משנה
מזכירין יציאת מצרים בלילות – צריכים להזכיר את נס יציאת מצרים בברכה שאחרי קריאת "שמע" בכל ערב, ולא רק בכל בוקר, משום שגאולת מצרים היא עיקר חשוב של היהדות ("מזכירין" משמעו: כוללים עניין בתוך ברכה. - המנהג בימי התנאים היה שלא לקרוא כלל את פרשת "ויאמר" בלילה, כפשוטה של המשנה להלן ב,ב, מפני שבפרשת "ויאמר" מדובר על מצוות ציצית שאינה נוהגת בלילה).
אמר להן (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה אין המילה 'להן', וכן אינה בכתב יד רומי. אפשר שזו אשגרה מ"אמר להן בן זומא" שבמקורות המובאים להלן על מחלוקת בן זומא וחכמים שבמשנתנו) רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי): הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי (לא עלה בחלקי) שתיאמר יציאת מצרים בלילות – לא יכולתי ללמוד מן הכתוב את החובה להזכיר את יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא (שמעון בן זומא, תנא בדור השלישי), שנאמר – בפרשת פסח: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז,ג), "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הימים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הלילות – מילת "כל" באה לרבות את הלילות, שאף בהם צריכים להזכיר את יציאת מצרים. ודרשה נאה זו של בן זומא הניחה את דעתו של רבי אלעזר בן עזריה. וחכמים אומרים: "ימי חייך" - העולם הזה, "כל ימי חייך" - העולם הבא (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה אין שתי מילים אלו), להביא (להוסיף, לרבות) את ימות המשיח – שיזכירו בהם את יציאת מצרים, שהגאולה העתידה לבוא לא תשכיח את גאולת מצרים.
בספרי דברים פסקה קל נאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" - זו היא שאמר רבי אלעזר בן עזריה (במשנה כאן): הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" - הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" - העולם הזה, "כל ימי חייך" - להביא את ימות המשיח.
• • •
תלמוד
מביאים ברייתא: אף על פי שנכנס לגדולה (הגיע לשררה) – שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא כשהיה בן שש עשרה שנה (כמסופר בירושלמי להלן ד,א), האריך ימים (חי שנים רבות, הגיע לזקנה ושיבה) – שהרי הוא אומר על עצמו שהוא כבן שבעים שנה ('כ-' = בערך, בקירוב), שהיה כבר זקן באותה שעה, ונמצא שעברו כחמישים שנה מיום התמנותו לנשיא עד שאמר את דבריו שבמשנתנו.
ומציעים היסק (מן הברייתא): הדא אמרה – זאת אומרת, שהגדולה מקצרת (ממעיטה) ימים – שכן הברייתא קבעה שאריכות הימים של רבי אלעזר בן עזריה היא בניגוד להיותו בעל שררה.
בירושלמי ברכות ד,א ותעניות ד,א אמרו: הלכו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה (שהעבירו את רבן גמליאל ממשרת הנשיא, ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא). בן שש עשרה שנה היה (רבי אלעזר בן עזריה, כשמינוהו לנשיא) ונמלא כל ראשו שיבות (שנעשה לו נס והפך שער ראשו ללבן).
ובבבלי ברכות כח,א אמרו: אותו היום בן שמונה עשרה שנה היה, נעשה לו נס והקיפוהו (את זקנו) שמונה עשרה שורות של שיבה (שערות לבנות). - היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה: "הרי אני כבן שבעים שנה", ולא 'בן שבעים שנה' (מפני שהיה נראה זקן הרבה מגילו האמיתי).
לפי הבבלי, "כבן שבעים שנה" - כמו / בדומה לבן שבעים שנה, אבל היה בן שמונה עשרה שנה. ואילו לפי הירושלמי, "כבן שבעים שנה" - בערך / בקירוב בן שבעים שנה, פחות משבעים שנה או יותר מכך.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה טז נאמר: כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני), וכשבאו תלמידיו אצלו... אמר להם: אפשר ששבת שם רבי אלעזר בן עזריה ולא חידש לכם דבר? אמרו לו: רבי, כלל זה דרש... אמר להם: אי זה דבר חדש יתר על זה? הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה (דרשת רבי אלעזר בן עזריה) בלתי היום!
רבי אלעזר בן עזריה נקט במשנתנו אותה לשון שנקט לפניו רבי יהושע במכילתא. מהמכילתא מוכח שהלשון "כבן שבעים שנה" פירושה כפשוטה כמו לפי הירושלמי. כמה מדרשותיו של רבי אלעזר בן עזריה שדרש כששבת ביבנה שעליהן אמר רבי יהושע לשון זו במכילתא, שוות לדרשותיו של בן זומא שעליהן אמר רבי אלעזר בן עזריה לשון זו במשנתנו (ראה מכילתא להלן).
הגדולה מקצרת ימים
בבבלי ברכות נה,א אמרו: אמר רב יהודה: שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם: ...והמנהיג עצמו ברבנות (בשררה)... - דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות (והם שלא שימשו בהנהגה, האריכו ימים אחריו).
ובבבלי פסחים פז,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: אוי לה לרבנות (לשררה) שמקברת את בעליה (מקצרת את ימיהם), שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח (איבד) ארבעה מלכים בימיו, שנאמר: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים" וגו' (ישעיהו א) (שארבעה מלכים מתו בימיו, ששררתם גרמה להם למות בקיצור ימים).
• • •
מציעים מימרה הלכתית המיוחסת לחכמי בבל עלומי שם: תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים (חכמי בבל): לא יתחיל "ויאמר" – אין רשאי להתחיל פרשת "ויאמר" בלילה, משום שבפרשה זו מדובר בעיקר על מצוות ציצית שאינה נוהגת בלילה, ואם התחיל – אם טעה מפני השגרה והתחיל את הפרשה, - גומר – חייב להמשיך את הפרשה עד סופה, מפני שאין מפסיקים קריאת פרשה שהתחילו בה.
ומציעים מימרה הלכתית המיוחסת לחכמי ארץ ישראל (המונגדת לדעתם של חכמי בבל): ורבנין דהתם (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה וברש"ס: 'דהכא') אמרין (בכמה מקומות בירושלמי יש: 'תמן אמרין... ורבנין דהכא אמרין...'): – והחכמים של כאן (חכמי ארץ ישראל) אומרים: מתחיל – חייב להתחיל את הפרשה, ואינו גומר – אבל אינו רשאי להמשיך את הפרשה עד סופה. לפי רבנין דהכא אומר את הפסוק הראשון ואת תחילת הפסוק השני של הפרשה ("וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (במדבר טו,לז-לח)), ומדלג על הפסוקים שמדובר בהם על מצוות ציצית, ואומר את כל הפסוק האחרון של הפרשה שמדובר בו על יציאת מצרים ("אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר טו,מא)), כדי שיוכל לומר לאחריו את הברכה שאחרי קריאת "שמע" (ברכת הגאולה) שמתחילה ב"אמת ויציב" ומזכירים בה את יציאת מצרים (ראה מימרת חייא בר רב בבבלי להלן. - בארץ ישראל היתה הברכה שאחרי קריאת "שמע" פותחת ב"אמת ויציב" גם בבוקר וגם בערב. "אמת ויציב..." היא הצהרת אימות של המתפלל בדבר הזה שאמר בפסוק האחרון של הפרשה, והוא שה' הוציא את ישראל ממצרים, ולכן ראוי לפתוח בה את הברכה שאחרי קריאת "שמע" שמזכירים בה את יציאת מצרים).
ומקשים ממקור תנאי: מתניתין (זו צורה בבלית, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'מתניתה') פליגא על רבנין דהכא (צריך לומר: 'דתמן'): – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) חלוקה על החכמים של שם (על חכמי בבל): מזכירין יציאת מצרים בלילות – צריך להזכיר את יציאת מצרים בברכה שאחרי קריאת "שמע" בכל ערב! - והרי לפי רבנין דתמן אינו רשאי להתחיל פרשת "ויאמר" בלילה, וכיוון שאינם אומרים את הפסוק האחרון של הפרשה שמדובר בו על יציאת מצרים, אינם יכולים לומר את הברכה שאחרי קריאת "שמע" שמתחילה ב"אמת ויציב" ומזכירים בה את יציאת מצרים, ונמצא שאינם מזכירים את יציאת מצרים בברכה שאחרי קריאת "שמע", שלא כדברי המשנה!
ומתרצים: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): "מודים (מביעים תודה) אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים (בקטע גניזה: 'מארץ מצרים') ופדיתנו מבית עבדים להודות לשמך" (בכתב יד רומי: 'לך') – לפי רבנין דתמן אומרים אחרי קריאת "שמע" ברכה בנוסח הזה שיש בו הזכרת יציאת מצרים, וכך מזכירים את יציאת מצרים בברכה שאחרי קריאת "שמע" (נוסח זה של הברכה מוצע במקום הנוסח הרגיל של הברכה שאחרי קריאת "שמע", ומן הסתם נאמרו בהמשכו של נוסח זה הפסוק "מי כמוכה באלים ה'" והחתימה כמו בנוסח הרגיל של הברכה).
ומקשים ממקור תנאי: מתניתא פליגא על רבנין דתמן (צריך לומר: 'דהכא'): – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ברכות ב,ב) חלוקה על החכמים של כאן (על חכמי ארץ ישראל): "ויאמר" אינו נוהג אלא ביום – אין נוהגים לומר פרשת ציצית אלא ביום, משום שבפרשה זו מדובר בעיקר על מצוות ציצית שאינה נוהגת בלילה! – מכאן שאין אומרים בלילה אפילו את תחילתה וסופה של פרשה זו, והרי לפי רבנין דהכא אומר בלילה את תחילתה וסופה של פרשה זו, שלא כדברי המשנה!
ומתרצים: כל פרשת "ויאמר" אינו נוהג (בקטע גניזה: 'אינה נוהגת') אלא ביום – כוונת המשנה שאין אומרים את כל הפרשה בלילה מתחילתה עד סופה, אבל אומרים רק את הפסוקים שבתחילתה ובסופה של פרשה זו, שאין מדובר בהם על מצוות ציצית.
ומספרים: רבי בא בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) נחית לתמן – ירד לשם (הלך לבבל מארץ ישראל). חמיתון (צריך לומר: 'חמתון', כמו בכתב יד רומי) – ראה אותם (את בני בבל), מתחילין – פרשת "ויאמר" בלילה, וגומרין – את הפרשה עד סופה (בכל מקום בירושלמי שסיפרו בסגנון כזה על חכם שראה אחרים עושים, הוסיפו שהרואה היה תמה על מה שהיו עושים. ונראה שאף כאן תמה רבי בא בר אחא על בני בבל שראה אותם מתחילים וגומרים (אולי בלשון זו: למה אתון מתחילין וגומרין?), שלא כבני ארץ ישראל שמתחילים ואינם גומרים, אלא שנשמט דבר זה בירושלמי שלפנינו (אולי בטעות הדומות)).
ומעירים: ולא שמיע – ולא שמע (רבי בא בר אחא שתמה על בני בבל שמתחילים וגומרים), דתמן אמרין: – ששם (בבבל) אומרים (חכמי בבל): לא יתחיל "ויאמר", ואם התחיל - גומר – הרי שלפי חכמי בבל, מתחילים וגומרים (אף על פי שחכמי בבל לא אמרו אלא שאם טעה והתחיל - גומר, אבל לכתחילה לא יתחיל, מכל מקום בני בבל שראה אותם רבי בא בר אחא מתחילים וגומרים נעזרו בדברי חכמי בבל עצמם להתחיל ולגמור לכתחילה, כמו שאמר אביי בבבלי (ראה להלן), ואף חכמי בבל עצמם היו מתחילים וגומרים, כמו שאמרו בירושלמי להלן. - לכן אין לגרוס כאן "ולא שמיעין" ולפרש שלא שמעו בני בבל שחכמי בבל אומרים שלכתחילה אין מתחילים). ורבנין דהכא אמרין: מתחיל ואינו גומר (המילים הללו יתירות, ואינן בקטע גניזה, והן אשגרה מלעיל, ועל כל פנים מוכח מכאן שיש לגרוס לעיל 'ורבנין דהכא אמרין: מתחיל ואינו גומר', במקום 'ורבנין דהתם').
ומספרים: בעון קומוי (צריך לומר: 'קומי', כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה) – שאלו לפני רבי אחייא (אחווא) ברבי זעירא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, בנו של רבי זירא): היך הוה אבוך נהוג (בכתב יד רומי: 'נהיג') עביד? – איך היה אביך (רבי זעירא, שעלה מבבל לארץ ישראל) נוהג (רגיל) לעשות (בעניין פרשת "ויאמר" בלילה)? כרבנין דהכא או כרבנין דהתם (בלשון הירושלמי צריך לומר: 'דתמן', במקום 'דהתם' שהיא לשון הבבלי)? – כמו החכמים של כאן (כחכמי ארץ ישראל, שמתחילים ואין גומרים) או כמו החכמים של שם (כחכמי בבל, שמתחילים וגומרים)? - ולא אמרו בירושלמי כאן מה השיב להם בנו של רבי זעירא.
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: כרבנין דהכא – (רבי זעירא עשה בעניין פרשת "ויאמר" בלילה) כמו החכמים של כאן (כחכמי ארץ ישראל). רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: כרבנין דהתם (צריך לומר: 'דתמן') – (רבי זעירא עשה) כמו החכמים של שם (כחכמי בבל).
אמר רבי חנינא (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): מסתברא דרבי יוסה – מסתבר (המאמר, הדיעה) של רבי יוסה (שרבי זעירא עשה בעניין פרשת "ויאמר" בלילה כמו חכמי בבל), דרבי זעירא מחמיר וינון מחמרין – שרבי זעירא מחמיר (רגיל להחמיר בכל דבר שיש בו חילוק מנהגים), והם (רבנין דתמן) מחמירים (בעניין פרשת "ויאמר" בלילה, שהם מתחילים וגומרים, אבל רבנין דהכא מקילים, שהם מתחילים ואין גומרים), והוא עבד נהיג (בכתב יד רומי אין מילה זו) דכוותהון – ו(לכן) הוא עשה כמותם (כמו חכמי בבל, שהיה מתחיל וגומר).
בבבלי ברכות יד,ב אמרו: אמר רב יוסף: כמה מעליא הא שמעתא, דכי אתא (מארץ ישראל לבבל) רב שמואל בר יהודה, אמר: אמרי במערבא (בארץ ישראל בקריאת "שמע" בערבית): "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אני ה' אלוהיכם...; אמת..." (הם מתחילים פרשת "ויאמר", אבל אין גומרים, מפני שהם מדלגים).
אמר ליה אביי: מאי מעליותא? והא אמר רב כהנא אמר רב: לא יתחיל (בערב לקרוא פרשת "ויאמר"), ואם התחיל - גומר! וכי תימא: "ואמרת אליהם" לא הויא התחלה, והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: "דבר אל בני ישראל" - לא הויא התחלה, "ואמרת אליהם" - הויא התחלה! - אמר רב פפא: קסברי במערבא, "ואמרת אליהם" - נמי לא הויא התחלה, עד דאמר "ועשו להם ציצית".
אמר אביי: הלכך, אנן אתחולי מתחלינן, דהא מתחלי במערבא, וכיוון דמתחלינן, מגמר נמי גמרינן, דאמר רב כהנא אמר רב: אם התחיל - גומר.
אמר חייא בר רב: אמר (בערב) "אני ה' אלוהיכם" - צריך לומר "אמת..." (הברכה שאחרי קריאת "שמע"), לא אמר "אני ה' אלוהיכם" - אין צריך לומר "אמת...". - והא בעי לאדכורי יציאת מצרים (בברכה שאחרי קריאת "שמע" גם בלילה)! - דאמר הכי: "מודים אנחנו לך ה' אלוהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו ניסים וגבורות על הים ושרנו לך".
"אמרי במערבא" שבבבלי הוא מה שאמרו רבנין דהכא בירושלמי: "מתחיל ואינו גומר".
הכתוב שבבבלי "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוהיכם" אינו הפסוק בויקרא יח,ב בפרשת עריות שכך לשונו, אלא הוא תחילת הפסוק השני ותחילת הפסוק האחרון של פרשת "ויאמר", וקיצרו בבבלי ולא הביאו את המשך הפסוק האחרון של הפרשה (לפי פירושנו היו אומרים במערבא את כל הפסוק האחרון, כיוון שמדובר בו על יציאת מצרים).
"תמן אמרין" שבירושלמי הוא מה שאמרו בשם רב בבבלי: "לא יתחיל, ואם התחיל - גומר".
גם בבבלי וגם בירושלמי בשם רב אמרו, שמי שאינו אומר את הפסוק האחרון שבפרשת ציצית שנזכרת בו יציאת מצרים, אומר: "מודים אנחנו לך שהוצאתנו מארץ מצרים...". הרי שלפי שני התלמודים, נוסח הברכה הזה הוא בבלי.
"רבנין דתמן" בירושלמי שמחמירים, שהם מתחילים וגומרים, נהגו כמו שאמר אביי בבבלי: "אנן אתחולי מתחלינן, דהא מתחלי במערבא, וכיוון דמתחלינן, מגמר נמי גמרינן, דאמר רב כהנא אמר רב: אם התחיל - גומר".
בירושלמי כאן אמרו, שרבי זירא היה מחמיר על עצמו להמשיך בארץ ישראל במנהג בבל לקרוא את כל פרשת "ויאמר" בלילה, בזמן שבארץ ישראל היו מדלגים. העובדה שבבבל נוהגים היו לקרוא את כל פרשת ציצית בלילה נזכרת בפירוש בירושלמי כאן: רבי בא בר אחא ירד לבבל וראה שהיו מתחילים פרשת "ויאמר" וגם גומרים. וזה שונה ממנהג ארץ ישראל, שהיו מתחילים אבל לא היו גומרים מפני שהיו מדלגים, כמסופר בבבלי בשם רב שמואל בר יהודה.
בזמנו של רבי בא בר אחא שהיה בן דורו של רב כבר היו נוהגים להתחיל פרשת "ויאמר" אבל לא היו גומרים (בזמן התנאים לא היו מתחילים כלל). אומנם רב שהביא איתו מנהגי ארץ ישראל לסורא לימד שלכתחילה לא יתחילו כלל. ונראה שזה מפני שרב מצא שכבר היו קוראים את כל פרשת ציצית בבבל.
עד זמנו של רב יוסף היו שני מנהגים בבבל: מנהג פומבדיתא שקראו פרשת ציצית כולה בלילה, ומנהג סורא שלא קראוה כלל. רב יוסף היה הראשון בבבל, כמסופר בבבלי, ששמע מרב שמואל בר יהודה על מנהג הדילוג בארץ ישראל. אולם אביי העיר לו שרב כבר פסל מנהג זה. אומנם כוונת אביי לא היתה זהה כלל לזאת של רב, שנתכוון להפסיק כליל בבבל את קריאת פרשת ציצית בלילה. אבל אביי התנגד לכל שינוי במנהג בבל, והתכוון בזה, כיוצא בעניינים אחרים, לכפות את מנהג פומבדיתא גם על סורא כדי ליצור מנהג בבלי אחיד. אביי הדגיש לא את החלק הראשון במאמרו של רב "לא יתחיל", אלא את החלק השני "ואם התחיל - גומר". הוא נעזר בדברי רב עצמו כדי לבטל את עצם המנהג שרב קבע בסורא. אם בארץ ישראל מתחילים, מדוע יעשו בסורא, שנוהגים בה מנהג ארץ ישראל, פחות מזה? ואם כבר מתחילים, הרי חייבים לגמור, שכן לימד רב עצמו!
אין ספק שרבי זירא הבא ממרכז בבל היה קורא כל פרשת ציצית בערב, וכך המשיך לנהוג גם אחרי שעלה לארץ ישראל ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמודים 321-322).
למנהגם הקדום של בני ארץ ישראל שלא לומר את פרשת "ויאמר" בקריאת "שמע" של הערבית יש אישור בסדר של תפילת ערבית בנוסח ארץ ישראל שעלה מן הגניזה (לפי סדר זה אמרו אחרי שתי הפרשות של קריאת "שמע" את הפסקה "אמת ויציב" ואת ברכת הגאולה). אבל המנהג הארץ ישראלי שהיה בימי האמוראים לומר בערב פרשת "ויאמר" מקוצרת לא נמצא מתועד בגניזה, וגם המנהג לומר ברכה בנוסח אחר לא נמצא מתועד בגניזה (ראה "תורה לשמה", עמוד 294 ואילך).
רבי זעירא מחמר ואינון מחמרין, והוא עבד דכוותהון
בירושלמי ביצה א,ט אמרו: יצחק דיהבא שאל לרבי יוחנן: מהו משחוק קונדיטון ביומא טבא? אמר ליה: שרי... רבי אבהו בשם רבי יהושע בן לוי: שרי. רבי זעורא בעא קומי רבי אבהו: מאן דעביד טבאות (היטב, כראוי) לא שחיק ליה מאתמל? אמר ליה: אין. - מחלפה שיטתיה דרבי אבהו. הכא הוא אמר: שרי, והכא הוא אמר: אסיר! - אלא בגין דרבי אבהו ידע דרבי זעורא מחמר ואינון מחמרין, בגין כן הוא עבד דכוותהון (ראשונים גרסו כמו בירושלמי כאן: ...ואינון מחמרין, והוא עבד דכוותהון).
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): הקורא את "שמע" בבוקר צריך להזכיר יציאת מצרים ב"אמת ויציב" – בברכה שאחרי קריאת "שמע" (ברכת הגאולה). רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: צריך להזכיר בה – בברכה שאחרי קריאת "שמע", מלכות – מלכות ה' (נראה שהמילה מלכות מתייחסת לפסוק "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו,יח) שנאמר על הים, והוא מעין הזכרת קריעת ים סוף שבהמשך הברייתא ("ברכות פרק ראשון", עמוד 621)). אחרים אומרים: צריך להזכיר בה – בברכה שאחרי קריאת "שמע", קריעת ים סוף ומכת בכורים.
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: צריך להזכיר – בברכה שאחרי קריאת "שמע", את כולן – יציאת מצרים, מלכות, קריעת ים סוף ומכת בכורים, וצריך לומר – בחתימת הברכה: "ברוך אתה ה' צור ישראל וגואלו" – כך החתימה לפי נוסח בני ארץ ישראל.
בתוספתא ברכות ב,א שנו: הקורא את "שמע" צריך להזכיר יציאת מצרים ב"אמת ויציב". רבי אומר: צריך להזכיר בה מלכות. אחרים אומרים: צריך להזכיר בה מכת בכורים וקריעת ים סוף.
בברייתא בירושלמי אמרו: "הקורא את "שמע" בבוקר...", וברייתא זו עתיקה היא, מזמן שעדיין לא הזכירו יציאת מצרים בלילות. ברם בתוספתא אין "בבוקר" בשום נוסח, ומסתבר שהיא מבארת את משנתנו "מזכירין יציאת מצרים בלילות", כלומר, צריך שיזכירה ב"אמת ויציב" ("תוספתא כפשוטה").
מילת "בבוקר" בברייתא בירושלמי חסרה מן התוספתא, והיא טעונה מחיקה ("קריאת שמע של ערבית כמנהג ארץ ישראל", "תורה לשמה", עמוד 287, הערה 51).
בשמות רבה כב,ג נאמר: שנו רבותינו: הקורא את "שמע" צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורים ב"אמת ויציב", ואם לא הזכיר - אין מחזירים אותו, אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים - מחזירים אותו, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" (דברים טז).
בתלמוד הירושלמי ניתנות הנחיות מפורשות בתוכן הברכה "אמת ויציב", ונמנים בו כמה אזכורי חובה: יציאת מצרים, מלכות ה', קריעת ים סוף ומכת בכורות. מסתבר שהיה חשש שנושא הברכה יופנה לעניין הגאולה העתידה, ושעיקר כוונתה, הזכרת יציאת מצרים, ייטשטש בה. אפשר שלכן גם נקבע, כנראה מוקדם מאוד, שבתוך הברכה הזאת ייאמרו שני פסוקים משירת הים, אחד שיש בו קילוס לבורא, מושיעם של ישראל: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם, י'י, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו,יא), ואחד שיש בו הזכרת מלכותו הנצחית של ה': "י'י יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שם יח). הפסוק הראשון כוּון כנראה להבטיח הזכרת יציאת מצרים וקריעת ים סוף בגוף הברכה, ואילו השני נועד להזכיר את מלכות ה', כמצוות ההלכה הקדומה ("היוצרות בהתהוותם והתפתחותם", עמוד 5).
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי אמר (מילה זו יתירה. הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אמ'', והוא שיבוש של המילה 'אם' בסמוך): (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: 'אם') לא הזכיר תורה בארץ – בברכת הארץ שבברכת המזון (הברכה השנייה של ברכת המזון), - מחזירין אותו – גורמים לו לומר שוב את הברכה.
ומציעים מקור לקביעה זו: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - כתוב (בסיפור שבחי ה' בקיום בריתו עם האבות): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם" (תהילים קה,מד) – ה' קיים את הבטחתו לאברהם ונתן לעמו את ארצות הגויים, מפני מה (מדוע)? "בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (תהילים קה,מה) – כדי שישמרו ישראל את חוקיו ואת תורותיו. מכיוון שקבלת הארץ באה כדי לקיים את התורה ומצוותיה, לכן צריך להזכיר תורה בברכת הארץ.
רבי בא ברבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): אם לא הזכיר ברית (כינוי לברית מילה) בארץ – בברכת הארץ שבברכת המזון, או שלא הזכיר ב"בונה ירושלים" – בברכת בניין ירושלים שבברכת המזון (הברכה השלישית של ברכת המזון), מלכות בית דוד (בכתב יד רומי: 'שלא הזכיר מלכות דוד בבונה ירושלים') - מחזירין אותו – גורמים לו לומר שוב את הברכה. מכיוון שתנאי מוקדם לקבלת הארץ היא כניסה בבריתו של אברהם אבינו על ידי המילה, לכן צריך להזכיר ברית בברכת הארץ. ומכיוון שבניין ירושלים וחזרת מלכות בית דוד כרוכים זה בזה, לכן צריך להזכיר מלכות בית דוד בברכת בניין ירושלים.
אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אם אמר – בחתימת ברכת בניין ירושלים שבברכת המזון, "ברוך אתה ה' מנחם ירושלים" – ולא הזכיר בברכה זו מלכות בית דוד, - יצא – ידי חובתו, ואין מחזירים אותו, מפני שעתיד הקב"ה לנחם את ישראל במשיח מבני בניו של דוד (ולכן אמרו בירושלמי להלן ב,ג ששמו של המשיח הוא מנחם), והרי זה כמי שהזכיר מלכות בית דוד.
בתוספתא ברכות ג,ט שנו: רבי יוסי אומר: אף מי שלא הזכיר ברית בברכת הארץ - מחזירים אותו.
בבבלי ברכות מח,ב-מט,א אמרו: תניא: רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" בברכת הארץ ומלכות בית דוד ב"בונה ירושלים" - לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכיר בה ברית (המילה). רבי יוסי אומר: צריך שיזכיר בה תורה... וכל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד ב"בונה ירושלים" - לא יצא ידי חובתו.
מסייע ליה לרבי אילעא, דאמר רבי אילעא אמר רבי אבא בר אחא משום רבנו (רבי): כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד ב"בונה ירושלים" [יש בכתבי יד: בנחמה / בנחמת ירושלם] - לא יצא ידי חובתו.
אמר רב חננאל אמר רב: לא אמר לא ברית ולא תורה ולא מלכות (בברכת המזון) - יצא. ברית - לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות - לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים.
גם בבבלי וגם בירושלמי הובאה מימרת רבי אבא בר אחא בשם רבי בעניין מי שלא אמר ברית בברכת הארץ ומלכות בית דוד ב"בונה ירושלים". לפי הבבלי, לא יצא ידי חובתו (יש להסתפק לפי הבבלי, האם מחזירים אותו או שמא אין מחזירים אותו). ואילו לפי הירושלמי, מחזירים אותו. גם בבבלי וגם בירושלמי נזכר רבי אלעאי (אילעא) בקשר לעניין זה.
ברכת הארץ
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: נודה לך, ה' אלוהינו, כי הנחלתנו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ומזון. ועל כולם אנו מודים לך ומברכים את שמך הגדול והקדוש לעולם ועד. ברוך אתה, ה', על הארץ ועל המזון.
ברכת בניין ירושלים
מקטעי גניזה של נוסחי ברכת המזון לפי מנהג ארץ ישראל עולה, שהיו שני נוסחים לברכה השלישית שבברכת המזון (הנוסח השני הוא ברכה לשבת):
א. רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מלכות בית דוד משיחך... ברוך אתה, ה', בונה ירושלים.
ב. נחמנו ה' אלוהינו בבניין עירך ושמחנו בבית בחירתך... ברוך אתה, ה', מנחם עמו בבניין ירושלים.
לפי הברייתא בבבלי ברכות מח,ב, היו אומרים את הנוסח השני בשבת, וברכה זו בנוסח הזה שמתחיל בנחמה ומסיים בנחמה נקראת בשם "נחמה".
נראה שבנוסח השני לא הזכירו מלכות בית דוד. וכוונת רבי אילא בירושלמי היא, שאם אמר את הנוסח השני ולא הזכיר מלכות בית דוד - יצא.
החתימה "מנחם עמו בבניין ירושלים" היא הרחבה של החתימה "מנחם ירושלים" שהזכיר רבי אילא. בתוספתא ברכות ג,כד שנו, שהברכה השלישית בברכת המזון לאבלים חתמה ב"מנחם עמו בעירו".
לא הזכיר תורה בארץ
מאמר זה על נוסח ברכת הארץ שבברכת המזון מקומו בפרק שביעי, ואולם נאמר כאן משום שנתייחס לרבי יהושע בן לוי ונסדרו שני מאמריו בהלכות ברכות זה אחר זה, האחד על "אמת ויציב" שכאן מקומו, והשני על ברכת המזון, ואגב אורחא סמכו למאמרו השני דברי אמורא אחר על ברכת המזון ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: הקורא (מכנה) לאברהם – אבינו, 'אברם' - עובר ב'עשה' – לא קיים מצוות 'עשה' שציווה ה', כששינה את שמו של אברם לאברהם, שיש לקוראו אברהם.
רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: הקורא לאברהם 'אברם' - עובר ב'עשה' ו'לא תעשה'; "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם" (בראשית יז,ה) - הרי ב'לא תעשה' – מכאן שהוא עובר ב'לא תעשה', "וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם" (בראשית יז,ה) - הרי ב'עשה' – מכאן שהוא עובר ב'עשה'. רבי לוי חלוק על בר קפרא וסבור שעובר גם ב'לא תעשה' ולא רק ב'עשה'.
ומציעים קושיה: התיבון: – השיבו (הקשו): הרי אנשי כנסת הגדולה (חברי המוסד העליון של ראשי ישראל וחכמיו בראשית ימי בית המקדש השני) קראו אותו 'אברם' - שכתוב (בתפילת הלוויים המזכירה עניינים מתולדות ישראל): "אַתָּה הוּא י'י הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם" (נחמיה ט,ז)!
ומתרצים (בהצעת הבחנה): שנייא היא – שונה היא (שונה הוא הדבר, שונה הוא המקרה שבו קראו אותו אנשי כנסת הגדולה אברם), שעד שהוא אברם בחרת בו – בכתוב זה הזכירו אנשי כנסת הגדולה את בחירת אברהם, וכיוון שה' בחר בו בעוד שהוא נקרא אברם, לכן קראו אותו אברם, ואחר כך שינה ה' את שמו לאברהם, וכמו שכתוב שם בהמשך: "וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם".
ומציעים קושיה: ודכוותה – וכמוה (כמו שהקורא לאברהם 'אברם' - עובר ב'עשה'), הקורא לשרה – אימנו, 'שרי' - עובר ב'עשה'! – שהרי נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי, כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ" (בראשית יז,טו). ומדוע לא מצאנו מי מהחכמים שדורש כך?
ומתרצים: הוא נצטוה עליה – ה' ציווה רק את אברהם שלא יקרא לה עוד בשמה הראשון. אבל באברהם נאמר: "ולא ייקרא עוד את שמך אברם...", שאף אחד לא יקרא לו עוד בשמו הראשון, ולכן הקורא לאברהם 'אברם' - עובר ב'עשה'.
ומציעים קושיה: ודכוותה – וכמוה (כמו שהקורא לאברהם 'אברם' - עובר ב'עשה'), הקורא לישראל – אבינו, 'יעקב' - עובר ב'עשה'! – שהרי נאמר: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (בראשית לה,י). ומדוע הוא קרוי עוד במקרא פעמים רבות בשם יעקב?
ומתרצים: שני ניתוסף (נוסף) לו, הראשון לא נעקר (הוסר) ממנו – השם הראשון יעקב לא נתבטל משנקרא שמו השני ישראל, שנאמר: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב" מכל מקום, ולכן כל מי שהוא קורא אותו 'יעקב' - אינו עובר. אבל השם אברם נתבטל משנקרא שמו אברהם, ולכן הקורא לאברהם 'אברם' - עובר ב'עשה'.
במקום שנאמר בתורה "לא", פעמים שהוא אזהרה, ציווי שלא לעשות כך, ולעיתים הוא רק שלילה, במובן שדבר זה אינו צריך להיעשות. בר קפרא סבור ש"ולא ייקרא עוד את שמך אברם" אינו אזהרה אלא שלילה, ולכן, לדעתו, הקורא לאברהם 'אברם' - אינו עובר ב'לא תעשה'.
במכילתא (ראה להלן), לאחר שדרש רבי אלעזר בן עזריה מהכתוב בירמיהו שלעתיד לבוא תיעקר יציאת מצרים ותיזכר רק הגאולה העתידה (כמו שדרש בן זומא, ראה להלן), דרש רבי אלעזר בן עזריה כיוצא בו שנתבטל השם אברם והתקיים רק השם אברהם, וכן שנתבטל השם שרי והתקיים רק השם שרה, אבל השם יעקב לא נתבטל אלא שנוסף השם ישראל. דברי הירושלמי כאן בעניין השם יעקב הם על פי דברי רבי אלעזר בן עזריה במכילתא.
בבבלי ברכות יג,א אמרו: תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם 'אברם' - עובר ב'עשה', שנאמר: "והיה שמך אברהם" (בראשית יז,ה). רבי אליעזר אומר: עובר ב'לאו', שנאמר: "ולא ייקרא עוד את שמך אברם" (שם).
אלא מעתה, הקורא לשרה 'שרי' הכי נמי? - התם, לאברהם קא מזהיר ליה רחמנא: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית יז,טו). - אלא מעתה, הקורא ליעקב 'יעקב' הכי נמי? - שאני התם, דהדר אהדריה קרא (שקראו ה' עצמו שוב בשם יעקב), דכתיב: "ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב" (בראשית מו,ב). - מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא: רבי יוסי בר זבידא: אטו אברהם מי לא אהדריה קרא? והכתיב: "אתה הוא ה' האלוהים אשר בחרת באברם" (נחמיה ט,ז)! - התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהווה מעיקרא.
בבראשית רבה מו,ח ו-עח,ג נאמר: "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם" - בר קפרא אמר: כל מי שקורא לאברהם 'אברם' - עובר ב'עשה'. - אמר רבי לוי: ב'עשה' ו'לא תעשה'; "ולא ייקרא עוד את שמך אברם" - ב'לא תעשה', "והיה שמך אברהם" - ב'עשה'. - והרי אנשי כנסת הגדולה קראוהו 'אברם': "אשר בחרת באברם" (נחמיה ט,ז)! - שנייה היא, שעד שהוא אברם בחרת בו. - ודכוותה, הקורא לשרה 'שרי' - עובר ב'עשה'! - הוא שנצטווה עליה. - ודכוותה, הקורא לישראל 'יעקב' - עובר ב'עשה'! - תני: לא שייעקר שם יעקב, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל.
בירושלמי חסר מדברי בר קפרא הפסוק שההלכה שהוא אומר נשענת עליו. ואם תשיב, גם בבראשית רבה אין הפסוק מובא בדברי בר קפרא, אינה תשובה, לפי שבבראשית רבה דבריו סומכים על הפסוק הכתוב לפניו: "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם". על כורחך צריך אתה לומר, שהירושלמי לקח את מאמר בר קפרא מבראשית רבה, ולפי שהפסוק אינו כלול בדברי בר קפרא ואינו מחובר עימם, על כן לא העתיקוהו בירושלמי ("מדרש תנאים לבראשית", עמוד קכב).
הירושלמי מייחס את התפילה בספר נחמיה פרק ט לאנשי כנסת הגדולה, והבבלי מייחס אותה לנביא סתם.
ומביאים ברייתא: ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה? - אלו – אברהם ויעקב, אבותן קָרְאוּ אותן בשמן, אבל יצחק הקב"ה קְרָאוֹ יצחק (בכתב יד רומי: 'קראו בשמו', ובקטע גניזה: 'קראו'), שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (בראשית יז,יט) – ה' ציווה לאברהם, שיקרא את שם בנו, שעתידה שרה אשתו ללדת לו, יצחק, וכיוון שהקב"ה קרא אותו בשמו, לא נשתנה שמו.
ומביאים ברייתא: ארבעה נקראו – בשמם מפי ה', עד שלא (לפני ש-) נולדו, ואלו הן: יצחק וישמעאל, יאשיהו ושלמה. יצחק - שכתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (בראשית יז,יט) – הרי שיצחק נקרא שמו עוד לפני שנולד, ישמעאל - דכתיב: (בכתב יד רומי אין מילה זו) – שכתוב: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל" (בראשית טז,יא) – המלאך ציווה להגר, שתקרא את שם בנה, שהיא עתידה ללדת, ישמעאל, יאשיהו - שכתוב (בנבואת איש האלוהים מיהודה ביום חנוכת המזבח שעשה ירבעם): "הִנֵּה בֵן נוֹלָד (ייוולד) לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ" (מלכים א יג,ב), שלמה – שכתוב (בנבואה על האיש הראוי לבנות את בית המקדש): "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ... כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ" (דברי הימים א כב,ט) – כך אמר ה' לדויד.
עד כדון (בכתב יד רומי: 'עד כאן') – עד עכשיו, בצדיקים – מצאנו ששמותיהם של הצדיקים ידועים לה' לפני שנולדו (כמו שאמרו לפני כן שארבעה נקראו בשמם עד שלא נולדו, והם היו צדיקים. ישמעאל נמנה עם הצדיקים כיוון שהיה צדיק בתחילתו. - במקבילה במכילתא (ראה להלן) למדו כך מהכתוב: "בטרם אצורך בבטן ידעתיך" וגו' (ירמיהו א,ה)). (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'אבל', כמו שהוא בכתב יד רומי) ברשעים? – מניין שאף שמותיהם של הרשעים ידועים לה' לפני שנולדו? - כתוב: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהילים נח,ד) – הרשעים התנכרו (היו לזרים ולנוכרים) כבר בצאתם מרחם אימם. ויש לדרוש את הכתוב, שה' מכיר את הרשעים ושמותיהם ידועים לו כשעודם ברחם אימם.
ברגיל המונח "עד כדון" מציע שאלות. לעיתים נדירות המונח אינו מציע בעיות, אלא מסייג את תחולתה של קביעה הבאה לפניו, על דרך "במה דברים אמורים" במקורות תנאיים או "הדא דתימר" וכדומה בירושלמי (כמו כאן. וקשה לפרש ש"ברשעים" הוא בעיה שהתשובה לה היא הפסוק "זורו רשעים מרחם") ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 509, הערה 21).
המשפט "עד כדון..." בירושלמי כאן הוא המשך הברייתא ויש לו מקבילה במכילתא (ראה להלן) המלמדת על משמעותו כפי שפירשנו, ומכאן שהמונח "עד כדון" (במסירה שלפנינו) / "עד כאן" (בכתב יד רומי) מציע שאלה (ואינו מסייג תחולת קביעה).
דברי הירושלמי כאן, על שמו של יצחק שלא נשתנה ועל מי שנקראו מפי ה' לפני שנולדו, הם על פי דברי רבי אלעזר בן עזריה במכילתא (ראה להלן), לאחר שדרש על שינוי שמם של אברהם ושל שרה ושל יעקב.
בבראשית רבה מה,ח נאמר: "ויאמר לה מלאך י'י: הינך הרה" וגו' "וקראת שמו ישמעאל" - אמר רבי יצחק: שלושה הם שנקראו בשמם עד שלא נוצרו: יצחק ושלמה ויאשיהו. ביצחק מהו אומר: "אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק" (בראשית יז,יט), בשלמה מהו אומר: "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו" (דברי הימים א כב,ט), ביאשיהו מהו אומר: "ויקרא על המזבח בדבר י'י ויאמר: מזבח מזבח כה אמר י'י הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו" (מלכים א יג,ב). ויש אומרים: אף ישמעאל באומות - "הינך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל".
ובפרקי דרבי אליעזר פרק לא נאמר: שישה נקראו בשמותם עד שלא נולדו, ואלו הם: יצחק וישמעאל ומשה ושלמה ויאשיהו ומלך המשיח...
במכילתא (ראה להלן) ובבראשית רבה אמרו ששלושה נקראו בשמם לפני שנולדו, ויש אומרים שגם ישמעאל נקרא בשמו לפני שנולד. ואילו בירושלמי אמרו שארבעה נקראו בשמם לפני שנולדו, ובהם ישמעאל.
• • •
במשנה שנינו: "...'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', 'ימי חייך' - הימים, 'כל ימי חייך' - הלילות (דברי בן זומא). וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה, 'כל ימי חייך' - להביא את ימות המשיח".
מביאים ברייתא: בן זומא (שמעון בן זומא, תנא בדור השלישי) אומר: עתידין הן ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא. - ומה טעם? (בכתב יד רומי: 'שנאמר') – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בנבואת נחמה על הגאולה העתידה): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם י'י וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי י'י אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי י'י אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן" (ירמיהו טז,יד-טו); "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם י'י וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי י'י אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי י'י אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה" (ירמיהו כג,ז-ח) (במסירה שלפנינו הובא כתוב המורכב משני הכתובים הללו) – לעתיד לבוא לא יישבעו עוד בשם ה' שהוציאם ממצרים אלא בשם ה' שגאלם מארצות הצפון. הרי שלא יזכירו את יציאת מצרים לעתיד לבוא. כך אמר בן זומא לחכמים שסבורים שגם לעתיד לבוא יזכירו את יציאת מצרים בברכות קריאת "שמע" (וכיוון שבן זומא סובר שאין מזכירים יציאת מצרים לעתיד לבוא, לפיכך הוא דורש "כל ימי חייך" - לרבות הלילות).
אמרו לו – חכמים לבן זומא: לא שייעקר (יוסר) יציאת מצרים – אין משמעות הכתוב "לא ייאמר עוד" שלעתיד לבוא לא יזכירו עוד את יציאת מצרים, אלא מצרים מוסף (נוסף) על המלכיות – יזכירו את הגאולה ממצרים בנוסף לגאולה משעבוד המלכויות (השתעבדות ישראל לעמים זרים), המלכיות עיקר (יסוד) ומצרים טפילה (דבר שאינו עיקרי). וכן הוא (הכתוב) אומר – בהתגלות האלהים ליעקב בבית אל: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (בראשית לה,י). אמרו: (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי וברש"ס) לא שייעקר שם יעקב – אין משמעות הכתוב "לא ייקרא שמך עוד" שהשם יעקב נתבטל, שהרי נקרא בשם יעקב גם אחר כך, אלא יעקב מוסף על ישראל – ייקרא בשם יעקב בנוסף לשם ישראל, ישראל עיקר ויעקב טפל.
אמר להם בן זומא לחכמים: וכן הוא (הכתוב) אומר – בנבואה על נפלאות הגאולה העתידה: "אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת" (ישעיהו מג,יח) – אל תשימו אל ליבכם את הנפלאות הראשונות, - אלו המצריים – יש לדרוש את הכתוב, שלעתיד לבוא לא יזכירו את הנפלאות שנעשו בעת הגאולה ממצרים, "וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ" (שם) – אל תעיינו בנפלאות שאירעו לפני שנים רבות, - אלו המלכיות – יש לדרוש את הכתוב, שלעתיד לבוא לא יזכירו את הנפלאות שנעשו בעת הגאולה משעבוד המלכיות, "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח" (ישעיהו מג,יט) – הנה אני עומד לעשות תשועה חדשה שתהיה נפלאה יותר מן הראשונות, ורק עתה היא מתחילה לצאת אל הפועל, - זו של גוג (בכתב יד רומי: 'זה גוג') – יש לדרוש את הכתוב על מלחמת גוג, שלעתיד לבוא תהיה התשועה ממלחמה זו נפלאה מאוד, וישראל יזכירו את הנפלאות החדשות ולא יזכירו את הנפלאות שנעשו בימי קדם, מפני שהמאורע האחרון ישכיח את המאורעות הקודמים. משלו משל: למה הדבר דומה? (פתיחה להבאת סיפור משל להסברת דבר) - לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע (נגע לרעה, תקף) בו זאב וניצל ממנו (בכתב יד רומי: 'מידו'), התחיל מספר מעשה הזאב – הפגיעה שפגע בו הזאב וההצלה מידו. ואחר כך פגע בו הארי (אריה) וניצל מידו, שכח מעשה הזאב, התחיל מספר מעשה הארי – הפגיעה שפגע בו הארי, שהיתה מסוכנת יותר, וההצלה מידו. ואחר כך פגע בו נחש וניצל מידו, שכח מעשה שניהם – מעשה הזאב ומעשה הארי, והתחיל לספר (בכתב יד רומי: 'התחיל מספר') מעשה הנחש. כך (דיבור הצעה לנמשל) היו (בכתב יד רומי אין מילה זו) ישראל, הצרות האחרונות משכחות (גורמות שישכחו) את הראשונות – וכשהם נגאלים מן הצרה, הם זוכרים רק את ההצלה מן הצרה האחרונה. הרי שלעתיד לבוא לא יזכירו ישראל את יציאת מצרים.
בכמה מקומות בדברי חכמינו נמשלה מצרים לזאב. בכמה מקומות במקרא נמשלה בבל (אחת מן המלכיות) לארי. גוג נמשל לנחש.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה טז נאמר: כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע, וכשבאו תלמידיו אצלו... אמר להם: אפשר ששבת שם רבי אלעזר בן עזריה ולא חידש לכם דבר? ...אמרו לו: רבי, עוד כלל זה דרש: "לכן הנה ימים באים נאם י'י ולא ייאמר עוד חי י'י" וגו' (ירמיהו טז,יד-טו) - למה הדבר דומה? לאחד שהיה מתאווה לבנים ונולדה לו בת, נודר בחייה. חזר ונולד לו בן, הניח את הבת והיה נודר בחיי הבן. - רבי שמעון בן יוחאי אומר: למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, היה מתנה ניסים שנעשו לו בזאב, פגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב והיה מתנה ניסים שנעשו לו בארי. - כיוצא בו דרש: "ויקרא שם המקום ההוא בית אל" (בראשית כח,יט) - עבר שם הראשון ונתקיים השני. כיוצא בו דרש: "ולא ייקרא עוד את שמך אברם" (בראשית יז,ה) - עבר שם הראשון ונתקיים השני. כיוצא בו דרש: "שרי אשתך" וגו' (בראשית יז,טו) - עבר שם הראשון ונתקיים השני. כיוצא בו דרש: "ויאמר לא יעקב ייאמר עוד שמך" וגו' (בראשית לב,כט) - שם הראשון נתקיים לו ושם השני נתווסף לו. יצחק לא נשתנה שמו שנקרא מפי הב"ה. ושלושה הם שנקראו מפי הב"ה: יצחק ושלמה ויאשיה. ביצחק מהו אומר: "אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת שמו יצחק (בראשית יז,יט). בשלמה מהו אומר: "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו" (דברי הימים א כב,ט). ביאשיהו מהו אומר: "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו" וגו' (מלכים א יג,ב). ויש אומרים: אף ישמעאל בגויים. מצינו שמותיהם של צדיקים גלויים למקום עד שלא נוצרו, שנאמר: "בטרם אצורך בבטן ידעתיך" וגו' (ירמיהו א,ה). שמותיהם של רשעים מניין? - תלמוד לומר: "זורו רשעים מרחם" וגו' (תהילים נח,ד).
ושם נאמר: "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" וגו' - אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, בלילות מניין? – שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז,ג), "ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" - הלילות; כדברי בן זומא. וחכמים אומרים: "ימי חייך" - בעולם הזה, "כל ימי חייך" - להביא לימות המשיח. - אמר להם בן זומא: עתידים ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא, שנאמר: "לכן הנה ימים באים נאם י'י ולא ייאמר עוד חי י'י אשר העלה את בני ישראל ממצרים כי אם חי י'י אשר העלה את ישראל מארץ צפון" (ירמיהו טז,יד-טו).
רבי אלעזר בן עזריה לא זכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. ואילו בן זומא אמר להם לחכמים החלוקים עליו שעתידים ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא על פי הכתוב בירמיהו, כפי שדרש לפניו רבי אלעזר בן עזריה כששבת ביבנה.
בתוספתא ברכות א,י-יד שנו:
[י-1] מזכירים (בברכות קריאת "שמע") יציאת מצרים בלילות. אמר רבי לעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שאשמע שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז,ג), "ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" - הלילות; דברי בן זומא. וחכמים אומרים: "ימי חייך" - העולם הזה, "כל ימי חייך" - להביא את ימות המשיח.
אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: "לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא ייאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון" (ירמיהו כג,ז-ח)!
אמרו לו: לא שתיעקר יציאת מצרים מהם, אלא שתהא יציאת מצרים מוסף על המלכיות, מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפילה.
[י-2] כיוצא בו: "לא ייקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" וגו' (בראשית לה,י) - לא שייעקר שם יעקב ממנו, אלא שיהא יעקב מוסף על ישראל, ישראל עיקר ויעקב טפילה.
[יא] כיוצא בו: "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו..." (ישעיהו מג,יח-יט), "אל תזכרו ראשונות" - אלו של מלכיות, "וקדמוניות אל תתבוננו" - אלו של מצרים, "הנני עושה חדשה עתה תצמח" - זו מלחמת גוג / זו של גוג. משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר מעשה הזאב. אחר כך פגע בו ארי וניצל מידו, שכח מעשה הזאב והיה מספר מעשה הארי. אחר כך פגע בו נחש וניצל מידו, שכח מעשה שניהם והיה מספר מעשה הנחש. אף כך ישראל, צרות האחרונות משכחות את הראשונות.
[יב] כיוצא בהן: "לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם" (בראשית יז,ה) - כתחילה הרי את אב לארם, עכשיו הרי את אב לכל אומות העולם, שנאמר: "כי אב המון גויים נתתיך" (שם).
[יג] כיוצא בו: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית יז,טו) - כתחילה הרי היא שרי על עמה, עכשיו הרי היא שרה על כל אומות העולם, שנאמר: "כי שרה שמה" (שם).
אף על פי שחזר וקרא את אברהם אברם, אינו לגנאי אלא לשבח.
"לא ייקרא שמך עוד יעקב..." - מלשון התוספתא והירושלמי והבבלי מוכח שהדרש על שמו של יעקב זהו דרש החכמים. אבל במכילתא מפורש שזהו דרש רבי אלעזר בן עזריה, ובדרש זה סיים רבי אלעזר בן עזריה את ראיותיו, וכוונתו שביעקב בלבד לא נעקר לו שמו הראשון, מפני שכך אפשר לדייק מן הכתוב עצמו, אבל בשאר מקומות בטל השם הראשון. וכנראה שיש כאן מסורות חלוקות.
"אל תזכרו ראשונות..." - כל הברייתות בתוספתא מוסרות בעיקר את דרשות בן זומא ורבי אלעזר בן עזריה שמשנתנו סתמה כמותם, אלא שלמעלה הפסיקו באמצע בתשובת החכמים. ומכאן ואילך הן הוכחות רבי אלעזר בן עזריה. ואף על פי שפסוק זה לא הובא במכילתא, אבל המשל ושאר הדרשות הבאות נזכרו שם, ומוכרח מתוכה שהן של רבי אלעזר בן עזריה, וכן מוכח גם מן העניין כאן ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ברכות יב,ב-יג,א אמרו: תניא: אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: "הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הידחתים שם" (ירמיהו כג,ז-ח)! - אמרו לו: לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שיהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפלה לו. כיוצא בו אתה אומר: "לא ייקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" (בראשית לה,י) - לא שייעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו; וכן הוא אומר: "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו" (ישעיהו מג,יח), "אל תזכרו ראשונות" - זה שעבוד מלכיות, "וקדמוניות אל תתבוננו" - זו יציאת מצרים, "הנני עושה חדשה עתה תצמח" - תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. משל, למה הדבר דומה? - לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו, שכח מעשה הזאב והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות.
הקטע "בר קפרא אמר הקורא לאברהם אברם עובר בעשה..." מפריד בין הקטעים "תני הקורא את "שמע" בבוקר צריך להזכיר יציאת מצרים ב"אמת ויציב"..." ו"בן זומא אומר עתידין הן ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא...", שעוסקים ביציאת מצרים, הנושא שנדון במשנה המקומית. מסתבר, כי הקטע "בר קפרא אמר..." שייך אחרי הקטע "בן זומא אומר...". אלא שעדיין צריך עיון כיצד התחלף הסדר. אפשר שהקטע "בר קפרא אמר..." היה חלק של הסוגיה, אלא שנסתרסו השורות בשל טעות מעתיקים רגילה. לחילופין, אפשר שהקטע הזה נוסף מן הגיליון, אולי ממדרש לפסוק "ולא יקרא...", וחדר לתוך הנוסח שלא במקומו, כרגיל בכגון זה ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 241, הערה 21).
בבבלי ובתוספתא: לימות המשיח. ובירושלמי: לעתיד לבוא.
סידור הירושלמי ברכות א,ה
הדיון הראשון בירושלמי עוסק בדיעות השונות על הזכרת יציאת מצרים בקריאת "שמע" המוזכרת בראש המשנה. לאחר דיון זה מובא דיון העוסק במספר אישים ששמם נשתנה, שאינו קשור כלל למשנה ולדיון המוסב עליה. בסוף דיון זה מובאות מן התוספתא ברכות פרק א הברייתות בהלכה י-1, בהלכה י-2 ובהלכה יא. הלכה י-1 מביאה את המשך המשא והמתן בין בן זומא לחכמים, שראשיתו בסוף המשנה, והלכה יא היא דרשה לדעת בן זומא, ולכן יש מקום להביאן בדיון בירושלמי המוסב על המשנה. לעומת זאת, הלכה י-2 אינה קשורה למשנה כלל. הלכה י-2, הלכה יב והלכה יג עוסקות בשמם המחודש של ישראל, אברהם ושרה.
בפני מסדר הסוגיה בירושלמי עמד קובץ הברייתות האלו (הלכות י-יג) מן התוספתא (או קובץ הדומה לו). הדיון בירושלמי, העוסק בחובה לקרוא לאישים אלו בשמם המחודש, הובא כמוסב על תיאור החלפת השם המופיע בברייתות מן התוספתא, אף שאלו עצמן הינן "ברייתות חסרות" שאינן מובאות בירושלמי ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 264-266).
• • •