משנה
וכשמת טבי עבדו – של רבן גמליאל, קיבל עליו תנחומין – קיבל את התנחומים שניחמו אותו על מות עבדו כדרך שמנחמים אבלים על מות קרובם, משום שהצטער והיה צריך לתנחומים. אמרו לו: לא לימדתנו, רבינו (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה אין מילה זו), שאין מקבלין תנחומין על העבדים?! – ומדוע הצטערת והיית צריך לתנחומים? אמר ליה (צריך לומר: 'להם'): אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה – מדקדק במצוות (עיין משנה סוכה ב,א).
• • •
תלמוד
מקשים: הא – הרי בני חורים (חופשים, שאינם משועבדים) אחרים – שאינם קרובים, אין (במסירה שלפנינו נמחקה מילה זו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי) מקבלין תנחומין עליהן – מפני שאין מקבלים תנחומים אלא על קרובים שמתו! – ולמה נאמר במשנה: "אין מקבלין תנחומין על העבדים", שמשמע מזה שעל עבדים אין מקבלים תנחומים, אבל על מי שאינם עבדים מקבלים תנחומים?
ומתרצים (בהצעת פירוש למשנה): ביני מתנייתה (הסופר במסירה שלפנינו שיבש את המונח, וצריך לומר: 'כיני מתניתה'. גם בכתב יד רומי בשיבוש: 'ביני מתניתה'): – כך היא המשנה (כך היא המקור התנאי, והוא המשנה כאן. מונח זה משמש בכמה הוראות, וכאן פירושו: כך יש לפרש את המשנה): אין מקבלין תנחומין על העבדים (נראה שצריך לומר: 'אין מקבלין תנחומין על בני חורין אחרים'). אם על בני חורין אחרים אין מקבלין תנחומין, (בכתב יד רומי נוסף 'לא') כל שכן על העבדים – בוודאי ובוודאי שאין מקבלים תנחומים על העבדים. לפי זה, כוונת המשנה היא, שההלכה שאין מקבלים תנחומים על העבדים אינה הלכה עצמאית אלא היא נובעת מההלכה שאין מקבלים תנחומים על אחרים (במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי המשפט "אם על בני חורין אחרים..." מופיע בברייתא שלהלן, אך הוא אינו מופיע בברייתא שבמקורות המקבילים (במסכת שמחות ובבבלי, ראה להלן), ולא זו בלבד, אלא שהוא מפריד בברייתא שלהלן בין הדבקים. ולכן נראה שמקומו של המשפט הזה אינו בברייתא שלהלן אלא כאן. ונראה שהמשפט הזה נכתב על הגיליון לתיקון הגרסה המשובשת: "כיני מתניתא: אין מקבלין תנחומין על העבדים", אלא שנכנס לפנים שלא במקומו הראוי לו. ושורש שיבוש הגרסה הוא דילוג סופרים, שדילגו על מה שבין "אין מקבלין תנחומין" הראשון ל"אין מקבלין תנחומין" השני).
ומציעים ברייתא: תני (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'מתני'', ומגיה הגיה 'תני', כמו שהוא בכתב יד רומי): – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): מעשה שמתה שפחתו של רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) ונכנסו תלמידיו לנחמו – על שפחתו שמתה, ולא קיבל – עליה תנחומים. נכנס מפניהם לחצר ונכנסו – לחצר אחריו. נכנס מפניהם לבית ונכנסו – לבית אחריו. אמר להן – רבי אליעזר לתלמידיו: כמדומה הייתי – סבור הייתי, היה נראה לי, חשבתי, שאתם ניכוין בפושרין (מים שאינם חמים ואינם קרים) – שאתם מבינים ברמז קל, שכשנכנסתי מפניכם לחצר הייתם צריכים להבין שאיני רוצה לקבל מכם תנחומים, ואי אתם נכוין אפילו ברותחין (מים שחוממו עד כדי רתיחה) – ועכשיו אני רואה שאינכם מבינים אפילו ברמז ברור ביותר, שכשנכנסתי מפניכם לבית לא הבנתם שאיני רוצה לקבל מכם תנחומים. והלא אמרו – חכמים: אין מקבלין תנחומין על העבדים, מפני שהעבדים כבהמה – שאין העבדים נחשבים אלא כרכושם הממוני בלבד של בעליהם, ולכן יש לראות את מותם של העבדים כמו אובדן ממון. (במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי מופיע כאן המשפט: "אם על בני חורין אחרים אין מקבלין תנחומין, כל שכן על העבדים", אלא שמקומו של המשפט הזה אינו בברייתא כאן אלא בתירוץ לעיל) מי שמת עבדו או בהמתו, אומרים לו: "המקום (כינוי לאלוהים. בכתב יד רומי: 'הקב"ה') ימלא (ישלים) חסרונך".
במסכת שמחות א,ט-י שנו: ...אין מקבלים תנחומים על העבדים.
ומעשה כשמתה שפחתו של רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס מפניהם לחצר, נכנסו אחריו. לבית, נכנסו אחריו. אמר להם: כמדומה הייתי שאתם ניכווים בפושרים, ואין אתם ניכווים בחמי חמים. לא כך שניתי לכם שאין מקבלים תנחומים על העבדים, מפני שהעבדים נחשבים כבהמה?!
וכשמת טבי עבדו של רבן גמליאל קיבל עליו תנחומים. אמרו לו תלמידיו: והלא שניתה לנו שאין מקבלים תנחומים על העבדים! אמר להם: אין טבי עבדי כשאר עבדים, שכשר היה.
ובבבלי ברכות טז,ב אמרו: תנו רבנן: עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים.
מעשה ומתה שפחתו של רבי אליעזר ונכנסו תלמידיו לנחמו. כיוון שראה אותם, עלה לעלייה, ועלו אחריו; נכנס לאנפילון (מסדרון קטן), נכנסו אחריו; נכנס לטרקלין (חדר מיטות), נכנסו אחריו. אמר להם: כמדומה אני שאתם נכווים בפושרים (שדייכם ברמז בלבד, שכשעליתי לעלייה הייתם צריכים להבין שאיני רוצה לקבל מכם תנחומים), עכשיו אי אתם נכווים אפילו ברותחים! לא כך שניתי לכם: עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים?
אלא מה אומרים עליהם? - כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו: "המקום ימלא לך חסרונך", כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו: "המקום ימלא לך חסרונך".
• • •
כיוון שסיפרו במשנה על רבן גמליאל שקיבל תנחומים על עבדו, אף על פי שלא היה קרובו, מספרים על ריש לקיש שקיבל תנחומים על תלמידו, אף על פי שלא היה קרובו.
מספרים: כד דמך – כשמת (בארמית של חכמינו 'דמך' - ישן היא לשון המתקה למיתת צדיקים) רבי חייא בר אדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני), בר אחתיה ד- – בן אחותו של בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים), קביל ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) עילוי (צריך לומר: 'עלוי', כמו בכתב יד רומי) – קיבל ריש לקיש עליו (תנחומים), דהוה רביה – (מפני) שהיה רבו (ריש לקיש היה רבו של רבי חייא בר אדא). - נימא: ('נימא' אינו לשון הירושלמי אלא 'נימר' - נֹאמר. ונראה שצריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מימר ד-') – לומר (בא ללמד) שתלמידיה דבר נשא חביב עליה (צריך לומר: 'עלוי', כמו בכתב יד רומי) כבריה – תלמידו של אדם חביב (אהוב) עליו כבנו, ולכן קיבל ריש לקיש עליו תנחומים, אף על פי שאינו קרובו. - עאל (בכתב יד רומי נוסף 'ריש לקיש') ואיפטר עילוי (צריך לומר: 'ואפטר עלוי', כמו בכתב יד רומי וברש"ס): – נכנס (ריש לקיש לבית הכנסת) והפטיר עליו (הספיד אותו, הילל ושיבח אותו. המספיד היה בוחר אחד הכתובים ודורש אותו לפני הקהל, ובדרשתו היה מקשר שבחי הנפטר. כשהנפטר היה איש מסוים והאֵבֶל היה אבל הציבור, היו מכניסים את הנפטר לבית הכנסת להספידו בו): "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו,ב) – הדוד ירד לגן שבו ערוגות של צמחי בושם, כדי לרעות שם את צאנו וללקוט משם שושנים, - ויש להקשות: לא צורכה אלא (בכתב יד רומי: 'לא צורכה דלא אלא', והוא כפל גרסה: 'דלא' / 'אלא') – אין צורך (לומר) אלא (לא היה הפסוק צריך לומר אלא) "דודי ירד לגנו לרעות בגנים" (נראה שצריך לומר: 'דודי ירד לגנו לרעות בגנו')! – ולמה פתח הכתוב ב"גנו" בלשון יחיד וסיים ב"גנים" בלשון רבים? - אלא יש לדרוש את הפסוק כך: "דּוֹדִי" - זה הקב"ה, "יָרַד לְגַנּוֹ" - זה העולם – ולכן נקט "גנו" בלשון יחיד, "לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם" - אלו ישראל, "לִרְעוֹת בַּגַּנִּים" - אלו אומות העולם – ולכן נקט "גנים" בלשון רבים, "וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" - אלו הצדיקים שמסלקן (ממית אותם) מביניהן – של ישראל, כשהם מכעיסים את הקב"ה.
משלו משל: למה הדבר דומה? (פתיחה להבאת סיפור משל להסברת דבר) - למלך שהיה לו בן, והיה (בכתב יד רומי נוסף: 'אותו הבן') חביב עליו יותר מדאי (במידה מרובה מאוד). מה עשה המלך? נטע לו פרדס (גן עצי פרי). בשעה (בכתב יד רומי: 'כל זמן') שהיה (בכתב יד רומי נוסף: 'אותו') הבן עושה רצונו (נהג כחפצו, מילא את הוראותיו) של אביו, היה (בכתב יד רומי נוסף: 'אביו') מחזר (סובב) בכל העולם כולו ורואה אי זו נטיעה (צמח שנטעוהו) יפה בעולם (בכתב יד רומי נוסף 'מביאה') ונוטעה בתוך פרדיסו; ובשעה שהיה – הבן, מכעיסו (גורם לו לכעס) – את אביו, היה אביו מקצץ כל (בכתב יד רומי אין מילה זו) נטיעותיו – שנטע בפרדס. - כך (דיבור הצעה לנמשל), בשעה שישראל עושין רצונו של המקום (כינוי לאלוהים), הקב"ה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו (מקרבו, מקשרו) לישראל (בכתב יד רומי: 'בישראל'), כגון יתרו – שהיה בימי משה, שעשה תשובה והתגייר ועשה מעשים טובים, ורחב – שהיתה בימי יהושע, שעשתה תשובה והתגיירה ועשתה מעשים טובים. וזהו שאמר הכתוב: "לרעות בגנים"; ובשעה שהן מכעיסין אותו (בכתב יד רומי: 'לפניו'), היה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הוא') מסלק הצדיקים שביניהן – וזהו שאמר הכתוב: "ללקוט שושנים". - בשיר השירים רבה מובא סיום הספדו של ריש לקיש: הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אדא (שהוא צדיק), וסילקו מן העולם (מפני שישראל מכעיסים את הקב"ה. - ריש לקיש רצה בהספדו לעורר את לב השומעים שהם מכעיסים את הקב"ה ובשל כך מת רבי חייא בר אדא).
בשיר השירים רבה פרשה ו [ב] ד נאמר: כד דמך רבי חייא בר אדא, בר אחתיה דבר קפרא, אמרון לרבי יוחנן: עול ואפטר עילוי (והספד אותו). אמר לון: ייעול ריש לקיש, דהוא (רבי חייא) תלמידיה, והוא ידע חייליה (בתורה). עאל רבי שמעון בן לקיש ואפטר עילוי: "דודי ירד לגנו" - הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אדא וסילקו מן העולם.
ובקוהלת רבה פרשה ה [יא] ג נאמר: חייא בר אדא, בר אחתיה דבר קפרא, דמך. אמרון ליה לרבי יוחנן: עול אפטר עלוי. אמר לון: ייעול רבי שמעון בן לקיש דהוא ידע מה חייליה. עאל רבי שמעון בן לקיש ואפטר עלוי: "דודי ירד לגנו" - הקב"ה יודע מעשיו של רבי חייא בר אדא וסילקו.
בשיר השירים רבה פרשה ו [ב] א נאמר: "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם" - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הפסוק הזה לא ראשו סופו ולא סופו ראשו, לא היה צריך קרייא למימר אלא "דודי ירד... לרעות בגנו", ואת אמר: "לרעות בגנים"! - אלא "דודי" זה הקב"ה, "לגנו" - זה העולם, "לערוגות הבושם" - אלו ישראל, "לרעות בגנים" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, "וללקוט שושנים" - לסלק את הצדיקים שבישראל.
ושם פרשה ו [ב] ג נאמר: אמר רבי שמואל בר נחמן: למלך שהיה לו פרדס, ונטע בו שורות של אגוזים ושל תפוחים ושל רימונים, ומסרו ביד בנו. בזמן שבנו עושה רצונו, היה המלך מחזיר ורואה איזו נטיעה יפה בעולם, והיה עוקרה ומביאה ושותלה בתוך אותו הפרדס; ובזמן שלא היה בנו עושה רצונו, היה המלך רואה איזו נטיעה יפה בתוך הפרדס ועוקרה. - כך, כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום, רואה איזה צדיק יש באומות העולם, כגון יתרו ורחב, מביאו ומדבקו בישראל; ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של הקב"ה, רואה איזה צדיק וישר וכשר וירא שמים יש בהם ומסלקו מתוכם.
ובקוהלת רבה פרשה ה [יא] א נאמר: אמר רבי ברכיה: למלך שהיה לו פרדס ונתנו / ומסרו לבנו. כל זמן שהיה בנו עושה רצונו, היה המלך רואה איזו נטיעה יפה בעולם ושותלה בפרדס של בנו; וכל זמן שלא היה בנו עושה רצונו, רואה איזו נטיעה יפה ומשובחת בפרדס והיה עוקרה. - כך, המלך זה הקב"ה, הפרדס זה העולם, ויש אומרים: זה ישראל. כל זמן שהם עושים רצונו של הקב"ה, רואה איזה צדיק באומות העולם, כגון יתרו ורחב ורות, וכגון אנטונינוס, ומביאו ומדבקו בישראל; וכל זמן שאין עושים רצונו של הקב"ה, רואה איזה צדיק יש בישראל ומסלקו מהם.
כיוון שאמרו משל על סילוקם של הצדיקים על ידי הקב"ה, אומרים עוד משל על כך.
ומציעים סיפור: דלמא (מקור המילה במילה היוונית 'דרמה'): – מעשה: רבי חייא בר אבא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקורות המקבילים שבמדרשי האגדה: 'רבי חייה רובה' - הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)) וחבורתיה – וחבורתו (המונח חבורה רווח בספרות חכמים בהוראות שונות. כאן המונח מציין תלמידים), ויש להציע מסורת חלופית עלומת שם: ואית דמרין (דאמרין): – ויש שאומרים: רבי יוסי בירבי חלפתא (תנא בדור הרביעי) וחבורתיה – וחבורתו, ואית דמרין (דאמרין): – ויש שאומרים: רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) וחבורתיה – וחבורתו, הוו יתבין (בכתב יד רומי: 'הוון יתיבין') לעיי באוריתא תחות חדא תאינה – היו יושבים ועמלים (לומדים) בתורה תחת תאינה (שם העץ) אחת, והוה מרא דתאינתא קריץ ולקיט לה בכל יום (בכתב יד רומי: 'צפר') – והיה בעל התאינה משכים (מקדים בבוקר) ולוקט אותה בכל יום (שלא יתליעו התאינים כשהחמה זורחת עליהן). אמרין: – אמרו (בני החבורה לעצמם): שמא הוא חושדיני (צריך לומר: 'חושדינו') – אולי הוא חושד בנו בגניבת תאינים מן התאינה, ולשם שמירה הוא משכים, נחלוף (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'נחליף' - נשנה) את מקומינו – ונשב במקום אחר. - למחר אתיא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אתא') מרה דתאינתא גבון – למחר (כששינו את מקומם), בא בעל התאינה אצלם, אמר לון: – אמר להם: מריי – אדוניי, אף (בכתב יד רומי: 'אוף') חדא מצוה דהויתון נהיגין ועבדין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'עבדין') עמי – גם מצווה (צדקה) אחת שהייתם נוהגים (רגילים) לעשות עימי (שישבתם ועסקתם בתורה תחת תאינתי), מנעתונא (צריך לומר: 'מנעתונה') מיני – מנעתם אותה ממני. אמרון ליה: – אמרו לו: אמרינן ('אמרנן') – אמרנו (לעצמנו), דילמא דאחשד (צריך לומר: 'דו חשד' / 'דאת חשד'. ובכתב יד רומי: 'דלמה את...') לן – שמא שהוא / שאתה (בעל התאינה) חושד אותנו. - בצפרא אתי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אתא בעי') מודעא יתהון (בכתב יד רומי: 'מודעתון') – בבוקר (כשחזרו למקומם תחת התאינה) בא (בעל התאינה) וביקש להודיע אותם (מדוע הוא משכים ולוקט את התאינה). זרחה עליו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'עליה') החמה והתליעו (שרצו בהם תולעים) תאינותיה – מפני שבאותו בוקר לא השכים בעל התאינה ללקוט אותה, כדי להודיע להם מדוע הוא משכים ולוקט אותה בכל יום.
באותה שעה אמרו – החכמים ששמעו את הסיפור הזה והביאו אותו כמשל: בעל התאנה יודע אימתי (בכתב יד רומי נוסף 'היא') עונתה (זמנה) של התאינה ללקוט והיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'והוא') לוקטה. כך (דיבור הצעה לנמשל), הקב"ה יודע אימתי (בכתב יד רומי נוסף 'היא') עונתן של הצדיקים לסלק (להמית. בכתב יד רומי: 'לסלקן') מן העולם – כדי שלא יתקלקלו ויחטאו, והוא מסלקן.
בבראשית רבה סב,ב נאמר: דלמא: רבי חייא רבה ותלמידוי, ואית דאמרין: רבי עקיבה ותלמידוי, ואית דאמרין: רבי יוסי בירבי חלפתה ותלמידוי, היו למודים (רגילים) משכימים יושבים ושונים תחת תאינה אחת, והיה בעל התאינה משכים ולוקטה. אמרו: שמא שהוא חושדנו (שאנו לוקחים מתאיניו), נחליף מקומינו. מה עבדון? חלפון אתרהון. אזל לגבייהו, אמר להון: רבותיי, חדא מצווה דהוויתון ילפין זכיין בי, דהוויתון יתבין ושונין תותי תאינתי, ביטלתון. אמרו לו: אמרנן, שמא את חושדנו. פייסן וחזרו לאתרהון. מה עשה? לא לקטה בשחרית, התליעו התאינים. אמרו: בעל התאינה יודע אימתי היא עונתה של תאינה ללקוט והוא לוקטה. - כך, הקב"ה יודע אימתי היא עונתם של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקם. ומה טעם? "דודי ירד לגנו" וגו' (שיר השירים ו,ב).
ס"א: דלמא: רבי חייא רבה ותלמידוי, ואית דאמרין: רבי הושעיא ותלמידוי, ואית דאמרין: רבי עקיבה ותלמידוי, הוון נהיגין יתבין פשטין (מבארים הלכה) תחות חדא תאינא, וכל יום ויום היה משכים בעל תאינה ומלקט תאינתו. אמרו: נשנה את מקומינו, שמא הוא חושדינו. הלכו וישבו להם במקום אחר. השכים בעל התאינה ללקט את תאינתו ולא מצאם. הלך וחיזר אחריהם. אמר להם: רבותיי, מצווה אחת שהייתם עושים אתם מבקשים למונעה ממני? אמרו לו: חס ושלום. אמר להם: מפני מה הנחתם את מקומכם וישבתם במקום אחר? אמרו לו: אמרנו, נשנה את מקומנו, שמא אתה חושדינו. אמר להם: חס ושלום, אני אומר לכם, מפני מה הייתי משכים על תאינתי ללוקטה, שכיוון שחמה זורחת עליהן, מיד מתליעות. חזרון לתמן. ההוא יומא שבק מינהון דלא לקט, וזרחה עליהן החמה, ופצעו מהן ומצאו אותן מתליעות. אמרו: יפה בעל התאינה יודע אימתי היא עונתה של תאינתו ללוקטה והוא לוקטה. - כך, הקב"ה יודע אימתי היא עונתו של צדיק להסתלק מן העולם והוא מסלקו. ומה טעם? "דודי ירד לגנו" וגו'.
ובשיר השירים רבה ו [ב] ב נאמר: דלמא: רבי חייא רבא ותלמידוי, ואית דאמרין: רבי עקיבא ותלמידוי, ואית דאמרין: רבי יהושע ותלמידיו, הוו נהיגין יתבין פשטין תחות חדא תאנה, ובכל יום ויום היה משכים בעל התאנה ומלקט תאנתו. אמרו: נשנה את מקומנו, שמא חושדנו. מה עשו? הלכו וישבו להם במקום אחר. השכים בעל התאנה ולא מצאם. הלך וחזר אחריהם עד שמצאם. אמר להם: רבותיי, מצווה אחת הייתם עושים לי, ואתם מבקשים למונעה ממני? אמרו לו: חס ושלום. [אמר להם:] ומפני מה הנחתם מקומכם וישבתם במקום אחר? [אמרו לו:] אמרנן, שמא אתה חושדנו. אמר להם: חס ושלום, אלא אומר לכם, מפני מה אני משכים ללקוט תאנתי, שכיוון שהחמה זורחת על התאנים, מיד הן מתליעות. מיד חזרו לתמן. ההוא יומא אשכחון דלא לקט, נטלו מהן ופצעו אותן ומצאון מותלעות. אמרו: יפה בעל התאנה יודע עונתה של תאנתו והוא לוקטה. - כך, הקב"ה יודע אימתי עונתם של צדיקים לסלקם והוא מסלקם.
ובקוהלת רבה ה [יא] ב נאמר: דלמא: רבי חייא רבא ותלמידוי, ואית דאמרין: רבי שמעון בן חלפתא ותלמידוי, ואית דאמרין: רבי עקיבא ותלמידוי, הוון יתבין פשטין תחות חדא תאנתא, והיה בעל התאנה משכים ולוקט את תאנתו. אמרון: נשנה את מקומנו, שמא הוא חושדנו. ישבו במקום אחר. למחר השכים בעל התאנה ללקט תאנתו ולא מצאם. חזר אחריהם ומצאם. אמר להם: רבותיי, מצווה חדא [ד]הוויתון עבדין עימי מנעתון יתה מני. אמרון ליה: חס ושלום. אמר לון: ומפני מה הנחתם מקומכם וישבתם במקום אחר? אמרון ליה: אנן אמרנן, שמא הוא חושדנו. אמר להם: חס ושלום, אלא אומר לכם, מפני מה הייתי משכים ולוקט אותה, כשתנץ עליהן החמה הן מתליעות. ההוא יומא שבקון דלא לקט, ומצאו אותן שזרחה עליהן החמה והתליעו. אמרון: יפה בעל התאנה יודע עונתה של תאנתו אימתי היא ראויה להילקט והוא לוקטה. - כך, הקב"ה יודע עונתו של צדיק ומסלקו.
מתכונת הלימוד הרגילה בתקופת התנאים היתה לימוד בחבורה של תלמידים שבראשה עמד רב. לא היה מקום לימוד קבוע. בדרך כלל התכנסו בני החבורה בשדה פתוח, בצילם של עצים או מבנים. המעבר מלימוד בשדה הפתוח ללימוד במבנה מסודר, שהביא להקמת מבנים שיועדו לבית מדרש, קשור בשמו של רבי יהודה הנשיא, שהתנגד במפורש ללימוד בשדה מתוך מגמה לאשש את לימוד התורה בבית המדרש. גם בתקופת האמוראים עדיין היו מי שלמדו בשוק, אך תקנתו של רבי נתפשטה בציבור אט אט, והלימוד הצטמצם למבנים מיוחדים ("משנת ארץ ישראל", שבת, עמודים 582-583).
כיוון שסיפרו לעיל על הספדו של אמורא על אמורא שמת, מספרים כאן ולהלן עוד על הספדיהם של אמוראים על אמוראים שמתו.
ומספרים: כד דמך – כשמת רבי בון בר רבי חייא (בכתב יד רומי: 'בר חייה') (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), על רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) ואפטר עילוי (צריך לומר: 'עלוי', כמו בכתב יד רומי וברש"ס): – נכנס רבי זעירא והפטיר עליו (הספיד אותו. - רבי בון בר חייא היה תלמידו של רבי זעירא): "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל" (קוהלת ה,יא) – השינה של העובד את שדהו מתוקה, בין אם יש לו הרבה ובין אם יש לו מעט, - 'יִישַׁן' אין כתוב כאן – אילו היה כתוב: "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יישן", שמתוקה שנתו בין אם יישן מעט ובין אם יישן הרבה, היה הדבר מובן, אלא כתוב: "אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל" – ויש להקשות על כך: מובן שמתוקה שנתו אם אכל הרבה, אך מדוע מתוקה שנתו אם אכל מעט? והרי מי שהוא רעב ואוכל מעט, שנתו נודדת!. ויש לתרץ: למה היה רבי בון ברבי חייא (בכתב יד רומי: 'בר חייה') דומה? (פתיחה להבאת סיפור משל להסברת דבר) - למלך ששכר פועלים הרבה, והיה שם (בכתב יד רומי: 'בהם') פועל אחד והיה (בכתב יד רומי: 'שהיה') (משתכר) [מתכשר (מזדרז, חרוץ. - תוקן כמו בכתב יד רומי ובמקורות המקבילים שבמדרשי האגדה)] במלאכתו יותר מדאי (במידה מרובה מאוד). מה עשה המלך? נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות (משתעשע עימו בכל מיני דברים כלליים ופרטיים, מבלה עימו בשיחה על עניינים שונים). לעיתותי ערב (בשעת הערב) באו אותם פועלים ליטול שכרן, ונתן לו שכרו עמהן מִשָּׁלֵם (בשלמות, כולו, לא מקצתו). והיו (בכתב יד רומי: 'התחילו') הפועלים מתרעמין (מתלוננים, מתרגזים) ואומרים: אנו יגענו (עמלנו, טרחנו) כל היום (בכתב יד רומי נוסף 'כולו'), וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ואַתְּ נותן') לו שכרו עמנו משלם. אמר להן המלך: יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם (בכתב יד רומי: 'יגע זה לשתי שעות מה שלא יגעתם אתם'. וברש"ס: 'יגע זה לשתי שעות יותר ממה שיגעתם אתם'. הנוסח במסירה שלפנינו הוא צירוף של שתי הגרסאות האלו) כל היום כולו. - כך (דיבור הצעה לנמשל), יגע רבי בון (בכתב יד רומי נוסף 'בר חייה') בתורה – בלימוד התורה, לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד וותיק (חריף ומפולפל) יכול ללמוד (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'עתיד לייגע') למאה שנה – וכך יש לדרוש את הפסוק "מתוקה שנת העובד...", ששכרו של מי שעמל בתורה (-"העובד") ומת (מיתה נמשלה לשינה) ניתן לו בשלמות, בין אם חי מעט שנים ובין אם חי הרבה שנים, שהשכר על העמל בתורה אינו ניתן לפי מספר שנות חייו של האדם אלא לפי עמלו בתורה, ולכן מי שחי מעט שנים ומי שחי הרבה שנים שכרם שווה, ויש מי שחי מעט שנים ועמל בתורה יותר ממי שחי הרבה שנים, כמו רבי בון בר חייא.
בשיר השירים רבה ו [ב] ו נאמר: כד דמך רבי בון ברבי חייא, עאל רבי זירא ואפטר עילוי: "מתוקה שנת העובד" (קוהלת ה,יא) - נימר לכון, למה רבי בון דומה? למלך שהיה לו כרם ושכר עליו פועלים. והיה שם פועל אחד מתכשר במלאכתו יותר מכולם. כיוון שראהו המלך כשר במלאכתו יותר מדאי, אחזו בידו והתחיל מטייל עימו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב באו הפועלים ליטול שכרם, ובא אותו פועל ליטול שכרו עימהם, ונתן לו המלך שכרו כמותם. התחילו הפועלים מצירים, אמרו לו: אדוננו המלך, אנו יגענו כל היום, וזה לא יגע אלא שתיים או שלוש שעות ביום והוא נוטל שכרו כמותינו. אמר להם המלך: מה אתם מצירים? יגע זה לשתיים או לשלוש שעות מה שלא יגעתם אתם כל היום כולו. - כך, יגע רבי בון בר חייא לעשרים ושמונה שנה בתורה מה שלא יגע תלמיד ותיק למאה שנה.
ובקוהלת רבה ה [יא] ה נאמר: כד דמך רבי בון ברבי חייא, עאל רבי זירא ואפטר עלוי הדין פסוקא: "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" - למה היה רבי בון ברבי חייא דומה? למלך שהיה לו כרם ושכר פועלים הרבה לעשותו, והיה שם פועל אחד מתכשר במלאכתו יותר מן הכל יותר מדאי. מה עשה המלך? נטלו בידו והיה מטייל עימו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב באו הפועלים ליטול שכרם, ובא אותו הפועל עימהם ונתן לו שכרו משלם. התחילו הפועלים מצירים, אמרו: אנו יגענו כל היום, וזה יגע שתי שעות ונתן לו המלך שכרו משלם. אמר להם המלך: מה לכם מצירים? יגע זה לשתי שעות בכשרות מה שלא יגעתם אתם כל היום. - כך, למד רבי בון תורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה.
ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן ג נאמר: "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" (קוהלת ה) - אמרו לו לשלמה: אילו אחר אמר הפסוק הזה, היינו שוחקים עליו. אתה שכתוב בך: "ויחכם מכל האדם" (מלכים א ה), תאמר: "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל"? אין הדבר כך, שכל מי שהוא רעב, אכל קמעא - שנתו מתנדדת ממנו, אכל הרבה - שנתו מתוקה. אמר להם: איני מדבר אלא בצדיקים ובעמלי תורה. כיצד? אדם שכל שנותיו שלושים שנה, ומעשר שנים ואילך הוא עמל בתורה ובמצוות, ומת לשלושים שנה. ואדם אחר חיה שמונים שנה, ומעשר שנים ואילך עמל בתורה ובמצוות עד שמת. את אומר: הואיל ולא יגע הראשון אלא עשרים שנה בתורה, וזה יגע שבעים שנה, שהקב"ה מרבה לזה שכר יותר ממי שעסק בתורה עשרים שנה. לפיכך אני אומר: "אם מעט ואם הרבה יאכל", שיכול בן עשרים שנה לומר לפני הקב"ה: אילולי שסילקתני מן העולם בחצי ימיי, הייתי מאריך שנים ומרבה בתורה ובמצוות, לפיכך אני אומר: "אם מעט אם הרבה יאכל", שמתן שכרו של זה כמתן שכרו של זה.
אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה? למלך ששכר פועלים למלאכתו. עם שהם עושים, נטל המלך אחד מהם וטייל עימו. לערב באו הפועלים ליטול שכרם. בא אותו פועל שטייל עם המלך ליטול עימהן שכרו. שמא יכול המלך לומר לו: אתה לא עשית עימהם אלא שתי שעות, טול כפי מה שעשית. אף הוא יכול לומר למלך: אילולי אתה שביטלתני וטיילתני עימך, היה שכרי מרובה. - וכך הקב"ה יתברך שמו. המלך זה הקב"ה, והפועלים אלו עמלי התורה. מי שיגע בתורה חמישים שנה, ומי שיגע בתורה עשרים או שלושים, יכול לומר: אילולי שסילקתני, הייתי עוסק בתורה. לפיכך אמר שלמה: "אם מעט ואם הרבה יאכל", שמתן שכרם שווה.
מטייל... ארוכות וקצרות
הפועל "נטלו" בנוסח הירושלמי "נטלו והיה מטייל עימו" משמש כפועל עזר לשם חיזוק הפועל "והיה מטייל" הבא לאחריו. נראה שהנוסח בירושלמי הוא המקורי, ומסדרי מדרש שיר השירים רבה וקוהלת רבה תפסו "נטלו" כפועל עצמאי, ולכן הרחיבו והוסיפו "בידו".
יש שפירשו את הפועל "מטייל" כמשמעו: הולך, מתהלך. ואת הביטוי "ארוכות וקצרות" פירשו במובן: אנה ואנה, לכאן ולכאן. ברם, הפירוש הזה לא ייתכן מפאת הנאמר בהמשכו של המשל. אם פירושו של מטייל הוא מתהלך, נמצא שהמלך התהלך עם הפועל כל היום מן הבוקר ועד הערב פרט לשתי שעות. וזהו דבר שאינו מתקבל על הדעת שאדם, וכל שכן מלך, יתהלך ברגליו כמעט יום שלם.
לכן נראה שיש לפרש "מטייל" במשמעות: משתעשע, כפי שימושו בארמית. וכך גם שימושו בלשון חכמים (בכמה מקומות). הביטוי "ארוכות וקצרות" נראה שכוונתו בכל מיני דברים כלליים ופרטיים ("למשמעו של הניב 'מטייל... ארוכות וקצרות'", "המעיין" כרך לט גיליון ג, עמוד 51 ואילך).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי הוריות ג,ח.
ומספרים: כד דמך – כשמת רבי סימון בר זביד (בכתב יד רומי: 'בר זבדי'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), עאל רבי ליא (בכתב יד רומי: 'רבי הילא', ובמקבילה: 'רבי הילי'. - רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ואפטר עילוי (צריך לומר: 'עלוי', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה וברש"ס): – נכנס רבי אילא והפטיר עליו (הספיד אותו. - רבי אילא היה רבו של רבי סימון בר זבדי): ארבעה דברים תשמישו של העולם – דברים שכלל בני האדם משתמשים בהם, וכולן אם אבדו, יש להן חליפין (תמורה) - שכתוב (בעניין החוכמה): "כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא, וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ" (איוב כח,א) – לכסף יש מקום שהוא יוצא ממנו, ולזהב יש מקום שבו מזקקים ומפרידים אותו מאבנים ומעפר, "בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח, וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה" (איוב כח,ב) – יש עפר שלוקחים ממנו ברזל, ויש אבן שיוצקים אותה ועושים ממנה נחושת (בניגוד לחוכמה, שהאדם אינו יכול למצוא ולגלות אותה) - אלו – כסף וזהב וברזל ונחושת, אם אבדו, יש להן חליפין – שאפשר למצוא ולהשיג כסף וזהב וברזל ונחושת אחרים במקום אלו שאבדו; אבל תלמיד חכם (בכתב יד רומי: 'חכמ'' (חכמים)) שמת - מי מביא לנו חליפתו (תמורתו)? מי מביא לנו תמורתו? (בכתב יד רומי נוסף 'מי מביא לנו כיוצא בו'. ובמקבילה יש רק לשון זו) - וכתוב עוד (בעניין החוכמה): "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?" (איוב כח,יב) – מה המקום שאדם ימצא בו את החוכמה?, "וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי" (איוב כח,כא) – מקום החוכמה אינו ידוע לכל החיים בעולם. ולכן חוכמה שאבדה אין לה חליפין. - במדרשים מובא המשך הספדו של רבי הילא: כך, תלמיד חכם שמת, מאיכן נמצא כמוהו?
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מה אם אחי יוסף, על (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'ידי') שמצאו מציאה – בגלל שמצאו כסף בשקיהם, - יצא לבם (חרדו ונבהלו מאוד) – על מציאת הכסף, דכתיב: – שכתוב: "וַיֵּצֵא לִבָּם" (בראשית מב,כח), אנו שאבדנו את רבי סימון בר זביד - על אחת כמה וכמה (בוודאי ובוודאי) – בוודאי ובוודאי שיש לנו לחרוד ולהיבהל מאוד על אבידת רבי סימון בר זבדי, שכן המאבד אבידה דרכו להצטער, ואילו המוצא מציאה דרכו לשמוח.
שני הספדים הם על רבי סימון בר זבדי, האחד מרבי הילא והשני מרבי לוי.
עד כאן המקבילה בירושלמי הוריות.
במקבילה הובא הסיפור משום שאמרו שם: "חכם שמת - אין לנו כיוצא בו", כמו שהפטיר רבי הילא על רבי סימון בר זבדי.
בבראשית רבה צא,ט נאמר: "ויצא ליבם" - כד דמך רב סימון בר זבדי אמרין לרבי לוי: עול ואפטר עלוי. על ואפטר עלוי: "כי יש לכסף מוצא, ומקום לזהב יזוקו, ברזל מעפר יוקח, ואבן יצוק נחושה" (איוב כח,א-ב) - ארבעה דברים הללו הם תשמישו של עולם, כולהם אם אבדו, יש להם חליפין; תלמיד חכם מי מחליפו?
אמר רבי לוי: שבטים מציאה מצאו - "ויצא ליבם ויחרדו"; אנו שאיבדנו את רבי סימון בר זבדי - על אחת כמה וכמה.
ובשיר השירים רבה ו [ב] ה נאמר: כד דמך רבי סימון בר זבדי, עאל רבי אילא ואפטר עלוי: "והחוכמה מאין תימצא, ואי זה מקום בינה?... תהום אמר: לא בי היא, וים אמר: אין עימדי... ונעלמה מעיני כל חי, ומעוף השמים נסתרה" (איוב כח,יב;יד;כא) - [כך, תלמיד חכם אם מת, מאיכן נמצא כמוהו? אנו שאיבדנו את רבי סימון, מאיכן נמצא כמוהו?] ארבעה דברים שהם תשמישו של עולם, ואם אבדו, יש להם חליפין, ואלו הם: "כי יש לכסף מוצא, ומקום לזהב יזוקו, ברזל מעפר יוקח, ואבן יצוק נחושה" (איוב כח,א-ב); אבל תלמיד חכם אם מת, מי מביא לנו תמורתו? אנו שאיבדנו את רבי סימון, (מאיכן נמצא כמוהו) [מאיכן אנו מוצאים תמורתו]?
אמר רבי לוי: שבטים מציאה מצאו, וכתיב: "ויצא לבם ויחרדו" (בראשית מב,כח); אנו שאיבדנו את רבי סימון בר זבדי, (מאיכן אנו מוצאים תמורתו?) [על אחת כמה וכמה.]
ובקוהלת רבה ה [יא] ד נאמר: כד דמך רבי סימון בר זביד, עאל רבי אילא ואפטר עלוי הלין קרייה: "והחוכמה מאין תימצא? לא ידע אנוש ערכה, ונעלמה מעיני כל חי, תהום אמר: לא בי היא" (איוב כח); כך, תלמיד חכם שמת, מאין אנו מוצאים (תמורתו) [כמוהו]? ארבעה דברים שהם תשמישו של עולם, וכולם אם אבדו, יש להם חליפין, ואלו הם: "כי יש לכסף מוצא, ומקום לזהב יזוקו, ברזל מעפר יוקח, ואבן יצוק נחושה" (איוב כח); [אבל תלמיד חכם שמת, מאין אנו מוצאים תמורתו?]
אמר רבי לוי: שבטים מציאה מצאו ויצא ליבם, שנאמר: "ויצא ליבם ויחרדו" (בראשית מב), אנו שאיבדנו את רבי סימון בר זביד - על אחת כמה וכמה.
ומספרים: כד דמך רבי (בכתב יד רומי אין מילה זו) לוי בר סיסי (לוי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים), על אבא (במסירה שלפנינו נמחקה מילה זו על ידי מגיה) אבוי דשמואל – אביו של האמורא שמואל (אבא בר בא, מחכמי בבל בראשית תקופת האמוראים) ואפטר עילוי (צריך לומר: 'עלוי', כמו בכתב יד רומי וברש"ס): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קוהלת יב,יג) – עיקר הדבר מכל שנלמד מספר זה, הוא שיש לירוא את האלוהים ולשמור את מצוותיו, כי לשם זה נברא כל אדם, - למה היה לוי בן סיסי דומה? (פתיחה להבאת סיפור משל להסברת דבר) - למלך שהיה לו כרם והיו בו מאה גפנים, והיו עושות (בכתב יד רומי: 'והיה עושה' (הכרם). - מוציא ממנו) כל שנה ושנה (במסירה שלפנינו נוספו שלוש מילים אלו על ידי מגיה) מאה חביות של יין. עמד על חמשים – הכרם הגיע לחמישים גפנים (במסירה שלפנינו נוספו שלוש מילים אלו על ידי מגיה. בכתב יד רומי נוסף 'והיה עושה מאה חביות של יין'). עמד על ארבעים (במסירה שלפנינו נוספו שלוש מילים אלו על ידי מגיה. בכתב יד רומי נוסף 'והיה עושה מאה חביות של יין'). עמד על שלשים (בכתב יד רומי נוסף 'והיה עושה מאה חביות של יין'). עמד על עשרים (בכתב יד רומי נוסף 'והיה עושה מאה חביות'). עמד על עשר (בכתב יד רומי נוסף 'והיה עושה מאה חביות'). עמד על אחד (בכתב יד רומי: 'אחת') והיה עושה מאה חביות של יין, והיה אותו (בכתב יד רומי: 'היתה אותה') הגפן חביבה עליו ככל הכרם כולו – מפני שהיה עושה עכשיו כשיש גפן אחת כמו שהיה עושה כשהיו מאה גפנים. - כך (דיבור הצעה לנמשל), היה רבי (בכתב יד רומי אין מילה זו) לוי בר סיסי חביב לפני הקב"ה ככל אדם (בכתב יד רומי: 'האדם') – כמו כל בני האדם יחד. הדא הוא דכתיב (המילה 'הדא' מוכיחה שצריך להיות אחריה 'היא', כלומר, הדא היא [מילתא] דכתיב, והשיבוש 'הוא' במקום 'היא' שגור מאוד במונח זה ("אוצר לשונות ירושלמיים")): – זאת היא (הדבר) שכתוב: "אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קוהלת יב,יג) - כי זה ככל האדם (בכתב יד רומי אין משפט זה) – ויש לדרוש כתוב זה, שאדם שירא את האלוהים ושומר את מצוותיו שקול כנגד כל בני האדם יחד. - אבוי דשמואל דרש כתוב זה על לוי בר סיסי.
בקוהלת רבה יב [יג] נאמר: כד דמך רבי לוי בר סיסי, עאל אבא אבוי דשמואל אפטר עלוי הדין קרייה: "סוף דבר הכל נשמע..." - אמר להם: למה רבי לוי בר סיסי דומה? למלך שהיה לו פרדס והיו בו [מאה] גפנים, והוא עושה ממנו מאה חביות של יין, והיה אותו הפרדס חביב עליו מכל פרדסים שיש לו. עמד על תשעים והיה עושה מאה חביות. עמד על שמונים והיה עושה מאה חביות. עמד על שבעים. על שישים. על חמישים. על ארבעים. על שלושים. על עשרים. על עשר והיה עושה מאה חביות. אמר המלך: חביב עלי זה הפרדס הזה מכל הפרדסים שיש לי. - כך, אמר הקב"ה: חביב עליי לוי בר סיסי ככל ישראל, וכיוון שמת אמר: "כי זה כל האדם" - כי זה ככל האדם.
בבבלי ברכות ו,ב ושבת ל,ב אמרו: מאי "כי זה כל האדם" (קוהלת יב)? ...רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו.
• • •
כיוון שסיפרו לעיל על אמוראים שמתו בקיצור ימים (רבי חייא בר אדא, רבי בון בר חייא), מספרים על שלושה אמוראים, שכשעלו לארץ ישראל היו בני אדם שלעגו להם וביזו והיכו אותם, והללו נענשו ומתו בקיצור ימים.
כהנא (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני) הוה עוּלם סגין – כהנא היה עלם (בחור, צעיר) שַׂגִּיא (גבוה). כד סליק (בכתב יד רומי: 'סלק') להכא – כשעלה לכאן (היגר לארץ ישראל מבבל), חמתיה חד בר פחין – ראה אותו בן ריקים (בן טיפשים) אחד, אמר ליה: – אמר לו (לכהנא): מה קלא בשמיא? – מה קול (מה קורה) בשמים? אמר ליה: – אמר לו (כהנא): גזר דיניה דההוא גברא מיחתם – גזר דינו (החלטת אלוהים על גורל אדם, עונש מן השמים) של אותו האיש (כלומר, שלך) נחתם (בשמים למיתה). וכן הוות (בכתב יד רומי: 'הוה') ליה ומית (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי. והוא כפל גרסה: 'וכן הוות ליה' / 'ומית') – וכך היה (אירע) לו / ומת. פגע ביה חמתיה (המילים 'פגע ביה' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי. והוא כפל גרסה: 'פגע ביה' / 'חמתיה') חד חרן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'חורן') – פגע (פגש) בו / ראה אותו אדם אחר, אמר ליה: – אמר לו (לכהנא): מה קלא בשמיא? – מה קול (מה קורה) בשמים? אמר ליה: – אמר לו (כהנא): גזר דיניה דההוא גברא מיחתם – גזר דינו של אותו האיש (כלומר, שלך) נחתם (בשמים למיתה). וכן הוות (בכתב יד רומי: 'הוה') ליה (בכתב יד רומי נוסף 'ומית') – וכך היה (אירע) לו (ומת). אמר – כהנא לעצמו: מה (מילת תמיהה), סליקית מזכי ואנא איחטי! – עליתי (לארץ ישראל כדי) לזכות (לעשות מצוות), ואני חוטא. מה (מילת תמיהה), סליקית למיקטלה בני ארעא דישראל?! – (וכי) עליתי (לארץ ישראל כדי) להרוג את בני ארץ ישראל?! ניזול וניחות לי מן הן דסליקית – אלך וארד לי מהמקום שעליתי (מארץ ישראל לבבל). - אתא לגבי רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – בא (כהנא) אצל רבי יוחנן, אמר ליה: – אמר לו (כהנא לרבי יוחנן): בר נש דאימיה מבסרא ליה ואיתתיה דאבוהי (בכתב יד רומי: 'ואנתתיה (שיבוש בשל הבבלי) דאבוי') מוקרא ליה – אדם שאימו מבזה אותו ואשת אביו (אימו החורגת) מכבדת אותו (כהנא קרא לארץ ישראל "אימו", ולבבל קרא "אשת אביו", וכוונתו שבארץ ישראל מבזים אותו ובבבל מכבדים אותו), להן ייזיל ליה? – לאן ילך לו? אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לכהנא): ייזיל להן דמוקרין ליה – ילך למקום שמכבדים אותו (רבי יוחנן לא ירד לסוף כוונתו של כהנא). - נחת ליה כהנא מן הן דסלק – ירד לו כהנא מהמקום שעלה. אתון אמרין ליה לרבי יוחנן: – באו ואמרו לו לרבי יוחנן: הא נחית כהנא לבבל – הרי ירד כהנא לבבל. אמר – רבי יוחנן: מה (מילת תמיהה), הוה (צריך לומר: 'הוא'. ובכתב יד רומי: 'אי איפשר דהוא') מיזל ליה דלא מיסב רשותא (בכתב יד רומי: 'רשותי')?! – הוא הולך לו בלי ליטול רשות (לבקש רשות ממני)?! (אין דרכם של תלמידים לשוב לביתם ובפרט למקום רחוק מבלי ליטול רשות מרבותיהם) אמרין ליה: – אמרו לו: ההיא מילתא דאמר לך (בכתב יד רומי: 'ההוא שאילתה דשאל לך') היא הוה (בכתב יד רומי: 'הוות') נטילת רשות דידיה – הדבר ההוא שאמר לך (השאלה ההיא ששאל אותך: "בר נש... להן ייזיל ליה?") היא היתה נטילת רשות (בקשת רשות) שלו (והרי לפי התשובה שהשבת לו, נתת לו רשות).
רב כהנא ערפל בכוונה את שאלתו, מפני שאם היה אומר ברורות מה שקרה, לא היה רבי יוחנן מרשה לו לרדת.
רב כהנא רצה לרדת מטעמים שלו (ולא משום שזלזלו בו), אבל לא העז לשאול את רבי יוחנן ישירות ("יהודי ארץ ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד", "קתדרה" 17, עמוד 10).
עולם סגין
'סגין' כאן נושאת משמעות שונה מן המקובל בירושלמי. במקרה זה מציע לפנינו המקרא בארמית שבו אפשרות פרשנית חדשה. "שגיא" (דניאל ב,לא) מתארת את ממדיו העצומים של הפסל (בחלומו של נבוכדנצר), ואינה לשון של ריבוי. יש לתרגמה: גבוה.
לכשנקרא לאור זה את הסיפור על כהנא, הוא מתחוור כמו מאליו: כהנא היה בחור גבוה. הפרחחים לעגו לו ושאלו אותו: מה קול בשמים? - אתה, שראשך בין העננים, מה אתה שומע שם למעלה? כהנא נעלב מן הלעג ועונה, שהוא אכן שומע את גזר דינו של הפרחח נחתם למיתה בעוון העלבון הזה. ובאמת מן השמים תובעים את דין עלבונו של כהנא, והמלעיגים עליו מתים מיד ("עיונים לקסיקליים בעברית ובארמית", "אסופות ומבואות בלשון" ב, עמודים 147-149).
בר פחין
המילה 'פחין' פירושה 'ריקים', והיא נגזרת מן השורש פח"ח. שורש זה מופיע בסורית במובן 'חלול' או 'ריק'. על פי זה יש לפרש 'בר פחין': בן ריקים או בן טיפשים. יש בפירוש זה גם כדי להסביר את הכינוי 'בן פיחה' שבו מכנה רבי חייא את אחיינו רב בירושלמי ביצה ד,ג. הכינוי 'בן פיחה' דומה לכינוי מקביל בבבלי 'בר פחתי', המשמש באופן קבוע את רבי חייא בקשר לרב. המפרשים נטו לפרש את שני הכינויים של רבי חייא לרב, 'בן פיחה' שבירושלמי ו'בר פחתי' שבבבלי, באופן חיובי. אך נראה ש'פיחה' היא צורת היחיד של 'פחין', ו'בן פיחא' מתפרש גם הוא במובן שלילי: בן הריק / הטיפש.
השורש פח"ת, לשון פחיתות, משמש במובן 'קללה', בדומה לשורש העברי קל"ל, לשון קלילות, וזה היסוד לכינוי 'בר פחתי' שיש לפרשו במובן 'בן קללות'. ברוב ההקשרים הכינוי 'בר פחתי' בא בעקבות שאלה או התנהגות תמוהה של רב, כך שהכינוי הזה משמש לגנאי ולא לשבח ("'בר פחין', 'בן פיחה' ו'בר פחתי'", "תרביץ" עב, עמוד 489 ואילך).
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי), כד סלק להכא – כשעלה לכאן (היגר לארץ ישראל מבבל), אזל אקיז דם – הלך והקיז דם (הוציא דם מתוך העורק לשם רפואה). אזל בעי מיזבון חדא ליטרא דקופד (מקור המילה ביוונית) מן טבחא – הלך וביקש לקנות ליטרא (מידת משקל) אחת של בשר מן הטבח (השוחט, כדי לאכול לאחר ההקזה, מחשש סכנה). אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לטבח): בכמה הדין (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. ובכתב יד רומי: 'הוא'. וצריך לומר: 'הדא') ליטרתא? – בכמה הליטרא הזאת? אמר ליה: – אמר לו (הטבח): בחמשין מניי (בכתב יד רומי: 'מניין') וחד קורסם – בחמישים מנים (מטבעות קטנים. - בתקופה זו מנה שווה לדינר ("Roman Palestine 200-400: Money and Prices", עמוד 35)) ומכה אחת (ונתכוון לבזותו). אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא): סב לך שיתין – קח לך שישים (מנים, ובלבד שלא תלקה אותי). ולא קביל עילוי (צריך לומר: 'עלוי', וכן להלן) – ולא קיבל עליו (לא הסכים הטבח). אמר לו (רבי זעירא): סב לך שבעין – קח לך שבעים (מנים). ולא קביל עילוי – ולא קיבל עליו. אמר לו (רבי זעירא): סב לך שמונים – קח לך שמונים (מנים). ולא קיבל עליו. אמר לו (רבי זעירא): סב לך תשעים – קח לך תשעים (מנים). ולא קיבל עליו. עד דמטא מאה – עד שהגיע למאה (מנים, שהוא סכום נכבד תמורת חתיכת בשר. - בכתב יד רומי: 'עד דמטי', וצריך לומר: 'עד מטי', והיא מילת יחס, ופירושה: עד). ולא קביל עילוי – ולא קיבל עליו. אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא): עביד כמנהגך – עשה כמנהגך (להכות אותי תמורת הבשר שתיתן לי). - ברומשא נחית (בכתב יד רומי: 'נחת') לבית וועדא – בערב ירד (רבי זעירא) לבית הוועד (מקום ישיבת החכמים), אמר לון: – אמר להם (לחכמים): רבנין – חכמים, מה ביש מנהגא דהכא, דלא אכיל בר נש ליטרא דקופד עד דמחו ליה חד קורסם! – מה רע המנהג של כאן, שאין אדם אוכל ליטרא של בשר עד שמכים אותו מכה אחת! (הנוסח בכתב יד רומי: 'אין לית בר נש אכל קורסם, לית הוא אכל חד[ה] ליטרא דקופד') אמרין ליה: – אמרו לו: ומה (= 'ומאן'. - 'מה' משמשת לעיתים במקום 'מאן') הוא דין (בכתב יד רומי: 'מן הוא')? – ומי הוא זה (שהיכה אותך)? אמר לון: – אמר להם: פלן טבחא – פלוני הטבח. - שלחון בעיי (בכתב יד רומי: 'בעיין') מייתיתיה – שלחו וביקשו להביאו (לדין), ואשכחון ארוניה נפקא – ומצאו את ארונו (ארון מתים) יוצא (שנענש ומת בינתיים). אמרין ליה: – אמרו לו: רבי, כל הכין?! – כל כך?! (במידה רבה כזו אתה מעניש את מי שביזה אותך?!) אמר ליה (צריך לומר: 'לון'): – אמר להם: וייתי (בכתב יד רומי: 'יתי') עליי – יבוא עליי (ביטוי של שבועה שפירושו: יבוא עליי דבר רע), דלא כעסית עילוי – שלא כעסתי עליו (ולא אני גרמתי למיתתו, אלא נענש בידי שמים), מי סברת (צריך לומר: 'סבר', כמו בכתב יד רומי) דמנהגא (בכתב יד רומי נוסף 'דהכא') כן – בהיותי סבור שהמנהג של כאן הוא כך (כלומר, נשבע אני שלא כעסתי עליו, ויבוא עליי כל רע אם כעסתי עליו).
בשיר השירים רבה ח [ט] נאמר: רבי זעירא יצא לו לשוק לקנות מַקָּחָה. אמר לו לזה (המוכר) שהיה שוקל: שקול יפה. ואמר לו: האם לא תלך (תסתלק) מכאן, בבלי, שאבותיו החריבו את בית המקדש? באותה שעה אמר רבי זעירא: האין אבותיי כאבותיו של זה? (האם אבותיו לא עלו מבבל?) - נכנס לבית הוועד ושמע קולו של רבי שילא יושב ודורש: "אם חומה היא" - אילו עלו ישראל חומה (בהמונים גדולים ומלוכדים) מן הגולה (מבבל בימי עזרא), לא חרב בית המקדש פעם שנייה. אמר: יפה לימדני עם הארץ.
בבבלי יומא ט,ב מסופר מה שאמר ריש לקיש לבבלי שעלה לארץ: אני שונא אתכם משום שלא עליתם כחומה בימי עזרא, כי אילו עליתם כולכם יחד בימי עזרא, לא היה בית המקדש חרב. טענה זו נגד הבבליים יצאה מבית המדרש לרחוב וחדרה אל בין פשוטי העם ("יהודי ארץ ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד", "קתדרה" 17, עמוד 3 ואילך).
רבי זעירא, כפי ששמו מעיד עליו, היה אדם קטן קומה, והוא נקרא קטינא. קטינא פירושו לא רק קטן אלא דק. והנה ניגש האדם הקטן והגוץ הזה ומבקש ליטרא בשר. לכן התחיל הקצב להתלוצץ בו (שם, עמוד 8).
זלזלו ברב כהנא משום שהיה גבה קומה וברבי זעירא משום שהיה קטן קומה.
רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), כד סליק (בכתב יד רומי: 'סלק') להכא – כשעלה לכאן (היגר לארץ ישראל מבבל), אזל ספר – הלך והסתפר. (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'אזל') בעי מסחי באהן דימוסין דטיבריא – (לאחר שהסתפר) הלך ורצה לרחוץ בבית המרחץ הציבורי הזה של טבריה ('דימוסיון' ביוונית פירושו: '(דבר) השייך לציבור', ובספרות התלמודית הארץ ישראלית משמש כשם מושאל לבית המרחץ הציבורי). פגע ביה חד ליצן ויהב ליה פורקדל (נראה שצריך לומר: 'בורדיל'. מקור המילה בלטינית, ופירושה: שוט, רצועה. המילה מופיעה בפסיקתא דרב כהנא יא,ב) חד (בכתב יד רומי אין מילה זו) – פגע (פגש) בו ליצן אחד (לץ, מי שאוהב ללגלג ולהתלוצץ), ונתן (היכה) לו (לרבי יסא) מכה על העורף. אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא): עד כדון עונקתיה (בכתב יד רומי: 'עניבתה') דההוא גברא רפיא – עד עכשיו (עדיין) עניבת התלייה של האיש ההוא (כלומר, שלך) רפויה (ונתכוון רבי יסא לומר, שסופו של האיש ההוא שעניבת התלייה שלו תהיה הדוקה, שסופו למות). - והוה ארכונא (מקור המילה ביוונית) קאים דאין אחד (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'חד') ליסטיס (מקור המילה ביוונית) – והיה הארכון (המושל, השליט) עומד ודן (שופט) ליסטיס (שודד, גזלן) אחד (כשופט במקרים פליליים, ספרות חכמים מונה כמה תארים, ובהם ארכון. תארים אלה מציינים לעיתים את המושל של ארץ ישראל). ואזל קם ליה גחיך כלקבליה – והלך (הליצן למקום המשפט) ועמד לו מגחך כנגדו (לועג על הליסטיס) (בכתב יד רומי: 'אזל קם חורי עמודא מן הוה ליה גחך לקובליה'. הגרסה בכתב יד רומי כפולה ומשובשת: המילים 'חורי עמודא' נתחבו לתוך 'קם ליה גחך', אם כנוסח חילופי ('קם ליה גחך' / קם חורי עמודא גחך'), ואם כהשלמה שנכנסה שלא במקומה, שכיוונה מעיקרה לנוסח: 'קם ליה חורי עמודא גחך'. ועל זה נוסף עוד שיבוש העתקה: 'מן הוה' (המילים הללו נגררו בכתב יד רומי בטעות מלהלן: 'אמר ליה ארכונא מן הוא עמך', והן חסרות במקומן) ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 580)). אמר ליה ארכונא: – אמר לו הארכון (לליסטיס): מאן הוא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הוה') עמך? – מי היה עימך? (מי השתתף עימך בשוד?) תלה עינוי וחמא דהוא (בכתב יד רומי: 'וחמתיה') גחיך – תלה (הרים) את עיניו וראה שהוא (הליצן) מגחך. אמר ליה: – אמר לו (הליסטיס לארכון): אהן דגחיך הוא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הוה') עמי – זה שמגחך היה עימי (כדי להינקם מהלץ על שגיחך עליו, אמר לארכון שהלץ השתתף עימו בשוד). - נסביה ודניה ואודי ליה על חד קטיל – לקח (הארכון) אותו (את הליצן) ודן (שפט בעינויים) אותו, והודה לו על הרוג אחד (שהוא הרג אותו). מי נפקין תרויהון (צריך לומר: 'תריהון') טעינין תרתי שריין – ביוצאם (כשהיו יוצאים) שניהם (הליסטיס והליצן) טעונים (נושאים) שתי קורות (מנהג הרומאים היה שהפושע שהורשע עצמו היה צריך לשאת את האמצעי להוצאתו להורג), דעבד (צריך לומר: 'עבר'. בכתב יד רומי: 'עבד', וצריך לומר: 'עבר') רבי יסא (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'נפיק') מסחי – עבר רבי יסא יוצא מלרחוץ (במרחץ), אמר ליה: – אמר לו (הליצן לרבי יסא): (בכתב יד רומי נוסף 'רבי רבי') ההוא עונקתא (בכתב יד רומי: 'עניבתה') דהות רפיא כבר שנצת – עניבת התלייה ההיא שהיתה רפויה (כמו שאמרת קודם), כבר נקשרה (נהדקה, שהרי הוא יוצא להיהרג). אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא לליצן): ביש גדא (בכתב יד רומי: 'גדייה') דההוא גברא – מה רע המזל של האיש ההוא. ולא (בכתב יד רומי: 'ולא כן') כתיב: – ו(כי) לא כתוב: "וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם, כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי י'י צְבָאוֹת עַל כָּל הָאָרֶץ" (ישעיהו כח,כב)?! – לאחר ששמעתם את דברי הנבואה, אל תאמרו דברי משל ומליצה כנגד דברי הנבואה, שלא יתחזק שעבודכם, משום ששמעתי (אני הנביא) בנבואתי שכיליון מוחלט נגזר מאת ה' על כל עמי הארץ; ויש לדרוש "תתלוצצו" במשמעות של אמירת דברי שחוק, שאל תאמרו דברי שחוק כדי שלא יתחזקו ויתהדקו החבלים שבהם יאסרו אתכם. ויש בזה רמז לעניבת התלייה של האיש ההוא שנהדקה משום שהתלוצץ.
לא ידוע על אירועים דומים בקשר לחכמי ארץ ישראל. אולי העוינות הזאת כוּונה נגד חכמים אלה בגלל מוצאם הבבלי יותר מאשר בגלל היותם חכמים ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמוד 84).
רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): קשה היא הליצנות (דברי לגלוג. בכתב יד רומי: 'הלצות') – עונשה קשה, שתחילתה ייסורין (צער, סבל) וסופן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'וסופה') כלייה (אבדון, השמדה) – מי שאומר דברי לגלוג, בתחילה באים עליו ייסורים, ולבסוף כשהוא ממשיך בכך באה עליו כלייה. תחילתה ייסורין, דכתיב (בכתב יד רומי אין מילה זו): – שכתוב: "וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם" (ישעיהו כח,כב) – יש לדרוש את הכתוב, שאם תאמרו דברי שחוק (-"תתלוצצו") יתחזקו ייסוריכם (דרש "מוסריכם" מלשון ייסורים), וסופן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'וסופה') כלייה, דכתיב (בכתב יד רומי אין מילה זו): – שכתוב (בהמשך הפסוק): "כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי י'י צְבָאוֹת עַל כָּל הָאָרֶץ" (ישעיהו כח,כב) – "כלה" היא כלייה.
בפסיקתא דרב כהנא יג,ב נאמר: רבי פנחס רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: קשה היא הליצנות, שתחילתה ייסורים וסופה כלייה. תחילתה ייסורים: "פן יחזקו מוסריכם" (ישעיהו כח,כב), וסופה כלייה: "כי כלה ונחרצה שמעתי" (שם).
• • •