משנה
אמר רבי טרפון (תנא בדור השני): אני הייתי בא בדרך – חוזר מדרך, והטיתי – בעודי בדרך, חוץ לעיר, לקרות – את "שמע", כדברי בית שמי – שיש לקרוא את "שמע" בערב בשכיבה, וסיכנתי בעצמי – הבאתי את עצמי לידי סכנה, מפני הליסטין (הנוסח המקורי: הליסטיס - שודד, גזלן. מקור המילה ביוונית) – שעצר רבי טרפון בדרך וירד מעל בהמתו כדי להטות כבית שמיי, ומתוך כך שהה בלילה בדרך ובאו עליו גזלנים והיה בסכנה.
אמרו לו: כדיי (כדאי) היית לחוב על עצמך (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'לחוב בעצמך', וכן הוא בכתב יד רומי) – ראוי היית ליהרג, שעברת על דברי בית הלל – שבית הלל מחייבים כל אדם לקרוא כדרכו ואוסרים עליו להטות בכוונה לשם קריאה, והיה לרבי טרפון להמשיך בדרך ולקרוא כשהוא רכוב.
נראה שיש בסיפור על רבי טרפון, שנהג כבית שמאי והיטה בהיותו בדרך, פירוש סמוי ל"בלכתך בדרך" שבכתוב. רבי טרפון קורא: "ובלכתך בדרך בשוכבך ובקומך" - אפילו כשאתה בדרך עליך לקרוא בשכיבה או בעמידה. הסיפור על רבי טרפון צריך להיקרא ברצף אחד עם המשנה הקודמת, שכן הוא הפירוש שהמשנה מציעה ל"בלכתך בדרך" לדעת בית שמאי, והוא מוצב במקומו הנכון, כתשובה בדו-שיח הפרשני (וכן: "בשבתך בביתך בשוכבך ובקומך" - אפילו כשאתה בבית עליך לקרוא בשכיבה או בעמידה, כמו בסיפור לעיל על רבי אלעזר בן עזריה, שנהג כבית שמאי והיטה / זקף בשבתו בבית) ("כנגד המשחיתים", "לשוננו" נט, עמוד 113).
• • •
תלמוד
כאן התחלת מקבילות בירושלמי סנהדרין יא,ו ועבודה זרה ב,ח.
מביאים שני מאמרים בשבחם של דברי סופרים.
חברייא (בדפוס ונציה נשמטה מילה זו) – החבירים (החכמים או התלמידים) אמרו בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דודים – קרובים ודומים דברי סופרים (דברי התורה שבעל פה) לדברי תורה (דברי התורה שבכתב) וחביבים דברי סופרים כדברי תורה - שכתוב: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב" (שיר השירים ז,י) – דברייך היוצאים מפיך הם כמו היין הטוב. ויש לדרוש "חיכך" על התורה שבעל פה, שכן היא נאמרת מתוך החיך, והיין הוא משל לתורה שבכתב, ומכאן שדברי סופרים חביבים כדברי תורה.
שמעון בר ווה (רבי שמעון (שמן) בר אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: דודים – קרובים ודומים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה - שכתוב: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיר השירים א,ב) – אַהֲבֶיךָ עריבים יותר מיין. ויש לדרוש "דודיך" על התורה שבעל פה, והיין הוא משל לתורה שבכתב, ומכאן שדברי סופרים חביבים יותר מדברי תורה (נראה שדרשו "דודיך" על דברי סופרים משום הדימיון למילה היוונית didaché - לימוד, דהיינו תורה שבעל פה).
בבבלי עבודה זרה לה,א אמרו: מאי "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א)? - כי אתא רב דימי אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של העולם, עריבים עלי דברי דודיך (אהוביך, ידידיך, החכמים) / דברי דודים יותר מיינה של תורה.
לפי שתי המסורות בירושלמי כאן, רבי יוחנן דרש לשון "דודיך" על דברי סופרים, לפי ש"דודים" הם לדברי תורה. אלא שהמסורת הראשונה אינה מפרשת מ"ם של "מיין" בהוראת מ"ם היתרון אלא בהוראת השוואה - "מעֵין": דברי סופרים דודים ליין (=דברי תורה. יין כמשל לדברי תורה רוֹוח במדרש), היינו קרובים לו ודומים לו. ואילו המסורת השנייה רואה במ"ם של "מיין" מ"ם היתרון.
אלא שעצם יסודה של הדרשה אינו ברור כלל, שכן הואיל ומדובר ב"דוֹדֶיךָ" - דודיו של הקב"ה דווקא ולא של כנסת ישראל, הרי אין כל סיבה להעמיד את הדברים בדברי סופרים. מתוך התפיסה המשווה תורה ליין הייתה מתבקשת דרשה לא על דברי סופרים שאינם עניין לכאן אלא על דברי תורה, מעשה האהבים של הקב"ה, ביחסם ליין.
נראה שהדרשה המנגידה כאן דברי סופרים ("דודיך") לדברי תורה ("יין") אין יסודה אלא בניקוד "דֹדַיִךְ". ואכן, בדרך זו נוצרת ההנגדה האמורה בפשטות: מול היין המייצג את דברי תורתו של ה' עומדים דודיה של הרעיה, הלא הם דברי תורתם של חכמי ישראל. והרי זה כדרשתו השנייה של רבי יוחנן אליבא דחברייא: "וחכֵּךְ כיין הטוב" - כשם ש"חכֵּךְ" נדרש על דברי סופרים לפי שמדובר בחיכה של הרעיה, כך "דודיך" נדרש על דברי סופרים דווקא מפני שמדובר בדודיה של הרעיה - "דודַיִךְ", ולא "דודֶיךָ".
נראה שדרשת רב דימי בבבלי אינה אלא עיבודה של דרשה קודמת שהיתה בנויה על הניקוד "דֹדַיִךְ", וממילא עלה לה שמדובר בדודיה של הרעיה, היינו דברי סופרים, העומדים מול יינה של תורה; ואילו הדרשה המאוחרת מעבדת דרשה זו לפי הניקוד "דֹדֶיךָ". ההעמדה בדברי סופרים כבר אינה עולה מן הכתוב, ואין היא ידועה אלא מן הדרשה הקדומה. לא נותר אלא להעניק ל"דֹדֶיךָ" מובן שיתאים להעמדה זו: קרובֶיךָ או אוהבֶיךָ. ואמנם, דרשת "דודיך" במובן קרובים ודומים באה אף היא בלא כל זיקה לדברי סופרים, כפי שלמדנו בשיר השירים רבה על אתר: "'כי טובים דודיך מיין' - דברי תורה דומים זה לזה, דודים זה לזה, קרובים זה לזה". הדרשה המיוחסת לרבי יוחנן היא עיבוד דרשת "דודַיִךְ" בהוראת דברי סופרים על פי דרשת "דודֶיךָ" בהוראת קִרבה ("'דֹדיך מיין': משהו למסורות המקרא שלתנאים", JSIJ 10, עמודים 15-17).
בשיר השירים יש שני כתובים דומים: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (א,ב) ו-"מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן" (ד,י). "דודֶיךָ" שבכתוב הראשון נדרש על דברי תורה, ו"דודַיִךְ" שבכתוב השני נדרש על דברי סופרים. נראה שדרשת רבי יוחנן "דודים דברי סופרים לדברי תורה" נלמדת מכך שגם דברי תורה וגם דברי סופרים נקראים "דודים", והדרשה "חביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה" נלמדה במקורה מהכתוב השני "מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן", אלא שהכתוב הזה הוחלף בטעות בכתוב הראשון הדומה לו בשל היותו מקור ידוע לכמה דרשות על דברי תורה. נראה שגם דרשת רב דימי בבבלי נלמדה במקורה מהכתוב השני "מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן".
בירושלמי פיאה ב,ו; מגילה ד,א וחגיגה א,ח אמרו: רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן: נאמרו דברים בפה (תורה שבעל פה) ונאמרו דברים בכתב (תורה שבכתב) ואין אנו יודעין אילו מהן חביבין (יותר). אלא מן מה דכתיב: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז), הדא אמרה: אותן שבפה ("על פי") חביבין (התורה שבעל פה חביבה יותר מהתורה שבכתב).
רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): תדע לך שחביבין דברי סופרים (במקבילות: 'תדע לך שדברי סופרים חביבין יותר'. וברבנו חננאל (בבלי ברכות יא,א) וב"אור זרוע" ובראבי"ה: 'תדע לך שדברי סופרים חמורים', ולפי העניין נראה כגרסה זו) מדברי תורה, שהרי רבי טרפון – שהיה בא בדרך והיטה לקרוא את "שמע" כדברי בית שמיי וסיכן בעצמו, כמסופר במשנה, אילו לא קרא – קריאת "שמע", - לא היה עובר אלא ב'עשה' (לא קיים ציווי בתורה לעשות דבר) – שקריאת "שמע" היא דבר תורה, שכתוב: "וְדִבַּרְתָּ בָּם... וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו,ז), ועל ידי שעבר על דברי בית הלל – שאומרים שכל אדם קורא כדרכו, - נתחייב מיתה – שכך אמרו לו: כדיי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, על שם (על שום, על פי) "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קוהלת י,ח) – העושה פרצה בגדר אבנים כדי לחדור אל תחום רעהו, עלול לנשוך אותו נחש הנמצא בין אבני הגדר; זהו פשוטו של הכתוב, והכתוב שאול לדיבור של איום כלפי מי שעובר על איסור. מכאן שעונשם של דברי סופרים חמור יותר משל דברי תורה.
רבי בא בר כהן היה לו לומר "שחמורים דברי סופרים מדברי תורה" (כמו במאמר של רבי חנניה בריה דרבי אדא להלן), שהרי הוא נותן טעם למה נענש רבי טרפון, אלא שמשום שסמך את דבריו על דברי רבי יוחנן, השתמש בלשונו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
נראה ש"תדע לך" כאן אינו מתפרש כמו "תדע לך שהוא כן" (מונח סיוע, ראה להלן), אלא כלשון דיבור רגיל ולא כמונח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 569, הערה 2).
בבבלי עירובין כא,ב אמרו: דרש רבא: מאי דכתיב: "ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה" וגו' (קוהלת יב,יב)? - בני, היזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהם 'עשה' ו'לא תעשה', ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר: אם יש בהם (בדברי סופרים) ממש, מפני מה לא נכתבו? - אמר קרא: "עשות ספרים הרבה אין קץ" (שאי אפשר לתורה שבעל פה שתיכתב).
הביטוי "חייב מיתה" משמש פעמים רבות בהקשר של עונש מוות שיש לו אחיזה במקראות אבל אינו איסור גמור מן התורה. נראה ש"העובר על דברי חכמים חייב מיתה" מן הפסוק: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן... אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא" (דברים יז,יב). לפי פשוטו הכתוב מדבר בבעל דין שאינו מציית לפסק בית הדין הגדול, ולאו דווקא בזקן ממרא כפי שפירשו חכמינו. ואף חכמינו פירשו את ה'לאו' שבפסוק הקודם: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל", כמחייב ציות להלכות שהן מדרבנן ("ברכות פרק ראשון", עמוד 139).
ומציעים ברייתא: תני – שנה / שונה (ברייתא) רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): דברי תורה יש בהן איסור (דברים שאסור לעשותם) ויש בהן היתר (דברים שמותר לעשותם), יש בהן קולין (דברים שהקלו בהם) ויש בהן חומרין (דברים שהחמירו בהם), אבל דברי סופרים כולן חמורין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'חומרין') הן (במקבילות: 'כולן חומר').
בברייתא זו של רבי ישמעאל, דברי סופרים משמעו הפירושים שנתנו הסופרים לדברי תורה (כמו במשנה להלן לגבי חמש טוטפות), ואין עניינו כלל לתקנות ולגזירות של הסופרים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומציעים סיוע: תדע לך – מכאן תוכל להסיק ולדעת, שהוא כן – שדברי סופרים חמורים יותר מדברי תורה, דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה סנהדרין יא,ג בעניין זקן ממרא): האומר: "אין תפילין" – זקן שהורה שלא להניח תפילין, לעבור על דברי תורה – שבא להורות בזה לעבור על דבר המפורש בתורה, - פטור – ממיתה, שאין זו הוראה, לפי שמצוות תפילין מפורשת בתורה; "חמש טוטפות" – זקן שהורה לעשות חמישה בתים בתפילין של ראש, להוסיף על דברי סופרים – שבא להורות בזה להוסיף טוטפת חמישית על ארבע טוטפות בתפילין של ראש שדרשו הסופרים מהכתוב, - חייב – מיתה כדין זקן ממרא.
המונח "תדע לך שהוא כן" ברגיל מציע סיוע לדברי אמוראים או לדברי הסתם. בסוגיה כאן ובמקבילה בסנהדרין נראה שהמונח מציע סיוע לדברי תנאים. ברם המקבילה בעבודה זרה אינה גורסת "תדע לך שהוא כן", אלא רק "דתנינן תמן". ולפי זה אפשר ש"תדע לך שהוא כן" נוסף כאן ובמקבילה בסנהדרין באשגרה מהקטע הקודם ("תדע לך"), ואחר כך ביטוי זה הפך לצורה הנפוצה יותר "תדע לך שהוא כן". עם זאת, גרסה זו (בעבודה זרה) אינה נקייה מקשיים, שכן לא מצאנו "תני רבי פלוני" המסתייע בהמשך בלשון "דתנינן תמן" ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 571, הערה 17).
נראה שהמונח "תדע לך שהוא כן" אינו מציע סיוע לדברי רבי ישמעאל אלא מציע סיוע לדברי האמוראים לעיל שהעובר על דברי תורה אינו חייב מיתה והעובר על דברי סופרים חייב מיתה.
מביאים מאמר שדברי סופרים חמורים מדברי נביאים.
רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי אדא (רבי אידי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי תנחום בירבי חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): חמורים (קשים) דברי זקינים (דברי סופרים) מדברי נביאים, דכתיב: – שכתוב (בדברי תוכחה על התובעים מהנביאים לבל יינבאו): "אַל תַּטִּפוּ, יַטִּיפוּן, לֹא יַטִּפוּ לָאֵלֶּה, לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת" (מיכה ב,ו) – העם אומר אל הנביאים: אל תטיפו את דבר ה' ואל תינבאו פורענות; אבל הנביאים ימשיכו להטיף ולא ייסוגו מפני גידופיו של העם, וכתיב: – וכתוב (על נביא השקר): "לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר, וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה" (מיכה ב,יא) – אילו היה איש ההולך אחרי רוחו ומכזב לעם בדברי שקר ואומר להם לשתות יין ושיכר, היה איש כזה נחשב אצל העם כנביא ודבריו היו מתקבלים (אבל את נביאי האמת הם דוחים מעליהם). מכאן, שלפעמים דברי נביאים יש להם הפרעה, מה שאין כן בדברי זקנים.
לפי דברי הירושלמי, הפסוק "אל תטיפו..." הם דברי הקב"ה לנביאים: אל תוסיפו עוד להתנבא שהעם הזה לא ישמע לכם. וזהו שאמרו כאן: חמורים דברי זקנים מדברי נביאים, שהקב"ה עצמו אמר לנביאים שלא יתנבאו, ואילו בזקנים לא מצינו שהזהירם שלא ילמדו אלא שהוכיח את ישראל על שמוריהם הם מורי שקר וכזב וכל מה שעושים אינם עושים אלא על מנת לקבל פרס, ובלשון הנביא: "אטיף לך ליין ולשיכר" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מביאים משל על ההבדל בין נביאים לזקנים.
נביא וזקן למה הן דומין? (פתיחה להבאת סיפור משל להסברת דבר) למלך ששולח (בכתב יד רומי ובמקבילה בעבודה זרה: 'ששילח', ובמקבילה בסנהדרין: 'ששלח') שני פלמטרין (שליחים) שלו למדינה (עיר, כרך), על (בנוגע ל-, על אודות) אחד מהן כתב: אם אינו מראה לכם חותם (צורה על גבי תעודה) שלי וסמנטירין (חותם, סימן (מקור המילה ביוונית)) שלי (המילים 'חותם וסמנטירין' הן כפל גרסה של מילה ביוונית ופירושה בעברית) - אל תאמינו לו, ועל אחד מהן כתב: אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי (במקבילות נוסף 'וסמנטירין שלי') - האמינוהו בלא חותם וסמנטירין (במקבילות אין שלוש מילים אלו). כך (דיבור הצעה לנמשל) בנביא כתיב: – כתוב: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא... וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" (דברים יג,ב) – כדי להוכיח שנבואתו אמת, ייתן לכם הנביא סימן לדבר שיהיה או שיעשה לעיניכם דבר נפלא, ברם הכא: – אבל כאן (בזקן כתוב): "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה" (דברים יז,יא) – תעשה על פי הוראתם ופסיקתם של הזקנים שבבית הדין הגדול. - הרי שהנביא זקוק לאות או למופת להוכחת דבריו, מה שאין כן הזקן, וזה יתרונם של הזקנים על הנביאים.
עד כאן המקבילות בירושלמי סנהדרין ועבודה זרה.
נראה שמקורה של הסוגיה בברכות. משנת סנהדרין הובאה אף בסנהדרין כ"תנינן תמן", ומשנת עבודה זרה (מחלוקת רבי ישמעאל ורבי יהושע על הכתוב "כי טובים דודיך מיין") לא נזכרה כלל בגוף הסוגיה, ואילו משנת ברכות נזכרת בלא כל מונח הבאה, ומשמע שעליה נאמרו הדברים ("'דֹדיך מיין': משהו למסורות המקרא שלתנאים", JSIJ 10, עמוד 14, הערה 71).
בשיר השירים רבה פרשה א [ב] נאמר: שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: חביבים דברי סופרים כדברי תורה; מה טעם? "וחיכך כיין הטוב". חברייא בשם רבי יוחנן: חביבים דברי סופרים מדברי תורה, שנאמר: "כי טובים דודיך מיין". - האומר: "אין תפילין", לעבור על דברי תורה - פטור, "חמש טוטפות", להוסיף על דברי סופרים - חייב. - רבי אבא בר כהנא בשם רבי יהודה בן פזי שמע ליה מן הדא: אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים. את חמי (אתה רואה): אם לא קרא, היה עובר על מצות 'עשה' בלבד; עכשיו שקרא, נתחייב בנפשו. הוי: חביבים דברי סופרים מדברי תורה. - רבי חנינא בריה דרבי אדא בשם רבי תנחום בר אחא אמר: וחמורים מדברי תורה ונבואה (צריך לומר: וחמורים דברי סופרים מדברי נבואה), דכתיב: "אל תטיפו יטיפון" (מיכה ב). משל למלך ששלח פלמנטרין (סוכנים) שלו למדינה. על אחד מהם כתב: אם מראה לכם חותמי וסימנטרין שלי - האמינו לו, ואם לאו - אל תאמינו לו; ועל אחד מהם כתב: אפילו אינו מראה לכם חותמי וסימנטרין שלי - האמינו לו. כך, בדברי נבואה כתיב: "כי יקום בקרבך נביא... ונתן אליך אות" (דברים יג); בדברי סופרים כתיב: "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז), 'אשר תורך התורה' אין כתיב כאן, אלא "אשר יורוך"; 'ועל המשפט אשר תאמר' אין כתיב כאן, אלא "אשר יאמרו לך"; "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"...
• • •
במשנה שנינו: "אמרו לו: כדיי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל".
מצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דתימר (הצורה הנכונה: 'דתמר', כלומר, דת מר, דאת אמר. והצורה 'דתימר' היא מן השיבושים שנשתגרו בירושלמי. ובכתב יד רומי: 'הדא דאת אמ[ר]') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהעובר על דברי בית הלל הריהו מתחייב בנפשו), - משיצאת (משיצאה) בת קול (קול מן השמים, כגילוי רצונו של ה') – לאחר שנקבעה הלכה כבית הלל, אבל עד שלא יצאת (יצאה) בת קול (ההמשך חסר, ויש להשלים, שלפני שנקבעה הלכה כבית הלל, היה אדם רשאי לנהוג כבית שמיי או כבית הלל, כאמור להלן. ואולי צריך לומר כסגנון שמצינו בירושלמי פסחים ה,א: 'אבל עד שלא יצאת בת קול - הדא היא דתני: כל הרוצה להחמיר על עצמו...', ונשמטו המילים 'הדא היא דתני' לפני הבאת הברייתא להלן).
ומביאים ברייתא: כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי בית שמי וכחומרי בית הלל - על זה נאמר: "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (קוהלת ב,יד) – השוטה אינו רואה את דרכו וסופו שנכשל, כקולי אלו ואלו - נקרא רשע, אלא אי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'או') כקולי וכחומרי דדין – כקולים וכחומרים של זה (בית שמיי), אי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'או') כקולי וכחומרי דדין – כקולים וכחומרים של זה (בית הלל).
"כל הרוצה להחמיר..." היא תחילת ברייתא בכמה מקומות בתוספתא ובבבלי ובירושלמי. בירושלמי כאן באה לשון האמוראים בתוך הברייתא בסופה.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדין (צריך לומר: 'הדא') דתימר (צריך לומר: 'דתמר'. בכתב יד רומי: 'הדא דאת א[מר]') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאו כדברי בית שמיי כקוליהם וכחומריהם או כדברי בית הלל כקוליהם וכחומריהם), - עד שלא יצאת בת קול – קודם שנקבעה הלכה כבית הלל, אבל משיצאת בת קול - לעולם הלכה כדברי בית הלל – ואין לנהוג כלל כדברי בית שמיי, וכל העובר על דברי בית הלל - חייב מיתה – ייענש בידי שמים.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): יצאת בת קול ואמרה: אלו ואלו (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – גם דברי בית שמיי וגם דברי בית הלל, דברי אלהים חיים – והיה אדם רשאי לנהוג כדברי אלו או כדברי אלו (מקור הביטוי "דברי אלהים חיים" בירמיהו כג,לו), אבל הלכה כדברי בית הלל (בכתב יד רומי וברש"ס נוסף 'לעולם').
ושואלים: איכן (היכן) יצאת בת קול – שאמרה שהלכה כדברי בית הלל?
ומשיבים: רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – כשישבה שם הסנהדרין לאחר שחרב בית המקדש השני, יצאת בת קול.
בתוספתא סוכה ב,ג; יבמות א,יג ועדויות ב,ג שנו: לעולם הלכה כדברי בית הלל. הרוצה להחמיר על עצמו לנהוג כחומרי בית שמיי וכחומרי בית הלל - על זה נאמר: "והכסיל בחושך הולך". התופס קולי בית שמיי וקולי בית הלל - רשע. אלא אם/או כדברי בית שמיי כקוליהם וכחומריהם, אם/או כדברי בית הלל כקוליהם וכחומריהם.
ובירושלמי יבמות א,ו; סוטה ג,ד וקידושין א,א אמרו: כהדא דתני: כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל - על זה נאמר: "והכסיל בחושך הולך"; כקולי אלו וכקולי אלו - נקרא רשע; אלא או כדברי בית שמאי כקוליהן וכחומריהן או כדברי בית הלל כקוליהן וכחומריהן. - הדא דתימר - עד שלא יצאת בת קול, אבל משיצאת בת קול - לעולם הלכה כדברי בית הלל, וכל העובר על דברי בית הלל - חייב מיתה. - תני: יצאת בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, אבל הלכה כבית הלל לעולם. - איכן יצאת בת קול? - רבי ביבי בשם רבי יוחנן: ביבנה יצאת בת קול.
ובבבלי עירובין ו,ב-ז,א וחולין מג,ב-מד,א אמרו: תניא: לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר: "הכסיל בחושך הולך" (קוהלת ב), אלא אי כבית שמאי - כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל - כקוליהון וכחומריהון. - הא גופא קשיא; אמרת: לעולם הלכה כבית הלל, והדר תני: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה! - לא קשיא; כאן - קודם בת קול, כאן - לאחר בת קול.
ובבבלי עירובין יג,ב אמרו: אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם, והלכה כבית הלל.
• • •