משנה
בעל קרי הוא מי שיצאה ממנו שכבת זרע, בין בדרך תשמיש ובין שלא בדרך תשמיש, בין כשהוא ישן ובין כשהוא ער, בין מרצון ובין מאונס. בעל קרי הוא טמא וטעון טבילה מן התורה לתרומה ולקודשים. עזרא התקין טבילה לבעלי קרי (ירושלמי מגילה ד,א; בבלי בבא קמא פב,א), שאסר עליהם לקרוא בדברי תורה בעודם בטומאתם עד שיטבלו. איסור דברי תורה לבעל קרי כולל איסור קריאת "שמע", תפילה וברכות. משנה זו באה ללמד דין בעל קרי לקריאת "שמע" ולברכות לפי תקנת עזרא.
בעל קרי (מי שאירעה לו פליטת זרע מקרית) – כשמגיע זמן קריאת "שמע", מהרהר (חושב) בליבו – אינו מוציא את המילים בשפתיו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה – ברכות קריאת "שמע" שלפניה ושלאחריה; ועל המזון מברך לאחריה – ברכת המזון, ואינו מברך לפניה – הברכה שלפני המזון. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: מברך לפניהן ולאחריהן – ברכות קריאת "שמע" שלפניה ושלאחריה והברכות על המזון שלפניו ושלאחריו.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "בעל קרי מהרהר בליבו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה".
שואלים: מהו מהרהר? – מה פירושו של העניין הזה? (לְמה מתייחסים דברי המשנה שבעל קרי צריך להרהר? לברכות קריאת "שמע" או לקריאת "שמע" עצמה?)
ומשיבים: ברכות – בעל קרי מהרהר בליבו את ברכות קריאת "שמע", ואינו מברך אותן בפיו, שברכות הן כדברי תורה, ואסור לבעל קרי לקרוא בדברי תורה עד שיטבול. אבל קריאת "שמע" הוא מוציא בשפתיו, מפני שהיא מן התורה וחמורה משאר דברי תורה.
ומציעים פרשנות מצמצמת: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) - במקום שאין מים וכרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – המשנה דנה במקרה של מקום שאין לו מים לטבול ולהיטהר מקריו, והיא (דעת תנא קמא במשנה) לפי רבי מאיר, ויש להציע ברייתא המשמשת כמראה מקום לדברים אלה: דתני: – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): בעל קרי שאין לו מים לטבול - הרי זה קורא את "שמע" – מוציא בשפתיו את קריאת "שמע", ואינו משמיע לאזנו – את קריאת "שמע" בקול, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה – אינו מוציא בשפתיו את ברכות קריאת "שמע", אבל מהרהר אותן; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: קורא את "שמע" ומשמיע לאזניו – את קריאת "שמע" בקול, ומברך לפניה ולאחריה – מוציא בשפתיו את ברכות קריאת "שמע", שלדעת חכמים קורא את "שמע" ומברך את ברכותיה כדרכו. ואולם בבעל קרי שיש לו מים לא נחלקו כלל, שהכל מודים שאסור אפילו להרהר בין בקריאת "שמע" ובין בברכותיה, ואינו קורא ומברך עד שיטבול.
לדעת הירושלמי, בקריאת "שמע" ובברכת המזון שהם מן התורה, הכל מודים שמוציא בשפתיו, ולא נחלקו במשנתנו אלא בברכות שהן מדרבנן, וכך פירושה של המשנה: בעל קרי מהרהר בליבו - את ברכות קריאת "שמע", ואינו מברך - בפה, לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון מברך לאחריה - בפה, ואינו מברך לפניה - אבל מהרהר. רבי יהודה אומר: מברך - בפה, לפניהן ולאחריהן. לפי פירוש זה יוצא שדין קריאת "שמע" עצמה לא נזכר מפורש במשנה.
לפי פשוטם של דברים, ברייתא זו ("בעל קרי שאין לו מים") היא הוספה על המשנה לעיל ב,ג, שנחלקו בה תנא קמא (לפי הירושלמי שם הוא רבי מאיר) ורבי יוסי בשלא השמיע לאוזניו האם יצא או לא. והברייתא מלמדתנו שהתנאים האלה נחלקו לפי שיטתם גם בבעל קרי שאין לו מים, שלדברי הכל לא גזרו טבילה במקום מצוות 'עשה' של קריאת "שמע", אלא שלרבי מאיר אין משמיע לאוזניו, שהשמעה לאוזניים לפי שיטתו אינה אלא מדרבנן ולכתחילה, ולכן בבעל קרי די שהתירו לו קריאה לבדה, ונחלקו עליו חביריו, שלפי שיטתם אין יוצא אם לא השמיע לאוזניו, ולכן גם בעל קרי אי אפשר שלא ישמיע לאוזניו. ועוד נחלקו, שלרבי מאיר העמידו דבריהם לעניין ברכות דרבנן ולכן אין מברך, ולחכמים התירו לו כל הברכות ואף שאינן אלא מדרבנן. וכדי שלא להרבות במחלוקות, פירשו בירושלמי ש"אינו מברך" בברייתא משמעו שאינו מוציא בפיו אבל מהרהר, וכמו שאמרה המשנה "בעל קרי מהרהר בליבו ואינו מברך" (אף שנראה יותר לומר שהברייתא חולקת על המשנה ואומרת שבברכות אפילו הרהור לא). ואולם, אף שלפי הירושלמי ברייתא זו משלימה את דברי המשנה שבפרק ג על בעל קרי, לא שינו את נוסח הברייתא, ושנו אותה כמו שהיא לפנינו בתוספתא ב,יג. ולפי נוסח הברייתא בירושלמי ובתוספתא, "חכמים" של רבי מאיר הוא רבי יוסי שנחלק עליו בפרק ב ואומר שאם לא השמיע לאוזניו לא יצא, ומחלוקתם כאן תלויה במחלוקתם שם וכמו שנאמר למעלה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בתוספתא ברכות ב,יג שנו: בעל קרי שאין לו מים לטבול - הרי זה קורא את "שמע" ואינו משמיע לאוזניו [ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה]; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: קורא את "שמע" ומשמיע לאוזניו ומברך לפניה ולאחריה. - אמר רבי מאיר: פעם אחת היינו יושבים בבית המדרש לפני רבי עקיבא, והיינו קורים את "שמע" ולא היינו משמיעים לאוזנינו מפני קסדור (קוסטר, חוקר הפשעים) אחד שהיה עומד על הפתח. אמרו לו: אין שעת סכנה ראיה.
בתוספתא שנינו: "קורא את "שמע" ואינו משמיע לאוזניו", שרבי מאיר לשיטתו, שסובר שהקורא קריאת "שמע" ולא השמיע לאוזנו - יצא (ירושלמי לעיל ב,ג), ולפיכך מוטב לו לקרוא בשפתיו ולא להשמיע לאוזנו. אבל משנתנו כאן סתמה ולא הזכירה שיקרא ולא ישמיע לאוזניו, ומשמע מסתימת הלשון שקורא קריאת "שמע" כדרכה, שמשנתנו סברה שהקורא קריאת "שמע" ולא השמיע לאוזנו - לא יצא ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות כב,א אמרו: תניא: בעל קרי שאין לו מים לטבול - קורא קריאת "שמע", ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ואוכל פיתו ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה, אבל מהרהר בליבו ואינו מוציא בשפתיו; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך (גם לפניה וגם לאחריה) מוציא בשפתיו.
המשפט בברייתא שבבבלי "אבל מהרהר בליבו" מוסב על "ואינו מברך לפניה", שאף שאינו מברך לפני המזון, מכל מקום מהרהר.
נוסח הברייתא בבבלי שונה לגמרי מנוסח הברייתא בירושלמי ובתוספתא. בנוסח הבבלי שתי הוספות: ההלכה שבברכות על המזון וההלכה שגם בשאין מברך מהרהר. המסדר הבבלי של ברייתא זו היתה ידועה לו שיטת הירושלמי שברייתא זו מפרשת את דברי המשנה, וכיוון שבמשנתנו קריאת "שמע" וברכת המזון לאחריו דין אחד להן בניגוד לשאר כל הברכות, הוסיף המסדר הזה בברייתא את ההלכה שבמשנתנו על ברכות המזון שלפניו ושלאחריו, וכן הדגיש ש"אינו מברך" בדברי רבי מאיר משמעו "אבל מהרהר" שכן אמרו בירושלמי: "מהו מהרהר? ברכות". ואולם, לא רק שהוסיף, אלא שגם גרע והשמיט עיקר המחלוקת שבין רבי מאיר וחביריו, והוא האם צריך להשמיע לאוזניו או שלא.
ומה שהביא אותו לידי שינוי גדול זה הוא השינוי הקטן: רבי יהודה במקום חכמים (שכן ברוב המקומות חכמים של רבי מאיר הם רבי יהודה), שאם רבי יהודה הוא החולק על רבי מאיר, אי אפשר שנחלקו האם בעל קרי צריך להשמיע לאוזניו, מפני שלפי קבלת חכמי בבל (טו,א) תנא קמא שבמשנה ב,ג האומר שאין צריך להשמיע לאוזניו הוא רבי יהודה, ואין עולה על הדעת שהוא יאמר שבעל קרי צריך להשמיע לאוזניו משום שכן הוא מצווה מן המובחר, וכי קלה היא תקנת עזרא כל כך שביטלוה כדי לקיים מצווה מן המובחר?! ונראה שהמסדר הבבלי של הברייתא פירש את המשנה כמו שפירשוה בירושלמי, ואין בין המשנה והברייתא ולא כלום, שבשתיהן נחלקו רבי מאיר (תנא קמא במשנה) ורבי יהודה בשאין לו מים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
המפרשים מסבירים את מובן המילים "בין כך ובין כך מוציא בשפתיו" שבדברי רבי יהודה בבבלי, שהכוונה היא לברכות לפניה ולאחריה. אולם פירוש זה קשה קצת להבינו, משום שהפירוש המילולי של "בין כך ובין כך" הוא: בכל אופן או בכל מקרה, וקשה לומר שהכוונה לברכות. ומשום כך רצינו לחדש לפי שיטת הבבלי שרבי יהודה חולק על רבי מאיר גם במקרה שיש לו מים לטבול, וזו כוונת המילים "בין כך ובין כך מוציא בשפתיו" - בין שאין לו מים ובין שיש לו מים לטבול הוא מוציא בשפתיו.
יש להביא ראיה לדברינו שלשיטת הבבלי אין הבדל לרבי יהודה בין אם יש לבעל קרי מים ובין אם אין לו מים. בבבלי ברכות כב,א אמרו: "מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב (שפת) הנהר. אמרו לו תלמידיו: רבנו, שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ! (שלשיטתו מותר לו לשנות אף בטומאה) ירד וטבל (בנהר) ושנה להם. אמרו לו: לא כך לימדתנו, רבנו: שונה הוא בהלכות דרך ארץ? אמר להם: אף על פי שמקל אני על אחרים (ומתיר להם לשנות בלי טבילה), מחמיר אני על עצמי". כאן מדובר במקרה שהיה לרבי יהודה מים, שכן הלך על שפת נהר, ובכל זאת שאלו אותו תלמידיו: "לא כך לימדתנו, רבנו: שונה הוא בהלכות דרך ארץ?", אף אם אפשר לטבול לפני הלימוד.
לפי זה יש מחלוקת בין הירושלמי והבבלי, שלפי הירושלמי רבי יהודה מודה לרבי מאיר במקרה שיש לו מים לטבול, ולפי הבבלי הוא חולק עליו גם במקרה שיש לו אפשרות לטבול קודם הלימוד או התפילה או הברכות ("טורי ישורון" מג, עמודים 25-26).
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): בעל קרי חולה – ואינו יכול לטבול, שנפלו עליו תשעת קבין (קב - מידת נפח לחומרים יבשים, שישית הסאה) מים – שאובים (אפשר שהמילה "שנפלו" האמורה לגבי בעל קרי היא אשגרה מהאמור לאחריו לגבי טהור, וכן הוא במשנה מקוואות ג,ד, ששנו שם את שני המקרים הללו לעניין הצטרפות המים אם נפלו מכמה כלים, ונוח יותר לומר לגבי בעל קרי "שנתנו" (שפכו) כמו בבבלי או "שנתן" כמו בתוספתא ברכות), וטהור (בכתב יד רומי נוסף 'חולה') שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין (המילים "וטהור שנפלו" וכול' הן אשגרה מהמשנה מקוואות שם, ונשתרבבו לכאן בטעות ואינן שייכות לכאן, וכן אינן בתוספתא ברכות ובבבלי, שהרי טהור שנפלו עליו שלושה לוגים מים שאובים פוסל את התרומה, אבל אינו אסור בדברי תורה) - טהר (בכתב יד רומי: 'טהור') לעצמו – בעל קרי זה מותר לקרוא בדברי תורה לעצמו, ומותר להתפלל ולברך לעצמו, שבכגון זה הקלו חכמים שדי לו בנתינת תשעה קבים מים והוא מיטהר בהם, ואינו חייב לטבול במקווה, אבל אינו מוציא את הרבים ידי חובתן – אינו מוציא אחרים ידי חובתם בתפילה ובברכות, עד שיבוא בארבעים סאה (מידת נפח לחומרים יבשים ולחים) – עד שיטבול בארבעים סאה מים הכשרים לטבילה, שהוא שיעור המקווה המטהר, שלאחרים הוא צריך טבילה במקווה.
רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: ארבעים סאה מכל מקום – בעל קרי טובל לטהרתו בארבעים סאה מים, ואפילו מים שאובים, שבעל קרי עולה לו טבילה אפילו במקווה שכולו מים שאובים, מפני שהקלו בטהרת בעל קרי מאחר שטומאתו אינה חמורה כל כך (כמפורש בתוספתא מקוואות ו,א, שרבי יהודה אומר שבעל קרי טובל בארבעים סאה בכל מקום ("תוספתא כפשוטה", ברכות). דברי רבי יהודה אינם מוסבים על המקרה של בעל קרי חולה. ב"פירושים וחידושים בירושלמי" פירש את דברי רבי יהודה בדרך אחרת (ראה להלן)).
בתוספתא ברכות ב,יב שנו: בעל קרי חולה שנתן עליו תשעת קבים מים - הרי זה קורא, אבל אין מוציא את הרבים ידי חובתם עד שיבוא בארבעים סאה. - רבי יהודה אומר: ארבעים סאה מכל מקום (כלומר, ואפילו שאובים).
בבבלי ברכות כב,ב אמרו: תנו רבנן: בעל קרי חולה שנתנו (שפכו) עליו תשעה קבים מים - טהור. במה דברים אמורים? - לעצמו, אבל לאחרים - ארבעים סאה. רבי יהודה אומר: ארבעים סאה מכל מקום.
רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי ורבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא - חד מהאי זוגא (רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי) וחד מהאי זוגא (רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא) ארישא (על תחילת הברייתא). חד אמר: הא דאמרת "במה דברים אמורים? - לעצמו, אבל לאחרים - ארבעים סאה" - לא שנו אלא לחולה המרגיל (שבא לו הקרי מתוך משכב אישה), אבל לחולה לאונסו (שראה קרי לאונסו) - תשעה קבין (אפילו לאחרים); וחד אמר: כל לאחרים, אפילו חולה לאונסו - עד דאיכא ארבעים סאה (אינו נחשב לטהור). וחד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא אסיפא. חד אמר: הא דאמר רבי יהודה: "ארבעים סאה מכל מקום" - לא שנו אלא בקרקע, אבל בכלים - לא; וחד אמר: אפילו בכלים נמי (טהור). - בשלמא למאן דאמר: "אפילו בכלים" - היינו דקתני: "רבי יהודה אומר: ארבעים סאה מכל מקום". אלא למאן דאמר: "בקרקע - אין, בכלים - לא" - "מכל מקום" לאתויי מאי? - לאתויי מים שאובים (ארבעים סאה מים בקרקע אף שנשאבו בידי אדם).
הביטוי "מכל מקום" (בדברי רבי יהודה) משמעו לפעמים "בין כך ובין כך". ונראה שגם בברייתא זו כיוון רבי יהודה לומר, שבין לברך לעצמו ובין לברך לאחרים צריך טבילה בארבעים סאה, בניגוד לדעת חכמים שחילקו בחולה, שלעצמו די לו בנתינת תשעה קבים ולאחרים צריך טבילה. וכבר מצינו בבבלי ברכות כב,ב ("ואתו אמוראי ותנאי ופליגי בחולה") שנחלקו תנאים ואמוראים האם חולה כבריא או שלא, וזו היא מחלוקת התנאים גם בברייתא שלפנינו.
אלא שבבבלי שם פירשוה בדרך אחרת, והיא שרבי יהודה מקל ואומר שטבילה זו כשירה באיזה מקום שהוא, במקווה או במים שאובים, ובלבד שתהא בארבעים סאה. ונראה שנדחקו לפרש כן, משום שהיה קשה להם לייחס לרבי יהודה חומרה זו, והוא המקל בהלכות בעל קרי, שכן הוא אומר במשנתנו "מברך לפניה ולאחריה". ולפי פירושם בבבלי, דברי רבי יהודה בתוספתא ברכות הם הם דבריו בתוספתא מקוואות ו,א: "בעל קרי טובל בארבעים סאה בכל מקום". אלא שלפי פירושם היה לו לומר "בכל מקום" ולא "מכל מקום", ואולי גרסת אמוראי בבל בברייתא זו היתה "בכל", אלא שהסופרים כתבו "מכל", שהביטוי "מכל מקום" היה שגור להם.
ובירושלמי לא העירו כלום על דברי רבי יהודה, ונראה שפירשום כפשוטם, שהוא אינו מחלק בין בריא לחולה, ואפילו חולה צריך טבילה בין לעצמו ובין לאחרים. ומה שהיה קשה לבבלי לא היה קשה להם, שלדעתם אין רבי יהודה מקל אלא בשאין לו מים, אבל בשיש לו מים אינו מקל, ואפשר לומר שבחולה הוא מחמיר ("פירושים וחידושים בירושלמי").
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא ח,א ותעניות א,ו.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'אימי'. - רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אין קרי (פליטת זרע מקרית) אלא מתשמיש המיטה (כינוי בלשון נקייה להזדווגות מינית) – אין בעל קרי טעון טבילה לדברי תורה אלא אם כן ראה קרי מחמת תשמיש המיטה, שרק המשמש עם אישה - צריך לטבול, אבל אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה (שראה מאונס) - אינו צריך לטבול.
רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וכן הוא במקבילות, ואינה בכתב יד רומי): (ו)אפילו ראה עצמו ניאות (נהנה) בחלום – אף אם ראה קרי מחמת שראה את עצמו בחלום שהוא משמש מיטתו - צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי שרק אם ראה קרי מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול.
ומציעים קביעה עלומת שם שנדחית בהמשך: הוון בעיין מימר: – היו רוצים לומר: ובלבד מאשה – כשראה קרי מחמת שראה את עצמו בחלום שהוא משמש מיטתו - צריך לטבול לדברי רב חונא רק אם ראה בחלום שהוא משמש עם אישה, אבל אם ראה בחלום שהוא משמש עם דבר אחר (ראה להלן) - אינו צריך לטבול.
ודוחים את הקביעה על ידי הצעת דיעה חולקת: רבי יונה ורבי יוסי (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תרויהון (צריך לומר: 'תריהון', וכן הוא במקבילות) אמרין – שניהם אומרים: (ו)אפילו מדבר אחר – כשראה קרי מחמת שראה את עצמו בחלום שהוא משמש מיטתו - צריך לטבול לדברי רב חונא אף אם ראה בחלום שהוא משמש עם דבר אחר (כינוי בלשון נקייה למשכב זכר או למשכב בהמה), שלא כדברי מי שהיו רוצים לומר: ובלבד מאישה.
לפי רבי יהושע בן לוי, אם ראה מאונס - צריך נתינת תשעת קבים או שפטור מכלום. ולפי רב הונא, אם ראה מאונס - צריך טבילה בארבעים סאה.
בבבלי נידה מג,א אמרו: אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה (בשעה שיצאה ממנו) - אינה מטמאה. מאי טעמא? - "שכבת זרע" אמר רחמנא (בעניין טומאת בעל קרי) - בראויה להזריע (הריהו נטמא, ורק זו שמרגיש ביציאתה ראויה להפרות). - מיתיבי: היה מהרהר (בשנתו) בלילה (בדברים שיש בהם להביא להוצאת זרע) ומצא בשרו / איברו (אבר זכרותו) חם (ולא חש שיצאה ממנו שכבת זרע) - טמא! - תרגמא רב הונא: במשמש מיטתו בחלומו, דאי אפשר בלא הרגשה (בוודאי הרגיש, אלא שלאחר שניעור משנתו אינו מרגיש).
דברי רב חונא בירושלמי כאן הם הם דבריו בבבלי נידה: "במשמש מיטתו בחלומו", ולפי זה כיוון לומר שאין טובל אלא בשראה קרי שגופו הרגיש בשכבת זרע, ובלשון הבבלי: "דאי אפשר בלא הרגשה", ואולם בלא הרגשה לא גזרו בהם טבילה לדברי תורה. ונחלקו אמוראים בפירוש דברי רב חונא, שיש שאמרו: "ובלבד מאישה", שרק בזה אנו אומרים שאי אפשר בלא הרגשה, ורבי יונה ורבי יוסי פירשו דבריו לחומרה: "ואפילו מדבר אחר" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה יומא ח,א): יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. ויש להציע ברייתא המוסבת על המשנה ומצמצמת את תחולתה: ותני עלה: – ושנוי (בברייתא) / ושונה (התנא) עליה (על המשנה): בעלי קריין טובלין כדרכן (כפי שהם רגילים לנהוג) בצינעה (בסתר, בחשאי) ביום הכיפורים – אף על פי שיום הכיפורים אסור ברחיצה, התירו לבעלי קרי לטבול את כל הגוף במקווה ביום הכיפורים, הואיל ואינם מתכוונים לתענוג אלא לשם טהרה, כדי שיוכלו לעסוק בתורה ולהתפלל.
ומציעים קושיה מהמקור התנאי על מקור אמוראי: ולית הדא פליגא – ו(כי) אין זאת (הברייתא) חלוקה (חולקת) על רבי יהושע בן לוי, דרבי (דל"ת נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) יהושע בן לוי אמר: אין קרי אלא מתשמיש המיטה (בכתב יד רומי אין כל המאמר "דרבי...", וכן אינו במקבילה בתעניות)?! (בתמיהה) – שלדברי רבי יהושע בן לוי, רק אם ראה קרי מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול, ומכיוון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, אין בעל קרי שראה קרי ביום הכיפורים טובל ביום הכיפורים, שכן אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה - אינו צריך לטבול. והרי לפי הברייתא, בעל קרי טובל ביום הכיפורים, ומכיוון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, מדובר שראה קרי ביום הכיפורים שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי!
ומתרצים (על ידי מתן פרשנות למקור שממנו הקשו): פתר לה – פותר אותה (רבי יהושע בן לוי מפרש את הברייתא), בששימש (בכתב יד רומי ובמקבילה בתעניות: 'במי ששימש') מטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל – הברייתא מדברת במקרה ששימש מיטתו בערב יום הכיפורים כשעדיין יום, ושכח ששימש מיטתו, ולא טבל קודם יום הכיפורים, והוא זה שטובל ביום הכיפורים, כדי שיוכל לעסוק בתורה ולהתפלל (אבל אם לא שכח ששימש מיטתו, ולא טבל קודם יום הכיפורים, אסור לטבול ביום הכיפורים).
ומציעים קושיה ממקור תנאי: והתני (בכתב יד רומי ובמקבילות: 'והא תני'): – והרי שנוי (בברייתא) / (התנא) שונה: מעשה בירבי (בכתב יד רומי: 'בר'') יוסה בן חלפתא (תנא בדור הרביעי) שראו אותו טובל בצינעה ביום הכיפורים – מחמת קרי שראה! ויש לתמוה: אית לך מימר – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר) על אותו הגוף הקדוש בשוכח?! – וכי אפשר לומר על רבי יוסי שטבל ביום הכיפורים מחמת קרי שראה, ששימש מיטתו מבעוד יום ושכח ששימש מיטתו ולא טבל קודם יום הכיפורים?! והרי רבי יוסי שתואר בכינוי "גוף קדוש" היה זהיר וזריז בטבילת קרי, וכשהיה רואה קרי היה טובל מיד! ולכן אי אפשר לפרש את הברייתא כפי שהוצע לפני כן, אלא הברייתא מדברת במקרה שראה קרי ביום הכיפורים שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה - צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי! - אין מתרצים קושיה זו.
עד כאן המקבילה בירושלמי יומא ותעניות.
ביומא הסוגיה באה במסירה שלפנינו בהגהת מגיה, במסגרת השלמת גרש (מונח שהשתמשו בו בהערות סופרים, ומשמעו: המשך).
כל הסוגיה היא גם ביומא ובתעניות. אולם נראה שלא המסדר של הירושלמי שנה ושילש את הסוגיה, אלא שהסופרים הוסיפו כאן מיומא את החלק השני שלה מן "תמן תנינן" עד "בשוכח", ושם הוסיפו מברכות את החלק הראשון שלה מן "רבי יעקב בר אחא" עד "ואפילו מדבר אחר", ובתעניות הועתקה כל הסוגיה מיומא. וראיה להשערה זו, המאמר "דרבי יהושע בן לוי אמר...", שהוא מיותר לגמרי, שהרי כל המשא ומתן בסוגיה זו הוא בדברי רבי יהושע בן לוי, וכבר יש שהגיהו ומחקוהו. אולם לפי דברינו, שהחלק הראשון של הסוגיה נתווסף ביומא מברכות, המאמר הזה הוא שריד של הנוסח המקורי של הסוגיה שם, שקודם שהוסיפו את החלק הראשון לא היה לדברים "פליגא על רבי יהושע בן לוי" שום מובן מבלי לפרש לאיזו הלכה שלו כיוונו. וכשהוסיפו על הסוגיה ביומא מברכות, לא שינו את הלשון המקורית שבה, ואף שאחר ההוספה שהוסיפו המאמר הזה כולו מיותר. וכן כשהוסיפו על הסוגיה בברכות מיומא את המשא ומתן על המשנה שם, העתיקו את הדברים כמו שהם ביומא. ורק בתעניות, ששם הסוגיה כולה הועתקה מיומא, תיקנו הסופרים והשמיטו את המאמר הזה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בתוספתא יומא ד,ה שנו: בעלי קראים טובלים כדרכם ביום הכיפורים (בין ביום ובין בלילה).
הירושלמי הוסיף בברייתא שלפנינו כפירוש "בצינעה", על פי המעשה ברבי יוסי שהביא אחר כך ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי יומא פח,א אמרו: תניא: כל חייבי טבילות טובלים כדרכם ביום הכיפורים... בעל קרי טובל...
תנו רבנן: הרואה קרי ביום הכיפורים - יורד וטובל...
בעלי קריין טובלין כדרכן בצינעה
ההגבלה שהגבילו כאן בירושלמי "בצינעה" לא נמצאת בברייתות שבבבלי ולא בתוספתא, ונתווספה על פי מה שנאמר במעשה ברבי יוסי שטבל בצנעה. ובמעשה של חסיד זה, הצניעות שנהג בה היתה מפני מראית העין, שלא ייכשלו בני אדם במעשהו, שיאמרו: וכי גוף קדוש כזה ראה קרי ביום הכיפורים?! ואולם קשה למצוא טעם לצניעות זו בכל אדם ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
אמר רבי יעקב בר אבון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל עצמן (עיקרם ויסודם של חכמים) לא התקינו (הנהיגו, קבעו תקנה) – חכמים, את הטבילה הזאת – של בעלי קרי, אלא שלא יהו ישראל כתרנוגלין (כן רגיל בירושלמי, ובכתב יד רומי: 'כתורנוגלים') הללו – חכמים תיקנו את הטבילה של בעלי קרי משום סייג, שלא ירבו ישראל בתשמיש המיטה כמו שעושים התרנגולים, אלא משמש מיטתו ועולה (מילה זו יתירה ונשתרבבה לכאן מלהלן, ואינה בכתב יד רומי) ויורד ואוכל (נראה שצריך לומר: 'ויורד וטובל ועולה'. והמילה 'וטובל' נשתבשה ל'ואוכל', והמילה 'ועולה' נשתרבבה לעיל. הלשון 'ירד וטבל ועלה' שכיחה בספרות חכמים, ולהלן ג,ה יש 'ויורד וטובל ועולה') – מי שמשמש מיטתו צריך לאחר התשמיש לרדת למקווה ולטבול ולעלות מן המקווה, וכיוון שהטריחוהו לרדת ולטבול ולעלות, לא ירבה בתשמיש המיטה (לפי פירוש זה, המילים "משמש מיטתו..." אינן מוסבות על "כתרנוגלין הללו").
בבבלי ברכות כב,א אמרו: תנו רבנן: בעל קרי שנתנו (שפכו) עליו תשעה קבים מים - טהור (ואינו חייב לטבול במקווה). נחום איש גמזו לחשה (להלכה זו) לרבי עקיבא, ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי, ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק.
פליגי בה תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל), רבי יוסי בר אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) ורבי יוסי בר זבידא (אמורא ארץ ישראל בדור החמישי): חד תני: שנאה ("ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק"), וחד תני: לחשה ("יצא ולחשה לתלמידיו בשוק"). מאן דתני: שנאה (שפרסם את ההיתר של תשעה קבים) - משום ביטול תורה (הקלו בטהרת בעל קרי, כדי שלא ייבטלו מלימוד תורה, מאחר שבעל קרי שלא נטהר אסור בדברי תורה) ומשום ביטול פריה ורביה (שמא יימנעו אנשים מחובת פרייה ורבייה בגלל חובת הטבילה). ומאן דתני: לחשה (שלא פרסם את ההיתר של תשעה קבים) - שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים (אם יקלו בטהרה).
בבבלי אמרו: "שלא יהו תלמידי חכמים... כתרנגולים", ובירושלמי אמרו: "שלא יהו ישראל כתרנוגלים". נראה שאמוראי בבל שינו את הלשון המקורית, משום שבימיהם ביטלו את הטבילה בבבל ולא נהגו בה בבבל אלא תלמידי חכמים. לכן בבבל הדגישו את חשיבות התקנה לתלמידי חכמים ובארץ ישראל חשיבותה לכל אדם מישראל.
בבבלי אמרו: "מאן דתני: שנאה - משום ביטול תורה", והוא היפך מדברי רבי חייה בר ווה בירושלמי להלן, שמשום ביטול תורה תיקנו תקנה זו של טבילה. ואולם אין ספק שנשתבש בבבלי, ונראה שיש שגרסו: 'מאן דתני: לחשה - משום ביטול תורה, כדי שלא יהו...', והסופרים שמצאו את המאמר 'משום ביטול תורה' על הגיליון הכניסוהו לפנים אבל למקום שאין ראוי לו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
אפשר שבירושלמי כאן צריך לומר "רבי יוסי בר אבון" במקום "רבי יעקב בר אבון", שלפי הבבלי הוא אחד משני האמוראים שאמר שהתקינו את הטבילה הזאת כדי שלא יהיו כתרנגולים, כמו שאמר אמורא זה בירושלמי, וממילא יתברר שרבי יוסי בר אבין הוא שאמר כך, דבר שלא נתפרש בבבלי (וכן כתב ב"שם עולם" עמוד מב).
ומספרים: רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) הוה עבר על תרעי דימוסין (בכתב יד רומי: 'תרעה דדומסין') בקריצתא ואמר: – היה עובר על (על יד) שערי בתי המרחץ הציבוריים ('דימוסיון' ביוונית פירושו: '(דבר) השייך לציבור', ובספרות התלמודית הארץ ישראלית משמש כשם מושאל לבית המרחץ הציבורי) בשחר ואומר (למי שבאו לשם בשחר לטבול ולהיטהר מטומאת קרי כדי ללמוד): מה טובלי שחרית (כינוי לבני כת בימי בית שני שנהגו לטבול כל בוקר במקווה מים מפני חשש טומאת קרי) עושין פה? – מדוע אתם מקפידים להיטהר מטומאת קרי בטבילה במקווה? - רבי חנינא קרא לטובלים בכינוי גנאי של הכת שלא נהגה על פי דיני ישראל ("תוספת ראשונים" ידיים ב,כ). ייזלון ויתנון – ילכו וישנו (ילמדו, ישננו דברי הלכה, משום שאין צריכים לטבול כדי ללמוד). בההיא דצפרא – כשבא הבוקר (זו כוונת הביטוי שאינו ברור), הוה אמר – היה אומר (למי שבאו לשם בבוקר לטבול קודם הליכתם לעבודתם כדי לברך ולהתפלל): (בכתב יד רומי נוסף 'כל') מאן דאית ליה עבידא ייזיל ועבד (צריך לומר: 'יעבד'. ובכתב יד רומי: 'יעבדניה')! – כל מי שיש לו עבודה (מלאכה לעשות), ילך ויעשה (אותה ואל יתעכב בשל הטבילה, משום שאין צריכים לטבול כדי לברך ולהתפלל)!
הרבה מחכמינו היו טרודים במלאכתם ביום, ורוב לימודם היה בלילה אחרי שהקדימו לקום.
ממקורות חכמינו נראה, שבתקופת המשנה והתלמוד היו שנהגו לטבול לשם טהרה בבתי המרחץ. סביר להניח שבבתי מרחץ של גויים לא נבנו מקוואות טהרה, אך היה ניתן לטבול לשם טהרה בתוך בריכות המים של בתי המרחץ שמימיהן הוכשרו לטבילה על ידי השקתם למים כשרים. אין לדעת האם בבתי מרחץ של יהודים בתקופה זו נבנו מקוואות טהרה.
בתוספתא ידיים ב,כ שנו: אומרים טובלי שחרים: קובלנו (קובלים אנו) עליכם, פרושים (כינוי לחכמים בפי מתנגדיהם. ואולי צריך לומר: צדוקים), שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה. אומרים פרושים (אולי צריך לומר: צדוקים): קובלנו עליכם, טובלי שחרים, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה.
מהתוספתא נראה שטובלי שחרים ראו עצמם כנבדלים מחכמי ישראל הפרושים.
• • •
כיוון שדנו לעיל בהרהור של בעל קרי בדברי תורה, דנים כאן בהרהור בדברי תורה בבית הכיסא. קטע זה מפסיק את הסוגיה בעניין טבילת קרי והיא ממשיכה להלן.
שואלים: מהו להרהר בבית הכסא (מחראה, מקום להטיל בו צואה)? – מה הדין בקשר להרהור בבית הכיסא? האם מותר להרהר בדברי תורה בבית הכיסא?
ומשיבים (בהבאת מחלוקת): חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) אמר: מותר – להרהר בדברי תורה בבית הכיסא. רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: אסור (בכתב יד רומי ובהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'מותר') – להרהר בדברי תורה בבית הכיסא.
ומספרים: אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כל סבר קשי דהוה לי תמן סבירתיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'סברתיה') – כל סֵבֶר (דיעה, פירוש ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 204, הערה 121)) קשה שהיה לי (להרהר, לחשוב), שם (בבית הכיסא) חשבתי אותו (הרהרתי בו).
ומספרים עוד: אמר רבי אלעזר בר שמעון (תנא בדור החמישי): כל ההוא סברא קשיא דטבול יום תמן סבירתיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'סברתיה') – כל אותו הסֵבֶר הקשה של טבול יום, שם (בבית הכיסא) חשבתי אותו.
בבבלי זבחים קב,ב אמרו: אמר רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): האי דינא (שטבול יום אינו חולק בקודשים) מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא (למדתיו), דאמר: בבית הכיסא דנתיה (להלכה זו).
והיכי עביד הכי (רבי אלעזר ברבי שמעון)? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר (בדברי תורה), חוץ מבית המרחץ ומבית הכיסא! - לאונסו שאני (הרהר בבית הכיסא מחמת שהיה אנוס, שלא היה אפשר לו להסתלק ממנה).
"טבול יום" בירושלמי כאן, אין הכוונה בו למסכת טבול יום, אלא לפרק טבול יום במסכת זבחים, כי הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון שבבבלי זבחים קב,ב ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 991).
בבבלי פירשו את הסברה הקשה של טבול יום שהרהר בה רבי אלעזר ברבי שמעון בבית הכיסא שסיפרו בירושלמי.
הגרסה בבבלי "דנתיה" היא כגרסת רי"ד. אופן הקריאה של מימרת רב ("דאמר: בבית הכיסא דנתיה") הוא לפי הירושלמי כאן.
רבי אלעזר ברבי שמעון הרהר בדברים כשהיה בבית הכיסא, ורב שמע את הדברים מפיו לאחר מכן בבית המדרש.
בירושלמי הביאו את הסיפורים על רבי זעורא ועל רבי אלעזר ברבי שמעון כדי ללמד שמותר להרהר בדברי תורה בבית הכיסא, ואילו בבבלי אמרו שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכיסא, ורבי אלעזר ברבי שמעון הרהר בבית הכיסא לאונסו.
הלכות בית הכיסא בבית הכיסא
במסכת דרך ארץ פרק "הנכנס" הלכה ג שנו: אומר אדם הלכה של בית הכיסא בבית הכיסא ושל בית המרחץ בבית המרחץ.
ובירושלמי שבת ג,ד ועבודה זרה ג,ד אמרו: רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: שואלין הילכות המרחץ בבית המרחץ והילכות בית הכיסא בבית הכיסא. - כהדא: רבי שמעון בן אלעזר עאל מיסחי עם רבי מאיר (בשבת), אמר ליה: מהו לקנח (את הגוף בשבת)? אמר ליה? אסור. מהו להדיח (את הקרקע בשבת)? אמר ליה: אסור. - ולא כן שמואל שאיל לרב: מהו לענות "אמן" במקום מטונף? אמר ליה: אסור, ואסור דאמרית לך - אסור (היה אסור לי לומר לך שאסור, מפני שאסור לומר דברי תורה במקום זה)?! - אשכח תני: שואלין הילכות המרחץ בבית המרחץ והילכות בית הכיסא בבית הכיסא.
בירושלמי שבת ועבודה זרה אמרו שמותר לומר הלכות בית הכיסא בבית הכיסא, ואילו בבבלי שבת מ,ב אמרו שאסור לומר הלכות בית הכיסא בבית הכיסא, ורבי מאיר השיב לרבי שמעון בן אלעזר בבית המרחץ כדי להפרישו מאיסור. הרי שהירושלמי והבבלי הולכים בעניין אמירת הלכות הלכות בית הכיסא בבית הכיסא לשיטותיהם בעניין הרהור בבית הכיסא.
• • •
כאן ממשיכים את הסוגיה בעניין טבילת קרי.
מספרים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם (צריך להוסיף: 'רבי', כמו שהוא בכתב יד רומי) תנחום בירבי חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ביומוי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בימי') רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ביקשו לעקור (לבטל) את הטבילה הזאת (בכתב יד רומי נוסף 'מישראל') – את התקנה של טבילת קרי, מפני נשי הגליל שהיו נעקרות (נעשות עקרות, אובדות כושר ההולדה) מפני הצינה (הקור) – מחמת מי המקווה הקרים שבגליל שהנשים היו טובלות בהם לאחר תשמיש המיטה כדי לברך ולהתפלל, שהמשמשת מיטתה דינה כבעל קרי (לא ביקשו לעקור את הטבילה של נידות וזיבה מפני הצינה, כי טבילה זו שהיא לשם טהרה אפשר לדחותה לזמן שבו אין הקור גדול, אבל טבילת קרי לא היה אפשר לדחותה, כיוון שבלא טבילה היו אסורים לברך ולהתפלל). אמר להן רבי יהושע בן לוי: דבר שהוא גודר (מונע) את ישראל מן העבירה – כמבואר להלן, אתם מבקשין לעקור אותו? – ולכן אין לבטל את התקנה של טבילת קרי. - ונמנעו ולא עקרו את התקנה.
ושואלים: מהו גודר את ישראל מן העבירה? – מה פירושו של העניין הזה? איך התקנה הזאת גודרת את ישראל מן העבירה?
ומשיבים (בהבאת שני מעשים): מעשה בשומר כרמים אחד (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'באחד', ונגרדה הבי"ת על ידי מגיה. ושתי נוסחאות נתערבו במסירה שלפנינו: 'בשומר כרמים' / 'באחד'. ובכתב יד רומי: 'בשומר כרמים אחד') שבא להיזקק (להזדווג) עם אשת (בכתב יד רומי: 'להיזקק לאשת') איש (אישה נשואה לאיש). עד ש- (במשך הזמן ש-, בעוד ש-) הן מתקינין (מכינים) להן מקום איכן (היכן) הן טובלין – אחרי הביאה בצנעה, שבשל התקנה הזאת שניהם צריכים לטבול אחרי הביאה כדי להיטהר, עברו העוברין והשבין (ההולכים ממקום למקום) ובטלה העבירה – שלא נזקק לה, משום שלא יכלו לטבול בצנעה מחמת העוברים והשבים, ועל ידי כך לא עבר על איסור ביאה על אשת איש. הרי שהתקנה של טבילת קרי מונעת אנשים מן העבירה של ניאוף.
מעשה באחד (בכתב יד רומי: 'ומעשה באיש אחד') שבא להיזקק עם שפחתו (בכתב יד רומי: 'להיזקק לשפחתו') – עם שפחתו שלו הגויה, של רבי (שתי מילים אלו הן באשגרה ממקומות אחרים, ואין גורסים אותן). אמרה לו: אם אין גבירתי (אדונתי) – כלומר, אשתך, טובלת, איני טובלת?! (בתמיהה) – רמזה לו שהיא טובה מאשתו, שהיא טובלת אחרי הביאה, בניגוד לאשתו שאינה טובלת אחרי הביאה. כך ענתה לו בעוקצנות בסירובה (על פי "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 69, הערה 618). אמר לה: ולא כבהמה את?! (בתמיהה) – הרי הוקשה שפחה לבהמה, ובהמה בחייה אינה מקבלת טומאה, ולמה לך טבילה? כך ענה לה מתוך שחרה לו על תשובתה. אמרה לו: ולא שמעת בבא על (בועל, מזדווג) הבהמה שהוא נסקל?! (בתמיהה) – הרי אם תבוא עליי, תתחייב סקילה כדין הבא על הבהמה, שהרי אתה חושב אותי כבהמה, שנאמר (בכתב יד רומי אין מילה זו): "כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת" (שמות כב,יח) – כך השיבה לו יפה לפי דבריו.
לדברי רבי יהושע בן לוי, חכמים תיקנו את הטבילה של בעלי קרי משום גדר מן העבירה של ניאוף. דבריו מתאימים לדבריו לעיל, שאין בעל קרי טעון טבילה לדברי תורה אלא אם כן ראה קרי מחמת תשמיש עם אישה.
הגליל הוא בצפון הארץ, ובימות הגשמים הקור שם גדול כל כך עד שהרבה נשים נעקרו מפני הטבילה במים קרים, אולם רבי יהושע בן לוי הדרומי התנגד לאלה שרצו לעקור טבילה זו, שלא ראה צורך גדול בביטולה לפי האקלים שבדרום. ודרך אגב למדנו, שלא האנשים בלבד נהגו להחמיר בטבילה זו, שכן חייבים בתלמוד תורה, אלא גם הנשים, שאף הן הוצרכו לטבול לתפילה ולברכות. וכן מסופר בסוגיה זו על נשים שנמנעו מעבירה משום שהיתה קשה להן הטבילה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי ברכות כב,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: מה טיבם של טובלי שחרים? - "מה טיבם"?! הא איהו דאמר: בעל קרי אסור בדברי תורה (וחייב לטבול)! - הכי קאמר: מה טיבם בארבעים סאה? אפשר בתשעה קבין! מה טיבן בטבילה? אפשר בנתינה!
אמר רבי חנינא: גדר גדול גדרו בה (בתקנת הטבילה בארבעים סאה), דתניא: מעשה באחד שתבע אישה לדבר עבירה. אמרה לו: ריקא (ריק, פוחז)! יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהם (להיטהר אחר כך)?! מיד פירש.
בבבלי ייחסו את הגדר שבטבילה לרבי חנינא ואת ההתנגדות לטובלי שחרית ייחסו לרבי יהושע בן לוי, ואולם נראה שנתחלפו להם בבבל שמות האמוראים. והדעת נוטה שרבי חנינא הבבלי היה מהמקילים בטבילה זו, שכן בבבל נהגו להקל בה כמו שאמרו לקמן בסוגיה זו ("נהגין תמן כרבי יהודה בן בתירא בבעלי קריין"), ולכן התנגד לטובלי שחרית ("פירושים וחידושים בירושלמי").
לפי הירושלמי התנגד רבי יהושע בן לוי לביטול התקנה של טבילת קרי, ואילו לפי הבבלי הוא אמר שאפשר להקל בטהרת בעל קרי ולהסתפק בנתינת תשעה קבים של מים. ניתן להבין שדבריו של רבי יהושע בן לוי בבבלי נאמרו בתגובה לרצונם של החכמים או של העם בגליל לבטל את התקנה.
לפי הירושלמי לעיל, רבי חנינא, אמורא גלילי מאותו דור של רבי יהושע בן לוי, דרש שלא להקפיד על טבילת קרי, ואילו לפי הבבלי הוא התנגד לביטול התקנה של טבילת קרי.
הרי ששני התלמודים חלוקים בדעתם של שני האמוראים הללו, ודעתו של אמורא אחד לפי תלמוד אחד היא דעתו של האמורא האחר לפי התלמוד האחר.
גם בבבלי וגם בירושלמי הביאו מעשה כדי לפרש מהו הגדר שיש בתקנת הטבילה.
מהמעשים מתקופת התנאים שבירושלמי ("מעשה בשומר כרמים", "מעשה באחד", ולהלן מעשה בחמר ורבי יוסי בן חלפתא) ובבבלי ("מעשה באחד") ניתן ללמוד, שלא רק החכמים ותלמידיהם הקפידו על טבילת קרי, אלא גם פשוטי העם ואף הריקים שבהם התייחסו לטבילה הזאת בחומרה רבה.
בבבלי ברכות כב,א אמרו: כי אתא (מארץ ישראל) זעירי (אמורא בבלי בדור השני), אמר: בטלוה לטבילותא - כרבי יהודה בן בתירא.
אמר להו רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) לרבנן: רבותיי, מפני מה אתם מזלזלים בטבילה זו? אי משום צינה (שקשה לכם לטבול במי המקווה הקרים), אפשר (להיטהר מקרי) במרחצאות (חמים, שאף שאינם מקווה כשר, דיים לטהרה זו)!
זעירי עלה לארץ ישראל בגיל צעיר, ולמד אצל רבי חנינא בר חמא והרבה פעמים מסר בשמו. אחר כך למד אצל רבי יוחנן. הוא חזר לבבל, ושם מסר מתורת בני ארץ ישראל.
ניתן ללמוד מהכרזתו של זעירי ("כי אתא זעירי, אמר: בטלוה לטבילותא"), תלמידו של רבי חנינא, שירד מהגליל לבבל ומסר לבני בבל מתורתם של חכמי ארץ ישראל, שחכמים בארץ ישראל ובני הגליל בראשית תקופת האמוראים לא הקפידו על טבילת קרי, כמו שסיפרו בירושלמי ("רבי חנינא הוה עבר על תרעי דימוסין בקריצתא ואמר: מה טובלי שחרית עושין פה?"; "בימי רבי יהושע בן לוי ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל").
בימיו של רב הונא היו מחכמי בבל שהפסיקו להקפיד על טבילת קרי. זה היה זמן לא רב לאחר בואו של זעירי לבבל והכרזתו על ביטול תקנת הטבילה בארץ ישראל. לשונו של רב הונא "אי משום צינה" רומזת לסיבת ביטול התקנה בארץ ישראל: "מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה".
אמר רבי חייא בר ווה (רבי חייא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת – של בעלי קרי, אלא מפני תלמוד (צריך לומר כמו בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'תלמוד תורה') – חכמים תיקנו את הטבילה כדי שלא יבואו לידי ביטול מלימוד תורה, כמבואר להלן, שאם אתה אומר לו שהוא מותר – מותר לבעל קרי ללמוד תורה בלא טבילה, - אף (הלא) הוא אומר: אף אני אלך (בקטע רבינוביץ: 'הרי אני הולך', ובכתב יד רומי: 'הריני []לך') ואעשה צרכיי (אזדווג, אבוא ביחסי מין) ובא ושונה כל צורכו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ואב[ו]א ואשנה כל צורכי') – אלך ואשמש מיטתי תחילה, ואחר כך אבוא ואשנה (אלמד, אשנן דברי הלכה) ככל הדרוש לי; וכך הוא אומר, כיוון שמי ששימש מיטתו לא הטריחוהו לטבול לפני שילמד, אך כיוון שיעשה כך, יש לחשוש שיימשך בתשמיש ולא יבוא וישנה כל צורכו, ויבוא לידי ביטול מלימוד תורה (אולי צריך לומר: '...ואעשה צרכיי ואבוא ואשנה כל צורכי, ואינו בא ושונה כל צורכו', ונשמט בשל הדמיון), ומתוך שאתה אומר (בכתב יד רומי ובקטע רבינוביץ נוסף 'לו שהוא') אסור – אסור לבעל קרי ללמוד תורה עד שיטבול, - הוא בא ושונה כל צורכו – מיד, ואינו הולך ומשמש מיטתו תחילה, שהרי מי ששימש מיטתו הטריחוהו לטבול לפני שילמד.
רבי חייא בר אבא חולק על רבי יעקב בר אבון שאמר לעיל ש"כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנוגלין הללו". שני האמוראים הללו לא באו אלא לומר את הטעם של התקנה הקדומה, אבל אין ללמוד מדבריהם שהם סבורים שיש להקפיד גם בימיהם על התקנה הזאת, שהרי להלן סיפרו על רבי חייא בר אבא שלא הקפיד על טבילת קרי.
• • •
מציעים מימרה הלכתית המיוחסת לחכמי בבל עלומי שם: תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים: אפילו לשמוע דברי תורה (דברי התורה שבכתב) - אסור – אסור לבעל קרי אפילו לשמוע דברי תורה מאחרים עד שיטבול (הטעם מבואר להלן).
אמר רבי יודה בר טיטס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): כתחילה (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'כתחילתה') – כמו שהיה בתחילה, כקדם, כבראשונה, שנאמר (בפרשת מתן עשרת הדיברות במעמד הר סיני): "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (שמות יט,יא), "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שם טו) (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה' (שמות יט,טו)) – בני ישראל נצטוו להיטהר כדי שיהיו מוכנים להתגלות ה' ביום השלישי, והוזהרו שלא לשכב עם אישה כדי שלא יהיו טמאים בשעת ההתגלות. וכשם שבמתן תורה היו אסורים לשמוע דברי תורה עד שטבלו וטהרו מטומאת קרי, כך גם לדורות אסור לבעל קרי לשמוע דברי תורה עד שיטבול.
אין "תמן אמרין: אפילו לשמוע דברי תורה - אסור" סותר מה שאמרו לקמן בסוגיה זו: "נהגין תמן כרבי יהודה בן בתירא בבעלי קריין", שבוודאי גם אחרי שביטלוה במקומם לא נמנעו חכמי בבל מלישא וליתן במשניות ובברייתות שנזכרה בהן טבילת קרי, כדי לעמוד על דברי החכמים הראשונים, ולא עוד אלא שהחכמים עצמם היו נוהגים להחמיר גם בבבל ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי ברכות כא,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: מניין לבעל קרי שאסור בדברי תורה? - שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד) (מכאן למדים חובת לימוד תורה), וסמיך ליה: "יום אשר עמדת" וגו' - מה להלן (במעמד הר סיני) בעלי קריים אסורים (והיה עליהם לפרוש ולטבול תחילה), אף כאן (בלימוד תורה בכל הדורות) - בעלי קריים אסורים.
בירושלמי נמסר בשם "תמן אמרין" ובשם רבי אלעזר (שבא מבבל) מה שנמסר בבבלי בשם רבי יהושע בן לוי ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 314).
בירושלמי לא נזכרה דרשה זו של רבי יהושע בן לוי בפירוש, אך אפשר שדבריו לעיל, שאין בעל קרי אלא מתשמיש, מיוסדים על דרשה זו, שכן לא מצינו שהוזהרו בסיני אלא "אל תיגשו אל אישה" ולא על טומאת קרי שייטהרו. וסמכו חכמים (עזרא או מי שתיקן אותה) את דבריהם על מה שמצאו כתוב בתורה בעניין מעמד הר סיני ("פירושים וחידושים בירושלמי").
הסמכת האיסור של בעל קרי לכתוב במתן תורה ניתנת להתפרש בשני כיוונים: איסור בשל דברי התורה שהושמעו במתן תורה (כירושלמי וכבבלי), או בשל התגלות קדושת ה'. השיטה התנאית (ראה להלן), שלפיה אין בעל קרי אסור בדברי תורה כלל אלא דווקא באמירת שם ה', מכוונת את האיסור לזיקה של בעל קרי לקדושה ולא לעיסוקו בדברי תורה ("ברכת המצוות", "סידרא" כז-כח, עמוד 41 והערה 86).
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): זבין וזבות ונדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש (מקרא בהוספת ביאורים קצרים ופשוטים) והלכות (הדינים המופשטים שנשנו בקבצים כמו שהם סדורים במשנתנו) והגדות (המשא והמתן על ההלכות, הכולל הדיונים על היחס ההגיוני שלהן ועל יחסן אל הכתובים) (הוראת המונחים האלה היא על פי "ספרא דבי רב", ה, עמוד 118), ובעל קרי אסור בכולן – אסור לקרוא בתורה ולשנות בכל חלקי התורה שבעל פה עד שיטבול. - בברייתא זו שהובאה בבבלי (ראה להלן) אמרו, שלימוד התורה צריך להיות באימה וביראה וברתת ובזיע, ולכן בעלי קרי שטומאתם באה מתוך שאין הם באימה וביראה וברתת ובזיע - אסורים ללמוד תורה, אבל זבים שטומאתם באה ממחלה או מאונס ולא מתוך שאין הם באימה וביראה וברתת ובזיע - מותרים ללמוד תורה (זבות ונידות ויולדות נשנו באשגרה ממקומות אחרים, שאין דרכן של נשים ללמוד תורה).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת א,ד.
ומביאים דיעה חולקת בעניין בעל קרי: רבי אבא בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): שונה הלכות ואינו שונה הגדות – בעל קרי מותר ללמוד הלכות (שלא כדברי הברייתא לעיל) אבל לא הגדות. הטעם הוא, שלימוד הגדות צריך להיות באימה וביראה וברתת ובזיע יותר מלימוד הלכות, משום שלימוד הגדות מצריך כובד ראש ושיקול דעת יותר מלימוד הלכות.
ומציעים ברייתא: תני – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא) בשם רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): שונה ה(י)לכות רגיליות (שגורות, שרגילים בהן. בכתב יד רומי ובמקבילה: 'רוגליות') – בעל קרי אינו מותר ללמוד אלא את ההלכות שהוא רגיל בהן והן שגורות בפיו, ובלבד שלא יציע (שלא יקרא לפני השומע) את המשנה (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'משנתו') – מותר לו לשנות את משנתו הרגילה רק אם לא יפרש ויבאר אותה ("תוספתא כפשוטה"). "שלא יציע את המשנה" מכוון להלכות הרגיליות שנזכרו בראש המשפט ("פירושים וחידושים בירושלמי"). הטעם הוא, שהצעת המשנה צריכה להיות באימה וביראה וברתת ובזיע יותר מלימוד הלכות רגיליות.
ומציעים דיעה חלופית עלומת שם: ואית דבעי מימר: – יש (מי) שרוצה לומר: ובלבד שלא יזכיר אזכרות (השמות המפורשים של ה') – בעל קרי מותר לשנות מדרש והלכות והגדות רק אם לא יזכיר את האזכרות שבמדרש ובהלכות ובהגדות. לפי שיטה זו, אין בעל קרי אסור בדברי תורה כלל, אלא דווקא באמירת שם ה'. הטעם הוא, שהזכרת האזכרות צריכה להיות באימה וביראה וברתת ובזיע יותר משאר דברי המדרש וההלכות והאגדות (לפי שתי הדיעות הקודמות, בעל קרי אסור ללמוד מדרש, והטעם הוא, שלימוד מדרש צריך להיות באימה וביראה וברתת ובזיע יותר מלימוד הלכות והגדות, משום שלימוד מדרש מצריך להזכיר את המקראות הנדרשים).
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
מקור קטע זה בברכות, שכן רבי אבא בר אחא מביא מסורת חולקת בשם רבי על מה ששנינו כאן לפני כן: "ובעל קרי אסור בכולן". ועוד, שכאן עיקר הסוגיה הדנה בהלכות בעל קרי, ולא הביאו בשבת אלא מקצת מהלכות בעל קרי ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 36).
רק לפי הטעם שבעל קרי אסור בדברי תורה משום שלימוד התורה צריך להיות באימה וביראה וברתת ובזיע, אפשר להסביר את החילוקים שהתנאים מחלקים בין חלקי התורה שבעל פה. אבל לפי הטעמים האחרים שבעל קרי אסור בדברי תורה שהובאו לעיל, אי אפשר להסביר את החילוקים הללו. כמו כן, רק לפי ההסבר לעיל למונחים מדרש והלכות והגדות, אפשר להסביר את החילוקים שהתנאים מחלקים ביניהם.
בתוספתא ברכות ב,יב שנו: הזבים והזבות והנידות והיולדות מותרים לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות, ובעלי קריים אסורים בכולם. רבי יוסה אומר: אבל שונה הוא בהלכות הרגילות, ובלבד שלא יציע את המשנה.
זבות ונידות ויולדות נשנו באשגרה מכמה מקומות אחרים, שאין דרכה של אישה לקרות בתורה ולשנות במשנה ("תוספתא כפשוטה". וכן כתב ב"פירושים וחידושים בירושלמי").
המונח "משנה" בתוספתא כאן כולל מדרש והלכות ואגדות ("ספרא דבי רב", ה, עמוד 101).
המונח "משנה" ("לשנות במשנה") מובא רק בתוספתא. סביר כי הנוסח המקורי לא כלל את הפריט "משנה", והוא נוסף לאחר שהמונח קיבל את המשמעות המצומצמת של משנת רבי. בסיפא של הברייתא בתוספתא ובירושלמי בדברי רבי יוסי יש התייחסות מפורשת למשנה, אך אין להקיש מן הסיפא אל הרישא ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 65-66).
בבבלי ברכות כב,א אמרו: תניא: "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד), וכתיב בתריה: "יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב", מה להלן (במתן תורה) באימה וביראה וברתת (חרדה) ובזיע (רעדה), אף כאן (בלימוד התורה בכל דור) באימה וביראה וברתת ובזיע. מכאן אמרו (חכמים): זבים ומצורעים ובועלי נידות - מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במדרש ובהלכות ובהגדות, ובעלי קריים אסורים.
רבי יוסי אומר: שונה הוא ברגיליות, ובלבד שלא יציע את המשנה. - רבי יונתן בן יוסף אומר: מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש. - רבי אלעזר ברבי שמעון / בן שמוע אומר: אף מציע את המדרש, ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו.
אמר רבי אלעאי אמר רבי אבא בר אחא משום רבנו (רבי): הלכה, מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש.
בירושלמי אמר רבי אבא בר אחא משום רבי ששונה הלכות ואינו שונה הגדות, ובבבלי אמר רבי אבא בר אחא משום רבי שמציע את המשנה ואינו מציע את המדרש. "ואית דבעי מימר" בירושלמי היא דעת רבי אלעזר ברבי שמעון / בן שמוע בבבלי.
ובלבד שלא יציע את המשנה
בכמה מקומות בבבלי נמצא הביטוי "הצעה של משנה", שמשמעו: הסברת המשנה לרבים / הצגת נוסח המשנה כפי שהוא.
ומספרים: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי קומוי (צריך לומר: 'בעא קומי', וכן הוא בקטע רבינוביץ) – שאל לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לית רבי פשט בי (מילה זו יתירה, ואינה בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי) עם רבי בין (צריך לומר כמו בקטע רבינוביץ: 'עם רבי בון'. - רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) פירקיה בליליא?! (בתמיהה) – (וכי) אין רבי (מורי (כינוי כבוד בפנייה של תלמיד לרבו)) פושט (מפרש, מבאר, מסביר) לרבי בון את פרקו (פרק מהמשנה) בלילה?! (משום שאין צריכים לטבול כדי ללמוד. - רבי יסא היה רבו של רבי זעירא) אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא לרבי זעירא): אין – כן (אני פושט עם רבי בון את פרקו בלילה).
ומספרים עוד: רבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) פשט עם רבי נחמיה (בכתב יד רומי: 'נחומיה', ובקטע רבינוביץ: '...חומי') בריה פירקיה בליליא – פשט (פירש, ביאר, הסביר) לרבי נחמיה בנו את פרקו (פרק מהמשנה) בלילה (משום שאין צריכים לטבול כדי ללמוד). בההיא צפרא (צריך לומר כמו בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'דצפרה') הוה מר (אמר): מה (='מאן'. בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'כל מאן', ובקטע ברודי: 'מן') דאית ליה עבידא ייזיל עביד (בקטע רבינוביץ: 'יעבדנה', ובכתב יד רומי: 'יעבידנה', ובקטע ברודי: 'יעב...')! – נראה שמשפט זה הועתק לכאן בטעות מלעיל (הסיפור על רבי חנינא) בשל דמיון העניינים (לימוד בלילה בלי טבילה).
אנו למדים משני סיפורים אלה, שחכמים בארץ ישראל בדור השלישי לאמוראים לא הקפידו על טבילת קרי.
ברם אפשר שרבי יסא ורבי חייא בר אבא סבורים כדעת רבי שהובאה לעיל, שבעל קרי שונה הלכות ואינו שונה הגדות, שכן "פשט פירקיה" הוא שונה הלכות, ומשום כך הובאו כאן שני הסיפורים על רבי יסא ורבי חייא בר אבא.
ומספרים עוד: מעשה באחד שעמד לקרות – התחיל לקרוא בתורה בנציבין (עיר בצפון בבל). כיון שהגיע להזכרה (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'לאזכרה'. - השם המפורש של ה'), התחיל מגמגם בה (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי אין מילה זו) – מתקשה בהגייה רהוטה של המילה (הוא גמגם באזכרה משום שהיה בעל קרי ולא רצה לבטא את האזכרה במפורש. - בקטע גניזה אחד: 'מגנגה' במקום 'מגמגם'. מקור המילה 'מגנגה' ביוונית (מהשורש 'גנגה' בבניין פיעל), ומשמעה: ממלמל, אומר בצורה לא ברורה). אמר לו רבי יהודה בן בתירה (השני, תנא בדור השלישי): פתח פיך ויאירו דבריך (קריאת עידוד שישמיע את דבריו. - בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי ובקטע ברודי אין שתי המילים האחרונות, ונראה שהן נוספו במסירה שלפנינו על פי הבבלי), שאין דברי תורה (דברי התורה שבכתב) מקבלין טומאה – שלדעת רבי יהודה בן בתירא ביטלו את תקנת הטבילה של בעלי קרי, והם מותרים לקרוא בדברי תורה בעודם בטומאתם.
בבבלי ברכות כב,א אמרו: תניא: רבי יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלים טומאה (שגם הטמא מותר לעסוק בתורה). - מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא (שהיה בעל קרי, וקרא בגמגום משום שלא רצה לבטא את דברי התורה במפורש). אמר לו: בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר: "הלא כה דברי כאש, נאום ה'" (ירמיהו כג) - מה אש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה.
הבבלי מספר מעשה שאירע בבית המדרש, שתלמיד אחד שהיה נושא ונותן בדברי תורה לא חתך דבריו כראוי אלא גמגם משום שהיה צריך טבילה, ולפי הירושלמי המעשה היה בבית הכנסת, שהקורא בתורה קרא כדרכו אלא כשהגיע לאזכרות התחיל לגמגם.
הדעת נוטה שרבי יהודה בן בתירא הנזכר כאן הוא רבי יהודה בן בתירא השני, שבימי התנאים הראשונים עוד לא התחילו להקל בטבילה זו, ולא מצינו אלא לתנאים האחרונים שהתחילו להקל בדבר, שיש מהם שהתיר הלכות רגיליות ויש מהם שהוסיפו היתרים אחרים (עיין בבבלי כב,א) ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מעשה זה אירע בבבל בתקופת התנאים, וממנו אנו שומעים לראשונה על חכם שהתנגד לעצם האיסור של תקנת עזרא. קשה לעמוד על זמן המעשה, שכן היו שני חכמים בשם רבי יהודה בן בתירא שחיו ופעלו בנציבין שבבבל: הראשון בסוף ימי הבית השני, והשני בדור השלישי לתנאים. קשה לדעת מה היתה מידת ההשפעה של פסיקת רבי יהודה בן בתירא על בני דורו בבבל, ואולם מהמקורות שבירושלמי ובבבלי נראה בבירור שדבריו לא נתקבלו כלל על החכמים ועל פשוטי העם בארץ ישראל.
אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): (ו)נהגין (בכתב יד רומי: 'נהיגין') תמן – נוהגים שם (בבבל), כרבי אלעאי (תנא בדור השלישי) בראשית הגז – שחובת הפרשת ראשית הגז מן הצאן לכוהן אינה נוהגת אלא בארץ ולא בחוץ לארץ, וכך נוהגים בבבל, וכרבי יאשיה (תנא בדור הרביעי) בכילאי הכרם – שאין הזורע חייב מן התורה אלא עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן ענבים במפולת יד (בזריעה ביד), שבשעה שהוא זורע את הכרם יזרע איתו דבר שהוא כבר כלאיים בעצמו, וכרבי יהודה בן בתירא בבעלי קריין – שמותר לבעל קרי לעסוק בדברי תורה.
((הקטע המוסגר נוסף במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה על פי כתב יד רומי, והוא הוספה מן הבבלי ברכות כב,א. הקטע הזה אינו בקטע רבינוביץ ובקטע ברודי) כרבי אלעאי בראשית הגז, דתנן (כך בכתב יד רומי. המגיה כתב 'דתנ''): רבי אלעאי אמר: אין ראשית הגז אלא בארץ; כרבי יאשיה בכלאים, דתני: רבי יאשיה אומר: לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד; כרבי יהודה בן בתירה בבעלי קריין, דתני: רבי (בכתב יד רומי: 'דרבי', ואין 'דתני') יהודה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה.)
בבבלי ברכות כב,א וחולין קלו,ב אמרו: אמר רב נחמן בר יצחק: נהוג עלמא כהני תלת סבי: כרבי אלעאי בראשית הגז, כרבי יאשיה בכלאיים, כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה. כרבי אלעאי בראשית הגז - דתניא: רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. כרבי יאשיה בכלאיים - כדכתיב: "לא תזרע כרמך כלאיים" (דברים כב) - רבי יאשיה אומר: לעולם אינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד. כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה - דתניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: אין דברי תורה מקבלים טומאה.
רבי יעקב בר אחא מעיד על המנהג הרווח בבבל בדורו שאין מקפידים על טבילת קרי. אין הכרח לומר, שכבר מימיו של רבי יהודה בן בתירא נהגו בבבל כדעתו, וייתכן שרק בדור הראשון לאמוראים התחילו לנהוג בבבל כך על סמך הכרזתו של זעירי על ביטול התקנה בארץ ישראל.
אנו מוצאים סיפורים (בבבלי ברכות כב,א-ב) על חכמים בארץ ישראל ובבבל מהדור השני והשלישי (רב נחמן, רבי זירא) ומהדור החמישי לאמוראים (רב פפא, רבא בר שמואל, רב חמא) שנהגו בטבילה או בנתינת תשעה קבים של מים. הרי שגם לאחר שהתפשט המנהג אצל רוב העם שלא לטבול, היו יחידים שטבלו.
בירושלמי יומא ח,א ותעניות א,ו אמרו שיש מקומות שאין נוהגים לטבול ("תיפתר במקום שאין טובלין"), ומכאן שיש מקומות שעדיין נוהגים לטבול.
ומספרים: רבי יוסי בר חלפתא (תנא בדור הרביעי) הוה אתי באיסמטא (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'הוה מהלך באיסרטה', ובקטע ברודי: 'הווה אתי באיסט...') בליליא – היה בא (מהלך) בסמטה (דרך צרה. מקור המילה 'איסמטא' בלטינית) / מהלך בדרך (מקור המילה 'איסרטא' ביוונית ובלטינית) בלילה, והוה חמרא (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'חמריה') מהלך בתריה (במסירה שלפנינו: 'מהלך חודדי', ונמחק 'חודדי' על ידי מגיה ונכתב 'בתריה' כמו בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי. וצריך לומר 'חורוי' (אחריו) במקום 'חודדי') – והיה החַמָּר (נוהג בחמור להעברת משאות) מהלך אחריו. על (צריך לומר כמו בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'מטון') חד בית שׁיח – הגיעו לשׁיח (בור, מערה) אחד (שיש בו מים). אמר ליה: – אמר לו (החמר): ההוא גברא בעי מסחי – האיש ההוא (כלומר, אני) מבקש (רוצה) לרחוץ (בבור). אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי): לא תסכן נפשך (בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'בנפשך') – אל תסכן את עצמך (ברחיצה בבור בלילה). אמר ליה: – אמר לו (החמר): מן נידה ומן אשת איש ההוא גברא בעי למיסחי (שתי המילים הללו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי. בקטע רבינוביץ ובכתב יד רומי: 'מסחי') – אמר לו (החמר): מנידה ומאשת איש (מטומאתן) האיש ההוא (כלומר, אני) מבקש לרחוץ (שבאתי על אשת איש שהיא נידה, ואני צריך לטבול כדי לברך ולהתפלל). אפילו כן – אף על פי כן (שהיה צריך לטבול), אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי): לא תסכן בנפשך – אל תסכן את עצמך (ברחיצה בבור בלילה). כיון דלא שמע ליה – כיוון שלא שמע לו (החמר, שלא לסכן את עצמו), אמר ליה – אמר לו (רבי יוסי): ייחות ההוא גברא ולא יסוק – יֵרֵד (לתוך הבור) האיש ההוא (כלומר, אתה) ולא יעלה (הביטוי "ההוא גברה" בא במשפט זה במקום צורת הנוכח מטעמים של הרחקה). וכן הוות (בכתב יד רומי: 'הוה') ליה – וכך היה (אירע) לו (שירד לתוך הבור ולא עלה, שמת שם).
סיפור זה מלמד, שהיו אנשים שלא נמנעו מלעבור על איסורים חמורים כמו ניאוף ובעילת נידה, אך הקפידו מאוד בטבילת קרי. כך ניתן ללמוד גם מהמעשה בשומר כרמים שמובא לעיל. שני הסיפורים הללו הם מתקופת התנאים.
ומספרים עוד: רבי יוסי בן יוסי (תנא בדור השלישי) הוה אתי באילפא – היה בא (נוסע) בסירה (מקור המילה 'אילפא' באכדית). חמא חד קטר גרמיה בחבלא מיחות ומיסחי (בכתב יד רומי: 'מסחי') – ראה אחד (איש) קושר עצמו בחבל (כדי) לרדת ולרחוץ (בים). אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי): לא תסכן בנפשך – אל תסכן את עצמך (במעשה זה). אמר ליה: – אמר לו (האיש): ההוא מיכל בעינא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ההוא גברא בעי מיכל', וכן הוא ברש"ס) – האיש ההוא (כלומר, אני) מבקש לאכול (ואני צריך לטבול ולהיטהר מטומאת קרי כדי לברך על האוכל). אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי): אכיל! (בכתב יד רומי: 'אכול') – אכול! (מותר לך לאכול מבלי לטבול תחילה כדי לברך, כדין מקום שאין בו מים לטבול) (בכתב יד רומי נוסף 'אמר ליה:' - אמר לו (האיש):) ההוא גברא בעי מישתא (בכתב יד רומי: 'מישתי') – האיש ההוא (כלומר, אני) מבקש לשתות (ואני צריך לטבול ולהיטהר מטומאת קרי כדי לברך על השתייה). אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי): שתי! – שתה! (מותר לך לשתות מבלי לטבול תחילה כדי לברך) כיון דמטון ללמינה (בכתב יד רומי: 'כד מטון למינה') – כשהגיעו לנמל (מקור המילה 'למינה' ביוונית. 'נמל' הוא סירוס מיוונית), אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי): תמן לא שרית לך אלא בגין סכנתא דנפשא – שם (בסירה בים) לא התרתי לך (לאכול ולשתות מבלי לטבול תחילה כדי לברך) אלא בשביל סכנת הנפש (סכנת מוות שיש ברחיצה בים), ברם הכא אסור לההוא גברא למיטעם (בכתב יד רומי: 'מיטעם') כלום עד שעתא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'שעה') דיסחי – אבל כאן (בנמל) אסור לאיש ההוא (כלומר, לך) לטעום כלום עד שעה (זמן) שירחץ (שבמקום שיש מים לטבול, צריך לטבול תחילה כדי לברך).
בקוהלת רבה פרשה ז [יא] נאמר: רבי יוסי בר יאסין הווה יתיב באילפא ואתי מן טרסוס, ואמר ליה טליא (נער): אנא צריך למיחת. אמר ליה: לא תיחות לימא, דימא סכנתא. אמר ליה: בעי אנא למיקרי קריאת "שמע". אמר ליה: קרי! אמר ליה: בעי אנא מיכול. אמר ליה: אכול! כיוון דאתון ללמן, אמר ליה: אסור אתה עד שתטבול, וקרא עלוי: "החוכמה תחיה בעליה".
שני הסיפורים בירושלמי כאן מלמדים, שהיו אנשים שהקפידו מאוד בטבילת קרי אפילו תוך סיכון עצמי.
רבי יוסי בן יוסי / יאסין שנזכר כאן הוא חכם בדור השלישי לתנאים ולא חכם באותו השם בדור הרביעי או החמישי לאמוראי ארץ ישראל, שכן בתקופת התנאים הקפידו גם פשוטי העם על טבילת קרי, אבל בשלהי תקופת האמוראים רק חכמים מסוימים הקפידו על כך, בעוד ששאר החכמים והמוני העם לא נהגו בטבילה זו, ולכן הסיפור כאן הוא מימי התנאים.
אמר רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שמעתי שמקילין ומחמירין בה (בכתב יד רומי: 'שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירים בה') – בטבילה של בעלי קרי לדברי תורה, שיש שמקילים ויש שמחמירים באופני הטבילה (טבילה במקווה כשר, רחיצה בארבעים סאה מים שאובים, נתינת תשעה קבים מים שאובים), וכל המחמיר בה מאריך ימים (חי חיים ארוכים, מגיע לזקנה ולשיבה) בטובה (באושר, בנחת, ברווחה).
((הקטע המוסגר נוסף במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה על פי כתב יד רומי, והוא הוספה מ"הלכות גדולות". יש בירושלמי הוספות מדברי הגאונים) מקילין בה - לרחוץ במים שאובין; מחמירין בה - לטבול במים חיים.)
בבבלי ברכות כב,א אמרו: אמר רבי ינאי: שמעתי שמקילים בה ושמעתי שמחמירים בה, וכל המחמיר בה על עצמו מאריכים לו ימיו ושנותיו.
ניתן ללמוד מעדותו של רבי ינאי, שבדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל היו שלא הקפידו על טבילת קרי, כמו שסיפרו בירושלמי לעיל.
בבבלי רגיל: 'מאריכים לו ימיו ושנותיו', ובירושלמי: 'מאריך ימים בטובה' (ראה ירושלמי לעיל ב,א).
• • •