משנה
אגב המשנה הקודמת מובאות בשתי המשניות הבאות הלכות נוספות, שרבן גמליאל נהג בהן שלא כהלכה.
רחץ – רבן גמליאל, לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: לימדתנו, רבינו (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'אמרו לו: לא לימדתנו' (בתמיהה), וכן הוא ב"שרידי הירושלמי"), שאבל (שמת עליו אחד מקרוביו) אסור מלרחוץ! אמר להן: איני כשאר כל אדם, איסטניס (חלש, חולה (מקור המילה ביוונית)) אני.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אבל אסור מלרחוץ".
ובמסכת שמחות ו,א שנינו: אבל... אסור ברחיצה... מעשה שמתה אשתו של רבן גמליאל ורחץ לילה הראשון שמתה. אמרו לו תלמידיו: לא כך לימדתנו, שאבל אסור לרחוץ לילה הראשון?! אמר להם: איני כשאר בני אדם, איסתניס אני.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מועד קטן ג,ה.
הסוגיה שלהלן הועתקה ממועד קטן, אלא שכאן חסרה הברייתא שלהלן שבה מתחילה הסוגיה במקבילה ובה דנו בסוגיה זו.
בירושלמי מועד קטן ג,ה אמרו: תני: אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה: ברחיצה (של כל גופו במים חמים)...
מציעים זיהוי למקור התנאי: מאן תנא – מי שנה (מי החכם ששנה את הברייתא הזאת האומרת) "אבל אסור ברחיצה כל שבעה"? - רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) – הברייתא שנשנתה סתם היא משנת רבי נתן. אבל חכמים חלוקים על רבי נתן, וסבורים שאבל מותר ברחיצה. דברי רבי נתן וחכמים החולקים עליו אינם נמצאים לא במשנה ולא בברייתא שלפנינו, אבל לפני אמוראי ארץ ישראל היתה ברייתא שנשנו בה דברי רבי נתן וחכמים החולקים עליו.
כשאמרו שברייתא זו כרבי נתן, כיוונו לומר שנחלקו עליו רבים או יחיד, שאם לא כן, מה ספק היה בידם (לאמוראים להלן) האם הלכה כרבי נתן או לא. הסוגיה הזו מקומה במועד קטן ולא בברכות, והשאלה "מאן תנא" היא על הברייתא במועד קטן ולא על המשנה בברכות ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומספרים: רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות), ושאל ל- – ושאל את רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – מה דין רחיצה באבל, והורי ליה – והורה (פסק הלכה) לו, שאבל אסור ברחיצה כל שבעה כרבי נתן.
ומספרים עוד: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות), ושאל (צריך לומר: 'שלח', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובמקבילה וברש"ס) ל- – שלח את רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) לגבי (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'גבי') – אצל רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (במקבילה אין שלוש מילים אלו) – לשאול אותו מה דין רחיצה באבל (רבי בא בר כהן היה השליח, ורבי אחא היה הנשאל).
[צריך להוסיף כאן: אמר ליה: – אמר לו (רבי אחא לרבי בא בר כהן): ולא כן: – ו(כי) לא כך: רבי אמי הוה ליה עובדא ושאל לרבי חייה בר בא, והורי ליה: כל שבעה כרבי נתן?! – הרי שאבל אסור ברחיצה כל שבעה, ומה מקום לשאלתו של רבי יוסי? (נראה שהסופרים דילגו כאן מ"אמר ליה ולא כן" עד "אמר ליה ולא כן" בשל שוויון תחילות ("פירושים וחידושים בירושלמי")]
אמר ליה: – אמר לו (רבי בא בר כהן לרבי אחא): לא (במקבילה: 'ולא') כן אלפך (צריך לומר: 'אלפן', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה. וצריך להוסיף: 'רבי', כמו במקבילה): – (וכי) לא כך לימד אותנו רבי (מורי (זו לשון של כבוד של תלמיד לרב או של קטן לגדול ממנו)): רבי אמי הוה ליה עובדא ושאל ל- – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות) ושאל את ריש לקיש (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'לרבי שמעון בן לקיש', וכן להלן (הקטע ב"שרידי הירושלמי" במועד קטן עמוד 201 הוא מברכות ("שרידי תלמוד בגניזה", "תעודה" א, עמוד 29, הערה 40)). - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – מה דין רחיצה באבל, והורי ליה – והורה לו, שאבל אסור ברחיצה כרבי נתן כל שבעה (בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'והורי ליה כל שבעה כרבי נתן')?! (בתמיהה) – כיצד אמרת לי שהמעשה היה שרבי חייא בר בא הורה לרבי אמי שאבל אסור ברחיצה כל שבעה, והרי שמעתי שהמעשה היה שרבי שמעון בן לקיש הורה לרבי אמי כך? (הלשון "רבי" במונח "ולא כן אלפן רבי" מכוון לחכם שעליו השואל מקשה. לכן הלשון "רבי" במונח הזה כאן מכוון לרבי אחא שעליו הקשה רבי בא בר כהן, ולא לרבי יוסי, אף שרבי יוסי היה רבו של רבי בא בר כהן. במקרים רבים המונח אינו מציע ציטוט מדברי החכם המזוהה כ"רב" אלא ממקורות אחרים. לכן המעשה שאמר רבי בא בר כהן אינו מה ששמע מרבי אחא אלא מה ששמע ממקור אחר, כפי שהשיב רבי אחא לרבי בא בר כהן)
אמר ליה: – אמר לו (רבי אחא לרבי בא בר כהן): דילמא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ודילמא') תרין עובדין אינון (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'הוון') – שמא שני מעשים (פסקי דין) הם (ואין הם מעשה אחד). אנן אמרין ליה (במקבילה: 'לה'. ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין מילה זו) על דרבי חייא בר בא – אנחנו אומרים אותו (את המעשה האחד) על של רבי חייא בר בא (עליו או על הפסיקה שלו), ואתון אמרין ליה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לה'. ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) על דריש לקיש – ואתם אומרים אותו (את המעשה האחר) על של ריש לקיש (עליו או על הפסיקה שלו. לרבי אמי אירעו שתי אבלויות, ופעם אחת הורה רבי חייא בר בא לרבי אמי, ומעשה זה אמרו אותו חכמי קיסריה ("אנן"), והוא המעשה שאמר רבי אחא שישב בקיסריה, ופעם שנייה הורה רבי שמעון בן לקיש לרבי אמי, ומעשה זה אמרו אותו חכמי טבריה ("אתון"), והוא המעשה שאמר רבי בא בר כהן שהיה בטבריה ושם שמע אותו. ונראה שרבי יוסי שישב בטבריה לא שמע את המעשה שאמרו חכמי טבריה, שאם לא כן לא היה שואל).
(והוסיף ואמר רבי אחא לרבי בא בר כהן:) ועוד מן הדא: – ועוד מזאת (יש להציע סיוע נוסף לאמור לפני כן מהמעשה להלן): רבי חמא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אבוי ד- – אביו של רבי אושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות), שאל לרבנין ואסרון – שאל את החכמים (מה דין רחיצה באבל) ואסרו (ברחיצה כל שבעה).
רבי אחא מוצאו מלוד, וכנראה התיישב אחר כך בקיסרין. רבי יוסי ישב בטבריה. באומרו "אנן אמרין לה" התכוון רבי אחא לחכמי קיסרין, ובאומרו "ואתון אמרין לה" התכוון לחכמי טבריה.
ומציעים שאלה: רבי יוסי בעי – שואל (מסתפק. כשחזר רבי בא בר כהן משליחותו לרבי אחא ומסר לרבי יוסי את דברי רבי אחא שהעיד שחכמים הורו לרבי חמא לאסור, שאל רבי יוסה): איילן (במקבילה: 'היידן', וכן ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי, והוא לשון יחיד, ויש לתקן שם ללשון רבים: 'היילן') רבנין? – אֵילו חכמים? (מי החכמים ששאל אותם רבי חמא ואסרו ברחיצה כל שבעה?) רבנין דהכא – (האם) החכמים של כאן (טבריה והגליל), או (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בלי מילת החילוק 'או') רבנין דרומייא – או החכמים הדרומיים (הדרום הוא האזור הדרומי של ארץ ישראל סביב לוד)?
המעשה ברבי חמא אירע כשהיה בגליל, והיו שם גם חכמים מהדרום, ולכן שאל רבי יוסי, מי החכמים ששאל אותם רבי חמא, האם החכמים של הגליל (רבי יהודה הנשיא וחבריו), או החכמים של הדרום שהיו בגליל.
ומשיבים (בהצעת ההשלכות של שתי האפשרויות שהוצעו בשאלה): אין תימר: – אם תאמר: החכמים ששאל אותם רבי חמא הם רבנין דהכא – החכמים של כאן (טבריה והגליל), - ניחא – נוח (מובן). אין תימר: – (אבל) אם תאמר: החכמים ששאל אותם רבי חמא הם רבנין דרומייא – החכמים הדרומיים, - יש לשאול: רברבייא קומוי והוא שאל (בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'שאיל') לזעירייא? – (החכמים) הגדולים לפניו (במקום האבלות), והוא שואל את הקטנים?! (בתמיהה. ולכן אין לך לומר שרבי חמא שאל את חכמי הדרום אלא את חכמי הגליל. - הגדולים הם רבי וחביריו, והקטנים הם רבי חמא אבוי דרבי אושעיא וחביריו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 226, הערה 2; "ספרי זוטא", עמוד 93)) [כמו כן, אין תימר: רבנין דהכא - ניחא (הושלם על פי כתב יד רומי, "שרידי הירושלמי" והמקבילה)] אין תימר: – (אבל) אם תאמר: החכמים ששאל אותם רבי חמא הם רבנין דרומייא – החכמים הדרומיים, - יש לשאול: אינון שריין ואינון אסרין?! – הם מתירים והם אוסרים?! (בתמיהה, שלפי הברייתא להלן, חכמי הדרום מתירים רחיצה לאבל, ולפי המעשה ברבי חמא, החכמים שרבי חמא שאל אותם אוסרים רחיצה לאבל, ולכן אין לך לומר שרבי חמא שאל את חכמי הדרום אלא את חכמי הגליל. מכאן משמע שהדרומיים נהגו במנהגי אבלות כמנהגם בדרום אפילו כשישבו בגליל). ויש להציע ברייתא המסייעת לקביעה זו: דתני (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'תני', ונוסף ד' על ידי מגיה כמו בכתב יד רומי ובמקבילה): – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): מקום שנהגו להרחיץ (לרחוץ עצמו. - בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'לרחוץ') אחר המיטה - מרחיצין – רחיצה בימי האבלות אחרי שהוציאו את המת מביתו תלויה במנהג, ובמקום שנהגו האבלים היתר ברחיצה בימי האבלות אחרי שהוציאו את המת מביתו - האבל מותר לרחוץ, ובדרום מרחיצין – שבדרום (ארץ יהודה) נהגו האבלים היתר ברחיצה בימי האבלות אחרי שהוציאו את המת מביתו (לאחר הוצאת המת מתחילה האבלות לכל הדברים שנאמרו באבל).
גדולי אחרוני התנאים שבגליל וגדולי הדרום נתרכזו יחד בציפורי בישיבת רבי. האבלות של רבי חמא אירעה לו בגליל (בשעה שלמד אצל רבי). באותו זמן היו רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי, רבי חייא ועוד תנאים של הגליל קיימים, ולפיכך קראו לחכמי הגליל "רברבייא", ואף ה"זעירייא" רברבייא הם, ולא כינה אותם רבי יוסי בכינוי זה אלא ביחס לחכמי הגליל ("ספרי זוטא", עמוד 93).
רוב חכמי הדרום הידועים, שפעלו בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא ועד שלהי תקופת התלמוד, היו מלוד, שהיתה המרכז הגדול ביהודה, והיחיד שהתקיים ברציפות כל התקופה. לאחר מרד בר כוכבא לא חזרה לוד למעמדה כמרכז החשוב בארץ כמו שהיתה לפני המרד, אף שגם לאחר המרד היתה אחד המרכזים העיקריים. רוב החכמים הבולטים בלוד למדו גם בגליל, ואף זה סימן של ירידה לעומת המצב שלפני המרד, כשחכמי הגליל למדו ברובם ביבנה או בלוד. בספרות חכמינו (בירושלמי ובמדרשים) מופיע פעמים רבות הביטוי "דרום", ובעיקר "דרומא", ובתקופה שלאחר מרד בר כוכבא כוונתו ללוד.
אחד החכמים שפעל בלוד בדור שלאחר מרד בר כוכבא הוא רבי ביסא, אבי משפחת חכמים ידועה. דור לאחר מכן נזכר בנו, רבי חמא, וכן בר קפרא. שניהם שימשו יחד דיינים בלוד. הם למדו בגליל, אצל רבי יהודה הנשיא בבית מדרשו בציפורי. רבי חמא למד גם אצל רבי ישמעאל בר יוסי איש ציפורי, מזקני דורו של רבי יהודה הנשיא (ירושלמי נידה ב,א). הוא גלה מביתו ללמוד תורה וחזר לאחר שנים רבות לעירו (בבלי כתובות סב,ב). גלות כזו מלוד היתה רק לגליל, ששם היו מרכזי התורה בדור ("לוד וחכמיה", עמודים 110-111).
שיתוף הפעולה בין חכמי לוד וחכמי הגליל לא מנע מתחים בין המרכז בלוד למרכזי הגליל. הדבר החל בימי רבי יהודה הנשיא והתחזק בדורות שלאחריו. בירושלמי פסחים ה,ג התייחס רבי יונתן (שפעל בעיקר בציפורי) לאנשי לוד כאל גסי רוח, שאינם בני תורה. הביקורת שלו היתה בשל המתח בין ציפורי ללוד. בירושלמי כאן כינה רבי יוסי (חכם גלילי מרכזי בדור הרביעי לאמוראים) את חכמי הדרום (חכמי לוד) בזלזול "זעירייא". יש להסביר זאת במתח בין לוד לגליל (שם, עמודים 148-152).
נראה שרבי יוסי שישב בטבריה שלח לשאול את רבי אחא שישב בקיסרין, משום שבאותו זמן לא היו "רברבייא קומוי" של רבי יוסי, ורבי אחא היה מגדולי האמוראים בדורו. נראה שבקיסרין נהגו היתר ברחיצה בימי האבלות, כמו בדרום, ושלא כמו בגליל, ברם רבי אחא השיב לרבי יוסי מהמעשה ברבי אמי שישב בטבריה, שהורה לו לנהוג כמנהג מקומו שנהגו איסור ברחיצה בימי האבלות.
אמר רבי יוסי בירבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מי (התנא) שהוא מתיר את הרחיצה הזאת (במקבילה אין מילה זו) – התנא שחלוק על רבי נתן, וסבור שאבל מותר ברחיצה, עושה אותה – מחשיב אותה, כאכילה ושתייה (בכתב יד רומי אין מילה זו, וב"שרידי הירושלמי": 'וכשתייה') – וכמו שהאבל מותר באכילה ובשתייה, כך הוא מותר גם ברחיצה, שלדעתו רחיצה היא חיי נפש (בירושלמי נדרים יא,א אמרו, שנחלקו תנאים במשנה, האם רחיצה היא חיי נפש או לא).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דתימר (הצורה הנכונה כמו בכתב יד רומי: 'דתמר' (=דת מר). ובמקבילה: 'דאת אמר'): – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאבל בימי אבלו אסור ברחיצה): ברחיצה (בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף 'שהיא') של תענוג – רק רחיצה שהיא להנאה אסורה בימי האבלות, אבל ברחיצה שאינה של תענוג – אלא שהיא לצורך הכרחי, כגון להעביר זוהמה, או לרפואה, או שהוא איסטניס, - מותר – רחיצה זו מותרת בימי האבלות.
ומציעים סיפור (הממחיש את האמור לפני כן): כהדא (בכתב יד רומי ובמקבילה אין 'כהדא ד-', אבל ב"שרידי הירושלמי" יש 'כהדה' בלי 'ד-') – כמו זאת ((ההלכה שאמרו, שרחיצה שאינה של תענוג מותרת בימי האבלות, היא) כמו המעשה להלן), דשמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) עלו (צצו) בו חטטין (כתמים או כעין צלקות בעור הפנים או על עור הראש) – כשהיה אבל. אתון שיילון (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'שאלון') ל- – באו ושאלו את רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מהו דייסחי? – מהו שירחץ? (האם מותר לשמואל בר אבא לרחוץ בימי אבלותו?) - אמר לון: – אמר להם (רבי יסא): דלא יסחי (ב"שרידי הירושלמי": 'דלא...', אבל בכתב יד רומי: 'אין לא סחי', ובמקבילה: 'ואין לא סחי'), מיית הוא (אפשר שיש לגרוס: 'אמר לון: יסחי, דלא (=דאי לא) יסחי, מיית הוא'. יש ראשונים שגרסו: 'אמר לון יסחי', אך גרסתם בהמשך שונה מהגרסה שלפנינו) – (ירחץ, ש)אם לא ירחץ (מי שעלו בו חטטים), מת הוא (מצטער הוא מאוד, ולכן מותר לו לרחוץ בימי אבלותו (כן הוא בפירוש מבעל ספר "חרדים"). - משמעות זו של לשון מיתה מצאנו בירושלמי להלן ג,ה: "חולה ששימש מיטתו - יטבול וימות").
ומציעים מסקנה (העולה מתוך המקרה הנידון לפני כן): אִין בעי (הסופר במסירה שלפנינו שיבש את המונח, וצריך לומר 'אין כיני', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה, וכן הוא ברשב"א. ובכתב יד רומי בשיבוש: 'ביני') – אם כך היא (שמי שעלו בו חטטים - מותר לו לרחוץ בימי אבלותו, שזו רחיצה שאינה של תענוג), אפילו בתשעה באב – יהיה מותר לו לרחוץ אף בתשעה באב, אף על פי שתשעה באב אסור ברחיצה. אִין בעי (הסופר במסירה שלפנינו שיבש את המונח, וצריך לומר 'אין כיני', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה, וכן הוא ברשב"א. ובכתב יד רומי בשיבוש: 'ביני') – אם כך היא (שמי שעלו בו חטטים - מותר לו לרחוץ בימי אבלותו, שזו רחיצה שאינה של תענוג), אפילו ביום הכיפורים – יהיה מותר לו לרחוץ אף ביום הכיפורים, אף על פי שיום הכיפורים אסור ברחיצה (בירושלמי יומא ח,א ותעניות א,ו אמרו, שרחיצה שאינה של תענוג מותרת בתשעה באב וביום הכיפורים).
ומספרים: רבי יוסי ברבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ראו אותו טובל – במים במקווה, כשהיה אבל.
ומסתפקים למה טבל רבי יוסי ברבי חנינא: אם (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'אין') לקירויו (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'לקיריו'. - קרי, פליטת זרע מקרית) – האם טבל להיטהר מטומאת קרי שלו (שיצא ממנו זרע), שטבילה זו מותרת בימי האבלות, שעזרא תיקן טבילה לבעלי קרי כדי לעסוק בתורה ולהתפלל, וכיון שאינו טובל אלא לטהר עצמו מטומאת קרי, הוא דומה למי שהוא מלוכלך בטיט שמותר לרחוץ כדי להעביר את הזוהמה, שאינה רחיצה של תענוג, - לא ידעין – לא יודעים (האם טבל להיטהר מקריו), אם (במקבילה: 'ואין') להקר (לקרר, לצנן) גופו – או האם טבל לקרר את גופו, והיה רבי יוסי ברבי חנינא סבור שטבילה זו מותרת בימי האבלות, מפני שאין רחיצת צונין (מים קרים) רחיצה – רחיצת הגוף במים קרים אינה נחשבת רחיצה, - לא ידעין – לא יודעים (האם טבל להקר גופו).
לפי תבנית הסגנון של הירושלמי, 'לא ידעין' בא אחרי כל אחד מצידי הספק.
לפי הצד האחד של הספק, רבי יוסי בן חנינה סבור שרחיצה במים קרים רחיצה ואסורה בימי האבלות, ולפי הצד השני של הספק, רבי יוסי בן חנינה סבור שאין רחיצה במים קרים רחיצה ומותרת בימי האבלות.
מי מקווה הם קרים, שאין טבילה במים חמים (בבלי ברכות כב,א ותענית יג,א).
בבבלי תענית יג,א-ב אמרו: אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל שהוא משום אֵבֶל, כגון תשעה באב ואָבֵל - אסור בין בחמין בין בצונין.
אמר רבי אבא הכוהן משום רבי יוסי הכוהן: מעשה ומתו בניו של רבי יוסי ברבי חנינא, ורחץ בצונין כל שבעה. - התם בשתכפוהו אבליו זה אחר זה (שאירעו לו אסונות זה אחר זה, ונמשכה תקופת האבל זמן מרובה, ולכן הותר לו לרחוץ, כדי שלא יבוא לידי סבל מרובה).
אמר רבא: אָבֵל - בחמין אסור ובצונין מותר. מאי טעמא? - מידי דהוה אבשרא וחמרא (שמותר לו לאכול, ואף בצונין לא אסרו עליו, למרות שיש בכך הנאה מסוימת).
איכא דאמרי, אמר רבא: אבל - אסור בין בחמין בין בצונין. - מאי שנא מבשרא וחמרא? - התם לפכוחי פחדיה, הכא לתענוג.
בבבלי נחלקו אמוראים, האם רחיצה במים קרים רחיצה ואסורה בימי האבלות או לא.
המעשה ברבי יוסי ברבי חנינא מובא גם בבבלי. בבבלי נדחקו לומר שעשה כן משום שתכפוהו אבליו, כדי לקיים דעת האומר שאבל אסור לרחוץ כל גופו במים קרים, ולא אמרו שעשה כן בטבילת קרי, משום שבבבל הקלו בטבילת קרי (עיין ברכות כב,א), ואם אבל אסור ברחיצה במים קרים, אסור גם בטבילת קרי. ואולם בארץ ישראל החמירו בטבילת קרי (עיין ירושלמי ברכות ג,ד), ולכן בירושלמי הסתפקו מה רבי יוסי ברבי חנינא סבור.
לפי הבבלי, רבי יוסי ברבי חנינא סבור שרחיצה במים קרים רחיצה; ואילו בירושלמי הסתפקו מה הוא סבור.
לפי הנוסח האחד של דברי רבא בבבלי, רחיצה במים קרים היא כבשר ויין שמותרים לאבל. ובירושלמי אמרו, שמי שהוא מתיר את הרחיצה במים חמים עושה אותה כאכילה וכשתייה.
המעשה ברבי יוסי ברבי חנינא מובא בבבלי על ידי רבי אבא הכוהן משום רבי יוסי הכוהן. אולי רבי אבא הכוהן הוא האמורא רבי בא בר כוהן ורבי יוסי הכוהן הוא האמורא רבי יוסי שנזכרו בירושלמי לעיל. אם נצרף את דברי שני התלמודים על המעשה ברבי יוסי ברבי חנינא, נמצא שרבי יוסי הוא שסיפר את המעשה הזה, והוא שהסתפק מה רבי יוסי ברבי חנינא סבור, ואם כן, זו הסיבה שרבי יוסי שלח את רבי בא בר כוהן לשאול האם רחיצה במים קרים רחיצה ואסורה בימי האבלות או לא.
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי יומא ח,א ותעניות א,ו.
(הורי – הורה רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) כהין (ב"שרידי הירושלמי": 'כההן', ובמקבילה וברש"ס: 'כהן') תניא (ב"שרידי הירושלמי", במקבילה ובכתב יד רומי: 'תנייא' / 'תנייה') – כמו התנא הזה. - הורי – הורה רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות (חלשות) עליו, שמותר להרחיצן (ב"שרידי הירושלמי": 'לרחצם') במים.)
שתי ההוראות של האמוראים רבי בא ורבי אחא נאמרו ביום הכיפורים. בברייתא שם נאמר, שאף שביום הכיפורים רחיצה במים קרים אסורה, מכל מקום אם ניטנפו רגליו מטבילן במים. רבי בא הורה כתנא של ברייתא זו, ורבי אחא הורה להתיר בשהרגליים קיהות, שאם התירו מפני הטינוף, כל שכן שיש להתיר בשיש קצת צער.
קטע זה הוא סופה של סוגיה בירושלמי יומא ותעניות בעניין רחיצה בתענית ציבור, בתשעה באב וביום הכיפורים, ואינו שייך לכאן כלל.
הסופר העתיק את הסוגיה מיומא ח,א או מתענית א,ו, והיה צריך להתחיל: "תני: אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך..." (הברייתא להלן) וטעה והתחיל מקודם. ומברכות הועברה הסוגיה עם הגוף הזר למועד קטן ("על הירושלמי", עמוד 14).
הברייתא להלן הובאה כאן לעניין אבל, אלא שכשהעתיקו אותה מיומא ומתעניות למועד קטן, טעו והתחילו להעתיק לפני תחילתה והעתיקו עימה גם את הקטע שלפניה "הורי רבי בא... הורי רבי אחא..." שאינו שייך לה כלל. וממועד קטן הועתקה הסוגיה כולה כמו שהיא לברכות (שלא כדברי "על הירושלמי" לעיל).
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): אָבֵל ומנודה (מוחרם, מורחק מתוך הציבור) – שהאבל בימי אבלו והמנודה בימי נידויו אסורים בנעילת הסנדל, שהיו מהלכין בדרך – חוץ לעיר, - מותרין בנעילת הסנדל (סוליה מחוברת אל כף הרגל ברצועות (מקור המילה ביוונית)) – משום שאינם מתכוונים לתענוג, אלא שלא יינגפו רגליהם מחמת הדרך ויצטערו. אבל לכשיבואו (ב"שרידי הירושלמי": 'וכשיבואו') אל העיר יחלוצו – יסירו את נעליהם. וכן בתשעה באב, וכן בתענית ציבור (תענית שגוזרים בית דין על הציבור בשל צרה שבאה על הציבור) – אותו הדין גם בתשעה באב ובתענית ציבור שאסורים בנעילת הסנדל.
עד כאן המקבילה בירושלמי יומא ותעניות.
בתוספתא תעניות א,ו שנו (בעניין תענית ציבור): כל אלו שאמרו (במשנה תענית) אסורים בנעילת הסנדל, יוצא מן הכרך - נועל, הגיע לכרך - חולץ. וכן אתה אומר במנודה ובאבל.
ובבבלי תענית יג,א ומועד קטן טו,ב אמרו: וכשאמרו (בתענית ציבור) אסור בנעילת הסנדל - לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר. הא כיצד? - יצא לדרך (חוץ לעיר) - נועל, הגיע לעיר - חולץ. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.
ובמסכת שמחות ה,יב שנו: אבל ומנודה שהיו מהלכים בדרך - מותרים בנעילת הסנדל, וכיוון שהגיעו לעיר יחלוצו; וכן בתשעה באב, וכן בתענית ציבור.
בירושלמי ובמסכת שמחות נאמרה הלכה זו בעיקרה באבל ובמנודה, והוסיפו שכן הוא גם בתשעה באב ובתענית ציבור. ובתוספתא ובבבלי נאמרה הלכה זו לעניין תענית ציבור, והוסיפו שכן הוא גם במנודה ובאבל.
• • •
כיוון שהביאו לעיל ברייתא, שרחיצה אחר המיטה תלויה במנהג, ובדרום רוחצים, מביאים כאן ברייתא דומה, ששאילה בשלום אבלים בשבת תלויה במנהג, ובדרום שואלים.
במסכת שמחות יד,יב שנו: הרואה אבל בתוך שלושים יום - אינו שואל בשלומו, לאחר שלושים יום - שואל בשלומו.
הרי שאין שואלים בשלום האבל כל שלושים ימי האבלות (וראה בבלי מועד קטן כא,ב).
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): במקום (בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'מקום') שנהגו לשאול [בשלום (הושלם כמו בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה)] אבילים בשבת - שואלין – שאילה בשלום אבלים בשבת תלויה במנהג, ובמקום שנהגו היתר בשאילה בשלום אבלים בשבת - מותר לשאול בשלום אבל בשבת, מפני שאין אבלות בשבת, ובדרום שואלין – שבדרום (ארץ יהודה) נהגו היתר בשאילה בשלום אבלים בשבת.
ומציעים סיפור (הממחיש את האמור לפני כן): (ב"שרידי הירושלמי" נוסף 'כהדה' - כמו זאת. ובכתב יד רומי מילה זו בשיבוש (מה שאמרו, ששאילה בשלום אבלים בשבת תלויה במנהג, היא כמו המעשה להלן)) רבי הושעיא רובא – הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), אזל לחד אתר וחזא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'חמא', שהיא הצורה הרגילה בירושלמי, ואילו 'חזא' היא הצורה הרגילה בבבלי) אביליא בשובתא ושאיל (בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'ושאל') בון – הלך למקום אחד וראה (ניחם) את האבלים בשבת ושאל בהם (שאל בשלומם). אמר לון: – אמר להם (רבי הושעיא לאבלים): אני איני יודע מנהג מקומכם – אינני יודע האם במקומכם נוהגים היתר בשאילה בשלום אבלים בשבת או לא, אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו – שבמקומו של רבי הושעיה (בדרום) נהגו היתר בשאילה בשלום אבלים בשבת.
רבי הושעיה רבה, בנו של רבי חמא בר ביסא, היה מלוד ולמד בה, ואחר כך עבר לציפורי והיה מתלמידיו המובהקים של רבי יהודה הנשיא. לבסוף השתקע בקיסריה, עמד בראש בית מדרשה והפכה לאחד המרכזים החשובים בארץ ישראל. הוא מכנה את מנהג הדרום לשאול בשלום אבל בשבת "מנהג מקומנו", כלומר מנהג קיסריה, בניגוד לגליל ששם לא נהגו כך. מקור המנהג היה בלוד עיר הולדתו, אף על פי שרוב לימודיו היו בגליל. בירושלמי כתובות ד,טו אמרו בנוגע להבדל שבין יהודה לגליל, שבקיסריה נהגו כמנהג יהודה ("לוד וחכמיה").
ומספרים עוד: רבי יוסי בירבי חלפתא (תנא בדור הרביעי, מושבו היה בציפורי, עיר בגליל התחתון) (בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף 'הוה') משבח בדרבי (בכתב יד רומי, ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'בר'') מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) קומי ציפוראי: – היה משבח (מהלל) את רבי מאיר לפני הציפוריים (אנשי ציפורי): אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע – כך אמר רבי יוסי על רבי מאיר. חד זמן חמא אבילייא בשובתא ושאל בון – פעם אחת ראה (ניחם רבי מאיר בציפורי) את האבלים בשבת ושאל בהם (שאל בשלומם). אמרין ליה: – אמרו לו (אנשי ציפורי לרבי יוסי): אהן (בכתב יד רומי: 'הנו', ובמקבילה: 'אהנו' (=אהן הוא)) דאת מתני שבחיה? – האם זה (רבי מאיר) הוא שאתה מספר בשבחו? (בתמיהה, שבגליל לא היו שואלים בשלום אבלים בשבת, ולכן תמהו עליו) - אמר לון: – אמר להם (רבי יוסי לאנשי ציפורי): מה (בכתב יד רומי: 'ומה') עיסקיה (במקבילה: 'מה עבד')? – מה עיסקו? (מה טיבו? מה עשה רבי מאיר, שאתם תמהים עליו?) - אמרין ליה: – אמרו לו (אנשי ציפורי לרבי יוסי): חמא אבילייא בשובתא ושאל בון – ראה (ניחם רבי מאיר) את האבלים בשבת ושאל בהם (שאל בשלומם). - אמר לון: – אמר להם (רבי יוסי לאנשי ציפורי): בעאי (בכתב יד רומי: 'בעיין', וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'בעיי') אתון מידע מהו חייליה? – האם רוצים אתם לדעת מה הוא כוחו (מה נימוקו של רבי מאיר במה שעשה)? בא להודיעכם (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'להודיענו') שאין אבל בשבת – רבי מאיר רצה להודיע לנו שההלכה היא שאין אבלות נוהגת בשבת, ולהלכה שאילה בשלום אבלים בשבת מותרת, ואי שאילה בשלום אבלים בשבת במקומנו אינה אלא מנהג.
עיקר מושבו של רבי מאיר היה בטבריה. מקומו של רבי יוסי היה בציפורי, שהוגלה לשם על ידי המלכות. רבי מאיר לא נהג כמנהג הגליל אלא כמנהג יהודה, כיון שרבותיו רבי ישמעאל ורבי עקיבא שלמד אצלם היו בדרום. רבי מאיר נהג בדרכם של אנשי יהודה בענייני אבלות, ואף בשעה שהיה בגליל. בניגוד לבני הגליל, הוא שאל בשלומו של האבל אף בשבת.
בעניינים רבים התפתחה מסורת של הלכה בגליל, השונה מזו שנהגה ביהודה. אנשי יהודה וחכמיה המשיכו להחזיק במנהגי הדרום גם כשעזבו את מקומם, כמו שמסופר לעיל על רבי הושעיה. נראה שאנשי יהודה ראו בשמירת מסורתם דרך להבטיח את עצמאות המרכז בדרום. עצמאות זו גרמה מתיחות בין הדרום להגליל והתבטאות חריפה מצידם של חכמי הגליל כלפי אנשי הדרום. על הזלזול בחכמי הדרום יש ללמוד מהאמור לעיל, שהשתמשו בתואר "רברבייא" לחכמי הגליל, ולחכמי הדרום בתואר "זעירייא".
ומציעים פסוק (המשמש מקור לקביעה שלפני כן): הדא היא דכתיב: – זאת (ההלכה שאין אבלות בשבת) היא (הדבר) שכתוב: "בִּרְכַּת י'י הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י,כב) – ברכת ה' תביא עושר למבורך, וזה שזכה לברכת ה' לא יוסיף עצב עם הברכה; ודורשים: "בִּרְכַּת י'י הִיא תַעֲשִׁיר" - זו ברכת שבת – שה' בירך את השבת בבריאת העולם, שהיא תהיה מביאה עשירות לשומריה, "וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" - זו אבילות – שאדם מתאבל על מתו, ובשבת אין לאבל להמשיך להתאבל על המת, שאין לנהוג אבלות בשבת, ואין עצב אלא אבלות, ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש זה: כמה דתימר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'דתמר' (=דאת אמר). הסופר במסירה שלפנינו כתב 'דתימ'', והסדר בדפוס ונציה טעה בפתרון הקיצור: 'דתימא', שהוא לשון בבלי): – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר באבל דויד על אבשלום): "נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ" (שמואל ב יט,ג) – דויד התאבל על מיתת בנו; הרי שעצב זו אבלות.
עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן.
בתוספתא פסחים ג,טז שנו: מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת - שואלים, מקום שנהגו שלא לשאול - אין שואלים.
ובמסכת שמחות י,טו שנו: ביהודה (בדרום) נותנים שלום בכניסתם וביציאתם, ובגליל לא היו נותנים לא בכניסתם ולא ביציאתם. אמר רבי יוסי: ביהודה מפני מה נותנים שלום בכניסתם וביציאתם? - מפני שאין אבלות בשבת.
ביהודה היו שואלים בשלום האבלים בכניסתם לבית הכנסת וביציאתם ממנו בשבת, שרק בשבת היו האבלים הולכים לבית הכנסת. גם בגליל היו האבלים הולכים לבית הכנסת בשבת, אבל לא היו שואלים בשלום האבלים בכניסתם לבית הכנסת וביציאתם ממנו.
בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי הושעיה אזל לחד אתר. מצאם (את האבלים) שהם עומדים בשורה בשבת (להתנחם מאחרים), אמר להם (לאבלים): לית אנא ידע מה הוא מנהגכון, אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו.
רבי יוסי בר חלפתא הוה מתני שבחא דרבי מאיר קמי ציפוראי, אמר להם: אדם גדול, אדם קדוש. פעם אחת מצאם עומדים בשורה בשבת, אמר להם: שלום עליכם. - אמרין ליה: דין הוא דאת משבח ביה? - אמר להם: דעו שבחו של אותו האיש, שבא להודיענו שאין אבל בשבת.
ומניין שאין אבל בשבת? - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מייתי לה מהכא: "ברכת י'י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עימה" (משלי י,כב), "ברכת י'י היא תעשיר" - "ויברך אלוהים את יום השביעי" (בראשית ב,ג), "ולא יוסיף עצב עימה" - זה האבל, היך מה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו" (שמואל ב יט,ג).
סדר הדברים בבראשית רבה שונה מהסדר בירושלמי. הדברים שהובאו כאן מבראשית רבה הם לפי הסדר בירושלמי.
לפי בראשית רבה, רבי הושעיה ורבי מאיר מצאו את האבלים עומדים בשורה בשבת.
בירושלמי ברכות ג,ב וסנהדרין ב,ב אמרו: אמר רבי חנינה: בראשונה היו משפחות עומדות (בשורה לנחם אבלים) והאבלים עוברים (להתנחם). משרבת תחרות בציפורין, התקין רבי יוסי בר חלפתא שיהו משפחות עוברות (לנחם אבלים) והאבלים עומדים (בשורה להתנחם).
הרי שהתקין רבי יוסי שיהיו האבלים עומדים בשורה.
בפסיקתא רבתי פרשה מו נאמר: "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י,כב) - שבת מעשרת שומריה כהעשר יוסף מוקר שבי.
בבבלי מועד קטן כג,א-ב אמרו: בני יהודה ובני גלילא, הני אמרי: יש אבלות בשבת, והני אמרי: אין אבלות בשבת.
בבבלי לא אמרו מי אומרים יש אבלות בשבת ומי אומרים אין אבלות בשבת, אבל מן הירושלמי אנו למדים, שבני הגליל אומרים יש אבלות בשבת, ובני יהודה (הדרום) אומרים אין אבלות בשבת.
• • •