משנה
חתן אם רוצה לקרות את "שמע" בלילה הראשון קורא – כמו שעשה רבן גמליאל (משנה ה). רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: לא כל הרוצה ליטול לו את השם – השבח והפרסום, שהוא מדקדק במצוות, יטול – שאינו רשאי ליטול, משום שנראה כיהירות.
• • •
תלמוד
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): כל דבר שהוא של צער (סבל, עינוי), כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה – כל אדם שרוצה לנהוג כ"יחידים" בדבר של צער - רשאי לנהוג כך, שכיוון שהוא מצער עצמו אין בזה משום יהירות (ה"יחידים" הם חבורה מסוימת שהיו מתענים כשהגיע שבעה עשר במרחשוון ולא ירדו גשמים (משנה תעניות א,ד), והיו חוזרים ומתענים כשעברו כל התעניות שגזרו בית דין על הציבור ולא נענו מן השמים ולא ירדו גשמים (שם א,ז), וכן היו מתענים מראש השנה ועד יום הכיפורים (ויקרא רבה ל,ז; קוהלת רבה ט [ז])), - תלמיד חכם (בכתב יד רומי: 'תלמיד חכמים', וכן להלן) עושה – תלמיד של חכמים רשאי לנהוג כ"יחידים" בדבר של צער, - ותבוא לו ברכה – כל אדם הנוהג כ"יחידים" בדבר של צער - יבורך. וכל דבר שהוא של שבח (יתרון, מעלה), לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה – כל אדם שרוצה לנהוג כ"יחידים" בדבר של שבח - אינו רשאי לנהוג כך, משום שנראה כיהירות (במקורות של ספרות חכמים לא נזכרו דברים של שבח שנהגו בהם ה"יחידים". לפי המקורות, תלמידי חכמים היו ניכרים בהילוכם ובדיבורם ובלבושם, ואפשר שאף ה"יחידים" היו מיוחדים בדברים אלה. מן ההקשר כאן עולה ש"היחידים" היו מיוחדים בענייני קריאת "שמע" ותפילה), - תלמיד חכם עושה – תלמיד של חכמים רשאי לנהוג כ"יחידים" בדבר של שבח, - אלא אם כן מינו אותו פרנס (מנהיג ועוסק בצורכי ציבור) על הציבור – אדם רשאי לנהוג כ"יחידים" בדבר של שבח רק אם הוא ממונה פרנס על הציבור.
ברייתא זו קטועה היא כאן, שלא הביאו בירושלמי אלא את סופה כפירוש לדברי רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו (ראה להלן הברייתא שבתוספתא). והטעם שהשמיטו את שם האומר בירושלמי, משום שנסמכה הברייתא לדברי רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו, ולא חשו להכפיל את שמו.
הביאו כאן את דברי רבי שמעון בן גמליאל (בברייתא) משום שהוא מדגיש את החילוק שיש בין דבר שיש לחוש שעושהו אינו מכוון לשם מצווה אלא להתגאות בו ובין דבר שאין לחוש לזה, ולכן הוא אומר גם בקריאת "שמע": "לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול", שבקריאת "שמע" יש לחוש שהוא (חתן בלילה הראשון של נישואיו) קורא כדי להראות חסידותו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בתוספתא תעניות א,ז שנו: אי זהו יחיד? - רבי שמעון בן לעזר אומר: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, - תלמיד חכם עושה, - אלא אם כן מינוהו בית דין על הציבור. - רבי שמעון בן גמליאל אומר: דבר שהוא של צער, הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, - תלמיד חכם עושה, - ותבוא עליו ברכה; דבר שהוא של שבח, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, - תלמיד חכם עושה, - אלא אם כן מינוהו בית דין על הציבור.
הברייתא שבתוספתא מוסבת על המשנה תעניות א,ד: "הגיע שבעה עשר במרחשוון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים מתענים". הברייתא שבירושלמי היא דברי רבי שמעון בן גמליאל בברייתא שבתוספתא.
המילים "תלמיד חכם עושה" החוזרות בדברי הברייתא בירושלמי ובתוספתא קוטעות את המשפטים באמצעם, ולכן ברור שהמילים הללו אינן מדברי הברייתא המקוריים אלא הן תוספת, שבאה לומר שתלמיד חכם רשאי לעשות עצמו יחיד. בחלק הראשון של הברייתא בירושלמי ושל דברי רבי שמעון בן גמליאל בתוספתא, המילים "תלמיד חכם עושה" מיותרות, שהרי אם כל אדם עושה עצמו יחיד בדבר של צער, אין צריך לומר שתלמיד חכם עושה, ולכן בחלק הראשון המילים הללו הן אשגרה מהחלק השני.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): מסתלקין לצדדין – עוברי הדרכים רשאים להתרחק מהדרכים בימות הגשמים וללכת בצידי הדרכים ולהיכנס לגבולי שדות של אחרים, מפני יתידות דרכים – גושי בוץ שיבשו באדמה כבדה לאחר הגשמים ומפריעים את התנועה בדרכים (המהלכים בבוץ שבדרך יוצרים בו גומות עמוקות, וכשהגומות מתייבשות נעשית הדרך מליאה בליטות המקשות ללכת בה), ובשעה (בכתב יד רומי: 'וכן בשעה') שהוא משתקע – או כשהוא טובע בבוץ שבדרכים ואינו יכול להלך בהן, אפילו בשדה שהיא מליאה כורכמין – מותר להסתלק לצדדים ולהיכנס אפילו לשדה שהיא מליאה בצמחי כרכום, שהיא נחשבת לשדה יקרה ביותר (בתקופת המשנה והתלמוד גידלו את הכרכום לשם איסוף צלקות הפרח הצהובות, ששימשו כבושם, תבלין ורפואה, ולצביעת מזונות).
אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מעשה ברבן גמליאל (נשיא הסנהדרין ביבנה ותנא בדור השני) ורבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) שהיו (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'מהלכין') בדרך, והיו מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים, וראו את רבי (בכתב יד רומי אין מילה זו) יהודה בן פפוס שהיה משתקע ובא כנגדן (מולם) – ולא היה מסתלק לצדדים, שהחמיר על עצמו שלא להיכנס לשדות של אחרים. אמר רבן גמליאל לרבי יהושע: מי הוא זה שמראה עצמו באצבע? – מי הוא זה שמורה על עצמו באצבע? כלומר, מבליט את עצמו בעיני הבריות על ידי מעשה טוב או מרשים שעושה ('להראות באצבע' אינו אלא לשם קילוס, והמראה עצמו באצבע מקלס את עצמו ומתגאה) אמר לו (רבי יהושע לרבן גמליאל): יהודה בן פפוס הוא, שכל מעשיו לשום (לשם) שמים (לא לטובתו ולתועלתו הפרטית, אלא לקידוש שם אלוהים) – ולכן ודאי שלא עשה כך כדי להתגאות.
אמר ליה: – אמר לו (הקשה רבן גמליאל לרבי יהושע או אמורא שנשמט שמו לרבי אבהו שאמר את המעשה): ולא כן תני: – ו(כי) לא כך שונה (התנא) / שנוי (בברייתא): כל דבר שהוא של שבח, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, - תלמיד חכם עושה, - אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור?! – הרי שאין לאדם לעשות דבר שנראה שהוא עושה כדי להתגאות, ואף שהדבר בעצמו הוא טוב ויפה. ולכן קשה, איך החמיר יהודה בן פפוס והלך ביתידות הדרכים בפני רבן גמליאל ורבי יהושע שהקילו והסתלקו לצדדים, כשכל מי שרואה אותו חושד שהוא עושה כדי להתגאות שהוא מדקדק יותר מגדולי הדור?
אמר ליה: – אמר לו (תירץ רבי יהושע לרבן גמליאל או רבי אבהו לאמורא, על ידי שהקשה על הקושיה שהקשה לפני כן): והא תני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (בברייתא): כל דבר שהוא של צער, כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, - תלמיד חכם עושה, - ותבוא עליו ברכה! – ולכן, כשם שאדם רשאי להחמיר בדבר של צער ואין אנו חושדים בו שהוא עושה כדי להתגאות, כך הכל יודעים שיהודה בן פפוס כל מעשיו לשם שמים ואינו עושה דבר כדי להתגאות ("פירושים וחידושים בירושלמי").
אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ובלחוד דלא יבזה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'יבזי') חורנין – ובלבד שלא יבזה אחרים (גם בדבר של צער הוא רשאי להחמיר על עצמו רק אם על ידי כך אינו גורם ביזיון לאחרים שאינם מחמירים כמוהו).
בירושלמי בבא בתרא ה,א אמרו: ומסתלקין לצדדין. - רב יהודה בשם רב / שמואל: אפילו שדה מליאה כורכומים.
המעשה שאמר כאן רבי אבהו (בלי הקושיה והתירוץ שבסוף) מובא בירושלמי שם בסתם.
לא מצינו בשום מקום שהתנאים ישתמשו בביטויים "ולא כן תני" ו"והא תני", וביותר קשה לומר שהתנאים האלה נשאו ונתנו בהלכה זו על החילוק שבין דבר של שבח ודבר של צער שלא נתחדשה אלא בדור שלאחריהם. ולכן נראה שחסר כאן אחר "אמר ליה" שם השואל ששאל קושיה זו לרבי אבהו, והנושא של "אמר ליה" השני הוא רבי אבהו שהשיב על הקושיה שהקשה השואל על אותו מעשה שסיפר הוא ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מונחי הירושלמי "ולא כן תני" ו"והא תני" באו כאן בפי תנאים בגלל עיבוד המינוח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 319; שם, עמוד 159, הערה 68).
אפשר שרבי אבהו שסיפר את המעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע הוא ששם בפיהם את הקושיה והתירוץ הללו על פי דברי התנאים שלאחריהם.
בירושלמי בבא בתרא הובא המעשה בלא הקושיה והתירוץ הללו, מפני שאין עניינם של הקושיה והתירוץ הללו לשם אלא לכאן בלבד, שכן כאן אמרו לפני כן את החילוק שבין דבר של שבח ודבר של צער.
בבבלי בבא קמא פ,ב-פא,א אמרו: תנו רבנן: עשרה תנאים התנה יהושע (בן נון עם בני ישראל בכניסתם לארץ, שיתנהגו זה עם זה לפנים משורת הדין, ולא יקפידו על זכויותיהם): ...ומסתלקים לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים (בליטות שבדרכים המקשות על עוברי דרכים ללכת).
ושם פא,ב אמרו: רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, אסתלקו לצידי הדרכים. הוה קא מפסיע ואזיל רבי יהודה בן נקוסא קמייהו (שהיה מהלך באמצע הדרך והיה מדלג בתוכה). אמר לו רבי לרבי חייא: מי הוא זה שמראה גדולתו בפנינו (שמראה לנו שהוא מדקדק בדברים יותר ממה שהוא מחויב)? אמר לו רבי חייא: שמא רבי יהודה בן נקוסא תלמידי הוא, וכל מעשיו לשם שמים. כי מטו לגביה, חזייה (רבי), אמר ליה: אי לאו יהודה בן נקוסא את, גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא (הייתי חותך את שוקך במסור של ברזל, כלומר, הייתי מחרים אותך, שאין ראוי לאדם לנהוג כך ברבים).
בתוספתא מקוואות ו,יד שנו: ואלו הם יתידות הדרכים? אלו שמהלכים עליהם בימות הגשמים והם מתמעטים (יש לגרוס: מתמעכים ("תוספת ראשונים")).
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת א,ב.
מציעים סיפור: דלמא (מקור המילה במילה היוונית 'דרמה'): – מעשה: רבי יסא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'רבי מיישא'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ורבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) הוו (במקבילה: 'הוון') יתבין אכלין בחדא מן אילין כנישתא עלייתא – היו יושבים ואוכלים באחת מאלה (בתי) הכנסיות העליונים (אפשר שהם למדו שם ותוך כדי לימודם אכלו, ולא ראו צורך לצאת מבית הכנסת). אתת ע(ו)נתה דצלותא וקם (בכתב יד רומי: 'קם', ובמקבילה: 'קם ליה') רבי שמואל בר רב יצחק מצלייא – באה עונת (זמן) התפילה, ועמד רבי שמואל בר רב יצחק להתפלל (שהפסיק לאכול). אמר ליה – אמר לו רבי מיישא – הקשה על רבי שמואל בר רב יצחק על מעשהו: לא (במקבילה: 'ולא') כן אלפן רבי: – (וכי) לא כך לימדנו רבי (מורי (זו לשון של כבוד של תלמיד לרב או של קטן לגדול ממנו)): שנינו: אם התחילו אין מפסיקין (משנה שבת א,ב) – אם התחילו בדברים שאין לעשותם סמוך לתפילת המנחה, כגון לאכול סעודה, והגיע זמן תפילה, אינם חייבים להפסיק אלא גומרים ואחר כך מתפללים?! – הרי שאתה פטור מלהתפלל! ותני – ושונה (ברייתא) חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא): כל מי שהוא פטור מדבר (במקבילה: 'מן הדבר') ועושהו - נקרא הדיוט (פשוט, שאינו מומחה (מקור המילה ביוונית)) – שלא משום טרחה פטרוהו חכמים, אלא משום שתפילה צריכה כוונה, וחששו שמא על ידי שהוא טרוד במחשבתו בסעודה לא יכוון בתפילתו, ומוטב לו שימתין עד גמר סעודתו משיפסיק ולא יכוון ("פירושים וחידושים בירושלמי").
אמר ליה: – אמר לו (הקשה רבי שמואל בר רב יצחק לרבי מיישא ממקור תנאי): והא תנינן: – והרי שנינו: חתן פטור מקריאת "שמע" בלילה הראשון (משנה ברכות ב,ה); ושנינו: חתן אם רוצה לקרות קריאת "שמע" בלילה הראשון - קורא (משנה ברכות ב,ח) – אף שהוא פטור!
אמר ליה: – אמר לו (תירץ רבי מיישא לרבי שמואל בר רב יצחק): ולא דרבן גמליאל (נשיא הסנהדרין ביבנה ותנא בדור השני) היא?! (בתמיהה) – ולא של רבן גמליאל היא?! (יש להעמיד את המשנה כרבן גמליאל) אמר ליה: יכיל אנא פתר (צריך להוסיף: 'לה', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי וברש"ס) כרבן גמליאל – יכול אני לפתור אותה (לפרש את המשנה) כרבן גמליאל, דרבן גמליאל אמר (ב"שרידי הירושלמי": 'אומר'. ויש כאן כפל גרסה: 'אמר ליה: ולא דרבן גמליאל היא?! דרבן גמליאל אמר' / 'אמר ליה: יכיל אנא פתר לה כרבן גמליאל, דרבן גמליאל אמר'. ובמסירה שלפנינו במקבילה: 'אמר ליה: ולא... ...רבן גמליאל אמר', ונמחק 'ולא' והשאר נגרד, ונכתב במקומו על ידי מגיה 'יכיל אנא פתיר לה כרבן גמליאל דאמר'): איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'שעה אחת') (משנה ברכות ב,ה) – משנתנו שאמרה: חתן אם רוצה לקרות - קורא, היא דעת יחיד, דעתו של רבן גמליאל שהחמיר על עצמו וקרא קריאת "שמע" בלילה הראשון של נישואיו, ונחלקו במשנתנו החכמים שאחריו ובנו רבן שמעון בן גמליאל בפירוש דבריו, שהחכמים שאחריו אמרו שכל חתן אם רצה לקרות קורא, ורבן שמעון בן גמליאל אמר שאין קורא אלא חסיד ומדקדק במצוות, שלא כל הרוצה ליטול את השם ייטול. אבל חברי רבן גמליאל או תלמידיו שאמרו לו: "לימדתנו שחתן פטור", דעתם שאין אדם רשאי להחמיר בדבר שפטור ממנו. הרי שדברי המשנה הם לדעת רבן גמליאל, ולדעת החולקים עליו חתן אינו רשאי לקרות את "שמע" וכן אין להפסיק לתפילה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
מקומו העיקרי של הקטע הזה בשבת על המשנה שם, והועתק לכאן משום שהובאה בו המשנה כאן.
• • •