעת שמואל.
עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.
הקטע "אי זו היא שבע מעין שמונה עשרה..." הועתק מברכות לתעניות, והסופר היה צריך להפסיק בתעניות קודם הקטע הזה ("על הירושלמי", עמוד 16).
בבבלי ברכות כט,א אמרו: "רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה". - מאי מעין שמונה עשרה? - רב אמר: מעין כל ברכה וברכה (אומר את כל הברכות בקיצור). ושמואל אמר: "הביננו ה' אלוהינו לדעת דרכיך (כנגד ברכת דיעה), ומול את לבבנו ליראתך (כנגד ברכת תשובה), ותסלח לנו (כנגד ברכת סליחה) להיות גאולים (כנגד ברכת גאולה), ורחקנו ממכאובינו (כנגד ברכת רפואה), ודשננו בנאות ארצך (כנגד ברכת השנים), ונפוצותינו מארבע תקבץ (כנגד ברכת קיבוץ גלויות), והתועים על דעתך יִשָּפְטו (התועים יישפטו בכוח סמכות ה' - כנגד ברכת המשפט), ועל הרשעים תניף ידיך (כנגד ברכת המינים), וישמחו צדיקים (כנגד ברכת הצדיקים) בבניין עירך ובתיקון היכלך (כנגד ברכת בניין ירושלים) ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך (כנגד ברכת דוד), טרם נקרא אתה תענה (כנגד ברכת תפילה), ברוך אתה ה' שומע תפילה".
אמר רב ביבי בר אביי: כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו" חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה (בקשה על הגשם) בברכת השנים. - מתקיף לה מר זוטרא: ונכללה מכלל "ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר"! - אתי לאטרודי (יבוא להתבלבל).
ושם ל,א אמרו: "הביננו" - בעי לצלויי שלוש קמייתא ושלוש בתרייתא (צריך להתפלל לפניה שלוש ברכות ראשונות ואחריה שלוש אחרונות).
ירושלמי כאן: "אי זו היא שבע מעין שמונה עשרה?"; "אית תניי תני: שבע מעין שמונה עשרה..."; "רבי זעורא שלח... אי זו היא שבע מעין שמונה עשרה דשמואל?". ומכאן יוצא שאמוראי ארץ ישראל שנו במשנתם (והיא 'אית תניי תני' הראשון): "שבע מעין שמונה עשרה". אלא שבברייתא שנו "שמונה עשרה מעין שמונה עשרה", כרב, או שהיא מתניתא דרב, שחולק על משנתנו.
אבל הבבלי בברכות כט,א לא ידע כלל מנוסח "שבע מעין שמונה עשרה", שכן לא נזכר בלשון הגמרא כלל, שהם אמרו: "מאי מעין שמונה עשרה?" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 90).
לפי הירושלמי, כל השנה מתפלל אדם מעין שמונה עשרה, בין בימות הגשמים ובין בימות החמה. ואילו לפי הבבלי, מתפלל אדם מעין שמונה עשרה בימות החמה בלבד. ונראה לומר, שבבבל שלא שאלו בימות החמה טל בברכת השנים, וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו שואל טל, אם יתפלל בימות הגשמים מעין שמונה עשרה, יבוא להתבלבל ולא ישאל גשם, אבל בארץ ישראל ששאלו בימות החמה טל בברכת השנים, וכשמתפלל מעין שמונה עשרה שואל טל, אם יתפלל בימות הגשמים מעין שמונה עשרה, ישאל גשם ולא יבוא להתבלבל.
בירושלמי ברכות ב,ג אמרו: רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי: אף מי שהתקין את התפילה הזאת, על הסדר התקינה, שלוש ברכות הראשונות ושלוש ברכות האחרונות שבחו של מקום, והאמצעיות צורכן של בריות: "חונינו דעה... רצה תשובתינו... סלח לנו... גואלינו... רפא חוליינו... ברך שנותינו... קבצינו... שופטינו בצדק... הכנע קמינו... צדקינו... בנה ביתך... שמע עתירתינו... רצינו בתוכו...".
הבינינו
לפי הירושלמי ובנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת דעת פותחת: "חנינו דעה...". בכתב יד אחד הברכה פותחת: "חנינו הביננו דעה...". גם בכמה כתבי יד עוד המילה "הביננו" נזכרת בברכה זו.
רצה תשובתינו
לפי הירושלמי ברכת תשובה פותחת: "רצה תשובתנו...". אך בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה הברכה כוללת רק פסוק. אפשר שבימי התלמוד הברכה פתחה: "רצה תשובתנו..." וסיימה בפסוק, ובדורות שלאחר התלמוד נתקצרה הברכה ולא נשארה פתיחתה.
סלח לנו
לפי הירושלמי ובנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת סליחה פותחת: "סלח לנו...".
גואלינו
לפי הגניזה נוסח ברכת גאולה הוא: "ראה בעניינו וריבה ריבנו, וגאלנו מהרה למען שמך. ברוך אתה ה' גואל ישראל".
רפא חליינו
בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת רפואה פותחת: "רפאנו ה' אלוהינו ממכאוב ליבנו... ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל". לפי פתיחת הברכה בירושלמי, אפשר שבחתימה היו אומרים: "רופא חֳולִי", ולא: "רופא חוֹלֵי".
ברך שנותינו
בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת השנים היא: "ברך עלינו ה' אלוהינו את השנה הזאת לטובה... ותן גשמי / טללי רצון על פני האדמה...". בכתב יד אחד יש נוסח מיוחד לקיץ, והוא כולל: "וברך שנתנו בטללי רצון".
כי מפוזרים אתה מקבץ
חתימת ברכת קיבוץ גלויות לפי הירושלמי: "מקבץ נדחי ישראל", ולפי הגניזה: "מקבץ נדחי עמו ישראל".
ותועים עליך לשפוט
בבתי מדרשות חלק ב מדרש 'מניין' נאמר: ומניין ששאלת קיבוץ גלויות קרויה תפילה? - שנאמר: "תעו במדבר בישימון דרך" וגו' "ויצעקו אל ה'" (תהילים קז,ד-ו). ונקראו הגלויות תועים, שנאמר: "צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום" (ירמיהו נ,ו).
לפי זה, המילה "תועים" קשורה לברכת קיבוץ גלויות, והלשון "ותועים עליך לשפוט" כוללת יחד את ברכת קיבוץ גלויות ואת ברכת המשפט (כמו הלשון בהמשך: "וישמחו כל חוסי בך בבנין עירך...", שכוללת שתי ברכות), אף על פי שכבר אמר כנגד ברכת קיבוץ גלויות: "כי מפוזרים אתה מקבץ".
בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת המשפט היא: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, ומלוך עלינו אתה לבדך. ברוך אתה ה' אוהב המשפט". לפי הגניזה, תוכנה של ברכה זו שה' ישיב לנו את הסמכות השיפוטית שניטלה ממנו.
לפי הירושלמי, שאומרים בברכה זו: "שופטנו בצדק", תוכנה של ברכה זו שה' ישפוט אותנו בצדק. הכוונה בלשון: "ותועים עליך לשפוט" היא מעין תוכנה של ברכה זו לפי הירושלמי.
ועל הרשעים תשית ידיך
חתימת ברכת המינים לפי חלק מנוסחות הגניזה: "שובר רשעים ומכניע זדים".
וישמחו כל חוסי בך
חתימת ברכת הצדיקים ברוב כתבי היד של הגניזה: "משען ומבטח לצדיקים", ובמעט כתבי יד: "מבטח לצדיקים". יש משער, שכשכללו של גרים בשל צדיקים, חתמו: "משען לחוסים ומבטח לצדיקים", ואחר כך השמיטו את המילה "לחוסים".
בבנין עירך ובחידוש בית מקדשך
לפי הירושלמי ברכת בניין ירושלים כללה את המילים: "בנה ביתך". בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה הברכה סיימה במילים: "בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה ה' אלוהי דוד בונה ירושלים". הרי שברכה זו מזכירה גם בקשה על בניין בית המקדש.
כי טרם נקרא אתה תענה
הנמקה זו אינה נזכרת בברכת תפילה בכתבי היד של הגניזה.
ברוך י'י כי שמע קול תחנוניי
פסוק זה מתהילים סמוך לחתימת הברכה האמצעית של תפילה מעין שמונה עשרה משמש גם סמוך לחתימת הברכה האמצעית של תפילה קצרה לדעת אחרים (ירושלמי ברכות ד,ד. אך ראה מה שהערנו שם).
מעין שמונה עשרה דשמואל
בתפילה שתים עשרה ברכות אמצעיות. בנוסחה של תפילה מעין שמונה עשרה לדעת שמואל, שש הלשונות שכנגד שש הברכות הראשונות מהברכות האמצעיות (דעה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה וברכת השנים) הן מילות הפתיחה של הברכות האלו, וזה הוא שאמר שמואל: "ראש כל ברכה וברכה", והלשונות שכנגד הברכות השניות מהברכות האמצעיות (קיבוץ גלויות, המינים, הצדיקים ובניין ירושלים) הן על פי מילות הסיום ומילות החתימה של הברכות האלו.
הנוסח של תפילה מעין שמונה עשרה שבירושלמי שונה מן הנוסח שבבבלי. אומנם שני הנוסחים בנויים על תוכן הברכות, אלא שבנוסח ארץ ישראל השתמשו במילים שנמצאות בברכות עצמן, ובבבל לא הקפידו על כך.
לרוב פותחת ברכה של בקשה בפועל בלשון ציווי, ולפעמים היא מורכבת מסדרה של פעלים כאלה. הברכה ניתנת להרחבה על ידי משפט הנמקה בסגנון "כי אתה...", הבא בסוף גוף הבקשה ומשמש מעבר לחתימה. נוסף על משפט הנמקה, רגיל לבוא פסוק מן המקרא (כשלפניו נוסחת הבאה, כגון "כאמור") ("התפילה בתקופת התנאים והאמוראים", עמודים 148-149).
הבקשות שבתפילת שמונה עשרה הופכות בחלקן בתפילה מעין שמונה עשרה ללשונות שבח בבינוני פועל ובעתיד: "כי מפוזרים אתה מקבץ, ותועים עליך לשפוט, ועל הרשעים תשית ידך, וישמחו כל חוסי בך בבניין עירך ובחידוש בית מקדשך" ("מקבץ" בלשון הווה במקום לשון ציווי שבבקשה המקבילה שבתפילת שמונה עשרה) (שם, עמוד 151).
התפילה מעין שמונה עשרה שבירושלמי היא ברכה של בקשה, שפותחת במשפט ("הבינינו...") שבו שישה פעלים המקבילים לשש הברכות הראשונות מהברכות האמצעיות, וממשיכה במשפט ("כי מפוזרים אתה מקבץ...") בסגנון של שבח שבו פעלים בבינוני פועל ובעתיד המקבילים לחמש הברכות השניות מהברכות האמצעיות, ובסופה בא משפט הנמקה ("כי טרם נקרא אתה תענה") המקביל לברכה האחרונה מהברכות האמצעיות (תפילה), ונוסף על כך בא פסוק ("כאמור: והיה טרם יקראו ואני אענה...").
בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמודים קמד-קמה) נאמר: שמונה עשרה מעין ברכה אחת: ברוך אתה י'י, אלהינו ואלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, האל הגדול הגיבור והנורא, אל עליון, קונה שמים וארץ, מגן עזרינו; ומחיה מתים; נקדש בצדקה; חונינו דיעה; ורצה תשובתינו; סלח לעונינו ומחול לחטאתינו; ותגאלינו מיד עדינה; ותרפא חלאינו; ותברך שנותינו; ותקבץ נדוחינו; ותשפטינו בחסד וברחמים; ותכניע קמינו; כי אתה מובטח כל קצוי ארץ ומנוס לצדיקים; ותבנה את ירושלים עירך בקרוב, ושם נעבדך, ושם תשמע תפילתנו; אנא רח[ו]ם רחם עלינו ברחמיך הרבים, מהרה השב שכינתך לציון וסדרי עבודתך לירושלים עירך, ואתה בחרת בנו, ותדע כי אתה טוב ומטיב לכל; ותפרוש עלינו סוכת שלום. ברוך עושה השלום.
הנוסח הזה מורכב מהברכה הראשונה בשלימותה ולאחר מכן ראשי שאר הברכות או רמזים לתוכנן. "אנא רחום... השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים" היא פסקה מנוסח הקבע של תפילת העמידה של בני ארץ ישראל, שאותה הקפידו להוסיף כלשונה בכל נוסח של ברכת העבודה.
• • •