משנה זו באה ללמד, שכל הטרוד בקבורת המת פטור מקריאת "שמע".
משנה זו היא המשך של המשנה לעיל ב,ה: חתן פטור מקריאת "שמע".
משנה
מי שמתו מוטל לפניו – שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, והמת מונח בביתו ועדיין לא קברוהו, שהוא אונן, - פטור מקרית "שמע" (בדפוסים של המשנה נוסף 'ומן התפילה', אבל אינו בכתבי היד של המשנה) ומן התפילין.
נושאי המיטה – של המת בלוויה, וחילופיהן – אלה שמחליפים את נושאי המיטה הראשונים ונושאים במקומם, וחילופי חילופיהן – אלה שמחליפים את נושאי המיטה השניים ונושאים במקומם, את שלפני המיטה ואת שלאחר המיטה – בין נושאי המיטה ההולכים לפני המיטה ובין נושאי המיטה ההולכים אחריה, דין אחד להם: את שהמיטה (בקטעי גניזה של המשנה: 'את שלמיטה') צורך בהן – לשאת אותה, שעדיין לא נשאו את המיטה, - פטורין – מקריאת "שמע" ומן התפילין, ואת שאין המיטה (בקטעי גניזה של המשנה: 'ואת שאין למיטה') צורך בהן – לשאת אותה, שכבר נשאו את המיטה, - חייבין – בקריאת "שמע" ובתפילין. אלו ואלו – בין אלה שיש למיטה צורך בהם ובין אלה שאין למיטה צורך בהם, פטורין מן התפילה.
הנוסח בכתבי היד של המשנה: 'את שלפני המיטה ואת שלאחר המיטה: את שלפני המיטה צורך בהן - פטורין, ואת שלאחר המיטה צורך בהן - חייבין'. וכן הוא ב"שרידי הירושלמי".
במסכת שמחות י,א שנו: אָבֵל, כל זמן שמתו מוטל עליו - פטור מקרית "שמע", ומן התפילה, ומן התפילין, ומן כל מצוות האמורות בתורה.
ושם י,ה שנו: הוציאוהו סובלי המיטה, את שלפני המיטה ואת שלאחר המיטה: שלפני המיטה, שלמיטה צורך בהם - פטורים מקרית "שמע" ואסורים בנעילת הסנדל; שלאחר המיטה, שאין למיטה צורך בהם - חייבים בקרית "שמע" ומותרים בנעילת הסנדל. אלו ואלו פטורים מן התפילה ומן התפילין.
לפי הנוסח במסכת סופרים, הנוהג היה שאלו ההולכים לפני המיטה הם אלו שעדיין לא נשאו את המיטה, ואלו ההולכים לאחר המיטה הם אלו שכבר נשאו את המיטה.
בדברים רבה ט,א נאמר: הלכה: אדם מישראל שמתו מוטל לפניו, מהו שיהא מותר לו להתפלל? - כך שנו חכמים (משנה ברכות ג,א): מי שמתו מוטל לפניו - פטור מקריאת "שמע" ומן התפילה. - ולמה לימדונו רבותינו כן? - כיוון שרואה צרתו לפניו, דעתו מובלגת (מופלגת, מוסחת, וקריאת "שמע" ותפילה צריכות כוונה). אבל משנקבר, כל שבעת ימי האבל הוא זקוק (חייב להיזקק) לכל דבר של מצווה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מי שמתו מוטל לפניו" כול'.
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): ומן (ב"שרידי הירושלמי": 'מן', ובכתב יד רומי: 'וכן מן') התפילין – מי שמתו מוטל לפניו - פטור מן התפילין.
נראה שהברייתא שהביאו בירושלמי כאן היא הברייתא במסכת שמחות י,א (ראה לעיל). ונראה שבנוסח המשנה לפי הירושלמי לא היו המילים "ומן התפילין", ורק בברייתא במסכת שמחות שנו אותן, וממנה נשתרבבו למשנה (וכן כתב ב"פירושים וחידושים בירושלמי").
אפשר ש"תני" כאן משמש לציון פסקה מהמשנה, כמו בכמה מקומות בירושלמי. ואם כן, בנוסח המשנה לפי הירושלמי היו המילים "ומן התפילין".
רז"פ הגיה את הברייתא שהביאו בירושלמי כאן: "ומן התפילה", שבברייתא שנו: "מקריאת שמע ומן התפילין ומן התפילה", ואילו במשנה שנינו: "מקריאת שמע ומן התפילין".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מועד קטן ג,ה.
מביאים ברייתא (בעניין איסור הנחת תפילין באבלות): אָבֵל, ביום הראשון – של אבלותו (ביום המיתה והקבורה), - אינו נותן תפילין – אסור לו להניח תפילין, ביום השני – של אבלותו ואילך, - הוא נותן תפילין – מותר לו להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות – אם ביום השני ואילך באו בני אדם לנחם את האבל, שעדיין לא היו קודם לכן, - (במסירה שלפנינו נשמט בשל הדמיון מה שבין 'פנים חדשות' כאן ל'פנים חדשות' להלן, והושלם על ידי מגיה) הוא חולצן כל שבעה – הוא צריך להסיר את התפילין, כדי להראות את אבלותו בפני הפנים החדשות, כי לגביהם נחשב האבל כביום הראשון, וכשילכו חוזר ומניחן; דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני).
רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: בראשון ובשני (כן הוא בכתב יד רומי. ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'ביום הראשון וביום השני') – של אבלותו, - אינו נותן תפילין – אסור לו להניח תפילין, ביום השלישי – של אבלותו ואילך, - הוא נותן תפילין – מותר לו להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות – אף אם ביום השלישי ואילך באו בני אדם לנחם את האבל, שעדיין לא היו קודם לכן, - אינו חולצן – אינו צריך להסיר את התפילין, שאלה שבאו ביום השלישי ואילך הרי זה כאילו באו אחרי ימי האבלות.
אבל פטור מן התפילין, משום שקשה לו שלא יסיח דעתו מהן כשאין דעתו מיושבת מחמת צערו.
ותמהים (על המשנה או על הברייתא במסכת שמחות): אם ביום השני אינו נותן תפילין – לדעת רבי יהושע, צורכה מימר: – וכי יש צורך לומר (במשנה או בברייתא במסכת שמחות): מי שמתו מוטל לפניו – שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, ועדיין לא קברוהו, פטור מן התפילין?! (בתמיהה) כיוון שאפילו ביום השני אינו מניח תפילין לדעת רבי יהושע, היש צורך לומר הלכה זו שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין?! שהרי אם ביום השני של אבלותו, שהוא אבל ואינו אונן, אינו מניח תפילין, כל שכן שאינו מניח תפילין לפני שנקבר המת, שהוא אונן! ולמה צריך התנא במשנה או בברייתא במסכת שמחות לשנות שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין?
ומתרצים: אלא בגין דתנא דא, תנא דא – אלא לפי ששנה זאת (דבר זה), שנה זאת (בגלל שהיה התנא צריך לשנות שמי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת "שמע", שאינו פטור ממנה אלא כשמתו מוטל לפניו ולא כשהוא אבל, שנה גם שהוא פטור מן התפילין, שעניין קריאת "שמע" גרר אחריו עניין תפילין, אבל באמת אין התנא צריך לשנות תפילין, כיוון שאפילו ביום השני הוא פטור מהן).
הקשו לפי דעתו של רבי יהושע, ואף שאין הלכה כמותו בנתינה, כדי להגדיל את הקושיה, אף שגם לפי דעתו של רבי אליעזר, שהלכה כמותו בנתינה, היו יכולים להקשות: אם ביום הראשון אינו נותן תפילין, צורכה מימר... - כיוון שביום הראשון אחרי הקבורה אינו מניח תפילין לדעת רבי אליעזר, היש צורך לומר הלכה זו שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין?! ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ופוסקים הלכה: רבי זעירה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) [אמר בשם מר עוקבן (אמורא בבלי) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) (בכתב יד רומי: 'עוקבן בשם רבי שמואל'); רבי זעירה (המוסגר נשמט במסירה שלפנינו על ידי הדומות והושלם על פי "שרידי הירושלמי" והמקבילה)] אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כרבי אלעזר (צריך לומר: 'אליעזר', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי) בנתינה – פסק ההלכה בעניין הנחת תפילין הוא כדברי רבי אליעזר, שביום השני של אבלותו מותר לו להניח תפילין, שבדבר זה הלכה כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע, וכרבי (בכתב יד רומי: 'והלכה כרבי') יהושע בחליצה – פסק ההלכה בעניין חליצת תפילין הוא כדברי רבי יהושע, שאם ביום השלישי של אבלותו ואילך באו פנים חדשות, אינו צריך להסיר את התפילין, שבדבר זה הלכה כרבי יהושע ולא כרבי אליעזר.
ומציעים בעיה: רבי זעירא בעי – שואל (מסתפק במה שאמרו שמואל ורב): נתן ביום השני כרבי אליעזר – אם הניח תפילין ביום השני של אבלותו, שביום השני מותר לו להניח תפילין, שהלכה כרבי אליעזר, ובאו פנים חדשות, מהו שיֵעָשֶׂה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ? – האם תהיה ההלכה, שהיא כרבי אליעזר בעניין נתינה ביום השני, כרבי יהושע בעניין חליצה אפילו ביום השני, שלא יהא צריך להסיר את התפילין? - האם, כשאמרו שמואל ורב שהלכה כרבי יהושע בחליצה, נתכוונו רק לעיקר דעתו בעניין חליצה, שאם באו פנים חדשות - אינו חולץ, ולא נתכוונו גם לימים שבהם דיבר רבי יהושע, שהם יום השלישי ואילך, ולכן, אם ביום השני באו פנים חדשות, אין צריך להסיר את התפילין, שההלכה כרבי יהושע בעניין חליצה אפילו ביום השני; או שמא, כשאמרו שמואל ורב שהלכה כרבי יהושע בחליצה, נתכוונו לא רק לעיקר דעתו בעניין חליצה, שאם באו פנים חדשות - אינו חולץ, אלא נתכוונו גם לימים שבהם דיבר רבי יהושע, שהם יום השלישי ואילך, ולכן, אם ביום השני באו פנים חדשות, צריך להסיר את התפילין, שההלכה כרבי יהושע בעניין חליצה ביום השלישי ואילך?
ומשיבים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): וכיני (במסירה שלפנינו הוגה על ידי מגיה 'וביני', והוא שיבוש): – ו(כי) כך היא: נתן ביום השני כרבי אליעזר, נַעֲשָׂה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ?! (בתמיהה) – וכי תהיה ההלכה, שהיא כרבי אליעזר בעניין נתינה ביום השני, כרבי יהושע בעניין חליצה אפילו ביום השני, שלא יהא צריך להסיר את התפילין?! אלא ההלכה אינה כרבי יהושע בעניין חליצה ביום השני, וצריך להסיר את התפילין.
ומציעים קושיה (על תשובתו של רבי יוסי בירבי בון): ואִין כיני – ואם כך היא (שההלכה אינה כרבי יהושע בעניין חליצה ביום השני), נימא (המונח השתבש בהשפעת הבבלי, וצריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'נימר'. ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'נאמר'): – נֹאמַר: הלכה כרבי אליעזר! – קיצור לשון יש כאן, והכוונה: אם כך היא, שבשני נותן וחולץ, היה צריך לומר: הלכה כרבי אליעזר בשני, ולא היה צריך לומר: הלכה כרבי אליעזר בנתינה! - אם ההלכה כרבי יהושע בעניין חליצה ביום השלישי ואילך, אבל לא ביום השני, היו שמואל ורב צריכים לנסח את דבריהם באופן אחר ולומר שהלכה כרבי אליעזר ביום השני וכרבי יהושע ביום השלישי ואילך, ומזה היינו למדים, שביום השני הלכה כרבי אליעזר בין בעניין נתינה, שמותר להניח, ובין בעניין חליצה, שאם באו פנים חדשות - צריך לחלוץ; אבל כיוון ששמואל ורב אמרו שהלכה כרבי אליעזר בנתינה וכרבי יהושע בחליצה, מזה אנו למדים, שביום השני הלכה כרבי אליעזר רק בעניין נתינה, שמותר להניח, אבל לא בעניין חליצה, שאם באו פנים חדשות - אינו צריך לחלוץ, שההלכה כרבי יהושע בעניין חליצה אפילו ביום השני (על פי "פירושים וחידושים בירושלמי", אך שלא כדבריו שמשפט זה הוא המשך מימרתו של רבי יוסי בירבי בון).
עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן.
נראה שהסוגיה הזו מקורה בברכות, ומכאן הועתקה למועד קטן.
במסכת שמחות ו,ג שנו: ביום הראשון - אינו נותן תפילין, בשני - נותן תפילין, בשלישי - באו אחרים לנחמו - חולצן; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: ביום הראשון וביום השני - אינו נותן תפילין, ביום השלישי - נותן תפילין, באו אחרים לנחמו - הרי זה [אינו] חולצן.
התנא של ברייתא זו שנה גם בדברי רבי אליעזר "בשלישי", כדי להתאים את סגנונו עם סגנונו של רבי יהושע, ופירושו שגם בשלישי חולצן, וכל שכן בשני, וכן בשאר הימים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: מהו ליתן תפילין? - רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר אמר: בראשון - אינו נותן, ובשני - הוא נותן, ואם באו פנים חדשות - חולץ; ורבי יהושע אמר: בראשון ובשני - אינו נותן, ובשלישי - נותן, ואם באו פנים חדשות - אינו חולץ. - ואם ביום שני אינו נותן, איצטריכא למימר: מי שמתו מוטל עליו פטור מן התפילה ומן התפילין?! - אלא כיון דתנא הדא תנא הא. - רבי זעירא רבי ירמיה בשם רב, רבי זעירא ומר עוקבא בשם שמואל: הלכה כרבי אליעזר בנתינה, וכרבי יהושע בחליצה. - רבי זעירא בעי: מהו ליתן בשני כרבי אליעזר, מהו שיעשה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ?
בבראשית רבה לא נמצא סופה של הפסקה המקבילה מן "אמר רבי יוסי בירבי בון".
בבבלי מועד קטן כא,א אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משלישי ואילך ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות (משלישי ואילך) - אינו חולץ; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משני ואילך ושני בכלל - מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות (משני ואילך) - חולץ.
אמר עולא: הלכה כרבי אליעזר בחליצה, והלכה כרבי יהושע בהנחה.
איבעיא להו: בשני לעולא, חולץ או אינו חולץ?
תא שמע: אמר עולא: מניח וחולץ ומניח (בשני) אפילו מאה פעמים. תניא נמי הכי: יהודה בן תימא אומר: מניח וחולץ ומניח אפילו מאה פעמים.
רבא אמר: כיוון שהניח - שוב אינו חולץ. - והא רבא הוא דאמר: הלכה כתנא דידן, דאמר: שלושה! - מצווה שאני.
בבבלי משתמשים בביטוי 'מניח תפילין', ובירושלמי משתמשים בביטוי 'נותן / לובש תפילין'.
בבבלי החליפו דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר.
החילוף הגדול יותר שבין הירושלמי והבבלי הוא בסגנון הדברים, שבירושלמי אמרו: "בראשון... בשני... בשלישי...", ובבבלי אמרו: "שלושה ימים הראשונים... משלישי ואילך ושלישי בכלל... שני ימים הראשונים... משני ואילך ושני בכלל...".
ונראה שהברייתא בבבלי היתה שנויה בלשון זו: "אבל, שלושה ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משלישי ואילך - מותר... דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משני ואילך - מותר...", ונחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בזמן תוקפו של אבל, שלרבי אליעזר - תוקפו של אבל שלושה ימים, ולרבי יהושע - תוקפו של אבל שני ימים, וכשם שנחלקו בתפילין, כך נחלקו בכל שאר הדברים שאבל אסור בהם בימים הראשונים, שלרבי אליעזר - אסור שלושה ימים, ולרבי יהושע - אסור שני ימים; ואמוראי בבל סברו בכל שאר הדברים שאבל אסור בהם כרבי אליעזר, שקיבלו דעתו של בר קפרא שסובר כרבי אליעזר (מחלוקת בר קפרא וחבריו בירושלמי להלן), אבל בתפילין סברו כרבי יהושע משום ש"מצווה שאני", אבל לא שינו סגנונה של הברייתא אלא הוסיפו בה את המילים "ושלישי בכלל" בדברי רבי אליעזר ו"ושני בכלל" בדברי רבי יהושע כדי ללמדנו ששונה תפילין משאר הדברים, והוספה זו גרמה זרות הלשון בברייתא שנדחקו הראשונים ליישבה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ואולי יש להחליף את סדר המילים בברייתא, וכך צריך לומר: שלושה ימים הראשונים אסור להניח תפילין, ושלישי בכלל, משלישי ואילך מותר להניח תפילין וכו'; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין, ושני בכלל, משני ואילך מותר להניח תפילין וכו' ("משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס", עמוד 217, הערה 6).
מה שאמרו בבבלי: "תניא נמי הכי: יהודה בן תימא אומר: מניח וחולץ ומניח..." פירושו, שלעולא, בן תימא סבור כרבי אליעזר בחליצה וכרבי יהושע בהנחה, שכך היא הלכה, אלא שבשני מניח וחולץ ומניח, ואף שבדברי בן תימא לא נאמר כלל "שני", עולא פירש כן. ולרבא, שחולק על עולא, בן תימא סבור כרבי יהושע, ולא אמר דבריו בשני אלא בשאר הימים שהוא מניח לדעת רבי יהושע ("פירושים וחידושים בירושלמי").
פסק ההלכה שאמר עולא בבבלי הוא פסק ההלכה שאמרו רב ושמואל בירושלמי. גם בבבלי (סתם התלמוד) וגם בירושלמי (רבי זעירא) שאלו, מה תהיה ההלכה בעניין חליצה ביום השני. בבבלי אמר עולא שביום השני חולץ, ורבא אמר שביום השני אינו חולץ. ואילו בירושלמי (לפי פירושנו) אמר רבי יוסי בירבי בון שביום השני חולץ, והקשו עליו, שממה שאמרו רב ושמואל מוכח שביום השני אינו חולץ.
• • •
כיוון שדיברו בסוגיה הקודמת בפטור של מי שמתו מוטל לפניו ממצוות תפילין, מדברים בסוגיה הזו בפטור משאר מצוות.
מציעים מדרש: אמר רבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כתיב (בכתב יד רומי: 'כתוב'): – כתוב (בפרשת קורבן הפסח וחג המצות): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז,ג) – אתה חייב לזבוח פסח ולאכול מצות בגלל הפסח, כדי שתזכור את יציאת מצרים בכל שנה ושנה; ויש לדרוש מהמילים "ימי חייך": - ימים שאת (שאתה) עוסק (ב"שרידי הירושלמי": 'עסוק', וכן להלן) בהן בחיים, ולא ימים שאת (שאתה) עוסק בהן במתים – ממצווה זו יש ללמוד לכל המצוות, שאין אדם מצווה עליהן כשהוא עסוק במתים. ולכן מי שעסוק בצורכי המת - פטור מכל המצוות.
פירוש המפרשים, שמפסוק זה אנו למדים שמי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת "שמע", קשה להעמידו, שמה עניין קריאת "שמע" ליציאת מצרים. ולפי פשוטם של דברים כיוונו לומר כאן, שבקשר עם מצוות מצה נאמר "למען תזכור... כל ימי חייך", והוא בניין אב לכל המצוות, שאין אדם מצווה עליהן כשהוא עסוק במתים.
וראוי לשים לב על הלשון "עסוק בהן במתים", שקשה להוציאה מפשוטה ולומר שמשמעה: בשעה שהוא מצטער על מתו או בשעה שדעתו טרודה בקבורת מתו. ואולם אם כיוונו לעסוק ממש, קשה, דרשה זו למה לי, והלא כלל גדול בתורה: העוסק במצווה פטור מן המצווה. וכשנעמוד על עיקרם של דברים נראה, שבאמת לא נמצא הכלל הזה שבבבלי לא בירושלמי ולא במקורות התנאים, ולדעת הירושלמי אין עוסק במצווה פטור מן המצווה אלא ממצוות קריאת "שמע" בלבד, ודרשה זו הוצרכה לפטור את העוסק במת משאר מצוות ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): מי שמתו מוטל עליו (שמוטל עליו לקבור את קרובו שמת), אם רצה להחמיר על עצמו – ולקיים את המצוות, אף על פי שהוא פטור מהן, - אין שומעין לו – ומורים לו שלא להחמיר על עצמו.
ומבררים את טעמו של הדין: למה? – מדוע מי שמתו מוטל עליו - פטור מקרית "שמע", ומן התפילה, ומן התפילין, ומן כל מצוות האמורות בתורה, ואם רצה להחמיר על עצמו - הרי זה לא יחמיר? - האם מפני כבודו של המת – שהרואים אותו מתעסק במצוות, יחשדוהו שהוא מתעצל בקבורת קרובו המוטלת עליו, ויש בזה גנאי למת, או שמא משום (בכתב יד רומי: 'מפני') שאין לו – למי שמתו מוטל עליו, מי שישא משואו (בכתב יד רומי: 'משאו', וכן להלן) – שאין אחר שיטפל בקבורת קרובו, והיא מוטלת עליו, ועל ידי טרדתו במצוות, יתאחר בקבורת קרובו המוטלת עליו?
ומציעים מקרה נפקות בין שני ההסברים: מה נפוק מביניהן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'מה נפיק מביניהון')? – מה יוצא מביניהם? (מה הנפקות בין שני ההסברים הנזכרים?) - היה לו מי שישא משואו – שיש אחר שיטפל בקבורת קרובו, ואין היא מוטלת עליו. במקרה זה יש נפקות בין שני ההסברים הללו, כמפורט להלן. ואין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'אִין') תימר: – אם תאמר: מפני כבודו של המת - אסור – לו להחמיר על עצמו ולקיים את המצוות, והוא פטור מכל המצוות אף במקרה זה, ואם תאמר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'ואִין תימר'): מפני שאין לו מי שישא משואו - הרי יש לו מי שישא משואו – והוא חייב בכל המצוות במקרה זה.
ומציעים קושיה ממקור תנאי: והתני (ב"שרידי הירושלמי": 'והא תני', וכן להלן): – והרי (התנא) שונה / שנוי (בברייתא): מי שמתו מוטל עליו, פטור מנטילת לולב – בחג הסוכות! – וכיוון שהברייתא מדברת אף ביום טוב, שבו אין קבורת קרובו מוטלת עליו (ביום טוב גויים מתעסקים במת לקבור אותו (בבלי שבת קלט,ב וביצה ו,א)), נמצא שהוא פטור מכל המצוות מפני כבודו של המת, ולא מפני שאין לו מי שיישא משואו.
ומתרצים (בהצעת פרשנות לברייתא על ידי העמדתה במקרה מסוים): תיפתר – תתפרש (הברייתא), בחול – בברייתא מדובר במקרה של חול המועד של חג הסוכות, שבו קבורת קרובו מוטלת עליו, ולא במקרה של יום טוב, והוא פטור מכל המצוות, אם מפני כבודו של המת, ואם מפני שאין לו מי שיישא משואו.
ומציעים קושיה ממקור תנאי: והתני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (בברייתא): מי שמתו מוטל עליו, פטור מתקיעת שופר – בראש השנה! ויש לתמוה: אית לך מימר בחול לא ביום טוב?! – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר) שהברייתא תתפרש בחול ולא ביום טוב?! והרי ראש השנה הוא יום טוב! ולכן אי אפשר לפרש את הברייתא כפי שהוצע לפני כן. וכיוון שהברייתא מדברת ביום טוב, שבו אין קבורת קרובו מוטלת עליו, נמצא שהוא פטור מכל המצוות מפני כבודו של המת, ולא מפני שאין לו מי שיישא משואו.
ומתרצים: אמר רבי חנינא (ב"שרידי הירושלמי": 'חנניה', ובכתב יד רומי: 'חגיי'): מכיון שהוא זקוק לו (בכתב יד רומי אין מילה זו) להביא לו – למת ממקום אחר, ארון – שבו קוברים את המת, ותכריכין – שבהם עוטפים את המת, - ויש להציע סיוע: כיי דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה שבת כג,ד): מחשיכין על התחום – מותר ללכת בשבת עד סוף תחום השבת, כדי לצאת ממנו מיד כשתחשך, לפקח על עיסקי הכלה – לטפל בצורכי הכלה לשם הכנסתה לחופה, ועל עיסקי המת – או לטפל בדברים הדרושים לקבורת המת, כגון להביא לו ארון ותכריכין, חלילים – שבהם מנגנים ללוות את הקינה בזמן לוויית המת, ומקוננות – נשים שאומרות דברי קינה וחוזרות עליהם בזמן לוויית המת (עד כאן המשנה, אלא שהמילים 'חלילים ומקוננות" אינן במשנה, ונראה שהן אשגרה מתוספתא נדרים ב,ז שבה נמנו ארבעה דברים אלה שמביאים למת) – הרי שארון ותכריכים הם מהדברים שזקוקים להביא למת, - כמי שהוא נושא משאו (ב"שרידי הירושלמי": 'משוא') – אף שביום טוב אין קבורת קרובו מוטלת עליו, מוטל עליו לטפל בדברים הדרושים לקבורת המת, כגון להביא לו ארון ותכריכים ממקום אחר, ולכן אף ביום טוב דינו כמי שקבורת קרובו מוטלת עליו, והוא פטור מכל המצוות מפני שאין לו מי שיישא משואו, שאין אחר שיטפל בעיסקי המת להביא לו ארון ותכריכים, ועל ידי טרדתו במצוות, יתאחר לטפל בעיסקי המת.
במסכת שמחות י,א שנו: אָבֵל, כל זמן שמתו מוטל עליו - פטור מקרית "שמע", ומן התפילה, ומן התפילין, ומן כל מצוות האמורות בתורה, ואם רצה להחמיר על עצמו - הרי זה לא יחמיר, מפני כבוד המת.
במסכת שמחות אמרו, שהטעם שהוא פטור מכל המצוות הוא מפני כבוד המת.
הברייתא "אם רצה..." היא הברייתא שבשמחות י,א, ואולם מסדרי הירושלמי השמיטו ראש ברייתא זו, משום ששווה בעיקרו לראש המשנה שבה אנו עומדים. החילוף היותר חשוב שבין המשנה והברייתא הוא, שלפנינו במשנה לא נזכרו כל מצוות האמורות בתורה. וכבר טרחו ראשונים למצוא טעם לחילוף זה.
וכדי לעמוד על עיקרם של דברים, עלינו לשים לב על חילוף הלשון שבין המקורות, שבמשנה נאמר "מוטל לפניו" ובברייתא שבשמחות "מוטל עליו". ובבבלי ברכות בראש הפרק נשאו ונתנו האם לפניו ממש או כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. ואין ספק שהמשנה דקדקה בלשונה ואמרה "מי שמתו מוטל לפניו", להשמיענו שהאונן פטור מקריאת "שמע" ומתפילה משום שהן צריכות כוונה, וכשמתו מוטל לפניו צער האבל גדול כל כך עד שאינו יכול לכוון. אומנם אין בזה טעם לפטור את האונן משאר מצוות שבתורה, שהכל מודים שאין צריכות כוונת הלב, ואף מי שאומר מצוות צריכות כוונה לא אמר שצריכות כוונת הלב אלא כוונה לצאת מה שאפשר גם כשמצטער באבלו. ולכן המשנה שנתה כאן "מי שמתו מוטל לפניו" שהוא פטור מקריאת "שמע" ומן התפילה, והברייתא בשמחות הוסיפה שכל זמן שמתו מוטל עליו, כלומר במי שהקבורה מוטלת עליו, פטור לא לבד מאלה שתי מצוות אלא גם מכל מצוות שבתורה.
שלוש הלכות במת:
א. העוסק במת, בין במת שלו בין במת של אחרים, פטור מקריאת "שמע" ומכל מצוות האמורות בתורה, לבבלי על פי הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה, ולירושלמי משום שנאמר "כל ימי חייך" - ימים שאת עסוק בהן בחיים.
ב. מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת "שמע" ומתפילה ואפילו בשעה שאינו עוסק בצורכי המת, משום שמצוות אלו צריכות כוונת הלב ומרוב צערו אינו יכול לכוון.
ג. חוץ משתי הלכות אלה מצינו בברייתא שבשמחות י,א: "כל זמן שמתו מוטל עליו - פטור מקרית "שמע"... ומן כל מצוות האמורות בתורה, ואם רצה להחמיר על עצמו - הרי זה לא יחמיר". והפירוש של "מוטל עליו" תלוי בשני הטעמים שאמרו כאן בירושלמי, שלטעם אחד פירושו שחייב בקבורתו, ולטעם שני פירושו שמוטל עליו ממש שאין אחר שיטפל בו, ובלשון הירושלמי: "שאין לו מי שיישא משואו". ולטעם הראשון פטור משום כבודו של המת, שהרואים אותו מתעסק במצוות אחרות יחשדוהו שהוא מתעצל בקבורת קרובו המוטלת עליו, ויש בזה גנאי למת שיאמרו כמה גרוע אותו האיש שאפילו קרובו אינו חש לו. ולטעם השני פטור משום החשש שמא על ידי טרדתו במצוות אחרות יתאחר בקבורת קרובו המוטלת עליו. ובין לטעם זה בין לטעם זה יש בהם טעם לא רק לפוטרו מן המצוות אלא גם לאסור עליו אם רוצה להחמיר, שאין לו לאדם להתנהג בחסידות אם על ידי זה ייגרם ביזיון או ניבול למת. ולפי זה, אף ששני טעמים אלה בעיקרם נאמרו על הרישא של הברייתא "כל זמן שמתו מוטל עליו", מכל מקום נסדרו בירושלמי על הסיפא "אם רצה להחמיר", משום שהם כוללים גם את הטעם על הסיפא. ואולם יפה הקשו על הטעם "משום שאין לו מי שיישא משואו" מהברייתות על לולב ושופר, שהרי לפי טעם זה לא בלבד שרשאי להחמיר אלא שחייב בכל המצוות שבתורה כל זמן שאינו עוסק במת.
ומה שנראה לנו בפירוש הסוגיה "והתני פטור מנטילת לולב..." עד "מכיוון שהוא זקוק להביא לו ארון..." הוא, שגם בארץ ישראל היו נוהגים לקבור את המת ביום טוב על ידי עממים, וזהו שהקשו על הטעם "משום שאין לו מי שיישא משואו": ממה נפשך, אם יש לו עממים - הרי יש לו מי שיישא משאו והוא חייב במצוות, ואם אין לו עממים - הרי אי אפשר לו לקוברו ביום טוב, ואם כן אין חשש שיטריד את עצמו במצוות וישכח קבורת מתו. ואולם לא הקשו על הטעם "מפני כבודו של המת", שכבודו הוא שקרובו מפקח על הקבורה ואף כשאחרים עוסקים בה, וגם ביום טוב הרואה אותו עוסק במצוות יאמר שאינו חש לכבוד המת לפקח על העממים שעוסקים בו. והשיבו על הקושיה ואמרו: "מכיוון שהוא זקוק להביא לו ארון...", שאף שיש לו מי שיישא משאו לקבור את המת, שביום טוב אי אפשר לו לקבור את מתו בעצמו, מכל מקום הכנת הקבורה, להביא ארון ותכריכים, מוטלת עליו, ולכן פטור הוא ממצוות ביום טוב כבשאר הימים. ולחזק דבריהם, שלא רק הקבורה מוטלת על הקרוב אלא כל צורכי המת, הארון והתכריכים, הביאו המשנה שבשבת "מחשיכים על התחום...", שהתירו שבות של שבת החמורה כדי להביא ארון ותכריכים במוצאי שבת.
ועד כאן לא אמרו אלא במת שנקבר ביום טוב על ידי עממים, שבין לטעם "מפני כבודו של המת" ובין לטעם "משום שאין לו מי שיישא משואו" יש טעם לפוטרו, אבל בשבת שאין קוברים את המת לא על ידי ישראל ולא על ידי עממים אין טעם לפוטרו. ואפילו ביום טוב לא אמרו שפטור אלא בשקוברים אותו בו ביום, אבל לא בשמשהים אותו למחרתו, אלא שאפשר שלטעם "מפני כבודו של המת" גם בשמשהים אותו פטור, שהרואה את קרובו של המת מתעסק במצוות והוא אינו יודע שמשהים את המת יחשדהו שמתעצל בקבורתו שאינו מפקח על העממים שמטפלים בו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי מועד קטן ג,ה.
הסוגיה על כפיית המיטה אין מקומה כאן והועתקה ממועד קטן, ששם המקום הראוי לה. ונראה שחסר כאן המעשה המובא במועד קטן קודם סוגיה זו על רבי מנא ששאל שתי שאלות, אחת בכפיית המיטה ואחת בקריאת "שמע" ותפילה, והשאלה השנייה מקומה כאן, שיש לה קשר עם דברי המשנה והברייתא במי שמתו מוטל לפניו. והסופרים השמיטו את המעשה ששייך כאן והעתיקו את הסוגיה על כפיית המיטה שאינה שייכת כאן ונשנתה שם בקשר עם מעשה זה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
המיטה שלהם היתה עשויה מארבעה קרשים סביב, והיו מסרגים אותה בחבלים, ועליהם היו מציעים כרים וכסתות, ובארבע קרנותיה היו ארבע רגליים, העולים למעלה מעט משפת המיטה. והכפייה היא, שהופך את המיטה על פניה והרגליים זקופות למעלה, ועל הצד האחר של החבלים מציעים את הכרים ואת הכסתות.
בבבלי מועד קטן כז,א; נדרים נו,א וסנהדרין כ,א אמרו: תנו רבנן: הכופה מיטתו (מחמת אבלו), לא מיטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה (גם אם אינו ישן בהן).
מביאים ברייתא (בעניין חובת כפיית המיטה באבלות): (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'מתני'', ונמחק על ידי מגיה) מאימתי כופין (הופכים, מטים) את המיטות? – ממתי חייב האבל בכפיית כל המיטות שיש לו בבית? כלומר, ממתי האבלות מתחילה? - משיצא המת מפתח החצר – של ביתו, כדי לקוברו, שמשעה זו האבלות מתחילה; דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני). ורבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: משייסתם הגולל (אבן עגולה שהיו סותמים בה את פתח מערת הקברים החצובים בסלע) – לאחר שנקבר המת ונסתם הקבר, שמשעה זו האבלות מתחילה. ומספרים: וכשמת רבן גמליאל (נשיא הסנהדרין ביבנה ותנא בדור השני), כיון שיצא מפתח החצר אמר רבי אליעזר לתלמידיו (ב"שרידי הירושלמי": 'לתלמידין', ובמקבילה: 'לתלמידים') – של רבן גמליאל: כפו את המיטות – בביתו של רבן גמליאל! – רבי אליעזר לשיטתו, שכופים את המיטות משיצא המת. וכשנסתם הגולל, אמר (בכתב יד רומי נוסף 'להם') רבי יהושע (ב"שרידי הירושלמי" נוסף 'לתלמידין', ובמקבילה נוסף 'לתלמידים'): כפו את המיטות! – רבי יהושע לשיטתו, שכופים את המיטות משייסתם הגולל. אמרו לו (התלמידים לרבי יהושע): כבר כפינום על פי הזקן (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'זקן'. - חכם) – כבר כפינו את המיטות משיצא המת על פי הוראתו של רבי אליעזר.
אין הכוונה בברייתא זו לכפיית המיטה דווקא, אלא להתחלת דיני האבלות, אולם כיוון שלא כל אדם נוהג ללכת תמיד נעול נעליים או ללא עטיפת הראש, נקטו דבר השווה בכל אדם. אבל אפשר שלא נחלקו התנאים אלא לעניין כפיית המיטה ולא לשאר דברים.
במסכת שמחות יא,יט שנו: מאימתי כופה אדם את המיטה? - משיצא המת מפתח החצר; דברי רבי אליעזר. ורבי יהושע אומר: משייסתם הגולל. מעשה, כשמת רבן גמליאל, כיוון שיצא מפתח החצר, אמר להם רבי אליעזר: כפו את המיטות! וכיוון שנסתם הגולל, אמר להן רבי יהושע: כפו את המיטות! אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן.
בבבלי מועד קטן כז,א אמרו: תנו רבנן: מאימתי כופים את המיטות? - משיצא (המת) מפתח ביתו; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: משייסתם הגולל. מעשה, כשמת רבן גמליאל, כיוון שיצא מפתח ביתו, אמר להם רבי אליעזר (לבני הבית): כפו מיטותיכם! וכיוון שנסתם הגולל, אמר להם רבי יהושע: כפו מיטותיכם! אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן (חכם).
בירושלמי ובמסכת שמחות גרסו "מפתח החצר", ובבבלי גרסו "מפתח הבית". נראה ששורשו של החילוף בזה, שבארץ ישראל רוב הבתים היו פתוחים לחצר והחצר היתה פתוחה למבוי או לרשות הרבים, ואולם בבבל הבתים לא היו פתוחים לחצר, שהרבה בתים לא היו להם חצרות כלל, ולכן בארץ ישראל התחילה לווית המת כשיצא המת מפתח החצר, ובבבל כשיצא מפתח הבית ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומביאים ברייתא: בערב שבת – בין השמשות (הזמן שמן שקיעת החמה עד צאת הכוכבים), או מן המנחה ולמעלה, הוא זוקף (מעמיד ישר) את מיטתו (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי", בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מיטותיו') – האבל חייב לזקוף את מיטותיו שיש לו בבית שהיו כפויות (הפוכות), כדי שלא ייראה בשבת כאבל, ובמוצאי שבת הוא כופן – הוא חוזר וכופה את מיטותיו שיש לו בבית, ששבת אינה מפסיקה בחיוב כפיית המיטה.
בתוספתא מועד קטן ב,ט שנו: בערב שבת זוקף את מיטתו, ובמוצאי שבת כופה, אפילו לא נשתייר לו אלא יום אחד בלבד.
ובמסכת שמחות י,י שנו: ליל שבת בין השמשות זוקף את המיטה, במוצאי שבת חוזר וכופה אותה.
בבבלי מועד קטן כז,א אמרו: תנו רבנן: מאימתי זוקפים את המיטות בערב שבת? - מן המנחה ולמעלה (והלאה). - אמר רבה בר הונא: אף על פי כן, אינו יושב עליה עד שתחשך. - ולמוצאי שבת, אף על פי שאין לו אלא יום אחד (שימי אבילותו נגמרים ביום ראשון) - חוזר וכופה (את המיטות).
הברייתא שבבבלי מפרשת את הברייתא שבתוספתא ובירושלמי, שבה נאמר שבערב שבת הוא זוקף את מיטתו, והברייתא הבבלית מפרשת, שערב שבת משמעו מן המנחה ולמעלה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי נדרים ז,ה.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): דרגש – מיטה קטנה, השזורה ברצועות עור צפופות, והיו משתמשים בה לשכיבה ולהסיבה, - נזקפת – האבל משאיר אותה כמו שהיא, ואינה נכפית – אינו צריך להפוך אותה, משום שהיא נמוכה ואין הכפייה ניכרת בה. רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: שומט (משליך, מפיל, מוציא. מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) קלבינטרין (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי", בכתב יד רומי ובמקבילה במועד קטן: 'קלמנטרין'. - משענת הגב של הדרגש או הספה או הכיסא (מילה שמקורה ביוונית) ("ריהוט הבית במשנה", עמוד 234)) שלה – שהוא חלק ממנה, ודיו – די (מספיק) לו בשינוי זה, ואינו צריך להפוך אותה, שהרי כבר אינה ראויה להשתמש בה כדרכה, וזה נחשב ככפיית המיטה.
ופוסקים הלכה: רבי יוסה (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כרבי שמעון בן אלעזר – פסק ההלכה הוא כדברי רבי שמעון בן אלעזר, שדי בהשמטת המצעים.
במסכת שמחות יא,י שנו: דרגש (הנכסית) [נזקפת ו]אינה נכפית. רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוריד קלמנטרין שלה, ומניחה כמות שהיא.
בבבלי מועד קטן כז,א, נדרים נו,א-ב וסנהדרין כ,א-ב אמרו: תנו רבנן: דרגש - לא היה כופהו (הופכו), אלא זוקפו (מעמידו על צידו). רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש - מתיר את קרביטיו (הלולאות המחזיקות את המצעים), והוא נופל מאליו.
כי אתא רבין (מארץ ישראל) אמר: שאילתיה לההוא מרבנן ורב תחליפא בר מערבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שמיה, דהוה שכיח בשוקא דגילדאי (בשוק עושי העורות) / דצלאי (בשוק מוכרי העורות), ואמר לי: מאי דרגש? ערסא דצלא (מיטה של עור).
אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
בירושלמי ובמסכת שמחות - דרגש בלשון נקבה. ובבבלי - דרגש בלשון זכר.
בירושלמי ובמסכת שמחות - רבי שמעון בן אלעזר. ובבבלי - רבן שמעון בן גמליאל.
גם בבבלי וגם בירושלמי פסקו אמוראים כרבן / כרבי שמעון בן גמליאל / אלעזר.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יוסי (בכתב יד רומי: 'רבי אסי', ובמקבילה במועד קטן: 'רבי יסא'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מיטה שניקליטיה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שנקליטיה'. - שני לוחות המחוברים למיטה, אחד למראשותיה ואחד למרגלותיה, ששימשו משענות לראש ולרגליים (מקור המילה נקליטין ביוונית: משענות הראש והרגל של המיטה)) עולין ויורדין בה (במקבילה: 'עמה') – אינם קבועים במיטה, שאפשר ליטול אותם ממנה ולתת אותם בה, - שומטן – האבל מוריד את הנקליטים, ודיו – די לו בשינוי זה, ואינו צריך לכפות את המיטה, שהרי כבר אינה ראויה להשתמש בה כדרכה, וזה נחשב ככפיית המיטה.
בבבלי מועד קטן כז,א, נדרים נו,ב וסנהדרין כ,ב אמרו: אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי: מיטה שנקליטיה יוצאים (בולטים מן המיטה ומחוברים בה, ואי אפשר לכפות אותה) - זוקפה (מעמיד אותה על צידה), ודיו.
בירושלמי דיברו במיטה שנקליטיה אינם מחוברים בה, שמוציא את הנקליטים ודיו, ואינו צריך לכפות את המיטה. ואילו בבבלי דיברו במיטה שנקליטיה מחוברים בה, שדי לו בזקיפה, אבל אם נקליטיה אינם מחוברים בה ויכול לכפותה, אין די לו בזקיפה, וצריך לכפות את המיטה.
נוסח הירושלמי פשוט וברור, אבל נוסח הבבלי מעורפל ובלתי מובן. ואולי אפשר לשער ששני המאמרים הם מאמר אחד, ו"יוצאים" שבבבלי פירושו כמו "עולין ויורדין" שבירושלמי, והכוונה שאפשר להוציאם, ואולי היה כתוב "מיטה שנקליטיה יוצאים ונכנסים". ומילת "ונכנסים" נשמטה בהמשך הזמן, ומזה בא כל הסבך במאמר הזה. ואפשר שרק אחרי שנשמטה המילה "ונכנסים", הגיהו בבבלי "זוקפה" במקום "שומטן" שבירושלמי ("עיונים ומחקרים", עמודים 85-86).
אמרו לעיל, שמיטה חייב לכפותה, ודרגש אינו חייב לכפותה.
ושואלים: אי זו היא מיטה ואי זה הוא דרגש?
ומשיבים: אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): כל שמסרגין (קולעים כמעשה רשת) על גופה – אם כורכים על קרשי המיטה את החבלים שאורגים בהם את תחתית המיטה שתי וערב, - זו היא מיטה, וכל שאין מסרגין על גופה – אם אין כורכים על קרשי המיטה את החבלים שאורגים בהם את תחתית המיטה שתי וערב, - זהו דרגש.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על רבי ירמיה): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה כלים טז,א): המיטה והערסה (בכתב יד רומי ובמקבילות, וכן בכתבי היד של המשנה: 'והעריסה'. - מיטה) – שהם כלי עץ, - מקבלים טומאה משישופם בעור הדג – משישפשף את קרשי המיטה והעריסה בעור של דג כדי להחליקם; אבל קודם לכן אינן ראויות לשימוש, לפי שהקרשים מסרטים את גופו של השוכב בהן, ולא נגמרה מלאכתן! ויש לשאול: אם מסרג הוא על גופה – אם מיטה היא זו שהוא מסרג על גופה, כמו שאמר רבי ירמיה, לאי זה דבר הוא שפה? – למה הוא צריך לשפשף אותה? והרי אין קרשי המיטה מסרטים את גופו של השוכב בה, שקרשי המיטה מכוסים בחבלים שמסרגים בהם את המיטה!
ומתרצים (בהצעת פרשנות למשנה על ידי העמדתה במקרה מסוים): אמר רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): תיפתר – תתפרש (המשנה), באילין ערסתא קיסרייתא דאית להן נקבין – ב(מקרה של) אלה המיטות הקיסריות (של העיר קיסריה) שיש להן נקבים (בקרשי המיטה, ומכניסים בנקבים את החבלים שמסרגים בהם את המיטה. מיטה כזו הוא צריך לשפשף אותה, כיוון שאין קרשי המיטה מכוסים בחבלים, ובה המשנה בכלים מדברת).
עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים.
במשנה בנדרים שם נזכרו מיטה ודרגש. המעתיקים שהעתיקו ממועד קטן לנדרים, לא היו צריכים להעתיק אלא את הקטע "אי זו היא מיטה, ואי זה הוא דרגש?...", אלא שהעתיקו עימו גם את הקטעים שלפניו "תני: דרגש... מיטה שנקליטיה..." שאינם שייכים לשם כלל.
בבבלי מועד קטן כז,א, נדרים נו,ב וסנהדרין כ,א-ב אמרו: איזהו מיטה ואיזהו דרגש? - אמר רבי ירמיה: מיטה - מסרגים אותה על גבה (קושרים את הסירוג המחזיק את המצע על גבי קרשי המיטה), דרגש - מסרגים אותו מתוכו / מגופו (קושרים את הסירוג בנקבים שבתוך קרשי המיטה). - מיתיבי: כלי עץ, מאימתי מקבלים טומאה? המיטה והעריסה - משישופם בעור הדג; ואי מיטה מסתרגת על גבה, למה לי שיפת עור הדג? - אלא הא והא מתוכם / מגופם, מיטה - אעולי ואפוקי בבי זייני (מכניסים ומוציאים את הסירוג בנקבים שבקרשי המיטה), דרגש - אעולי ואפוקי באבקתא (מכניסים ומוציאים בלולאות הקשורות לקרשי המיטה).
"מסרגים על גבה" שבבבלי הוא "מסרגים על גופה" שבירושלמי, ו"מסרגים מתוכה / מגופה" שבבבלי הוא "אין מסרגים על גופה" שבירושלמי.
"מיטה - אעולי ואפוקי בבי זיני" שבבבלי הוא "ערסייתא קיסרייתא דאית להן נקבין" שבירושלמי.
יש לפרש את מה שהשיבו בבבלי: "אלא הא והא מתוכם / מגופם..." על פי התשובה המקבילה בירושלמי, שהמשנה בכלים מדברת במיטה שמסרגים אותה מתוכה / מגופה, ואף שגם דרגש מסרגים אותו כך, יש בין מיטה כזו ובין דרגש הבדל אחר ("מיטה - אעולי ואפוקי בבי זיני, דרגש - אעולי ואפוקי באבקתא"), אבל יש מיטה אחרת שמסרגים אותה על גבה, כדברי רבי ירמיה, והיא אינה צריכה שפשוף וגמר מלאכתה משנסתרגה ומקבלת טומאה בלא שפשוף (על פי ר"מ המאירי).
התשובה בבבלי ("אלא הא והא מתוכם / מגופם...") אינה באה לסתור את דברי רבי ירמיה אלא לפרשם. כלומר, מה שאמר רבי ירמיה "מיטה - מסרגים אותה על גבה" אין הכוונה לגמרי על גבה, אלא בניגוד לדרגש שהרצועות קשורות בלולאות שעל המיטה, במיטה הן יוצאות דרך הנקבים בארוכות המיטה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תקעא).
• • •
שואלים: מניין לכפיית המיטה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'המיטות')? – מהו המקור שלמדים ממנו חובת כפיית המיטה באבלות?
ומשיבים: רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר (לאחר אובדן רכושו ובניו של איוב): "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת" (איוב ב,יג) – רעי איוב, שבאו אליו לנחמו, נהגו מנהג אבלים וישבו על הקרקע להצטער בצערו, 'על הארץ' אין כתוב (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כת'', והסדר בדפוס ונציה טעה בפתרון הקיצור: 'כתב') כאן – שאילו היה כתוב "וישבו איתו על הארץ", היה משמע שישבו על הקרקע ממש, אלא "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" - דבר שהוא סמוך לארץ – שישבו על דבר שהוא סמוך לקרקע. מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, שהיו ישינין על גבי מיטות כפופות (צריך לומר: 'כפויות', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) – רעי איוב ישנו על מיטות כפויות, ששינה על מיטה כפויה היא שינה על דבר הסמוך לקרקע. מכאן שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה בשבעת ימי האבלות, ולכן הוא חייב בכפיית המיטה.
לשון הירושלמי קשה, שבאיוב נאמר "וישבו" והם דורשים אותו על שינה. ויש לומר, שעל ידי דילוג סופרים חסר לפנינו מאמר שלם, וכך צריך לומר: "וישבו איתו לארץ" - "על הארץ" אין כתוב כאן, אלא "וישבו איתו לארץ" - דבר שהוא סמוך לארץ. [מיכן שהיו יושבין על מיטות כפויות. "ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה" (שמואל ב יג,לא) - "על הארץ" אין כתוב כאן, אלא "ארצה" - דבר שהוא סמוך לארץ.] מיכן שהיו ישינין על מיטות כפויות. ובתחילה דרשו מ"וישבו לארץ" שבאיוב שיושבים על מיטות כפויות, ואחר כך דרשו מ"וישכב ארצה" שבדוד (באבלו על מיתת בנו אמנון) שישינים על מיטות כפויות ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מהו טעם הדבר שהאבל חייב בכפיית המיטה? -
בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: אמר הקב"ה לאבל: איקונין (תמונה, דמות, צורה (מקור המילה ביוונית)) אחת טובה היה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'היתה') לי בתוך ביתך וגרמתני לכופפה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לכפותה') – האדם המת שהיה בביתו של האבל היה בצלמו ובדמותו של האלוהים, שהרי האלוהים עשה את האדם בצלמו ובדמותו, והאבל בעוונותיו גרם לאלוהים להפוך את צלם דמותו ולהפילו לארץ, שכשמת המת בטלה דמות אלוהים שבו, אף את (אתה) כְּפֵה את מיטתך – לכן גם האבל חייב להפוך את מיטתו ולהניחה לארץ כשמת המת, כיוון שהמיטה קשורה ליצירת האדם, שהמיטה משמשת להזדווגות מינית. לפי לשון זו, כפיית המיטה היא עונש לאבל מידה כנגד מידה.
ומציעים מסורת חלופית עלומת שם: ואית דמפקין לישנא: – ויש שמוציאים את הלשון (אומרים את הדבר בלשון אחרת, מציעים ניסוח אחר של הלשון שאמר בר קפרא): יִכָּפֶה הסרסור (מתווך בין קונה ומוכר. - כן הוא גם במקבילה. ובכתב יד רומי: '(ו)יִכָּפֶה / כְּפֵה הסרסור' (הסוגריים, הניקוד והלוכסן אינם בכתב היד), והוא כפל גרסה בשל חילופי גרסה, שיש שגרסו 'יכפה הסרסור' ויש שגרסו 'כפה הסרסור', ועל פי כתב יד רומי הגיה מגיה במסירה שלפנינו כאן) – כך הוא ניסוח הדברים: איקונין אחת היתה לי... ייכפה הסרסור - לכן גם תיהפך מיטתו של האבל, כיוון שהמיטה היא הסרסור ביצירת האדם, שהמיטה משמשת להזדווגות מינית וכביכול מתווכת בין הקב"ה לאביו ולאימו של האדם. לפי לשון זו, כפיית המיטה היא כביכול עונש למיטה מידה כנגד מידה, שהמיטה היא כסרסור בין הקונה למוכר שנעשה על ידו מיקח והפסיד הקונה באותו מיקח, שהסרסור חייב לשלם את ההפסד.
בבבלי מועד קטן טו,א-ב אמרו: אבל חייב בכפיית המיטה, דתני בר קפרא: דמות דיוקני נתתי בכם (בבני אדם, שנבראו בצלם אלוהים), ובעוונותיכם הפכתיה (שמת אותו אדם ובטלה דמות אלוהים שבו) - יהפכו הכל מיטותיכם עליה.
גם בירושלמי וגם בבבלי אמר בר קפרא אותו טעם.
בבבלי נוסף פירוש למילה היוונית 'איקונין', והצירוף שבא בבבלי במקום 'איקונין' הוא 'דמות דיוקני'. בבבל, שלא היתה תחת השפעתה של התרבות היוונית, זקקה המילה היוונית תרגום עברי: דמות=איקונין, שהפכה אחר כך 'דמות דיוקני'.
הביטוי "כפה איקונין" לקוח ממנהג היוונים והרומיים, שהיו מעמידים להם איקונות של מלכיהם, וכשמתו מלכיהם או כשמרדו בהם היו הופכים איקונותיהם ומעמידים אחרים תחתיהם ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מהו טעם הדבר שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה? -
ומביאים מחלוקת אמוראים: רבי יונה ורבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תרויהון (צריך לומר: 'תריהון', כמו במקבילה) – שניהם אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) - חד אמר: – (חכם) אחד אומר (בשם רבי שמעון בן לקיש): מפני מה הוא (האבל) ישן במיטה (בכתב יד רומי: 'על גבי מיטה', ובמקבילה: 'על מיטה') כפויה? (בכתב יד רומי ובמקבילה וברש"ס נוסף 'כדי') שיהא נוער (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ניעור') בלילה ונזכר שהוא אבל – כדי שאם יתעורר בלילה משנתו, יראה שהוא שוכב על מיטה כפויה וייזכר שהוא אבל, שאין לאבל להסיח דעתו מן האבלות בלילה כשאינו ישן (אבל רשאי הוא לישון ולהסיח דעתו מן האבלות בלילה); וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר (בשם רבי שמעון בן לקיש): מתוך שהוא ישן על (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'על גבי') מיטה כפויה, הוא נוער (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ניעור') בלילה ונזכר שהוא אבל – מפני שהוא ישן שלא כדרכו, אינו יכול לישון והוא מתעורר בלילה משנתו ונזכר שהוא אבל, שאין לאבל לישון ולהסיח דעתו מן האבלות בלילה.
עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן.
• • •
כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי מועד קטן ג,ה.
בסוגיה הזו ממשיכים לדבר בפטור של אונן ממצוות.
מביאים ברייתא (בעניין דברים שאסרו על האונן לפני הקבורה): אָבֵל, כל זמן (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) שמתו מוטל לפניו – שהמת מונח בביתו ועדיין לא קברוהו, שהוא אונן, - אוכל אצל (בכתב יד רומי: 'בבית') חבירו – צריך לאכול בבית חבירו, ואסור לו לאכול בביתו (אסור לאונן לאכול בפני המת, לפי שהוא כלועג למת אם אוכל בפניו, כיוון שהמת אינו יכול לאכול, והכתוב אומר: "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ" (משלי יז,ה) - הלועג לעני הוא מבזה את יוצרו, את ה'), ואם אין לו חבר – שיאכל אצלו, - אוכל בבית אחר – צריך לאכול בבית אחר שיש לו, ואסור לו לאכול בביתו שהמת מונח בו, ואם אין לו בית אחר – שיאכל בו, אלא ביתו שהמת מונח בו, - עושה מחיצה ואוכל – צריך לאכול כשמחיצה מבדילה בינו ובין המת, ואם אינו יכול לעשות מחיצה – בינו ובין המת, - הופך (מפנה) את פניו לכותל ואוכל – צריך לאכול כשפניו אל הכותל, ואסור לו לאכול כשפניו אל המת. ולא מיסב (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'ואוכל') – בכל מקום שהאונן (אף שאין המת מונח בביתו) אוכל, אסור לו לאכול כשהוא מיסב (יושב כשהוא מוטה ונשען קצת על צידו), אלא צריך לאכול כשאינו מיסב, ולא אוכל כל צורכו – אסור לו לאכול כל צורכו, אלא אוכל רק מה שצריך להשקיט רעבונו, ולא שותה כל צורכו – אסור לו לשתות כל צורכו, אלא שותה רק מה שצריך להשקיט צמאונו, ולא אוכל בשר ולא שותה יין – אסור לו לאכול בשר ולשתות יין. ואין מזמנין עליו – אין מצרפים את האונן לברכת המזון בחבורה, הואיל והאונן אינו מותר לאכול בחבורה אלא בינו לבין עצמו, והוא מברך ברכת המזון לעצמו, ואם בירך – ברכת הזימון, - אין עונין אחריו "אמן" (המילה 'אמן' כאן ולהלן היא אשגרה ("פירושים וחידושים בירושלמי")) – אחרים השומעים את ברכת הזימון שבירך אינם עונים אחריו, שאין האונן מברך ברכת הזימון לאחרים, ואחרים שבירכו – ברכת הזימון, - אינו עונה אחריהן "אמן" – אונן השומע את ברכת הזימון שבירכו אינו עונה אחריהם, שאין אחרים מברכים ברכת הזימון לאונן (בברכת הזימון המזמן אומר לחבריו "נברך..." והם עונים אחריו "ברוך..."). הדא דתימר (הצורה הנכונה: 'דתמר', כלומר, דת מר, דאת אמר. והצורה 'דתימר' היא מן השיבושים שנשתגרו בירושלמי. בכתב יד רומי ובמקבילה: 'במה דברים אמורים', והם ביטויים נרדפים. במסירה שלפנינו הוחלף הביטוי התנאי המקורי 'במה דברים אמורים' בביטוי האמוראי השגור 'הדא דתימר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר שאסור לאונן לאכול ולשתות כדרכו ואינו מצטרף לזימון), - בחול – שמת לו מת בחול (ימים שאינם שבת ולא חג), שבחול הוא צריך לנהוג באנינות; אבל בשבת – שמת לו מת בשבת, - מיסב ואוכל – מותר לאונן לאכול כשהוא מיסב, ואוכל בשר ושותה יין – מותר לו לאכול בשר ולשתות יין, ואוכל כל צורכו ושותה כל צורכו – מותר לו לאכול ולשתות כל צורכו, ומזמנין עליו – מצרפים את האונן לזימון, ואם בירך – ברכת הזימון, - עונין אחריו "אמן" – אחרים השומעים את ברכת הזימון שבירך עונים אחריו, ואחרים שבירכו – ברכת הזימון, - עונה אחריהן "אמן" – אונן השומע את ברכת הזימון שבירכו עונה אחריהם; שבשבת מותר לאונן לאכול ולשתות כדרכו והוא מותר לאכול בחבורה, משום כבוד השבת, וכיוון שהוא מותר לאכול בחבורה, הוא מצטרף לזימון.
אמר רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): הואיל והתרת(י) (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'והתרתה') לו את כל אלו – כיוון שהותר לאונן בשבת לאכול ולשתות כדרכו, חייבהו בשאר כל המצות (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מצותיה') של התורה! – צריך לחייב את האונן בשבת בשאר המצוות! אם חיי שעה (החיים הגשמיים והגופניים החולפים מהר והנאתם קיימת רק להווה) התרת לו – אם הותר לאונן מזון שאינו אלא חיי שעה, שבשבת מותר לו לאכול ולשתות כדרכו, האם חיי עולם (החיים הרוחניים שחשיבותם נשמרת וקיימת לדורות) לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שצריך לחייב את האונן במצוות שהם חיי עולם! - תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל נחלקו האם אונן חייב במצוות בשבת. לפי תנא קמא, אין בין שבת לימות החול אלא שבימות החול אונן אסור לאכול ולשתות כדרכו ואינו מצטרף לזימון ובשבת מותר לאכול ולשתות כדרכו והוא מצטרף לזימון, אולם בשבת הוא פטור מהמצוות כמו בימות החול. ולפי רבן שמעון בן גמליאל, הדין נותן שבשבת הוא חייב בכל המצוות.
ופוסקים הלכה: (בכתב יד רומי נוסף 'רבי חייא בר בא') רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כרבן שמעון בן גמליאל – פסק ההלכה הוא כדברי רבן שמעון בן גמליאל, שבשבת אונן חייב בכל המצוות.
דברי הברייתא שאסור לאונן לאכול בפני המת הם במי שמתו מוטל לפניו, כמפורש בתחילת המשפט המדבר בעניין הזה. דברי הברייתא שאונן אסור לאכול ולשתות כדרכו ואינו מצטרף לזימון הם אף במי שמתו מוטל עליו (על חילוף הלשונות "לפניו" ו"עליו" עיין למעלה ב"פירושים וחידושים בירושלמי").
אף על פי שאונן פטור מכל המצוות, הוא חייב בברכת המזון, שכבר אמרו למעלה שהוא פטור משום כבוד המת או משום שאין לו מי שיישא משואו, ויש בדברים אלו טעם לפטור אותו ממצוות שיש בהן מעשה כתקיעת שופר ונטילת לולב וכדומה, אבל אין בהם טעם לפטור אותו מברכת המזון שאין בה מעשה, ואדם מברך ברכה זו בינו לבין עצמו בשעה קטנה מבלי טורח. ומה שאמרו שאונן פטור מקריאת "שמע" ומתפילה, ואף שאין בהן מעשה, הוא משום שצריכות כוונה, ובברכת המזון יוצא גם אם לא כיוון, ולכן הוא חייב בה, ורק אינו מצטרף לזימון ("פירושים וחידושים בירושלמי").
נראה לומר שיש לפנינו בברייתא זו שבירושלמי לשונות כפולות. יש שגרסו בלשון קצרה: "ואין מזמנים עליו", כלומר, שאין מצטרף לזימון, שכולל שני דברים, שאין מברך ברכת הזימון לאחרים ואין מברכים לו, ויש שגרסו לשון ארוכה: "אם בירך - אין עונים אחריו, ואחרים שבירכו - אינו עונה אחריהם" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
במסכת שמחות י,ג שנו: אוכל אצל חבירו, ואם אין לו חבר - אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר - עושה לו מחיצה ואוכל, ואם אינו יכול לעשות לו מחיצה - הופך פניו כלפי הכותל ואוכל. ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל כל צורכו, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואין מזמנים עליו (אין מצרפים אותו לזימון), ואין אומרים לו: "ברך!" (אינו מברך ברכת הזימון לאחרים). במה דברים אמורים? בחול; אבל בשבת - אוכל כל צרכו, ואוכל בשר ושותה יין, ומזמנים עליו. - רבן גמליאל אומר: אבל בשבת כאילו אינו אבל.
לתנא קמא, אף שמזמנים עליו בשבת, אין אומרים לו ברך, ונחלק עליו רבן גמליאל ואומר, שכשם שמצרפים את האונן לזימון, כך אומרים לו ברך ("פירושים וחידושים בירושלמי").
דברי תנא קמא בירושלמי הם דבריו במסכת שמחות. דברי רבן גמליאל (או רבן שמעון בן גמליאל) שונים הם בשני מקורות אלה. קשה הוא מאמרו של רבן גמליאל לפי הנוסח שבמסכת שמחות: "אבל בשבת כאילו אינו אבל", שאין טעם למה השתמש כאן בלשון "אבל" ולא ב"אונן", והלא לא נחלקו תנא קמא ורבן גמליאל באבל כלל אלא באונן, והיה לו לומר: "אונן בשבת כאילו אינו אונן". יש לשער שבמסכת שמחות חסרים דברי רבן גמליאל באונן שנמצאו לפנינו בין בבבלי בין בירושלמי, ולא נשנו בו אלא דבריו באבל, ועיקר הנוסח במסכת שמחות הוא: "[רבן גמליאל אומר: הואיל והתרת לו וכו'. וכן היה] רבן גמליאל אומר: אבל בשבת כאילו אינו אבל". והסופרים דילגו מן "רבן גמליאל אומר" עד "רבן גמליאל אומר", ועל ידי דילוג זה חסר לפנינו המאמר הראשון של רבן גמליאל שעיקר מקומו כאן ולא נשנה אלא המאמר השני שלו ששבת דוחה אבלותו של אבל, שלא נזכר כאן אלא אגב המאמר הראשון שלו ששבת דוחה אנינותו של אונן. ובירושלמי חסר המאמר השני, שסוגיה זו נאמרה בהלכות אונן ולא הביאו מהברייתא שבמסכת שמחות אלא מה שנצרך לעניין אונן והשמיטו מה שעניינו הלכות אבל ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי מועד קטן כג,ב וברכות יז,ב-יח,א אמרו: מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר - אוכל בבית חברו, ואם אין בית לחברו - עושה מחיצה, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו (מן המת) ואוכל. ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך (ברכה שלפני המזון / ברכת המזון / לאחרים), ואינו מזמן, ואין מברכים עליו (עבורו), ואין מזמנים עליו (אין מצרפים אותו למניין המזמנים), ופטור מקריאת "שמע", ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה. ובשבת - מיסב ואוכל, ואוכל בשר, ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכים עליו, ומזמנים עליו, וחייב בקריאת "שמע" ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה. - רבן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב (בשבת) באלו - נתחייב בכולן.
מאי בינייהו? - אמר רבי יוחנן: תשמיש המיטה איכא בינייהו (שלדעת רבן גמליאל, כיוון שבשבת נתחייב בכל המצוות, חייב גם במצוות עונה עם אשתו בשבת).
לפי הבבלי, בין לתנא קמא ובין לרבן גמליאל, בשבת אונן חייב בכל המצוות, ואין ביניהם אלא מצוות עונה (חובת האישות של הבעל בזמנה) בשבת. ואילו לפי הירושלמי, לתנא קמא בשבת אונן פטור מהמצוות, ולרבן גמליאל בשבת אונן חייב בכל המצוות.
כשאמר רבי יוחנן, שרבן גמליאל ותנא קמא נחלקו בדבר שבצנעה האם נוהג בשבת או לא, כיוון למאמר השני של רבן גמליאל: "אבל בשבת כאילו אינו אבל", שבו הדגיש בניגוד לדעת תנא קמא, שאין שום אבלות בשבת ואפילו לא דבר שבצנעה. אולם אמוראי בבל שלא קיבלו ברייתא זו כולה ולא שנו בה את המאמר השני של רבן גמליאל, הוכרחו לומר שרבי יוחנן בא לפרש מחלוקת תנא קמא ורבן גמליאל באונן ("פירושים וחידושים בירושלמי").
הנוסח הבבלי של ברייתא זו שונה מהנוסח בירושלמי ובמסכת שמחות לא רק בסגנון אלא גם בעיקרי הלכות. בבבלי נאמר במפורש בדברי תנא קמא: "וחייב (בשבת) בכל מצוות האמורות בתורה", מה שלא נזכר לא במסכת שמחות ולא בירושלמי, ולא עוד אלא שלפי הירושלמי, לתנא קמא הוא פטור מכל המצוות. בבבלי שנו דברי רבן גמליאל בסגנון כזה: "מתוך שנתחייב באלו - נתחייב בכולן", ונראה שכיוון שלפי הבבלי גם תנא קמא מודה שבשבת חייב במצוות, הוכרחו לשנות בדברי רבן גמליאל "שנתחייב", שהניגוד הוא בין כל המצוות למצוות עונה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בנוסח הבבלי לא נזכר ש"אינו אוכל כל צורכו", שאפשר שכללוהו ב"אינו מיסב", שכל סעודה חשובה שלהם היתה בהיסב. אשר ללשון שבבבלי: "ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכים עליו ואין מזמנים עליו", הראשונים העירו על ההתאמה שבין הבבלי והירושלמי, שבמקום "ואינו מברך ואין מברכים עליו" שבבבלי נאמר בירושלמי: "ואם בירך - אין עונים אחריו אמן, ואחרים שבירכו - אינו עונה אחריהם אמן". ואולם כבר אמרנו לעיל שצריך למחוק "אמן", ו"אין עונים אחריו" ו"אינו עונה אחריהם" מתאים ל"אין מזמנים עליו", אלא שלשונות כפולות הן. ולא רחוק כלל לומר שבבבלי הורכבו שתי ברייתות לאחת, שיש ששנו "ואינו מברך ואינו מזמן", ש"מברך" הוא מברך בזימון, ו"מזמן" הוא מצטרף לזימון, ויש ששנו "ואינו מברך ואין מזמנים עליו", ואין בין "מזמן" ל"מזמנים עליו" ולא כלום. וכשנשנו שתי לשונות אלו כאחת, הוסיפו "ואין מברכים עליו" כדי להקביל זה ל"ואינו מברך" כמו ש"ואין מזמנים עליו" מקביל ל"ואינו מזמן", והוצרכו לפרש ש"מברך" וכן "מברכים" משמעו ברכת "המוציא" או ברכת הנהנין אחרת או ברכת המזון. ולפי זה, הבבלי חולק על מסכת שמחות, שלפי מה שאמרנו לעיל, דעת ברייתא זו היא שאונן, אף שהוא פטור מהמצוות המעשיות, חייב בברכת המזון וכן בכל הברכות אלא שאינו מצטרף לזימון, ולדעת הבבלי הוא פטור מכל הברכות. ודעת הירושלמי לפי גרסת הספרים היא כדעת הבבלי, אבל לפי פירושנו הוא מסכים לדעת מסכת שמחות ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בנוסח הברייתא בבבלי, המשפט "וחייב בקריאת "שמע"..." אשגרת לשון הוא, ומשום שבסוף הברייתא נשנו בחיוב כל הדברים שנאמרו בראשה לשלילה, הוסיפו הגרסנים "וחייב בקריאת "שמע"...", בניגוד למה שנאמר בחול "ופטור מקריאת "שמע"...". ועל ידי הוספה זו נתרבו המחלוקות בין הבבלי והירושלמי, והוכרחו לומר "תשמיש המיטה איכא בינייהו", שאם לא כן במה נחלקו רבן גמליאל וחכמים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מבחינת הלשון שבברייתא, לפי נוסח הבבלי, קשה לראות הבדל בין תנא קמא ורבן גמליאל, שכן תנא קמא מחייב אותו בקריאת "שמע" ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה, ורבן גמליאל מחייב אותו ב"אלו" וב"כולן". נראה שלפני רבי יוחנן הנוסח ברבן גמליאל היה כמו שהוא במסכת שמחות: "רבן גמליאל אומר: אבל בשבת כאילו אינו אבל", ואילו לתנא קמא אבל הוא אלא שחייב במצוות האמורות בתורה (ובדרבנן). ונפקא מינה בתשמיש המיטה והדומה לו, לתנא קמא אסור ולרבן גמליאל מותר.
אך כיצד התעורר הנוסח של הבבלי? נראה שבמקור היו שתי גרסאות או שתי מחלוקות: באחת היה כמו שאמרו בירושלמי; ובאחת היה כמו שאמרו בבבלי בתנא קמא: "וחייב בקריאת "שמע" ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה", עם דברי רבן גמליאל שבמסכת שמחות: "אבל בשבת כאילו אינו אבל". ובבבלי נתחלפו סופי הברייתות, ובמקום הנוסח של רבן גמליאל שבמסכת שמחות הביאו את הנוסח שבירושלמי בשינוי המילים "הואיל והיתרת לו את כל אלו..." ל"מתוך שנתחייב באלו...". ובמסכת שמחות נתחלפו סופי הברייתות להיפך מן הבבלי ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים תקסד-תקסה).
ומביאים ברייתא: נמסר לרבים – לאחר שמסר האונן את המת לציבור (אנשי העיר), כדי שיתעסקו בקבורת המת, - אוכל בשר ושותה יין – מותר לאונן לאכול ולשתות כדרכו, שמאותה שעה שנמסר המת לרבים, אין מוטל עוד על האונן להתעסק בקבורתו. נמסר לכַּתָּפִים (סבלים, נושאי משא על כתף) – לאחר שמסר האונן את המת לסבלים, כדי שיתעסקו בהוצאת המת מביתו וימסרו אותו לרבים שיתעסקו בקבורתו, - כמי שנמסר לרבים – הדין כשנמסר לכתפים הוא כמו הדין כשנמסר לרבים, ומותר לאונן לאכול ולשתות כדרכו (הכתפים היו בעלי מלאכה פרטיים).
עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן.
כל צורכי המת היו נעשים על ידי הקרובים עצמם, ולכן לא התירו להם לעסוק במצוות אחרות. לאחר שהקרובים עשו את כל צורכי המת, היו מוציאים אותו לרחוב העיר או למקום אחר המיועד לכך לסופדו ולבכות עליו, ושם נתקבצו כל אנשי העיר לגמול חסד עם החיים ועם המתים, והקרובים מסרו להם את המת, ואנשי העיר היו נושאים אותו משם לבית הקברות. לא קרובי המת בעצמם הוציאו את המת מביתו למקום הרבים, אלא שנעשה על ידי כתפים הרגילים לשאת משא ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
כיוון שהסוגיה הקודמת סיימה באכילת בשר ושתיית יין לאונן, מדברים בסוגיה הזו באכילת בשר ושתיית יין לאבילים בימי האבילות.
מספרים: כד דמך – כשמת רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), קביל – קיבל (אירח בימי האבילות) רבי חייא בר ווה (רבי חייא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אבילוי – את אביליו (את קרובי המת), ואייכלון בשר (מילה זו נכתבה על ידי מגיה במסירה שלפנינו על הגרד. אולי היה כתוב כאן 'קופד') ואשקיתון חמר – והאכיל אותם (את האבילים) בשר והשקה אותם יין (כדי להפיג קצת את הצער שבלב האבילים).
כד דמך – כשמת רבי חייא בר אבא, קביל – קיבל (אירח) רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אבילוי – את אביליו, ואייכלון בשר ואשקיתון חמר – והאכיל אותם (את האבילים) בשר והשקה אותם יין.
כד דמך – כשמת רבי שמואל בר רב יצחק, קביל – קיבל (אירח) רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אבילוי – את אביליו, ואייכלון טלופחין – והאכיל אותם (את האבילים) עדשים (סוג קטנית, ולא האכילם בשר).
ומסבירים: מימר כמה דהוא מנהגא – לומר (בא ללמדנו) כמו שהוא המנהג (מאכילים את האבלים כמו המנהג שנהגו באותו מקום, שיש מקום שנהגו להעלות לבית האבל בשר ויין ויש מקום שנהגו להעלות עדשים).
במסכת שמחות יד,יג שנו: הכל מעלים לבית האבל - גלוסקאות, בשר, ודגים, ובחבר עיר - קטניות ודגים. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: במקום שנהגו אפילו מעשה קדירה.
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'תולדות' סימן ג נאמר: מקדם היו מכניסים אל האבל עדשים ולבית המשתה עדשים.
לפי דברי מדרש תנחומא, נהגו בארץ ישראל לאכול עדשים בבית האבל ובבית המשתה (חתונה). שורש מנהג זה הוא במה שחשבו הקדמונים, שאכילת עדשים מביאה לבדיחות דעת, ולכן אכלו עדשים לא רק בבית המשתה אלא גם בבית האבל להפיג קצת את התוגה שבלב האבילים, ומטעם זה עצמו יש שנהגו לאכול בשר ולשתות יין ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומספרים עוד: רבי זעירא מידמך – כשהוא מת, פקיד (בכתב יד רומי: 'פקד') ומר: – ציווה (את קרוביו) ואמר: לא תקבלון עלי יומא הן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'יומהין' במילה אחת) אבלא למחר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ולמחר') מרזחייא – לא תקבלו (על עצמכם לעשות) עליי (על מותי) היום (ביום מותי) אֵבֶל ולמחר (בימי האבילות) מרזחים (משתאות, הילולות. כלומר, אל תעשו בימי האבילות סעודות אבילים העלולות להגיע לשכרות ולהוללות).
בבבלי כתובות סט,ב אמרו: מאי מרזיחא? אָבֵל, דכתיב: "אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד" (ירמיהו טז,ה).
'בית מרזח' במקרא הוא מקום שעורכים בו סעודות לאבילים. המילה 'מרזח' מצויה במקרא בשני פסוקים: ירמיהו טז,ה ועמוס ו,ז. הכוונה במילה 'מרזח' למשתה, אם של שמחה ואם של אבל. מילה זו מצויה גם בלשונות שמיות, ומשמעה משתה, וכן הילולה ומשתה לכבוד המת.
במדרש שמואל כג,ח ובקוהלת רבה ז [א] ד נאמר: "וימת שמואל" (שמואל א כה,א), "ואיש במעון ומעשהו בכרמל" (שם כה,ב) - הכל סופדים וטופחים על מיתתו של הצדיק, והרשע הזה (נבל) עושה לו מרזחים (משתאות, הילולות).
דברי המדרשים המגנים את מי שעושה מרזחים בעת אבל הם כדברי רבי זעירא בירושלמי כאן.
ומספרים עוד: רבי יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי (הוה) [חייא (הסופר במסירה שלפנינו טעה בהעתקה. תוקן על פי כתב יד רומי)] כָּתוֹבָה – הסופר, מטתיה אונס – הגיעו אונס (קרה לו אסון של מות קרוב). ועלון לגביה – ונכנסו אצלו רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) ורבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), והוה חמר (בכתב יד רומי: 'חמריה') טב ואישתון (בכתב יד רומי: 'ושתין') סגין וגחכין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'וגחכון') – והיה יין (יינו של האבל) טוב ושתו הרבה וצחקו. למחר אתון בעיין מיעול גביה – למחר באו (רבי מנא ורבי יודן) רוצים להיכנס אצלו. אמר לון: – אמר להם: רבנין – החכמים, אכן (בכתב יד רומי וברש"ס: 'הכן / הכין') בר נש עביד לחבריה?! – כך אדם עושה לחבירו (כשבא לנחמו)?! לא הוינן חסרין אתמל אלא מיקום ומירקוד – לא היינו חסרים אתמול אלא לקום ולרקוד.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): עשרה כוסות – של יין, שותין בבית האבל – בסעודות שהיו עושים בשבעת ימי האבילות לאבל ולמנחמים שבאו לנחם אותו ואוכלים עימו: שנים לפני המזון (האוכל) – שני כוסות מהם שותים קודם האכילה, וחמשה בתוך המזון – חמישה כוסות מהם שותים בתוך האכילה, ושלשה לאחר המזון – שלושה כוסות מהם שותים לאחר האכילה. אלו (בכתב יד רומי נוסף 'הם') שלשה שלאחר המזון: אחד לברכת המזון – ברכת הזימון לברכת המזון שכללה את ברכת האבילים הראשונה, ואחד לגמילות חסדים – ברכה רביעית שבברכת המזון לאבילים שכללה גמילות חסדים, ואחד לתנחומי אבילים – ברכה שלישית שבברכת המזון לאבילים שכללה תנחומי אבילים, ושותים כוס לאחר כל אחת מהברכות האלו, שתיקנו כוס לכל ברכה משלוש ברכות האבילים שהיו כלולות בברכת המזון (הסדר הנכון הוא כמו במסכת שמחות: אחד לברכת המזון, ואחד לתנחומי אבילים, ואחד לגמילות חסדים. בארץ ישראל קראו לברכת הזימון (ההזמנה לברך) בשם ברכת המזון, מפני שבארץ ישראל אמרו בברכת הזימון: "נברך על המזון שאכלנו" ("תוספתא כפשוטה", זרעים, עמוד 51, הערה 64)). וכשמת רבן שמעון בן גמליאל (צריך לומר: 'וכשמת רבן גמליאל', כמו להלן), הוסיפו עליהן עוד שלשה כוסות: אחד לחזן הכנסת (שמש, משגיח בבית הכנסת), ואחד לראש הכנסת – לכבודם, שהם מתעסקים בלוויית המת ובקבורתו, ואחד לרבן (בכתב יד רומי נוסף 'שמעון בן') גמליאל (כמו שהוא במסירה שלפנינו, כן הוא במסכת שמחות ובבבלי) – לכבודו ולזכרו של רבן גמליאל (כמבואר בבבלי, ראה להלן). וכיון שראו בית דין שהיו (בכתב יד רומי: 'שהם') משתכרין והולכין – כיוון ששתו כוסות רבים כל כך, גזרו (הטילו איסור, אסרו) עליהן – על הכוסות שהוסיפו, והחזירום למקומן – שלא ישתו יותר מעשרה כוסות, כמו שתיקנו בתחילה.
רבי זעירא חשש שסעודות אבילים עלולות להגיע לשכרות ולהוללות, כפי שאירע אצל רבי יצחק בריה דרבי חייא כתובה, וכפי שאירע כשהוסיפו על הכוסות שהיו שותים בבית האבל.
במסכת שמחות יד,יד שנו: עשרה כוסות שותים בבית האבל, שניים לפני המזון, וחמישה בתוך המזון, ושלושה לאחר המזון, אחד לברכת אבלים (צריך לומר כמו בירושלמי: לברכת המזון), ואחד לתנחומי אבלים, ואחד לגמילות חסדים. חזרו והוסיפו עוד שלושה, אחד לראש הכנסת, ואחד לחזן הכנסת, ואחד לרבן גמליאל. וכשראו חכמים ובית דין שמשתכרים ויוצאים, גזרו עליהם והחזירום למקומם.
נוסח הברייתא במסכת שמחות מתאים לנוסח שבירושלמי ולא לנוסח שבבבלי.
בבבלי כתובות ח,ב אמרו: אמר עולא, ואמרי לה במתניתא תנא: עשרה כוסות (של יין) תיקנו חכמים (לשתות) בבית האבל: שלושה קודם אכילה - כדי לפתוח את בני מעיו (שיהיה לאבל תיאבון לאכול), שלושה בתוך אכילה - כדי לשרות אכילה שבמעיו (כדי שהאוכל יתעכל היטב), וארבעה לאחר אכילה - אחד כנגד (לעומת, בהקבלה ל-) ברכת "הזן" (שבברכת המזון), ואחד כנגד ברכת הארץ, ואחד כנגד ברכת "בונה ירושלים", ואחד כנגד ברכת "הטוב והמטיב" (ושותים את ארבעת הכוסות לאחר ברכת המזון). הוסיפו עליהם עוד ארבעה כוסות: אחד כנגד (כלפי, ביחס אל) חזני העיר (שמשי העיר, שמתעסקים בלוויית המת ובשאר צורכי ציבור), ואחד כנגד פרנסי העיר (שמסייעים בקבורת עניים ובתקנתם), ואחד כנגד בית המקדש (כזיכרון לבית המקדש שנחרב), ואחד כנגד רבן גמליאל. התחילו שותים ומשתכרים (כיוון ששתו כוסות רבים כל כך). החזירו הדבר ליושנה (שלא ישתו יותר מעשרה כוסות).
מאי רבן גמליאל (שהזכירו אותו לטוב בבית האבל)? - דתניא: בראשונה היתה הוצאת המת (לקבורה) קשה לקרוביו יותר ממיתתו (בשל הוצאות הקבורה המרובות), עד שהיו מניחים אותו ובורחים, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות (זלזול) בעצמו, והוציאוהו בכלי פשתן (ולא בבגדים מפוארים), ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן (ומשום כך הזכירו אותו לשבח).
לפי הבבלי שתו קודם אכילה שלושה כוסות ולא שניים כמו שנאמר בירושלמי ובמסכת שמחות, ואולם מהתוספתא ברכות ד,ח מוכח שהיה מנהגם של בני ארץ ישראל לשתות שני כוסות קודם סעודה (אחת לפני הסעודה, ואחת בתוך הסעודה לפני התחלת האכילה). וקרוב הדבר שבבבל שהקפידו על זוגות שינו מנהג ארץ ישראל והנהיגו שלושה כוסות קודם סעודה. ולאחר שהוסיפו כוס אחד לפני אכילה הוכרחו לגרוע ממניין הכוסות שבתוך אכילה, כדי שלא להוסיף על מניין עשרה שקבעו חכמים, ואולם גרעו שניים, שאם לא כן נמצאו כוסות שבתוך האכילה זוגות, והעמידו אותם על שלושה במקום חמישה שנהגו בהם בארץ ישראל. ועל ידי השינויים האלה שהנהיגו בבבל במניין הכוסות שקודם אכילה ושבתוך אכילה, הוצרכו להוסיף כוס אחד לאחר הסעודה, שלא לפחות ממניין הכוסות שקבעו חכמים, ולכן אמרו בבבלי ששותה ארבעה כוסות לאחר אכילה, ובהן לא חששו לזוגות, שכבר אמרו (בבלי פסחים קט,ב) כוס של ברכה אין מצטרף לרעה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
המושג חזן העיר מתחלף במקורות עם חזן הכנסת, ופרנסי העיר עם ראשי הכנסת.
בתוספתא ברכות ג,כד שנו: מקום שנהגו לומר ברכת אבילים שלוש, כולל את הראשונה ב'תחיית המתים' (כשמברך ברכת המזון כולל את ברכת האבילים הראשונה בברכת הזימון, שמזכיר בה תחיית המתים. ברכת הזימון לאבלים פתחה: "נברך מנחם אבלים על המזון שאכלנו...") וחותם בה "מחיה המתים" ("ברוך אתה ה' מחיה המתים"), שנייה ב'תנחומי אבילים' (ברכה שלישית שבברכת המזון לאבילים פותחת: "נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים עירך...") וחותם בה "מנחם עמו בעירו / ועירו", שלישית ב'גמילות חסדים' (ברכה רביעית שבברכת המזון לאבילים כוללת אזכרה של גומלי חסדים עם האבל) ואינו חותם (משום שאין לברכה זו חתימה).
ברכת האבילים נאמרה בבית האבל בברכת המזון שלאחר הסעודות שנערכו בשבעת ימי האבילות. לפי התוספתא, ברכת הזימון לברכת המזון נסתיימה בברכת תחיית המתים, שתי הברכות הראשונות של ברכת המזון לא הוסיפו בהן דבר, בברכה השלישית (שפתחה בנוסח ארץ ישראל ב"נחם") הוסיפו תנחומים לאבילים, ובברכה הרביעית (ברכת "הטוב והמטיב") הזכירו את גמילות החסדים של מנחמי האבילים.
רוב המקורות שמזכירים את ברכת האבילים עוסקים בברכת האבילים בבית האבל או בבית הכנסת. מקורות בודדים מזכירים את ברכת האבלים ברחבה של העיר לאחר הקבורה.
פירושו של בעל "תוספתא כפשוטה" לתוספתא בברכות אינו מפרש את התוספתא כפשוטה. הקושי העיקרי הוא בניסוחה של התוספתא. לפי פירוש זה המונחים "ראשונה", "שנייה" ו"שלישית" מתייחסים לשלוש ברכות האבילים שנזכרו בתוספתא לפני כן, ואילו המונחים "תחיית המתים", "תנחומי אבלים" ו"גמילות חסדים" הם כינויי שלוש מברכות המזון לאבילים. מלשון התוספתא, על פי פירוש זה, נראה שהיא באה לבאר כיצד יש לשלב את ברכות האבילים בברכת המזון. לא היה לתוספתא לנקוט אלא את כינויי הברכות הרגילים של ברכת המזון, שלתוכן יש לשלב את הברכות לאבלים ולחתום בהתאם. כך היה לתוספתא לומר: "כולל את הראשונה בברכת הזימון (או "המזון") וחותם בה 'מחיה המתים', שנייה בברכת ירושלים וחותם בה 'מנחם עמו בעירו', שלישית ב'הטוב והמטיב' ולא היה חותם". אלא שלא כך נאמר, וכל נושא ברכת המזון לא נרמז כלל בתוספתא ("ברכת חתנים וברכת אבלים", "כנישתא" ג, עמוד קסח).
אפשר שהנוסח של התוספתא שלפנינו משובש, והיה נוסח מקורי שהיה תואם לפירושו של בעל "תוספתא כפשוטה". הנוסח המקורי היה: "כולל את הראשונה בברכת המזון וחותם בה 'מחיה המתים', שנייה בבניין ירושלים וחותם בה 'מנחם עמו בעירו', שלישית ב'הטוב והמטיב' ואינו חותם". שני שלבים של שינויים היו לנוסח המקורי הזה. בשלב הראשון נוספו כינויי ברכות האבילים: "כולל את הראשונה 'תחיית המתים' בברכת המזון... שנייה 'תנחומי אבילים' בבניין ירושלים... שלישית 'גמילות חסדים' ב'הטוב והמטיב'..." (ואולי נוספו כינויי ברכות האבילים שלא במקום הראוי: "כולל את הראשונה בברכת המזון 'תחיית המתים'... שנייה בבניין ירושלים 'תנחומי אבילים'... שלישית ב'הטוב והמטיב' 'גמילות חסדים'..."). בשלב השני קוצר הנוסח המסורבל שנוצר תוך השמטה בטעות של כינויי שלוש מברכות המזון ונוצר הנוסח שלפנינו: "כולל את הראשונה ב'תחיית המתים'... שנייה ב'תנחומי אבילים'... שלישית ב'גמילות חסדים'...".
ראש הכנסת וחזן הכנסת
ראש הכנסת עמד בראשו של בית הכנסת. הוא דאג לסדרים הדתיים והכספיים של בית הכנסת. ליד ראש הכנסת שירת החזן. החזן ניהל את העבודה והסדיר את הקריאה ואת התפילה. הוא הכין את ספר התורה לקריאה והזמין את הקוראים לקרוא בתורה. הוא פנה לאחד המתפללים לעבור לפני התיבה ולשמש שליח ציבור בתפילה. הוא הקריא לכוהנים את ברכת הכוהנים מילה במילה. בכנסים שבתענית ציבור הוא הכריז על התקיעות והתרועות בסיומי הברכות. פעמים הרבה הוא עבר לפני התיבה או קרא בתורה, כשלא היה אדם אחר שיערוך את התפילה או שיקרא. במגביות שנערכו בבית הכנסת הוא הכריז על התרומות. הוא עזר לתינוקות בבית הספר כשהמורה לא נמצא שם. בערב שבת ובמוצאי שבת הוא תקע להודיע על כניסת השבת ועל יציאתה ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 158).
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ז,א.
שואלים: כהן, מהו שיטמא (בכתב יד רומי: 'ומהו שיטמא כהן', כמו להלן) לכבוד רבו? – האם מותר לכוהן להיטמא למת לכבוד רבו שמת? -
ומספרים: רבי ינאי זעירא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) דמך חמוי – מת חמיו. הוא הוה חמוי והוא היה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'הוא הוה') רביה – הוא (שמת) היה חמיו והוא היה רבו (של רבי ינאי זעירא). שאל לרבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) ואסר ליה – שאל (רבי ינאי זעירא) את רבי יוסי (האם מותר לו שהוא כוהן להיטמא לחמיו, כיוון שאדם חייב בכבוד חמיו כבכבוד אביו) ואסר לו (להיטמא). שמע רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) ומר: – שמע רבי אחא (את דברי רבי יוסי) ואמר: יטמאו לו תלמידיו – ואף הכוהנים שבהם, וכיוון שרבי ינאי זעירא היה תלמידו, מותר לו להיטמא לכבוד רבו. מכאן שמותר לכוהן להיטמא לכבוד רבו שמת.
ומספרים עוד: רבי יוסי נטמאו לו תלמידיו – ואף הכוהנים שבהם, ואכלו בשר ושתו יין – קודם קבורת רבם, בעוד שהיו אוננים. מכאן שמותר לכוהן להיטמא לכבוד רבו שמת (במקבילה אין המילים 'רבי יוסי', והגרסה: 'נטמאו לו תלמידיו', שלא תלמידי רבי יוסי נטמאו לו, אלא תלמידי חמיו של רבי ינאי זעירא נטמאו לו). אמר לון – אמר להם (לתלמידים) רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): חדא מן תרתי לא פלטת לכון! – אחת מן השתיים לא נמלטה מכם! (לא נמלטתם מהשגה על אחד משני הדברים שעשיתם) אם אבילים אתם – אם אתם נוהגים כמו אבילים על קרובם שמת, ולכן נטמאתם למת, למה אכלתם בשר ולמה (בכתב יד רומי ובמקבילה אין מילה זו) שתיתם (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ושתיתם') יין? – שהרי האבילים על קרובם שמת אסורים לאכול בשר ולשתות יין כשהם אוננים (כאמור בברייתא לעיל), ואם אין אתם מתאבלין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'אבילים') – אם אין אתם נוהגים כמו אבילים על קרובם שמת, ולכן אכלתם בשר ושתיתם יין, למה נטמאתם?
נראה שרבי ינאי זעירא שאל את רבי יוסי מהו שיטמא לכבוד חמיו, ולכן אסר לו להיטמא, אבל אילו שאל את רבי יוסי מהו שיטמא לכבוד רבו, היה מתיר לו להיטמא. והראיה לכך היא, שכשמת רבי יוסי נטמאו לו תלמידיו, ואין עולה על הדעת שתלמידיו של רבי יוסי עשו אחר מותו דבר שבחייו לא סבר כך או שלא שמעו את דבריו שאסר. ורבי אחא, ששמע את הדברים וידע שהמת היה גם רבו של רבי ינאי זעירא, אמר: "ייטמאו לו תלמידיו", שמותר לו להיטמא כיוון שהיה רבו. אומנם ייתכן, שבתחילה סבר רבי יוסי שאסור לכוהן להיטמא לכבוד רבו, ומשום כך אסר לרבי ינאי זעירא להיטמא, אך כששמע רבי יוסי את דברי רבי אחא חזר בו והתיר, ולכן כשמת רבי יוסי נטמאו לו תלמידיו.
מאמרו של רבי מנא, שאם תלמיד מיטמא לרבו, אסור הוא באכילת בשר ושתיית יין כל זמן שרבו מוטל לפניו כשאר אונן, הוא הקשר שבין הסוגיה הזו "כוהן מהו שייטמא לכבוד רבו" ובין הסוגיות הקודמות שמדברות באכילת בשר ושתיית יין לאונן ולאבל.
עניינן של הסוגיות שלהלן הוא אותו עניין של הסוגיה הקודמת, והוא שיש מצוות החשובות כל כך שכוהן מיטמא להן.
ושואלים עוד: מהו שיטמא כהן (לכבוד) [לתלמוד (תוקן על פי כתב יד רומי והמקבילה. 'לכבוד' הוא אשגרה מלעיל)] תורה? – האם מותר לכוהן להיטמא למת בשביל לימוד תורה (כגון המקרים שלהלן)? -
ומספרים: רבי יוסי (בכתב יד רומי: 'ר' יונה', אבל בכתב יד רומי בירושלמי כלאים: 'ר' יוסה') הוה יתיב מְתַנֵּי ועאל (בירושלמי כלאים: 'והוה תמן') מיתא – היה יושב ומשנן (לומד לעצמו מקרא או משנה), ונכנס מת (הכניסו מת לבית הכנסת או לבית המדרש שישב בו רבי יוסי, כדי להספידו). מָן דנפיק (צריך לומר כמו במקבילה ובירושלמי כלאים: 'דנפק'. ובירושלמי בבא מציעא: 'מן דקם', וכעין זה בכתב יד רומי) ליה לא אמר ליה כלום – מי (מתלמידיו הכוהנים) שיצא לו (מאותו מקום כשנכנס המת, כדי שלא ייטמא בטומאת אוהל המת) לא אמר לו כלום (לא אמר לו רבי יוסי שאינו צריך לצאת), ומָן דיתיב (צריך לומר כמו במקבילה ובירושלמי כלאים: 'דיתב') ליה לא אמר ליה כלום – ומי (מתלמידיו הכוהנים) שישב לו (שנשאר לשבת באותו מקום ולא יצא כשנכנס המת, אף על פי שייטמא בטומאת אוהל המת) לא אמר לו כלום (לא אמר לו רבי יוסי שהוא צריך לצאת. מכאן שאין הדבר ברור האם מותר לכוהן להיטמא למת כדי ללמוד תורה).
הסיפור הזה מובא גם בירושלמי כלאים ט,ב ובבא מציעא ב,ט.
בירושלמי כלאים שם אמרו: תני: אין מדקדקין במת בבית המדרש (כשיש מת בבית המדרש, אין צריכים לומר לכוהנים שיצאו כדי שלא ייטמאו).
ומספרים עוד: רבי נחומיה (בכתב יד רומי: 'נחומי', ובמקבילה: 'ניחומי') בריה ד- – בנו של רבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: אבא לא הוה עבור (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'עבר', ובמקבילה: 'עביר') תחות כפתה דקיסרין (עיר על חוף ים התיכון) – אבי (שהיה כוהן) לא היה עובר תחת הכיפה (מבנה שהיתה בנויה עליו כיפה - גג נטוי בצורת המעטפת העליונה של חצי כדור) של קיסריה (מחשש שיש מת הקבור תחת הכיפה, ונטמאו העוברים שם בטומאת אוהל המת).
רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (בכתב יד רומי נוסף 'אמר'. ובמקבילה: 'ורבי אמי עבר', וכן הוא ברש"ס, וכך נראה שצריך לומר. וברמב"ן: 'ורבי אמי הוה עבר'. ואפשר שהוא המשך דברי רבי נחומי) – רבי אמי, שהיה כוהן, היה עובר תחת הכיפה של קיסריה, שהיתה הדרך לבית המדרש עוברת שם, ולא רצה להקיף, משום שסבר שמותר לכוהן להיטמא למת כדי ללמוד תורה (המילים 'רבי אמי' אינן תחילתו של הסיפור הבא, משום שבסיפור הבא לא סופר על רבי אמי כלום, והיה לו לומר מה עשה רבי אמי שהיה כוהן).
ומספרים עוד: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) ורבי כהן (אמורא בדור השלישי והרביעי, אחיו של רבי חייא בר אבא) ורבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) הוו מטיילין באילין פלטיותא דציפורי (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'דקיסרין') – היו מטיילים (הולכים) באלה הרחובות (מקומות פתוחים (מקור המילה ביוונית)) של ציפורי (עיר בגליל התחתון). הגיעו לכיפה, ופירש (התרחק) רבי כהן – שהיה כוהן, שלא רצה לעבור תחת הכיפה, מחשש שיש מת הקבור תחת הכיפה, ונטמא העובר שם בטומאת אוהל המת. ואף על פי שהיו עסוקים בלימוד תורה, סבר רבי כהן שאסור לכוהן להיטמא למת כדי ללמוד תורה. הגיעו למקום טהרה – לאחר שיצאו מהכיפה, וחזר אצלן – שב רבי כוהן אליהם. אמר לון: – אמר להם (רבי כהן לרבי חזקיה ולרבי יעקב בר אחא): במה עסקין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'במה הויתון עסיקין')? – במה (באיזה דבר) הייתם עסוקים (בזמן שפירשתי מכם)? אמר רבי חזקיה לרבי יעקב בר אחא: לא תימור (בכתב יד רומי: 'תימר') ליה כלום! – אל תאמר לו (לרבי כהן) כלום (ממה שהיינו עסוקים)!
ומסתפקים למה אמר רבי חזקיה כך: אִין משום דבאיש (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'דבאש') ליה דפרש – אם משום שהטריד אותו (הציק לו לרבי חזקיה) שפרש (רבי כהן), שמיטמא (בכתב יד רומי נוסף 'כהן') לתלמוד תורה – שסבר רבי חזקיה שמותר לכוהן להיטמא למת כדי ללמוד תורה, ולא היה לו לרבי כהן לפרוש מהם, שהיו עסוקים בלימוד תורה, - לא ידעין – אין יודעים (האם משום כך אמר רבי חזקיה שלא יאמר לרבי כהן כלום), ואִין משום דהוה נוייסן (צריך לומר: 'גוייסן', כלומר, גַיְסָן, גס הדעת, אדם גאה ויהיר. בכתב יד רומי: 'נויסן'. ובמקבילה: 'סייסן', ונתחברו שתי האותיות הראשונות לאחת. וברמב"ן: 'גייסן') – ואם משום שהיה (רבי כהן) גייסן (ואין מלמדים תורה לגסי הרוח), - לא ידעין – אין יודעים (האם משום כך אמר רבי חזקיה שלא יאמר לרבי כהן כלום).
בבבלי עירובין נה,א אמרו: רבי יוחנן אמר: "לא בשמים היא" - לא תימצא (תורה) בגסי רוח (שמגביהים עצמם כאילו הם בשמים).
ובדברים רבה (ליברמן) פרשת 'ניצבים' נאמר: "לא בשמים היא" - רבי אחא אמר: אינה בגסי הרוח שהם עולים למעלה. והיכן היא שכונה? באותם שעושים עצמם לא.
ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תבוא' סימן ג נאמר: אין התורה מתקיימת בגסי הרוח אלא במי שדעתו נמוכה עליו. ואמר רבי אחא: "והחוכמה מאין תימצא?" (איוב כח) - מהו "מאין"? מאותם שעושים עצמם כאין.
ובירושלמי פסחים ה,ג אמרו: רבי שמלאי אתא גבי רבי יונתן. אמר ליה: אלפן אגדה. אמר ליה: מסורת בידי מאבותיי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי, שהן גסי רוח ומעוטי תורה, ואת נהרדעאי ודר בדרום.
יציאת כוהן מן הארץ אסורה בגלל טומאת ארץ העמים שמעבר לתחומי הארץ, ורק במקרים מיוחדים היא מותרת. בתוספתא מכות ד,יז ובמסכת שמחות ד,יג שנו, שכוהן שיצא חוץ לארץ מלקים אותו מכות מרדות.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): מטמא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מיטמא הוא') כהן ויוצא חוצה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לחוץ') לארץ – מותר לכוהן לצאת מהארץ לחוץ לארץ, אף על פי שהיוצא לחוץ לארץ נטמא, שחכמים גזרו על עפרה ועל אווירה של חוץ לארץ שהם מטמאים, לדיני ממונות (הלכות בענייני כספים בין אדם לחבירו) ולדיני נפשות (הלכות בעניינים שעליהם הנאשם מתחייב מיתה) – כדי להעיד ולדון בדינים הללו, כשהם נידונים בחוץ לארץ, ולקידוש החודש (קביעת יום ראש החודש) ולעיבור השנה (הוספת חודש לשנה) – כדי להעיד ולדון בדברים הללו, כשמקדשים את החודש ומעברים את השנה בחוץ לארץ, כיוון שאין יכולים לקדש ולעבר בארץ, ולהציל שדה מן הגוי – כדי לטעון נגד הגוי בחוץ לארץ שרוצה לקחת את שדהו, ואפילו ליטור (מילה יוונית שפירושה: מורה, מלמד. וכאן צריך לומר: 'ריטור' - מילה יוונית שפירושה: מליץ, סניגור) יוצא ועורר (מערער) עליה – אפילו אין השדה של הכוהן, מכל מקום אם הוא ריטור, ונשכר על ידי אחר לערער בשבילו על השדה, מותר הכוהן לצאת לחוץ לארץ כסניגור ולערער על השדה, כדי להצילה מן הגוי, וללמוד תורה ולישא אשה – מותר לכוהן לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד שם תורה או כדי למצוא שם אישה שיישא אותה.
רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם יש לו מאיכן (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מאין') ללמוד – תורה בארץ, - אל יטמא – אסור לכוהן לצאת מהארץ לחוץ לארץ כדי ללמוד. רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אפילו יש לו מאיכן (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מאין') ללמוד תורה – בארץ, - יטמא – מותר לכוהן לצאת מהארץ לחוץ לארץ כדי ללמוד, אם יש לו ממי ללמוד בחוץ לארץ, שלא מכל (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מהכל') אדם זוכה (מצליח) ללמוד – אלא ממי שזכה לו לתלמידו בתורה ובחוכמה. אמרו עליו על (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'רבי') יוסף הכהן, שהיה מיטמא ויוצא אחר רבו לצידן (צידון, עיר בלבנון על חוף ים התיכון) – שהיא חוץ לארץ, כדי ללמוד תורה מרבו. אבל אמרו – חכמים: אל (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לא') יצא כהן לחוץ לארץ – כדי לישא אישה, אלא אם כן הבטיחו לו אשה – מסוימת, ויוצא לחוץ לארץ כדי לישא אותה. אבל אסור לכוהן לצאת לחוץ לארץ כדי לחזר שם אחר אישה שיישא אותה.
ברייתא זו היא הוספה (על ידי עורכי התלמוד או הסופרים), משום שיש בה רמז לאמור בחלק הקודם של הסוגיה ("מיטמא כהן... ללמוד תורה").
יש להבדיל בין יוסף הכוהן (משנה חלה ד,יא ועוד), שלא היה כנראה מן החכמים, לרבי יוסי הכוהן, תנא בדור השני ותלמידו של רבן יוחנן בן זכאי.
במסכת שמחות ד,יד שנו: מיטמא כוהן ויוצא לחוץ לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשות, לקידוש החודש ולעיבור השנה, ולהציל שדהו מן הגוי, אפילו ליטול (צריך לומר: ריטור) יוצא ועורר עליה, ללמוד תורה ולישא אישה. רבי יהודה אומר: אם אין לו מאין ללמוד - ייטמא, ואם לאו - אל ייטמא. רבי יוסי אומר: אף על פי שיש לו מאין ללמוד - ייטמא, שלא מכל אדם זוכה ללמוד. ומעשה ביוסף הבבלי שנטמא ויצא חוץ לארץ ללמוד אצל רבי יוסי בציידן.
בתוספתא מועד קטן א,יב שנו: לוקחים מן הגויים (בחול המועד) שדות, בתים וכרמים, בהמה, עבדים ושפחות, מפני שהוא כמציל מידם (והוא כדבר האבד), וכותב ומעלה בערכאים. ואם היה כוהן - מיטמא להם להעיד / לערער ולדון עליהם (על שדות, בתים וכרמים וכו') בחוצה לארץ, ומיטמא לתלמוד תורה ומיטמא לישא אישה. - רבי יהודה אומר: אם יש שם מי שילמוד - הרי זה לא ייטמא, ואם לאו - הרי זה ייטמא. - רבי יוסה אומר: אף על פי שיש שם ממי שילמד - הרי זה מיטמא, שאין מכל אדם זוכה ללמוד אלא ממי שזכה לו.
ובתוספתא עבודה זרה א,ח-ט שנו: הולכים ליריד של גוים ולוקחים מהם בתים, שדות וכרמים, עבדים ושפחות, מפני שהוא כמציל מידם, וכותב ומעלה בערכאים. כוהן מיטמא להם להעיד ולדון עליהם בחוצה לארץ, ומיטמא ללמוד תורה ולישא אשה. - רבי יהודה אומר: אם יש לו ממי שילמד - הרי זה לא ייטמא, ואם לאו - הרי זה ייטמא. - רבי יוסי אומר: אף על פי שיש לו ממי שילמד - הרי זה ייטמא, שאין מכל אדם אדם זוכה ללמוד אלא ממי שיזכה לו. אמרו עליו על יוסף הכוהן שהיה מיטמא ויוצא אצל רבי יוסי לציידן.
לא יצא הכוהן לחוצה לארץ אפילו לישא אשה, אלא אם כן הבטיחוהו.
בבבלי עירובין מז,א ועבודה זרה יג,א אמרו: תניא: הולכים ליריד (שוק) של גויים (שנועד לכבוד עבודה זרה) ולוקחים (קונים) מהם בהמה ועבדים ושפחות, בתים שדות וכרמים, וכותב (שטרות) ומעלה (מאשר אותם) בערכאות (בתי המשפט) שלהם, מפני שהוא כמציל מידם (שכן על ידי אישורם לא יוכלו לערער ולחזור בהם ממכירתם). ואם היה כוהן - מיטמא בחוצה לארץ (כדי) לדון ולערער עימהם (על קניינים שלו), ומיטמא (הכוהן בחוץ לארץ כדי) ללמוד תורה ולישא אשה. - אמר רבי יהודה: אימתי (אמרו דבר זה)? - בזמן שאין מוצא (ממי) ללמוד (ממנו בארץ), אבל בזמן שמוצא (ממי) ללמוד - לא ייטמא. - רבי יוסי אומר: אף בזמן שמוצא (ממי) ללמוד - ייטמא, לפי שאין מכל אדם זוכה ללמוד. אמר רבי יוסי (ראיה לדבריו): מעשה ביוסף הכוהן שהלך אצל רבו לצידן (שהיא חוץ לארץ) ללמוד תורה.
ושואלים עוד: מהו שיטמא כהן לנשיאת (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לנשיאות', וכן להלן) כפים? – האם מותר לכוהן להיטמא למת כדי לשאת את כפיו בתפילה ולברך את העם (כגון המקרה שלהלן, שהיה מת בבית הכנסת, האם מותר לכוהן להישאר שם ולשאת את כפיו)? -
ומספרים: מגבילה (בכתב יד רומי: 'גדילה', ובמקבילה בתוספת של מגיה: 'גבילה') אחוי ד- – אחיו של רבי אבא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מיטמא כהן לנשיאת כפים – מותר לכוהן להיטמא למת כדי לשאת את כפיו. שמע רבי אחא ומר: – שמע רבי אחא (את דברי מגבילה שאמר בשמו) ואמר: אנא לא אמרית ליה כלום – אני לא אמרתי לו (למגבילה) כלום. חזר – רבי אחא, ואמר – הציע הסבר עובדתי חלופי לטעותו של מגבילה: או דילמא לא שמע מיני אלא כיי דמר – או שמא לא שמע ממני אלא כ(מימרה) ההיא שאומר רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): כל כהן שהוא עומד (שוהה) בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו - עובר ב'עשה' – מפר מצווה חיובית שציווה ה', וסבר מימר – וסבר (מגבילה) לומר, שמצות 'עשה' (ציווי לעשות ולקיים דבר מה) דוחה (מבטל) למצות (צריך לומר: 'למצוה') ב'לא תעשה' (ציווי להימנע מלעשות דבר מה) – המצווה המוטלת על הכוהן לשאת את כפיו דוחה את המצווה המוטלת עליו שלא להיטמא למת, ולכן אמר מגבילה בשם רבי אחא שמותר לכוהן להיטמא למת כדי לשאת את כפיו. אנא לא אמרית ליה כלום – אני לא אמרתי לו כלום (רבי אחא סבר שבמקרה זה אין מצוות 'עשה' דוחה למצוות ב'לא תעשה'). אייתוניה ואנא אלקוניה (צריך לומר: 'אלקיניה'. ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'מלקי ליה') – הביאו אותו (את מגבילה אליי) ואני אלקה (אכה) אותו (על שאמר בשמי דבר שלא אמרתי).
בירושלמי חלה ב,א; ביצה א,ג ונדרים ג,ט אמרו, שרבי יונה אמר שמצוות 'עשה' דוחה למצווה ב'לא תעשה' אף על פי שאינה כתובה בצידה, ורבי יוסי אמר שאין מצוות 'עשה' דוחה למצווה ב'לא תעשה' אלא אם כן היתה כתובה בצידה. נראה שמגבילה סבר כרבי יונה ורבי אחא סבר כרבי יוסי, שהרי כאן מצוות 'עשה' אינה כתובה בצידה של מצווה ב'לא תעשה'. ומגבילה שאמר לרבי יוסי בשם רבי אחא רצה לומר לרבי יוסי שרבי אחא חלוק עליו וסבור כרבי יונה.
בכתבי היד של המשנה ובירושלמי: "מצוה בלא תעשה" (ולא "מצות לא תעשה"). בקצת מקומות בירושלמי נשתבש על ידי הסופרים ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 490).
ומספרים עוד: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה יתיב מְתַנֵּי בכנישתא מדדתה בקיסרין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מרדתה דקיסרין', או כמו במקבילה: 'מדרתה דקיסרין') – היה יושב ומשנן (לומד לעצמו מקרא או משנה) ב(בית) הכנסת "מרדתא" / "מדרתא" של קיסריה, והוה תמן מיתא – והיה שם מת (היה מונח מת בבית הכנסת). אתת ענתא דנשיאות כפים ולא שאלון ליה – באה העונה (זמן) של נשיאות כפיים ולא שאלו אותו (הכוהנים שהיו שם האם מותר להם להיטמא למת כדי לשאת את כפיהם בבית הכנסת, שסברו שמותר). אתת ענתא דמיכלא ושאלון ליה – באה העונה של האכילה (זמן הסעודה) ושאלו אותו (הכוהנים שהיו שם האם מותר להם להיטמא למת כדי לאכול בבית הכנסת). אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): על נשיאות כפים לא שאילתון לי – על נשיאות כפיים לא שאלתם אותי, ולמיכלא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ועל מיכלה') שאלתון (בכתב יד רומי: 'אתון שאלין') לי – ועל אכילה שאלתם אותי?! – שהיה לכם לשאול על נשיאות כפיים שהיא מצוות 'עשה', ואם הייתי אומר לכם שמותר לכוהן להיטמא למת כדי לשאת את כפיו, היה לכם לשאול על אכילה שהיא רשות! כיון דשמעון כן, הוה כל חד וחד (במקבילה נוסף 'מינהון') שבק גרמיה וערק (בכתב יד רומי: 'שמט גרמיה ונפק וערק ליה', ובמקבילה: 'שמט גרמיה וערק', וכן הוא ברש"ס. הלשון במסירה שלפנינו 'שבק... וערק' הוא כנראה בהשפעת הבבלי, וצריך לומר כמו במקבילה) – כיוון ששמעו כך (מה שאמר להם רבי אבהו, שהתרעם עליהם על ששאלו שלא כהוגן), היה כל אחד ואחד שומט (מוציא) את עצמו (ממקומו) ועורק (בורח, נמלט, מפני שכל אחד ואחד חשש בעצמו להתיר או לאסור להיטמא למת כדי לאכול, שהרי רבי אבהו לא השיב על שאלתם).
בבבלי סוטה לח,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: כל כוהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלושה 'עשה': "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי" (במדבר ו).
בירושלמי אמרו שעובר ב'עשה'. ובבבלי אמרו שעובר בשלושה 'עשה', והוא על דרך ההפלגה, שאין הכוונה שהוא עובר בשלושה 'עשה' ממש, אלא הוא עובר ב'עשה' אחד', שאינו מברך, ומעלה עליו הכתוב כאילו עבר בשלושה 'עשה'.
כנישתא מרדתה דקיסרין
הניגודים והשנאה שבין היהודים והנוכרים בקיסריה, שנסתייעו בשליטים הרומיים, היו מקור מתמיד לסכסוכים ומריבות בסוף ימי הבית השני. תעלול של אחד הנוכרים ליד בית כנסת ביום השבת שימש עילה להתפרצותו של המרד הגדול ברומיים, שבסופו בא החורבן. בית כנסת זה נודע בכינוי "כנישתא מרדתא".
הוה כל חד וחד שמט גרמיה וערק
בירושלמי ביצה ב,ו סיפרו: תלמידוי דרבי יוסי הוון יתיבין. נפלת מנרתא קומיהון (נפלה מנורה של חוליות לפניהם בליל יום טוב ונתפרקה, מפני שחוליותיה לא היו תקועות בהידוק), והוה כל חד וחד שמיט גרמיה וערק (שנחלקו תנאים האם מותר להחזיר את החוליות למקומן ולזקוף את המנורה ביום טוב, וכל אחד ואחד מהתלמידים חשש להתיר או לאסור).
גם הסיפור כאן וגם הסיפור בירושלמי ביצה מסתיימים באותה הלשון: "הוה כל חד וחד שמט גרמיה וערק". משם יש ללמוד לכאן, שאין לפרש כאן שכל אחד ואחד שמט עצמו וערק מחמת הבושה או מפני הטומאה. וגם מכאן יש ללמוד לשם, שאין לפרש שם שכל אחד ואחד שמט עצמו וערק מפני שהחמירו כמי שאוסר. אילו כן, היה צריך לומר בשני הסיפורים שיצאו או שהלכו להם. אלא גם שם וגם כאן יש לפרש באותו אופן שכל אחד ואחד שמט עצמו וערק מפני שכל אחד ואחד חשש בעצמו להתיר או לאסור.
אמר רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מיטמא כהן לראות את המלך – שלכבוד המלך, ואפילו מלך ממלכי אומות העולם, מותר לכוהן להיטמא למת (כגון המקרה שלהלן. - רבי ינאי היה כוהן (ירושלמי תעניות ד,ב: 'רבי יניי מן דעלי' - מוצאו משל עלי הכוהן)).
ומספרים: כד סליק (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'סלק') דוקליטיינוס מלכא להכא – כשעלה (כשבא) דיוקלטיאנוס המלך (הקיסר הרומאי) לכאן (לארץ ישראל), חמון לרבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מיפסע על קיבריה דצור (עיר בגליל הלבנוני על חוף ים התיכון) בגין מיחמיניה – ראו את רבי חייא בר אבא (שהיה כוהן) פוסע (צועד, דורך) על הקברים (בבית הקברות) של צור בשביל לראותו (את דיוקלטיאנוס. - דיוקלטיאנוס בא לארץ ישראל דרך צור, ורבי חייא בר אבא היה באותו זמן בצור. רבי חייא בר אבא סבר שמותר לכוהן להיטמא למת בשביל לראות מלך, כי מצווה לראות מלך, כאמור להלן. ניתן ללמוד מסיפור זה על היחס החיובי שזכה לו דיוקלטיאנוס קיסר מצד החשובים שבחכמי ארץ ישראל).
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם (ו)רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'רבי חייה' (בר אבא)) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מצוה לראות גדולי מלכות – השרים והאנשים החשובים של השלטון. לכשתבוא (כשתשוב, כשתחזור) מלכות בית דוד, יהא יודע להפריש (להפריד, להבדיל) בין מלכות למלכות – בין מלכות בית דויד למלכות הגויים, שכבודה של מלכות בית דויד יהיה רב יותר מכבודה של מלכות הגויים.
בבבלי ברכות יט,ב אמרו: אמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים (כדי למהר להגיע) לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו (שמותר לעשות כן) אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה (לראות בגאולת ישראל) - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.
ושואלים עוד: מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא (כינוי לחכם שעמד בראש הסנהדרין)? – האם מותר לכוהן להיטמא לנשיא שמת משום כבודו (כגון המקרים שלהלן)?
ומספרים: כד דמך – כשמת רבי יודן נשיאה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'נשייא', וכן להלן. - רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי), אכריז רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ומר: – הכריז (הודיע בקול, פרסם ברבים) רבי ינאי ואמר: אין כהונה היום (בכתב יד רומי נכפלו המילים הללו, שכן דרך המכריזים לכפול את דבריהם) – האיסור להיטמא למת אינו חל על הכוהנים היום (ביום פטירתו של רבי יהודה הנשיא), ואף הכוהנים חייבים לעסוק בקבורתו של רבי יהודה הנשיא, שכל הכוהנים חייבים להיטמא לנשיא שמת משום כבודו (רבי ינאי היה כוהן, ובציפורי שבה נפטר רבי יהודה הנשיא ישבו כוהנים רבים).
ומספרים עוד: כד דמך – כשמת רבי יודה נשיאה (הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים) בר בריה ד- – בן בנו של רבי יודה נשיאה (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי), דחף רבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לרבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בכנישתא דגופנה (אולי צריך לומר כמו במקומות אחרים: 'דגופתה' / 'דגופתתה') דציפורין (עיר בגליל התחתון) וסאביה – ב(בית) הכנסת של גופנה (הגפן) של ציפורי (בית הכנסת של יוצאי הרי גופנה שמצפון לירושלים שהתיישבו בציפורי), או בבית הכנסת של גופתה / גופתתה (מובנה של המילה אינו ברור) של ציפורי (יישוב בגליל התחתון בסביבות ציפורי) (שהכניסו לשם את המת כדי להספידו), וטימא אותו (בעל כורחו במגעו בגופו של הנשיא שמת, שחייב כוהן להיטמא לנשיא שמת. - רבי חייא בר אבא ורבי זעירא היו כוהנים. רבי זעירא לא רצה להיטמא לנשיא, ולכן דחף אותו רבי חייא בר אבא וטימא אותו בעל כורחו, כמו שמסופר במסכת שמחות (ראה להלן) על יוסף הכוהן).
בגופנה ישב מספר רב של משפחות כוהנים (ירושלמי תעניות ד,ח), ובין אנשי גופנה שהגיעו לציפורי היו גם כוהנים רבים שנשתייכו לבית הכנסת של אנשי גופנה בציפורי, ולכן מובן מדוע דחף רבי חייא בר אבא הכוהן את רבי זעירא הכוהן בבית הכנסת הזה דווקא ("הכוהנים ועבודתם", עמודים 36-37).
ומספרים עוד: כד דמכת – כשמתה נהוראי (בכתב יד רומי: 'נהורייה'. וצריך לומר כמו במקבילה: 'יהודיניי') אחתיה ד- – אחותו של רבי יהודה נשיאה (הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים), שלח רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) בתר – אחר רבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – שהיה כוהן, שיבוא להתעסק בקבורתה של אחותו של הנשיא, שסבר רבי חנינא שמותר לכוהן להיטמא לקרובי הנשיא שמתו משום כבודו של הנשיא, ולא סליק (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'סלק') – ולא עלה (לא בא רבי מנא, שסבר רבי מנא שאסור לכוהן להיטמא לקרובי הנשיא שמתו). אמר ליה: – אמר לו (רבי חנינא לרבי מנא): אם בחייהן אין מיטמאין להן – אם בחייו של הנשיא אסור לכוהנים להיטמא לקרובי הנשיא שמתו, ואין לחשוש לכבודו של הנשיא, אף על פי שהנשיא חי, (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'לא') כל שכן במיתתן – בוודאי ובוודאי שבמותו של הנשיא אסור לכוהנים להיטמא לנשיא עצמו שמת, שכיוון שמת אינו מרגיש בכבוד. ואולם הלכה פסוקה היא שמיטמא כוהן לכבוד הנשיא במותו, ולכן על כורחך שמיטמא כוהן לקרובי הנשיא שמתו בחייו של הנשיא כדי להראות כבוד לנשיא בחייו. אלה הם דברי רבי חנינא שנתן טעם לדעתו שמותר לכוהן להיטמא לקרובי הנשיא שמתו בחייו של הנשיא משום כבודו (אחותו של רבי יהודה נשיאה מתה בחייו).
אמר רבי נסא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): במיתתן עשו אותן כמת מצוה (מת שאין לו קרובים שיתעסקו בקבורתו והוא עלול להיות מוטל בביזיון, ולפיכך גדולה המצווה לטפל בקבורתו) – הטעם שמיטמא כוהן לכבוד הנשיא במותו הוא משום שחכמים דנו את הנשיא כמו מת מצווה, וכשם שמת מצווה הכל חייבים להתעסק בו אם היה כבודו בכך, כך גם נשיא שמת הכל חייבים להתעסק בו מפני שכבודו בכך (כך אמרו בירושלמי נזיר ז,א). אבל בקרובי הנשיא שמתו אין לומר כך, ולכן אסור לכוהנים להיטמא להם. - רבי נסא השיב על דברי רבי חנינא ("פירושים וחידושים בירושלמי" ו"הירושלמי המפורש").
בבבלי כתובות קג,ב אמרו: אמר רבי חייא: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה / כהונה (קדושת הכהונה, שגם הכוהנים מצווים להיטמא לו).
דברי רבי חייא בבבלי כשמת רבי שבטלה קדושה באותו היום הם דברי רבי ינאי בירושלמי "אין כהונה היום".
דחף... וסאביה
במסכת שמחות ד,ו שנו: על כל אלה (הקרובים) שאמרו כוהן מיטמא (להם), אין רשות אלא חובה. רבי שמעון אומר: רשות. רבי יהודה אומר: חובה. מעשה ביוסף הכוהן שמתה אשתו בערב פסחים, ולא רצה ליטמא לה, ודחפוהו חכמים וטימאו אותו בעל כורחו, ואמרו לו חכמים: אין רשות אלא חובה.
ושואלים עוד: מהו שיטמא כהן (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) לכבוד אביו ואמו? – האם מותר לכוהן להיטמא למת לכבוד אביו ואימו (כגון המקרה שלהלן)? -
ומספרים: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – שהיה כוהן, שמע דאתת אימיה לבוצרה (עיר בבשן) – שמע שבאה אימו לבוצרה (מבבל, בדרכה לארץ ישראל). אתא שאל לרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): – בא ושאל את רבי יוחנן: מהו לצאת (בכתב יד רומי כפל גרסה: 'לצאת אליה / שנצא לה')? – האם מותר לי לצאת מהארץ לבוצרה, שהיא חוץ לארץ ואיננה חלק מהארץ, לקראת אימי? (רבי יסא היה מסופק, האם מותר לכוהן להיטמא בטומאת ארץ העמים, שדינה כדין טומאת מת, לכבוד אביו ואימו) אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): אִין (במסירה שלפנינו נגרדה הנו"ן על ידי מגיה, וכן להלן. ובכתב יד רומי ובירושלמי שביעית: 'אם') מפני סכנת דרכים - צא – אם אתה יוצא לקראת אימך כדי ללוות אותה בדרך לארץ, מפני שאתה חושש שתבוא לידי סכנה בדרך - מותר לך לצאת, אִין משום כבוד אביו ואמו (בכתב יד רומי: 'אם מפני כבוד אביך ואמך', ובמקבילה: 'ואם בשביל כבוד אמך', ובירושלמי שביעית: 'אם משום כבוד אמך') - איני יודע – אבל אם אתה יוצא לקראת אימך כדי לכבד אותה - איני יודע האם מותר לך לצאת (רבי יוחנן לא ידע, האם כבוד הארץ, האֵם והמולדת של כולנו, קודם לכבוד האם היולדת, או לא).
אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): עוד היא צריכה (בכתב יד רומי ובמקבילה ובירושלמי שביעית נוסף 'לרבי יוחנן', וכך צריך לומר) – גם היא צריכה לרבי יוחנן (גם הדבר ההוא נצרך לו, כלומר, הוא מסופק בו, האם מותר לו לצאת לקראת אימו מפני סכנת דרכים (שלא כמו שאמרו לעיל, שאמר לו רבי יוחנן, שאם מפני סכנת דרכים - צא)).
אטרח רבי יוחנן (בכתב יד רומי ובמקבילה ובירושלמי שביעית אין שתי מילים אלו, וכך הוא הנכון. במסירה שלפנינו נכתבו מילים אלו שלא במקומן, והן צריכות לבוא אחרי המילים 'עוד היא צריכה' וגם צריך לומר 'לרבי יוחנן') עלוי ומר: – הטריח (הפציר מאוד רבי יסא בבקשות בעניין) עליו (על רבי יוחנן) ואמר (רבי יוחנן לרבי יסא): אם (בכתב יד רומי ובמקבילה ובירושלמי שביעית אין מילה זו) גמרת (החלטת) לצאת – מהארץ לבוצרה לקראת אימך, - תבוא (תשוב, תחזור) בשלום – לארץ ישראל. שמע רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) ומר: – שמע רבי אלעזר (את דברי רבי יוחנן שאמר לרבי יסא: "תבוא בשלום") ואמר (לרבי יסא): אין רשות (היתר) גדולה מזו – שבדבריו אלה נתן רבי יוחנן רשות לרבי יסא לצאת מהארץ לקראת אימו, אף על פי שלא אמר לו רבי יוחנן במפורש שמותר לו לצאת.
הסיפור לעיל מובא גם בירושלמי שביעית ו,א.
בבבלי קידושין לא,ב סיפרו: רב אסי היתה לו אם זקינה, אמרה לו: אני רוצה תכשיטים; עשה לה. אמרה לו: אני רוצה גבר (להינשא לו); אמר לה: אחפש לך. אמרה לו: אני רוצה גבר יפה כמוך; עזב אותה (שראה שדעתה מבולבלת ולא יוכל לספק כל רצונותיה) והלך לארץ ישראל. שמע שהיא הולכת אחריו, בא לפני רבי יוחנן, אמר לו: מהו לצאת מהארץ לחוץ לארץ? אמר לו: אסור. אמר לו: לקראת אימי מהו? אמר לו: איני יודע, אתרח פורתא (המתן מעט). חזר ובא, אמר לו: אסי, נתרצית (החלטת) לצאת - המקום יחזירך לשלום. בא לפני רבי אלעזר, אמר לו: חס ושלום, שמא רגוז רגז (עליי על שרציתי לצאת)? אמר לו: מה אמר לך? אמר לו: המקום יחזירך לשלום. אמר לו: אם היה רוגז, לא היה מברך אותך (ובוודאי היתה כוונתו להתיר לך לצאת). בינתיים שמע שארונה בא (שמתה והביאו את ארונה), אמר: אילו הייתי יודע, לא הייתי יוצא (שאחרי מותה לא הייתי צריך לצאת לכבודה מן הארץ).
ההקשר של המעשה ברבי אסי בירושלמי הוא טומאת כוהן בארץ העמים. המקבילה הבבלית למעשה זה מופיעה בתוך סוגיה שעניינה הלכות כיבוד אב ואם. בבבלי לא נזכר שרבי אסי היה כוהן ולא נזכרה טומאת ארץ העמים.
חכמי בבל ניסו למעט באיסור טומאת ארץ העמים לכוהנים, שהרי טומאה זו אינה מאפשרת לכוהנים להתגורר בחוץ לארץ. זו יכולה להיות הסיבה שטומאה זו מודגשת באופן מובהק יותר בתלמוד הירושלמי הארץ ישראלי מאשר בתלמוד הבבלי ("בין גבולות", עמודים 257-258).
מארמית ארץ ישראל "אטרח עלוי" נעשה בבבל "אתרח פורתא" ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 311).
הסיפורים בירושלמי ובבבלי דומים, רק שבבבלי לאחר שרבי יוחנן עונה לשאלתו של רב אסי "מהו לצאת לקראת אימו" - "איני יודע", נאמר: "אתרח פורתא", בתי"ו. על פי המסורת הארץ ישראלית הטריח (הפציר) רבי יסא ברבי יוחנן להורות לו הלכה, וכתוצאה מכך אמר לו רבי יוחנן: "אם גמרת לצאת - תבוא בשלום". ואילו הבבלים שמעו על פי לשונם הבבלית את הפועל 'תרח' בתי"ו, ופירשו על פי לשונם הארמית המזרחית 'תרח' - להשהות. "אתרח פורתא" היינו: המתן מעט, ולאחר שהשהה רבי יוחנן את רב אסי מעט, חזר רב אסי ובא, ואמר לו רבי יוחנן: "נתרצית לצאת - המקום יחזירך לשלום". בשל אותו עידון בהגייה, שעשו את הטי"ת הקשה לתי"ו רכה, שינו את נעימת הסיפור ("מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמודים 14-15).
בירושלמי "אטרח" רבי אסי על רבי יוחנן, ובבבלי "אתרח" רבי יוחנן את רב אסי (חילוף הנושא). ייתכן שבהשפעת הבבלי שינו במסירה שלפנינו בירושלמי וגרסו: "אטרח רבי יוחנן עלוי".
ושואלים עוד: מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים? – האם מותר לכוהן להיטמא למת לכבוד הרבים (כגון המקרה שלהלן)? -
ומשיבים (בהצעת ברייתא בעניין כוהן הדיוט שהוא מיטמא לקרוביו): תני (במסירה שלפנינו נכתב 'מתני', ונגרדה המי"ם על ידי מגיה): – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): היו שם שתי דרכים מתאימות (מקבילות, דומות) – ששתי הדרכים מגיעות לאותו מקום, אחת רחוקה וטהורה – דרך אחת ארוכה ואין בה טומאת מת, ואחת קרובה (סמוכה) וטמיאה – דרך שנייה קצרה ויש בה טומאת מת, כגון שהדרך עוברת בבית הקברות, אם היו הרבים – הנושאים את המת לקבורה, הולכין ברחוקה - הולך ברחוקה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'הולך עמהם') – הכוהן, שהוא קרובו של המת, הולך עם הרבים בדרך הרחוקה, ואם לאו – אם היו הרבים הולכים בקרובה, - הולך בקרובה – הכוהן רשאי ללכת עם הרבים בדרך הקרובה, אף על פי שהיא טמאה, ואינו צריך לפרוש מהם כדי שלא להיטמא, מפני כבוד הרבים – שיש להיזהר בכבוד הרבים ולהימנע מדבר שיש בו חשש זלזול ופגיעה בכבוד הרבים. מכאן שמותר לכוהן להיטמא למת לכבוד הרבים.
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בטומאה של דבריהם (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'בטומאה שהיא מדבריהם') – הדין במקרה של טומאה מדברי חכמים ידוע, שמותר לכוהן להיטמא למת לכבוד הרבים, כגון המקרה שבברייתא, כשהטומאה מדברי חכמים; ואפילו טומאה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'בטומאה') שהיא מדברי (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מדבר') תורה? – מה הדין במקרה של טומאה מן התורה? האם מותר לכוהן להיטמא למת לכבוד הרבים אפילו כשהטומאה מן התורה?
ופושטים את השאלה (בהצעת היסק מדברי אמורא): מן מה דמר – מן מה שאומר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): גדול הוא כבוד (במסירה שלפנינו נכתב 'זכות', ותוקן על ידי מגיה) הרבים (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'כבוד הבריות', אבל בירושלמי כלאים: 'כבוד הרבים', וכן הוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם. "כבוד הבריות" הוא ביטוי בבלי, ו"כבוד הרבים" הוא ביטוי ירושלמי. הגרסה במקבילה היא אשגרה, אולי על פי הבבלי. בגיליון כתב יד מינכן לבבלי ברכות יט,ב מובא הקטע הזה מהירושלמי בנזיר, ושם יש 'כבוד הרבים' כמו כאן) שהוא דוחה (מבטל) מצוה (במקבילה: 'למצוה') ב'לא תעשה' שעה אחת – כבוד הרבים דוחה מצוות 'לא תעשה' שבתורה לזמן קצר (איסור הנמשך זמן מעט נדחה מפני כבוד הרבים, אבל איסור הנמשך זמן רב אינו נדחה מפני כבוד הרבים), אדא (בכתב יד רומי ובמקבילה וברש"ס: 'הדא') אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): ואפילו בטומאה שהיא מדבר תורה – הדין שמותר לכוהן להיטמא למת לכבוד הרבים, כגון המקרה שבברייתא, הוא אפילו כשהטומאה מן התורה, מפני שכבוד הרבים דוחה לזמן קצר את המצווה המוטלת על הכוהן שלא להיטמא למת.
במסכת שמחות ד,ט שנו: היו שם שני דרכים, אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה, אם היה העם הולך לו ברחוקה - ילך לו עימהם, ואם לאו - הולך לו בקרובה, מפני כבוד העם.
נוסח הברייתא במסכת שמחות מתאים לנוסח שבירושלמי ולא לנוסח שבבבלי.
בבבלי ברכות יט,ב אמרו: קברו את המת וחזרו, והיו לפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה, אם היה בא (האבל) בטהורה - באים (כל המלווים את האבל לביתו) עימו בטהורה, בא בטמאה - באים עימו בטמאה, משום כבודו. - אמאי? לימא: "אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא)! - תרגמה רבי אבא: בבית הפרס דרבנן (מדובר כאן בדרך שטמאה רק מדברי חכמים).
גדול כבוד הבריות (כבודו של אדם) שדוחה 'לא תעשה' שבתורה. - ואמאי? לימא: "אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא)! - תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו ד"לא תסור" (דברים יז) (איסור זה אפשר לבטלו מפני כבוד הבריות). - אחיכו עליה: לאו ד"לא תסור" דאורייתא הוא! (ומדוע יהא קל משאר איסורי התורה לעבור עליו מפני כבוד הבריות?) - אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה. כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו ד"לא תסור", ומשום כבודו שרו רבנן (שכבוד הבריות דוחה רק גזירות ותקנות מדברי חכמים).
הגרסה בברייתא בבבלי ("אם היה בא - באים עימו") שונה מהגרסה בברייתא בירושלמי ובמסכת שמחות ("אם היו הרבים הולכים - הולך עימהם"). נראה להסביר את ההבדל בגרסה, שבירושלמי ובמסכת שמחות מדובר בלווית המת לקבורה, והאבל שהוא כוהן הולך עם הרבים שמלווים את המת, ואילו בבבלי מדובר בליווי האבל (שאינו כוהן) לביתו לאחר הקבורה, והרבים, ובהם כוהן, שמלווים את האבל הולכים עם האבל. לכן בברייתא בירושלמי נאמר "מפני כבוד הרבים" ובמסכת שמחות נאמר "מפני כבוד העם", ואילו בברייתא בבבלי נאמר "מפני כבודו (של האבל)".
בירושלמי אמרו, שכבוד הרבים דוחה לזמן קצר מצוות 'לא תעשה' שבתורה, ולכן כבוד הרבים דוחה אפילו טומאה שהיא מן התורה. ואילו בבבלי אמרו, שכבוד הבריות (כבודו של אדם) דוחה מצוות 'לא תעשה' (איסורים) שהם מדבריהם, ולכן כבוד הבריות דוחה רק טומאה שהיא מדבריהם.
הירושלמי דן בכבודם של הרבים, ואילו הבבלי דן בכבודו של היחיד.
בבבלי יש גורסים כמו שלפנינו בירושלמי ובשמחות, אבל בספרים שלנו הגרסה: "בא בטהורה - באים עמו בטהורה, בא בטמאה - באים עמו בטמאה, משום כבודו". ואין רחוק לומר שהגרסנים החליפו "עַם" ב"עִם", וכך נשנתה ברייתא זו בבבל: באים עַם (הציבור מלווה את המת) בטהורה - בא בטהורה, באים עַם בטמאה - בא בטמאה. ולאחר שהחליפו "עַם" ב"עִם", הוכרחו להפוך סדר הדברים ולגרוס בראשונה "בא" ואחר כך "באים", שתנאי המשפט מקומו בראש ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בטומאה שהיא מדבריהם
המפרשים פירשו "טומאה שהיא מדבריהם" - טומאת בית הפרס, וכמו שאמרו בבבלי על ברייתא זו. ואולם קשה לפרש כן דברי הירושלמי, שאילו לכך כיוונו, לא היו סותמים דבריהם אלא היו אומרים: "עד כדון בטומאת בית הפרס שהיא טומאה שהיא מדבריהם". והמעיין במקור הדברים שם בשמחות יראה שלא לטומאת בית הפרס כיוונו אלא לדבר אחר לגמרי, וכך שנויה שם הברייתא:
במסכת שמחות ד,ח-י שנו: כוהן הדיוט (שהוא מיטמא) [שניטמא] לקרוביו - אל ייטמא לאחרים אפילו בו ביום. במה דברים אמורים? שיש שם נושאי המטה וקובריה, אבל אין שם נושאי המטה וקובריה - הרי זה ייטמא (לאחרים). נטמא ובאו כדי נושאי המטה וקובריה - פורש למקום טהרה. היו שם שני דרכים, אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה, אם היה העם הולך לו ברחוקה - ילך לו עימהם, ואם לאו - הולך לו בקרובה, מפני כבוד העם. ניטמא בו ביום - רבי טרפון אומר: חייב (לוקה על טומאה אחר טומאה), ורבי עקיבא אומר: פטור (אבל אסור מדבריהם).
והרואה יראה שכל אלו הדברים שבברייתא זו נשנו בכוהן שכבר נטמא לקרוביו. ולפי זה, מה שאמרו כאן "עד כדון בטומאה שהיא מדבריהם" פירושו: מברייתא זו אין אנו למדים אלא שמפני כבוד הרבים הוא הולך בטמאה משום שכבר נטמא, וסתמא כרבי עקיבא, שהוספת טומאה בו ביום אינה אלא מדרבנן, ולרבי טרפון אין הולך בטמאה גם אם הרבים הולכים בה. אולם ממה שאמר רבי זעירא מוכח שלא כן הוא, אלא שברייתא זו בין לרבי עקיבא בין לרבי טרפון נאמרה, שגם רבי טרפון מודה שהולך בטמאה מפני כבוד הרבים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
יש להתפלא על אלו הקולות שהקילו בלאו האמור בתורה, ולא רק בטומאות דרבנן אלא גם בטומאות חמורות שהן מן התורה כטומאת מת. ומה שמגדיל את התמיהה הוא, שלא מצינו בכל מקורות התנאים אפילו רמז קל לקולות אלו, ולא מצינו אצלם אלא קולא אחת לכוהן לטמא עצמו בטומאת חוץ לארץ, שטומאה זו היא אחת מהגזירות שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה.
כל אלו הקולות שהמציאו האמוראים יסודן בשינוי הגדול של מצב הטהרה שבין דורות התנאים לדורות האמוראים. אחרי שגזרו גזירות רבות בטומאת מת כטומאת בית הפרס וכיוצא בה, כמעט מהנמנע היה לאדם שלא יטמא עצמו בטומאות מת שאין להן טהרה אלא על ידי אפר פרה, וגם אם נאמר שתרומה בזמן הזה דרבנן, כוהן טמא אסור בה. בדורות התנאים שלאחר החורבן היה להם אפר פרה והיו הכוהנים אוכלים תרומתם וחלתם. ולא רק בימי התנאים היה להם אפר פרה אלא גם בימי רבי יוחנן ותלמידיו, ואולם לא מצינו זכר לאפר פרה בדורות האחרונים של אמוראי ארץ ישראל. הטעם שהקילו בטומאת מת בדורות האמוראים הוא, משום שבימיהם כבר התחילה טהרה להיבטל מישראל, שאפר פרה היה הולך וחסור. בזמננו שהכוהנים כבר מחוללים ועומדים מפני הטומאות התוכפות עליהם בכל עת, שוב אין לחייבם אם מיטמאים ומוסיפים טומאה על טומאתם. כיוון שכל עיקרה של טומאת כוהנים בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, הקילו במקום מצווה, ובזה מצינו טעם לקולות האלו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מן מה דמר רבי זעירא
בירושלמי כלאים ט,ב אמרו: הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאיים (שבגדו עשוי צמר ופשתים) - תרין אמוראין, חד אמר: אסור (וצריך לפשוט מעליו מיד את בגד הכלאיים, ואף על פי שיישאר ערום בשוק), וחרנה אמר: מותר (ואינו צריך לפשוט את בגדו בשוק עד שיגיע לביתו). מאן דאמר: אסור - דבר תורה (הלבוש כלאיים עובר על איסור מן התורה), מאן דאמר: מותר - כההיא דאמר רבי זעירא: גדול כבוד הרבים שהוא דוחה את המצוה ב'לא תעשה' שעה אחת.
ובבבלי ברכות יט,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאיים בבגדו - פושטן אפילו בשוק. מאי טעמא? - "אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא) - כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב.
• • •
כיוון שאמרו לעיל שאין האונן אוכל בפני המת, לפי שהוא כ"לועג לרש" אם אוכל בפניו, אומרים כאן שאין אומרים דברי תורה בפני המת.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוסי גליליא – הגלילי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יסא (במקבילה: 'יוסי') ברבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'בשם רבי חנינה'): אין שואלין הלכות לפני מיטתו (אלונקת מתים) של המת – כדי שלא לבייש את המת, שאינו יכול עוד לדבר בדברי תורה. במדרשי האגדה שלהלן נאמר הדין הזה בקשר לכתוב בקוהלת ז,ב בעניין מוות ואבל: "והחי ייתן אל ליבו", ולפי זה טעם הדין הזה הוא שלא יסיח השואל את דעתו מעניין המוות והאבל.
ומציעים קושיה: והא רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאל לרבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) קומי ערסיה דרבי שמואל בין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שמעון בן') יוצדק (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – והרי רבי יוחנן שאל (הלכה) את רבי ינאי לפני מיטתו של רבי שמעון בן יוצדק: הקדיש עולתו לבדק הבית, והוא מגיב ליה – והוא (רבי ינאי היה) משיב לו (לרבי יוחנן. - ראה להלן על פי מדרשי האגדה מה שאל רבי יוחנן ומה השיב לו רבי ינאי)! – מכאן ששואלים הלכה בפני המת.
ומתרצים: נימר (בכתב יד רומי: 'נאמ'', ובמקבילה: 'אמ'' (=אימר), וכן להלן): – נֹאמַר: כד הוה רחיק (בכתב יד רומי נוסף 'הווה מגיב ליה') או (במקבילה אין ארבע מילים אלו) כד הוון מסקין ליה לסדרה (במסירה שלפנינו נכתב בפנים 'לסכרה', ונכתב על הגיליון על ידי הסופר 'נ"א לסדרא', והגיליון נמחק ותוקן בפנים כ"ף לדל"ת על ידי מגיה) – כשהיה רחוק (המת מהם, היה שואל אותו והיה משיב לו, אבל כשהיה המת קרוב אליהם, לא היה שואל אותו ולא היה משיב לו, שאין אומרים דברי תורה בפני המת), או כשהיו מעלים אותו (את המת) אל הסדר (כדי להספידו, והם היו מחוץ לסדר, היה שואל אותו והיה משיב לו. - סידרא הוא מוסד ציבורי, שהיו בו בית ספר שבו לימדו מקרא, בית כנסת שבו התפללו או שמעו דרשה, ובית מדרש שבו עסקו בתלמוד ("מסביב ל'סידרא'", "בר אילן" ל-לא, עמודים 359-365)).
ומציעים קושיה: והא רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאל לרבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) קומי ערסיה דרבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה וברש"ס: 'והוא מגיב ליה') – והרי רבי ירמיה שאל (הלכה) את רבי זעורא לפני מיטתו של רבי שמואל בר רב יצחק (והוא משיב לו)! – מכאן ששואלים הלכה בפני המת.
ומתרצים: נימר: – נֹאמַר: כד הוה רחיק הוה מגיב ליה – כשהיה רחוק (המת מהם), היה משיב לו, כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה – כשהיה קרוב (המת אליהם), לא היה משיב לו (שאין אומרים דברי תורה בפני המת).
בבבלי ברכות ג,ב אמרו: אמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי: אין אומרים בפני המת אלא דבריו של המת (שאם אומרים בפניו דברים אחרים, יש בזה ביזוי למת שאינו יכול עוד לדבר). - אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא - לית לן בה (שאין בושה למת אם אינו מדבר דברים אלה). ואיכא דאמרי: אמר רבי אבא בר כהנא: לא נצרכא אלא לדברי תורה, ולא מיבעיא מילי דעלמא (שאם בדברי תורה שמצווה לדבר בהם, יש להימנע מלומר אלא דברי המת, כל שכן בדברים שאין מצווה לדבר בהם).
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): הכתפים (סבלים, נושאי משאות) – הנושאים את מיטת המת לקבורה, אסורין בנעילת הסנדל (סוליה מחוברת אל כף הרגל ברצועות (מקור המילה ביוונית)), שמא יפסוק (בכתב יד רומי: 'תפסק', ובמקבילה: 'יפסק'. - יינתק, ייחתך) סנדלו – תיפסק הרצועה של סנדלו, של אחד מהן – ויצטרך לקשור את הרצועה לסנדלו, שלא ייפול הסנדל מרגלו, ונמצא מתעכב (משתהה) מן המצוה – של נשיאת המת, כשקושר את הרצועה.
מספרים: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שרע בדיבורא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שמע (צריך לומר: שרע) בדיבוריה') – החליק (מעד ונפל) בדברים (בשעת השבחים והקילוסים שנאמרו בהספד על מת). אתון בעיין מיזקפניה ואשכחוניה איעני – באו מבקשים לזקוף (באו ורצו להרים) אותו (שחשבו שנפל במקרה ואינו יכול לקום בעצמו), ומצאו אותו שהוא עונה (אחרי דברי השבח שנאמרו בהספד, כשהוא מוטל על הארץ, והבינו שהפיל את עצמו בכוונה ואינו רוצה לקום. - 'איעני' = 'אוּ עני' - הוא עונה). אמרון ליה: – אמרו לו: מהו כן? – מהו כך? (מה פשר הדבר הזה? למה היפלת את עצמך?) אמר לון: – אמר להם: לכן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'להן') דאתינן – לאן שבאנו (היפלתי את עצמי לארץ, מפני שנתתי אל ליבי שסוף כל אדם למות ולבוא לאן שבאנו ולהיקבר בארץ), ויש להציע פסוק המשמש מקור לכך: על שם: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קוהלת ז,ב) – טוב לאדם שילך לבית האבל, שבו מתאבלים על מת ועורכים הספד למת ואומרים דברי כיבושים, משילך לבית המשתה, שבו אוכלים ושותים ושרים ומשחקים, וטעם הדבר, בעבור שהמוות הוא סוף כל אדם, ולכן ייתן החי אל ליבו שגם סופו למות, ואז לא תגבה רוחו ולא ירבה הבלים בעודו חי.
עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.
הסוגיות "כוהן מהו שייטמא לכבוד רבו... לתלמוד תורה... לנשיאות כפיים... לכבוד הנשיא... לכבוד אביו ואימו..." הועתקו מנזיר לברכות, אלא שסדרן שם שונה ממה שהוא כאן, וכך נשנו שם: כבוד הנשיא, כבוד רבו, תלמוד תורה, נשיאות כפיים וכבוד אביו ואימו. וכשהועתקו לכאן הוכרחו להפוך את הסדר ולשנות בתחילה את הסוגיה על טומאת תלמיד לרבו כדי לסמוך אותה לסוגיה הקודמת. הסוגיות האחרונות (מ"אין שואלין הלכות לפני מיטתו של המת" ואילך) מקומן כאן בברכות בדיני אונן ואבל, אלא ששנו אותן גם בנזיר אגב גררא של שאר הדברים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
כיוון שהדין שאין שואלים הלכות לפני מיטתו של המת נאמר במדרשי האגדה שלהלן בקשר לכתוב בקוהלת "והחי ייתן אל ליבו", הביאו בירושלמי את הברייתא בעניין הכתפים ואת הסיפור על רבי זעירא שהובאו במדרשי האגדה בקשר לכתוב הזה.
בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה צו נאמר: רבי יונה ורבי יוסי גלילייה בשם רבי יוסי בן חנינה: אין שואלים הלכה לפני מיטתו של המת. - והא רבי ירמיה שאל לרבי זעירה קומי ערסיה דרבי שמואל בר רב יצחק ואגיביה! - אמרין: דהוון רחיקין (שהיו רחוקים ממיטת המת). - והא רבי יוחנן שאל לרבי יניי קומי ערסיה דרבי שמעון בר יהוצדק ואגיביה! - אמרין: דהווה דן בנווסה (מילה יוונית: מקדש, ובמיוחד החלק הפנימי של מקדש) והדן בפנקטה (סוג של ארמון) (שהיה זה (המת) בחדר הפנימי של בית הכנסת וזה בחדר החיצוני. לא באותו החדר שהיתה בו מיטת המת שאל רבי יוחנן לרבי ינאי את דבר ההלכה). - ומה שאליה? - המקדיש עולה לבדק הבית, מהוא למעול? (האם מועל בה גם משום קודשי בדק הבית?) - אמר לו: הואיל והכוהנים מעכבים בשחיטתה (של העולה עד שתיפדה וייתן דמיה לבדק הבית), מועל (גם משום קודשי בדק הבית). - נשחטה, מניין? (מה הדין אם נשחטה ועוד לא נפדתה, ומעלו בה אחרי שחיטתה?) - אמר לו: הואיל והכוהנים מעכבים בזריקת דמה (עד שתיפדה), מועל. - נזרק דמה, מניין? - אמר לו: הואיל והכוהנים מעכבים בהפשט עורה, מועל.
תני: הכתפים אסורים לנעול את הסנדל, שלא תפסוק הרצועה ויעכבו את המצווה.
רבי זעירה שרע בדיבורה. אזלון בעיי מזקופיניה ואשכחוניה איעני. אמרין ליה: רבי, מהו כן? אמר לון: להין דאתינן, על שם "והחי ייתן אל ליבו".
בירושלמי הקדימו את מעשהו של רבי יוחנן למעשהו של רבי ירמיה. מה שהשיבו בבראשית רבה: "דהווה דן בנווסה והדן בפונוקטה", הוא מעין מה שהשיבו בירושלמי: "כד הוון מסקין ליה לסדרה".
ובקוהלת רבה ז [ב] ה נאמר: אמר רבי יונה ורבי יוסי גלילאה: אין שואלים הלכות לפני מיטתו של המת. - רבי יוחנן שאל לרבי ינאי קומי ערסיה דרבי שמעון בן יהוצדק: הקדיש עולתו לבדק הבית, מהו מועל בה? [ומגיב ליה:] משהכוהנים מעכבים בשחיטתה - מעל! - [נאמר: כד הוה רחיק הוה מגיב ליה.]
תני: הכתפים אסורים בנעילת הסנדל, שמא ייפסק סנדלו של אחד ונמצא מתעכב מן המצווה.
רבי זעירא שרע בדיבוריה. אזלון מזקפוניה ואשכחוניה איענה בדיבוריה. אמרון ליה: מהו כן? אמר לון: עלמא דאתינן מן תמן, היך מה דאת אמר: "והחי ייתן אל ליבו".
הקדיש עולתו לבדק הבית
במשנה תמורה ז,ג שנינו: קודשי מזבח (קודשים שהוקדשו למזבח, היינו לקורבנות)... מקדישים אותם הקדש עילוי (הבעלים יכולים להקדיש לבדק הבית את ערך הדמים שיש להם בקודשי מזבח, כגון האומר על עולתו: "הרי זו לבדק הבית", שׁמים את ערך הדמים או טובת ההנאה שיש לו בעולה ונותן ערך זה לבדק הבית, ומקריב את הבהמה לעולה. אם הקורבן היה נדר, נותן את שוויו, שהואיל והוא חייב באחריותו, הרי הוא כשלו, והרי זה כאילו הקדיש כל ערכו, ואם היה נדבה, שאינו חייב באחריותה, נותן את טובת ההנאה שיש לו בקורבן זה).
בבבלי תמורה לב,ב אמרו: אמר עולא: המקדיש עולה לבדק הבית - אין בה (דבר המונע את הקרבתה) אלא עיכוב גזברים בלבד (שאינה קריבה עד שיבואו הגזברים וישומו את דמיה ויתחייב לתת דמיה לבדק הבית (תוספות)).
ובבבלי זבחים קג,א אמרו: ("וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ - עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" - פרט לעולת הקדש, שאין עורה ניתן לכוהנים. - מה הכוונה "פרט לעולת הקדש"? -) אמר רבי ינאי: פרט למתפיס (מקדיש) עולה לבדק הבית (והוא הקרוי הקדש עילוי). - לא מיבעיא (לא נצרכה הלכה זו רק) למאן דאמר: קודשי בדק הבית תפסי מדאורייתא (חלים מן התורה על קודשי מזבח, ולדעתו עולה שהקדישה לבדק הבית מועלים בה גם משום קודשי בדק הבית, ועולת הקדש היא), אלא אפילו למאן דאמר: לא תפסי (ולדעתו עולה שהקדישה לבדק הבית אין מועלים בה אלא משום קודשי מזבח), הני מילי בשר (העומד להקרבה ושייך למזבח ואינו של ההקדש), אבל עור (שאין המזבח עתיד לזכות בו) תפיס (ההקדש לבדק הבית, ואינו ניתן לכוהנים).
רבי יוחנן שאל את רבי ינאי: המקדיש עולה לבדק הבית - האם חלה קדושת בדק הבית על קדושת הגוף של העולה, ויש בה מעילה גם משום קדושת בדק הבית שעליה, ולפני שחיטתה צריך בעליה לפדות את קדושת בדק הבית ולתת את הדמים לבדק הבית, או שמא לא חלה קדושת בדק הבית על העולה, ואין בה מעילה משום קדושת בדק הבית אלא משום קדושת העולה, אבל הגזברים של ההקדש מעכבים אותה מלשוחטה עד שישומו את דמיה ויתחייב לתת דמיה לבדק הבית, מפני שקודשי מזבח מקדישים אותם הקדש עילוי.
בירושלמי לא נתפרש מה השיב רבי ינאי לרבי יוחנן, אבל בקוהלת רבה ובבראשית רבה כי"ו נתפרש שהשיב לו: "משהכוהנים מעכבים בשחיטתה - מעל", שמכיוון שהכוהנים מעכבים אותה מלשוחטה עד שתיפדה וייתן דמיה לבדק הבית, הרי שחלה עליה קדושת בדק הבית, ויש בה מעילה גם משום קדושת בדק הבית שעליה.
בבבלי זבחים אמרו: "למאן דאמר: קודשי בדק הבית תפסי מדאורייתא". "מאן דאמר" זה הוא רבי ינאי שבמדרשים. אין בין "עיכוב גזברים" שבבבלי ו"הכוהנים מעכבים" שבמדרשים ולא כלום, שהגזברים הם המפקחים על נכסי הקדש והם מצווים לכוהנים שלא ישחטו עולה שהקדישה לבדק הבית קודם ששמוה, ולכן העיכוב הוא מצידם או משלוחיהם הכוהנים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •