משנה
לאחר הקבורה נערך מעמד ניחום האבילים. המנחמים עמדו בשורה או בכמה שורות זו מאחורי זו ואמרו דברי תנחומים לאבילים שעברו לידם.
קברו את המת וחזרו – ממקום הקבר למקום שעומדים בשורה לניחום האבילים, אם יכולין להתחיל ולגמור – את קריאת "שמע", עד שלא יגיעו לשורה – קודם שיגיעו למקום שהמנחמים עומדים בשורה, - יתחילו – לקרוא, ואם לאו – שמקום השורה היה קרוב לקבר, ואין פנאי להתחיל ולגמור קודם שיגיעו לשורה, - לא יתחילו – לקרוא, אלא ינחמו תחילה את האבילים.
העומדין בשורה – לנחם את האבילים, הפנימיים – העומדים בשורה הראשונה קרוב לאבילים, שרואים את פני האבילים ומשתתפים בצערם, - פטורין – מקריאת "שמע", והחיצונים – העומדים בשאר השורות, שאינם רואים את פני האבילים, - חייבין – בקריאת "שמע", אם זמן הקריאה עובר, אבל אם אין זמן הקריאה עובר - עומדים בשורה ואחר כך קוראים את "שמע".
במסכת שמחות י,ו-ז שנו: קברו את המת וחזרו, אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה - קורים ואחר כך עומדים בשורה, ואם לאו - עומדים בשורה ואחר כך קורים ומתפללים.
שורה הפנימית הרואה פני אבלים - פטורה, והחיצונה - חייבת.
• • •
תלמוד
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ב,ב.
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): אין מוציאין את המת – מהבית לקבורה, סמוך לקרית "שמע" – קרוב לפני זמן קריאת "שמע" או אחריו, אלא אם כן הקדימו שעה אחת – רק בתנאי שמוציאים את המת זמן מסוים לפני זמן קריאת "שמע" שמספיק לקבור את המת ולחזור ולעמוד בשורה לפני שיגיע זמן הקריאה, או אם (בכתב יד רומי ובמקבילה אין מילה זו) איחרו שעה אחת – או בתנאי שמוציאים את המת זמן מסוים אחרי זמן קריאת "שמע" שמספיק לקרוא את "שמע" לפני הוצאת המת, כדי שיקראו ויתפללו – הטעם שאין מוציאים את המת סמוך לזמן קריאת "שמע" הוא, בשביל שיקראו קריאת "שמע" בזמנה ולא יפסידו אותה, שאם יוציאו את המת סמוך לפני זמן הקריאה ולא יספיקו לקבור את המת ולחזור ולעמוד בשורה לפני שיגיע זמן הקריאה, או אם יוציאו את המת סמוך אחרי זמן הקריאה ולא יספיקו לקרוא את "שמע" לפני הוצאת המת, יהיו פטורים מקריאת "שמע" כל זמן שיהיו עסוקים בקבורת המת, וכשיגמרו לעסוק בקבורת המת יעבור זמן הקריאה, ונמצא שלא יקראו את "שמע" (העסוקים בקבורת המת פטורים מקריאת "שמע" ומן התפילה, ולכן אמרו כאן: "כדי שיקראו ויתפללו").
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על הברייתא): והא תנינן: – והרי שנינו (במשנה כאן): קברו את המת וחזרו! – המשנה מלמדת כיצד נוהגים בעניין קריאת "שמע" כשקברו את המת וחזרו והגיע זמן הקריאה לפני שעמדו בשורה, והיא אומרת שיקראו את "שמע" לפני שיעמדו בשורה או אחרי כן. הרי שאין נמנעים מלהוציא את המת סמוך לפני זמן קריאת "שמע", שלא כדברי הברייתא!
ומתרצים (בהצעת פרשנות למשנה על ידי העמדתה במקרה מסוים): תיפתר – תתפרש (המשנה), באילין דהוון סברין דאית ביה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'בה', וכן להלן) ענה ולית ביה ענה – ב(מקרה של) אלה שהיו סוברים שיש בו זמן (חשבו שיש זמן מספיק לקבור את המת ולחזור ולעמוד בשורה לפני שיגיע זמן הקריאה), ואין בו זמן (אבל טעו ולא היה זמן מספיק, שהגיע זמן הקריאה לפני שעמדו בשורה).
במסכת שמחות י,ד שנו: אין מוציאים את המת סמוך לקרית "שמע", אלא אם כן הקדימו שעה אחת, או איחרו שעה אחת.
ובבבלי ברכות יט,א אמרו: תנו רבנן: אין מוציאים את המת סמוך לקריאת "שמע", ואם התחילו (להוציאו והגיע זמן קריאת "שמע") - אין מפסיקים (לקריאת "שמע"). - איני? והא רב יוסף אפקוהו סמוך לקריאת "שמע"! - אדם חשוב שאני.
בברייתא במסכת שמחות לא נמצא הטעם "כדי שיקראו ויתפללו", ונראה שהוספה היא שהוסיפו האמוראים ואינה מעיקר הברייתא. נראה שבבבלי כללו בברייתא עצמה את דברי הירושלמי "באילין דהוון סברין דאית ביה ענה ולית ביה ענה", כדי שלא יקשה אדם ממשנתנו, ושנו בברייתא: "ואם התחילו - אין מפסיקים", ומשנתנו בשהתחילו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ההספד על המת נאמר על ידי מספיד כשליוו את המת לקבורה. ההספד או ההספדים לא נאמרו תמיד בבת אחת אלא בהפסקות אחדות בשעת הלוויה.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): ההספד (נראה שצריך לומר: 'המהספד' (המספיד), כמו שהוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם, צורה עתיקה של בינוני הפעיל, והסופרים שלא עמדו עליה כתבו במקומה 'ההספד', מילה שגורה בפיהם, ובתוספתא נתקן ל'הסופד' ("פירושים וחידושים בירושלמי"). - ואולי צריך לומר כמו בקטע גניזה של התוספתא: 'הַסַּפָּד' - הספדן, אדם שאומנותו לספוד למתים. והיא צורה יחידאית) וכל העסוקין בהספד – כל השומעים את ההספד, מפסיקין לקרית "שמע" – חייבים להפסיק את ההספד ולקרוא את "שמע", משום שיש לחשוש שישהו עד שיעבור זמן קריאת "שמע", ואין (וי"ו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) מפסיקין לתפילה – שבתפילה לא חששו (החילוק בין קריאת "שמע" לתפילה הוא על פי הטעמים שאמרו בירושלמי לעיל א,ב: קרית "שמע" דבר תורה, תפילה אינה דבר תורה; קרית "שמע" זמנה קבוע, תפילה אין זמנה קבוע; קרית "שמע" אינה צריכה כוונה, תפילה צריכה כוונה). מעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית "שמע" ולתפילה – שהחמירו והפסיקו אף לתפילה.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על הברייתא): והא תנינן: – והרי שנינו (במשנה כאן): קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה (לניחום האבילים) - יתחילו (לקרוא את "שמע" ואחר כך יעמדו בשורה), ואם לאו (שאין פנאי להתחיל ולגמור לפני שיגיעו לשורה) - לא יתחילו (לקרוא את "שמע", אלא יעמדו בשורה ואחר כך יקראו, אבל לא יפסיקו לקריאת "שמע" כשהם עומדים בשורה)! – הרי שאין מפסיקים לקריאת "שמע", שלא כדברי הברייתא שמפסיקים! (ואין לחלק בין עסוקים בניחום אבילים ובין עסוקים בהספד)
ומציעים תירוץ (המבוסס על הבחנה בין המקרה שבו מדובר במשנה לברייתא): מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה), ביום הראשון – במשנה מדובר ביום הראשון (כשעסוקים בהספד ביום הראשון לאבילות, שהוא יום הקבורה, אין מפסיקים לקריאת "שמע", מפני שעיקר האבילות הוא ביום הראשון), ומה דתני תנא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'ומה דתני תנייא') – ומה ששונה התנא, ביום השני – בברייתא מדובר ביום השני (כשעסוקים בהספד בשאר ימי האבילות, מפסיקים לקריאת "שמע").
בתוספתא ברכות ב,יא שנו: הסופד (הגרסה בקטע גניזה: הספד) וכל העסוקים בהספד מפסיקים לקרית "שמע" ואין מפסיקים לתפילה. מעשה שהפסיקו רבותינו לקרית "שמע" ולתפילה.
הלכה זו היא בהספד אחרי הקבורה. ובירושלמי מפורש עליה: "מה דתני תנא ביום השני" ("תוספתא כפשוטה").
אמר רבי שמואל בר אבדומא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): זה (ב"שרידי הירושלמי": 'מי') שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן – את הציבור, עומדין ומתפללין – תפילת שמונה עשרה, והוא רוצה להתפלל, אם יודע הוא [שהוא (הושלם על פי "שרידי הירושלמי" וכתב יד רומי)] מתחיל וגומר – את תפילתו, עד שלא יתחיל שליח (ב"שרידי הירושלמי": 'שלוח') ציבור – לפני שיתחיל שליח הציבור את תפילתו, כדי לענות אחריו – אחרי שליח הציבור, "אמן" – על ברכותיו, שכשהוא מתפלל אינו רשאי להפסיק ולענות אחריו "אמן", - יתפלל – רשאי הוא להתפלל עם הציבור, ואם לאו – אם יודע הוא שאינו מתחיל וגומר לפני שיתחיל שליח הציבור, - אל יתפלל – אינו רשאי להתפלל עם הציבור.
ושואלים: באי זה "אמן" אמרו – את ההלכה הזו? – שבוודאי אין הכוונה שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על כל הברכות שבתפילה של שליח הציבור, אלא הכוונה שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על ברכה מסוימת מהברכות שבתפילה של שליח הציבור, שמשום חשיבותה של אותה ברכה אין להפסיד עניית "אמן" עליה.
ומשיבים (בהבאת מחלוקת): תרין אמוראין (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'אמורין'. - זו צורת הרבים הגלילית. הצורה 'אמוראין' היא הצורה הבבלית) – שני אמוראים (נחלקו בדבר זה), חד אמר: – (חכם) אחד אומר: ב"אמן" של "האל הקדוש" – ברכת קדושת השם, הברכה השלישית של התפילה והאחרונה שבשלוש הברכות הראשונות. תוכנה של הברכה הוא קדושתו של ה', ובכך חשיבותה של הברכה, וחד (ב"שרידי הירושלמי", בכתב יד רומי ובירושלמי להלן ד,ז: 'וחרנה') אמר: – ו(חכם) אחד אומר: ב"אמן" של "שומע תפילה" – הברכה האחרונה שבברכות האמצעיות. תוכנה של הברכה הוא בקשה על קבלת התפילה, ובכך חשיבותה של הברכה.
אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ולא פליגי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'ולא פליגין') – ולא חלוקים (שני האמוראים אינם חולקים זה על זה, כמוסבר להלן). מאן דמר: – מי שאומר: ב"אמן" של "האל הקדוש" - בשבת – יש להעמיד את דבריו בשבת, שאין אומרים בה את הברכה של "שומע תפילה", שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה של "האל הקדוש", ומאן דמר: – ומי שאומר: ב"שומע (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'באמן של שומע') תפילה" - בחול – יש להעמיד את דבריו ביום חול, שאומרים בו גם את הברכה של "שומע תפילה", שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה המאוחרת של "שומע תפילה", ואין עליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה המוקדמת של "האל הקדוש".
המימרה של רבי שמואל בר אבדומא הובאה כאן בשל הדמיון שבין דברי המשנה ובין דברי רבי שמואל בר אבדומא, שהלשון במשנה: "אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה - יתחילו, ואם לאו - לא יתחילו", ואף רבי שמואל בר אבדומא השתמש בלשון קרובה: "אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל".
הקטע מ"באי זה אמן אמרו" עד כאן מובא בירושלמי להלן ד,ז.
בבבלי ברכות כא,ב אמרו: אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללים (תפילת שמונה עשרה), אם יכול להתחיל ולגמור (את תפילתו) עד שלא יגיע שליח ציבור ל"מודים" - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. - רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור ל'קדושה' - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. - במאי קא מיפלגי? - מר (רב הונא) סבר: יחיד אומר 'קדושה' (רשאי לומר בעצמו, ולכן אינו צריך להקפיד לומר 'קדושה' עם שליח הציבור); ומר (רבי יהושע בן לוי) סבר: אין יחיד אומר 'קדושה'.
בכתבי יד ואצל הראשונים הגרסה בבבלי בדברי רבי יהושע בן לוי: "עד שלא יגיע שליח ציבור לקדוש", ואפשר שהם הם הדברים שנאמרו כאן בירושלמי: "עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו אמן... של האל הקדוש" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מעין מה שאמר רבי פינחס בירושלמי, היו יכולים לומר גם בבבלי: 'מאן דאמר 'קדושה' - בשבת, ומאן דאמר 'מודים' - בחול', משום שבארץ ישראל היה המנהג לומר 'קדושה' בשבת ולא בחול.
מסתבר ש"אמן של האל הקדוש" הוא "אמן" שלאחר ברכת הגבורות, שהוא לקראת הקדושה וברכת "האל הקדוש" שלאחריה, כמו בסוגיה שבבבלי. שהרי אם נאמר שרבי פינחס מייחס חשיבות מיוחדת לשתי הברכות הנקובות, למה לדעתו חשוב "אמן" של "האל הקדוש" בשבת בלבד? אלא שרבי פינחס מפרש את שתי הדעות לפי מנהג ארץ ישראל: לדעתו, לשני האמוראים ראוי היה שיחיד יתפנה מתפילתו לכבוד הקדושה, אלא שאין קדושה בעמידה (לפי מנהג ארץ ישראל) אלא בשבת (ושאר ימים נדירים יותר, והם לעניין זה בכלל שבת), לפיכך אם הוא שבת - יכוון לגמור תפילתו לפני הקדושה, ואם הוא יום חול, שאין שם קדושה - יכוון לסיים תפילתו עד "אמן של שומע תפילה". מה חשיבותו המיוחדת של ה"אמן" הזה לא נתפרש, אבל היא בוודאי מפני שברכת "שומע תפילה" היא תפילה לקבלת כל התפילות, וכשהיא נאמרת בציבור מובטח לה שאינה חוזרת ריקם, ומי שגומר ל"שומע תפילה" פנוי ממילא לומר "מודים" ("תפילת שמונה עשרה - עיונים באופיה, סדרה, תוכנה ומגמותיה", "תרביץ" סב, עמוד 217, הערה 146).
• • •
במשנה שנינו: "העומדין בשורה, הפנימיים - פטורין, והחיצונים - חייבין".
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: היו כולם שורה אחת (ב"שרידי הירושלמי": 'היו כולם עומדין בשורה אחת', ובכתב יד רומי: 'אם היו כולם עומדים שורה אחת') – שלא היו עומדים שורות שורות אלא בשורה אחת, והיו כולם רואים את פני האבילים, העומדין משום כבוד – שבאו כדי לכבד את האבל, ולא לנחם את האבל, - חייבין – בקריאת "שמע", העומדים משום אָבֵל – שבאו כדי לנחם את האבל, - פטורין – מקריאת "שמע". רבי יהודה מחמיר מהתנא שבמשנה ומחייב בקריאת "שמע" גם את הרואים את פני האבילים אם לא באו לנחם את האבל. - ירדו לספד (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'לספר') – למקום שהמלווים את המת לקבורה מתעכבים בו ומספידים את המת, הרואים פנים – שרואים את פני האבילים ומשתתפים בצערם, - פטורין – מקריאת "שמע", ושאינן רואין פנים – שאינם רואים את פני האבילים, - חייבין – בקריאת "שמע" (כאן מדובר בהספד שלפני הקבורה, אבל בהספד שאחרי הקבורה מפסיקים לקריאת "שמע" כמו שאמרו לעיל).
כנראה ש"ספד" (או ספר) הוא שדה בוכים, מקום שהיו מפטירים (מספידים) בו את המת (לפני הקבורה) (בבלי מועד קטן ה,ב). ופשוט שגם לרבי יהודה כל הרואים פני האבל פטורים, משום שהספד מוכיח שבאו מחמת אבלות ולא משום כבוד, ואין כאן הבדל בין קרובים ובין זרים. ובמסכת שמחות י,ז: "ירדו לפסגן". ונראה שאין פסגן (מילה שמקורה ביוונית) אלא שדה בוכים ("תוספתא כפשוטה").
שדה בוכים הוא מקום קבוע, מעין חצר בסמוך למקום הקבורה, שבה היו נוהגים לערוך הספד לבני אותה משפחה.
כיוון שהיו מספידים את המת בשדה, נקטו לשון ירידה: "ירדו לספד", שהיא הלשון הרגילה בספרות חכמים בקשר לשדה: ירד לתוך שדה.
בתוספתא ברכות ב,יא שנו: קברו את המת ועמדו בשורה, שורה הפנימית - פטורה, החיצונה - חייבת (הגרסה בכתב יד אחד ובקטע גניזה: שורה הפנימית הרואה את הפנים - פטורים, ושאינה רואה את הפנים - חייבים). - רבי יהודה אומר: אם אין שם אלא שורה אחת, העומדים לשם כבוד - חייבים, לשם אבל - פטורים. - ירדו להספד, הרואים את הפנים - פטורים, שאין רואים את הפנים (הגרסה בכתב יד אחד ובקטע גניזה: שניים להם) - חייבים.
ובמסכת שמחות י,ז שנו: שורה הפנימית הרואה פני אבלים - פטורה, והחיצונה - חייבת. - רבי יהודה אומר: אפילו אין שם אלא שורה אחת, העומדים לשם אבל - פטורים, לשם כבוד - חייבים. - ירדו לספד(ו) / לפסגן (שדה בוכים), הרואים את פני אבלים - פטורים, ושאינם רואים את פני אבלים - חייבים.
בבבלי ברכות יט,ב אמרו: תנו רבנן: שורה הרואה את הפנים - פטורה, ושאינה רואה את הפנים - חייבת. רבי יהודה אומר: הבאים מחמת האָבֵל - פטורים, מחמת עצמם (מתוך סקרנות) - חייבים.
דברי רבי יהודה בבבלי ניתנים להתפרש בשני אופנים. אפשר לפרש שרבי יהודה בא להחמיר על העומדים בשורה הראשונה, שאם לא באו מחמת האבל - חייבים בקריאה. ואפשר לפרש שרבי יהודה בא לפטור אף את העומדים בשורה השנייה אם באו מחמת האבל.
אנו למדים מן המקורות שהעם נהג להראות פנים לאבל לסימן השתתפות בצערו (או לחתן לסימן השתתפות בשמחתו), ואין בין היראות פנים (להראות פנים של הבא מן החוץ) וראיית פנים (לראות פנים של האבל או של החתן) ולא כלום, ומי שמראה פנים לאבל רואה אותו, ומי שרואה אותו אף הוא מראה לו פנים. ולפיכך לא פטרו מקריאת "שמע" אלא את הבאים להראות פנים לאבל.
שתי פנים לראיית פנים. אחת היא השתתפות בצער האבל על ידי קרוביו ואוהביו, ויש בראיית פנים זו משום תנחומים לאבל, והשנייה היא של זרים שאינם באים אלא מפני הכבוד, כלומר, כדי לכבד את האבל. ולפי זה נראה, ש"לשם כבוד" פירושו: לשם כבוד האבילים, ו"לשם אבל" פירושו: לשם ניחום האבילים ("תוספתא כפשוטה").
ומציעים מסקנה: הוי: – הוֹוֶה (נמצא): הדא דתנינן: – (המשנה) הזאת ששנינו (המשנה כאן): העומדין בשורה, הפנימיים - פטורין, והחיצונים - חייבין, - משנה אחרונה – דברי המשנה על העומדים בשורה מתאימים למנהג המאוחר יותר, שהמנחמים היו עומדים בשורה או בכמה שורות זו מאחורי זו, והאבילים היו עוברים לפני השורה הראשונה, והעומדים בשורה הראשונה הרואים את פני האבילים הם הפנימיים, והעומדים בשאר השורות הם החיצונים. הדא דתני (ב"שרידי הירושלמי": 'הדה דתני תנייה', ובכתב יד רומי: 'והדה דתנייה תני'): – (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): העומדין משום כבוד - חייבין, משום אבל - פטורין, - משנה ראשונה (צריך לומר: 'אחרונה') – גם דברי רבי יהודה בברייתא על העומדים בשורה אחת מתאימים למנהג המאוחר יותר, שהמנחמים היו עומדים בשורה, והאבילים היו עוברים לפניהם. והיי (ב"שרידי הירושלמי": 'והין', ובכתב יד רומי וברש"ס: 'וההיא') דתנינן תמן: – ו(המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה סנהדרין ב,א): וכשהוא – כוהן גדול, מנחם את אחרים – כשעומדים לנחם את האבילים, דרך כל העם עוברין זה אחר זה – מנהג הציבור, שהם עוברים בזה אחר זה לפני האבילים ומנחמים אותם, והממונה – סגן הכוהן הגדול, שהוא ממונה למלא את מקומו של הכוהן הגדול, אם יארע בו פסול ביום הכיפורים, ממצעו בינו לבין העם – מכוון שיהא הכוהן הגדול עובר באמצע, בין הממונה ההולך לימינו של הכוהן הגדול לבין העם שמשמאלו, - משנה אחרונה (צריך לומר: 'ראשונה'. במסירה שלפנינו על הגיליון נוסח חלופי מידי מגיה: 'ראשונה'. וכן ב"שרידי הירושלמי", בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ראשונה') – דברי המשנה שם מתאימים למנהג הקדום, שהעם היו עוברים בזה אחר זה לפני האבילים ומנחמים אותם (הדעת נותנת שההלכות שנאמרו בכוהן גדול הן מזמן קדום).
אמר רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בן העיר ציפורי. - בכתב יד רומי: 'רבי חנניה'): בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו משפחות עומדות ואבלים עוברין – בעבר נהגו שהמנחמים היו עומדים בשורות והאבילים היו עוברים לפניהם. משרבת (משרבתה, כשגדלה) תחרות בציפורין (עיר בגליל התחתון) – המשפחות העשירות והמנהיגות בציפורי התחרו ביניהן מי תעמוד בשורה הראשונה (השורות של המנחמים היו מסודרות לפי כבודן ולפי קרבתן אל האבל, והקרובים והנכבדים היו בשורה הראשונה), התקין (קבע תקנה) רבי יוסי בן חלפתא (תנא בדור הרביעי, בן העיר ציפורי) שיהו המשפחות עוברות והאבלים עומדין – המנחמים עוברים לפני האבילים, כדי שלא תהיה תחרות בין המשפחות (מה שאמרו לעיל, שלפי משנה ראשונה, המנחמים היו עוברים והאבילים היו עומדים, הוא המנהג שהיה לפני מה שנהגו בראשונה לפי רבי חנינא. ומה שאמרו לעיל, שלפי משנה אחרונה, המנחמים היו עומדים והאבילים היו עוברים, הוא המנהג שנהגו בראשונה לפי רבי חנינא).
אמר רבי שמעון דתוספתא (אמורא לא ידוע. - ב"שרידי הירושלמי": 'רבי שמואל תוספתה', בכתב יד רומי: 'רבי שמואל דתוספתה', ובמקבילה: 'רבי שמואל דסופפתה'. תוספתה / סופפתה - אולי יישוב שבא ממנו חכם זה. ואולי צריך לומר: 'דספסופה'): חזרו הדברים ליושנן – שבו הדברים בציפורי להיות כפי שהיו בתחילה, לפני תקנתו של רבי יוסי, שהתקינו שיהיו המנחמים עומדים בשורות והאבילים עוברים לפניהם.
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.
בבבלי סנהדרין יט,א אמרו: תנו רבנן: בראשונה היו אבילים עומדים וכל העם עוברים, והיו שתי משפחות בירושלים מתגרות (מתקוטטות) זו בזו; זאת אומרת: אני עוברת תחילה (שאנו מכובדים ומיוחסים יותר), וזאת אומרת: אני עוברת תחילה. התקינו שיהיו העם עומדים ואבילים עוברים. - אמר רמי בר אבא: החזיר רבי יוסי בציפורי את הדבר ליושנו, שיהיו אבילים עומדים וכל העם עוברים.
חילופי ערים יש כאן: הירושלמי מוסר על תחרות בין המשפחות בציפורי, ואילו הבבלי נוקט ירושלים.
הברייתא בבבלי מספרת על שינוי המנהג שבירושלים, שבראשונה היו אבילים עומדים והעם עובר, והתקינו שיהו אבילים עוברים והעם עומד, והן המנהג הישן והן המנהג החדש הם מזמן קדום הרבה, שלאחר חורבן ביתר נאסרה ישיבת העיר על היהודים מן המלכות הרשעה. והמנהג החדש היו נוהגים בו עד שבא רבי יוסי והחזיר בציפורי הדברים ליושנם. ובירושלמי האמורא רבי חנינא מספר על שינוי המנהג שבציפורי מקומו של רבי יוסי, שבראשונה נהגו שהיו האבילים עוברים לפי התקנה החדשה שהתקינו בירושלים, עד שבא רבי יוסי והתקין שיהו האבילים עומדים. והעיר רבי שמעון דתוספתא, שלא שרבי יוסי תיקן תקנה חדשה, אלא שבימיו חזרו הדברים ליושנם כמו שהיו בימים הקדומים יותר, קודם שהתקינו התקנה החדשה בירושלים. ולפי זה, משנה ראשונה ומשנה אחרונה שנשאו ונתנו בהן בסוגיה זו נאמרו ביחס לשינוי המנהג שבירושלים, המשנה הראשונה היא לפי המנהג הקדום יותר שהיו אבילים עומדים וכל העם עוברים, והמשנה האחרונה היא לפי המנהג החדש שהיו אבילים עוברים וכל העם עומדים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •