משנה
בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: בערב כל אדם יטו – על צידם, כעין שכיבה, ויקרו (ויקראו) – את "שמע", ובבוקר יעמודו – ויקראו את "שמע" בעמידה, שנאמר: "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה אין ארבע מילים אלו, וכן אינן ב"שרידי הירושלמי") וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו,ז) – מכתוב זה למדו חכמינו את מצוות קריאת "שמע". בית שמיי למדים מהפסוק "ובשכבך ובקומך" שקריאת "שמע" בערב צריכה להיות בשכיבה וקריאת "שמע" בבוקר צריכה להיות בעמידה.
ובית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) אומרים: כל אדם קורין כדרכן – כדרך שהם רגילים לקרוא, שנאמר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" – הכתוב "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" בא ללמד שכל אדם קורא כדרכו, בין בישיבה ובין בהליכה או בכל מצב שהוא. ואפשר שבית הלל דורשים את הפסוק "ובלכתך בדרך" לא במובן הפשוט של הליכה בדרך, אלא במובן של התנהגות כפי שרגילים לנהוג. אם כן, למה נאמר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"? אלא בשעה שבני אדם (בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה כאן ולהלן: 'בשעה שדרך בני אדם', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי) שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין – הכתוב הזה בא ללמד את זמני הקריאה, אבל לא את דרך הקריאה.
• • •
תלמוד
שואלים: הא – הנה (מילה זו משמשת כאן לסיכום תוכן הדברים שקדמו) דבית (ב"שרידי הירושלמי": 'בית') הלל מקיימין תרין קרייא – (החכמים) של בית הלל מקיימים (מיישבים ומפרשים) את שני המקראות (הפסוקים, שלדעת בית הלל, הכתוב "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" בא ללמד את דרך הקריאה, שכל אדם קורא כדרכו, שאפשר לקרוא בין בישיבה ובין בהליכה או בכל מצב שהוא, והכתוב "ובשכבך ובקומך" בא ללמד את זמני הקריאה, שמצווה לקרוא בזמן שכיבה ובזמן קימה, דהיינו בערב ובבוקר). מה מקיימין דבית (בכתב יד רומי: 'בית') שמי – מה מקיימים (כיצד מיישבים ומפרשים) (החכמים) של בית שמיי (את הפסוק) "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ"? – שלדעת בית שמיי, הכתוב "ובשכבך ובקומך" בא ללמד את דרך הקריאה, שיש לקרוא בערב דרך שכיבה ובבוקר דרך עמידה, ומה בא הכתוב "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" ללמד? (שהרי לאור הפירוש של בית שמיי לכתוב "ובשכבך ובקומך", סותר לכאורה ראשו של הכתוב "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" את סופו, שכן קריאה בעת הליכה בדרך אינה מאפשרת עמידה או שכיבה בעת הקריאה)
ומשיבים: "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ" - פרט לעוסקים (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'לעסוקין') במצות – יש לדרוש מן הכתוב הזה, שרק מי שעוסק בטרדות היומיות עליו להפסיק אותן ולקרוא את "שמע", אבל העוסקים במצוות פטורים מקריאת "שמע", שכן הקריאה עלולה לפגום בעשיית המצוות, "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" - פרט לחתנים – יש לדרוש מן הכתוב הזה, שרק מי שהולך בדרך חייב בקריאת "שמע", אבל חתן, שאסרו עליו לצאת מביתו בשבעת ימי המשתה כדי שיהיה פנוי לגמרי לשמחת משתהו, פטור מקריאת "שמע", שכן חיוב החתן בקריאה היה מכריחו לחרוג לזמן מה משמחת המשתה ("פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים", "תרביץ" נג, עמוד 18).
בתוספתא ברכות א,ג שנו: החתנים וכל העסוקים במצוות פטורים מן קרית "שמע" ומן התפילה, שנאמר: "בשבתך בביתך" - פרט לעסוקים במצוות, "ובלכתך בדרך" - פרט לחתנים.
הפטור של החתן נידון שוב בתוספתא ברכות ב,י כפי שהוא נידון במשנה ברכות ב,ה. הבאת הדרשה בפרק א של התוספתא במסגרת הדיון במחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין התנוחה של קריאת "שמע" מובנת רק מתוך הנחה שדרשה זו היא דרשה חלופית של בית שמאי לדרשת בית הלל "כל אדם קורא כדרכו" ("ברכות פרק ראשון", עמוד 502).
בבבלי ברכות יא,א אמרו: בשלמא בית הלל קא מפרשי טעמייהו ('טעמא' כאן במשמע 'פסוק הכתוב בתורה') וטעמא דבית שמאי, אלא בית שמאי - מאי טעמא ('טעמא' כאן במשמע 'סיבה') לא אמרי כבית הלל? - אמרי לך בית שמאי: אם כן (שפירוש הכתוב לדעת בית הלל הוא רק קביעת זמן), נימא קרא 'בבוקר ובערב'; מאי "בשוכבך ובקומך"? בשעת שכיבה - שכיבה ממש, ובשעת קימה - קימה ממש. - ובית שמאי, האי "ובלכתך בדרך", מאי עביד להו? - ההוא מיבעי להו לכדתניא: "בשבתך בביתך" - פרט לעוסק במצווה, "ובלכתך בדרך" - פרט לחתן.
תשובת הירושלמי לשאלה "מה מקיימין דבית שמי?" היא ברייתא בתוספתא ובבבלי.
קריאת "שמע" נתפשת בידי בית שמאי כמעשה טכסי המחייב את האדם הנתון בשגרת החולין לחרוג ממנה. אדם העוסק בפעילות טכסית כלשהי (העוסק במעשה מצווה, וכן חתן המצוי במשתה חופתו) אי אפשר לחייבו בעשייה טכסית נוספת, שכן הטלת חובה כזו עלולה לפגום במעשה שבו הוא עוסק. מנגד, בבית הלל, נתפשת הקריאה כמעשה המשולב בעיצומם של חיי המעשה.
מתוך תפישת בית שמאי מתחייב, שתוקפו של פטור החתן יימשך כל שבעת ימי המשתה. אולם בפרק השני של מסכת ברכות, המבוסס כולו על תפישת בית הלל בקריאת "שמע", משך הפטור אינו שבעה ימים אלא "עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה" (משנה ברכות ב,ה). המשנה שם מבוססת על השקפת בית הלל, שאינם מצריכים כל גינוני טכס בקריאת "שמע" והרואים את הכוונה כגורם המהותי והקובע של הקריאה. לפיכך קודם ש"עשה מעשה", עת שאינו יכול לכוון ליבו כיאות, פטור הוא מן הקריאה, אבל לאחר עשיית מעשה חייב הוא לקרוא ("פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים", "תרביץ" נג, עמודים 17-21).
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): מעשה ברבי אלעזר בן עזריה ורבי ישמעאל (תנאים בדור השלישי) (הסופר במסירה שלפנינו כתב בטעות 'שמעון', והוגה על ידי מגיה 'ישמעאל') שהיו שרויין (שוכנים. - ב"שרידי הירושלמי": 'נתונים') במקום אחד, והיה רבי אלעזר בן עזריה מוטה (היה נטוי, לא היה זקוף) ורבי ישמעאל זקוף (עומד לא כפוף). הגיע (ב"שרידי הירושלמי": 'הגיעה') זמן עונת קרית "שמע" – בבוקר ('זמן עונת' הוא כפל גרסה של גרסה ארץ ישראלית ('עונת') וגרסה בבלית ('זמן') שהושגרה בצידה בטעות. ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין המילה 'זמן'), נזקף רבי אלעזר בן עזריה – וקרא את "שמע" כשהוא זקוף, והיטה רבי ישמעאל – וקרא כשהוא מוטה.
אמר רבי אלעזר (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'בן עזריה') לרבי ישמעאל: בדרך משל - למה הדבר דומה? - אומרים לאחד בשוק: מה לך (מפני מה אתה) זקנך מגודל (גדול, ארוך. - ב"שרידי הירושלמי": 'מה לך מגדל את (=אתה) זקנך')? – למה אין אתה מתקן את זקנך ומעביר את השערות הגדולות והארוכות? והוא אומר – בתגובה קיצונית וחסרת היגיון: יהיה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין מילה זו) כנגד (כדרך) המשחיתים (מקצצים, מגלחים שיער) – מפני שהערת לי שזקני מגודל, אגלח ואשחית את זקני (במקום לספר אותו). אני שהייתי מוטה נזקפתי – שנהגתי כדעת בית שמיי, שיש לקרוא את "שמע" בבוקר בעמידה, ואתה שהיית זקוף הטית?! – שהיה עליך להישאר זקוף ולא להטות, מפני שלדעת בית הלל שאתה נוהג כמותם קוראים את "שמע" בכל מצב שהוא. במעשה שעשית אתה דומה לאותו שוטה שבמשל, שכן הגבת בקיצוניות והיטית רק מפני שראית אותי נזקף.
אמר לו (רבי ישמעאל לרבי אלעזר בן עזריה): אתה נזקפת כדברי בית שמי, ואני היטיתי כדברי בית הלל – שאפשר לקרוא בכל מצב שהוא; דבר אחר (פירוש אחר, ביאור נוסף. - הלשון היתה יפה ומתוקנת יותר אם לא היינו גורסים "דבר אחר" והיה הכל מאמר אחד ("פירושים וחידושים בירושלמי")): שלא יראוני (בכתב יד רומי: 'יראו') התלמידים ויעשו הלכה קבע (בכתב יד רומי: 'ויקבעו הלכה') כדברי בית שמי – לא היטיתי אלא אך ורק מפני שנזקפת ועשית מעשה כדברי בית שמיי וחששתי שמא יטעו הרואים אותי זקוף בפירוש מעשיי ויקבעו הלכה לדורות כדברי בית שמיי.
בתוספתא ברכות א,ד שנו: מעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה שהיו שרויים במקום אחד, והיה רבי ישמעאל מוטה ורבי אלעזר בן עזריה זקוף. הגיע זמן קרית "שמע" (של הערב), נזקף רבי ישמעאל והיטה רבי אלעזר בן עזריה. - אמר לו רבי ישמעאל: מה זה, אלעזר?! - אמר לו: ישמעאל אחי, לאחד אומרים לו: מפני מה זקנך מגודל? והוא אומר להם: יהיה כנגד המשחיתים. אני שהייתי זקוף היטיתי, ואת שהייתה מוטה נזקפתה?! - אמר לו: אתה היטיתה לקיים דברי בית שמאי, ואני נזקפתי לקיים [דברי] בית הלל. דבר אחר: שלא יראו התלמידים ויעשו קבע הלכה כדבריך.
יש לפרש את "כנגד" שבמשל כמו "כדרך", בדומה למה שמצאנו בכמה מקומות בספרות חכמים. המשל שבפי רבי אלעזר בן עזריה הוא פתגם עממי, המתאר התנהגות של אדם המגיב על כל הערת ביקורת קלה בתגובה קיצונית וחסרת היגיון. שואלים אותו מדוע זקנו מגודל (מגודל פרע), והוא, במקום לומר שאם מגודל הוא יספר אותו, מגיב בקיצוניות ואומר שאם מגודל הוא יגלחנו וישחיתנו.
רבי ישמעאל תמה על רבי אלעזר בן עזריה שהיטה כשהגיע זמן קריאת "שמע" של הערבית והוא ממהר להיזקף (סדר הפעולות אינו כפי שהוא לפנינו בתוספתא. סדר ההתרחשות של הפעולות: רבי ישמעאל נזקף רק אחרי שהיטה רבי אלעזר בן עזריה). ורבי אלעזר בן עזריה מתריס כנגדו: עד שאתה תמה עליי, תמה על עצמך, שאתה נוהג כאותו שוטה שבמשל. אני שהייתי זקוף הטיתי, כדברי בית שמאי שאני נוהג כמותם. אתה שהיית מוטה נרתעת מלקרוא קריאת "שמע" בהטיה עם מי שנוהג כבית שמאי, שכן למראית עין גם אתה מוטה כדברי בית שמאי, ולכן נחפזת להיזקף. אבל עכשיו שנזקפת, כאילו השחתת את כל זקנך ואין בידך כלום, שלא עשית לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל, שהרי לפי בית הלל היה עליך להישאר מוטה. על כך רבי ישמעאל עונה לו שחייב היה לזקוף, כדי שלא יטעו הרואים בפירוש מעשיו.
הנוסח בשאר המקורות "אני עשיתי כדברי בית הלל" (כך בבבלי, וכיוצא בזה בירושלמי ובספרי דברים) קשה ביותר: הרי בית הלל אינם מחייבים לקרוא קריאת "שמע" בלילה בעמידה! ("כנגד המשחיתים", "לשוננו" נט, עמודים 114-117).
ובספרי דברים פסקה לד נאמר: וכבר היה רבי ישמעאל מוטה ודורש (חכם היה נוהג לפעמים לשכב על צידו ולדרוש) ורבי אלעזר בן עזריה זקוף. הגיע זמן קריית "שמע", נזקף רבי ישמעאל והיטה רבי אלעזר בן עזריה. אמר לו רבי ישמעאל: מה זה, אלעזר?! - אמר לו: ישמעאל אחי, אמרו לאחד: מפני מה זקנך מגודל? אמר להם: יהי כנגד המשחיתים. - אמר לו: אתה היטיתה כדברי בית שמיי, ואני נזקפתי כדברי בית הלל. דבר אחר: שלא ייקבע הדבר חובה, שבית שמיי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו.
ובבבלי ברכות יא,א אמרו: תנו רבנן: בית הלל אומרים: עומדים וקורים, יושבים וקורים, מטים וקורים, הולכים בדרך וקורים, עושים במלאכתם וקורים. ומעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה שהיו מסובים במקום אחד (עם תלמידיהם), והיה רבי ישמעאל מוטה (על המיטה כדרך המסובים) ורבי אלעזר בן עזריה זקוף. כיוון שהגיע זמן קריאת "שמע" (של הערבית), היטה רבי אלעזר בן עזריה וזקף רבי ישמעאל. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי ישמעאל: ישמעאל אחי, אמשול לך משל, למה הדבר דומה? משל לאחד שאומרים לו: זקנך מגודל, אמר להם: יהיה כנגד המשחיתים. אף כך אתה, כל זמן שאני זקוף - אתה מוטה, עכשיו כשאני היטיתי - אתה זקפת! - אמר לו (רבי ישמעאל): אני עשיתי כדברי בית הלל, ואתה עשית כדברי בית שמאי; ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות.
מאי "ולא עוד"? - וכי תימא: בית הלל נמי אית להו מטים (והיה רבי ישמעאל יכול להישאר מוטה) - הני מילי דמטה ואתא מעיקרא, אבל הכא - כיוון דעד השתא הווית זקוף והשתא מוטה, אמרי: שמע מינה כבית שמאי סבירא להו, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות (כבית שמאי, ולכן הוצרך רבי ישמעאל לזקוף).
לפי מסורת התוספתא, הספרי והבבלי, המעשה היה בקריאת "שמע" של הערבית. אבל לפי מסורת הירושלמי, המעשה היה בקריאת "שמע" של השחרית. ולפי כל המקורות נהג רבי אלעזר בן עזריה כבית שמאי.
המילה 'עונה', המופיעה בצירוף 'קריאת שמע' כמה פעמים בירושלמי, חדרה ללשון חכמים בהשפעת הארמית הגלילית. המילה אינה קיימת בארמית הבבלית, ולכן הצירוף 'עונת קרית שמע' איננו מצוי בברייתות המובאות במקורות בבליים. הירושלמי משתמש בלשון הארץ ישראלית 'עונת קרית שמע', לעומת התוספתא והבבלי המשתמשים בלשון 'זמן קרית שמע' ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 28-29).
• • •