משנה
היה עומד בתפילה (התחיל להתפלל) – בתפילת 'שמונה עשרה', ונזכר שהוא בעל קרי – והרי אסור לו להתפלל עד שיטבול, - לא יפסיק – את תפילתו, אלא יקצר – כל ברכה, שלא יאמר ממנה אלא פתיחתה וחתימתה.
ירד לטבול – בבוקר, אם יכול – להספיק, להתכסות (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'לעלות ולהתכסות') – לעלות מן הטבילה ולהתכסות בטליתו, ולקרות – את "שמע", עד שלא תנץ החמה – קודם שתנץ החמה, שהוא סוף זמנה של קריאת "שמע" בשחר (משנה לעיל א,ב), - יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו – שאינו יכול להספיק לעלות ולקרוא את "שמע" קודם שתנץ החמה, - יתכסה במים ויקרא – יכניס עצמו עד צווארו לתוך המים שהוא טובל בהם ויקרא את "שמע", מפני שהוא ערום, וערום אסור לקרוא את "שמע" (ירושלמי תרומות א,ד).
(בכתב יד אחד ובקטע גניזה אחד של המשנה נוסף 'אבל') לא יתכסה לא במים הרעים – הסרוחים, ולא במי המשרה – מים ששורים בהם פשתן, שריחם רע, עד שיטיל לתוכן מים – יפים. וכמה ירחיק מהן – ממים הרעים וממי המשרה, ומן הצואה – כדי שיהא רשאי לקרוא קריאת "שמע"? ארבע אמות.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק, אלא יקצר".
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) - ברבים – המשנה דנה במקרה שהיה עומד בתפילה כשיש אחרים עימו, ומשום כבודו, שלא ירגישו בו האחרים שהוא בעל קרי אם יפסיק את תפילתו, אינו מפסיק את תפילתו, אלא מקצר, אבל בינו לבין עצמו (כשהוא ביחידות, באין איש עימו) מפסיק – אם היה עומד בתפילה כשאין אחרים עימו, הוא מפסיק את תפילתו; וכרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – המשנה היא לפי רבי מאיר, שלדעתו, בעל קרי שאין לו מים, אינו מברך ומתפלל, ברם כרבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – אבל לפי רבי יהודה, - אפילו בינו לבין עצמו אינו מפסיק – אף אם היה עומד בתפילה כשאין אחרים עימו, אינו מפסיק את תפילתו, שלדעת רבי יהודה, בעל קרי שאין לו מים, מברך ומתפלל (רבי מאיר ורבי יהודה בסוגיה זו הם רבי מאיר וחכמים שבברייתא שבראש ההלכה הקודמת שנחלקו בבעל קרי שאין לו מים).
ומצמצמים את תחולת המחלוקת במשנה: בשאין לו מים לטבול – המשנה דנה במקרה שאין לו מים לטבול, שבו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, אבל אם יש לו מים לטבול – שבמקרה זה הכל מודים שאינו מתפלל עד שיטבול, - אף (בכתב יד רומי: 'אוף') רבי יודה מודי (בכתב יד רומי: 'מודה') שהוא מפסיק – גם רבי יהודה מסכים לדברי רבי מאיר במקרה שיש לו מים לטבול, שהדין הוא שהוא מפסיק את תפילתו אם היה עומד בתפילה (אף כשיש אחרים עימו), שהרי יכול לטבול, ואחר כך יתפלל.
חולה ששימש מיטתו (שתי המילים הללו יתירות) – חולה שהיה לו קרי, - אמר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אם הוא גרם לעצמו – את הקרי על ידי ששימש מיטתו, - יטבול וימות – צריך לטבול במקווה של ארבעים סאה, אף על פי שיצטער מאוד בטבילה משום שהוא חולה (משמעות זו של לשון מיתה מצאנו בירושלמי לעיל ב,ו: "עלו בו חטטין - דלא יסחי מיית הוא". ואין הכוונה כאן למיתה ממש, שאם יש סכנת מוות, ודאי לא יטבול), ואם באונס (בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'מאונס') – אם הקרי היה מחמת אונס, - אין מטריחין (גורמים טורח, מכבידים) עליו – ואינו צריך לטבול במקווה של ארבעים סאה, וגם אינו צריך לשפוך עליו תשעה קבים מים, שפטרו חכמים חולה מאונס.
רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): בין כך ובין כך – חולה שהיה לו קרי, בכל אופן, אם על ידי ששימש מיטתו ואם מחמת אונס, - אין מטריחין עליו – שפטרו חכמים חולה, ואף אם הוא גרם לעצמו, שלא כדברי רבי אמי.
קשה היא הלשון: "ששימש מיטתו... ואם באונס". וכי יש תשמיש באונס?! וקרובה ההשערה ששתי המילים "ששימש מיטתו" נשתרבבו מהגיליון לפנים, שאחד העיר כעין פירוש על "גרם לעצמו" שפירושו: ששימש מיטתו, ושלא תאמר שגרם קרי לעצמו על ידי הרהור וכדומה, והסופרים הכניסו את הפירוש לפנים אחרי "חולה" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ופוסקים הלכה: חולה מרגיל (משמש את מיטתו) – שהקרי בא לו מתוך משכב אישה, - צריך תשעת קבין – צריך לשפוך עליו תשעה קבים מים, ואינו צריך לטבול במקווה של ארבעים סאה, שהקלו חכמים בחולה, בריא מרגיל - צריך ארבעים סאה – צריך לטבול במקווה של ארבעים סאה, חולה מאונס – שהיה לו קרי מחמת אונס, - אין מטריחין עליו – ואינו צריך כלום, שפטרו חכמים חולה מאונס, בריא מאונס - צריך תשעת קבין – שהקלו חכמים באונס.
יש מפרש, שסתם הירושלמי מביא ברייתא שבה נאמרו כל הפרטים בהלכה זו, החילוק שבין בריא לחולה וכן החילוק שבין מרגיל לאונס (וכבר ידוע שכן הוא דרך הירושלמי לצטט ברייתות מבלי לציינן בלשון "תני"). וקשה לומר שיש כאן ברייתא לפנינו, שאם כן, רבי אמי ורבי חגיי שניהם חולקים עליה, אלא נראה שכל זה פסק הלכה הוא למסדר התלמוד שהכריע בין האמוראים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
אפשר שיש כאן בירושלמי הוספה ממקור בלתי ידוע על פי פסק ההלכה בבבלי (ראה להלן), שכן הלשון "מרגיל" לא נזכר כאן בירושלמי אלא רק בבבלי.
בבבלי ברכות כב,א-ב אמרו: רב נחמן תיקן חצבא (כד) בת תשעה קבים (כדי שיוכלו התלמידים לשפוך על עצמם את המים ולהיטהר).
כי אתא (מארץ ישראל) רב דימי, אמר: רבי עקיבא ורבי יהודה גלוסטרא אמרו: לא שנו (שמותר לבעל קרי להיטהר בשפיכת תשעה קבים) אלא בחולה לאונסו (שראה קרי לאונסו), אבל בחולה המרגיל (שהקרי בא לו מתוך משכב אישה) - ארבעים סאה. - אמר רב יוסף: אתבר (נשבר) חצביה דרב נחמן (כלומר, אין עוד תועלת בכד זה, שהרי רק אנשים מעטים הם חולים הרואים קרי לאונסם).
כי אתא רבין, אמר: באישא (חולה) הווה אקילעא (בחדר) דרב אושעיא, אתו ושיילו לרבי אסי, אמר להו: לא שנו (שמותר לבעל קרי להיטהר בשפיכת תשעה קבים) אלא בחולה המרגיל, אבל בחולה לאונסו - פטור מכלום. - אמר רב יוסף: אצטמיד (נדבק) חצביה דרב נחמן (כלומר, יש עוד תועלת בכד זה).
מכדי כולהו אמוראי ותנאי בתר עזרא קא מיפלגי, וניחזי עזרא היכי תקין!
אמר אביי: עזרא תיקן לבריא המרגיל - ארבעים סאה, ולבריא לאונסו - תשעה קבים. וקא מיפלגי אמוראי ותנאי בחולה המרגיל ובחולה לאונסו; מר סבר: חולה המרגיל - כבריא המרגיל, וחולה לאונסו - כבריא לאונסו; ומר סבר: חולה המרגיל - כבריא לאונסו, אבל חולה לאונסו - פטור מכלום.
אמר רבא: אטו עזרא נתינה הוא דתקין? טבילה הוא דתקין! דאמר מר: עזרא תיקן טבילה לבעלי קריים.
אלא אמר רבא: עזרא תיקן לבריא המרגיל - ארבעים סאה, ואתו רבנן תקינו לבריא לאונסו - תשעה קבים. וקא מיפלגי אמוראי ותנאי בחולה המרגיל ובחולה לאונסו; מר סבר: חולה המרגיל - כבריא המרגיל, וחולה לאונסו - כבריא לאונסו; ומר סבר: חולה המרגיל - כבריא לאונסו, אבל חולה לאונסו - פטור מכלום.
גרסה אחת בכתבי יד:
אמר רבא: הלכתא, בריא המרגיל - ארבעים סאה, וחולה המרגיל ובריא לאונסו - תשעה קבים, אבל חולה לאונסו - פטור מכלום.
גרסה שנייה בכתבי יד וגרסת הדפוסים:
אמר רבא: הלכתא, בריא המרגיל וחולה המרגיל - ארבעים סאה, ובריא לאונסו - תשעה קבים, אבל חולה לאונסו - פטור מכלום.
לפי גרסת הספרים שלנו בבבלי, דברי רבי אמי בירושלמי מסכימים לדעתו של רבא ("הלכתא") בבבלי שחולה המרגיל (שימש מיטתו) ארבעים סאה וחולה לאונסו פטור מכלום. אלא שגרסת הספרים משובשת, והעיקר כגרסת הראשונים וכתבי יד שחולה המרגיל תשעה קבים, שאם לא כן, איך יפרנס רבא משנה שלמה במקוואות ג,ד: "בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעה קבים מים". ולפי הירושלמי, בין רבי אמי ובין רבי חגיי החולק עליו פסקו הלכה שלא כמשנה זו שאין בה מחלוקת, מה שמתמיה מאוד, וביותר קשה שבירושלמי יעברו בשתיקה על דברי אמוראים המתנגדים למשנה.
ונראה שחסר בדברי רבי אמי קודם "ואם באונס", על ידי דילוג סופרים, מאמר שלם, כעין זה: 'ואם מרגיל - צריך תשעת קבין'', והסופרים דילגו על מה שבין "ואם" הראשון ל"ואם" השני. ו"מרגיל" פירושו בירושלמי (אבל לא בבבלי), מי שמרגיל על עצמו קרי על ידי הרהור, ובו החמירו חכמים יותר מקרי לאונסו, ואולם קל הוא מתשמיש, ולכן די בתשעה קבים. ורבי אמי בירושלמי ורבא בבבלי (לפי הגרסה המדויקת) עומדים בשיטה אחת, שחולה אין צריך אלא תשעה קבים, וכמו ששנו במשנה שבמקוואות, ואולם נחלקו באיזה אופן נאמרה הלכה זו, שלרבא גם מתשמיש אין צריך ארבעים סאה, ולרבי אמי רק במרגיל. ולפי זה, "בין כך ובין כך" בדברי רבי חגיי פירושו, בין מרגיל בין אונס, אבל מתשמיש מטריחים עליו בנתינת תשעה קבים, ודעתו באופן זה היא כדעתו של רבא ("פירושים וחידושים בירושלמי").
דברי סתם הירושלמי על החילוק שבין בריא לחולה ושבין מרגיל לאונס מתאימים להלכה שקבע רבא בבבלי לפי הגרסה האחת בכתבי היד.
רבי זבדיה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי. - בכתב יד רומי: 'זכריה') בריה ד- – בנו של רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): עיר שמעיינה רחוק – ואין להם מקווה, ואין בעל הקרי יכול ללכת ולטבול במעיין לפני זמן קריאת "שמע" של שחרית, בגלל החשיכה, - הרי זה קורא את "שמע" – בלי טבילה, שדינו כמי שאין לו מים לטבול, שקורא את "שמע", ויורד – למעיין, וטובל ועולה – מהמעיין, ומתפלל – תפילת שחרית, שזמנה עד חצות היום או עד ארבע שעות, ויכול ללכת ולטבול במעיין ביום לפני שיעבור זמן התפילה. אם הוא (בכתב יד רומי: 'ואם היה') אדם מסויים (אדם מפורסם ונודע) – שאינו יוצא מביתו לפני שתנץ החמה, - עשו אותו כמעיין רחוק – חכמים דנו אותו, משום כבודו, כמו עיר שמעיינה רחוק, שקורא את "שמע" וטובל ומתפלל, כיוון שאינו יכול ללכת ולטבול לפני זמן קריאת "שמע" של שחרית, ואפילו בתוך העיר.
• • •
במשנה שנינו: "ואם לאו - יתכסה במים ויקרא".
מציעים פרשנות מצמצמת: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) - בעכורין (בלתי צלולים, מלוכלכים) – המשנה דנה במקרה שהמים עכורים, שהם נחשבים ככיסוי לגופו, כיוון שעל ידיהם אינו יכול לראות את ערוותו, ולכן יקרא את "שמע", אבל בצלולין (זכים, בהירים) – במקרה שהמים צלולים, - אסור – לא יקרא את "שמע" כשהוא עומד בתוך המים, מפני שאינם נחשבים ככיסוי לגופו, כיוון שהוא יכול לראות את ערוותו, והרי אסור לקרוא קריאת "שמע" כנגד הערווה; ואם הוא יכול לעכור – לזהם את המים שלא יהיו צלולים, ברגליו – שישכשך ברגליו במים ויעכור אותם ברפש שבקרקעית מקום המים, - יעכור – ויהא מותר לקרוא את "שמע" (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לעכור' 'יעכור' בבי"ת במקום בכ"ף, ומגיה תיקן כמו שהוא בכתב יד רומי).
בבבלי ברכות כה,ב אמרו: "ואם לאו - יתכסה במים ויקרא". - והרי ליבו רואה את הערווה (שאין ביניהם חציצה)! (וכיצד יכול הוא לקרוא?) - אמר רבי אלעאי אמר רבי אבא בר אחא משום רבינו (רבי): בעכורים שנינו.
תנו רבנן: מים צלולים - יושב בהם עד צווארו וקורא; ויש אומרים: עוכרם ברגלו. - ותנא קמא - והרי ליבו רואה את הערווה! - קסבר: ליבו רואה את הערווה - מותר.
• • •
במשנה שנינו: "וכמה ירחיק מהן ומן הצואה? ארבע אמות".
אנו מוצאים את חשיבות השיעור של ארבע אמות בהלכות שונות, ובהן בתורת שיעור של הרחקה מדברים שונים. בירושלמי כאן דנים בהרחקת קריאת "שמע" ממקום של מיאוס.
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): מרחיקין (מתרחקים) מצואת אדם ארבע אמות (בכתב יד רומי אין שתי המילים האחרונות) – צריכים להתרחק מצואת אדם ארבע אמות, משום שהיא דבר מאוס, ואחר כך מותר לקרוא את "שמע", ומצואת כלבים ארבע אמות ובשעה (בכתב יד רומי: 'בשעה') שהוא נותן (בכתב יד רומי: 'נותנו') לעורות – צריכים להתרחק מצואת כלבים ארבע אמות בקריאת "שמע" בזמן שהעוסק בעיבוד עורות מקבץ אותה לשם עיבוד עורות, שצואת כלבים כשהיא מקובצת ריחה רע ביותר והיא מאוסה. פירוש אחר: צריכים להתרחק מצואת כלבים ארבע אמות בקריאת "שמע" בזמן שהעוסק בעיבוד עורות נותן אותה לתוך עורות, שצואת כלבים כשהיא נתונה עם עורות ריחה רע ביותר והיא מאוסה (ריכוך העורות נעשה על ידי הכנסת צואת כלבים לתוך המים שבהם שורים את העורות).
בתוספתא ברכות ב,טז שנו: אין פורשים אלא משל אדם, ומשל כלבים בזמן שנתן לתוכם עורות.
ובבבלי ברכות כה,א אמרו: תניא: לא יקרא אדם קריאת "שמע" לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכם.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): נבילה שנסרחה (הבאישה, התקלקלה) - צריך להרחיק ממנה ארבע אמות – משום שריחה רע והיא מאוסה, ואחר כך מותר לקרוא את "שמע". לדעת רבי זעורה, צריך להתרחק ארבע אמות מכל דבר שריחו רע, ולא רק מצואה.
ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי אבינא (בכתב יד רומי 'רבי מנא'. - השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): (ו)מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) אומרת כך (המשנה מסייעת לדברי רבי זעורה, ששנינו): וכמה ירחיק מהן ומן הצואה – כדי שיהא רשאי לקרוא קריאת "שמע"? ארבע אמות (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – המילה "מהן" מוסבת על מי המשרה שנזכרו לפני כן במשנה, ומי המשרה הם מים ששורים בהם פשתן, שריחם רע, וצריך להתרחק מהם ארבע אמות. הרי שצריך להתרחק ארבע אמות מכל דבר שריחו רע, וכמו שאמר רבי זעורה.
(אמר רבי אמי (בכתב יד רומי אין מילים אלו. לאחר ש"אר' אמ'" (=ארבע אמות) השתבש במסירה שלפנינו ל"א"ר אמי", חזר והשלים מגיה "ארבע אמות"))
ודוחים את הסיוע (בהצעת פרשנות למשנה על ידי העמדתה במקרה מסוים): אמר רבי שמאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי): תיפתר – תתפרש (המשנה), במישרה של הכובסין – במשנה מדובר במקרה של מי המשרה של הכובסים, ששורים בהם בגדים שיש בהם צואה, ולכן צריך להתרחק מהם ארבע אמות. אבל מדבר אחר שריחו רע, כגון מים ששורים בהם פשתן או נבילה שנסרחה, אפשר שאין צריך להתרחק ממנו, שלא כדברי רבי זעורה.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (כדי לפרוך את דחיית הסיוע): אמר ליה – אמר לו רבי מני (בכתב יד רומי: 'רבי מנא'): אם במישרה של הכובסין – אם תתפרש משנה זו במי המשרה של הכובסים, הא (צריך לומר: 'והא', כמו בכתב יד רומי ובקטע ברודי) תנינן: – והרי שנינו: לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה! – נמצא שהמילה "מהן" (במשפט "וכמה ירחיק מהן") מוסבת גם על המים הרעים שנזכרו לפני כן במשנה ולא רק על מי המשרה, והמים הרעים הם מים שריחם רע, וצריך להתרחק מהם ארבע אמות. הרי שצריך להתרחק ארבע אמות מכל דבר שריחו רע, וכמו שאמר רבי זעורה.
כל המשא והמתן שבירושלמי מוכיח, שלדעת חכמי ארץ ישראל, מאמר המשנה "וכמה ירחיק מהן" מוסב למים הרעים ולמי המשרה. ואולם, לפי מה שאמרו בבבלי ברכות כה,ב: "הכי קאמר: לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל; ומי רגליים - עד שיטיל לתוכם מים", מאמר המשנה "וכמה ירחיק מהן" מוסב למי רגליים. ולפי דעת הירושלמי צריך להרחיק ארבע אמות מכל דבר שיש לו ריח רע, אבל לדעת הבבלי אין מרחיקים ארבע אמות אלא מצואה וממי רגליים, אבל כל דבר שיש לו ריח רע צריך להתרחק ממנו עד שפוסק הריח ואין צריך הרחקת ארבע אמות ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בספרי דברים פסקה רנח נאמר: "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך" - מיכן אמרו: לא יקרא אדם את "שמע" בצד משרה של כובסים.
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן (מיני תבואה הגדלים בשיבולים, שגרגיריהם משמשים מזון לאדם, כגון: חיטה, שעורה ועוד) – פורשין (מתרחקים) מציאתו (במסירה שלפנינו תוקן על ידי מגיה 'מצואתו', וכן להלן. 'ציאה' היא צורת משנה של 'צואה') וממימי רגליו ארבע אמות – צריכים להתרחק ארבע אמות מצואתו וממי רגליו של קטן שיכול לאכול מאכלים העשויים מדגן בשיעור כזית לפחות, ואחר כך מותר לקרוא את "שמע", שקטן שאוכל מאכלי דגן צואתו ומי רגליו מאוסים כמו של גדול, ואם אינו יכול לוכל (לאכול) כזית דגן - אין פורשין לא מצואתו ולא ממימי רגליו ארבע אמות (משפט זה נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה. - מהגרסה שבקטע רבינוביץ מוכח שההלכה נשנתה בדרך החיוב ("קטן שהוא יכול...") ובדרך השלילה ("ואם אינו יכול..."). אבל במסירה שלפנינו אין דרך השלילה, ונוסף בגיליון על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי. גם בתוספתא ברכות ובבבלי סוכה מובאת דרך החיוב בלבד).
בעי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'בעון') קומי – שאלו לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מפני מה פורשין מציאתו וממימי רגליו (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי נוסף 'ארבע אמות') – של קטן שיכול לאכול כזית דגן?
אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): מפני שמחשבותיו רעות – מפני שהוא חושב בליבו על עשיית מעשים רעים, שקטן שאוכל מאכלי דגן יש בו דעת, וכיוון שיש בו דעת מחשבותיו רעות.
אמרין (אמרון) ליה: – אמרו לו: ולא קטן הוא?! (בתמיהה) – ואיך אפשר לומר שקטן מחשבותיו רעות?
אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): ולא (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'ולא כן') כתיב: – ו(כי) לא כתוב (בפרשת המבול): "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח,כא)?! (בתמיהה) – מחשבות ליבו (הלב הוא מקור המחשבה במקרא) של כל אדם הן רעות כבר מימי נעוריו. הרי שאפילו קטן מחשבותיו רעות.
אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): "מִנְּעֻרָיו" כתיב – כתוב (חסר וי"ו), ויש לדרוש את המילה הזו במשמעות של ניעור: משעה שהוא ננער (מתנועע) ויוצא לעולם (נולד) – יצר הרע (הנטייה שבלב האדם למעשים רעים) נתון באדם מהזמן שהוא יוצא ממעי אימו. - דברי רבי יודן אינם מוסבים על דברי רבי אבהו בעניין קטן שפורשים מצואתו, אלא הם מוסבים על הכתוב שאמר רבי אבהו וכמו שהוא במדרש בראשית רבה (ראה להלן).
בתוספתא ברכות ב,טז וחגיגה א,ב שנו: קטן שיכול לוכל כזית דגן פורשים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות.
ובספרי זוטא טו,לח נאמר: וכל שהוא אוכל כזית דגן פורשים מצואתו ומימי רגליו ארבע אמות.
ובבבלי סוכה מב,א-ב אמרו: תנו רבנן: קטן... אם יכול לאכול כזית דגן - מרחיקים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות. - אמר רב חסדא: והוא שיכול לאוכלו (כזית דגן) בכדי אכילת פרס (של גדול).
בהיגד "ואם אינו יכול...", המצוי רק בירושלמי בכתב יד רומי, בקטע רבינוביץ ובשולי הגיליון במסירה שלפנינו ע"י מגיה, אין שום תוכן חדש, הוא רק מנגיד את ההיגד "קטן שהוא יכול...". היגד זה המשותף לכל החיבורים (תוספתא, בבלי וירושלמי) מצוי במקורות אחרים (תוספתא חגיגה; ספרי זוטא ובבלי סוכה) בתוך רשימה המפרטת ממתי יש להתייחס לקטן כגדול בתחומים הלכתיים שונים. רשימה זו היא אוסף של הלכות, שאולי נאספו ממקומות שונים ונערכו בצורה אחידה. סביר שהבבא המנגידה בירושלמי היא הוספה מאוחרת ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 81).
דעת ואכילת דגן
בבבלי ברכות מ,א וסנהדרין ע,ב אמרו: אין התינוק יודע לקרות "אבא" ו"אימא" עד שיטעום טעם דגן (שהדגן מוסיף דעת).
ובבראשית רבה טו,ז נאמר: כד לא הוי בבר נשא דיעה, אינון אמרין: לא אכל ההוא גברא פיתא דחיטין מן יומוי.
ובפסיקתא דרב כהנא כ,ו נאמר: בנוהג שבעולם, אדם שאין בו דעת, הביריות אומרות (בלעג): חכים הוא דין דלא אכל פיתה דחיטין מן יומוי! (חכם הוא אדם זה שלא אכל פת חיטים מימיו!)
"כי יצר לב האדם רע מנעוריו"
בבראשית רבה לד,י נאמר: שאל אנטונינוס את רבנו, אמר לו: מאימתי יצר הרע נתון באדם? אמר לו: משעה שנוצר. אמר לו: אם כן, היה חוטט בני מעיה ויוצא, אלא משיצא. והודה לו רבי, שהשווה לדעת המקרא: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". - רבי יודן אמר: "מנעריו" כתיב, משעה שניעור לעולם.
דרשת רבי יודן מתיישבת היטב עם הקשרה בבראשית רבה, ולכן זהו הקשרה הראשוני, ומכאן לקח אותה מסדר הסוגיה בירושלמי ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 248-250).
• • •
רבי יוסי בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: מרחיקין מגללי (צואה) בהמה ארבע אמות – צריכים להתרחק ארבע אמות מצואת בהמה, ואחר כך מותר לקרוא את "שמע".
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמר: ברכים (שאינם קשים) – מרחיקים ארבע אמות מצואת בהמה רק במקרה שהצואה רכה, ובלבד בשל חמור – מרחיקים ארבע אמות מצואה רכה רק במקרה שהצואה של חמור, שצואה רכה של חמור מאוסה. אבל מצואה קשה של חמור אין מרחיקים, שאין צואתו מאוסה. ואילו מצואה של שאר בהמות, אם היא מאוסה - מרחיקים ממנה ארבע אמות, ואם אינה מאוסה - אין מרחיקים ממנה.
רבי חייא בר אבא (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'בר אדא'. - השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר: בבא מן הדרך – מרחיקים ארבע אמות מצואה רכה של חמור רק במקרה שהחמור מגיע מהדרך. אבל מצואה רכה של חמור כשאינו בא מן הדרך אין מרחיקים, שאין צואתו מאוסה.
לוי (בן סיסי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: מרחיקין מצואת החזיר ארבע אמות – שצואתו מאוסה.
ומציעים סיוע מברייתא: ותני כן: – ושונה (התנא) / ושנוי (בברייתא) כך (כמו שאמר לוי): מרחיקין מצואת החזיר ארבע אמות ומצואת הנמייה ארבע אמות ומצואת התרנוגלין ארבע אמות – שצואתם מאוסה.
רבי יוסי ברבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי חונא (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ובלבד באדומים – מרחיקים ארבע אמות רק מצואה של תרנגולים אדומים (חומים), אבל מצואה של שאר תרנגולים אין מרחיקים, שאין צואתם מאוסה.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): מרחיקין מריח רע ארבע אמות – צריכים להתרחק ארבע אמות מדבר שנותן ריח רע, כגון נבילה (אין מדובר כאן בצואה דווקא), ואחר כך מותר לקרוא את "שמע".
אמר רבי אמי (בכתב יד רומי: 'רב חסדא'. - מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי. - נראה שגם כאן, כמו לעיל בהלכה זו, "אר' אמ'" (=ארבע אמות) השתבש במסירה שלפנינו ל"א"ר אמי"): מסוף ריח רע ארבע אמות – צריכים להתרחק ארבע אמות מהמקום שפסק הריח הרע, ואין די להתרחק ארבע אמות מהדבר שנותן את הריח הרע.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הדא דא' אמ'', ונמחק 'אמ'' על ידי מגיה, והסדר בדפוס ונציה פתר בטעות 'הדא דאמר'. בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'הדה דתמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שמרחיקים מצואה ומריח רע ארבע אמות), - לאחריו – כשהצואה או כשהדבר שנותן ריח רע נמצא אחרי מי שקורא את "שמע", ואינו רואה אותו, אבל לפניו – כשהצואה או כשהדבר שנותן ריח רע נמצא לפני מי שקורא את "שמע", והוא רואה אותו, - עד מקום שעיניו רואות אותו (בקטע רבינוביץ: 'עד מקום שעינו רואה'. ובכתב יד רומי נכתב בטעות 'עד מקום שעה רואה', וצריך לומר: 'שעינו רואה') – הוא צריך להתרחק עד מקום שאינו רואה את הצואה או את הדבר שנותן ריח רע, ואחר כך מותר לקרוא את "שמע".
ומציעים מעשה (המתקשר אל האמור לפני כן): כהדא: – כמו זאת (כמו מעשה זה): רבי לייא (בקטע רבינוביץ: 'רבי לא', ובכתב יד רומי: 'רבי הילא'. - רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) וחבריא הוו יתבין (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'הוון יתיבין') קומי פונדקיא (צריך לומר: 'פונדקא') ברמשא (בכתב יד רומי: 'ברומשא') – והחברים (החכמים או התלמידים) היו ישובים לפני הפונדק (אכסניה (מקור המילה ביוונית)) בערב, אמרין – אמרו: מהו מימר מיליא (צריך לומר: 'מילא', כמו בכתב יד רומי ובקטע ברודי ובמקבילה בסנהדרין) דאוריתא (צריך לומר: 'דאוריא', כמו בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי ובמקבילה)? – מהו לומר דבר של תורה? (האם מותר לומר דבר תורה במקום הזה כשדבר שנותן ריח רע נמצא לפנינו במרחק ארבע אמות, מכיוון שאיננו יכולים לראות אותו בשל החשיכה?) - אמר לון (כך הוא בקטע רבינוביץ, אבל בכתב יד רומי ובמקבילה: 'אמרין'): – אמר להם (רבי הילא לחבורה): מכיון דאילו הוה איממא הוינן חמיין מה קומינן – מכיוון שאילו היה יום, היינו רואים את מה שלפנינו (היינו יכולים לראות את הדבר שנותן ריח רע שנמצא לפנינו (את גללי הבהמות המצויות בפונדק), והיינו אסורים לומר דבר תורה במקום הזה, מפני שלפניו - מרחיק עד מקום שעיניו רואות אותו), ברם כדון – אף עכשיו (שהוא לילה, ואיננו יכולים לראות את מה שלפנינו בשל החשיכה), - אסור – אסור לומר דבר תורה במקום הזה (פירוש 'ברם' כאן: אף).
בירושלמי סנהדרין י,א אמרו: "כי דבר י'י בזה" - זה שהוא מזכיר דברי תורה במקום מטונף. כהדא: רבי אילא וחברייא הוון יתיבין קומי פונדקיה ברמשא, אמרין: מהו מימר מילא דאורייא? - אמרין: מכיון דאילו הוה איממא הוינן חמיי מה קומינן, ברם כדון - אסיר.
בבבלי ברכות כה,א אמרו: אתמר: ריח רע שיש לו עיקר (שריח רע זה בא מדבר הנראה לעין), רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות (מעיקרו של הריח) / מרחיק עד מקום שכלה הריח וקורא (קריאת "שמע"); ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק / שכלה הריח וקורא. - תניא כוותיה דרב חסדא: ריח רע שיש לו עיקר - מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק / שכלה הריח וקורא.
דעת רב הונא בבבלי (לפי הגרסה: "מרחיק ארבע אמות") כדברי הברייתא שבירושלמי, ודעת רב חסדא בבבלי כדעתו בירושלמי (לפי גרסת כתב יד רומי).
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): גרף (עביט, כלי למי שפכים), אחד של ריעי (צואה) ואחד של מים – גם גרף של רעי וגם גרף של מי רגליים, - צריך להרחיק ממנו ארבע אמות – ואחר כך מותר לקרוא את "שמע", ואף על פי שהגרף ריק, שאין בו רעי או מי רגליים, מפני שהוא דבר מאוס. ושלפני המיטה – גרף שנמצא לפני המיטה, שאין הפסק בין הקורא קריאת "שמע" לבין הגרף, אם נתן (מילה זו מנוקדת במסירה שלפנינו ניקוד כפול: 'נֹתֵן', 'נָתַן'. בכתב יד רומי: 'נותן') לתוכו – לתוך הגרף הריק, מים – נקיים, כל שהוא – מעטים, - יקרא (בכתב יד רומי: 'וקורא') – מותר לקרוא את קריאת "שמע" כנגדו, ואין צריך להרחיק מהגרף ארבע אמות, כיוון ששוב אינו דבר מאוס, ואם לאו – אם לא נתן לתוכו מים כל שהוא, - לא יקרא – אסור לקרוא את קריאת "שמע" כנגדו. רבי זכאי (תנא בדור החמישי) אומר: אם נתן (בכתב יד רומי: 'נותן') לתוכו – לתוך הגרף הריק, רביעית (מידת הלח ששיעורה רבע הלוג) מים – נקיים, - יקרא (בכתב יד רומי: 'וקורא'), ואם לאו - לא יקרא.
ומפסיקים את הברייתא ושואלים: ומהו כדי רביעית (בכתב יד רומי: 'וכמה היא רביעית'. ונראה שצריך לומר: 'ומהו / ומה היא רביעית?')? – מה פירושה של רביעית זו שרבי זכאי אומר? ויש להציע שתי אפשרויות פרשניות: רביעית (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) בתוך רביעית? – האם הכוונה לרביעית מים לתוך גרף ששיעורו רביעית בלבד? שלדעת רבי זכאי נותן מים לתוך הגרף כשיעורו של הגרף, והוא דיבר רק בגרף קטן ששיעורו רביעית, אבל בגרף גדול ששיעורו יותר מרביעית אין די ברביעית מים. או אחד כלי קטון ואחד כלי גדול? – האם הכוונה לרביעית מים לתוך כל גרף שהוא, בין גרף קטן ששיעורו רביעית ובין גרף גדול ששיעורו יותר מרביעית? שלדעת רבי זכאי לעולם נותן רביעית מים לתוך הגרף, והוא דיבר בכל גרף שהוא, שאפילו בגרף גדול די ברביעית מים. - אין משיבים על שאלה זו.
וממשיכים את הברייתא: רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: שלאחר המיטה – גרף שנמצא אחרי המיטה, שהמיטה מפסיקה בין הקורא קריאת "שמע" לבין הגרף, - יקרא – קריאת "שמע" באותו חדר, אף אם לא נתן לתוך הגרף מים, שלפני המיטה – גרף שנמצא לפני המיטה, שאין הפסק בינו לבין הגרף, - לא יקרא – אף אם נתן לתוך הגרף מים. רבן שמעון בן גמליאל חולק על תנא קמא שאמר, שגרף שלפני המיטה - יקרא, אם נתן לתוכו מים. רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: אפילו טריקלין (חדר גדול (מקור המילה בלטינית: חדר גדול ובו שלוש ספות לאכילה)) עשר על עשר – אמות, - לא יקרא – קריאת "שמע" באותו טריקלין, אף אם נתן לתוך הגרף מים או אם הרחיק ממנו ארבע אמות, עד שיכסנו או עד שיניחינו תחת המיטה – שלא יראה את הגרף (המידה עשר על עשר לטרקלין היא על פי המשנה בבא בתרא ו,ד).
ומספרים: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חייא בר ווא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הורי רבי חנינא תרתיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהיישוב תורתה, אולי בעמק יזרעאל) כהדא דרבי שמעון בן אלעזר – הורה (פסק הלכה) רבי חנינא תרתיה כמו (הדיעה) הזאת של רבי שמעון בן אלעזר.
הגרף היה עשוי מחרס, חומר הבולע, ולפיכך אסרו חכמים לומר בפניו דברים שבקדושה, אפילו כשהוא ריק. לגרף לא היה כיסוי. הגרף שימש לרעי ולמי רגליים. הגרף שימש לצורכי גברים, ואילו העביט שימש לצורכי נשים. יש להניח שאף העביט היה מחרס ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמודים צח-צט).
בתוספתא ברכות ב,טז שנו: גרף של רעי ושל מימי רגלים עימו בבית - הרי זה מרחיק ארבע אמות וקורא. שלפני המיטה, אם נתן לתוכם מים כל שהם - יקרא, ואם לאו - לא יקרא. רבי זכאי אומר: אם נתן לתוכם רביעית מים - יקרא, ואם לאו - לא יקרא. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שלפני המיטה - לא יקרא, שלאחר המיטה - יקרא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו כל הבית כולו כעשר אמות ומונח בתוכו - לא יקרא, עד שיכסנו או עד שיניחנו תחת המיטה.
נראה שלא החזיקו גרף של חרס סמוך למיטה, מפני שהוא מסריח, וסתם עביט שלפני המיטה היה של נחושת, שכלי נחושת אינו בולע. ועביטים של נחושת היו שוטפים במים ולא נשארה בהם זוהמה, ולפיכך התירו לקרוא קריאת "שמע" אם נתנו בהם מים ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות כה,ב אמרו: תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מי רגליים - אסור לקרות קריאת "שמע" כנגדם, ואף על פי שאין בהם כלום (שהם כמטונפים תמיד), ומי רגליים עצמם (בכלי שאינו מיוחד לכך) - (אסור לקרות כנגדם) עד שיטיל לתוכם מים (נקיים כדי לבטלם). וכמה יטיל לתוכם מים? כל שהוא; רבי זכאי אומר: רביעית. בין לפני המיטה (שהכלי לפני המיטה), בין לאחר המיטה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאחר המיטה - קורא, לפני המיטה - אינו קורא, אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא; רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו בית מאה אמה - לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המיטה (שיהיו מכוסים).
איבעיא להו: היכי קאמר (רבן שמעון בן גמליאל)? לאחר המיטה - קורא מיד, לפני המיטה - מרחיק ארבע אמות וקורא; או דילמא הכי קאמר: לאחר המיטה - מרחיק ארבע אמות וקורא, לפני המיטה - אינו קורא כלל? - תא שמע: דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: לאחר המיטה - קורא מיד, לפני המיטה - מרחיק ארבע אמות וקורא; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בית מאה אמה - לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המיטה. - בעיין איפשיטא לן, מתנייתא קשיין אהדדי! - איפוך בתרייתא (שנשתבשו שמות בעלי הדעות).
אמר רב: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר... ורבא אמר: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
בבבלי: "גרף של רעי ועביט של מי רגליים". ואולם בירושלמי ובתוספתא לא נזכר אלא גרף בלבד, שבמקורות ארץ ישראל משתמשים במילה גרף גם במשמע עביט של מי רגליים.
בעיקרה של הלכה זו נחלק הבבלי עם התוספתא והירושלמי, שלפי הבבלי הברייתא מלמדתנו לחלק בין כלים המיוחדים לרעי ולמי רגליים כגרף ועביט, שלעולם אסור לקרות כנגדם, לבין כלים שאין מיוחדים למי רגליים, שנותן לתוכם מים וקורא (עיין בראשונים), ואולם לפי הירושלמי והתוספתא חילקו בין אם נתן מים בכלי המיוחד לכך לבין אם לא נתן בו מים.
הנוסח של הבבלי בברייתא: "ומי רגליים עצמם - עד שיטיל לתוכם מים", ולפי הפירוש הפשוט, "לתוכם" מוסב על מי רגליים. ואולם בירושלמי ובתוספתא הנוסח הוא "לתוכו", כלומר, לתוך הכלי. ואולי צריך לומר בברייתא בבבלי: "כמי רגליים עצמם", במקום "ומי רגליים עצמם", ולפי זה הבבלי מסכים עם התוספתא והירושלמי, שלא נזכרה כאן כלל נתינת מים לתוך מי רגליים אלא לעביט שמשתמשים בו למי רגליים.
בירושלמי: "טריקלין עשר על עשר". בבבלי: "בית מאה אמה", שכן עשר על עשר הם מאה. במקומות רבים בשני התלמודים השתמשו במאה לגוזמה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
הברייתא שבתוספתא ושבבבלי מזכירה 'בית', ואילו הברייתא שבירושלמי מזכירה 'טרקלין'. התוספתא והבבלי משתמשים במילה עברית, ואילו בירושלמי שמקורו בארץ ישראל שהיתה במגע עם השפה הלטינית מובאת מילה שאולה מלטינית ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 35).
מידותיו של הבית לפי הברייתא שבתוספתא "כעשר אמות". המידה בברייתא שבירושלמי "עשר על עשר". ומידת הבית בברייתא שבבבלי "מאה אמה". כל הנוסחים מכוונים לבית שמידותיו עשר אמות אורך ועשר אמות רוחב, כמפורש בירושלמי. בתוספתא הלשון התקצרה ל"עשר", והבבלי הנוקט "מאה אמה" מתייחס לשטח הבית (שם, עמוד 154).
רבי בנימן בר יפת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): צואה כל שהיא – צואה מעטה, - מבטלה ברוק – שמכסה את הצואה ברוק, ואחר כך מותר לקרוא את "שמע" כנגדה, ואין צריך להתרחק ממנה ארבע אמות.
ומספרים: רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) רבי (צריך לומר כמו בקטע רבינוביץ: 'ורבי') יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אידי', ומגיה תיקן 'זבדי', כמו שהוא להלן, וכן הוא בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי) הוו יתבין (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'הוון יתיבין') חמין ציאתה – היו יושבים / ישובים ורואים צואה. קם רבי יעקב בר זבדי רקק עלה – עמד רבי יעקב בר זבדי וירק (פלט רוק מפיו) עליה (על הצואה, כדי לכסות אותה, כדברי רבי יוחנן). אמר ליה – אמר לו רבי זעורא: מן ימא לטיגנא – מן הים למחבת הטיגון (הזמן שמשליית דג מהים עד לטיגונו. כלומר, מיד (מקור המילה 'טיגנא' ביוונית). - אין ביטול הצואה ברוק מועיל אלא לזמן מועט ביותר, אבל אחר כך הרוק מתייבש או נבלע והצואה מתגלית).
בבבלי ברכות כה,ב אמרו: אמר אביי: צואה כל שהיא - מבטלה ברוק. אמר רבא: וברוק עבה.
• • •
לאחר שדנו לעיל בכבוד שאדם חייב לנהוג בקריאת "שמע", שצריך להרחיק מדברים מאוסים כשהוא קורא את "שמע", דנים כאן בכבוד שאדם חייב לנהוג בדברי קדושה כספרים וספר תורה ותפילין.
מביאים ברייתא: תיבה (ארגז, קופסה גדולה) שהיא מליאה ספרים – ספרי המקרא, - נותנה מראשותי (בכתב יד רומי: 'מראשות') המיטה (המקום במיטה שעליו מניח השוכב את ראשו) ואינו נותנה מרגלות המיטה (מקום רגלי השוכב) – כשהוא נותן תיבה מליאה ספרים תחת המיטה שהוא שוכב עליה, מותר לתת אותה אצל מראשות המיטה, אבל אסור לתת אותה אצל מרגלות המיטה, משום שביזיון הוא לספרים שיהיו אצל מרגלות המיטה שהוא שוכב עליה.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי אבון (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'רבי בא'. - רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי (צריך לומר: 'רב') חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): והוא (צריך לומר: 'והיא', כי 'מיטה' נקיבה היא) שתהא המיטה גבוהה עשרה טפחים – מותר לתת תיבה מליאה ספרים תחת המיטה אצל מראשותיה רק אם המיטה גבוהה עשרה טפחים מהארץ, שמיטה זו נחשבת כרשות בפני עצמה, ובלבד שלא יהו חבלי המיטה נוגעין בתיבה – מותר לתת תיבה מליאה ספרים תחת המיטה אצל מראשותיה רק אם החבלים שמסרגים בהם את המיטה אינם נוגעים בתיבה, שיש רווח בין התיבה ובין החבלים, שלא ייראה כאילו המיטה נשענת על גבי התיבה.
ומספרים: הורי רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) במקומיה דרבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) כהדא דרבי (צריך לומר כמו בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'דרב') חונה – הורה (פסק הלכה) רבי יסא במקומו (בנוכחותו) של רבי שמואל בר רב יצחק כמו (המימרה) הזאת של רב הונא.
במסכת סופרים ג,יז ובמסכת ספר תורה ג,י שנו: לא ייתננו (ספר תורה) על גבי מיטה, ולא במרגלות המיטה, ולא תחת המיטה.
לשון דומה לזו שאמרו כאן אמרו בירושלמי קידושין ג,יב: הורי רבי בא בר זבדא במקום (בנוכחות) כל רבנין...".
מביאים ברייתא: (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'מתני'' (=מתניתא), ונמחק על ידי מגיה) לא ישמש אדם את מיטתו (להזדווג, לבעול את אשתו) וספר תורה עמו בבית – אסור לשמש את המיטה בחדר שיש בו ספר תורה.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אם היה – ספר התורה, כרוך במפה – עטוף ביריעה של אריג, שספר התורה מכוסה, או שהיה נתון בחלון שהוא גבוה (בקטע רבינוביץ: 'שהיא גבוהה') עשרה טפחים – שחלון זה נחשב כרשות בפני עצמה, - מותר – לשמש את המיטה בחדר שיש בו ספר התורה.
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) (בכתב יד רומי נוסף 'אומר'): עושה לו כיליון (צריך לומר כמו בקטע רבינוביץ: 'בילן'. ובכתב יד רומי: 'בילו') – פורשׂ בשביל ספר התורה וילון (מסך. - מקור המילה ביוונית), שעושה מחיצה בין ספר התורה ובין המיטה, ומותר לשמש מיטתו.
בבבלי ברכות כה,ב-כו,א אמרו: תניא: בית (חדר) שיש בו ספר תורה או תפילין - אסור לשמש בו את המיטה עד שיוציאם (מן החדר) או שיניחם כלי בתוך כלי. - אמר אביי: לא שנו (שכלי בתוך כלי נחשב כיסוי מספיק) אלא בכלי שאינו כליין (הקבוע של ספר התורה או התפילין), אבל בכלי שהוא כליין - אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי (וצריך לכסותם בכלי נוסף).
אמר רבי יהושע בן לוי: ספר תורה - צריך לעשות לו מחיצה עשרה (הגבוהה עשרה טפחים, אם רוצה לשמש מיטתו בחדר זה). - מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, חזייה לדוכתיה (מקום משכבו) דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועבידא ליה מחיצה עשרה. אמר ליה: כמאן? כרבי יהושע בן לוי? אימר דאמר רבי יהושע בן לוי - דלית ליה ביתא אחרינא (להעביר אליו את ספר התורה), מר הא אית ליה ביתא אחרינא! אמר ליה: לאו אדעתאי.
בברייתא שבבבלי נזכרו ספר תורה ותפילין, ובירושלמי לא נזכרו תפילין.
מי שאמר בירושלמי שדי אם היה כרוך במפה, חולק לא רק על הגמרא שבבבלי אלא גם על הברייתא הבבלית.
דברי רבי יהושע בן לוי בירושלמי הם הם דבריו בבבלי, שווילון היא מחיצה. שיעור המחיצה לא נזכר בירושלמי. שורשו של השיבוש 'כיליון' הוא, שבספרים היה כתוב 'בילון', בדיוק כמו הכתיב היווני של המילה, ונתחלף לסופרים ב' ב-כ' וכתבו 'כיליון', משום שחשבו שמילה זו היא שם ההקטנה של 'כילה' ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מביאים ברייתא: (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'מתני'', ונמחק על ידי מגיה) לא ישב אדם על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו – אסור לשבת על ספסל שיש עליו ספר תורה, משום שביזיון הוא לספר תורה. מעשה ברבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) שהיה יושב (בכתב יד רומי: 'שישב לו') על גבי ספסל שספר (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'וראה ספר') תורה נתון עליו – לאחר שישב ראה את ספר התורה, אבל בתחילה לא ראה אותו, והרתיע (נסוג, זז, קפץ) מלפניו – מלפני ספר התורה כשראה אותו, כמרתיע מלפני הנחש. אם היה – ספר התורה, נתון על גבי דבר אחר – שנתון על הספסל, - מותר – לשבת על גבי הספסל.
ושואלים: עד היכן? – עד כמה צריך הדבר האחר להיות גבוה מהספסל, כדי שיהיה מותר לשבת על גבי הספסל?
ומשיבים (בהבאת מחלוקת אמוראים): רבי אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רב') חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): טפח – הדבר האחר צריך להיות גבוה עד טפח לפחות מהספסל. אבל אם הוא גבוה פחות מטפח, אסור לשבת על גבי הספסל. רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): אפילו כל שהוא – אף אם הדבר האחר גבוה מעט, מותר לשבת על גבי הספסל.
במסכת סופרים ג,יז ובמסכת ספר תורה פרק ג,י שנו: ולא ישב אדם על גבי מיטה והספר עליה. מעשה ברבי אליעזר שישב לו על גבי מיטה והספר עליה, ועמד כאדם שנשכו נחש.
בבבלי מועד קטן כה,א ומנחות לב,ב אמרו: אמר רב תחליפא / רבי חלבו: אני ראיתי את רב הונא שרצה לשבת על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה, והפך כד על הארץ והניח את ספר התורה עליו, ואחר כך ישב על גבי המיטה. אלמא קסבר: אסור לישב על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה.
ופליגא דרבה בר בר חנה, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מותר לישב על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה, ואם לחשך אדם לומר (אם יבוא אדם לומר לך כנגד זה): מעשה ברבי אלעזר שהיה יושב על גבי מיטה ונזכר שספר תורה מונח עליה, ונשמט (מן המיטה) וישב על גבי קרקע, ודומה כמי שהכישו נחש (שקפץ בבהלה)! ספר תורה על גבי קרקע היה (וביזיון הוא שהוא יושב על גבי מיטה וספר תורה מונח על גבי קרקע).
מביאים ברייתא: (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'מתני'', ונמחק על ידי מגיה) דייסקי – שק כפול (שני שקים הקשורים זה בזה. - מקור המילה ביוונית), שמניחים על חמור משני צידיו, שהיא מליאה ספרים – ספרי המקרא, או שהיו בתוכה עצמות המת (בכתב יד רומי: 'מת') – כדי להוליך את הספרים או את העצמות ממקום למקום, - הרי זה מפשילן (מטיל, תולה) – את הספרים או את העצמות שבשק, מאחוריו (בכתב יד רומי: 'לאחוריו') – על גבי החמור, ורוכב – כשהוא יושב על החמור. אבל לא יניח את השק על גבי החמור וישב על השק וירכב, מפני שנוהג בספרים או בעצמות בביזיון.
בבבלי ברכות יח,א אמרו: תנו רבנן: המוליך עצמות ממקום למקום - הרי זה לא ייתנם בדיסקיא וייתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג ביזיון. ואם היה מתיירא מפני גויים ומפני ליסטים - מותר (לרכב עליהם). וכדרך שאמרו בעצמות, כך אמרו בספר תורה.
אהייא? (על איזה קטע מהברייתא מוסבת התוספת "וכדרך שאמרו...") אילימא ארישא - פשיטא, מי גרע ספר תורה מעצמות! (ובוודאי אסור לנהוג בו מנהג ביזיון) אלא אסיפא (שבשעת סכנה מותר לרכב על ספר תורה).
בקבורת המת נהגו בשני שלבים. בראשונה היו קוברים אותו באדמה, ולאחר זמן כשנרקב הבשר היו מוציאים את העצמות ומניחים אותן בתיבה שהונחה בתוך כוך לקבורה הסופית. לכן היו מקרים של העברת עצמות ממקום למקום.
מביאים ברייתא: תפילין תולה אותן מראשות (בכתב יד רומי: 'במראשות') המיטה (המקום במיטה שעליו מניח השוכב את ראשו) ואינו תולה אותם מרגלות (בכתב יד רומי: 'במרגלות') המיטה (מקום רגלי השוכב) – מפני שנוהג בתפילין בביזיון.
רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) שאמר בשם רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) היה תולה את התפילין במראשות המיטה.
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו: ובלבד (בכתב יד רומי: 'ובלחוד') דלא יעביד כהדין דייקלרא (בכתב יד רומי: 'דיקלירייה'. - סבל הנושא שני שקים על כתפו, אחד מכל צד, קשורים זה לזה ברצועות) – ובלבד שלא יעשה כמו נושא השקים הזה (שהוא תולה את השקים באופן ששק אחד תלוי מכאן ושק אחר תלוי מכאן. - מותר לתלות את התפילין במראשות המיטה רק אם לא יתלה אותן באופן שיהיו בתי התפילין תלויים כלפי מטה מצד אחד והרצועות תלויות כלפי מטה מצד אחר, שהוא דרך ביזיון), אלא תפילין מלמעלן ורצועות מלמטן – יתלה אותן באופן שיהיו בתי התפילין מלמעלה והרצועות מלמטה.
בבבלי ברכות כג,ב אמרו: בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו? תחת מרגלותיו - לא קא מיבעיא לי, שנוהג בהם מנהג ביזיון (ובוודאי אסור לעשות כך). כי קא מיבעיא לי - תחת מראשותיו, מאי? - אמר ליה: הכי אמר שמואל: מותר, אפילו אשתו עימו (באותה מיטה).
מיתיבי: לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו, מפני שנוהג בהם דרך ביזיון, אבל מניחם תחת מראשותיו; ואם היתה אשתו עימו - אסור; היה מקום (שהניח בו תפילין) גבוה (מראשו) שלושה טפחים או נמוך (מראשו) שלושה טפחים - מותר. תיובתא דשמואל! - תיובתא.
ובבבלי ברכות כד,א אמרו: אמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו. - מיתיבי: התולה תפיליו יתלו לו חייו. דורשי חמורות (דרשנים שהיו מפרשים את הכתובים בדרך מליצה) אמרו: "והיו חייך תלואים לך מנגד" (דברים כח) - זה (עונשו של) התולה תפיליו! - לא קשיא, הא (זה שדיברו בגנותו) - ברצועה (שתולה תפיליו ברצועה, ובתי התפילין תלויים למטה בדרך ביזיון), הא - בקציצה (בתי התפילין). ואיבעית אימא: לא שנא רצועה ולא שנא קציצה - אסור, וכי תלה רבי - בכיסתא (בנרתיק) תלה. - אי הכי, מאי למימרא? - מהו דתימא: תיבעי הנחה (על גבי דבר מסוים) כספר תורה, קמשמע לן (שאין צורך בכך).
לפי המסקנה בבבלי, אסור לתלות תפילין כל זמן שאינן בכיס, ואפילו הן מלמעלן ורצועות מלמטן, מה שמותר לפי הירושלמי.
הברייתות בירושלמי ובבבלי שונות ולא עוד אלא שהן חלוקות זו על זו. הירושלמי שנה את החילוק בין מראשות המיטה למרגלות המיטה לעניין תליית התפילין על רגלי המיטה היוצאות מלמעלה ומלמטה. אבל בבבלי, שלדעתו אסור לתלות תפילין, שנו את החילוק לעניין הנחת התפילין במיטה עצמה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
דנים בעניין עיטוש ורקיקה בתפילה.
מציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שם: תנא – שנה (ברייתא) רבי חלפתא בן שאול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): העוטש בתפילתו - סימן רע לו (הרי זה אות לרעה לו) – העיטוש הוא סימן שתפילתו אינה נשמעת.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר (בכתב יד רומי: 'הדה דתמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהעוטש בתפילתו - סימן רע לו), - מלמטה (בכתב יד רומי: 'מלמטן') – שמתעטש מלמטה (מפיח, מוציא נפיחה), אבל מלמעלה (בכתב יד רומי: 'מלמעלן') – שמתעטש מלמעלה (פולט רוח מאפו בכוח ובקול חזק), - לא – אינו סימן רע לו, ומותר להתעטש באופן זה בתפילתו.
ומציעים קשר בין הקביעה ובין דעת חכם: אתיא דמר רבי (בכתב יד רומי: 'אתייה דרבי'. וצריך לומר: 'אתיא כיי דמר רבי', וכן הוא ברש"ס) חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): – (המימרה שמותר להתעטש מלמעלה בתפילתו) באה (הולכת) כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – בשעת תפילה, מפהק – כָּח, הוציא כיח (ליחה היוצאת מן הגרון דרך הפה אגב שיעול), ומעטש – מתעטש מלמעלה (מתוך ההקשר של עיטוש עם פיהוק ורקיקה מוכח שעיטוש זה מלמעלה ולא מלמטה), ונותן ידיו על פיו – היה מניח את ידו על פיו כשהיה מפהק או מעטש, על מנת שלא ירוק מה שפיהק או עיטש, אבל לא רוקק (יורק, פולט רוק מפיו) – לא היה רוקק כשהיה מפהק או מעטש.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אפילו (בכתב יד רומי: 'אף') רוקק – רבי גם היה רוקק כשהיה מפהק או מעטש, שלא כדברי רבי חנינא, כדי שיהא כוסו נקי – כדי שיהיה פיו נקי מרוק בתפילתו, ויבטא את המילים כהוגן.
וקובעים: לפניו – לירוק את הרוק לפניו בשעת תפילה, - אסור – מפני שהמתפלל הוא כעומד לפני המלך, ואין כבודו של מלך שיהא אדם יורק לפניו, לאחריו - מותר. לימינו - אסור, לשמאלו - מותר – הטעם מוסבר להלן.
ומסבירים את טעם הדבר (בהצעת פסוק): הדא היא דכתיב (בכתב יד רומי: 'ומה טעמא'): – זאת (שאסור לירוק לימינו בשעת תפילה) היא (הדבר) שכתוב (בשיר של פגעים): "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" (תהילים צא,ז) – אף אם יבואו עליך אויבים רבים מכל עבריך, לא יוכלו לגשת אליך להרע לך, אלא ייפלו חללים מצד שמאלך אלף ומצד ימינך עשרת אלפים. ויש לומר שהזכיר בימין מספר מרובה מבשמאל, משום שמימינו של אדם ניצב ה' לסייע לו במלחמה ולשומרו. ולכן אסור לירוק לימינו בשעת תפילה, מפני כבוד ה' שלימינו של אדם.
ומציינים: כל עמא מודיי – כל העם (כלומר, כל החכמים, אף רבי יוחנן שחלוק על רבי חנינא) מודים (מסכימים), בההין (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) דרקק איצטלין (בכתב יד רומי: 'אימטילין'. - מסתבר שהצורה של המילה: 'אסיילין', 'אציילין', והיא מילה יוונית שפירושה: רוק ("פירורים וניסיונות ללקסיקון התלמודי", "לשוננו" כט, עמוד 180)) דהוא אסור – בזה שרוקק רוק שהוא אסור (אסור לירוק רוק סתם בשעת התפילה שלא מחמת אונס של פיהוק או עיטוש, שהרי בזה אין משום "שיהא כוסו נקי").
בבבלי ברכות כד,א-ב אמרו: אמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי (בשעת תפילה) שגיהק ופיהק ונתעטש ורק (ירק)... וכשהוא מפהק - היה מניח ידו על סנטרו.
מיתיבי: המגהק ומפהק בתפילתו - הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפילתו - סימן רע לו, ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער. הרק בתפילתו - כאילו רק בפני המלך! - בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא: כאן - לאונסו (מותר), כאן - לרצונו (הרי זה מגסי הרוח), אלא מתעטש אמתעטש קשיא! - מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא: כאן - מלמעלה, כאן - מלמטה (בנפיחה); דאמר רב זירא: הא מילתא אבלעא לי (למדתי בדרך אגב) בי רב המנונא, ותקילא לי כי כולי תלמודאי: המתעטש בתפילתו - סימן יפה לו, כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה (שלאחר העיטוש הגירוי נפסק), כך עושים לו נחת רוח מלמעלה. אלא רק ארק קשיא! - רק ארק נמי לא קשיא: אפשר כדרב יהודה; דאמר רב יהודה: היה עומד בתפילה ונזדמן לו רוק - מבליעו בטליתו, ואם טלית נאה היא (וחס עליה שלא תתלכלך) - מבליעו באפרקסותו (בסודר שעל ראשו).
רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי (בתפילה), נזדמן לו רוק, פתקיה (זרקו) לאחוריה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב יהודה: מבליעו באפרקסותו? - אמר ליה: אנא אנינא דעתאי.
לפי הירושלמי, רבי חנינא לא ראה את רבי רוקק. אבל לפי הבבלי, הוא ראה את רבי רוקק.
גם בבבלי וגם בירושלמי חילקו בין עיטוש מלמעלה שהתירו ובין עיטוש מלמטה שראו בכך סימן רע כשהוא עושה זאת.
לפי הבבלי, רק לאניני הדעת התירו לירוק, ואולם בשאר בני אדם מבליעו בטליתו או באפרקסותו. אבל בירושלמי לא נזכר החילוק הזה בין אניני הדעת לשאר בני אדם.
"מפהק" שבירושלמי הוא "מגהק" שבבבלי, שהרי בירושלמי לא הוזכר "גיהק". ואפשר שבמקורו לא בא "גיהק" לבבלי אלא כפירוש ל"פיהק".
בבבלי שיפצו את דברי רבי חנינא, ומסרו אותם כשהם מתוקנים דווקא לדעת רבי יוחנן, עד שכבר לא יכלו לקשור את "ונותן ידו על פיו" עם "גיהק" ו"נתעטש", שהרי "רק", וקשרו דווקא עם "פיהק": "וכשהוא מפהק - היה מניח ידו על סנטרו", כשמילת "סנטרו" נסתברה לו מעין "פיו" שבירושלמי.
בבבלי הבינו את כל השורה "שגיהק ופיהק ונתעטש ורק" דווקא "מילי מילי", ולכן כשהקשו מן "רק ארק", לא פירקו: "לא קשיא: כאן - לאונסו (גיהק ונתעטש ורק), כאן - לרצונו (הרק אסיילין בלא גיהוק ועיטוש)", כפי שחילק הירושלמי דווקא בזו, אלא העבירו פירוק זה דווקא לעניין מגהק ומפהק, אבל "רק" - בכל אופן, אף הרוקק רוק סתם - מותר ("פירורים וניסיונות ללקסיקון התלמודי", "לשוננו" כט, עמודים 180-181).
"יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ"
בבבלי יומא נג,ב אמרו: תניא: המתפלל צריך שיפסיע שלוש פסיעות לאחוריו, ואחר כך ייתן שלום. משום שמעיה אמרו: נותן שלום לימינו ואחר כך לשמאלו, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג), ואומר: "ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך" (תהילים צא). - מאי "ואומר"? - וכי תימא: אורחא דמילתא הוא למיתב לימין והדר לשמאל (שצד ימין רגילים להשתמש בו, ולא משום החשיבות שיש בו), תא שמע: "ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך" (לומר שצד ימין הוא החשוב).
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יב,כז אמרו שה' מגן על ישראל, והביאו ראיה מכתובים, ובהם: "ייפול מצידך אלף" וגו' (תהילים צא,ז) ו-"ה' שומרך, ה' צילך על יד ימינך" וכו' (שם קכא,ה ואילך). הרי שה' עומד לימינו של אדם לשומרו מפני אויביו ולהגן עליו. וכן אמור עוד בכמה כתובים בספר תהילים, כגון: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (מכתוב זה יש ללמוד שה' נמצא לפני המתפלל ועל יד ימינו, ולכן כתוב זה יכול ללמד שאסור לירוק לפניו ולימינו בשעת תפילה).
רבי יהושע בן לוי אמר (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת (בכתב יד רומי: 'בבת') עינו (אישון, הפתח העגול במרכז הקשתית שבגלגל העין) – של ה', שכביכול עינו של ה' בבית הכנסת (שרקיקת רוק סתם ("אציילין") אסורה בבית הכנסת כמו בבית המקדש, ששכינתו של ה' מצויה בבית הכנסת כשם שהיתה בבית המקדש. - בזכריה ב,יב נאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה'... כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ", ולפי מכילתא דרבי ישמעאל ('בשלח' מסכתא דשירה פרשה ו) ועוד, "בבת עינו" הוא תיקון סופרים תחת 'בבת עיני').
ומספרים: רבי יונה (בכתב יד רומי: 'יוסה'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) רקק ושייף – היה רוקק (בבית הכנסת) ומשפשף (את הרוק ברגלו, כדי שלא ייראה).
לעיל דיברו על רקיקה בשעת תפילה שלא בבית כנסת, וכאן דיברו ברקיקה בבית כנסת ולאו דווקא בשעת תפילה.
בבבלי ברכות סב,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: כל הרוקק בהר הבית - כאילו רוקק בבת עינו, שנאמר: "והיו עיניי וליבי שם כל הימים" (מלכים א ט). - רבא אמר: רקיקה בבית הכנסת - שריא, מידי דהוה אמנעל. מה מנעל, בהר הבית - אסור, בבית הכנסת - מותר, אף רקיקה, בהר הבית - הוא דאסור, בבית הכנסת - שרי.
דברי רבי יהושע בן לוי בירושלמי ובבבלי נתקצרו, וכך צריך לומר: הרוקק בבית הכנסת - כרוקק בהר הבית, והרוקק בהר הבית - כרוקק בבת עינו, שנאמר: "והיו עיניי וליבי שם כל הימים". ובירושלמי יש כאן דילוג סופרים, שדילגו על מה שבין "כרוקק" הראשון ל"כרוקק" השני, ועל ידי דילוג זה נשמט המשפט על הרוקק בהר הבית, והוכרחו אחר כך להשמיט את הפסוק המובא לראיה, שהרי לא נאמר בבית הכנסת אלא בבית המקדש. ובבבלי נשמט על ידי דילוג סופרים מן "הרוקק" הראשון ל"הרוקק" השני, וחסר המאמר על הרוקק בבית הכנסת.
בבבלי רבא חולק על רבי יהושע בן לוי, שלרבי יהושע בן לוי אסור לירוק בבית הכנסת, ולרבא מותר ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ג,א.
דנים בעניין רקיקה והטלת מי רגליים במקום שמתפלל.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר חלפתא (בכתב יד רומי: 'רבי שמואל הלוי', ובמקבילה: 'רבי שמואל בר חלף'. - אין ידועים אמוראים בשמות אלה) שאמר בשם רבי (צריך לומר: 'רב', כמו במקבילה) אדא בר אחוה (בר אהבה, אמורא בבלי בדור הראשון והשני): המתפלל אל ירוק – לאחר שהתפלל, עד שיהלך ארבע אמות – שלא ירוק במקום שהתפלל, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שהתפלל ושם ירוק.
אמר רבי יוסי בירבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): וכן הרוקק אל יתפלל – לאחר שירק, עד שיהלך ארבע אמות – שלא יתפלל במקום שירק, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שירק ושם יתפלל.
מה עניין עיטוש ורקיקה בתפילה לסוגיה שלפני כן בעניין קדושת תפילין וספר תורה? - החוליה האחרונה שבסוגיה הקודמת היא סיפור המעשה של רבי חנינא על רבי שהיה תולה תפיליו, ונסמך לו סיפור אחר של רבי חנינא ורבי יוחנן על רבי שהיה מפהק ומעטש ורוקק, וכדי שלא יהיה קשה מהברייתא של רבי חלפתא בן שאול על רבי, הביאו אותה בראשונה ופירשוה: "הדא דאת אמר - מלמטה...". ובקשר למנהגו של רבי ברקיקה נשאו ונתנו ברקיקה בבית הכנסת, וסיימו את העניין במאמר: "הרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות", ומיד אחריו מתחיל ההמשך של עיקר הסוגיה שצריך להתרחק ממי רגליים ומצואה. והמשך זה נקשר עם מה שלפניו על ידי שוויון לשונות, שכן גם בו נאמר: "המתפלל... עד שיהלך ארבע אמות" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): המתפלל אל יטיל את המים (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לא יטיל מים') – לא ישתין לאחר שהתפלל, עד שיהלך ארבע אמות – שלא ישתין במקום שהתפלל, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שהתפלל ושם ישתין. וכן המיטיל מים אל יתפלל – לאחר שהשתין, עד שיהלך ארבע אמות – שלא יתפלל במקום שהשתין, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שהשתין ושם יתפלל.
ומרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות – לא דבר זה בלבד שאמור בברייתא, שהמטיל מים יהלך ארבע אמות מהמקום שהשתין ושם יתפלל, אלא אפילו שהא (שהה) כדי הילוך ארבע אמות – גם אם התעכב במקום שהשתין במשך שיעור זמן המספיק ללכת ארבע אמות - מתפלל במקום שהשתין (אם נבלעו מי הרגליים באדמה), שהקלו עליו שלא יהלך ארבע אמות. (אמר רבי אמי (בכתב יד רומי ובמקבילה אין שלוש מילים אלו. נראה שגם כאן, כמו לעיל בהלכה זו, "אר' אמ'" (=ארבע אמות) השתבש במסירה שלפנינו ל"א"ר אמי")) ויש להוכיח שהוא כך: אם אומר אתה: עד שיהלך ארבע אמות יהא אסור – אילו היית אתה אומר, שהמטיל מים יהא אסור להתפלל במקום שהשתין אם שהה כדי הילוך ארבע אמות, ואינו מותר להתפלל עד שיהלך ארבע אמות מהמקום שהשתין ושם יתפלל, מפני שאסור לעולם להתפלל במקום שהשתין, (במקבילה נוסף 'אף') אני אוֹמַר: אחר בא והטיל שם – אהיה אני אומר, שאף אם הלך ארבע אמות מהמקום שהשתין יהא אסור להתפלל שם, מפני שיש לחשוש שמא אדם אחר השתין שם לפני כן, ונמצא שלא יהא רשאי להתפלל בשום מקום, שלעולם יש לחשוש שמא מי שהוא השתין שם. אלא מוכח מכך שמותר להתפלל במקום שהשתין אם שהה כדי הילוך ארבע אמות.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
נראה היה שדברי רבי יעקב בר אחא נאמרו על המאמר השני בברייתא: "המטיל מים אל יתפלל...", ולא נאמרו על המאמר הראשון בברייתא: "המתפלל אל יטיל מים...". כך מוכח מהמשך דבריו: "אני אומר: אחר בא והטיל שם".
ברם, הקשר בירושלמי מגילה, בין המקבילה הזו שהובאה שם ובין מה שאמרו שם לפני כן, מלמד, שדברי רבי יעקב בר אחא נאמרו גם על המאמר הראשון בברייתא.
מימרה זו של רבי יעקב בר אחא נאמרה על ידי אמורא אחר בירושלמי להלן ד,ז בעניין שיעור הזמן שישהה המתפלל בין תפילה לתפילה.
בתוספתא ברכות ב,יט שנו: לא יטיל אדם את המים במקום שמתפלל, אלא אם כן ירחיק ארבע אמות. המטיל את המים לא יתפלל באותו מקום, אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. יבשו או נבלעו (באדמה) - הרי זה מותר (להתפלל במקום שהשתין).
בבבלי מגילה כז,ב אמרו: תני תנא קמיה דרב נחמן: המתפלל מרחיק ארבע אמות (ממקום תפילתו) ומשתין, והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל. - אמר ליה (רב נחמן): בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל, דתנן: כמה ירחיק מהם (ממי רגליים) ומן הצואה? - ארבע אמות. אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין, אי הכי, קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא (שבוודאי התפללו אנשים בכל שביל בה)! - תני: ישהה (במקום לאחר שהתפלל כשיעור מהלך ארבע אמות). - בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ויתפלל - משום ניצוצות (טיפות קטנות של מי רגליים שאולי עדיין נוטפות ממנו, וימתין עד שיפסקו), אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות וישתין - מאי טעמא? - אמר רב אשי: שכל ארבע אמות תפילתו של אדם סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה (ולכן צריך להפסיק זמן מסוים).
מלשון התוספתא משמע שצריך להרחיק ממש, ומטעם קדושת המקום אתינן עלה. ובבבלי מסיק ש"מרחיק ארבע אמות" פירושו שישהה כדי הילוך ארבע אמות, מפני שפחות משיעור זה עדיין תפילתו בפיו.
ונראה שהירושלמי חולק על טעם הבבלי, ומחמת קדושת המקום אתינן עלה, ולא מחמת שעדיין תפילתו בפיו. ואף על פי שגם בירושלמי הסיקו: "לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפילו שהה כדי הילוך ארבע אמות", הרי מוכח מתוך הלשון שבאו להקל עליו, ואפילו לא זז מן המקום ושהה כדי הילוך ארבע אמות, מותר לו להטיל מים במקום שהתפלל, שהרי ברור שלא אסרו לו לאדם להטיל מים לעולם במקום שהתפלל בו, ונתנו בו שיעור של זמן. ודרך אגב למדנו, שלשיטת הירושלמי חלה על המקום שהתפלל שם מעין קדושה לשעה, עד כדי הילוך ארבע אמות אחרי התפילה ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי לא היה קשה להם קושית הירושלמי "אחר בא והטיל שם", שעל ספקם לא גזרו (לפי מה שאמרו בבבלי ברכות כה,א). ואולם היה קשה לבבלי ראש הברייתא: "המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין" ("אי הכי, קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא!"). ולאחר שפירשו שבראשה של הברייתא "מרחיק" משמעו שוהה, פירשו גם "מרחיק" שבסופה כן, אלא שטעמיהם שונים, שבזה משום ניצוצות ובזה משום שתפילתו סדורה בפיו.
בירושלמי לא נזכרו הטעמים האלה, ואפשר שלדעתו טעם אחד להם, שמגונה הדבר להתפלל ולהשתין כאחת, ואם אינו שוהה קצת, כדי ארבע אמות, נחשב כאחת, ולכן המתפלל צריך לשהות כדי ארבע אמות עד שישתין, והמשתין צריך לשהות כמו כן עד שיתפלל. ואולם, בין לפי הירושלמי ובין לפי הבבלי, מה שנאמר בברייתא שהמשתין שוהה ארבע אמות ומתפלל, לא בשמי רגליים ניכרים, שאם כן בוודאי צריך להרחיק ממש ולא רק לשהות, אלא בשנבלעו ואין רישומן ניכר, שמותר לדברי הכל (ראה להלן בירושלמי).
ברייתא כעין זו שבירושלמי ובבבלי נמצאת גם בתוספתא. מהמאמר האחרון שם: "יבשו או נבלעו - מותר" מוכח שבתוספתא "הרחיק" משמעו ממש ולא שהה. ולפי פשוטם של דברים, דעת התוספתא היא שמכוער הדבר להשתין באותו מקום עצמו שהתפלל בו מיד כשגמר תפילתו כל זמן שעודנו עומד בו, ולכן ירחיק ארבע אמות, ואולם תפילה במקום שהטיל בו מים דינה כהטיל בו מים אדם אחר, ואם יבשו או נבלעו מותר.
קצת ספק בדבר, האם דברי רבי יעקב בר אחא: "לא סוף דבר..." נאמרו על שני מאמרי הברייתא, או רק על המאמר השני אבל במאמר הראשון "עד שיהלך" ממש כמו לדעת התוספתא. והפירוש השני נראה עיקר, שלפי הפירוש הראשון קשה למה השתמשה הברייתא בלשון "שיהלך" במקום "שישהא", ואולם אם נאמר שבראש הברייתא "שיהלך" משמעו ממש, אין כאן קושיה, שכן דרך התנאים והאמוראים להתאים דבריהם, ומשום שהתחיל ב"שיהלך" סיים בלשון זו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
דנים בעניין קריאת "שמע" כנגד צואה ומי רגליים.
רבי אבא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): ציאה (מגיה במסירה שלפנינו הגיה כאן ולהלן 'צואה', כמו שהוא בכתב יד רומי) - עד שתיבש כעצם – אסור לקרוא את "שמע" כנגדה, אבל לאחר שיבשה הצואה - מותר, מפני שאינה מאוסה כל כך; מים – מי רגליים, - כל זמן שהן מטפיחין (גורמים לרטיבות, מרטיבים) – את הנוגע בהם - אסור לקרוא את "שמע" כנגדם, אבל אם אינם מטפיחים - מותר.
גניבא (חכם בבלי בדור הראשון והשני לאמוראים) אמר: מים – מי רגליים, - כל זמן שרישומן (סימן שנשאר מהם) – של מי רגליים, ניכר (בכתב יד רומי: 'קיים') – על הארץ - אסור לקרוא את "שמע" כנגדם, ואפילו אינם מטפיחים, שלא כדברי רב. אבל בצואה גניבא מודה לרב. - המימרה של גניבא נמסרה על ידי רבי אבא, כמוכח מדברי רבי מנא להלן.
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: צואה - עד שיקרמו (יעלו קרום, יתכסו בשכבה דקה מלמעלה) פניה (השטח העליון או החיצון הנראה לעין) – אסור לקרוא את "שמע" כנגדה, שלא כדברי רב, אבל לאחר שקרמו פניה של הצואה - מותר, מפני שאינה מאוסה כל כך.
שמעון בר ווא (רבי שמעון בר אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): צואה - עד שיקרמו פניה – כדברי שמואל. - גם המימרות של שמואל ושל שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן נמסרו על ידי רבי אבא.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאמר בשם רב: ציאה - אפילו עשויה כעצם – יבשה כמו עצם, אסורה – אסור לקרוא את "שמע" כנגדה, שלא כדברי רבי אבא בשם רב.
שמואל אמר: צואה - עד שיקרמו פניה.
שמעון בר ווא אמר בשם רבי יוחנן: צואה - עד שיקרמו פניה – גם המימרות של שמואל ושל שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן נמסרו על ידי רבי ירמיה, ובהן אין רבי ירמיה חלוק על רבי אבא שגם הוא מסר אותן, וזה בניגוד למימרה בשם רב שבה רבי ירמיה חלוק על רבי אבא (רא"מ לונץ). לכן אין כאן הכפלה בטעות של מאמריהם של שמואל ושל שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן.
אמר (צריך להוסיף: 'רבי', כמו שהוא בכתב יד רומי. - השיבוש "אמר" במקום "אמ' ר'" שורשו בזה, שהסופרים השמיטו לפעמים את הקווים שמעל המילים שנתקצרו, והבאים אחריהם לא הרגישו ש"אמר" הוא קיצור של "אמ' ר'" ("פירושים וחידושים בירושלמי")) חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): רבי אבא מחמיר במים יותר מן הציאה – ויש לתמוה על רבי אבא, שאיך אפשר שהוא מחמיר במי רגלים יותר מצואה, והרי הדין נותן שיש להחמיר בצואה יותר ממי רגליים. - להלן פירש רבי חזקיה מניין לו שרבי אבא מחמיר במי רגליים יותר מצואה.
אמר ליה – אמר לו רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מן הדא דגניבה? – האם מזאת (המימרה) של רבי אבא בשם גניבא (אתה מסיק שרבי אבא מחמיר במי רגליים יותר מצואה)? (שהרי מדברי רבי אבא בשם רב במי רגליים אין להסיק כך, שכן לדבריו במי רגליים אסור כל זמן שהם מטפיחים ובצואה אסור עד שתיבש כעצם, ונמצא שמי רגליים אינם חמורים יותר מצואה. ברם לדברי רבי אבא בשם גניבא במי רגליים אסור כל זמן שרישומם ניכר, ונמצא שמי רגליים חמורים יותר מצואה, כיוון שבצואה אסור עד שתיבש כעצם, ולאחר שיבשה הצואה - מותר, אף על פי שרישומה ניכר)
אמר ליה: – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): [מן שיטתיה – משיטתו (מכלל שיטתו של רבי אבא בשם רב יש להסיק שהוא מחמיר במי רגליים יותר מצואה, כמבואר לפנינו). בדין הוא – כך היה ראוי להיות, צואה צואה (המילה הוכפלה בטעות) - (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי)] אפילו עשויה כעצם אסורה – בצואה יש להחמיר, שאפילו היא יבשה כמו עצם, אסור לקרוא את "שמע" כנגדה, כדברי רבי זעורא בשם רב, מפני שממשה (מגיה במסירה שלפנינו הגיה 'שמשמשה', אבל בכתב יד רומי: 'שממשה') קיים – ישותה נמצאת, אף כשהיא יבשה; מים - אין ממשה קיים (ארבע המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי. מגיה הגיה 'משמשה', אבל בכתב יד רומי: 'ממשה'. וצריך לומר: 'ממשם') – אבל במי רגליים יש להקל, שאפילו כשהם מטפיחים, מותר לקרוא את "שמע" כנגדם, מפני שאין ישותם נמצאת, אף כשהם מטפיחים, כיוון שנבלעו מקצתם באדמה. ואילו רבי אבא בשם רב אמר, שבצואה אסור עד שתיבש כעצם, ולאחר שיבשה הצואה - מותר, אף על פי שממשה קיים, ובמי רגליים אסור כל זמן שהם מטפיחים, אף על פי שאין ממשם קיים. נמצא שרבי אבא בשם רב מחמיר במי רגליים יותר מצואה, ולכן יש לתמוה עליו.
אפשר שרבי חזקיה, - שאמר שאיך אפשר לומר שצואה יבשה כעצם מותרת ומים כל זמן שמטפיחים אסורים, והדין נותן שמים יהיו מותרים גם אם לא יבשו לגמרי, - על דרך ההפלגה אמר את דבריו (משום שאיך אפשר לומר שמים שנשפכו מותרים אפילו כשהם מטפיחים), וכל עיקרו לא בא אלא לחלוק על דעתו של רבי אבא המקל יותר מדי בצואה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בתוספתא ברכות ב,יט שנו: יבשו או נבלעו (באדמה) - הרי זה מותר (להתפלל במקום שהשתין).
בבא זו משלימה את משנתנו: "וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות". והתוספתא משלימה, שאם יבשו או נבלעו - מותר ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות כה,א אמרו: ובוודאם (של מי רגליים) - עד כמה (ירחיק מהם)? - אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שמטפיחים (שיש בהם כדי להרטיב את הידיים); וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שמטפיחים; וכן אמר עולא: כל זמן שמטפיחים. - גניבא משמיה דרב אמר: כל זמן שרישומם ניכר (על הארץ).
אמר רב יוסף: שרא ליה מריה (ימחול לו ה') לגניבא! (שוודאי לא ייתכן שאמר רב דבר זה) השתא צואה, אמר רב יהודה אמר רב: כיוון שקרמו פניה - מותר (לקרוא קריאת "שמע" כנגדה), מי רגליים מיבעיא? - אמר ליה אביי: מאי חזית דסמכת אהא? סמוך אהא! דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: צואה, אפילו כחרס - אסורה. והיכי דמי צואה כחרס? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת (נחשבת היא כלחה עדיין); ואיכא דאמרי: כל זמן שגוללה (ממקום למקום) ואינה נפרכת.
אתמר: צואה כחרס - אמימר אמר: אסורה; ומר זוטרא אמר: מותרת. - אמר רבא: הלכתא: צואה כחרס - אסורה, ומי רגליים - כל זמן שמטפיחים. - מיתיבי: מי רגליים, כל זמן שמטפיחים - אסורים, נבלעו (בקרקע) או יבשו (במקומם) - מותרים. מאי לאו נבלעו דומיא דיבשו, מה יבשו - דאין רישומם ניכר, אף נבלעו - דאין רישומם ניכר, הא רישומם ניכר - אסורים, אף על גב דאין מטפיחים! - ולטעמיך, אימא רישא: כל זמן שמטפיחים - אסורים, הא רישומם ניכר - שרי! - אלא: מהא ליכא למשמע מינה.
דברי גניבא בירושלמי הם דבריו בשם רב בבבלי. בבבלי תמה רב יוסף, שלפי דברי גניבא בשם רב בעניין מי רגליים, רב מחמיר במי רגליים יותר מבצואה. ובירושלמי סבר רבי מנא לומר, שרבי חזקיה תמה, שלפי דברי רבי אבא בשם גניבא בעניין מי רגליים, רבי אבא מחמיר במי רגליים יותר מבצואה, ואמר רבי חזקיה, שהוא תמה, שלפי דברי רבי אבא בשם רב, רבי אבא מחמיר במי רגליים יותר מבצואה.
• • •