משנה
משנה זו באה ללמדנו, שהפועלים קוראים את "שמע" בשעת מלאכתם.
האומנין – העסוקים במלאכתם, קורין – רשאים לקרוא את "שמע", בראש האילן או בראש הנדבך (שורה של אבנים או של לבנים או של קורות עץ בבניין) – כשהם עומדים על האילן או על הנדבך, ואינם צריכים לרדת למטה ולקרוא, מה שאין (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'שאינן', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי) רשאין לעשות כן בתפילה – בתפילת שמונה עשרה, שצריכה כוונה, לכן הם צריכים לרדת למטה ולהתפלל.
בבבלי ברכות טז,א חילקו בין פרק ראשון (פרשת "שמע") לפרק שני (פרשת "והיה אם שמוע"), שבפרק ראשון האומנים בטלים ממלאכתם כדי שיכוונו את ליבם ובפרק שני שאין צריך כוונה הם קוראים כשהם עסוקים במלאכתם. אבל לפי פשוטה של הסוגיה בירושלמי, הפועלים קוראים בראש האילן ואין בטלים ממלאכתם. ואשר לכוונה, בוודאי לפי הירושלמי שלושה פסוקים הראשונים של קריאת "שמע" צריכים כוונה, אלא שהפועלים אפשר שיכוונו בהם גם כשהם עסוקים במלאכתם בראש האילן, וכמו שאמרו בירושלמי לעיל א,ב: "מן גו דאינון ציבחד מיכוין" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
תלמוד
מציעים פירוש למשנה: מני (צריך לומר: 'כיני', כמו ב"שרידי הירושלמי" וברש"ס. ובכתב יד רומי בשיבוש: 'ביני'. המונח שובש על ידי הסופר במסירה שלפנינו, שטעה וצירף 'כי' - 'מ') מתניתה: – כך היא המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן. - מונח זה משמש בכמה הוראות, וכאן פירושו: כך יש לפרש את המשנה): הפועלין (עובדים שכירים בחקלאות) קורין בראש האילן והאומנין (עובדים המומחים במקצועם) (ב"שרידי הירושלמי" נוסף 'קורין') בראש הנדבך – העבודה בראש האילן אינה מלאכת אומנים אלא מלאכת פועלים, לכן הירושלמי מפרש שהפועלים קוראים בראש האילן והאומנים בראש הנדבך, שבניין הוא עבודת אומנים, אלא שהמשנה קיצרה וכללה את שניהם ב"אומנים" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 444).
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כן: – ושנוי (בברייתא) / ושונה (התנא) כך: פועלין קורין בראש האילן (גם רש"ס ורא"מ לונץ השלימו מילים אלו) – כך תחילת הברייתא שבתוספתא, והיא עוסקת בפועלים, ולכן לא נזכר בה אלא "בראש האילן", וכך הברייתא מסייעת לאמור לפני כן, והירושלמי קיצר ולא הביא את תחילת הברייתא אלא את המשכה: ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה – הפועלים רשאים להתפלל תפילת שמונה עשרה כשהם עומדים על ראש הזית (שם העץ) או על ראש התאינה (שם העץ). הא – אבל בשאר כל האילנות - יורד ומתפלל (ברש"ס: 'יורדין ומתפללין') למטן (למטה) – אין הפועל רשאי להתפלל כשהוא עומד על ראש אילנות אחרים, אלא הוא צריך לרדת מן האילן למטה כדי להתפלל, שכן התפילה צריכה כוונת הלב, והעומד על האילן אינו יכול לכוון, מפני שהוא מפחד פן ייפול. ברם, בקריאת "שמע" אין צריך כוונה אלא בשלושה פסוקים ראשונים בלבד, ויכול לכוון בהם גם כשהוא עומד על ראש האילן. ובעל הבית (בעל רכוש, אדם אמיד) – המוסר את המלאכה לעובדים, לעולם – בין בזית ובתאנה ובין בשאר אילנות, יורד ומתפלל למטן.
ושואלים: ולמה בראש הזית ובראש התאינה? – מדוע רשאים הפועלים להתפלל כשהם עומדים על ראש הזית או על ראש התאנה, אבל אינם רשאים להתפלל כשהם עומדים על ראש אילנות אחרים?
ומשיבים: רבי אבא (אמורא בדור השלישי) ורבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) תרויהון (ב"שרידי הירושלמי": 'תריהון'. הצורה 'תרויהון' נשתבשה מ'תריהון' בעקבות הצורה הבבלית 'תרוייהו' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) אמרין: – שניהם אומרים: מפני שטרחותן (הטרחתם) מרובה – מפני שבזית ובתאנה, שהם עצים גדולים, יש גרימת טורח גדולה לפועלים הקוטפים את הפירות לרדת מהעץ ולעלות עליו יותר מבשאר האילנות, לפיכך הקלו עליהם שלא יתבטלו ממלאכתם יותר מדי, ולא הטריחו עליהם אפילו בתפילה. אבל בבעל הבית לא חששו להטרחתו ולא הקלו עליו.
המונח "הא" מציע דיוקים, ומתפרש במובן 'אבל, ברם'. במקומות אחדים המונח בא באמצע ברייתות, כנראה על ידי עיבוד המונח (אולי כאן, ראה המקבילה בתוספתא) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
הלשון "הא..." מראה שלא היה לפני חכמי ארץ ישראל המאמר על האילנות בתוספתא שלהם, אלא שהאמוראים דקדקו מדברי התוספתא, האומרת "ומתפללים בראש הזית ובראש התאנה", שבשאר האילנות יורדים ומתפללים למטן, שרק בזית ותאנה הקלו ולא בשאר אילנות. וכבר ידוע שבהרבה מקומות פירושי האמוראים על הברייתות קנו מקומם בברייתות עצמן, ולפעמים שינו צורתן מעט עד שלא ניכרים שהם רק פירושים, וגם בהלכה זו לשון התוספתא והברייתא שבבבלי היא "ושאר", ולולי דברי הירושלמי היינו חושבים שהמאמר הזה הוא מגוף הבריייתא ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ברם, המאמר על בעל הבית הוא מגוף הברייתא, אלא שלפני שדקדקו מדברי הברייתא שבשאר האילנות הפועלים יורדים ומתפללים למטן, היה לשון הברייתא: "ובעל הבית יורד ומתפלל למטן", בלי "לעולם", שדבר זה נאמר בזית ובתאנה כמו בפועלים, אבל לאחר שדקדקו מדברי הברייתא שבשאר האילנות הפועלים יורדים ומתפללים למטן, הוסיפו בלשון הברייתא "לעולם" (או "בין כך ובין כך" בלשון התוספתא והברייתא שבבבלי), שבין בזית ובתאנה ובין בשאר אילנות בעל הבית יורד ומתפלל למטן.
בתוספתא ברכות ב,ח שנו: פועלים קורים בראש האילן, ומתפללים בראש הזית או בראש התאנה, ושאר כל האילן יורדים למטה ומתפללים. בעל הבית - בין כך ובין כך (בין בזית ובתאנה ובין בשאר אילנות) יורד למטה ומתפלל.
בבבלי ברכות טז,א אמרו: תנו רבנן: האומנים קורים בראש האילן ובראש הנדבך, ומתפללים בראש הזית ובראש התאנה, ושאר כל האילנות - יורדים למטה ומתפללים. ובעל הבית - בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו.
בתוספתא לא נזכר אלא "בראש האילן" ולא "בראש הנדבך", ואין היא עוסקת אלא בפועל שבשדה ובכרם. ואולם הברייתא שבבבלי, שהיא מזכירה "בראש הנדבך", הרי היא שונה כמשנתנו: "האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 445).
בתוספתא ובבבלי: יורד למטה ומתפלל. ובירושלמי: יורד ומתפלל למטן.
בתוספתא ובבבלי תואר הפועל "למטה" מתאר את כיוון פעולת הירידה, ומופיע לאחר הפועל 'ירד' ולפני הזכרת התפילה. לעומת זאת, בירושלמי תואר הפועל "למטן" מתאר את מקום פעולת התפילה, ומופיע לאחר הזכרתה ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 38).
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): הכַּתָּף (סַבָּל, נושא משאות), אף על פי שמשאו (ב"שרידי הירושלמי": 'שהמסוי') על כתיפו, הרי זה קורא את "שמע" – מפני שקריאת "שמע" אינה צריכה כוונה, ופסוק ראשון שצריך כוונה יכול לכוון בו גם כשמשאו על כתיפו. אבל לא יתחיל – לקרוא את "שמע" (פסוק ראשון), לא בשעה שהוא פורק (מסיר משא) ולא בשעה שהוא טוען (מעמיס משא), מפני שאין לבו מיושב (אינו שליו ורגוע) – בשעה שהוא פורק או טוען, ואינו יכול לכוון בפסוק ראשון בקריאת "שמע" שצריך כוונה. בין כך ובין כך – בכל אופן, אם כשמשאו על כתיפו ואם בשעה שהוא פורק, אל יתפלל עד שעה שיפרוק – את המשא מעל כתיפו, מפני שתפילה צריכה כוונה. (בכתב יד רומי נוסף 'אבל') אם (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'ואם') היה עליו משאוי (משא) של ארבעת קבין - מותר – להתפלל, שמשא של ארבעה קבים או פחות מכך אינו מונע ממנו לכוון, אבל אם היה עליו משא של יותר מארבעה קבים - אסור להתפלל.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): והוא ששיקל – מותר להתפלל כשעליו משא של ארבעת קבים רק אם הוא שיקל (איזן, הביא לידי שוויון משקל) את המשא שעליו.
ושואלים: מהו – מה פירוש (ב"שרידי הירושלמי" נוסף 'והוא') ששיקל? – באיזה אופן שיקל?
ומשיבים: תרין חלקין (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'חולקין') לחורויי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'לוחרוי') וחד לקומויי – שני חלקים לאחוריו ואחד לפניו (שהפשיל לאחוריו שני שלישי המשא של ארבעת קבים, ושליש הפשיל לפניו, שבאופן זה אינו מרגיש כל כך בכובד המשא).
בתוספתא ברכות ב,ז שנו: הכתף, אף על פי שמשאו על כתיפו - הרי זה קורא, אבל בשעה שפורק וטוען לא יקרא, לפי שאין ליבו מכוין. ובין כך ובין כך (בין שמשאו עליו ובין בשעה שפורק) לא יתפלל (מפני שתפילה צריכה כוונה) עד שיפרוק.
בברייתא שבירושלמי נאמר, שבשעה שהוא פורק וטוען לא יתחיל לקרוא קריאת "שמע", ומשמע שאם התחיל לקרוא לפני הפריקה או הטעינה רשאי להמשיך לקרוא בשעה שהוא פורק וטוען (מפני שרק בתחילת קריאת "שמע" יש צורך בכוונה), ואילו בברייתא שבתוספתא נאמר, שבשעה שהוא פורק וטוען לא יקרא, ומשמע שלא יקרא כלל, ואף אם כבר התחיל לקרוא לפני הפריקה או הטעינה.
בבבלי בבא מציעא קה,ב אמרו: תניא: הנושא משאוי על כתיפו והגיע זמן תפילה, פחות מארבעה קבים - מפשיל לאחוריו ומתפלל (שמשא קל כזה אינו מפריע לאדם בתפילתו), ארבעה קבים - מניח על גבי קרקע ומתפלל.
בתוספתא ברכות לא נמצא המאמר "אם היה עליו משאוי של ארבעת קבין - מותר". וקרוב הדבר שיש כאן בירושלמי שתי ברייתות שנתרכבו לאחת. הרישא והמציעתא לקוחות מהתוספתא, והסיפא ממקור אחר, ואולי מהברייתא המובאת בבבלי בבא מציעא.
נראה שכך היתה שנויה הלכה זו בסגנונה הראשון: 'הנושא משאוי על כתיפו עד ארבעת קבין - מותר', ונחלקו הבבלי והירושלמי בפירושו של "עד", אם עד ועד בכלל או לא. לפי הירושלמי, עד ועד בכלל, ולכן אמרו כאן: אם היה עליו משאוי של ארבעת קבין - מותר, ולדעת הבבלי, עד ולא עד בכלל, ולכן אמרו שם: הנושא משאוי על כתיפו והגיע זמן תפילה, פחות מארבעה קבין - מפשיל לאחוריו ומתפלל ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): לא יהא מרמז בעיניו (נותן סימן בתנועת עיניו) וקורא – אסור לרמוז בעיניו בשעה שהוא קורא את "שמע".
לעיל סוף הלכה א אמרו: "רבי ירמיה מרמז", ששם מדובר בהפסקה בקריאת "שמע" לצורך שאילת שלום, אבל כאן אמרו: "לא יהא מרמז וקורא", שכאן מדובר בתוך קריאת "שמע" (שקורא ורומז באותו הזמן, ולא שמפסיק לקרוא ורומז) ושלא לצורך שאילת שלום.
בבבלי יומא יט,ב אמרו: מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: אמר רבי זכריה בן קפוטל. ומחווי ליה רב בידיה: קבוטל. - ונימא ליה מימר? - קריאת "שמע" הוה קרי (באותה שעה, ולכן לא יכל לדבר). - וכי האי גוונא מי שרי (לרמוז בתוך הקריאה)? והא אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הקורא את "שמע" - לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ (יעוות) בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו. ותניא: רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את "שמע" ומרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו, ומראה באצבעו - עליו הכתוב אומר: "ולא אותי קראת יעקב" (ישעיהו מג)! - לא קשיא: הא (שאסור לרמוז) - בפרק ראשון (פרשת "שמע"), הא (שמותר לרמוז) - בפרק שני (פרשת "והיה אם שמוע").
ובירושלמי יומא א,ו אמרו: כהנא שאל לרב: מה ניתני? קבוטר, קבוטל? והוה קאים מצלי וחוי ליה באצבעתיה צפר (והראה לו באצבעו ציפור) - קבוטר (ציפור (מקור המילה בפרסית)).
בבבלי יומא חילקו בין פרק ראשון לפרק שני, וכן חילקו חילוק זה בבבלי ברכות טז,א לעניין פועלים העושים מלאכתם שבפרק ראשון צריכים להיבטל ממלאכתם, ובירושלמי לא נזכר חילוק זה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
כיוון שאמרו לעיל שהקלו על הפועלים בתפילה שלא יתבטלו ממלאכתם יותר מדי, אומרים כאן שהקלו על הפועלים גם בברכת המזון.
מציעים ברייתא: תני (כך גם ב"שרידי הירושלמי" וברש"ס. אולם בכתב יד רומי: 'ותני כן', וכן הוא ברמב"ן, ובא באשגרה מלעיל): – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית - הרי אלו מברכין – לאחר שאכלו סעודתם, ברכה ראשונה – של ברכת המזון כרגיל (ברכה ראשונה היא ברכת הזימון או ברכת "הזן". ראה ירושלמי להלן ז,א), וכוללין של ירושלם ושל (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'בשל') הארץ – הברכה השנייה של ברכת המזון (ברכת הארץ) צריכה לכלול בתוכנה גם בקשה על בניין ירושלים, ואין אומרים אותה ברכה שלישית בפני עצמה כרגיל, וחותמין – את הברכה השנייה, בשל הארץ – כרגיל, אף על פי שכוללים של ירושלים בברכה זו. וגם אין אומרים ברכה רביעית של ברכת המזון, מפני שהקלו על הפועלים ששעתם דחוקה לקצר את ברכת המזון כדי שלא ייבטלו ממלאכתם שהם עושים בשכרם. אבל אם היו עושין עמו בסעודן (זו צורה ארץ ישראלית. ב"שרידי הירושלמי": 'בסעדה', ובכתב יד רומי: 'בסעדן') – שהיו הפועלים עושים מלאכה אצל בעל הבית רק בשכר הסעודה שהוא נותן להם, או שהיה בעל הבית – המוסר את המלאכה לפועלים, אוכל עמהן – ומברך עימם ברכת המזון, - הרי אלו מברכין ארבע – ברכות של ברכת המזון כרגיל, שכשהפועלים עובדים רק בשכר סעודתם לא חששו שלא ייבטלו ממלאכתם, וכשהם מברכים עם בעל הבית הם נגררים אחריו ובבעל הבית לא חששו שלא ייבטל ממלאכה (ברייתא זו מובאת בירושלמי להלן ו,א).
ומציעים היסק: אמר רבי מנא: זאת אומרת, שאסור לעשות מלאכה [עד] (ב)שעה שיברך (הנוסח תוקן כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי) – יש להסיק מכאן, שלאחר הסעודה אסור להתחיל במלאכה קודם שהוא מברך ברכת המזון, שמא ישכח ולא יברך. ויש להוכיח שההיסק נכון: דלכן (=דאין לא כן) – שאם לא כך (אם לא תאמר כפי שנאמר לעיל, אלא תאמר שמותר להתחיל במלאכה קודם שהוא מברך ברכת המזון, תתעורר בעיה מצד הדין), מה נן (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'מהנן', והוגה על ידי מגיה 'מה אנן') אמרין? – מה אנחנו אומרים? (מפני מה הקלו על הפועלים לקצר את ברכת המזון כדי שלא ייבטלו ממלאכתם?) יעשה מלאכה ויברך! – הרי יכולים לברך ברכת המזון כרגיל לאחר שישלימו מלאכתם, ואין כאן ביטול מלאכה! (ודוחק להעמיד הלכה זו בשמלאכתם נמשכת יותר מכדי עיכול, שאין יכולים לברך אחרי גמר מלאכתם ("פירושים וחידושים בירושלמי"))
בתוספתא ברכות ה,כד שנו: פועלים שהיו עושים (מלאכה) אצל בעל הבית - הרי אלו מברכים (ברכת המזון) שתיים. אומרים ברכה ראשונה (ואינו כולל את כל הברכות בברכה אחת, אלא צריך לברך את הראשונה במיוחד, אבל יכול לקצר אותה), וכולל את ירושלם בשל הארץ, וחותם בשל הארץ. ואם היו עושים עימו בסעודן (ומכיוון שהסעודה בלבד היא שכרם, אף זמן ברכת המזון כלול בתוך שכרם), או שהיה בעל הבית מברך להם (ומכיוון שבעל הבית אוכל עימהם, עולים עימו ואינם יורדים) - הרי אלו מברכים ארבע.
בבבלי ברכות טז,א אמרו: תניא: הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית - קורים קריאת "שמע" ומתפללים, ואוכלים פיתם ואין מברכים לפניה, אבל מברכים לאחריה שתיים. כיצד? ברכה ראשונה כתיקונה (בשלמותה), שנייה - פותחים בברכת הארץ וכולל "בונה ירושלים" בברכת הארץ וחותם בשל הארץ (ואין מברכים יותר). במה דברים אמורים? - בעושים בשכרם, אבל בעושים בסעודתם (עובדים רק בשכר סעודתם) או שהיה בעל הבית מסב עימהם - מברכים כתיקונה.
• • •
רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): לא יעמוד אדם ויתפלל ומין (ב"שרידי הירושלמי": 'וכמין') מטבע (צריך לומר: 'וסכין ומטבע'. יש לשער ש'וכמין' נשתבש מ'וסכין' על ידי חילוף האותיות הדומות ס' ו-מ', ואחרי שנתחלף להם 'וסכין' ב'ומכין', תיקנו וכתבו 'וכמין', כי 'ומכין' אין לו מובן כלל, ויש שהגיהו עוד וכתבו 'ומין'. וכיוון ש'סכין ומטבע' שבירושלמי מקביל ל'סכין ומעות' שבבבלי, הגהה זו יש לה יתד להיתלות בה ("פירושים וחידושים בירושלמי")) בידו – המחזיק אותם בידו לא יתפלל, מפני שהוא חושש שלא יישמטו, ואין ליבו פנוי לתפילה.
ומסייגים: לפניו - אסור, לאחריו - מותר (ב"שרידי הירושלמי": '(מותר) אסור' (כתב בראשונה 'מותר' כמו במסירה שלפנינו והקיף מילה זו בסוגריים וחזר וכתב 'אסור')) – לשון זה נשתרבב מלקמן ג,ה (בעניין רקיקה בתפילה), וכך צריך לומר כאן: לאחריו - אסור, לפניו - מותר - אם המעות צרורים ותלויים לאחוריו - אסור, מפני שאין דעתו מיושבת עליו, שמא יאבדו ממנו והוא לא ירגיש, אבל לפניו - מותר, שהרי הוא רואה אותם תמיד ("שערי תורת ארץ ישראל").
ומספרים: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) היה צוררן (קושר, כורך) ותופשן בידו – בעת תפילתו, שכשהמעות צרורים במטפחת או בכיס והם בידו - מותר להתפלל, מפני שליבו מיושב עליו. אבל כשהמעות בידו ואינם צרורים - אסור להתפלל, כמו שאמר רב חונה לעיל.
וקובעים: ולמידת הדין – לדיני ממונות, - אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נאמר (במעשר שני): "וצרת הכסף בידך" (דברים יד,כה) – תקשור את הכסף (שהחלפת בו מעשר שני) בצרור, שהנושא כסף עימו בדרך צוררו בצרור, - ובלבד בידך – הכתוב אמר "בידך", שיהא הכסף שמור בידו, שלא יאבד ממנו. ומכאן שכשהוא מקבל מעות לשמירה, יהיה אוחזם צרורים בידו.
ומספרים: רבי יוסי בר אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) הורי לרבי הלל חתניה כן – הורה (פסק הלכה) לרבי הלל חתנו כך (שכשהוא מקבל מעות לשמירה, יהיה אוחזם צרורים בידו).
בבבלי ברכות כג,ב אמרו: תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל... - אמר שמואל: סכין, ומעות, וקערה, וכיכר - הרי אלו כיוצא בהם (המחזיק אותם לא יתפלל, שחושש שלא יישמטו, ואין ליבו פנוי לתפילה).
בבבלי בבא מציעא מב,א אמרו: משנה. המפקיד מעות אצל חברו, צררם (את המעות בכנפי העטיפה שהוא מתעטף בה) והפשילם (את כנפי העטיפה) לאחוריו, מסרם לבנו ולבתו הקטנים, נעל בפניהם (בפני המעות) שלא כראוי - חייב, שלא שימר כדרך השומרים.
גמרא. בשלמא כולהו - שלא שימר כדרך השומרים, אלא צררם והפשילם לאחוריו, מאי הוה ליה למיעבד (יותר מכך)? - אמר רבא אמר רבי יצחק: אמר קרא: "וצרת הכסף בידך" - אף על פי שצרורים, יהיו בידך (ולא במקום אחר).
ומציעים סיפור: (ב"שרידי הירושלמי" נוסף 'דלמה' - מעשה) רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) ורבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) הוו יתבין (ב"שרידי הירושלמי": 'הוון יהיבין', ובכתב יד רומי: 'הוו יתיבין') בחד אתר – היו יושבים / נתונים / ישובים במקום אחד, והוה גבי רבי יעקב בר אחא פריטין – והיה אצל רבי יעקב בר אחא מעות (צרורים בידו). אתת ענתא דצלותא ושרתון ויהבון לרבי חזקיה – באה עונת (זמן) התפילה, והתיר אותם (את המעות הצרורים) ונתן אותם (את המעות המותרים) לרבי חזקיה (שישמור אותם עד שיסיים תפילתו, שהיה רבי יעקב בר אחא סבור שאסור להתפלל כשמעות צרורים בידו). קטר פורתיה לפורתיה (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'פדתיה לפדתיה'. 'פורתא' (קצת) היא מילה בבלית, ולא השתמשו בה בירושלמי, ו'פדתיה' נתחלף לסופרים ב'פורתיה' ("פירושים וחידושים בירושלמי")) ושרתון וערק – קשר (רבי חזקיה) כנף בגדו (האחד) לכנף בגדו (האחר, כדי לצרור בהם את המעות) והניח אותם (את המעות הצרורים לפני רבי יעקב בר אחא) וברח. אמר ליה: – אמר לו (רבי חזקיה לרבי יעקב בר אחא): ומה בידך? – ומה העלית בידך? (לא הרווחת כלום ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 227). הרי המעות צרורים לפניך כבתחילה, שלא היה לך להתיר את המעות ולתת אותם לי, אלא היה לך להניח את המעות הצרורים בידך)
הרי אמר רבי חנינא (ב"שרידי הירושלמי": 'חנניה'. בכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו): אף מי שהיו מימיו על כתיפו – שנשא על כתיפו את המים שמילא לקידוש (לצורך נתינת אפר פרה אדומה על המים) - הרי זה קורא את "שמע" ומתפלל – מותר לקרוא את "שמע" ולהתפלל כשהמים על כתיפו, אף על פי שצריך לתת דעתו על המים, וגם אין המים פסולים משום היסח הדעת על ידי שקרא והתפלל (ראה משנה פרה ז,ט). - והוא הדין שמותר להתפלל כשמעות צרורים בידו, אף על פי שצריך לתת דעתו על המעות. כך אמר רבי חזקיה לרבי יעקב בר אחא.
נראה שרבי יעקב בר אחא סבר, שהדין כשמעות צרורים בידו אינו הדין כשהמים שמילא לקידוש על כתיפו, שלא כמו שאמר רבי חזקיה, שכן רבי יעקב בר אחא עצמו אמר בשם רבי יוחנן להלן את טעם הדבר שהקלו חכמים והתירו להתפלל כשהמים שמילא לקידוש על כתיפו.
מדוע מי שהיו מימיו על כתיפו קורא את "שמע" ומתפלל? -
מציעים הסבר: רב חונא אמר: קרית "שמע" ותפילה אינן צריכות כוונה – ולכן אפשר לאדם לקרוא את "שמע" ולהתפלל מבלי שיסיח את דעתו מהמים שעל כתיפו.
ומציעים קושיה (על רב חונא): אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): קשייתה קומי – הקשיתי אותה (את הקושיה שלהלן) לפני רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: קרית "שמע" צריכה כוונה, תפילה אינה צריכה כוונה! (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'קרית שמע אינה צריכה כוונה' ולא יותר, ומגיה הוסיף 'צריכה כוונה תפילה'. אלא שמילים אלו נוספו בטעות לאחר המילים 'קרית שמע', וכך נוצר הנוסח התמוה שלפנינו, וכן הוא בכתב יד רומי. אבל באמת מקום הוספת מילים אלו הוא לאחר המילה 'אינה', וכך צריך לומר: 'קרית שמע אינה צריכה כוונה, תפילה צריכה כוונה!'. וכן הגרסה ב"שרידי הירושלמי". אפשר לגרוס כאן 'תפילה אינה צריכה כוונה' אם נפרש דברים אלה בתמיהה, וכן הוא ברש"ס (כך הוא הסגנון הרגיל בקושיות כאלו)) – וכיוון שתפילה צריכה כוונה, איך אפשר לומר שאין המתפלל מסיח את דעתו לגמרי מהמים שעל כתיפו? ואם כן, מדוע מותר להתפלל כשהמים על כתיפו? והרי המים נפסלים משום היסח הדעת! (מימרה בלשון 'קרית שמע אינה צריכה כוונה, תפילה צריכה כוונה' אמר רבי יוסי בירושלמי לעיל א,ב. ושם הקשה רבי מנא לפני רבי יוסי קושיה במינוח זהה ובלשון דומה לקושיה שהקשה כאן, וגם שם יש שני נוסחים בחלקו השני של המשפט כמו כאן)
ומציעים תירוץ: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'ר' אבהו' (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי). - לא ייתכן שרבי אבהו השיב על מה שהקשה רבי מנא השני לפני רבי פינחס, ונראה שהוא אשגרה ממקומות אחרים שבהם יש "אמר רבי אבהו קיימתיה"): קיימתיה כיי (=כההיא) דמר – קיימתי (פירשתי) אותה כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הגיעוך סוף מלאכת המים – כלומר, קשה לדעת מהו בדיוק פסול מלאכה במי קידוש, שאינם מחוורים דבר (ב"שרידי הירושלמי": 'מדבר') תורה – מפני שאינם מבוררים מן התורה (אין להם מקור ברור בתורה. דבר שאינו מחוור הוא דבר מדברי סופרים שמצאו לו סמך בתורה, בניגוד לדבר מחוור שהוא דבר תורה שלמדו מן הכתוב. פסול מלאכה והיסח הדעת במי קידוש הוא מדברי חכמים ולא מן התורה, ומשום כך הקלו חכמים והתירו להתפלל כשהמים שמילא לקידוש על כתיפו).
במשנה פרה ז,ט שנינו: מי שהיו מימיו על כתפו (שנשא על כתיפו את המים שמילא לקידוש) והורה הוראה (לאחרים בהלכה), והראה לאחרים את הדרך (או שהראה לאחרים באיזו דרך ללכת), והרג נחש ועקרב, ונטל אוכלים להצניעם - פסול (המים פסולים). - אמר רבי יהודה: זה הכלל: כל דבר שהוא משום מלאכה (כגון שהרג נחש ועקרב או שנטל אוכלים להצניעם), בין עמד (שנתעכב בדרכו בשביל זה) בין לא עמד (שלא נתעכב בדרכו) - פסול (המים פסולים, שהמלאכה פוסלת את המים); דבר שאינו משום מלאכה (כגון שהורה הוראה או שהראה לאחרים את הדרך, שאין כאן מלאכה אלא דיבור בלבד), עמד - פסול (המים פסולים, משום היסח הדעת), ואם לא עמד - כשר (המים כשרים).
במשנה פרה ד,ד שנינו: המלאכה פוסלת במים (שהעוסק במלאכה אחרת בשעת מילוי המים לקידוש או בשעת הולכתם או בשעת קידושם, פסל את המים) עד שיטילו את האפר (לתוך המים, אבל משהטילו את האפר לתוך המים ונתקדשו, אין המלאכה פוסלת במים).
ובספרי במדבר פסקה קכד נאמר: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נידה" - למה נאמר? שיכול אין לי אלא שמלאכה פוסלת בפרה, במים מניין (שמלאכה פוסלת בהם)? - תלמוד לומר: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נידה" (שמשמעו שיהיו למשמרת בזמן שעושים אותם מי נידה, שלא יעסוק במלאכה אחרת, או שהלימוד הוא מהכתוב: "למי נידה חטאת היא", מה חטאת - הפרה עצמה - נפסלת במלאכה, כך המים נפסלים במלאכה).
בשעת מילוי המים לקידוש מי חטאת, וכן בשעת הקידוש (נתינת מים על האפר ועירובם יחד), היסח הדעת פוסל בהם, וכן המלאכה פוסלת במים. ראב"ד כתב, שהמלאכה פוסלת במים משום היסח הדעת, אבל מלאכה בגוף המים פוסלת אף אם לא הסיח דעתו.
ב"מראה הפנים" בירושלמי כאן כתב, שרק מלאכה בגוף המים פוסלת מן התורה, אבל מלאכה אחרת והיסח הדעת הם מדרבנן. וב"פירושים וחידושים בירושלמי" כתב, שגם מלאכה בגוף המים אינה דבר תורה, והדרשה בספרי אינה דרשה גמורה.
הגיעוך סוף מלאכת המים שאינם מחוורים מדבר תורה
ביטוי דומה יש בירושלמי עירובין ג,ד ו-ה,ד: הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין מדבר תורה. הביטוי שם מוכיח שיש לפרש את הביטוי הדומה כאן כמו שפירשנו (ואין לפרש שהכוונה לגמר המלאכה של מילוי המים לקידוש).
• • •