משנה
משנתנו באה ללמד, שהעוסק במצווה פטור מקריאת "שמע".
חתן – שנשא בתולה, פטור מקרית "שמע" לילה הראשון – של הנישואין, ועד מוצאי שבת – ועד בכלל, שהם ארבעה לילות, שכן היו נוהגים לישא בתולה ביום הרביעי (משנה כתובות א,א), אם לא עשה מעשה – אם לא בעל עדיין בעילת מצווה (הבעילה הראשונה לאחר החתונה), משום שהוא טרוד. אבל ממוצאי שבת ואילך, אף על פי שלא בעל עדיין בעילת מצווה, הוא חייב בקריאת "שמע", שכבר ליבו גס בה, ושוב אינו טרוד.
מעשה ברבן גמליאל (נשיא הסנהדרין ביבנה ותנא בדור השני) שנשא – אישה, וקרא – את "שמע", לילה הראשון – של נישואיו (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'וקרא בלילה שנשא', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי). אמרו לו תלמידיו: לימדתנו, רבינו (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'אמרו לו: לא לימדתנו' (בתמיהה), ובכתב יד רומי: 'אמרו לו תלמידיו: רבינו, לא לימדתנו' (בתמיהה)), שחתן פטור (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה נוסף 'מקרית "שמע" בלילה הראשון', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי)! – למה אינך נוהג כמו שלימדתנו? אמר להם – רבן גמליאל: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים – שהוא עניינה של הפרשה הראשונה בקריאת "שמע", אפילו (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה אין מילה זו, וכן אינה ב"שרידי הירושלמי") שעה אחת – אני מחמיר על עצמי, שלא לבטל ממני מלכות שמים, אפילו זמן מועט.
• • •
תלמוד
דנים בשאלה האם מותר לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת.
מציעים היסק: רבי לעזר בן אנטיגנס (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) אמר בשם רבי אליעזר בירבי ינאי (תנא בדור החמישי): זאת אומרת, שמותר לבעול בעילה כתחילה (בפעם הראשונה) בשבת – יש להסיק מהמשנה שאומרת שחתן פטור מקריאת "שמע" עד מוצאי שבת אם לא בעל, ובכלל זה בשבת, שמותר לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת, אף על פי שבבעילתו הראשונה הוא עושה בה חבורה, שכן הוא קורע את קרום הבתולים, ועשיית חבורה אסורה בשבת, והטעם שמותר הוא מפני שאינו מתכוון לעשות חבורה.
ודוחים את ההיסק (בהצעת פרשנות למשנה על ידי העמדתה במקרה מסוים): אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) קומי – לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תיפתר – תתפרש (המשנה), באלמנה שאינה עושה חבורה – במשנה מדובר במקרה של חתן שנשא אלמנה, שמותר לבעול אותה בשבת, מפני שהבעילה אינה עושה בה חבורה, כיוון שאין זו בעילה ראשונה, שכבר נבעלה. ולכן אין להסיק מהמשנה שמותר לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת (לפי הירושלמי, חתן שנשא אלמנה פטור מקריאת "שמע". אבל לפי הבבלי, חתן שנשא אלמנה חייב בקריאת "שמע").
ומציעים קושיה ממקור תנאי: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה לרבי חגיי): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה נידה י,א): הגיע זמנה לראות ונישאת - בית שמאי אומרים: נותנים לה לילה ראשון; ובית הלל אומרים: עד מוצאי שבת ארבעה לילות – נערה שהגיע זמנה לראות דם נידה ועדיין לא ראתה, ונישאה ונבעלה - לדעת בית הלל, כל דם שהיא רואה בארבעת הלילות משנבעלה בליל חמישי (שכן בתולה נישאת ביום רביעי ונבעלת בליל חמישי) עד מוצאי שבת תולים בדם בתולים והיא מותרת לבעלה, ואין חוששים לדם נידה! – והרי משמע מכפל הלשון במשנה "עד מוצאי שבת ארבעה לילות", שמותר לו לבעול אותה בכל ארבעה הלילות עד מוצאי שבת, ובכלל זה בשבת, ואפילו לא בעל אותה קודם לכן! (המשנה מתפרשת כאילו נאמרה לשני אופנים שונים: אם בעל יכול לתלות בדם בתולים עד ארבעה לילות, ואם לא בעל מותר לבעול בתחילה עד מוצאי שבת ואפילו בשבת) - ויש לתמוה: אית לך למימר (בכתב יד רומי: 'מימר') – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר), ארבעה לילות באלמנה?! – וכי אפשר לפרש את המשנה שם באלמנה?! והרי המשנה שם מדברת בבתולה! אלא על כורחך שמותר לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת.
במשנה שבת כב,ג שנינו: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות (חבית שיש בה גרוגרות ואי אפשר לפותחה, מותר לשבור אותה בשבת כדי להוציא ממנה גרוגרות לאכילה, מפני שהוא מקלקל את החבית, ומותר לקלקל אף לכתחילה לצורך אכילה בשבת), ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי (לעשות לה נקב יפה, שיש בו משום תיקון כלי).
ומציעים קושיה: אמר רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): קשייתה קומי – הקשיתי אותה (את הקושיה שלהלן) לפני רבי יוסי – שדן לעיל עם רבי חגיי בשאלה האם מותר לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת: מה בינה לבין שובר (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'אדם') את החבית לאכול ממנה גרוגרות (תאנים מיובשות) (משנה שבת כב,ג)? – מה ההבדל בין הבועל בעילה ראשונה בשבת לבין השובר את החבית בשבת לאכול ממנה גרוגרות? הרי כשם שמותר לשבור את החבית, מפני שהוא מקלקל אותה, והוא עושה לצורך אכילה בשבת, כך יהיה מותר לבעול את הבתולה בעילה ראשונה, מפני שבחבורה שהוא עושה בבעילתו את הבתולה הוא מקלקל אותה, שכן הוא קורע את קרום הבתולים, והוא עושה לצורך מצווה! ולכן אין מקום לאסור לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת.
ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי יעקב בר זבדי): ומור (ואמור) דבתרה: – ואמור את שאחריה (את הסיפא של המשנה במסכת שבת): ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי! וכאן – ואילו כאן, מיכוין (צריך לומר: 'מיכיון' (מכיון). ב"שרידי הירושלמי": 'מכיו...', ובכתב יד רומי: 'מכ[י]ון') שמתכוין (בכתב יד רומי: 'שהוא מתכו[י]ן') לעשותה בעולה כמי שמתכוין (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'שהוא מתכוין') לעשותה כלי – לכן, כשם שאסור לשבור את החבית, אם הוא מתכוון לעשות אותה כלי, מפני שהוא מתקן ואינו מקלקל, כך אסור לבעול את הבתולה בעילה ראשונה, מפני שהוא מתקן, כיוון שהוא מתכוון בבעילתו את הבתולה לעשות אותה ראויה לתשמיש.
במשנה עדויות ב,ה שנינו: המפיס מורסה בשבת (הפותח בשבת מכה שיש בה מוגלה, כגון שסוחטה בידו או שנוקבה במחט), אם לעשות לה פה (אם כוונתו לעשות פה למכה, שיישאר פתח קבוע במכה כדי שתצא כל המוגלה החוצה ותתייבש המכה) - חייב (על מעשה זה משום בונה), ואם להוציא ממנה ליחה (אבל אם לא נתכוון אלא להוציא ממנה חלק מהמוגלה, כדי להקל על כאבו לפי שעה) - פטור (ואף מותר לכתחילה, שאף על פי שנעשה פתח ממילא, מכל מקום מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואין כאן אלא איסור חכמים, ומשום צער לא גזרו).
ומציעים קושיה: רב יצחק בר רב (בכתב יד רומי אין מילה זו) משירשיא (רב יצחק בריה דרב משרשיא, אמורא בבלי בדור החמישי והשישי) מקשי – מקשה: מה בינה למיפיס (סוחט, מוציא) מורסא (אוסף של מוגלה בתוך חלל הנוצר על ידי נמק של רקמה בגוף) בשבת (משנה עדויות ב,ה)? – מה ההבדל בין הבועל בעילה ראשונה בשבת לבין המפיס מורסה בשבת? הרי כשם שמותר להפיס מורסה ולהוציא ממנה ליחה, כך יהיה מותר לבעול את הבתולה בעילה ראשונה, אף על פי שבבעילתו הראשונה הוא עושה בה חבורה ומוציא ממנה דם! ולכן אין מקום לאסור לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת.
ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (לרב יצחק בר משרשיא. ונשמט שמו של מי שאמר): ומור (ואמור) דבתרה: – ואמור את שאחריה (את הסיפא של המשנה במסכת עדויות): ובלבד שלא יתכוין לעשותה (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'לעשות לה') פה (פתח, חור)! וכאן – ואילו כאן, (מתכוין) [מכיון (תוקן כמו שהוא לעיל. ב"שרידי הירושלמי": 'מכיוון', ובכתב יד רומי: 'מכ(ו)[י]ון'] שהוא מתכוין לעשותה בעולה כמי שהוא מתכוין לעשותה כלי (במסירה שלפנינו נשתבש בשל אשגרה מלעיל, וצריך לומר: 'לעשות לה פה', כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי") – לכן, כשם שאסור להפיס מורסה, אם הוא מתכוון לעשות לה פה, מפני שהוא עושה מלאכה בשבת, כך אסור לבעול את הבתולה בעילה ראשונה, מפני שהוא עושה מלאכה בשבת, כיוון שהוא מתכוון בבעילתו את הבתולה לעשות לה פתח במקום קרום הבתולים (נראה שהלשון "ומור דבתרה: ובלבד שלא יתכוין לעשות לה פה" הוא אשגרה מלעיל, כי אין זה הסיפא של המשנה במסכת עדויות אלא הרישא שבה שנינו: "אם לעשות לה פה - חייב").
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): לא יבעול אדם בעילה לכתחילה (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'כתחילה') בשבת, מפני שהוא עושה חבורה – בבעילתו הראשונה, שכן הוא קורע את קרום הבתולים, ועשיית חבורה אסורה בשבת. ואחרים מתירין – לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת, כמבואר להלן.
ומסבירים: אמר רבי יוסי בירבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): טעמון דאחרים – טעמם (סברתם) של אחרים (שמתירים לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת), למלאכתו – לבעול את הבתולה, הוא מתכוין, מאיליה נעשה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'היא נעשית') חבורה – שאינו מתכוון לעשות חבורה, אלא תוך כדי הבעילה נוצרת החבורה מעצמה, ובדיני שבת דבר שאינו מתכוון (דבר שמצד עצמו אין איסור מלאכה בעשייתו, אלא שבשעת עשייתו אפשר שיעשה גם דבר שעשייתו אסורה משום מלאכה, מבלי שהעושה יתכוון לכך) - מותר.
ברייתא זו מובאת בירושלמי כתובות א,א.
בתוספתא כתובות א,א שנו: מפני מה מפרישים את החתן מן הכלה לילי שבת תחילה? - מפני שהוא עושה חבורה.
בבבלי כתובות ג,ב אמרו: תניא: ...מפרישים את החתן מן הכלה לילי שבת תחילה (שלא יבוא עליה בפעם הראשונה בליל שבת), מפני שהוא עושה חבורה.
ושם ה,ב אמרו: איבעיא להו: מהו לבעול (בתולה) כתחילה בשבת?...
ושם ו,א אמרו: בבי רב אמרי: רב שרי, ושמואל אסר; בנהרדעא אמרי: רב אסר, ושמואל שרי.
ושם ו,א-ב אמרו: מתיב רב חסדא: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת - בית שמאי אומרים: נותנים לה ארבעה לילות, ובית הלל אומרים: עד שתחיה המכה; הגיע זמנה לראות ונישאת - בית שמאי אומרים: נותנים לה לילה הראשון, ובית הלל אומרים: עד מוצאי שבת ארבעה לילות. מאי לאו דאי לא בעל - מצי בעיל אפילו בשבת! - אמר רבא: לא, לבר משבת. - אמר ליה אביי: והא "עד מוצאי שבת ארבעה לילות" קתני! - אלא אמר רבא: בשבעל (אותה תחילה לפני שבת). - אי בשבעל, מאי קא משמע לן? - קא משמע לן דשרי למיבעל בשבת (אף שייתכן שמחמת הביאה יגרום להוצאת דם).
ושם ו,ב-ז,א אמרו: תניא: הכונס את הבתולה - לא יבעול כתחילה בשבת, וחכמים מתירים. - מאן חכמים? - אמר רבה: רבי שמעון היא, דאמר: דבר שאין מתכוון - מותר. - אמר ליה אביי: והא מודה רבי שמעון ב"פסיק רישיה ולא ימות" (שהרי ברור שעל ידי הבעילה יקרע את הבתולים ויוציא דם)! - אמר ליה: לא כהללו בבליים שאין בקיאים בהטייה (שאינם יודעים לבעול באופן שאינו קורע את הבתולים), אלא כהללו שבקיאים בהטייה (ואין זה בגדר "פסיק רישיה").
מתיב רבי אמי: המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה - חייב, ואם להוציא ממנה ליחה - פטור (ומותר)! (ואם כן, מה ההבדל בין פתיחת המורסה לבין בעילת בתולה בשבת?) - התם פקיד ועקיר (המוגלה אצורה במקומה ועקורה מן הבשר, וכשהוא פותח את המורסה הוא רק מניח לה לצאת), הכא פקיד ולא עקיר (הדם אצור ואינו עקור, ועל ידי הבעילה הוא עוקר אותו ממקומו, ויש בזה צד של מלאכה אסורה).
ושם ז,א אמרו: רבי אמי שרא למיבעל כתחילה בשבת... רב זביד שרא למיבעל כתחילה בשבת. איכא דאמרי: רב זביד גופיה בעל כתחילה בשבת. רב יהודה שרא למיבעל כתחילה ביום טוב. אמר רב פפי משמיה דרבא: לא תימא ביום טוב הוא דשרי, הא בשבת - אסור, דהוא הדין דאפילו בשבת נמי שרי, ומעשה שהיה כך היה.
אמר רבי יעקב בר אידי: הורה רבי יוחנן בציידן: אסור לבעול כתחילה בשבת... רב נחמן בר יצחק מתני הכי: אמר רבי אבהו: שאל רבי ישמעאל בן יעקב דמן צור את רבי יוחנן בציידן, ואנא שמעי: מהו לבעול כתחילה בשבת? ואמר ליה: אסור.
אמוראים בבבל נחלקו בהלכה בעניין בעילה ראשונה בשבת.
אסי (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון) אמר: אסור – ההלכה היא שאסור לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת.
ומספרים: בנימן (ב"שרידי הירושלמי": 'בנימין') גנזכייה – נקרא על שם מקומו, נפק ומור (צריך לומר: 'ומר'. ובכתב יד רומי: 'ואמר') משמיה דרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): – יצא ואמר משמו של רב: מותר – ההלכה היא שמותר לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת, ואין בזה משום איסור עשיית חבורה בשבת. שמע שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) ואיקפד עילוי (צריך לומר: 'עלוי') ומית – שמע שמואל (הוראה זו) והקפיד עליו (התרגז על בנימין גנזכייה, מפני ששמואל אסר לבעול את הבתולה בעילה ראשונה בשבת, או מפני ששמואל ידע שרב אסר לבעול כתחילה בשבת) ומת, וקרי עילוי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'וקרא עלוי'): – וקרא (שמואל) עליו (השמיע קללה שגורה על בנימין גנזכייה): ברוך (ברש"ס נוסף 'המקום') – אלוהים, שנגפו (היכה אותו, פגע בו), ועל רב קרא – שמואל השמיע פסוק מן המקרא ההולם את המצב שרב נתון בו: "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (משלי יב,כא) – לא יקרה לצדיק שיעשה רע. ומכאן שלא יצא דבר תקלה על ידו של הצדיק.
בבבלי כתובות ו,א נחלקו בני סורא ("בי רב") ובני נהרדעא בדעתם של רב ושמואל בדבר בעילה ראשונה בשבת, שבני סורא (מקומו של רב) אמרו שרב התיר ושמואל אסר, ובני נהרדעא (מקומו של שמואל) מחליפים את השיטה. אם שמואל הקפיד משום שאסר לבעול כתחילה בשבת כקבלת בני סורא בדעתו של שמואל, צריך לומר, שבנימין לא נענש משום שהורה בשמו של רב דבר שרב לא אמרו, אלא שבמקומו של שמואל שאסר היה אסור לו להורות היתר, ולכן נענש, ורב לא נכשל בזה שהוראתו תתפשט במקום שאסור. ואם שמואל הקפיד משום שידע שרב אסר לבעול כתחילה בשבת כקבלת בני נהרדעא בדעת רב, בנימין נענש משום שהורה בשמו של רב דבר שרב לא אמרו.
בבבלי נידה סד,ב אמרו: אמר רב: בוגרת (שנישאה ונבעלה) נותנים לה (להחשיבה כטהורה) לילה הראשון (שמותר לו לבעול בלילה הראשון אפילו בעילות הרבה), והני מילי - שלא ראתה (דם נידות לפני שנישאה), אבל ראתה - אין נותנים לה אלא בעילת מצווה, ותו לא.
ושם סה,א אמרו: מנימין / בנימין סקסנאה הווה שקיל ואזיל לאתריה דשמואל, סבר למעבד עובדא כוותיה דרב (בבוגרת, שנותנים לה לילה הראשון) אפילו ראתה (לפני שנישאה). אמר (מנימין): לא פליג (לא חילק בדבריו) רב בין ראתה בין לא ראתה. קדים שכיב באורחא (לפני שהגיע למקומו של שמואל). קרי (שמואל) עליה דרב: "לא יאונה לצדיק כל אוון" (משלי יב) (שלא נפסקה הלכה שלא כהוגן בהסתמך בטעות על דברי רב).
בנימין גנזכייה שבירושלמי כאן הוא מנימין סקסנאה שבבבלי נידה.
הבבלי והירושלמי נחלקו במעשה של מנימין, שלפי הבבלי הוא הורה שנותנים לבוגרת לילה הראשון אפילו ראתה, ולפי הירושלמי הוא הורה שמותר לבעול כתחילה בשבת. ואפשר שמנימין הורה שתי הוראות אלו בפעם אחת.
לפי הירושלמי התיר בנימין בעילה ראשונה בשבת. שמואל שהקפיד עליו לשיטתו שאסור לבעול כתחילה בשבת. אבל הבבלי בנידה סד,ב (ראה להלן) עומד בשיטת נהרדעאי, ולא ייתכן ששמואל יקפיד על מנימין על שעשה דבר שהוא עצמו מתיר, לפיכך היסב את המקרה לבוגרת שראתה ("מקורות ומסורות", נשים, עמוד קלד).
בעלי התוספות ורמב"ן אמרו, שרב אמר במפורש שנותנים לבוגרת לילה הראשון רק בלא ראתה, ומנימין רצה לעשות כן אף בראתה, שלא כרב. אבל רשב"א אמר, שרב אמר סתם שנותנים לבוגרת לילה הראשון, ומשמע בין ראתה ובין לא ראתה, ומנימין רצה לעשות מה ששמע מרב שהיה רבו, ומה שאמרו: "והני מילי - שלא ראתה, אבל ראתה...", אין זה מדברי רב, אלא הגמרא מפרשת כן. לדעת רשב"א נראה לומר, שכיוון שרב סתם דבריו ולא חילק בין ראתה ללא ראתה, טעה מנימין בדבריו והורה לעשות כן אף בראתה, אלא שלא נעשה מעשה על פי טעותו של מנימין כיוון שמת, ולכן קרא שמואל על רב: "לא יאונה לצדיק כל אוון", לפי שצדקותו של רב גרמה לו שלא נכשל אדם בדבריו, אף שלא נזהר בדבריו ("ערוך לנר" ו"פירושים וחידושים בירושלמי"). ראשונים כתבו, שמנימין לא שמע את דברי רב בבבלי נידה סה,ב: "הלכה - בועל בעילת מצווה ופורש".
בנימין גנזכייה
בנימין / מנימין נקרא על שם מקומו, והחילוף גנזכייה / סקסנאה נובע מתרגום שונה של השם המקראי "סבתכא", שמו של אחד מבני כוש הנזכר בבראשית י,ז. הוא מזוהה על ידי רב יוסף הבבלי עם שם החבל "סקיסתאן" (בבלי יומא י,א) (חבל ארץ במזרח פרס), ואילו בתרגום הירושלמי לבראשית שם תורגם: "זנגאי", ולפיכך קרא כל אחד מן התלמודים לבנימין-מנימין זה על שם מקומו לפי התרגום שלו - הבבלי על פי רב יוסף ותרגומו: "סקסנאה", והירושלמי על פי התרגום הירושלמי: "זנגאי", ובשיכול אותיות: "גנזאי", שממנו נוצרה הצורה: "גנזנאה", "גנזנייה", ומכאן: "גנזכייה" ("בנימין גנזכייה - מנימין סקסנאה", "תרביץ" ס, עמודים 439-441; "מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמודים 28-29).
• • •
במשנה נידה י,א שנינו: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות (דם, שעדיין היא קטנה) ונישאת (ונבעלה) - בית שמאי אומרים: נותנים לה ארבעה לילות (משנבעלה, שכל דם שתראה בהם תולים בדם בתולים, והיא טהורה. אבל אם היא רואה לאחר ארבעה לילות - חוששים לדם נידה); ובית הלל אומרים: עד שתחיה המכה (עד שתתרפא המכה שבאה מחמת קריעת הבתולים בבעילה הראשונה, כל דם שתראה הוא דם בתולים).
הגיע זמנה לראות (שכבר היא נערה, אלא שעדיין לא ראתה) ונישאת - בית שמאי אומרים: נותנים לה לילה ראשון (שהדם שהיא רואה בלילה הראשון בלבד תולים בדם בתולים); ובית הלל אומרים: עד מוצאי שבת ארבעה לילות (כל דם שהיא רואה בארבעת הלילות משנבעלה בליל חמישי עד מוצאי שבת תולים בדם בתולים).
ראתה ועודה בבית אביה (קודם שנישאה) - בית שמאי אומרים: נותנים לה בעילת מצווה (בעילה ראשונה בלבד, שבעלה גומר את הבעילה הזאת שהיא מצווה, אבל לאחר מכן אסור לו לבוא עליה, אם ראתה דם); ובית הלל אומרים: כל הלילה שלה (נותנים לה כל הלילה הראשון, שמותר לו לבעול בלילה הראשון אפילו בעילות הרבה).
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: כל ההיא הילכתא (בכתב יד רומי נוסף 'קדמיתה') דרישיה דפירקא אחרייא דנידה – כל ההלכה (המשנה (משנה יחידה)) ההיא של ראשו של הפרק האחרון של (מסכת) נידה, להלכה אבל לא למעשה – אין נוהגים בפועל כדברי המשנה ההיא, אלא בכל אלו שנזכרו במשנה ההיא (תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת; הגיע זמנה לראות וניסת; ראתה ועודה בבית אביה), אם ראתה דם לאחר שבעל בעילת מצווה, אין מקילים ותולים בדם בתולים, אלא צריך לפרוש ממנה ואסור לו לבעול אותה שוב, עד שתספור שבעה ימים נקיים, כדין כל שאר הנשים הרואות דם.
רבי יניי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ערק – ברח (השתמט מן הדיון) אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת – ואף שבמקרה זה הקלו התנאים יותר מבשאר המקרים שבמשנה ההיא. - רבי יניי לא רצה לדון במשנה ההיא, משום שהיא לא למעשה, כמו שאמר שמואל.
בעון קומוי (צריך לומר: 'קומי') – שאלו לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מהו [לתלות (לייחס, לקשור) בדם המכה? – האם אפשר לתלות שהדם שראתה לאחר שבעל בעילת מצווה בא מחמת המכה ולהתיר לבעול לאחר מכן בעילה שנייה? (כלומר, האם יש לסמוך על הקולות שנשנו במשנה ההיא שבראש הפרק האחרון של נידה, שלכולן טעם אחד והוא שהדם בא מחמת המכה ואינו דם נידה?) ולא הורי – ולא הורה (רבי יוחנן להיתר, שסבר שאין לסמוך על הקולות שבמשנה ההיא בנידה). מהו (הסופר דילג על מה שבין 'מהו' הראשון ל'מהו' השני, והחסר הושלם על פי "שרידי הירושלמי". בכתב יד רומי חסר מ'לתלות' הראשון עד 'לתלות' השני)] לבעול בעילה שנייה – בשבת, לאחר שבעל בעילה ראשונה לפני שבת? – שאפשר לומר, שאף למי שאומר שאסור לבעול בעילה ראשונה בשבת, בעילה שנייה מותרת, מפני שפרצה דחוקה מותר להיכנס בה בשבת, כמו שאמרו להלן.
ומציעים תמיהה: אמרין: – אומרים (בתמיהה): לתלות בדם המכה - לא הורי – לא הורה, ולבעול בעילה שנייה - הוא מורייא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'מורייה'. וברש"ס: 'מורי'. כל הקטע ישנו ברי"ף בבבלי שבועות פרק ב) – הוא (רבי יוחנן) מורה?! – מה מקום יש לשאלה השנייה, אחרי שלא הורה להם רבי יוחנן לסמוך על הקולות שבמשנה ההיא? אם אפילו בחול אסור לבעול בעילה שנייה לאחר שבעל בעילה ראשונה וראתה דם, שאין תולים בדם המכה אלא חוששים לדם נידה, מי יתיר לבעול בעילה שנייה בשבת? שאף אם נאמר שמותר לבעול בעילה שנייה בשבת מפני שאין בה משום איסור מלאכה, אסור משום חשש נידה. מה (ב"שרידי הירושלמי": 'ומה') צריכה ליה? – מה (הדבר ש)נצרך לו? (מה הוא הדבר שהוא מסופק בו? באיזה מקרה מדובר בשאלה: מהו לבעול בעילה שנייה?)
ומתרצים: בשבאו לה ימי הפסק (ימי (מילה זו יתירה, ואינה ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי וברש"ס)) טהרה בינתיים – לא שאלו את רבי יוחנן האם מותר לו לבעול בעילה שנייה בשבת של השבוע שנבעלה בו בעילה ראשונה, אלא האם מותר לו לבעול בעילה שנייה בשבת השנייה שכבר עברו עליה ימי טומאה וטבלה וטהרה מטומאתה שנטמאה בבעילה ראשונה, ואילו לא היה בשבת היה מותר, והספק הוא האם יש בבעילה השנייה משום איסור מלאכה או לא. - ולא אמרו בירושלמי מה הורה רבי יוחנן בעניין זה.
בבבלי נידה סה,ב אמרו: רב ושמואל דאמרי תרווייהו: הלכה (בבתולה שנבעלה וראתה דם) - בועל בעילת מצווה ופורש. ...אינהו דעבוד (רב ושמואל שהורו כך) - כרבותינו, דתניא: רבותינו (רבי יהודה הנשיא בן בנו של רבי) חזרו לומר: בועל בעילת מצווה ופורש.
אמר עולא: כי הוו בה רבי יוחנן וריש לקיש בתינוקת, לא מסקי (לא היו מסיקים הלכה למעשה) מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא (כמו שמעלה השועל מהשדה החרוש, שאינו אלא אבק, שאף הם לא קבעו הלכה כמשנתנו), ומסיימין הכי: בועל בעילת מצווה ופורש.
דברי שמואל בירושלמי, שהמשנה ההיא בנידה היא לא למעשה, מתאימים לדבריו בבבלי, שהלכה למעשה בועל בעילת מצווה ופורש. בבבלי: רב ושמואל, ובירושלמי: שמואל.
בבבלי אמרו, שרבי יוחנן וריש לקיש לא קבעו הלכה למעשה כמשנה ההיא בנידה. ובירושלמי אמרו, שרבי יניי לא רצה לדון במשנה ההיא בנידה.
מה שאמרו בירושלמי, שרבי יוחנן לא הורה להיתר, שסבר שאין לסמוך על הקולות שבמשנה ההיא בנידה, מתאים למה שאמרו בבבלי, שרבי יוחנן אמר שבועל בעילת מצווה ופורש.
בירושלמי לא אמרו מה הורה רבי יוחנן בעניין בעילה שנייה בשבת. ובבבלי כתובות ז,א אמרו שהורה רבי יוחנן שאסור לבעול כתחילה בשבת.
ומספרים: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שושביניה (מילה שמקורה באכדית) דרבי שמעון בר אבא (אמורא בדור השלישי) הוינא – שושבינו (ידידו של החתן המלווה אותו לחופה) של רבי שמעון בר אבא הייתי. שאלית ל- – שאלתי את רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): מהו לבעול בעילה שנייה (ב"שרידי הירושלמי" אין ארבע מילים אלו) – בשבת (בשבאו לה ימי הפסק טהרה בינתיים)? ושרא ליה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'לי') – והתיר לי (התיר לרבי אבהו שהיה השואל. ולפי הגרסה 'ליה', התיר לרבי שמעון בר אבא, שרבי אבהו שאל בשמו), דו (=דהוא. הוגה במסירה שלנו על ידי מגיה 'דהוא', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי, אבל 'דו' נכון ורגיל בירושלמי) סבר כהדא דשמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – שהוא סובר כ(מימרה) הזאת של שמואל, דשמואל אמר: פירצה (מקום פרוץ בגדר או בקיר) דחוקה (צרה) נכנסין בה בשבת אפילו משרת (מפילה) צרורות (אבנים קטנות) – מותר להיכנס בפרצה דחוקה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות על ידי כניסתו. פרצה דחוקה הוא לשון נקייה לפתח בית הערווה של הבתולה שנבעלה שעדיין הוא דחוק, והשרת צרורות הוא כינוי להרחבת פתח בית הערווה. שמואל סובר, שמותר לבעול בעילה שנייה בשבת, אף שייתכן שמחמת ביאתו הוא גורם להוצאת דם.
בבבלי כתובות ו,ב אמרו: ...שרי למיבעל בשבת (בעילה שנייה); כדשמואל, דאמר שמואל: פרצה דחוקה - מותר ליכנס בה בשבת, ואף על פי שמשיר צרורות.
ובבבלי נידה סד,ב אמרו: ...שרי למבעל כתחילה בשבת; כדשמואל, דאמר שמואל: פרצה דחוקה - מותר ליכנס בה בשבת, ואף על פי שמשיר צרורות.
בבבלי כתובות ו,א הביאו שני לשונות. לפי לשון בי רב, שמואל סובר בעילה ראשונה אסורה בשבת. ממילא לא התכוון במימרתו "פרצה דחוקה..." אלא להתיר בעילה שנייה. ואילו ללשון נהרדעא שבעילה ראשונה מותרת, מוכרחים לפרש, למרות פשטות לשונו, שהתכוון גם לבעילה ראשונה. הגמרא בנידה הולכת בשיטת נהרדעא והגמרא בכתובות בשיטת בי רב. הירושלמי כנראה ידע רק את שיטת בי רב. לפיכך פירש את מימרת "פרצה דחוקה..." שבא להתיר בעילה שנייה, ואפילו מי שאוסר בעילה ראשונה מתיר בשנייה ("מקורות ומסורות", נשים, עמוד קלד).
ומספרים: אמר רבי חגי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): שושביניה דרבי שמואל קפודקיא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מקפדוקיה שבאסיה הקטנה) הוינא – שושבינו של רבי שמואל קפודקיא הייתי. שאילית ל- – שאלתי את רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – האם צריך לפרוש לאחר בעילת מצווה, אם ראתה דם? (יש ללמוד מן התשובה להלן שכך היתה השאלה הזו) ושרע מיניה (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'מינַהּ') – והשתמט ממנה (נמנע מלענות על השאלה, מפני שהיה מגמגם בדבר או שלא רצה להכניס עצמו בין המחלוקת). שאילית ל- – שאלתי את רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי), אמר לי: מעתה (אם כן), אי זה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'הוא') דם נידה (דם האישה בימי ויסתה) ואי זה (ב"שרידי הירושלמי" נוסף 'הוא') דם בתולים? – אם אסור לבעול אותה שוב לאחר בעילת מצווה, אם ראתה דם, יש להקשות: לאיזה דבר אמרו חכמים (תוספתא נידה ט,י) להבדיל בין דם נידה לדם בתולים (דם היוצא מאישה בתולה בביאות ראשונות)? אלא על כורחך שאין צריך לפרוש לאחר בעילת מצווה, אם ראתה דם בתולים.
בתוספתא נידה ט,י שנו: דם הנידה - אדום, דם הבתולים - דיהה; דם הנידה - זוהם, דם הבתולים - אינו זוהם; דם הנידה - מן המקור, דם הבתולים - מן הצדדים.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): כלה – בתולה שנישאת ונבעלה בעילה ראשונה וראתה דם, אסורה לביתה – לבעלה, כל שבעה – כדין נידה, וצריך לפרוש ממנה לאחר בעילת מצווה, ואסור ליטול (לקחת, לקבל) ממנה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'הימנה') כוס של ברכה (אין לגרוס את המילים 'של ברכה', והן אשגרה, ואינן בכתב יד רומי ובראשונים) – אסור לכלה למזוג כוס לבעלה ולהושיט לו כל שבעה (מזיגת הכוס והושטתו לבעלה היא מהמלאכות שהאישה עושה בשביל בעלה, אבל נידה אסורה לעשות אותה לבעלה); דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני. - בכתב יד רומי: 'אלעזר', וכן להלן).
ומסבירים: מאי (צריך לומר 'מה', כמו בכתב יד רומי) טעמא דרבי אליעזר? – מה הטעם של רבי אליעזר? - אי איפשר (בכתב יד רומי: 'איפשר' = אי אפשר) שלא יצא דם נידה עם דם בתולים – ולכן צריך לפרוש ממנה לאחר בעילת מצווה.
במסכת כלה א,ב שנו: כלה שנבעלה יום ראשון - אסורה (לבעלה) כל שבעה, ואסור ליטול הימנה כוס (אסור לכלה למזוג כוס לבעלה) כל שבעה; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: עד יום השלישי. אם היתה נידה בבית אביה - אסורה (הכלה אסורה לרבי אליעזר שבעה ימים ולרבי יהושע שלושה ימים רק כשהיתה נידה בבית אביה), ואם לא (אם לא היתה נידה בבית אביה) - מותרת.
רבי אליעזר אמר את דבריו בשיטת בית שמאי, ורבי יהושע בשיטת בית הלל. דברי רבי אליעזר נאמרו בקשר עם סוף המשנה נידה י,א, שאמרו בית שמאי: "ראתה ועודה בבית אביה - נותנים לה בעילת מצווה", והוסיף הוא ואמר: "ואסור ליטול הימנה כוס", שנותנים עליה כל חומרי נידה כמזיגת הכוס ושאר דברים האסורים בה.
• • •