משנה
זב שראה קרי, ונידה שפלטה שכבת זרע – מתשמיש המיטה שקודם לנידתה, שדינה כדין בעל קרי, והמשמשת – מיטתה, שדינה כדין בעל קרי, שראתה נידה – שלאחר תשמיש המיטה ראתה דם נידה, - צריכה (צריך לומר כמו בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'צריכין') טבילה – לדברי תורה ולתפילה כתקנת עזרא בשביל הקרי, אף על פי שטבילה זו אינה מטהרת אותם מטומאת זיבה ונידה, שהזב והנידה טמאים שבעה ימים; ורבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) פוטר – את כולם מטבילה בשביל הקרי.
• • •
תלמוד
חלק ראשון של הסוגיה:
מציעים בעיה: עד כדון – עד עכשיו, - זב שראה קרי – הדין של זב שראה קרי ידוע, שרבי יהודה פוטר אותו מטבילה; ואפילו קרי שראה זוב? – מה הדין של בעל קרי שראה זוב? האם רבי יהודה פוטר מטבילה גם בעל קרי שראה זוב? שאפשר לומר שרבי יהודה פוטר רק זב שראה קרי, מפני שטומאת קרי הקלה אינה חלה על טומאת זוב החמורה, אבל בעל קרי שראה זוב אין רבי יהודה פוטר, מפני שקדמה טומאת הקרי לטומאת הזיבה, וכבר נתחייב בטבילה קודם שנטמא בזיבה, ואפשר לומר שרבי יהודה פוטר אף בעל קרי שראה זוב, כיוון שטבילת הקרי אינה מטהרת אותו מטומאת הזיבה.
(מועיל הוא שהוא טובל (במסירה שלפנינו נשתרבבו המילים האלו לכאן בטעות מלהלן, ואינן בכתב יד רומי. במסירה שלפנינו נוספה אחרי המילים האלו המילה 'או' ונמחקה על ידי מגיה, ואף המילה הזו נשתרבבה לכאן מלהלן אחרי המילים האלו, ואומנם המילה הזו אינה מופיעה להלן במסירה שלפנינו, אך ישנה שם בכתב יד רומי. והמגיה, ברשלנותו, מחק רק את המילה 'או', ולא את שאר המשפט המיותר))
ופושטים את הבעיה: נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מן המשנה): המשמשת שראתה נידה - צריכה טבילה; ורבי יודה פוטר – במקרה זה קדמה טומאת הקרי לטומאת הנידה, ואף על פי כן רבי יהודה פוטר מטבילה, ומכאן שרבי יהודה פוטר גם בעל קרי שראה זוב.
הבעיה מוסבת על רבי יהודה ולא על חכמים. אם נאמר שהבעיה היא לפי חכמים, אפשר להקשות: היעלה על הדעת שמי שכבר נתחייב בטבילת קרי ייפטר ממנה כשנתווספה עליו טומאת זב החמורה, ואילו זב שראה קרי חייב?! ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמוד 70).
חלק שני של הסוגיה:
שואלים: מה טעמא דרבי יודה? – מה הטעם של רבי יהודה (שפוטר מטבילה זב שראה קרי)? - מִשֵּׁם (=משום) מה מועיל הוא שהוא טובל? – האם הטעם של רבי יהודה שפוטר הוא משום שמה הוא מועיל בטבילה זו, שכן אינה מטהרת אותו מטומאת זיבה? שלדעתו אינו חייב בטבילה בשביל קרי אלא כשהטבילה מועילה לטהרו מטומאתו, שאם (בכתב יד רומי: 'או משם שאין', ובמסירה שלפנינו צריך לומר: 'מִשֵּׁם שאין', בלי 'או', או שצריך לומר רק: 'שאין', והמילה 'משם' לעיל משמשת גם לכאן. 'שאם' במסירה שלפנינו הוא שיבוש של 'שאין') שֵׁם לטומאה (בכתב יד רומי: 'טומאה') קלה אצל טומאה חמורה? – או האם הטעם של רבי יהודה שפוטר הוא משום שאין טומאת קרי הקלה חלה על טומאת זיבה החמורה שקדמה לה, והרי הוא כמי שלא נטמא בטומאת קרי, ולכן אינו טעון טבילה בשביל קרי?
ומציעים מקרה נפקות בין הטעמים: מה נפק מביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה הנפקות בין שתי אפשרויות ההסבר?) - ראה קרי (לפי גרסה זו, מקרה הנפקות "ראה קרי" זהה ממש לקביעה "זב שראה קרי" שטעמה מסופק, והוא דבר שלא ייתכן! ולכן צריך להגיה: 'ראה קרי בז''. ההגהה הזו קלה ביותר, ולפיה יש נפקות ברורה בין שני הטעמים, והיא הגהת בעל "אור שמח" ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 54)) – יש נפקות ביניהן במקרה של זב שראה קרי ביום השביעי לספירת שבעה ימים נקיים, שאינו סותר אפילו יומו, כיוון שסתירה בשל ראיית קרי בימי הספירה היא משום שצריך שיהיו נקיים, וכיוון שספר מקצת יומו, כבר נשלמו שבעת הימים הנקיים, ושוב אין קרי סותר (ראה משנה זבים א,ב).
ומציעים את הדבר היוצא מהאפשרות הראשונה: אין תימר: – אם תאמר: מה מועיל הוא שהוא טובל – אם טעמו של רבי יהודה הפוטר זב שראה קרי הוא משום שמה הוא מועיל בטבילה זו, - מועיל הוא – יש תועלת בטבילה שהוא טובל במקרה שראה קרי ביום השביעי לספירתו, שכיוון שאינו סותר יומו, הוא נטהר גם מהזוב, ולכן לרבי יהודה יהיה חייב בטבילה במקרה זה. ברם אפשרות זו גורמת קושי, שהרי בכל מקרה רבי יהודה פוטר מטבילה זב שראה קרי, גם כשראה את הקרי ביום השביעי לספירתו.
ומציעים מסקנה: הוי: – הוֹוֶה (כלומר, נמצא. - המילה היא בינוני יחיד של הפועל הוה ("אוצר לשונות ירושלמיים")): לית טעמיה דלא – אין טעמו (של רבי יהודה משום 'מה מועיל שהוא טובל') אלא משום שאין שם לטומאה (בכתב יד רומי: 'טומאה') קלה אצל טומאה חמורה – ואף במקרה שראה קרי ביום השביעי לספירתו אין טומאת קרי חלה על טומאת זיבה שקדמה לה, ולכן אינו טעון טבילה בשביל קרי. - מכאן יש להסיק, שהטעם השני הוא הנכון, והטעם הראשון נדחה.
חלק שלישי של הסוגיה:
מציעים בעיה: עד כדון – עד עכשיו, - כשבאת לו טומאה קלה בסוף – הדין במקרה שקדמה טומאה חמורה לטומאה קלה ידוע, שרבי יהודה פוטר אותו מטבילה; ואפילו באת לו טומאה חמורה בסוף? – מה הדין במקרה שקדמה טומאה קלה לטומאה חמורה? האם רבי יהודה פוטר מטבילה גם במקרה שקדמה טומאה קלה לטומאה חמורה? שאפשר לומר שרבי יהודה פוטר רק במקרה שקדמה טומאה חמורה לטומאה קלה, מפני שהטומאה הקלה אינה חלה על הטומאה החמורה, אבל במקרה שקדמה טומאה קלה לטומאה חמורה אין רבי יהודה פוטר, מפני שכבר נתחייב בטבילה קודם שנטמא בטומאה חמורה, ואפשר לומר שרבי יהודה פוטר אף במקרה שקדמה טומאה קלה לטומאה חמורה, כיוון שהטבילה אינה מטהרת אותו מהטומאה החמורה.
ופושטים את הבעיה: נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מן המשנה): והמשמשת שראתה נידה - צריכה טבילה; ורבי יודה פוטר – במקרה זה קדמה הטומאה הקלה לטומאה החמורה, ואף על פי כן רבי יהודה פוטר מטבילה. ויש להסיק: הדא אמרה: – זאת אומרת: היא הדא, היא אדא (בכתב יד רומי: 'היא הדה, היא הדה') – היא זאת, היא זאת (אותו דין חל בשני המקרים, שלפי רבי יהודה הדין זהה במקרה שקדמה טומאה חמורה לטומאה קלה ובמקרה שקדמה טומאה קלה לטומאה חמורה).
על סוגיה חמורה זו נכתב ב"תרביץ" ס, עמודים 52-54, וב"סידרא" ח, עמודים 69-71. כל הסוגיה היא על רבי יהודה.
החלק השני בסוגיה זו אינו המשכו של החלק הראשון, אלא הוא סוגיה עצמאית, העומדת ברשות עצמה, ואין היא מתקשרת לא עם האמור לפניה ולא עם האמור לאחריה. החלק הראשון זהה לחלק השלישי מצד תוכנו, ושני החלקים נבדלים רק מצד ניסוחם. קרוב לוודאי שהחלק השלישי אינו אלא "לישנא אחרינא" לחלק הראשון, לאמור: מה שתואר בחלק הראשון בניסוח מוחשי ובצורת מקרה, "זב שראה קרי" וכו', תואר בחלק השלישי בניסוח אחר, מופשט יותר, "באת לו טומאה קלה בסוף" וכו'. אולם "לישנא אחרינא" זה היה כתוב תחילה, ככל הנראה, על הגיליון, וחדר פנימה שלא במקומו. ואף על פי שההבדל בין שני הלשונות מצטמצם למילים ספורות בלבד ("זב שראה קרי" לעומת "באת לו טומאה קלה בסוף", וכן בהמשך), הועתק הלשון השני במלואו, כולל פשיטת הבעיה שבו, הזהה לפי שני הלשונות. המסקנה "הדא אמרה: היא הדא, היא הדא", המופיעה בלשון השני, הושמטה מן הלשון הראשון בשל טעות סופרים ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמוד 71).
בבבלי ברכות כו,א אמרו: איבעיא להו: בעל קרי שראה זיבה (שמתחילה נתחייב בטבילה ואחר כך נטמא טומאה חמורה), לרבי יהודה מהו? כי פטר רבי יהודה התם בזב שראה קרי, דמעיקרא לאו בר טבילה הוא (שאינו יכול להיטהר בה מטומאת זיבה), אבל בעל קרי שראה זיבה, דמעיקרא בר טבילה הוא - מחייב, או דילמא לא שנא (והוא פוטר בכל מקרה)? - תא שמע: המשמשת שראתה נידה - צריכה טבילה; ורבי יהודה פוטר. והא משמשת שראתה נידה כבעל קרי שראה זיבה דמיא (שגם במקרה זה באה טומאה קלה מתחילה, ואחר כך באה טומאה חמורה), וקא פטר רבי יהודה. שמע מינה (שאין רבי יהודה מבדיל בין המקרים). - תני רבי חייא בהדיא: בעל קרי שראה זיבה - צריך טבילה; ורבי יהודה פוטר.
החלק הראשון בסוגיה זו בירושלמי מקביל מצד תוכנו לדיון בבבלי על משנתנו. אף בבבלי פשטו מן הבבא של "המשמשת שראתה נידה" שרבי יהודה פוטר, אף אם ראיית הקרי קדמה לזוב.
• • •